בפני תביעה כספית בטענה של הפרת הסכם התקשרות.

לטענת התובעים, הקימו הנתבעים מוקד שיווק ללקוחות עבור חברת בזק ופנו בהצעה שיווקית לתובעים, כי הללו יספקו לקוחות למוקד ובתמורה הנתבעים ישלמו עמלות.

לטענת התובעים, בהתאם להסכם שנערך בכתב, הועברו על ידם לקוחות לנתבעים, אולם אלו מיאנו לשלם עמלה תמורת העברתם ואף הציגו לתובעים תיאור חלקי לגבי מצבת הלקוחות שסופקו על ידם לנתבעים. התובעים טוענים, כי הנתבע 1 הודה בקיומו של חוב שיש לשלמו לנתבעים, בסך 13,000 ₪, אך טען כי הינו פושט את הרגל ועל כן חל עיכוב בתשלום.

מנגד, טוענים הנתבעים, כי לא נחתם חוזה בינם לבין התובעים. לגרסתם, התובעים קיבלו את מלוא התמורה עבור הזרמת לקוחות למוקד. לגרסת הנתבעים, התובעים פעלו באופן בלתי חוקי, בכך שהשתמשו במידע פנימי של החברה שבה עבד תובע 2, באמצעות שימוש במאגר לקוחות של החברה המכיל פרטי לקוחות אישיים לרבות עסקאות שבין צדדים שלישים לחברה והעברתו לידי הנתבעים.

עוד הוסיפו הנתבעים, כי היה על התובעים לשלוח לנתבעים דוח מצבת לקוחות שסופקו מטעם התובעים ובהתאם לכך ניתנה התמורה הכספית בגינם.

לגרסת הנתבעים, רשימת הלקוחות שצורפה מטעם התובעים בכתב התביעה הינה בדויה, הואיל וישנם לקוחות ברשימה אשר אינם לקוחות של התובעים אלא של החברה שבה עבד התובע 2 ועל כן אינם זכאים בגינם לכל תמורה. עוד טענו הנתבעים, כי חלק מן הלקוחות אף לא מימשו את העסקה או התנתקו בתוך 3 חודשים, וחרף זאת שולם לתובעים תגמול בגינם.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את כל הראיות וטיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דינה של התביעה להתקבל בחלקה בלבד.

ואלו נימוקיי:

ראשית, יובהר כי הסכם בכתב לא הוצג בפני ביהמ"ש. יחד עם זאת, אין חולק כי בין הצדדים אכן היה הסכם לתשלום עמלות בגין העברת לקוחות. אולם, הצדדים חלוקים באשר לפרטי ההסכם ולשאלת הפרתו ע"י הנתבעים.

הנתבע 1 מסר בעדותו בפני, כהאי לישנא:

"העבודה השוטפת ביני לבין לירן שלירן היה מעביר לנו חיבורים הייתה לא יותר מחמישה חודשים בין לבין לירן היה מבקש לחבר לקוחות של בזק הוא היה המנהל שלו. במקום להעביר ל 012 היה מבקש להעביר דרכי . אני התייעצתי עם מנהל ואמר שכל עוד אני מקבל חיבור מתקשרים אלי תחבר. בזק היו משלמים לנו שוטף פלוס 60 או שוטף פלוס 90 . היו חוקים פשוטים על כל לקוח של בזק היו משלמים עמלה של 120 אנו עבדנו בסך הכול עם לירן 5 חודשים הם קיבלו כספים כל חודש שהיו מחברים לקוח".

(עמוד 7 בפרוטוקול, שורות 21-31, עמוד 8 שורות 1 ,2).

ראה לעניין זה, סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתוקפו, על פי חוק, או הסכם בין הצדדים".

לאחר שהגעתי לכלל מסקנה, כי אכן היה הסכם, יש לבחון, האם הוכח כי הסכם זה הופר ע"י הנתבעים.

התובעים טענו לחוב כספי של הנתבעים כלפיהם, בסך כולל של 27,137.31 ₪.

ככלל, חל על התובע נטל השכנוע, הוא החובה להוכיח את תביעתו, על פי הכלל ש"המוציא מחברו, עליו הראיה". בהתאם, על התובע להוכיח הן את העובדות שבבסיס תביעתו, הן את הנזק שנגרם ואת הקשר בין הנזק לבין אותו אירוע, והן את אחריות הנתבעת העולה מאותן עובדות שהוכחו.

לעניין נטל השכנוע נקבע ברע"א 3646/98, כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פ"ד נז(4) 981 [2003], כי:

"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו."

וכן בע"א 6821/93, בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי (1995), פ"ד מט (4) 221 [1995], בעמ' 239:

"...תפקידו של נטל השכנוע הוא להכריע בתנאי אי ודאות שכפות המאזניים מעוינות ... בהליכים אזרחיים מוטל הנטל על 'המוציא מחברו' באשר הוא זה הטוען לשינוי המצב הקיים."

בהתאם להלכה הפסוקה, תובע שאינו עומד בנטל השכנוע, הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו, לא יוכל לזכות בתביעתו והיא תידחה.

בענייננו, הציגו התובעים בפני ביהמ"ש טבלאות אשר ערכו בעצמם, הכוללות פרטי לקוחות, שלטענתם הועברו במהלך השנית 2009-2011 לנתבעים ולא שולמו בגינם עמלות כמוסכם.

הנתבעים, מצידם, טענו כי אין ליתן כל אמון בטבלאות האמורות וכי כל חיוב כספי כלפי התובעים, שולם.

לאחר עיון בראיות, אני מקבלת את העמדה העקרונית של הנתבעים, כי אין לראות בטבלאות שהוצגו כראיה לאמיתות תוכנן. יחד עם זאת, סבורני כי לפחות ביחס לחלק מן החוב, עלה בידי התובעים להרים את נטל השכנוע, ואבהיר מסקנתי זו להלן:

התובעים צירפו לכתב התביעה תכתובות דוא"ל בינם לבין הנתבע 1, שנוהלו בתקופת ההתקשרות בין הצדדים ולאחריה.

בין התכתובות, צורף דוא"ל שהועבר ע"י התובעים אל הנתבע 1, ביום 22.08.11, ונשלח פעם נוספת ביום 15.09.11. בנדון הדוא"ל האמור נכתב "סיכום עמלות – אחי זה בכיוון 13,000 ₪ בו נסגור את זה בהקדם" ובתוכנו - פירוט של עסקאות שנעשו והעמלות בגינן.

בדוא"ל תשובה מאת הנתבע 1, נכתב: "שמע בבקשה תן לי את האופציה לשלם לך את זה בחודש הבא. החודש אני נשבע לך שאני כבר בגירעון ובמצב לא טוב בכלל...בחייאת אחי. מבקש ממך כמו אח".

בעדותו בפני אישר הנתבע 1, כי אכן הוא כתב את הדוא"ל דלעיל, אך טען כי הדברים הוצאו מהקשרם וכי דחיית התשלום לתובעים נגרמת בשל עיכוב התשלום המוזרם מחברת בזק לנתבעים עבור התובעים בשל התנתקות לקוחות או ביטול עסקאות במהלך חיבור הלקוח לחברת בזק. וכך מסר בעדותו:

"לשאלת בית המשפט למה בשנת 2012 בתכתובות אני מבקש ארכות לתשלום חוב אני משיב שאני זוכר הודעה מהסוג הזה שכתבתי ושלחתי אבל לא בהקשר הזה. זה הוצא מהקשרו. בגלל שהייתי מקבל שוטף ארוך היו כמה פעמים שביקשתי לשלם את החלק הזה כשאקבל את הכסף . זה המהות של ההודעה כי אני לא יכול לממן את זה על חשבוני...לשאלת בית המשפט למה בשום שלב אני לא מכחיש את החוב כמו שאמרתי שאחרי זה קיבלנו גל של ביטולים וחייבו אותנו על הביטולים האלה...אני לא מבין על איזה לקוחות הם דורשים ממני כסף בזמן שהעסק היה פעיל וקיבלנו טבלאות, לא נמצאו לקוחות כאלה. שלחתי לבזק והם החזירו לי את זה בתור אפס. אין לי את זה כאן. ( עמוד 8 בפרוטוקול שורות 9-17).

הנה כי כן, הנתבע 1 מאשר כי כתב את הדוא"ל המצוין לעיל וכי בעת שנכתב אכן היה חוב כספי לתובעים, אולם לטענתו זה נבע מ"שוטף ארוך" מבזק ומביטולים של עסקאות שאירעו לאחר מכן.

הטענה האמורה הינה בבחינת טענת "הודאה והדחה" – משמע, מרגע שהודה הנתבע 1, שאכן היה חוב כספי לתובעים, בסך 13,000 ₪, אך זה לא שולם מנסיבות שאינן תלויות בו, ניתן לקבוע כי עלה בידי התובעים להוכיח חוב כספי בסכום האמור והנטל להוכיח את תשלום החוב ולחלופין את הטעמים שבבסיס היעדר התשלום, עובר אל כתפי הנתבעים.

לדידי, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח תשלום הסכום האמור ולחלופין להוכיח את הנסיבות שבבסיס היעדר תשלומו –

הנתבע 1 טען בעדותו, כי "כל חודש הייתה התקזזות עם בזק . חודש בחודשו לקוחות שהיו מתבטלים היו מורידים לי את כל העמלה... שיעור הביטולים היה 30 40 אחוז" . (עמ' 8 בפרוטוקול, ש' 4, 6).

הנתבעת 2 טענה: "מה שקיבלנו אנו שילמנו." (עמ' 8, ש' 21)

אולם, לא הוצגו דו"חות כלשהם שיהא בהן בכדי לבסס את טענות הביטולים המאוחרים (כטענת הנתבע 1 "אין לי את זה כאן"), לא הוצגו ראיות באשר לתשלום מופחת מבזק, לא הוצגו תכתובות מאוחרות (ולו במסרונים) שניתן יהיה ללמוד מהן על תשלום או סיבות מוצדקות להיעדר תשלום, לא הוצגו חשבוניות או כל ראיה אחרת שיהא בה בכדי לתמוך בטענות "ההדחה" של הנתבעים.

מן הטעמים האמורים, אני קובעת כי ביחס לחלק מן החוב – בסך 13,000 ₪, עלה בידי התובעים לעמוד בנטל השכנוע ולהוכיחו, ועל כן יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים בגינו.

לא אוכל לקבוע קביעה זהה ביחס ליתרת החוב, לגביה לא הוצגה ע"י התובעים כל ראיה, למעט הטבלאות פרי יצירתם, שאין די בהן בכדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיהם.

לא אסיים מבלי להתייחס לטענת היעדר חוקיות ההסכם, אשר נטענה ע"י הנתבעים. אכן, הכלל הוא, כי "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה" וכי "לא יצא חוטא נשכר", אולם טענת העדר החוקיות נטענה ע"י הנתבעים בעלמא, מבלי שנתמכה בטענה כלשהי, ועל כן אני קובעת כי זו לא הוכחה ואני דוחה אותה.

סוף דבר –

אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים סך 13,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.

אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, בהוצאות התובעים בסך 800 ₪. סכום זה יקוזז באופן מלא מסכום ההוצאות שנפסק לטובת הנתבעים, בהחלטתי מיום 30.10.14.

בהתאם, המזכירות תשיב לתובעים את הפיקדון הכספי שהופקד על ידם בקופת ביהמ"ש.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים

ניתן היום, ג' אדר א' תשע"ו, 12 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.