רקע

1. התובעים הגישו המרצת פתיחה ובמסגרתה עתרו, כי בית המשפט יקבע את הפיצויים בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין הידועים כחלקה 80 גוש 17395 בכפר כנא (להלן: "המקרקעין"). התביעה הוגשה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "הפקודה").
2. במקור הוגשה המרצת הפתיחה נגד מדינת ישראל- מנהל מקרקעי ישראל ובהמשך הוגשה המרצה מתוקנת במסגרתה נוספה חברת נתיבי ישראל, החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ כמשיבה נוספת. ביום 5.8.15 נמחקה המרצת הפתיחה נגד חברת נתיבי ישראל.
3. בהתאם להחלטה מיום 31.12.15 ובהסכמת הצדדים הועברה המרצת הפתיחה לפסים של תובענה רגילה.

טענות התובעים

1. התובעים טוענים, כי הם הבעלים הרשומים של המקרקעין שהופקעו על ידי המדינה. התובעים מס' 5 ו-6 הם יורשיו הבלעדיים של המנוח כרים אבו דאוד ז"ל אשר עזבונו הוא התובע מס' 4.
2. ביום 19.3.76 פרסמה המדינה הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות. ביום 18.8.03 פרסמה המדינה הודעה לפי סעיף 19 לפקודה בנוגע למקרקעין המופקעים ולפיה המקרקעין נשוא התביעה יהיו לקניינה של המדינה.
3. התובעים עותרים לפיצוי כספי בהתאם לערך העכשווי של השטח המופקע או לפי העקרונות הקבועים בסעיפים 12 ו- 13(1) לפקודה.

טענות הנתבעת

1. הנתבעת טוענת, כי התובעים אינם בעלי הזכויות בכל החלקה כפי שטענו ותחת זאת הם בעלים של 14/16 חלקים מהחלקה, לכל היותר.
2. לטענת הנתבעת, מעיון בתצ"א עולה, כי הקרקע טרשית וכלל אינה מעובדת. בנוסף, היא שוללת טענה לפיה הפקעת השטח שהפך לחלקה 98 פגעה במקרקעין כך שלא ניתן היה לעשות שימוש ביתר השטח.
3. בנוסף מציינת, כי מטרת ההפקעה היא לצרכי ציבור וכי הטענות בדבר אי חוקיות ההפקעה ואי מימוש מטרת ההפקעה מקומן בבג"צ וכי הטענה בדבר חוקיות ההפקעה התיישנה.
4. על פי ההלכה אין חובה לפצות נפקע בקרקע חליפית אלא בכסף בלבד. הפיצוי המגיע לנפקע קבוע בחוק ובפסיקה ומחייב את הרשות בפיצוי כספי בלבד.
5. הנתבעת ציינה, כי בהתאם להוראות סעיפים 12 ו-13 לפקודה הרי שעומדים בפני הזכאים לפיצוי שלושה מסלולים לחישוב הפיצויים- פיצויי קרן נומינאליים לפי סעיף 12 בצירוף פיצויי פירות לפי סעיף 13(1), פיצויי קרן לפי סעיף 12 בצירוף ריבית בשיעור 6% לשנה או פיצויי קרן לפי סעיף 12 בצירוף ריבית והצמדה בהתאם לסעיף 8 לחוק המתקן. המסלולים הם מסלולים חלופיים ועל התובעים לבחור את המסלול המבוקש.

הראיות

1. הצדדים הגישו חוות דעת שמאיות ובהמשך הגישו חוות דעת משלימות לעניין הפיצוי לפי סעיף 13 לפקודה. לאור הפער בין חוות הדעת מונה, ביום 26.7.15, השמאי מר דותן דרעי כמומחה מטעם בית המשפט, אשר נתן את חוות דעתו.
2. מטעם התובעים הוגש תצהיר עדות ראשית של מר עיסא אבו דאוד (להלן: "עיסא")- התובע מס' 1. הנתבעת הגישה חוות דעת של מר גיל וקנין (להלן: "וקנין")- מודד ומפענח תצ"א מטעמה. עיסא ווקנין העידו ונחקרו על האמור בתצהיר ובחוות הדעת, בהתאמה. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון ומסקנות

מועד ההפקעה

1. המחלוקת העיקרית שנותרה בין הצדדים הינה באשר למועד תפיסת החזקה וכפועל יוצא מכך המועד אשר החל ממנו זכאים התובעים לפיצוי בגין הפקעת המקרקעין נשוא התביעה.
2. התובעים טוענים, כי הם זכאים לפיצוי החל ממועד פרסום ההודעות על פי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה ואילו הנתבעת טוענת, כי זכאות התובעים קמה במועד סבו תפסה חזקה ופורסם סעיף 19 לפקודה.
3. לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי התובעים זכאים לפיצוי בהתאם למועד פרסום ההודעה לפי סעיף 19 לפקודה, קרי 18.8.13, לאחר שלא הוכח לי שהמדינה תפסה בעלות במקרקעין במועד מוקדם יותר וזאת מהנימוקים שיפורטו.
4. במקרה שלפניי עתרו התובעים לפיצויי הפקעה בהתאם להוראות סעיפים 12 ו-13 לפקודה. סעיף 13 לפקודה בוטל בשנת 2010 במסגרת תיקון מספר 3. עם זאת, מאחר וההודעה בדבר הפקעת המקרקעין פורסמה טרם כניסת התיקון לתוקף, הרי שהסעיף האמור חל בענייננו.
5. סעיף 5 לפקודה עוסק בפרסום הודעה בדבר כוונה להפקיע מקרקעין. בנוסף לפרסום הודעה כאמור, רשאי שר האוצר לפרסם הודעה המורה לבעל החזקה בקרקע המופקעת למסור את החזקה בקרקע בתום התקופה המפורטת בהודעה (סעיף 7 לפקודה).
6. ביום 19.3.76 פורסמו הודעות לפי סעיפים 5 ו-7 באשר להפקעת המקרקעין נשוא התובענה. ביום 18.8.03 פרסמה הנתבעת הודעה לפי סעיף 19 לפקודה. כאמור, המחלוקת בין הצדדים הינה באשר למועד תפיסת החזקה ובהתאם לכך הזכאות לפיצוי. בעניין זה טוענים התובעים, כי מסרו את החזקה בקרקע לאחר פרסום הודעות לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה. מאידך, הנתבעת טוענת, כי תפסה חזקה בהתאם למועד פרסום הודעה לפי סעיף 19 וכי לא תפסה קודם לכן חזקה בקרקע ועל התובעים הנטל להוכיח, כי למרות מועד פרסום תקנה 19, אזי לשיטתם המדינה תפסה חזקה קודם לכן.
7. במסגרת סעיף 12 לפקודה נקבעה זכותו של בעל מקרקעין מופקעים לפיצויים בהתאם לשווי המקרקעין במועד ההפקעה. לא אחת חולף פרק זמן משמעותי בין מועד ההפקעה והמועד בו משלמת הרשות המפקיעה את הפיצוי בגין ההפקעה. בחלק מהמקרים, תופסת הרשות המפקיעה את החזקה בקרקע ומשלמת את הפיצוי רק זמן מה לאחר מכן. בתקופה האמורה, שבין מועד תפיסת החזקה ומועד תשלום הפיצוי, אין בידי בעל המקרקעין לעשות שימוש במקרקעין ולהפיק מהם רווחים. הפיצוי אשר העניק סעיף 13 נועד בכדי להתמודד עם ההפסד הפירותי אשר נגרם לבעל המקרקעין המופקעים, כמפורט לעיל (ע"א 8937/08 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ' סלים מוחמד חביב אללה).
8. בסעיף 13 נקבע, כי מקום שקנה שר האוצר חזקה בקרקע, בהמשך להודעה לפי סעיף 7, ישלם פיצויים לבעליה בשל אובדן דמי חכירה לתקופה שבין הזמן אשר בו קנה שר האוצר החזקה כנ"ל והזמן שבו שולמה התמורה המגיעה על אותה קרקע לפי הסכם לאדם הזכאי בה או הזמן בו שולמו פיצויים בגינה. מלשון סעיף 13 עולה, כי דמי החכירה משולמים בגין התקופה שבין הזמן בו קנה שר האוצר חזקה בקרקע והמועד בו שולמה תמורה עבורה.
9. עד לתשלום פיצויי ההפקעה זכאי בעל המקרקעין לעשות שימוש במקרקעין המצויים בבעלותו ולהפיק מהם רווחים. כאשר הרשות המפקיעה תופסת חזקה לפני מועד תשלום הפיצויים הרי שנפגעת זכותו של בעל המקרקעין לעשות שימוש במקרקעין ולהפיק מהם רווחים ובשל כך הוא זכאי לפיצוי על פי סעיף 13 בגין אובדן דמי חכירה. הפיצוי לפי סעיף זה משתלם בעד תקופה בה נשלל השימוש מידי בעלי הקרקע והוא נמסר לרשות המפקיעה (ע"א 213/73 ש.ג אגודה שיתופית לשיכון בתל אביב בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד כ"ט(1), 617).
10. בפסק הדין אשר ניתן בע"א 2405/91 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח הרב פנחס דוד הורוביץ ז"ל, נ"א(5), 23 התייחס בית המשפט העליון לזכות לפיצוי בהתאם לסעיף 13 לפקודה וציין, כי "במקום בו תופשת המדינה חזקה בקרקע שהופקעה, בלא שמשלמת היא לבעלים – בד-בבד עם התפישה – פיצוי בעבור זכויותיו, חייבת היא לשלם לבעלים דמי-חכירה למיום התפישה ועד ליום שבו משלמת היא לו את תמורת הקרקע".
11. מטרתו של סעיף 13, כאמור לעיל, מלמדת, כי הסעיף מעניק זכות לפיצוי רק לגבי התקופה אשר במהלכה לא היה בידי בעל המקרקעין המופקעים לעשות בהם שימוש לאור תפיסת החזקה על ידי הרשות המפקיעה. במקרים בהם פרסמה הרשות המפקיעה הודעות לפי סעיפים 5 ו-7 אולם לא תפסה חזקה בקרקע הרי שהיה בידי בעל המקרקעין להשתמש בקרקע ולהפיק ממנה פירות ומשכך הרי שבתקופה האמורה לא נגרם לו נזק בגינו הוא זכאי לפיצוי על פי סעיף 13 (ראה דיון בהרחבה בעניין זה בפסק דיני בת.א 34255-02-15 אבו ליל נ' מדינת ישראל).
12. במסגרת ת.א 34255-02-15 אבו ליל נ' מדינת ישראל דנתי בהשלכות של פרסום הודעה לפי סעיף 7 לפקודה על השאלה, האם נתפסה חזקה במקרקעין. מצאתי, כי פרסום הודעה כאמור אין בו בכדי להקנות לרשות המפקיעה את החזקה במקרקעין ותחת זאת מדובר בהודעה בדבר כוונה לתפוס חזקה. יש לציין, כי אף מלשון סעיף 13 עולה, כי תפיסת החזקה היא בהמשך להודעה על פי סעיף 7. פרסום לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה דרוש בכדי שתהיה לרשות המפקיעה זכות לקנות חזקה במקרקעין, אולם אין בפרסום משום תפיסה של החזקה במקרקעין. פרסום הודעה לפי סעיף 7 אין בו בכדי להקנות לרשות המפקיעה את החזקה במקרקעין המופקעים ותחת זאת מדובר בהודעה באשר לכוונה לתפוס חזקה. עוד קבעתי במקרה האמור, כי אף הזכות לפיצוי על פי סעיף 12 מתגבשת במועד תפיסת החזקה ובשל כך הפיצוי בגין איחור בתשלום מחושב החל ממועד תפיסת החזקה .
13. מטרתו של סעיף 13 הייתה מתן פיצוי לבעל מקרקעין בגין העובדה שנמנע ממנו לעשות שימוש במקרקעין במהלך התקופה בה תפסה הרשות המפקיעה חזקה במקרקעין וטרם שילמה לו פיצויי הפקעה. לאור מטרה זו, הרי שהזכאות לפיצוי לפי סעיף 13 היא רק בגין תקופה אשר במהלכה נמנעה מבעל המקרקעין המופקעים האפשרות לעשות בהם שימוש מאחר והרשות המפקיעה תפסה חזקה במקרקעין. מקום בו פורסמו הודעות לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה וטרם תפסה הרשות המפקיעה חזקה במקרקעין הרי שהזכויות במקרקעין עדיין מוקנות לבעל המקרקעין ובידו להמשיך ולהפיק פירות מהמקרקעין (ראה לעניין זה ע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה פ"ד מ(4), 561). בנסיבות אלו, לא קיימת הצדקה להעניק לבעל המקרקעין פיצוי פירותי בגין התקופה האמורה.
14. בית המשפט העליון קבע, כי נפקע זכאי לקבל פיצוי לפי סעיף 13 ממועד תפיסת החזקה בפועל, להבדיל מהמועד בו הייתה רשאית רשות לקנות חזקה במקרקעין. נקבע, כי פרסום הודעה לפי סעיף 7 לפקודה אינו עולה כדי קניית חזקה במקרקעין המופקעים (רע"א 837/15 אבו ליל נ' עזבון המנוח עבד אלכרים חוסין אבו ליל).
15. מהאמור לעיל עולה, כי הזכות לפיצוי בגין הפקעת מקרקעין בהתאם לסעיפים 12 ו-13 לפקודה משתכללת עם תפיסת החזקה במקרקעין המופקעים. כאמור, פרסום הודעות לפי סעיפים 5 ו-7 אינו מלמד על תפיסת החזקה.
16. בסעיף 19 לפקודה נקבע, כי לאחר פרסום הודעה לפי סעיף 5 רשאי שר האוצר לפרסם כי הקרקע תהיה מוקנית לו החל ממועד מסוים. בסעיף קטן 2 נקבע, כי לאחר פרסום הודעה כאמור תוקנה הקרקע לשר האוצר.
17. בבג"ץ 224/72 גאולת הכרך בע"מ נ' שר האוצר, כו(2), 155 ציין בית המשפט, כי הקניין בשטח שהופקע קם למדינה על פי פרסום הודעה לפי סעיף 19. בעניין אחר קבע בית המשפט העליון, כי יש צורך בהכרזה לפי סעיף 19 לפקודה בכדי להקנות למדינה את הבעלות במקרקעין המופקעים (ע"א 176/66 עדנן נג'מי נ' רשות הפיתוח, כא(2), 143).
18. במקרה שלפניי פורסמה הודעה לפי סעיף 19 ביום 18.8.03. אולם, טענת התובעים היא, כי כבר בשנת 1976, עם קבלת ההודעה בדבר הפקעת המקרקעין, הם יצאו מהמקרקעין והנתבעת תפסה בהם חזקה. לאחר בחינת הראיות שהוצגו לפני אני קובעת, כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח, כי הנתבעת תפסה חזקה במקרקעין במועד מוקדם לפרסום סעיף 19 לפקודה.
19. בהתאם לכלל לפיו 'על המוציא מחברו עליו הראייה', הרי שעל כתפי התובעים מוטל הנטל להוכיח את תביעתם. עליהם להוכיח את טענתם באשר לפיצוי לו הם זכאים ובין היתר עליהם להוכיח את המועד בו תפסה הנתבעת חזקה במקרקעין. מקום בו טוען נפקע, כי הרשות המפקיעה תפסה חזקה טרם פרסום הודעה לפי סעיף 19 הרי שמוטל עליו להוכיח טענה זו. בשים לב לקביעה, כי אין בפרסום הודעה לפי סעיף 7 בכדי ללמד על מועד תפיסת החזקה.
20. בסיכומיהם טענו התובעים, כי הנתבעת לא הגישה ראיות מלבד חוות דעתו של המפענח. לטענתם, הם טענו, כי מסרו את החזקה בשנת 76 והפסיקו את העיבוד ומנגד הנתבעת בחרה שלא להגיש שום ראיה בעניין. כאמור, נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובעים ואין בטענה בדבר העדר ראיות מטעם הנתבעת בכדי לסייע לתובעים. בנוסף, אתייחס בהמשך לחוות הדעת אשר הגישה הנתבעת ולעולה ממנה.
21. עיסא העיד, כי הוא מכיר את הפרסום לפי סעיף 19 ורישום המדינה כבעלים של החלקה בשנת 2003 והוסיף, כי הנתבעת לקחה את האדמה שלהם בשנת 76 (עמ' 19 ש' 30-32). הוא טען, כי ראה את ההודעה בשנת 2003 וכי אין זו אשמתם שהמדינה העבירה בשנת 2003. בהמשך טען, כי לא ראה את ההודעה האמורה. לאחר שהופנה לאמור בתצהירו בעניין זה העיד, כי לא קיבל את המכתב אולם שמע על כך (עמ' 20 ש' 1-6). לטענתו, משנת 2003 הוא יודע שהמדינה רשומה כבעלים של הקרקע (עמ' 20 ש' 7-8).
22. עיסא טען בעדותו, כי מהמועד בו קיבלו את ההודעה לגבי ההפקעה, בשנת 76, הם יצאו מהמקום, לא זרעו ולא הגיעו לאדמה (עמ' 18 ש' 29, עמ' 19 ש' 3-6). בהמשך העיד, כי כאשר קיבלו את המכתב בנוגע להפקעה הם יצאו מהאדמה והוסיף, כי אינם פועלים בניגוד לחוק (עמ' 19 ש' 18).
23. עיסא העיד כי הוא בן 67 ולפני שהפסיק לעבוד היה לו מינימרקט. הוא נשאל ממתי היו למשפחתו גידולים חקלאיים והשיב, כי כאשר היה בן 12-13 החל לעזור להם (עמ' 17 ש' 16-20). בהמשך טען, כי התחיל לעזור משנת 1962 אולם היו למשפחה גידולים חקלאיים עוד קודם, למעלה ממאה שנים (עמ' 18 ש' 1-2). עיסא העיד, כי אין לו צילום אוויר לשם הוכחת הטענה בדבר הגידולים בחלקה (עמ' 18 ש' 25-26). הטענה בדבר עיבוד החלקה לאורך השנים עד להפקעת החלקה לא נתמכה בראיה כלשהי או בעדות של עד כלשהו מלבד עיסא, אשר הינו בעל עניין אישי בתוצאות התובענה.
24. במסגרת חוות דעתו התייחס וקניין לצילומי תצ"א החל משנת 1975. ביחס לצילום משנת 1975, טרם הפקעת המקרקעין, הוא ציין בחוות הדעת, כי החלקה נראית כמעובדת חלקית מאוד וגם זאת רק בחלקה העליון (הדרומי). הוא הוסיף, כי העיבודים אינם ברורים אולם בוודאות אין מדובר בנטיעות. בהמשך התייחס לתצ"א של השנים 1976, 1980 ו- 1986 וציין לגבי כל אחת מהשנים האמורות, כי אין שינוי מהצילום הקודם.
25. עיסא העיד, כי בחלקה נשוא התביעה גידלו חיטה, עדשים ובקיה. לטענתו, הגידולים לא היו בכל החלקה אלא בחלק הגבוה יותר. לאחר עיון בתצ"א מ- 1975 העיד, כי זרעו בערך בשלושת רבעי מהחלקה (עמ' 18 ש' 12-19). נטען בפניו, כי בחוות דעתו ציין וקנין, כי כבר בשנת 75 היו במקום מעט מאוד גידולים רק בחלקה הצפוני של החלקה. בתגובה טען, כי זה תלוי במועד בו נעשו הצילומים וכי ייתכן שהם נעשו בסוף העונה- ביולי או אוגוסט (עמ' 18 ש' 22-24). מחוות הדעת עולה, כי מדובר בצילום מסוף חודש נובמבר 1975.
26. עיסא טען, כי את מה שהם גידלו לא ניתן לראות ממטוס וכי זה דבר קטן (עמ' 19 ש' 1-2). בעדות זו ביקש עיסא להסביר מדוע לא נראים גידולים כנטען בתצ"א מהתקופה שקדמה להפקעה אף שלטענת התובעים הם עיבדו את החלקה לאורך השנים והפסיקו רק בעקבות ההפקעה. מנגד, וקנין העיד, כי בצילום מהגובה בו צולמו התמונות ניתן לראות צמח בגובה 10 ס"מ אם הוא בתהליך של עיבוד מלאכותי (עמ' 23 ש' 12-14).
27. לגבי גידול ביקיה העיד וקנין, כי הוא מכיר את זה כאספספת וכי לא היה עיבוד כאמור בחלקה. הוא הוסיף, כי כלל לא היה עיבוד בחלקה (עמ' 23 ש' 1-4). לטענתו, ניתן לראות שלא נעשה תהליך עיבוד סדור, כמו בחלקות סמוכות (עמ' 23 ש' 9). וקנין טען, כי הצמחייה אליה התייחס לא יכולה להיות עדשים משום שזה לא היה גידול סדור (עמ' 23 ש' 19-21). הוא העיד, כי התצלום יכול להבחין בין סוגים שונים של צמחייה (עמ' 23 ש' 26-27). וקנין העיד, כי עקרונית מדובר בעשב בר. לאחר שהתבקש לעיין בתצלומים ולהתייחס לסוגי הצמחייה העיד, כי בצילום משנת 2010 יכול להיות שמדובר באותה צמחיה והכהות נובעת מההצללה. וקנין הוסיף, כי מדובר בצמחייה עונתית אשר לא נשתלה באופן סדור (עמ' 23 ש' 28-32, עמ' 24 ש' 1-6). וקנין שלל טענה לפיה מדובר בעדשים. לטענתו, מי שמשקיע ושותל צמחייה עושה כן בצורה מסודרת ולא בר בשטח בצורה אקראית (עמ' 24 ש' 7-13). וקנין הוסיף, כי עולה מהצילומים שאף אדם לא התקרב לשם ולכן לא ייתכן שהגיעו לשתול (עמ' 24 ש' 14-15). הוא העיד, כי בוודאות לא נעשתה שם שתילה של ירק מאכל (עמ' 24 ש' 16).
28. בסעיף 8 לחוות דעתו ציין וקנין, כי לדעתו הקרקע לא עובדה במועדים הקובעים. בעדותו טען, כי לא ציין בחוות דעתו את גודל החלק שעובד. וקנין הוסיף, כי כ-5% מהשטח עובד (עמ' 26 ש' 8-9). הוא העיד, כי בתצלום משנת 75 החלק שעובד הוא החלק הדרומי וכי מדובר ב- 5% (עמ' 26 ש' 12-13). וקנין הסביר, כי לאור ניסיונו הוא סבור שהחלק האמור עובד והחלק הצפוני לא עובד. הוא ציין, כי ניתן לראות מצבורי סלעים אשר קוטעים את הרציפות ורואים טרסות אשר מצביעות כי היה שם עיבוד (עמ' 26 ש' 18-20). וקנין שלל טענה לפיה גם באזור הצפוני יש טרסות (עמ' 26 ש' 21-22,24-25).
29. הסבריו של וקנין באשר לטעמים בגינם הגיע למסקנה, כי הקרקע לא עובדה וכי אין מדובר בעיבוד סדור סבירים בעיניי והותירו עליי רושם אמין ומהימן. אציין, כי אין בעדותו לפיה הוא אינו מזהה צמחים בצילומים מהשנים 75-86 (עמ' 26 ש' 31-32) בכדי לשלול את מסקנתו לפיה אין מדובר בעיבוד סדור.
30. מחוות דעתו של וקנין, אשר לא נסתרה והותירה עליי רושם אמין, מקצועי ומהימן, עולה, כי עובר להפקעה וללא קשר אליה העיבוד בחלקה היה מזערי מאוד וכי היא לא עובדה באופן סדור. עוד עולה מחוות הדעת, כי בעניין זה לא חל שינוי, לכל הפחות, עד לשנת 86. ביחס לתצ"א משנת 90 ציין וקנין, כי אין בחלקה עיבוד כלל.
31. משכך, אין בעובדה שהחלקה לא עובדה על ידי התובעים לאחר פרסום הודעה בנוגע להפקעת המקרקעין בכדי ללמד, כי הם עזבו את המקרקעין בעקבות פרסום ההודעות בדבר ההפקעה וכי המדינה תפסה בהם חזקה וזאת מאחר וכאמור טרם פרסום ההודעות לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה לא הוכח, כי התובעים עיבדו את המקרקעין.
32. אציין עוד, כי אף אם התובעים היו מוכיחים כי עיבדו את הקרקע לאורך השנים והפסיקו לעבד את הקרקע לאחר הפקעתה הרי שלא די בכך בכדי ללמד שהנתבעת תפסה חזקה במקרקעין. התובעים לא הוכיחו, כי מסרו את הקרקע לנתבעת לאחר שהפסיקו לעבד אותה או, כי יידעו את נתבעת שהם פינו את הקרקע. בעדותו עיסא שב וטען, כי הם פינו את הקרקע בשנת 76 עם פרסום ההודעה בדבר ההפקעה וכי לא הגיעו אליה יותר (עמ' 18 ש' 29, עמ' 18 ש' 32, עמ' 19 ש' 3-6). אין באמור בכדי ללמד על מסירת חזקה לנתבעת או כי הייתה מודעת לעובדה שהתובעים יצאו מהמקרקעין.
33. עיסא טען בתצהירו, כי הנתבעת הגישה תביעות פינוי וסילוק יד או מסירת חזקה ביחס לחלקות סמוכות וכי נגדם לא הוגשה תביעה כאמור מאחר והם פינו את הקרקע בעת הפקעתה (ת/1 סעיף 11). בעדותו נשאל, האם ידוע לו באילו חלקות מדובר והשיב, כי שמע מכמה משפחות וציין את שמה של משפחת טאהא. עיסא הוסיף, כי הם עצמם לא קיבלו מכתב מאחר שיצאו מהאדמה (עמ' 19 ש' 27-29).
34. טענתו של עיסא בעניין זה נטענה בעלמא. לא הוכח, כי בחלקות סמוכות הוגשו תביעות פינוי כנטען. יתרה מזאת, אף אם הייתה מתקבלת הטענה לפיה הוגשו תביעות פינוי ביחס לחלקות סמוכות הרי שלא היה בכך בכדי להועיל לתובעים. בהעדר מידע באשר לנסיבות בהן הוגשו התביעות ולגבי אלו חלקות הוגשו הרי שלא ניתן ללמוד בהכרח מדוע לא הוגשה תביעת פינוי בנוגע למקרקעין בהם עסקינן. בהתבסס על המידע שבפניי אין בידי לדעת האם לא הוגשה תביעה כאמור מאחר והמקרקעין פונו או מטעמים אחרים. אציין, כי טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה ונטענה לראשונה במסגרת תצהירו של עיסא. אין בטענתו של עיסא באשר לתביעות אשר הוגשו, לכאורה, בנוגע לחלקות אחרות בכדי ללמד או להוכיח, כי התובעים מסרו את החזקה לנתבעת במועד מוקדם יותר וממילא אין בכך בכדי ללמד מתי מסרו את החזקה בקרקע.
35. התובעים לא המציאו ראיה כלשהי אשר מלמדת, כי הקרקע נמסרה לנתבעת. כפי שכבר פסקתי בת.א. 34255-02-15 לא די בטענה לפיה תובעים הפסיקו לעשות שימוש במקרקעין המופקעים בכדי ללמד, כי המקרקעין נמסרו לנתבעת. בטרם נמסרו המקרקעין לנתבעת ולפני שהיא תפסה בהם חזקה, היה בידי בעל המקרקעין לעשות בהם שימוש. ככל שבעל המקרקעין בחר שלא לעשות שימוש במקרקעין אזי אין בהתנהלותו האמורה בכדי ללמד על מסירת חזקה במקרקעין לרשות המפקיעה ומסירה כאמור לא הוכחה. לא די שנפקע מחליט עם עצמו שלא להיכנס יותר למקרקעין מבלי שעשה תהליך מסירה מסודר לנתבעת וללא כל דין ודברים עמה, כדי לקבוע שמאותו יום נמסרה לכאורה החזקה במקרקעין לידי הנתבעת ומאותו יום עליה לשלם פיצויים לתובע על שלילת זכותו לכאורה לעשות שימוש במקרקעין ולהפיק מהם פירות.
36. וקניין טען בחוות הדעת, כי נראה שלא נעשתה תפיסת חזקה בחלקה. הוא העיד, כי תפיסת חזקה יכולה להתבצע בדרכים רבות- בהכשרת קרקע, ברעייה, בבנייה, בפריצת דרכים, בהכשרות, טרסות וכדומה. וקנין טען, כי אף אחד מאלו לא נעשה במקרה בו עסקינן (עמ' 26 ש' 2-3). עדותו של וקנין והעולה מחוות דעתו באשר לשימוש בקרקע בשנים הרלוונטיות יש בו בכדי לחזק את הטענה, כי הנתבעת לא תפסה חזקה בקרקע לאחר פרסום הודעות לפי סעיפים 5 ו-7. לכך מתווספת עדותו של עיסא, לפיה הוא לא ראה האם הנתבעת נכנסה פעם למקום (עמ' 20 ש' 9-10).

סיכום מועד תפיסת החזקה

1. הנה כי כן, הזכאות לפיצויי הפקעה היא מהמועד בו תפסה הרשות המפקיעה חזקה בקרקע המופקעת כך שנמנעה מהנפקע האפשרות לעשות שימוש במקרקעין ולהפיק מהם רווחים. פרסום הודעות לפי סעיפים 5 ו-7 אין בו בכדי ללמד על תפיסת חזקה כאמור. הקרקע המופקעת מוקנית לרשות המפקיעה בהתאם לפרסום הודעה לפי סעיף 19 לפקודה. כאשר נפקע טוען, כי הרשות תפסה חזקה בקרקע טרם פרסום הודעה לפי סעיף 19 עליו הנטל להוכיח טענה זו ואת מועד תפיסת החזקה.
2. מצאתי, כי לא עלה בידי התובעים להרים את הנטל האמור. מהחומר אשר הוצג בפניי עולה כי עובר להפקעה לא עובדה הקרקע ועל כן אין בטענת התובעים לפיה לא עיבדו את הקרקע לאחר הפקעתה בכדי ללמד שהדבר נבע מההפקעה ובוודאי שאין בכך בכדי ללמד על תפיסת החזקה על ידי הרשות המפקיעה. התובעים לא הוכיחו, כי בשנת 76 נמנעה מהם האפשרות לעשות שימוש בקרקע וכן לא הוכיחו שהנתבעת תפסה חזקה במקרקעין לפני פרסום הודעה לפי סעיף 19 לפקודה.
3. בנסיבות אלו, התובעים זכאים לפיצוי בגין הפקעת המקרקעין בהתאם לפרסום ההודעה לפי סעיף 19 קרי חודש אוגוסט שנת 2003.

שיעור דמי החכירה משווי הקרקע

1. מחלוקת נוספת הנסובה בין הצדדים הינה באשר לשיעור דמיה חכירה משווי הקרקע לפי 6% או 5% שנתי. על פי שיטת החישוב של השמאי מטעם התובעים, יש לבצע את החישוב לפי 6% לשנה, ואילו לשיטת השמאי מטעם הנתבעת החישוב ייעשה לפי 5% לשנה.
2. השמאי מטעם בית משפט אימץ לעניין זה את קביעת השמאי מטעם התובעים וקבע חישוב לפי 6% לשנה.
3. מסקירת הפסיקה שניתנה במקרים דומים ניתן לראות, כי אין עד כה הלכה מחייבת בסוגיה זו . לעניין זה ניתן לצטט את פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 7730/14, כי "...אין קדושה ב- 5% אך גם לא ב- 6% וגם בכך על השמאי לתת דעתו למכלול הנסיבות".
4. הנתבעת טוענת, כי באופן גורף מומחים מטעם בית משפט קובעים שיעור דמי חכירה בגובה של 6% משכך תוהה היכן בא לידי ביטוי ההבדלים במיקום הנכס. מנגד, ניתן לטעון, כי בכל התיקים המתנהלים לפני, השמאי מטעם המדינה קובע באופן גורף שיעור דמי חכירה בגובה של 5% משכך, גם בחוות הדעת מטעם הנתבעת אין התייחסות להבדלים בין המקרקעין.
5. בנסיבות אלו לאחר ששקלתי טענות הצדדים, ולאחר שהצדדים בחרו שלא לחקור את המומחה מטעם בית משפט, מצאתי שלא לסטות מחוות דעתו לפיה שיעור דמי החכירה השנתיים יעמוד על 6%.

שיעור הפיצוי

1. המומחה מטעם בית משפט ערך שתי חוות דעת לעניין חישוב הפיצויים לפי סעיף 13 לפקודה. טבלה אחת החל ממועד פרסום סעיפים 5 ו- 7 לפקודה ואילו השנייה החל ממועד פרסום סעיף 19 לפקודה. כאמור, המומחה קבע את שיעור דמי החכירה השנתיים לפי 6%.
2. אי לכך, לאור כל המפורט לעיל, חישוב הפיצוי ייעשה ממועד פרסום ההודעה לפי סעיף 19 קרי חודש אוגוסט 2003, היינו הטבלה בסעיף 12.3 בחוות דעת המומחה מטעם בית משפט. לכך יש להוסיף את הפיצוי עבור שנת 2016 שייעשה לפי חישוב הממוצע של שלוש השנים שקדמו, לאור ההבדלים הקטנים בין השנים שאינם מצדיקים עיכוב בתיק לצורך הפניית שאלה למומחה על כל העלויות הכרוכות בכך. לאור זאת, יש להוסיף דמי חכירה לשנת 2016 בסך של 40,750 ₪.
3. אי לכך, הפיצוי הכולל המגיע לתובעים על פי סעיף 13 לפקודה עד סוף שנת 2016 הינו 462,580 ₪.

התוצאה

1. לאור המפורט לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 462,580 ₪. בנוסף, מחייבת את הנתבעת בהוצאות משפט בגין חוות דעת שמאי מטעם תובעים, חוות דעת מומחה מטעם בית משפט ואגרת משפט בסך של 26,536 ₪. באשר לשכר טרחת עו"ד, לאחר שלקחתי בחשבון שטענת התובעים באשר למועד תפיסת החזקה שבשלה התקיימו שתי ישיבות הוכחות לרבות הגשת תצהירים לא התקבלה, וכן את מספר הישיבות בתיק ואת סכום הפיצוי מחייבת את הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 ₪.
2. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים

ניתן היום, י"ד כסלו תשע"ז, 14 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.