לפני: כב' השופט יוסף יוספי

החלטה

1. הסוגייה המתעוררת במקרה דנן הינה כדלקמן: האם התובעת שהגישה בעבר תביעה לנתבע בגין יד ימין, ופקיד התביעות כלל בהחלטת הדחייה גם את יד שמאל, מנועה מלהגיש כעת תביעה בגין יד שמאל עקב התיישנות?

2. התובעת הגישה את התובענה דנן, לאחר שהנתבע דחה את תביעתה להכרה במחלת ה- C.T.S שבידה בשמאלית כתאונת עבודה. הדחייה מצד פקיד התביעות היתה לגוף העניין, אולם בכתב ההגנה שהוגש לבית הדין טען הנתבע להתיישנות.

טענות הצדדים

3. לטענת הנתבע, בשנת 2005 הגישה התובעת לנתבע תביעה להכרה בליקוי בידה הימנית. התביעה נבדקה על ידי פקיד התביעות, ונדחתה ביחס לשתי הידיים. לפיכך, חלה התיישנות המונעת מהתובעת להגיש תביעה חדשה בגין יד שמאל, כפי שעשתה במקרה דנן.

4. לטענת התובעת, בשנת 2005 היא הגישה תביעה לנתבע אך ורק בגין הליקוי בידה הימנית. לפיכך, לא ניתן למנוע ממנה להגיש כעת תביעה חדשה בגין ליקוי בידה השמאלית. פקיד התביעות בשנת 2005 היה אמור להכריע אך ורק ביחס לאיבר נשוא התביעה שהגישה התובעת, ואם התייחס גם לאיברים נוספים אין הדבר מחייב את התובעת.

דיון והכרעה

5. בדיון שהתקיים טענו הצדדים את טיעוניהם לנושא ההתיישנות, ולאחר הדיון הגישה התובעת רשימת אסמכתאות.

נקדים אחרית לראשית, ונציין כי יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

6. אין מחלוקת, כי התביעה הראשונה שהגישה התובעת התייחסה אך ורק לידה הימנית. הדבר עולה בבירור מכתב התביעה שהוגש לנתבע בשנת 2005 (נ/5), שם נכתב במפורש כי האיבר שנפגע הוא "יד ימין". גם הנתבע מסכים לכך, וב"כ הנתבע בסיכומיה אף הודתה, כי התביעה הראשונה "הוגשה רק גבי יד ימין".

אלא מאי, פקיד התביעות במכתב הדחייה מיום 1/2/06 (נ/7) ביחס לתביעה הראשונה התייחס ל- C.T.S דו צדדי, הגם שהוגשה לו תביעה בגין יד ימין בלבד.

ראשית יש לומר, כי פקיד התביעות דאז היה צריך להכריע אך ורק ביחס לאיבר נשוא התביעה שהוגשה לו. התובעת בחרה להגיש תביעה ביחס ליד ימין בלבד, ולפיכך פקיד התביעות היה צריך לדון ולהכריע בתביעתה זו בלבד.

פקיד התביעות חרג למעשה ממסגרת סמכותו, ודן באיבר שלגביו לא הוגשה לו תביעה.

לפיכך, בעת שהגישה התובעת את תביעתה ביחס ליד שמאל, 6 שנים לאחר מכן, לא ניתן לחסום את התובעת בטענת התיישנות תוך הסתמכות על החלטת פקיד התביעות שניתנה 6 שנים עובר לכך.

טענת התיישנות ניתן לבסס רק על החלטה של פקיד התביעות המתייחסת לאיבר שלגביו הוגשה תביעה. כל קביעה אחרת תביא לפגיעה במבוטחים ובזכות החוקתית שלהם, ותפגע בכללי הצדק הטבעי. בנוסף, יש משום חוסר תום לב בהעלאת טענת ההתיישנות ביחס לאיבר לגביו לא הוגשה תביעה.

נזכיר מעט מושכלות ראשונים ביחס ליריעת המחלוקת בהליך משפטי, קודם שנכריע בנושא.

במסגרת התביעה הראשונה, בחרה התובעת לתבוע הכרה בליקוי בידה הימנית בלבד. פקיד התביעות החליט משום מה להתייחס במכתב הדחייה גם לידה השמאלית של התובעת. והנה, בחלוף 6 שנים, החליטה התובעת להגיש תביעה חדשה, והפעם ביחס לידה השמאלית. לא ניתן להחיל את תורת ההתיישנות במצב שכזה, מאחר והתובעת היא זו אשר קובעת את גדר המחלוקת בתביעה אותה היא בוחרת להגיש. בשנת 2006 בחרה התובעת לתבוע בגין יד ימין, ולפיכך זו היתה גדר המחלוקת. כל קביעה של פקיד התביעות ביחס לאיבר אחר מהווה אימרת אגב, ואין בה כדי לבסס טענת התיישנות.

האמור לעיל אינו בא כדי לקדש את הפרוצדורה, אלא כדי להגן על זכויות המבוטחים מפני פגיעה בלתי חוקתית. ככל שהיתה מתקבלת טענת הנתבע, היה הדבר מביא לפגיעה בלתי חוקתית במבוטחים. אם התובעת בחרה לתבוע בגין איבר מסויים, הרי שהיא נערכה מראש להמציא מסמכים לתמיכה בתביעתה זו, ופירטה תשתית עובדתית ביחס לאיבר נשוא התביעה בלבד. במצב שכזה, אין מקום שפקיד התביעות יכלול במכתב הדחייה איברים שלא הופיעו בכתב התביעה, ושלגביהם לא התכוונה התובעת לתבוע, ולפיכך לא המציאה מסמכים ולא פירטה תשתית עובדתית מתאימה.

מעבר לחריגה מסמכותו של פקיד התביעות, הרי שלא ברור כיצד ניתן לדחות תביעה שלא הוגשה; וכיצד ניתן לקבוע כי לא הוכחה תשתית עובדתית, אם התובעת כלל לא היתה צריכה להוכיח תשתית עובדתית ביחס לאיבר לגביו לא תבעה; וכיצד ניתן לקבוע כי התובעת לא המציאה מסמכים ביחס לאיבר לגביו לא תבעה.

אך ברור מאליו כי התובעת בתביעתה הראשונה לא היתה צריכה להמציא מסמכים ביחס ליד שמאל, ולא היתה צריכה לפרט ולהוכיח תשתית עובדתית מתאימה ביחס ליד שמאל.

מכל האמור לעיל עולה, כי פקיד התביעות בדחותו את התביעה הראשונה של התובעת לא היה אמור להתייחס ליד שמאל, שלא נכללה במסגרת התביעה.

7. לאור האמור לעיל, הנתבע לא היה אמור לטעון להתיישנות תוך הסתמכות על החלטת פקיד התביעות משנת 2006 ביחס לידה השמאלית של התובעת, שלא נכללה בתביעתה הראשונה.

העלאת טענה זו מהווה חוסר תום לב, מאחר והיא מסתמכת על החלטת פקיד התביעות שחרג מסמכותו, ואשר הכריע ביחס לתביעה שלא הוגשה, ואשר דחה טענה שלא נטענה.

יש בכך משום פגיעה בזכות הגישה לערכאות, שהוכרה זה מכבר כזכות בעלת אופי חוקתי.

בנושא זה נפסקו זה מכבר בפרשת אלנקווה העקרונות המנחים כמפורט להלן:

"12. למערכת איזונים זו מתלווה בעשורים האחרונים מימד נוסף והוא – ההכרה בזכות הגישה של בעל דין לערכאות המשפט, כזכות בעלת אופי חוקתי. הכרה זו משפיעה על עוצמת האינטרס של בעל הדין, המבקש לתבוע את זכויותיו במשפט, בשיקלול היחסי של הערכים המתנגשים ברקע מוסד ההתיישנות. זכות הגישה של האזרח לערכאות הוכרה בהלכה הפסוקה כזכות יסוד, אף שאין היא כתובה עלי חוק:

"גישה חפשית ויעילה אל בית המשפט היא זכות יסוד, אף אם אינה כתובה עדיין עלי חוק יסוד, ובית המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות... תקנת הציבור דורשת שהדרך אל בית המשפט תהיה פתוחה, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בסכסוכים משפטיים למיניהם".

(דברי השופט זמיר בע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פד"י מח(2) 862, 874).

מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל...

ההכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט יצרה מעין חזקה פרשנית לפיה המחוקק לא התכוון לשלול זכות זו אלא לצורך השגת תכלית בעלת משקל מיוחד. לפיכך, הוראות המונעות או חוסמות אדם מפנייה לערכאות, יש לפרשן בצמצום...

13. לזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד של האדם ישנה משמעות והשלכה גם על התפיסה הנוגעת להחלת הוראות ההתיישנות בדין האזרחי. מערכת הערכים הכוללת, העומדת ביסוד דין ההתיישנות, שבכללה גם הזכות החוקתית המוכרת של האדם לפנות לערכאות, מקרינה על פרשנות הוראותיו של חוק ההתיישנות, ועל דרך בירורם של התנאים הנדרשים לצורך הקמת טענת התיישנות כלפי תביעה שהוגשה. קיומו של אינטרס התובע לברר את תביעתו לגופה, ולבסס את זכויותיו המהותיות הנטענות, על רקע הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה, על פי טיבה, נטייה להצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה בשל חלוף הזמן (להשפעתה של ההתיישנות על זכות הגישה של בעל דין לערכאות ראו ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד ([פורסם בנבו], ניתן ב- 18.7.05, השופטת ביניש, פסקה 13).

אין זה מקרי, כי ההתיישנות התאפיינה כבר מקדמת דנא כמטילה חסימה דיונית מפני בירור תביעה, ולא כיוצרת מניעה מהותית, המאיינת את הזכות המהותית נשוא התביעה (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). המחסום הדיוני לניהול התביעה עקב חלוף הזמן הוחל אף הוא במשורה: מי שלא העלה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, לאחר הגשת התביעה, החמיץ את ההזדמנות לטעון אותה (סעיף 3 לחוק); בתביעה שכנגד ובטענת קיזוז אין לטעון התיישנות, אם לא נטענה התיישנות כלפי התביעה העיקרית (סעיף 4 לחוק). הוראות אלה מאפיינות את נטיית הצמצום שבפרישתה של ההתיישנות הדיונית, השזורה כמוטיב מנחה בתפיסה המשפטית שברקע מוסד זה, ובדרך החלתו, הלכה למעשה, לאורך שנים רבות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה ([פורסם בנבו], 24.3.08, השופט רובינשטיין, פסקה ו') (להלן – פרשת פלונית).

14. ...

15. פועל יוצא מהאמור לעיל הוא, כי סילוקה על הסף של תביעה מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה, מן הטעם שתוצאתה היא מניעת הכרעה בזכויות המהותיות של התובע בשל מחסום דיוני. תכלית הזכות החוקתית של גישה לערכאות, הנתונה לאזרח, מחייבת הצרה ולא הרחבה של המחסום הדיוני בגין התיישנות, המונע הכרעה בתביעה לגופה, והכל "תוך כיבוד המסגרת המתחייבת של ההתיישנות, אשר נועדה להגן על האזרח מפני חשיפה בלתי מוגבלת בזמן לתביעה, בשל העדר יכולת אפקטיבית להתגונן מפניה" כדבריה של השופטת ביניש בפרשת אברהם נ' רשאד, שם.".

ראה: ע"א 9413/03 אלנקווה – הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד סב(4)525 (סעיפים 15-12 לפסק דינה של כבוד השופטת א. פרוקצ'יה).

8. חשוב לציין, כי פקיד התביעות שדן בתביעתה האחרונה של התובעת לא התייחס כלל לטענת ההתיישנות, ולא הזכיר כלל את מכתב הדחייה הקודם, אלא דחה את התביעה לגוף העניין. רק לאחר מכן, במסגרת כתב ההגנה, העלה הנתבע את טענת ההתיישנות.

בכך יש כדי ללמד כי פקיד התביעות עצמו לא סבר שיש לחסום את התובעת מלהגיש תביעה בגין יד שמאל. וגם אם במקרים מסויימים רשאי הנתבע להעלות בכתב ההגנה נימוקי דחייה נוספים על אלה שבמכתב הדחייה, הרי ששימוש בזכות זו צריך שייעשה בתום לב, ובמקרה דנן לא כך נעשה.

9. הנתבע בסיכומיו הפנה אל פס"ד שניתן בתיק בל (באר שבע) 3554-09-13 צ'אקלה – המוסד לביטוח לאומי (מיום 22.6.08).

דע עקא, אין עסקינן במקרים דומים, מאחר ושם דובר בשתי תביעות שהוגשו בנוגע לאיבר אחד, ובמקרה דנן עסקינן בשתי תביעות שהוגשו כל אחת בגין איבר אחר.

10. מעבר לכל האמור לעיל, יש להוסיף את הדברים הבאים. התובעת הגישה תביעתה בשנת 2006 בגין יד ימין בלבד, מאחר ולטענתה זוהי היד הדומיננטית, ואותה היא אימצה יותר עד לשנת 2006. עוד מוסיפה כעת התובעת וטוענת, כי בשנת 2006 עברה ניתוח ביד ימין, ומאז עברה לקודד באמצעות יד שמאל, ולפיכך אימצה בעיקר את יד שמאל במשך 6 השנים שחלפו מאז.

לפיכך, אך מובן מדוע בשנת 2006 תבעה התובעת בגין ליקוי ביד ימין בלבד, ואילו כעת היא

תובעת בגין ליקוי ביד שמאל בלבד. החלטת פקיד התביעות משנת 2006 ניתנה בעת שהתובעת אימצה בעיקר את יד ימין, ולכן תבעה רק בגין יד זו. לפיכך, פקיד התביעות דאז לא היה אמור לכלול במכתב הדחייה את יד שמאל.

ועוד נוסיף, כי גם לו היתה התובעת מגישה תביעה בעבר בגין יד שמאל, הרי שממילא מאז מכתב הדחייה הקודם עשתה התובעת שימוש מאומץ ביד שמאל במשך 6 שנים, ונושא זה היה ראוי להבחן באופן ענייני. דברים אלה מועלים בתור אימרת אגב, מאחר והתובעת לא הגישה תביעה בעבר בגין יד שמאל.

11. אין לקבל את טענת הנתבע; לפיה אם התובעת הגישה תביעה בגין יד ימין, הרי שממילא ניתן לדון ולהכריע גם ביחס ליד שמאל מאחר ועסקינן בליקויים דומים ובאיברים דומים.

כפי שפורט לעיל, יד ימין הינה היד הדומיננטית של התובעת, ולכן קיים שוני מהותי בין הידיים. הדבר מסביר היטב מדוע בשנת 2006 הגישה התובעת תביעה בגין יד ימין, ורק 6 שנים לאחר מכן, במהלכן עברה לעשות שימוש בידה השמאלית, רק אז הגישה תביעה בגין ידה השמאלית.

כל התייחסות אחרת לפיה עסקינן ממילא באיברים דומים מהווה פגיעה בזכויות התובעת לפנות לערכאות בהתאם לנסיבות.

גם לא ניתן לקבל את טענת הנתבע, לפיה הגם שהתובעת לא הגישה בשנת 2006 תביעה בגין יד שמאל הרי שבמסמכים שצירפה היתה התייחסות גם ליד שמאל.

זכותה של התובעת היתה להגיש תביעה בגין יד ימין בלבד, גם אם במסגרת מסמך רפואי כזה או אחר היתה התייחסות ליד שמאל. ויותר מכך, יש לעודד מבוטחים שלא להגיש תביעות על ימין ועל שמאל (תרתי משמע), אלא לברור את האיברים שלגביהם יש להם הגבלה אמיתית בתפקוד. וגם אם במסמך רפואי מסויים שצורף היתה התייחסות לאיבר אחר, ואילו התובעת לא חשה הגבלה בתפקוד ביחס לאותו איבר, זכותה היתה שלא לתבוע בגין אותו איבר, ולעשות כן בעתיד בעת שהיא חשה הגבלה כזו בתפקוד.

בנוסף לכל האמור לעיל, קבלת טענת הנתבע תביא לתוצאה אבסורדית, לפיה כל אמת שפקיד התביעות יזכיר במכתב הדחייה איברים נוספים שלא נכללו בתביעה, יחסום הדבר את המבוטח מלהגיש תביעה עתידית בגין איברים אלו.

אחרית דבר

12. לאור כל האמור לעיל, נדחית בזאת טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע.

הוצאות יילקחו בחשבון בתום ההליך.

13. הנתבע יודיע את עמדתו ביחס למינוי מומחה רפואי וזאת עד יום 26/5/15.

14. לעיון ביום 27/5/15.

ניתנה היום, י"ד אייר תשע"ה, (03 מאי 2015), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.