1. לפני בקשה למתן פסק דין הצהרתי, שלפיו גילה סבן (להלן: "המבקשת"), הינה הבעלים של מלוא הזכויות בנכס מקרקעין המצוי ברחוב הפלמ"ח 81 בבאר-שבע, והידוע כגוש 38003 חלקה 69 תת חלקה 1 (להלן: "הנכס"), וזאת מכח הסכם גירושין משנת 2003, בינה לבין יונה סבן (להלן: "המשיב 1"), שבמסגרתו, לטענתה, הועברו אליה זכויותיו בנכס, הגם שהעברה זו לא הסתיימה ברישום. המדובר בחנות, ששימשה בעבר דירת מגורים, בשטח של כ- 20 מ"ר, הרשומה על שמם של המבקשת והמשיב 1, בחלקים שווים, בלשכת רישום המקרקעין.

כמו-כן, התבקש צו עשה, אשר יורה על מחיקת העיקול מיום 9.10.12, שהטיל משה גואחניש (להלן: "המשיב 2") על זכויות המשיב 1 בנכס, במועד המאוחר להעברת הזכויות הנטענת, וזאת, במסגרת תיק הוצל"פ 14-07386-10-4, וכן לאיסור נקיטת הליכי גבייה הימנו, לאור זכותה הגוברת של המבקשת, כפי שיטתה.

יחד עם הבקשה לסעד הצהרתי, הוגשה בקשה גם לסעד זמני, לעיכוב הליכי מימוש של הנכס. צו כאמור ניתן ביום 13.2.14, ובהמשך, ביום 18.2.14, עוכבו הליכי ההוצל"פ בהקשר המימוש עד להחלטה אחרת, וזאת בהסכמת הצדדים.

2. המבקשת הינה גרושתו של המשיב 1, לו היתה נשואה למעלה מ- 25 שנים, ולהם 4 ילדים. במהלך נישואיהם, קיבלו המבקשת והמשיב 1, בירושה ובחלקים שווים, את הנכס נשוא המחלוקת מהורי המבקשת, רינה ויחזקאל זילברשמידט ז"ל. לאחר שנישואי השניים עלו על שרטון, נחתם על ידם הסכם פרידה וחלוקת רכוש, ביום 14.6.01 (להלן: "ההסכם הראשון"), במסגרתו העבירה המבקשת למשיב 1, את זכויותיה בנכס (כלומר - מחצית), והוא הפך לבעליו באופן בלעדי. הסכם זה אושר, וקיבל תוקף של פס"ד בביהמ"ש לענייני משפחה. הגירושין עצמם, קיבלו תוקף בביה"ד הרבני, ביום 3.1.02. כשנה לאחר מכן, שבו בני הזוג להתגורר ביחד, למשך כ- 9 חודשים, שלאחריהם נפרדו באופן סופי. עם סיומו של הקשר הנ"ל, בשלהי שנת 2003, ולגרסת המבקשת, ערכו היא והמשיב 2, בנוכחות ילדיהם, הסכם חדש, וזאת ביום 26.11.03 (להלן: "ההסכם השני"). במסגרת ההסכם המאוחר, אשר כפי שנראה, עומד בליבת המחלוקת שלפנינו, התחייב המשיב 1 להעביר "לחזקתה הבלעדית של גילה סבן ו/או אחד מילדינו" (בניסוח זה במקור, על התמיהות העולות מכך) את הנכס ואת המשרד הסמוך לו, ששטחו 16 מ"ר, והוברר שם, שהדבר נעשה בתמורה לכך שהמבקשת נשאה בכל אותה העת בהתחייבויות המשיב 1, בהיקף של 200,000 ₪, וויתרה על תשלום מזונות והשתתפותו בהוצאות הכרוכות בחתונת בתם הבכורה (שהתקיימה למחרת היום). הסכם גירושין נוסף (להלן: "ההסכם השלישי"), שאינו שנוי במחלוקת, המעביר, אף הוא, את זכויות המשיב 1 בנכס למבקשת, נחתם בין הצדדים כעבור 10 שנים, ביום 31.3.13, לאחר שכבר הוטל עיקול על חלקו של המשיב 1 בנכס, על ידי המשיב 2. הסכם זה אושר על ידי ביהמ"ש, ביום 5.5.13.

ברקע להטלת העיקול הנ"ל על הנכס, בשנת 2012, עמד ניסיון של המשיבים 1 ו- 2, בשנת 2008, לפתוח עסק משותף של מאפייה, במבנה הנכס הנדון. משהדבר לא הסתייע, והשותפות לא יצאה אל הפועל, תבע המשיב 2 את המשיב 1 בביהמ"ש (ת"א 3035/08), ומשהמשיב 1 לא התייצב לדיון, ניתן פסק-דין המחייב אותו לשלם למשיב 2 סך של 150,890 ₪, וזאת ביום 6.12.09. פסיקתא המעגנת את האמור, נחתמה ביום 25.5.10. בקשות לביטול פסה"ד, שהוגשו כשנה לאחר מכן - נדחו. משהסכום שנפסק לא שולם למשיב 2, פתח זה האחרון, כנושה המשיב 1, תיק בלשכת ההוצאה לפועל (14-07386-10-4), במסגרתו הוטל העיקול על הנכס בלשכת רישום המקרקעין, וזאת ביום 9.10.12. בקשות המבקשת שהופנו למשיב 2 לבא-כוחו לביטול העיקול, העלו חרס.

יוער, כי אין חולק, שבשום שלב, לא היתה המבקשת חלק מן ההליך המדובר, וכי לראשונה, הגישה בקשה במסגרת תיק ההוצל"פ, לאחר שנשלחה אליה הודעה על כוונה לממש את הנכס באמצעות כונס נכסים, בשנת 2013. בעקבות הודעה זו, כך לשיטת המבקשת, פעלה לאשרור ההסכם משנת 2003, באמצעות חתימה על ההסכם השלישי שלעיל, ואישורו בביהמ"ש לענייני משפחה, במאי 2013.

מכאן הבקשה דנן, לביטול העיקול ולהצהרה כי זכויותיה שביושר של המבקשת, אשר הוקנו לה מכח ההסכם השני, גוברות על זכויותיו הדיוניות של נושה המשיב 1, כלומר, המשיב 2, וכי היא בעלת הזכויות הבלעדיות בנכס.

3. המבקשת טוענת, כי מאז חתימת ההסכם השני, בשנת 2003, ובמשך 10 השנים האחרונות, היא בעלת הזכויות בנכס באופן בלעדי, לאחר שפדתה ורכשה את זכויות המשיב 1 בו, כפי שנכתב בהסכם. לשיטתה, היא נהגה ונוהגת בנכס מנהג בעלים, נושאת בנטל אחזקתו, בתשלומי מיסים וארנונה, בשיפוץ המבנה ובהשכרתו, בגפה ועל חשבונה.

לגרסתה של המבקשת, במהלך שנת 2008, פנה אליה המשיב 1, בבקשה שתאפשר לו לעשות שימוש בנכס, לצורך עסק של מאפיה שחפץ להפעיל יחד עם המשיב 2 במקום. מתוך רצון לסייע לו לשקם את חייו, ניאותה המבקשת לבקשתו, וזאת, לשיטתה, בתנאי שהמשיב 1 ישא בתשלומי המיסים העירוניים החלים על הנכס לתקופה הרלוונטית. בסופו של יום, הודיע לה המשיב 1 כי השותפות לא הסתייעה, והשיב לה את המפתחות. לימים התברר למבקשת, שאי-הוצאת אותה תכנית אל הפועל, הביאה לתביעה שלעיל, ולפתיחת תיק ההוצל"פ, שבמסגרתו הוטל צו העיקול נשוא בקשה דנן, על זכויות המשיב 1 בנכס.

לגופן של הזכויות - טוענת המבקשת, כי הגם שהעברתן מכח ההסכם השני, לא הושלמה בפן הרישומי הפורמאלי, הרי שיש להכיר בזכותה המעין קניינית, שקמה לה מכח ההסכם השני, שאושרר בהסכם השלישי, וכי זכותה זו, גוברת על זכות דיונית מאוחרת שרכש המשיב 2, באמצעות הטלת העיקול על בנכס. זאת, בהתבסס על "הלכת מזל אהרונוב" (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199). בהקשר זה, נסמכה המבקשת גם על הפסיקה בעניין "סמדר וכטר" (ע"א 1629/11 מאיר יצחקי ואח' נ' סמדר וכטר, פורסם בנבו), שקבעה, כי במקרה שבו הוטל עיקול בתווך, שבין החתימה על הסכם פירוד המעביר את הזכויות, לבין מועד הגירושין או אישורם בביהמ"ש, ידה של בת הזוג על העליונה, וזכותה המעין קניינית, גוברת על זכותו האובליגטורית של נושה הבעל.

המשיב 1 השיב לבקשה, וטען כי אכן, בשנת 2003 העביר את זכויותיו בנכס למבקשת. עוד הוא הוסיף, כי עסקינן בניסיון של המשיב 2 לגזול ממנו כספים שלא ביושר, וכי פסק הדין שניתן כנגדו, והיווה בסיס להטלת העיקול, הורתו ולידתו ברשלנות מצד עורך דינו. מכאן - שהמשיב 1 אינו מתנגד לבקשה, ומאשר את המסד העובדתי הנטען.

המשיב 2, בהבהרה שהגיש בראשית ההליך (ויוער, כי תשובה פורמאלית לא הוגשה מטעמו), וביתר שאת בסיכומיו, התנגד למתן הסעד המבוקש, וטען כי ההסכם השני, משנת 2003, שעליו המבקשת מטילה יהבה ומבססת את זכויותיה בנכס, אינו אותנטי, ומדובר, לשיטתו, במסמך שנערך בדיעבד, ולצורך ההליך הנוכחי, במטרה להבריח את הנכס מידי נושיו של המשיב 1 בכלל, ומידיו שלו בפרט. המשיב 2 מדגיש, כי אין עסקינן בסיטואציה שבה הרישום לבדו משמש מכשול להעברת הזכויות (בהתאם לעניין "וכטר" שלעיל), אלא מדובר ברכיב מהותי של זכויות קנייניות שלא הוקנו ולא הועברו למבקשת טרם הטלת העיקול, כלל. טענות אלה של המשיב 2, נתמכו בנימוקים, שיובאו להלן, ועיקרן, כי אין להכשיר את ההסכם השני משנת 2003 וליתן לו תוקף, מטעמים שונים שיימנו.

מצינו, איפוא, שעל ציר הזמן, מועד הטלת העיקול מאוחר, מבחינה כרונולוגית, להסכם השני, המעגן, לשיטת המבקשת, את העברת הזכויות בנכס אליה, ומכונן אותה כביכול. ואולם - כפי שנראה, המחלוקת בתיק זה, אינה מתמקדת בהחלת "הלכת אהרונוב", ובשאלה זכותו של מי גוברת, כי אם בכשרותו של ההסכם השני, משנת 2003, בלשונו, ובאותנטיות שלו.

4. מטעם המבקשת הגישו תצהירים והעידו (בישיבת 9.4.14) - היא עצמה, 3 בנותיה - סיגל סבן-בלילה, עינת רפאלוב ולימור סבן-הרמולין (שלא העידה, ותחת תצהירה הוגש זה של אחותה עינת, שהעידה), עו"ד צופית ינאי, עו"ד אלינור אדרי, מר צחי נגר (שלא העיד אך תצהירו קובל), רו"ח חסן אבו-קויידר ומר יוסי מסיקה. מטעם המשיב 2, הגיש תצהיר והעיד הוא בלבד. בנוסף - הוגשו הסכמי הגירושין וכן מסמכים ורשומות מוסדיות, שיש בהם כדי לשפוך אור על מצב הזכויות בנכס.

5. ראשית, ומפאת חשיבותם של המסמכים הכתובים, במישור רכישת זכויות במקרקעין, נפנה ללשונם של שלושת הסכמי הגירושין, ולאמור בהם:

בהסכם הראשון לחלוקת הרכוש, מיום 14.6.01, סעיף 4, נכתב כי:

"חנות בשטח 20 מ"ר, וכן המשרד הצמוד לו בשטח 16 מ"ר ברחוב הפלמ"ח 81 בבאר שבע, יועברו במלואם לבעל בלבד".

בהסכם השני, מיום 26.11.03, שהוא ה"הסכם המכונן", לשיטת המבקשת, נכתב כי:

"אני יונה סבן מתחייב להעביר את הנכס ברחוב הפלמ"ח 81 בכללותו (אשר רשום כעת על שמי ועל שם גילה סבן באופן שווה) לחזקתה הבלעדית של גילה סבן ו/או אחד מילדינו (ההדגשות אינן במקור). נכס זה היה שייך במקור לאביה של גילה יחזקאל זילברשמידט (ז"ל) אשר הוריש לנו אותו באופן שווה כאשר היינו נשואים.

בתמורה לכך שאני מצהיר כי קיבלתי סך של 200,000 ש"ח - שחלקו בכסף וחלקו ברכוש והטבות אחרות כגון שכירת חדר ללינה בביתה של גילה וגם כן היא עזרה לבדה לבתי הבכורה במימון החתונה שלה שתתקיים מחר (27.11.03).

המסמך הנ"ל נחתם בנוכחות גילה סבן וארבעת ילדינו".

בהסכם השלישי, מיום 31.3.13, תוארה השתלשלות העניינים עד לשלב זה, כך:

"הואיל; והאיש והאישה (להלן: "הצדדים") חתמו ביום 14/6/01, על הסכם חלוקת רכוש והתגרשו זמ"ז ביום 3/1/02 בבית הדין הרבני; ...

והואיל; והצדדים הסדירו ביניהם את ענייני הפרידה, אך לא ערכו הסכם מסודר ולא הביאוהו לאישור בית המשפט;

2. הצדדים מצהירים בזאת כי לאחר גירושיהם, הם חזרו זה לזו, והתגוררו יחדיו, וזאת למעלה מ-9 שנים.

3. האיש מאשר כי במהלך התקופה האישה סעדה אותו ונשאה בנטל הכלכלי ואף נאלצה להוציא כספים רבים בהחזר חובותיו, וזאת בתמורה לכך שהנכס שברחוב הפלמ"ח יעבור לבעלותה הבלעדית.

4. במסגרת זאת, האיש אף חתם לאישה על מסמך המאשר כי הנכס שבפלמ"ח כהגדרתו בהסכם זה יעבור לידי האישה, ואילולא התחייבותו כאמור לא היתה האישה נושאת בתשלום חובותיו ושיפוץ הנכס שבפלמ"ח".

ובהמשך ההסכם, עיגנו הסכמות אלה, כדלקמן:

"חנות בשטח של כ- 20 מ"ר, הידוע בגוש 38004, חלקה 69, תת חלקה 1, וכן המשרד הצמוד לו בשטח של כ- 16 מ"ר, הידוע בגוש 38004, חלקה 69, תת חלקה 5, ברחוב הפלמ"ח 81, בבאר-שבע (להלן: "הנכס בפלמ"ח"), אשר היה שייך בעבר לאביה של האישה, המנוח יחזקאל זילברשמידט ז"ל, יועברו במלואם לאישה".

כפי שצוין לעיל, ההסכמים הראשון והשלישי - אושרו בביהמ"ש. הסכמים אלה גם נוסחו על ידי עורכי דין, בשונה מההסכם השני, שעל פי הנטען, נכתב על ידי הבת סיגל, בנוכחות יתר בני המשפחה.

ניסוח זה, בין אם מחמת שנערך בחופזה, בין אם משום שעורכו אינו בקיא בנפקויות שיש לכל תו ומילה בחוזה הכתוב - מצאתי, כי יש בו, כדי להטות הכף בתיק זה, לדחיית הבקשה, אף מבלי לקבוע מסמרות בשאלת כשרותו של ההסכם, אם וככל שנכתב במועד הנטען. הגם מסקנתי זו, ולו בכדי להפיס דעת המבקשת, החלטתי להתייחס, במידת מה, גם ליתר טענותיה ולראיות שהוגשו מטעמה, שאף בהן, נחה דעתי, כי לא היה כדי להרים הנטל, כפי שיובהר.

6. בעדותה, שבה המבקשת על טענתה, כי הזכויות בנכס שייכות לה במלואן, וסיכמה את מקורן, בלשונה, כך: "זה מופיע באישורר (כך במקור) של ההסכם שעשינו וגם בהסכם בינינו שעשינו ב 2003. חוץ מזה לפני כן, זה מקום של ההורים שלי שהם נתנו לי מתוקף היותי בתם" (עמ' 5, ש' 27).

היא תיארה את נסיבות כריתתו של ההסכם השני, בערב שלפני חתונת הבת סיגל, בנוכחות המשיב 1 והילדים. הבת, סיגל סבן-בלילה, הצהירה, כי באותו הערב, היא זו שהעלתה את ההסכמות על הכתב, וטענה כי: "ממועד החתימה על ההסכם הנ"ל אמי היא זו שהחזיקה בנכס, שילמה את חובותיו, טיפלה אל מול הרשויות ונהגה בו מנהג בעלים", והוסיפה: "לאבי אין כל קשר לנכס, לא בייעוץ, לא בדיווח ולא בהתנהלות בנכס או מולו". בגרסה זו, תמכו גם אחיותיה, לימור (שלא העידה) ועינת.

עדים נוספים שהובאו מטעמה של המבקשת, תמכו אף הם, במידה מסוימת, בגרסתה:

• עו"ד צופית ינאי, ששכרה את הנכס החל מדצמבר 2011, העידה (עמ' 11, ש' 28), שחתמה על חוזה השכירות בביתה של הבת סיגל, שהחזיקה בייפוי כח של אימה, המבקשת. עוד הצהירה, שאת תשלום דמי השכירות מסרה למבקשת או לבת סיגל, שסייעה לה בניהול הנכס, וכי ראתה צורך בהחתמת המשיב 1 על סעיף בהסכם, שלפיו אין לו טענות כלפיה, לנוכח רישומו בפועל כבעלים של מחציתו.
• עו"ד אלינור אדרי, שפעלה בשמן של המבקשת ובתה מול עיריית באר-שבע, לצורך הפחתת שומת הארנונה לשנים שבהן היה הנכס ריק (2003-2011), העידה, כי ההתנהלות היתה מול הבת סיגל, ומסיבה זו נרשמה הבת על גבי החשבונית, על אף שלעמדתה, המבקשת היא שנשאה בשכר הטרחה שלה (עמ' 9 לפרוט').
• צחי נגר, אשר על פי הנטען, ניהל במגעים לרכישת הנכס בשנת 2011, עם המבקשת, הצהיר (וכזכור - לא העיד), שהמו"מ לרכישת הנכס התבצע מולה בלבד, ואילו המשיב 1 הגיע לחתום על הסכם המכירה אצל עו"ד, מאחר והיה רשום כבעלים של מחציתו. עסקת המכר לא יצאה אל הפועל, בשל שומת מס שבח גבוהה שבה נתבקשה המבקשת לשאת.
• רו"ח חסן אבו קויידר העיד (עמ' 10 לפרוט'), כי בשנת 2011 המליץ למבקשת ולביתה סיגל, שלא למכור את הנכס אלא לשפצו ולהשכירו, וכי משנה זו, הוא מדווח על הכנסותיה מהשכרת הנכס למס הכנסה.
• יוסי מסיקה, שהיה מעורב, לדבריו, בתכנון השיפוץ של הנכס בשנת 2011, והשמשתו כמשרד, עשה זאת לבקשת המבקשת וביתה סיגל, ועל אף שחשבוניות בעבור חומרי הבניין שהוגשו נשאו את שמו שלו, טוען שסיגל היא ששילמה בפועל על החומרים (עמ' 4 ש' 6).

בהתבסס על תשתית עובדתית זו ועל דברי העדים מטעמה, טוענת המבקשת, כי ההסכם השני נכרת כדין, ואף מומש, וכי במסגרתו, ומכוחו, הועברו אליה כלל הזכויות בנכס, ולכן נהגה בו מנהג בעלים.

7. המשיב 2, לעומתה, דבק בתיזה שלפיה, אין עסקינן בהסכם אותנטי, וכי הזכויות בנכס לא הועברו למבקשת טרם הטלת העיקול על ידו, אלא, אם בכלל, במועד מאוחר יותר, ובמסגרת ההסכם השלישי. בעדותו, ביקש משיב זה לבסס גרסתו, באומרו: "יש לו את המפתחות של הנכס הזה. הוא פתח לי... מכיוון שמר יונה סבן כמה פעמים נפגשנו בנכס שלו, השכנים שלו, אלה שצמודים אליו כולם מכירים אותו כבעל הנכס, לא היה לי ספק ואני לא צריך לשאול אף אחד אחר, אתה רואה את המיסים בעירייה על שמו, הוא באמת בעל הנכס. בכל מקום יונה סבן, על גילה אף פעם לא שמעתי ולא הכרתי את הגב'" (עמ' 18, ש' 9-20).

הוא המשיך, ומנה טעמים, שלשיטתו יש בהם כדי לקעקע את גרסת המבקשת, ולהותיר הזכויות בנכס, במישור הקנייני, בידי המשיב 1. עיקרם של אלו, הם כדלקמן:

• שלא כמו ההסכם הראשון והשלישי, ההסכם השני לא הובא לאישור ביהמ"ש, וזאת על אף שהצדדים לו היו ערים למשמעות, לנפקות ולצורך באישור האמור. בדומה לכך, ההסכם השלישי דווח למיסוי מקרקעין, ואילו ביחס לקודמו, השנוי במחלוקת, הדבר לא נעשה.
• ההסכם השלישי, אשר על פי הנטען על ידי המבקשת, אישרר את ההסכם השני, לא התייחס אליו ספציפית, ולא נקב במועד כריתתו ובהסכמות שלכאורה באו בגדרו. כמו כן, הפרטים הנקובים בו, אינם תואמים לקודמו, וזאת, למשל, ביחס לסכום התמורה, שלא נזכר כלל בהסכם המאוחר.
• בהסכם השותפות שהוצג על ידי המשיב 2 (הגם שלא התנוססה עליו כל חתימה ואין משקלו רב), נכתב, כי המשיב 1 הינו "בעל המבנה", והכוונה לנכס הנדון. אשר ליתר החוזים, שאליהם התייחסה המבקשת, טוען המשיב 2, כי לא בכדי אלו לא הוגשו לביהמ"ש במלואם במסגרת ההליך - וכוונתו בעיקר לחוזה השכירות של הנכס ולהסכם הפשרה בעניין חוב הארנונה, שכן, לשיטתו, המשיב 1 היה צד להם, מכח בעלותו בנכס.
• עדות המבקשת, ולפיה התנהלותו הכלכלית והבינאישית של המשיב 1, במהלך השנים כולן, לקתה בחסר, אף היא מעלה תהיות הכיצד לא פעלה המבקשת במשך 10 שנים תמימות, להעברת הזכויות על שמה.
• אף את דברי העדים שהובאו מטעמה של המבקשת, ניתן לראות כחרב פיפיות, המשמש כנגדה, שכן כולם הצביעו על הבת כגורם הדומיננטי בניהול הנכס, ואילו באשר למבקשת ולמשיב 1, עלה מגרסתם ששניהם, גם יחד, נדרשו בחתימה על המסמכים השונים ביחס לנכס. זאת, בסתירה לגרסתה העיקשת, שהנכס מנוהל על ידה באופן בלעדי.

8. פועל יוצא מכל האמור לעיל, כי אין בהתנהלות הצדדים, לאחר כריתתו הלכאורית של ההסכם השני, ובמסמכים המאוחרים לו, כדי להסיר הערפל סביב העברת הזכויות. אלא, נראה בבירור, שהספקות נותרות בעינן, שלא לומר - מתחזקות לנוכח הטענות שהועלו.

ואולם - כפי שציינתי לעיל, איני נדרש להכריע, חד-משמעית, בתוקפו של הסכם זה, כאשר אף זה מעלה קושי ממשי, וזאת - באשר יש באמור בו עצמו ובלשונו - כדי להכריע את הכף בסוגיה שלפנינו.

ראשית, נכתב שהזכויות בנכס רשומות "כעת" על שמה של המבקשת והמשיב 1 "באופן שווה", ואין זה מצב הדברים לאשורו בעת הרלוונטית, שכן, בהתאם להסכם הראשון, שנערך שנתיים קודם לכן, הועברו מלוא הזכויות בנכס למשיב 1. תמיהה רבתי זו לא הוסברה.

שנית, נכתב שהמשיב 1 מעביר את הזכויות בנכס "לחזקתה" הבלעדית של המבקשת, וקיים קושי ממשי לקבל הסברי הבת, על כי כוונתה במילה זו היתה העברת הבעלות, ולא פחות מכך (עמ' 14, ש' 14-18 וכן עמ' 16, ש' 6-9), וכי רק היעדר ידע משפטי היה בעוכרי הניסוח.

ושלישית, נכתב כי העברת אותה חזקה בלעדית, תהא ל"גילה סבן ו/או אחד מילידנו". סתם ולא פירש מהי והכיצד תתבצע החלוקה בין מקבלי הזכויות, אם בכלל. ניסוח כזה אינו יכול לעלות כדי הוכחה פוזיטיבית להקניית הזכויות דווקא למבקשת, ולה בלבד.

צירופם של שלוש אלה, מהווים, ביחד, אבן נגף בפני המבקשת, בבקשה שלפני, שכן, אין להלום, שהסכם שלשונו לוקה בחוסר בהירות ודיוק, וכאשר עסקינן בזכויות במקרקעין, יכובד ויאושר, ככתבו וכלשונו, כאשר "לשון" זו עמומה וחידתית. לא נעלם מעיני רצונה של המבקשת להותיר ולשמור על קניין הוריה המנוחים, מפני נושים חיצוניים, נעדרי סנטימנט רגשי אליו, ואולם - למצער, אין מנוס מדחיית הבקשה.

לא ניתן לראות בהסכם השני, על פי ניסוחו ומתוכנו, משום הסכם אפקטיבי להעברה ולהקניה של מלוא זכויות הבעלות בנכס למשיבה 1. משכך - אין בפועלו של ההסכם לגבור על העיקול המאוחר.

9. לאור כל האמור לעיל - הבקשה נדחית.

הסעדים הזמניים שניתנו במסגרת ההליך - מבוטלים.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב 2 ובשכ"ט עו"ד שלו, בסכום כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ד (06 יולי 2014), בהעדר הצדדים.