ביום 18.2.14 התקיים דיון בנוכחות הצדדים, ובאי כוחם, במסגרתו הסכימו הצדדים כי המבקש יהרוס בעצמו את המבנים, נשוא הבקשה, עד ליום 22.3.14, וכי ככל שלא יעשה כן - תהא המשיבה רשאית לבצע את ההריסה, החל מיום 23.3.14 ועד ליום 23.6.14.

המבקש הצהיר לפרוטוקול:

"הבנתי כי עליי לסלק את המבנים עד ליום 22.3.14, וכי ככל שלא אסלק את המבנים עד לאותו מועד, תוכל המשיבה להרוס את המבנים החל מיום 23.3.13 ועד ליום 23.6.14".

אחר זאת, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.

יובהר כי הסכמה זו באה לעולם, אחר שב"כ המבקש הצהיר לפרוטוקול כי "אין לו (למבקש) זכות קיימת בדין" (עמ' 1 לדיון מיום 18.2.14 שורה 16), תוך שהודה, ברוב הגינותו, כי לא מתקיימים התנאים לביטול צו ההריסה לפי הוראת סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, נוכח העובדה כי "אין למבנה היתר בנייה, וכי אין בדעתנו לטעון כי הצו דרוש כדי למנוע עובדה מוגמרת" (שם, שורות 17-18).

במסגרת הבקשה שבפניי עותר המבקש, לעיכוב מועד ביצוע צו ההריסה, וזאת "לחודשיים מיום הגשת הבקשה ו/או עד שהעדר יקבל אישור מק.ק.ל לצאת למרעה, המוקדם שבין השניים" (ס' 10 לבקשה).

לטענת המבקש, העיכוב בהעברת עדרו למקרקעין חלופיים, נובע בשל תביעת בעלות שהוגשה בהתייחס למקרקעין החלופיים, וכי גם הקרן הקיימת לישראל אינה מספקת לו פתרון זמין.

בתגובת המשיבה, מיום 2.4.14, מתנגדת המשיבה לבקשה בשל טעמים שונים, אשר לטעמה, די בכל אחד מהם כדי להניב מסקנה, שיש בה כדי להוביל לדחיית הבקשה.

המשיבה מציינת כי הבקשה הוגשה באיחור, בניגוד להוראות תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), וכי לא צורפו לבקשה כל המסמכים הרלוונטיים. לאור האמור, ובשים לב להוראת סעיף 6 לתקנות, הקובעת כי "בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו", טוענת המשיבה כי יש לדחות הבקשה על הסף.

לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי הסכמתה, במסגרת הדיון מיום 18.2.14, לדחות מועד ביצוע צו ההריסה עד ליום 22.3.14, נעשתה לפנים משורת הדין, וכי מאותו מועד לא חל שינוי עובדתי-תכנוני או משפטי, המצדיק היעתרות לבקשה.

באשר לטענת המבקש, כי הוא עמל על מציאת פתרון חלופי במקום אחר לרעיית עדרו, הרי הדבר מלמד - כך לשיטת המשיבה - כי אין אופק תכנוני, בהתייחס למבנים נשוא הבקשה, ובוודאי שהיתר הבניה לגביהם אינו מצוי "בהישג יד", כדרישת ההלכה הפסוקה. משנה תוקף יש למסקנה זו בהינתן כי ייעוד המקרקעין עליהם שוכנים המבנים נשוא הבקשה, הינו ליער וייעור, ואין כל טענה בפי המבקש כי פעל לשינוי הייעוד.

לכך - טענה המשיבה - יש לצרף את העובדה כי לא מחוור כלל טיבה של הארכה המבוקשת, שכן, המבקש מודה שפתרון סוגית תביעת הבעלות שהוגשה "מן הסתם יהיה כרוך בעוד זמן שלא כל כך מוגדר בשלב זה" (ס' 7 לבקשה), ומתוך שכך, פשיטא כי המבקש עצמו מודה שאין אופק תכנוני נגלה לעין, לקבלת היתרים ביחס למבנים נשוא הבקשה.

באשר לטענת המבקש כי הקרן הקיימת לישראל מעכבת יציאת עדרו למרעה ביערות קק"ל, "דבר שקורה כל שנה מזה שנים רבות מבלי לתת הסבר מניח את הדעת לעיכוב" (ס' 9 לבקשה), טענה המשיבה כי דברים אלו אינם הולמים את אשר משתקף מהבקשה הבראשיתית שהגיש המבקש לביטול צווי ההריסה, וכי לא צורפו אסמכתאות התומכות בטענת המבקש, ומכל מקום, לפי ההלכה הפסוקה, מחדלי רשויות אחרות, ככל שיוכחו, אינן בגדר עילה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה.

על יסוד כל אלה, ולפי שאופיו של צו הריסה מנהלי ככלי יעיל ומהיר, נועד למיגור אפקטיבי של בניה שתכליתה ליצור עובדות מוגמרות בשטח, ובהתחשב בכך שעיכוב ביצוע יכול ויינתן רק במקרים חריגים, טענה המשיבה כי יש לדחות הבקשה, ולחייב המבקש בהוצאותיה.

דיון

האיחור בהגשת הבקשה

בהתאם להוראת תקנה 2(א)(2) לתקנות, יש להגיש בקשה להארכת מועד לביצוע צו "עד שבעה ימים לפני מועד ביצוע הצו".

במקרה דנא, הבקשה הוגשה ביום 20.3.14, בעוד שהמועד האחרון שנקבע לביצוע צווי ההריסה על ידי המבקש, הינו 22.3.14. לאור האמור, ובשים לב להוראת תקנה 6 שפורטה לעיל, דין הוא, לכאורה, לדחות הבקשה, מטעם זה בלבד.

ואולם, אומר כבר עתה, כי לו התרשמתי כי לגופו של עניין, יש ממש בבקשה, לא הייתי בא להטות הבקשה לשבט, מטעם זה בלבד, ולכל היותר, אפשר כי הייתי מרפא האיחור בדמות פסיקת הוצאות הולמות.

אך לא כך היא.

העדר זכותו של המבקש במקרקעין

"בקשה להארכת מועד לביצוע צו", כהגדרתה בתקנה 1 לתקנות, יכול שתוגש רק על ידי מי ש"רואה את עצמו נפגע על ידי הוצאת הצו".

בהתאם לנוסח התוספת השנייה לתקנות, על המבקש לפרט מהי זכותו המוכרת במבנים, נשוא צו ההריסה, כדי להקנות לו זכות עמידה בהגשת הבקשה.

בתי המשפט עמדו על כך שהתנגדות לביצוע צו הריסה מנהלי, מחייבת הוכחת זכות ממשית, ואף ישיבה ממושכת, רבת שנים, במקרקעין, אין בה כדי להקנות זכות להיכנס בשערי בית המשפט. בהקשר זה ראה קביעת ביהמ"ש ברע"פ 8877/09 אלנברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמלה (פורסם במאגרים), לפיה:

"זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין". כן ראה: ע"פ 3249/05 בר יוסף נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פ"ת (פורסם במאגרים).

במקרה דנא, המבקש, ברוב הגינותו, לא כיחד, כאמור, כי "אין לו זכות קיימת בדין" (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 18.2.14 שורה 16), ומתוך שכך, עשה מלאכתנו קלה, לקבוע כי אין לו מעמד בהגשת הבקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה מנהלי.

לאור האמור, אפשר כי ניתן היה להסתפק בזאת, כבסיס לדחיית הבקשה, אך לא אעשה מלאכתי קלה.

העדר אופק תכנוני להכשרת המבנים, ואף לא הוכח כי המבקש עתיד לקבל מקרקעין חלופיים בהקדם

הדיון מיום 18.2.14 נערך, כאמור, במעמד הצדדים, וההסכמה ותנאיה גובשו על ידי שני הצדדים גם יחד. לא מצאתי בבקשה ראיה המוכיחה כי חל שינוי מהותי מאז מועד הדיון, המצדיק לשנות מההסכמה אליה הגיעו הצדדים.

המבקש מצרף לבקשתו מכתב שנשלח על ידי ראש המועצה האזורית קסום לממונה על המחוז במשרד הפנים. ואולם, מעיון במכתב עולה כי הוא נשלח ביום 11.2.14, שבוע לפני מועד הדיון, אשר במסגרתו הגיעו הצדדים, כאמור, להסכמה.

ככל שהמבקש סבור כי היה במכתב כדי לשקף צפי תכנוני אחר ביחס למבנים נשוא הבקשה, לא מחוור מדוע הוא ובא כוחו, הגיעו להסכמה, אשר קיבלה תוקף של החלטה.

מעבר לכך. לגופו של עניין, תוכנו של המכתב מלמד כי ראש המועצה ביקש להקפיא את צווי ההריסה "לתקופת זמן מוקבלת (כך במקור), על מנת לאתר בדחיפות הסדר להעברת המכלאות...". נוכח עמדת המשיבה בדיון אז, ובתגובה כיום, ניכר כי הממונה על המחוז במשרד הפנים לא שעה לפניית ראש המועצה, ומכל מקום, מאז נשלח המכתב ועד הנה חלפו מעט פחות מחודשיים ימים, ולא הוברר שחל שינוי כלשהו המעיד על אופק תכנוני קרוב ביחס למבנים, ולמצער, כי מסתמן פתרון חלופי להעברת העדרים בטווח הנראה לעין.

אף טענת המבקש כי זומן לפגישה עם מהנדס המועצה, לתאריך שממילא לא פורט, אינו מלמד על התקדמות קונקרטית כלשהי, בנוגע למבנים נשוא הבקשה. לא הוברר בבקשה, מה תוכנה הצפוי של הפגישה, וככל שניתן להבין ממכתבו של ראש המועצה, שנזכר לעיל, ספק אם יש בידי מהנדס המועצה הרשאה מספקת לצורך הגעה להסדר חלופי, ללא תיאום עם משרד החקלאות והרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב.

הוא הדין, וביתר שאת, באשר למכתבו של ב"כ המבקש מיום 12.3.14, במסגרתו פנה למנהל הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, על מנת שיפעל להקצאת קרקע חלופית, לשם רעיית עדרו. פניית המבקש, לכשעצמה, מעידה על רצונו לקבל מזור לבקשתו, אך אין בה כדי להצביע על סיכויי ההיעתרות לבקשה. אף לא פורט האם נתקבלה מאז תגובת מנהל רשות, ומה תוכנה.

עמדתי על ניתוח כלל האסמכתאות שצורפו, על מנת להצביע על כך שבמקרה דנא, אין בהצטברם של התימוכין, כדי להצביע על קצה חוט ראשוני, שבסופו ניתן יהא להתרשם כי פסיעה לאורו תוביל למסקנה אחרת, מזו אשר הונחה לפני בית המשפט במועד הדיון שהתקיים.

ההיפך הוא הנכון: בבקשה אין ראיה מוכחת לכך שקיים אופק תכנוני ביחס למבנים נשוא הבקשה, ותוקפה של הצהרת המבקש בדיון כי "אין למבנה היתר בנייה" (פרוטוקול הדיון מיום 18.2.14, שורות 17-18), לא הועם עד הנה.

הלכה למעשה, כל מאווייו של המבקש, נעוצים ברצון לקבל ארכה לצרכי התארגנות, עד אשר יקבל מקום חלופי לרעיית עדרו. מלבד העובדה כי אין בכך להוות טעם לדחיית מועד ביצוע צו הריסה מנהלי לפי הוראת סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, דומה כי גם המבקש עצמו ער לכך שלא מדובר במצב בו פסע בלבד מפריד בינו לבין הקצאת המקרקעין החלופיים.

המבקש עצמו הודה, כאמור, כי פתרון סוגית תביעת הבעלות שהוגשה "מן הסתם יהיה כרוך בעוד זמן שלא כל כך מוגדר בשלב זה" (ס' 7 לבקשה), ואף באשר לטענתו כי, הקרן הקיימת לישראל מעכבת יציאת עדרו למרעה ביערות קק"ל, "מבלי לתת הסבר מניח את הדעת לעיכוב" (ס' 9 לבקשה), לא נטען - וממילא לא הוכח - כי הפתרון מול קק"ל, מצוי בטווח זמנים קרוב וזמין.

הלכה היא מלפנינו כי ארכות לביצוע צווי הריסה יינתנו רק מקום שהיתר הבנייה הוא בהישג יד ממש. הרציונל ברור: צו הריסה נועד לשמש כמענה מיידי לבנייה בלתי חוקית, ועל כן, חשיבות רבה נודעת לביצועו במועד (ראה, למשל: רע"פ 974/07 אלשמאלי נ' מדינת ישראל). נוכח זאת, קבלת סעד שמשמעותו המעשית הינה עיכוב או דחייה כלשהי במימוש הריסת המבנים נשוא הבקשה, ותהא האצטלה המשפטית אשר תהא, אינה תואמת המגמה שתוארה לעיל.

מתוך נקודת מוצא זו באו בתי המשפט לקביעות משפטיות, שבבסיסן העדר סובלנות להארכת מועד לביצוע צווי הריסה מנהליים, אלא אם הושלם התהליך התכנוני והיתר הבנייה מצוי בהישג יד ממשי. בתי המשפט סירבו לראות אף בהליך תכנוני מתרקם - שאינו בנמצא במקרה דנא - כעילה מספקת לצורך דחיית ביצוע צווי הריסה. ראה בהקשר זה: רע"פ 3774/04 אל סאנע יוסף ואח' נ' מדינת ישראל.

באותו אופן, ראה אשר נפסק בביהמ"ש המחוזי בירושלים בע"פ (י-ם) 40470/07 אבו נאב נ' יו"ר הועדה המחוזית לתו"ב מחוז ירושלים:

"בענייננו המערער עשה דין עצמי בכך שהקים מבנה בשכונה מתוכננת, באזור המיועד על פי התכנית התקפה לשמש כשטח נוף פתוח. אף אם נרקמת כיום תכנית מתאר מתוקנת, תכנית 9713, אין לפנינו נסיבות חריגות שבהן היתר הבניה הינו בהישג יד, שכן הליכי ההפקדה שמיעת ההתנגדויות, אם תהיינה, אישור התכנית והנפקת היתר בניה, הינם ממושכים ועשויים להימשך חודשים ארוכים; מה גם, שהמערער לא הביא ראיה לכך שהתכנית הנרקמת עשויה להכשיר את המבנה הנדון".

נדמה, אפוא, כי ההלכות השיפוטיות מדברות בעד עצמן, בגנות דחיית הריסת מבנים או מתן עיכוב נוסף.

מסקנה זו מתעצמת נוכח רצונו של המבקש כי יינתן בידו עיכוב מועד ביצוע צווי ההריסה, וזאת "לחודשיים מיום הגשת הבקשה ו/או עד שהעדר יקבל אישור מק.ק.ל לצאת למרעה, המוקדם שבין השניים" (ס' 10 לבקשה). המבקש לא הבהיר מה עתיד להשתנות בחודשיים הקרובים דווקא, ובוודאי שלא ניתן להעניק ארכה לא מוגדרת בזמן, "עד שהעדר יקבל אישור מק.ק.ל לצאת למרעה", בלא שהונח מסד עובדתי, המצביע כי יש סיכוי שהדבר יקרום עור וגידים.

עיקרון סופיות הדיון

עד שהגענו הלום, כמעט שזנחנו העובדה כי בבקשה חפץ המבקש לשנות החלטה שיפוטית, שעיגנה הסכמה, פרי רצונם החופשי של הצדדים, כמו היה עיקרון סופיות הדיון, דוקטרינה לא מחייבת.

לא ראוי בעיניי כי הסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטה, תוקע על נקלה, בדרך של הגשת בקשה כללית בטיבה. אם לא נאמר כן, נימצא מסכלים את אלמנט הסופיות במשפט. ראה והשווה דבריו של הנשיא זוסמן בע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1), 29, 35-36; ע"א 351/82 נעמי אילון ואח' נגד עו"ד מ. אסטרייכר ואח', פ"ד מא (2), 673, 678-679.

בפרט נכון הדבר, שעה שעיון בטענות המבקש מלמד כי חלקם הארי מבטא טענות שהועלו על ידו זה מכבר, בבקשה שהגיש לביטול צווי ההריסה המנהליים, ולמצער, כי היה בכוחו לטעון הטענות במועד הדיון. בנסיבות אלה, סבורני כי אין מקום לאפשר למבקש להעלות טענות, שהיה בכוחו להעלות זה מכבר, אך משיקולים השמורים עימו, לא עשה בהם שימוש, והחליט להגיע להסדר מול המשיבה. בעת"מ (יר') 1209/09 קואסמי נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2009(3), 2853 נקבע:

"תקיפת שיקול הדעת של הוועדה המקומית בעומדה לבצע צו הריסה שיפוטי, הליך בו הכיר בית המשפט העליון בבג"ץ 10140/07 הנ"ל, אפשרית אך ורק שעה שביסוד התקיפה נתונים שלא הובאו ולא יכולים היו להיות מובאים בפני בית המשפט שנתן את הצו, כשהדוגמה המובהקת לכך היא שינוי נסיבות שארע לאחר מתן גזר הדין כתוצאה מהשתהות הוועדה המקומית בביצוע הריסה (כפי שארע בבג"ץ 10140/07). לא ניתן לתקוף את שיקול דעתה של הוועדה המקומית העומדת לבצע צו הריסה שיפוטי, על בסיס טענות שהוצגו בפני בית המשפט בהליך הפלילי, ולא הועילו לשנות את החלטתו ליתן את הצו או לסרב לדחות את מועד ביצועו. הוא הדין לטענות שהיו קיימות בעת מתן החלטת בית המשפט בהליך הפלילי, ולמרות זאת לא הוצגו בפניו כנימוק לאי-מתן צו ההריסה או להענקת ארכה לביצועו".

סוף דבר

טרם אסיים דבריי, אציין כי לא נעלמה מעיניי המצוקה הניבטת מקריאת הבקשה, ואולם, עם כל האהדה לטענות הכלולות בבקשה, אין בידי להיעתר לה. בעניין זה ראה אשר נקבע בע"פ (תל-אביב-יפו) 70864/00 אלקומברה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (פורסם במאגרים):

"אשר לטענותיו הנוספות של המערער בבית משפט קמא, בית המשפט ציין, בצדק, כי סמכויותיו של בית המשפט בדונו בבקשה לביטול צו הריסה מינהלי לפי סעיף 238(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, מוגבלות והגבלה זו מוצאת ביטוי בסעיף קטן (ח) של סעיף 238(א) הנזכר. האפשרות לקבל היתר בניה בעתיד או בחינת הנזק שיגרם בשל הריסת המבנה, אינם שיקולים שבית משפט רשאי לשקול בדיון בבקשה כזו".

לאור האמור, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

מזכירות בית המשפט תשלח בדחיפות העתק ההחלטה לב"כ המבקשת, עוה"ד ברזילי, ולב"כ המשיבה, עוה"ד כפרי.

ניתנה היום, ב' ניסן תשע"ד, 02 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.