בפני בקשת הנתבעת בת.א. 18927-05-14 (להלן: "אשר שמואלי") אשר הינה התובעת בת.א. 28375-02-14, לחייב את התובעת בת.א. 18927-05-14 (להלן: "א.א. אבו חמוד") להפקיד ערובה להבטחת הוצאות אשר שמואלי בתביעה שהגישה נגדה א.א. אבו חמוד.

בהליך בפני מתבררות במאוחד שתי תובענות נגדיות העוסקות בהתחשבנות ההדדית שבין אשר שמואלי לבין א.א. אבו חמוד בגין עבודות שונות שביצעה א.א. אבו חמוד כקבלן מבצע במכרזים שונים בהם זכתה אשר שמואלי.

תביעת אשר שמואלי, שהוגשה ראשונה בזמן, הינה על סך של 430,000 ₪, לגביהם אשר שמואלי טוענת כי שילמה ביתר לא.א. אבו חמוד עבור אותן עבודות. תביעה זו מבוססת בעיקרה על מסמכי התחשבנות שערכו הצדדים במהלך ביצוע העבודות, ואשר בהן, כך לטענת אשר שמואלי הודתה א.א. אבו חמוד בקיום יתרת חובה שלה כלפי אשר שמואלי.

בתביעה אשר הוגשה בסדר דין מקוצר ניתנה רשות להתגונן והיא הועברה לדיון בסדר דין רגיל.

3 חודשים לאחר הגשת תביעת אשר שמואלי הגישה א.א. אבו חמוד את תביעתה על סך מליון ₪ שהיא טוענת שאשר שמואלי חייבת לה בגין העבודות שביצעה. תביעה זו, על אף שלא הוגשה כתביעה שכנגד (שכן במועד הגשתה טרם ניתנה רשות להתגונן בתביעת אשר שמואלי), הינה בבחינת "תביעה נגדית" לתביעת אשר שמואלי שכן היא עוסקת בדיוק באותן עבודות שבוצעו במסגרת מכרזים בהם זכתה אשר שמואלי ואשר ביצועם הועבר לא.א. אבו חמוד.

אציין כבר עתה, בניגוד לנטען ע"י ב"כ אשר שמואלי בדיון, כי גם בתצהיר התומך בבקשה ליתן רשות להתגונן, אשר הוסכם כי ישמש ככתב הגנה של א.א. אבו חמוד, צויין כי לטענת א.א. אבו חמוד, אשר שמואלי חייבת לה מליון ₪ בגין תשלומים שקיבלה אשר שמואלי ממזמיני העבודות ואשר לא הועברו לידיה (סעיף 12 לתצהיר הרשות להתגונן).

הבסיס לבקשת אשר שמואלי לחייב את א.א. אבו חמוד בערובה הינו הוראת סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, וטענת אשר שמואלי, כי קיימות אינדיקציות המצביעות על כך שא.א. אבו חמוד מצויה בקשיים כלכליים, דבר המעלה חשש כי לא תשלם לאשר שמואלי את הוצאותיה באם התביעה הנגדית תדחה בסופו של יום. אשר שמואלי מצביעה על כך שהוצאות שנפסקו לטובתה בסך של 6,000 ₪ ביום 23.6.14 טרם שולמו, וכן כי א.א. אבו חמוד התקשתה זמן רב לשלם למומחה שמונה בהליך אחר המתנהל בין הצדדים, את חלקה בשכרו. מעבר לכך היא מצביעה על כך שמוטלים שעבודים רבים על נכסיה, וכן מתנהלים נגדה הליכי הוצל"פ בגינם אף קיבלה אשר שמואלי צוי עיקול כמחזיקה.

א.א. אבו חמוד בתגובתה איננה מצביעה על כך שמצבה הכלכלי איתן ואינה מעלה כל טענה כנגד טענה זו של אשר שמואלי. זו משליכה יהבה אך ורק על העובדה כי מדובר בתביעות נגדיות, בהן תתבררנה שאלות זהות, ולפיכך משאשר שמואלי היא שהחלה בהליך המשפט דווקא בהגשת התביעה הראשונה, וממילא עליה לשאת בהוצאות הכרוכות בבירור תביעתה היא, ואין בהגשת התביעה הנגדית כדי להוסיף על הוצאות אלו, הרי שיש לדחות את הבקשה.

בדיון בפני צויין עוד כי במסגרת הליך נוסף בו מעורבים הצדדים (בירור התחשבנות בגין העבודות אל מול מ.מ. עראבה) קבע מומחה שמונה כי על המועצה לשלם סך של כ-400,000 ₪, אשר בהתאם להסכמים בין הצדדים כאן, 90% ממנו צריך להיות מועבר לידי א.א. אבו חמוד, דבר המצביע על כך שיש בסיס איתן לתביעת א.א. אבו חמוד וגם כי אין חשש של ממש שהתובעת לא תוכל לגבות הוצאותיה, העודפות, באם יקבע שהיא זכאית לכאלו.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בהרחבה, ועיון בפסיקה אליה הפנו הצדדים, לרבות ההחלטה בת.א. (ב"ש) 3108/04 ברונסון ברנובסקי ובניו (1994) בע"מ נ' טל רפאל ואח' (4.6.13), אינני מוצאת מקום לחייב במקרה זה את א.א. אבו חמוד בערובה, על אף שקיימות אינדיקציות לקשיים כלכליים בהם היא מצויה. כפי שציינה כב' השופטת דברת בפיסקה 11 להחלטתה: "בעובדה שמדובר בתביעה שכנגד אין כדי להוות מחסום או מתן פטור אוטומטי מהפקדת ערובה, שכן הנתבע הוא שבחר להגיש את התביעה שכנגד על אף שלא היה חייב לעשות כן. עם זאת, בבוא בית המשפט לשקול הפקדת ערובה או את גובה הערובה, במסגרת שיקוליו יביא בחשבון גם העובדה שמדובר בתביעה שכנגד, במיוחד כאשר שתי התביעה עוסקות בתשתית עובדתית זהה ומירב הצדדים הינם זהים. אין להתעלם גם מהעובדה שכאשר קיים דמיון במסכת העובדתית והמשפטית עליהן נשענות התביעה העיקרית והתביעה שכנגד, הרי שהנתבע בתביעה שכנגד אמנם נחשף לסיכון נוסף אך לא נדרש להשקיע משאבים רבים בהגנתו מעבר לאלה שהיה משקיע בלאו הכי בתביעה העיקרית, ויש בכך גם כדי להשפיע על גובה הערובה שתקבע (ראה גם תאק (ת"א) 1939-09 Alcoa Inc נ' קמן סחר מתכות בע"מ, עמ' 6 (פורסם בנבו) (9.11.11))" (ת.א (ב"ש) 3108/04 הנ"ל בפיסקה 11 להחלטה).

אמנם נכונה טענת אשר שמואלי כי מקום בו מדובר בחברה בע"מ הכלל הוא שיש לחייב בערובה, אלא באם זו תצביע על איתנותה הכלכלית אשר יכולה להבטיח, גם לעתיד לבוא, את תשלום ההוצאות בהן תחויב, באם תחויב, אולם אין מדובר ב"חיוב אוטומטי" החל בכל מקרה שמדובר בחברה בע"מ (שכן אז היה מקום לחייב גם את אשר שמואלי באופן הדדי....), אלא הענין מצוי כולו בשיקול דעת בית המשפט, כאשר ההבדל בין מצב כזה לבין הכלל החל כאשר מדובר באדם פרטי (לגביו הכלל הוא שלא מוטלת ערובה אלא אם מתקיימות נסיבות חריגות), הינו העברת הנטל לשכמי החברה, לשכנע שאין מקום לעשות כן (ראה בדומה: ת"א (אילת) 27890-10-12 מכבסת מפרץ הים האדום אילת בע"מ נ' דרבי יוסי חברה להשקעות להשכרה ולבניה (1989) בע"מ (22.5.13)).

במקרה דנן על אף קיומן של אינדיקציות מסויימות המצביעות על התנהלות בעייתית מצד א.א. אבו חמוד בניהול ההליך המשפטי (בעיקר באי תשלום הוצאות שנפסקו כבר, כאשר הסבר מנהלה בדיון כי הוסכם על קיזוז הסכום לא גובה במסמך כלשהו ואפילו לא פורט כך בתגובה!, וכן באי גילוי מסמכים במהלך תקופה ארוכה), אין מקום לקבוע כבר עתה כי סיכוייה להוכיח תביעתה הנגדית כה קלושים שיש מקום לחייבה בהבטחת הוצאות אשר שמואלי בגינה. בעיקר יש משקל משמעותי לעובדה כי בירור התביעה הנגדית לא יחייב את התובעת בהוצאות נוספות ומיותרות שאין צורך בהוצאתן לצורך בירור תביעתה היא. טענת התובעת כי מדובר, לכאורה, בהליך בירור שונה בתכלית בכל אחת מהתביעות, נדחית על ידי מכל וכל. משהעלתה א.א. אבו חמוד בכתב הגנתה את טענתה כי אשר שמואלי חייבת לה סכומים העולים על סכום תביעתה היא, הרי שבכל מקרה, אף ללא התביעה הנגדית, היה צורך בבירור ההתחשבנות בין הצדדים לגופה לצורך בירור תביעת אשר שמואלי. הסתמכות אשר שמואלי על מסמכי התחשבנות שנערכו בין הצדדים במהלך ביצוע העבודות (גם בהנחה שטענת א.א. אבו חמוד כנגד חתימת גורם מוסמך עליהם מטעמה תידחה) איננה יכולה לייתר את הצורך בבירור טענת הקיזוז שהועלתה בכתב ההגנה, והיא זהה למעשה לתביעה שכנגד.

עוד יש לקחת בחשבון כי א.א. אבו חמוד צפויה להיות זכאית לסכום ניכר כתוצאה מההליכים כנגד מ.מ. עראבה, כך שכל קושי צפוי בגביית הוצאות, יכול להיות "מכוסה" במסגרת קבלת כספים אלו, לכשיתקבלו, על ידי נקיטת הליכים מתאימים להבטיח גביית כל סכום ממנה.

שקלתי באם לאור העובדה כי סכום התביעה הנגדית כפול מסכום תביעת אשר שמואלי, ועד עתה לא נתמך במסמך כלשהו (שכן טרם הגיע מועד הגשת תצהירי א.א. אבו חמוד, וברור כי תהא מחלוקת לגבי זכותה לצרף מסמכים כלשהם לתצהיריה לאור דברי ב"כ אשר שמואלי בדיון באשר לאי גילוי מסמכים מטעם א.א. אבו חמוד), יש מקום לחיוב בהפקדת ערובה, אולם אני סבורה כי בשלב זה אין לכך הצדקה, אולם יתכן ויהא מקום לשקול זאת בהמשך ניהול ההליך (למשל לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית ובחינת הראיות העומדות לכל צד לתמיכה בטענותיו).

אשר על כן אני דוחה את הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, אולם לאור נסיבות העלאתה, ובעיקר אי תשלום סכום הוצאות שכבר נפסק ולא שולם, אין צו להוצאות בגינה.

ניתנה היום, י"ג שבט תשע"ו, 23 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.