מבוא והמסגרת העובדתית שאינה במחלוקת

השאלה העיקרית הטעונה הכרעה, היא האם במקרה זה חלה התיישנות על חובות הארנונה של העותר כלפי המשיבה והאם בגין כך מנועה המשיבה מלגבות החובות בהליכי גבייה מינהלית.

העותר העלה בעתירתו ובעתירה המתוקנת שאלות נוספות, (בחלקה נראית העתירה המתוקנת ככתב תשובה לתשובת המשיבה) אלא שמקום בירור רוב השאלות הללו, אם בכלל, אינו במסגרת עתירה מינהלית.

1. אין מחלוקת כי העותר החזיק בתקופה הרלבנטית שני נכסים, דירת מגורים ברחוב תענ"ך 26/2 בחיפה (נכס מספר 1123509) ובית מלאכה (כנראה נגריה) ברחוב יהודה הלוי 46/12 בחיפה (נכס מספר 1070690).

על פי ספרי העיריה החובות בגין הארנונה נכון ליום 13.5.2014 עמדו על 301,060 ש"ח בגין נכס 1123509 ו-268,075 ש"ח בגין נכס 1070690 (ראו נספחים א ו-ב לתשובת המשיבה).

1. אין מחלוקת כי ביום 29.10.1992 ניתן פסק דין נגד העותר בגין אי תשלום חובות ארנונה בגין נכס 1070690, למימוש פסק הדין נפתח נגד העותר תיק בהוצאה לפועל והוצא נגדו צו עכוב יציאה מהארץ (נספח ג' לתשובת המשיבה). במהלך השנים נרשמו הערות בלשכת רישום המקרקעין על זכויות העותר בגוש 11212 חלקה 24/115, בגין חובות הארנונה שנצטברו בגין שני הנכסים, ראו הערות מיום 14.3.2004 ומיום 17.11.2013 בגין נכס 1123509 והערות מיום 27.1.2011 ו-3.2.2013 בגין נכס 1070690 (נסח לשכת המקרקעין צורף כנספח א לעתירה).

עוד חשוב להוסיף כי אין מחלוקת כי ביום 5.3.2012 פנה העותר במכתב לעיריה ובו הודה בין השאר כי "יש חוב ארנונה גדול מאוד כ-238,950 ש"ח", הודה כי בשל יכולתו הכלכלית לא שילם את החוב וביקש לפטור אותו מהחוב כדי שיוכל למכור את דירתו, (נספח ז לתשובה).

דיון

1. די בסקירה העובדתית הנ"ל שאינה במחלוקת כדי להביא לדחיית טענתו העיקרית של העותר.

חוב שמקורו בפסק דין מיום 29.10.1992, מתיישן רק בחלוף 25 שנה דהיינו הוא היה מתיישן רק ביום 29.10.2017, בגין שני החובות נרשמו במהלך השנים הערות בלשכת רשום המקרקעין, פעולות שהביאו להפסקת מרוץ ההתישנות ואם לא די בכל אלה, מכתבו של העותר מיום 5.3.2012, מהווה הודאה מלאה בחוב הארנונה שהצטבר בגין הדירה וגם מסיבה זו ניתן לקבוע כי לו היתה התיישנות, מירוץ ההתישנות התחיל מחדש מאותו יום, 5.3.2012. יצויין כי במכתבו מבהיר העותר כי מאז מות אשתו לא שילם תשלומי ארנונה, אשתו נפטרה בשנת 1984 ולכן לא מפתיע כי סכומי החוב הלכו ותפחו במהלך 31 השנים שחלפו מאז.

מיותר להזכיר את הוראת סעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש]:

"פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת – כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן".

העותר בעתירתו המתוקנת (סעיף 30) תוהה כיצד חוב נומינלי של 36,572 ש"ח הגיע לסכום של 430,000 ₪ (עיון בפסק הדין מראה כי הסכום אליו מפנה ב"כ העותרת נמוך משום מה מהסכום שנקבע בפסק הדין, ראו נספח ג לתשובה או נספח יט לכתב העתירה המתוקן).

ספרי העיריה מהווים ראיה לכאורה לגבי גובה החוב (ולעותר כמתואר בנסח לשכת המקרקעין, 4 ציוני דרך נוספים כדי לבדוק את גובה החוב נכון למועד רישום כל אחת מ-4 ההערות, מועד בו צויין סכום מפורש). לו היה מציג העותר תחשיב נגדי תוך התייחסות להוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 והצווים שהוצאו מכוחו, ניתן היה לבחון טענותיו, טענתו הסתמית אינה מצריכה מענה לאור האמור בסעיף 318 לפקודת העיריות.

בהתחשב בחזקת התקינות ובעובדות שאינן במחלוקת, חובו של העותר לא התיישן ושיעורו מופיע בספרי העיריה.

[תמוה בעיניי שלכתב העתירה המקורי בחר העותר שלא לצרף שני מסמכים מהותיים: פסק הדין מיום 29.10.1992 שקיבע את חובו ועצר את מרוץ ההתישנות ומכתבו מיום 5.3.2012 בו הודה בחוב, שני מסמכים אלו נחשפו לראשונה רק בתשובת המשיבה וחומרת הסתרתם בולטת לאור בקשתו "הדחופה" של העותר למתן צו ביניים, עוד בטרם התקבלה תשובת המשיבה, עוד אציין כי מעיון בעתירה המתוקנת עולה כי העותר לא מזכיר כלל את הנכס ששימש כבית מלאכה/נגריה למרות שחלק מהחוב מקורו באותו נכס].

1. לעותר טענה נוספת, מאחר והוא מקבל קצבת הבטחת הכנסה מהמל"ל, הוא רואה עצמו כזכאי משנת 2006 לפטור בשיעור של 100%, אלא שגם בענין זה דין טענתו להידחות על הסף מהסיבה הפשוטה, חיובי ארנונה, הם חיובים שנתיים, על מי שטוען לזכאות לפטור או הנחה, להתכבד ולהגיש מדי שנה בקשה מתאימה, המאפשרת מצד אחד לבדוק את טענותיו "בזמן אמת", כגון האם הוא המחזיק בפועל בנכס, ובאיזה שטח (ההנחה מוגבלת עד לשטח מסוים) ומצד שני בקשה שנתית מאפשרת לעיריה להערך בהתאם בדבר השימוש ביתרת כספי הארנונה לו מתקבלת הבקשה.

העותר בסעיף 20 לעתירה המתוקנת טען כי כבר משנת 2006 שלח מידי שנה למשיבה את האישורים לצורך קבלת הפטור ולמרות זאת התעלמה לחלוטין המשיבה מפניותיו ו"המשיכה לשלוח אליו חיובי ארנונה שנתיים", לעותר אין מסמך כל שהוא התומך בטענתו, תמוה לא פחות מדוע טענה זו לא נטענה כלל בעתירה הראשונה (ואין לה רמז במכתבו מיום 5.3.2012) ורק בעת תיקון העתירה שהותר למטרה אחרת (ראו טעוני ב"כ העותר בפרוטוקול ישיבת 17.6.2014), נתווסף לפתע סעיף זה.

מיותר לציין כי אם בשנת 2006 הגיש העותר בקשה לפטור וכך מידי שנה וכדבריו מדי שנה המשיך לקבל דרישות תשלום, היה עליו לתת הסבר לשאלה מדוע המתין עד לשנת 2014 כדי להעלות טענותיו בנושא זה לראשונה, כשהוא מקבל לטענתו דרישות תשלום במהלך 8 שנים שקדמו למועד הגשת העתירה.

בפועל הוכח כי רק ביום 4.2.2014 פנה העותר בבקשה למחיקת חוב, (נספח יא לעתירה המתוקנת) שלא התבררה בשל הגשת העתירה המינהלית ביום 24.2.2014.

1. צודק ב"כ המשיבה בטיעוניו, כי התנהגות העותר כמתואר לעיל, אינה מתיישבת עם החובה לבוא בידיים נקיות, לא ייתכן לטעון בו זמנית כי העותר לא ידע על חובות הארנונה ולהודות בו זמנית בקיומו של חוב ארנונה בשיעור של 238,950 ש"ח שלא נפרע בשל מצוקה כלכלית.
2. בעתירה מינהלית, ניתן לתקוף את החלטתה המינהלית של הרשות ובמקרה זה למעשה מלין העותר על הליכי הגביה המינהליים, אלא שמתיעוד ההליכים המינהלים שפורטו בתשובת המשיבה, ניתן ללמוד, כי המשיבה פעלה כדין לגבות חוב שלא התיישן, פעולות שנעשו לאורך השנים לרבות רישומן בלשכת המקרקעין (ומנספחי העתירה ניתן לראות כי כי לאחר רישום הערה נשלחה לעותר הודעה על ידי רשם המקרקעין).
3. בטרם סיום אציין כי טענתו של העותר כי מכתבי הדרישה נשלחו לכתובת שגויה, לרחוב תענך 26/2 במקום תענך 26/16, אינה מצדיקה התערבות במישור המינהלי. שגיאה במספר הדירה להבדיל ממספר הרחוב לא בהכרח תביא לאי קבלת המכתב, ועיון בנספח ו' לתשובת המשיבה מראה כי מכתבי הדרישה נשלחו לכתובות הנכונות ולכן לא מצאתי פגם במשלוחם.
4. לאור כל האמור לעיל ובהתחשב בהיקף ההתערבות בהחלטות הרשות, איני סבור כי קיימת במקרה זה עילת התערבות, התנהגות המשיבה לא חרגה חריגה קצונית ממתחם הסבירות ולכן דין העתירה להידחות.

סיכום

אני מורה על דחיית העתירה ומחייב את העותר לשלם למשיבה הוצאות משפט בשיעור של 7,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ה, 18 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.