בפני כב' השופט ישעיהו שנלר, סג"נ -אב"ד, השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ, השופט חגי ברנר

השופט חגי ברנר:

מבוא

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט מנחם קליין) מיום 11.2.2014, אשר קיבל תביעת נזיקין של המשיב וחייב את המערערות לשלם למשיב פיצויים בסכום כולל של 260,000 ₪ (ת.א. 42692-03-10).
2. ביום 28.4.2009 נשברה ידו השמאלית של המשיב. לטענתו, הדבר קרה בעת שעזר לאשתו לסדר סחורה שהתכוונה למכור בערב יום העצמאות, בדוכן שפתחה באישורה של המערערת 1, עיריית לוד (להלן: "העיריה"). המשיב טען כי כף רגלו נתקלה באבן גדולה שהיתה מונחת באופן נסתר מהעין מתחת לדוכן של אשתו, כשבד יוטה שהתקינה העיריה, הסתיר את האבן. עקב כך איבד המשיב את שיווי משקלו ונפל בעוצמה רבה על ידו השמאלית, שפגעה באבן, וכתוצאה מכך נגרם שבר פתוח בידו.
3. העיריה והמערערת 2, המבטחת את העיריה, כפרו בחבותן, ומכאן תביעתו של המשיב נגדן.
4. לצורך הוכחת קרות התאונה העיד המשיב עצמו, ומנגד העיד מטעם המערערות עד ראייה בשם מוחמד נופל (להלן: "מוחמד"), שהפעיל בעצמו דוכן מכירה בסמוך למקום הארוע. מוחמד העיד כי המשיב נפל מכיסא או שולחן עליו עמד, בעת שניסה לתלות שלט מעל הדוכן של אשתו. לא היו עדי ראייה נוספים לארוע עצמו ברגע התרחשותו. כמו כן העידו מטעם המשיב עדים נוספים שפגשו אותו בסמוך לאחר הארוע.

פסק דינו של בית המשפט קמא

1. בית המשפט קמא קבע כי בחן היטב את כל העדויות שבפניו וכן את הסתירות הקיימות בין העדויות, ולאחר בחינה מדוקדקת והתרשמותו מן העדים, הוא קובע כי המשיב אכן נפל במקום כפי שציין לאחר שכף רגלו נתקלה באבן גדולה שהייתה מונחת באופן נסתר מעין, מתחת לדוכן. נקבע כי עדותו של המשיב עדיפה על פני עדותו של מוחמד, אשר היה "מעין עד נייטרלי" כלשונו של בית המשפט קמא, אך גרסתו לא היתה אמינה וקוהרנטית והייתה רבת סתירות, בפרטים יסודיים, כמפורט בסיכומי המשיב; זאת, להבדיל מעדותו של המשיב שקיבלה חיזוק מראיות חיצוניות, כמפורט בסיכומי המשיב.
2. עוד קבע בית המשפט קמא כי מוטלת על העירייה חובת זהירות כלפי המשיב, הן כרשות מקומית והן כמחזיקת המקרקעין בהם התרחש הארוע. נקבע כי אירועי יום העצמאות הם תופעה מוכרת, שמתלווה אליה התאספות של ציבור חוגגים גדול בשטחים פתוחים, ומכאן ששומה על העיריה לדאוג שהשטח המיועד לארוע יהיה נקי מכל מכשול, מה גם שהעיריה הנפיקה היתרי עסק לאשתו של המשיב. עוד נקבע שהעיריה יכולה היתה לצפות את הנזקים שייגרמו מחמת התרשלותה, ובמקרה דנן אכן היתה התרשלות של העיריה, שכן במקום להוציא את האבן, היא כיסתה אותה.
3. מכאן עבר בית המשפט קמא לבחינת שיעורו של הנזק שנגרם למשיב. נקבע כי נותרה למשיב נכות צמיתה בשיעור של 14.5%. בית המשפט קבע כי הנכות התפקודית עומדת גם היא על שיעור של 14.5%. באשר להפסדי שכר בעבר ולעתיד נפסק פיצוי גלובלי בסך של 180,000 ₪. עוד נפסק פיצוי גלובלי בסך של 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד. כמו כן נפסק פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, וסך של 50,000 ₪ בגין כאב וסבל. לסכומים האמורים נוסף שכ"ט עו"ד בסך של 23.6% מערך הפיצוי.
4. מכאן הערעור.

טענותיהן של המערערות

1. המערערות טוענות כי פסק הדין מבוסס על מסכת עובדתית חסרת ביסוס ראייתי. למעשה, ראיות התביעה מבוססות אך ורק על עדותו של המשיב, ושאר עדי התביעה כלל לא ראו את הארוע. יתר על כן, פסק הדין מבוסס על מסכת עובדתית שונה לחלוטין מזו שתיאר המשיב עצמו. כך למשל, נקבע בפסק הדין כי רשלנותה של העיריה באה לביטוי בכיסוי האבן בבד יוטה, אלא שלא הוצגה תמונה של האבן המכוסה כאמור, אלא תמונה בה נראית אבן אחת מיותמת ניצבת על גבי מדשאה, שצולמה, לטענת המשיב עצמו, כשבוע וחצי לאחר הארוע. בהקשר זה, כך טוענות המערערות, יש לזכור כי אבן היא חפץ נייד שניתן להזיזו ממקום למקום.

המערערות מוסיפות וטוענות כי תיאור הארוע בפי המשיב, שונה מזה שנקבע בפסק הדין. המשיב העיד כי נפל בשעה שהלך כשידיו אוחזות בצידנית כבדת משקל כאשר אין לו שדה ראיה לפנים. כאשר ביקש להניח את הצידנית על הדוכן, הוא איבד את שיווי משקלו ונפל יחד עם הדוכן, כאשר בסופה של הנפילה, הוא נפל על האבן, וידו פגעה בה. מכאן שהאבן לא היתה הגורם לנפילה, אלא הגורם אותו פגשה ידו של המשיב כתוצאה מהנפילה.

המערערות טוענות כי מוחמד, שהעיד מטעמן, הוא אכן עד נייטרלי, ולפי עדותו, המשיב נפל מגובה במהלך תליית שלט ולא מחמת קיומו של מפגע כלשהו. לטענתן, לא היה למוחמד כל אינטרס בתוצאות המשפט, מה שמקנה נופך של אמינות לעדותו. יתר על כן, מוחמד לא רצה להעיד לטובתן ו"להלשין" על המשיב, ולכן נדרש צו הבאה על מנת לגרום לו להתייצב לעדות, לא לפני שנציגים מטעמו של המשיב ניסו להניאו ממתן עדות, תוך הבטחת תמורה כספית.

חיזוק לגרסה של מוחמד בדבר נפילת המשיב בזמן נסיון לתלות שלט, כך טוענות המערערות, נמצא בתשובות של המשיב לשאלון, שם הודה כי חלק מהפעולות שנדרש לבצע באותה עת היה תליית שלטים. חיזוק נוסף נמצא בעדותה של רעיית המשיב, לפיה "יש לו [למשיב- ח.ב.] עכשיו פחד לטפס ...".

עוד טוענות המערערות כי כאשר פונה לטיפול בבית החולים, מסר המשיב לרופאים כי הוא החליק ונחבל. גרסת ההתקלות באבן היא גרסה כבושה שהועלתה לראשונה מאוחר יותר. גם ביום 3.5.2009, כאשר נבדק על ידי רופא, סיפר המשיב לרופאו כי "החליק על דשא ביום העצמאות ונחבל".

המערערות טוענות כי פסק דינו של בית המשפט קמא הוא לקוני וחסר ניתוח ראייתי. הראיות לא נשקלו, לא נותחו, ובית המשפט כלל לא גילה את הלך מחשבתו מדוע הוא מעדיף עדות אחת על פני השניה. לטענתן, הדבר צורם במיוחד משום שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, כאשר מנגד, העיד מטעם המערערות עד ניטרלי ואובייקטיבי, שהוא היחיד שראה במו עיניו את קרות התאונה, ואשר כלל לא שש להעיד נגד המשיב.

המערערות מוסיפות וטוענות כי הגם שדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים, הרי שמקום בו נפל פגם היורד לשורש הענין בהכרעתה של הערכאה הדיונית, כמו בעניננו, יש מקום להתערבות כאמור.

עוד טוענות המערערות כי לכל הפחות קיים למשיב אשם תורם, שכן סחב בידיו צידנית באופן שלא ראה את הדרך שלפניו, מה שלגרסתו שלו, גרם לנפילתו.

לבסוף, המערערות טוענות כי סכום הפיצוי שנפסק לזכותו של המשיב הוא מוגזם, שכן הפגיעה הותירה נכות קלה ביותר ביד שאינה דומיננטית, והכנסתו של המשיב רק עלתה לאחר התאונה, מה גם שסכומי הפיצוי נפסקו ללא כל הנמקה.

טענותיו של המשיב

1. המשיב טוען כי בית המשפט קמא העדיף את גרסתו על פני גרסתו של מוחמד, קרי, שהארוע התרחש לאחר שכף רגלו של המשיב נתקלה באבן גדולה שהיתה מונחת באופן נסתר מעין מתחת לדוכן. לענין זה הוא טוען כי בית המשפט קמא בחן היטב ובמדוקדק את המסמכים והעדויות, את התנהגות העדים ואת מהימנותם, ומצא את עדותו של המשיב מהימנה, ואת עדותו של מוחמד בלתי אמינה. לדידו, אין מקום להתערב בקביעה זו.

המשיב טוען כי עדותו של מוחמד היתה שקרית לחלוטין ובלתי סבירה, והובטחה לו טובת הנאה כלכלית אם ישקר לטובת המערערות, מכיוון שהוא תיכנן לקנות מהעיריה עשרה דוכנים ולהשכירם לאחרים. בהקשר זה מצביע המשיב על סתירות ואי התאמות בגרסתו של מוחמד וטוען כי אין בה כל הגיון.

המשיב טוען כי עדותו בדבר אופן קרות התאונה נתמכת בעדותו של שלום דרעי, קרוב משפחתו, שראה את המשיב שרוע על הרצפה מיד לאחר נפילתו, ושמע ממנו כי נתקל באבן ונפל על ידו השמאלית. עדות זו של דרעי היא בבחינת חריג ה- Res Gesta שכן מדובר בדברים שאמר המשיב בזמן אמת, כחלק מארוע הנפילה, ולכן הם מהווים ראיה לאמיתות תוכנם.

המשיב טוען כי נוכח שלל הראיות שהציג, עדותו לא היתה עדות יחידה, ואם הייתה כזו, הרי שהיא נתמכה בראיות לרוב ובית המשפט נימק את החלטתו להסתמך עליה.

באשר לצילום האבן עליה נפל, טוען המשיב כי בזמן הארוע, כל מעייניו היו נתונים לטיפול בפגיעה ולא לתיעוד האבן, ולכן הצילום נעשה רק לאחר מספר ימים, ולאחר שהעיריה כבר הסירה את בד היוטה שכיסה את האבן מלכתחילה.

המשיב טוען כי הדברים שמסר בבית החולים ביום הארוע אינם שוללים את גרסתו, שכן מדובר בפירוט תמציתי בלבד של התאונה, שנרשם על ידי רופא ולא על ידי עורך דין.

בענין הנזק טוען המשיב כי נגרמה לו נכות משמעותית שיש לה משמעות תפקודית של ממש בעיסוקו כמתקן גלגלים ("פנצ'ר מאכער"), שאף פוטר מעבודתו בעקבות התאונה. לפיכך, הסכום שנפסק לו בגין אובדן השתכרות נפסק על הצד הנמוך, שכן הפסדו האמיתי הינו כ- 365,000 ₪.

דיון והכרעה

1. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בחומר הראיות שעמד לנגד עיני בית המשפט קמא, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.
2. אין חולק כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אלא במקרים חריגים:

"כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים העובדתיים ובקביעות מהימנות שקבעה הערכאה דלמטה, אלא במקרים יוצאי דופן, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם ... לכלל זה משנה תוקף שעה שהכרעה מתבססת על קביעות באשר למהימנותם של עדים ... "

(ע"א 8423/06 ראובן שדה נ' אליעזר לוינזון (פורסם בנבו, 10.08.2010)).

ברם, המנעות זו מהתערבות בממצאי עובדה ומהימנות מותנית בדרך כלל בכך שבית המשפט קמא "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו – דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין..." )ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)).

מאידך, ערכאת הערעור תתערב בממצאי עובדה ומהימנות, כאשר נפל פגם היורד לשורשו של ענין בהכרעתה של הערכאה הדיונית, או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם, או כאשר מתגלה שגיאה מהותית של בית המשפט קמא בהערכת הראיות, או כאשר ישנה התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע:

"הלכה ידועה ומושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, ובפרט כשהן מבוססות על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדים שלפניה ... התערבות מסוג זה תיעשה במשורה ורק באותם מקרים בהם מתגלה על פני הדברים שגיאה מהותית בהערכת הראיות ובקביעת העובדות או התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע ..."

(ע"א 1255/13 אולניק חברה להובלה עבודות עפר וכבישים בע"מ נ' בני וצביקה בע"מ (פורסם בנבו, 13.5.2013). ראה גם ע"א 10311/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה (פורסם בנבו, 1.8.2011)).

וכפי שנקבע בע"א (תל-אביב-יפו) 3373/06 ל.נ.ע סחר ועבודות מיוחדות בע"מ ואח' נ' הופמן ברוך ואח', תק-מח 2008(4), 11245(22/12/2008):

"... ואולם, לא כך כאשר פסק הדין שלבימ"ש קמא אינו מנומק, ואינו מפרט מדוע הועדפה גירסה אחת על פני רעותה, ואין כל התייחסות, ולו ברמז, לכל טענות ההגנה. אומנם הערכאה הדיונית היא זו ששומעת את העדים, ולכן יש לה היתרון של התרשמות בלתי אמצעית מגרסאותיהם של הצדדים, אולם כל מסקנה של הערכאה הדיונית מצופה שתהיה מנומקת כראוי ותתייחס לכל טענות הצדדים כדי שתהיה מובנת לכל, ותוכל לעמוד לביקורת ערכאת הערעור."

1. בעניננו, דומה כי אין מנוס אלא להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, הן משום שחומר הראיות איננו תומך במסקנה אליה הגיע, והן משום שפסק הדין של בית המשפט קמא איננו נותן כל משקל לראיה בעלת משקל מכריע, בדמות עדותו של העד מוחמד.

בחינת חומר הראיות ועדותו של המשיב מגלה כי הארוע הנטען על ידו- קרי, התקלות באבן שהיתה מונחת מתחת לדוכן- לא הוכח באמצעות ראיות בעלות משקל, ולמעשה, לא קיימת היתכנות פיזית לארוע כפי שתואר על ידי המשיב. אכן, אין חולק כי המשיב נפל ונחבל בידו במועד ובמקום שנטענו על ידו, אלא שלא ניתן היה להגיע למסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא, על יסוד עדותו היחידה של המשיב, לפיה המשיב נפל משום שנתקל באבן שהיתה סמוייה מן העין ומונחת מתחת לדוכן. על פי כללי ההגיון, הארוע כפי שתואר על ידי המשיב, לא יכול היה להתרחש. אם אכן האבן היתה מונחת מתחת לדוכן, אשר תחתיתו היתה מכוסה בבד יוטה מגובה הקרקע ועד לגובה הדוכן, כנטען על ידי המשיב, פשיטא שאין כל דרך שבה המשיב יכול היה להתקל באבן באופן שיגרום לנפילתו. לצורך הענין אני מוכן להניח כי המשיב אכן התקרב לשולחן על מנת להניח עליו צידנית כבדה, שהסתירה את שדה ראייתו. עדיין, מרגע שהגיע לשולחן על מנת להניח עליו את הצידנית, אין שום דרך שבה יכולה היתה רגלו לחדור אל מתחת לשולחן ואל מתחת לבד היוטה, על מנת שתיתקל שם באותה אבן סמוייה מן העין. למעשה, הדוכן אמור היה לחסום את דרכו של המשיב ולמנוע מרגלו לחדור אל מתחת אליו.

1. יתר על כן, המשיב טען כי לא רק שנתקל באותה אבן סמוייה, אלא שהוא אף נפל עליה וידו השמאלית פגעה בה, מה שגרם לשבר ביד. גם תיאור זה איננו אפשרי מבחינה פיזית, שכן אם אכן מעד המשיב כנטען על ידו, הוא היה אמור ליפול על הדוכן ולא על האבן שמתחתיו, ואף אם הדוכן נפל מחמת הפגיעה, אין זה סביר, לשון המעטה, שידו של המשיב פגעה אגב כך באבן שמתחתיו. הדעת נותנת שנפילה כזו, שמפילה את הדוכן יחד עם המשיב, דווקא תרחיק את המשיב מן האבן שמתחת לדוכן. המפגש בין האבן לבין ידו של המשיב, באופן שתואר על ידו, הוא איפוא בלתי סביר בעליל.
2. לכך יש להוסיף כי עדותו של המשיב היתה עדות יחידה של בעל דין המעונין בתוצאות המשפט, כמשמעה בס' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, והכלל הוא שבית המשפט לא יפסוק על פי עדותו היחידה של בעל דין שאין לה סיוע, אלא אם יפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. בעניננו, עיון בפסק דינו של בית המשפט קמא מגלה כי אין בה הנמקה כאמור, זולת אמירות כלליות בדבר התרשמות חיובית מעדותו של המשיב, אל מול התרשמות שלילית מעדותו של מוחמד.

ודוק: עדותו של העד שלום דרעי, ששמע כביכול את גרסתו של המשיב לארוע בזמן אמת בזמן שהמשיב היה שרוע על האדמה ונאנק מכאבים, אינה מהווה סיוע מספיק, משום שמדובר בעד שהוא קרוב משפחתו של המשיב (העד נשוי לאחייניתו של המשיב- ע' 4 לפרוטוקול מיום 6.1.2013), וממילא היה לו אינטרס לסייע למשיב. יצויין גם כי העד לא נכח כלל בזירת הארוע בזמן הנפילה, והגיע לשם רק לאחר שהוזעק על ידי אחרים. מכל מקום, כפי שנראה להלן, היה מקום ליתן משקל לעדותו של העד מוחמד, שראה במו עיניו כיצד התרחשה התאונה, ומשקל עדותו עולה בהרבה על משקל עדותו של העד דרעי, אף אם נכיר בעדות השמיעה של העד דרעי מכח חריג ה- Res Gesta.

1. משלא הוכח כי הארוע התרחש באופן הנטען על ידי המשיב, דין התביעה היה להדחות כבר מטעם זה לבדו.
2. יתר על כן, מטעם המערערות העיד מוחמד, שהוא אכן עד ניטרלי וחסר כל ענין בתוצאות המשפט. הנסיון לייחס לעד זה אינטרס כספי מול העיריה, באופן שישפיע עליו למסור עדות שקר לטובת העיריה, דינו להדחות. גם אם מדובר באדם שהתכוון לקבל מהעיריה רשיון להפעלת דוכנים, לא הובאו כל ראיות על כך שהובטחה לו טובת הנאה כזו או אחרת בתמורה לעדותו לטובת העיריה. נהפוך הוא, אין חולק שמוחמד לא רק שלא שש להעיד לטובת העיריה, אלא שאף היה צורך להביאו לעדות באמצעות צו הבאה. ברי כי לא כך ינהג מי שמצפה לקבל תמורה בעד עדותו.

על פי עדותו של מוחמד, התאונה התרחשה כאשר המשיב עמד על כיסא או שולחן וניסה לתלות שלט מעל הדוכן של אשתו, ואז נפל הכיסא או השולחן, והמשיב יחד עימו. ארוע כזה כלל איננו קשור לאבן שהיתה או לא היתה קיימת מתחת לדוכן, והוא שולל כל קשר סיבתי בין מחדל כזה או אחר של העיריה, לבין הנזק שנגרם למשיב. אכן, בית המשפט קמא קבע כי עדותו של מוחמד אינה אמינה בעיניו, אלא שהדברים נעשו ללא הנמקה של ממש וללא פירוט, ותוך הפניה לסיכומי המשיב. כידוע, פסק דין הוא בבחינת "חי הנושא את עצמו" ולכן כל קביעה עובדתית צריכה לקבל ביטוי פוזיטיבי בגוף פסק הדין, ואין להסתפק בהפנייה לסיכומיו של בעל דין, שאינם חלק מפסק הדין. כפי שנפסק לא אחת:

"אין די באמירה כללית שעדיפה על בית המשפט גרסתו של צד פלוני על פני גרסתו של צד אלמוני. דרישת ההנמקה מחייבת את בית המשפט לפרט מה הניע אותו להעדיף גרסה אחת על רעותה, באופן שקביעתו תוכל לעמוד בביקורתה של ערכאת הערעור."

ע"א (תל-אביב-יפו) 3191/05 - Swiftnet Limited נ' אמ. ג'י. טלקום בעמ (נמחקה) ואח', תק-מח 2007(1), 5509 (16/01/2007). ראה גם ע"א (תל-אביב-יפו) 3373/06 ל.נ.ע סחר ועבודות מיוחדות בע"מ ואח' נ' הופמן ברוך ואח', תק-מח 2008(4), 11245 (22/12/2008).

העדר הנמקה עשוי לשמש עילה לביטול פסק דין (רע"א 3337/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן פרוביזור אחזקות בע"מ (פורסם בנבו, 23.4.2013); רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני (פורסם בנבו, 23.1.2006); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) ע' 521).

עוד נפסק כי:

"למותר לציין את חשיבות ההנמקה הניתנת לפסקי דין והחלטות שיפוטיות (תקנה 192 ותקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ההנמקה משמשת מפתח להבנת הצדדים את ההחלטה, ומאפשרת לבחון ולהשיג עליה בערכאת ערעור; היא חושפת את הטעמים והרציונל העומד מאחורי ההחלטה ומגבירה את אימון הציבור במעשה השפיטה ..."

(רע"א 4244/06 מאיר דדון נ' מנחם כרמל (פורסם בנבו, 21.05.2007)).

1. מכל מקום, עיון בטיעוני המשיב לגבי מהימנותו של העד מוחמד, מעלה כי אין כל משמעות לאותם קשיים כביכול שעוררה עדותו של העד. מדובר בעניינים של מה בכך, שאין להם כל נפקות לגבי ליבת עדותו של העד- תיאור נפילתו של המשיב משולחן או כיסא, שהיא, והיא לבדה, גרמה לשבר בידו. אכן, מוחמד לא זכר באולם בית המשפט את מראהו של המשיב, אך אין בכך ולא כלום, שהרי אין חולק כי רק אדם אחד נפל ונשברה ידו באותה עת באזור הדוכנים (ע' 31 לפרוטוקול מיום 6.1.2013). יתר על כן, דומה כי דווקא המנעותו של מוחמד מזיהוי פניו של המשיב, משווה נופך אמינות לעדותו, שכן אם אכן היה מדובר ב"עד להשכיר" כנטען נגדו, מן הסתם היה מתיימר לזהות את פניו של המשיב. גם העובדה שמוחמד לא זכר אם המשיב עמד על שרפרף, שולחן או כיסא בזמן שנפל (ע' 31 לפרוטוקול הנ"ל), אין בה ולא כלום, שכן לא מדובר בפרט מהותי, כל זמן שהעד היה נחוש בעדותו שהנפילה היתה במהלך נסיון לתלות שלט, תוך שהמשיב עומד על דבר מה. ודוק: הנפילה התרחשה במרחק של כ- 10 מטרים ממקום עומדו של מוחמד, כך שברור שמוחמד ראה היטב שמדובר בנפילה מרהיט כלשהו, תוך נסיון לתלות שלט, ולא כפי שתיאר המשיב. יצויין כי מוחמד גם העיד על נסיון שנעשה מטעמו של המשיב למנוע ממנו להעיד עדות אמת (ע' 32 לפרוטוקול הנ"ל).
2. לכל אלה יש להוסיף שגם גרסתו של המשיב עצמו, כפי שנמסרה לרופאיו, אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו דהיום. ביום קבלתו בחדר המיון של בית החולים הוא טען כי "החליק ונחבל" (מוצג 7 למוצגי המשיב). מספר ימים לאחר מכן מסר המשיב לרופאו כי "החליק על דשא" (מוצג ד' למוצגי המערערות). אין איפוא זכר לגרסת ההתקלות באבן, שהועלתה לראשונה רק במועד מאוחר יותר.
3. ולבסוף, צילום האבן שעליה נפל כביכול המשיב, מעלה כי מדובר באבן קטנה במימדיה. אכן, מדובר בצילום תקריב של האבן, שנעשה תוך התמקדות באבן המצוייה על פני שטח של מדשאה באופן שקשה להבחין בקנה המידה בו מדובר, אלא שבצד הצילום ניתן להבחין בבדל סיגריה, הנותן אינדיקציה בדבר גודלה האמיתי של האבן. קשה להניח כי התקלות באבן כה קטנה, היתה עלולה לגרום לאדם בוגר לאבד את שיווי משקלו וליפול. מכל מקום, אין חולק כי הצילום נעשה זמן רב לאחר האירוע ולא ניתן לזהות מתוך הצילום עצמו באיזה אתר הוא נעשה.
4. סיכומו של דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, דעתי היא שלא הוכח כלל ועיקר כי הארוע הנטען התרחש מחמת התקלות של המשיב באבן. יתר על כן, הוכח באמצעות עדות ראייה של עד שאינו מעוניין בדבר, שהנפילה התרחשה בנסיבות אחרות מאלו שתיאר המשיב, באופן ששולל כל קשר סיבתי בין התרשלותה הנטענת של העיריה לבין הארוע עצמו.
5. נוכח המסקנה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לברר את טענות המערערות בענין שומת הנזק שנגרם למשיב.
6. אשר על כן, דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית המשפט קמא מבוטל. תביעתו של המשיב נגד המערערות נדחית.
7. המשיב ישיב למערערות כל סכום ששולם לו מכוחו של פסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלת התשלום ועד השבתו בפועל, וכן ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום כולל של 30,000 ₪.
8. המזכירות תחזיר הפקדון, ככל שהופקד, למערערות, באמצעות בא כוחן.

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ - אב"ד:

אני מסכים ומצטרף לאמור בחוות דעתו של חברי כב' השופט ברנר.

למעשה המחלוקת העובדתית בין הצדדים נסובה על השאלה האם אכן הנפילה אירעה בעת שניסה המשיב לתלות שלט כטענת המערערות או שנפל בנסיבות כפי שתוארו על ידי המשיב שאזי יש להידרש לשאלת רשלנותה של העיריה.

בפסק דינו של בית משפט קמא לא מצאנו התמודדות וניתוח של העדויות השונות וכך גם לא הנמקה מדוע הגיע בית המשפט למסקנותיו.

בנסיבות אלו אכן אין מנוס אלא שערכאת הערעור תידרש לטענות השונות ותבחן גם את השאלות העובדתיות כפי העולה מחומר הראיות.

במקרה דנן וכפי שקבע חברי עולה כי יש לדחות את גירסתו של המשיב אשר בוססה למעשה אך ורק על עדותו הוא וכבעל דין על כל המשתמע מכך.

השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:

אני מסכים ומצטרף לפסק דינו של חברי השופט ברנר ולהערותיו של חברי אב"ד סג"נ שנלר ולמסקנתם שבסופו של יום לא הוכח כלל האירוע הנטען.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ברנר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ו בשבט, 4 פברואר 2015.