ניתן ביום 13 פברואר 2017

לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב – מוטולה

נציג ציבור (עובדים) מר אמיר ירון

בשם המערער – עו"ד אילנה בר טוב

בשם המשיבה – עו"ד בן ציון ענקי

1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר ונציגות הציבור גב' רות סנקר וגב' מרים זרצקי; סע"ש 51191-02-14), שבו נתקבלה חלקית תביעתה של המשיבה.
2. המשיבה עבדה אצל המערער, עורך דין במקצועו ובעלים של משרד עורכי דין, מיום 25.1.2001 במחלקת הוצאה לפועל של המשרד. ביום 24.6.2013 נמסר למשיבה מכתב פיטורים שלפיו תסיים את עבודתה לאלתר בשל צמצומים.
3. בתביעתה טענה המשיבה כי פוטרה מחמת גילה, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988; ביום 23.5.2013 הוצאה לחופשה באופן חד צדדי ובסיומה נמסר לה על פיטוריה, בלא שנערך לה שימוע. בתביעתה, עתרה המשיבה לחייב את המערער לשלם לה פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין אפליה מטעמי גיל וזכויות סוציאליות שונות. כמו כן עתרה לחייב את המערער בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
4. בפסק הדין מושא הערעור התקבלה בחלקה תביעתה של המשיבה. בית הדין האזורי דחה את טענתה של המשיבה כי פוטרה מחמת גילה, וקיבל את גרסתו של המערער כי המשיבה פוטרה מחמת צמצום כוח האדם במשרדו. עם זאת, קיבל בית דין האזורי את טענתה של המשיבה כי לא נערך לה שימוע כדין. בהתייחס לטענת המערער כי זימן את המשיבה לשיחה ביום 23.5.2013 ובה הסביר לה אודות הצמצומים הנרחבים במחלקת הוצאה לפועל - קבע בית הדין האזורי כי גם אם התקיימה שיחה בין המשיבה לבין המערער ביום 23.5.2013 (או ביום 24.6.2013) שהמערער קורא לה שימוע, הרי שהמשיבה לא זומנה אליה מבעוד מועד, לא נמסרו לה הנימוקים לפיטוריה, לא התאפשר לה להתכונן לשימוע ואף לא נמסר לה עותק מהפרוטוקול שערך המערער. נוכח האמור, קבע בית הדין האזורי כי נפלו פגמים בפיטורי המשיבה המזכים אותה בפיצוי בשיעור של שלוש משכורות בסך של 14,280 ₪ ( 3 X 4,760).
5. בהתייחס לתביעותיה האחרות קבע בית הדין האזורי כך:
   1. הודעה מוקדמת – בפועל, שולמה למשיבה הודעה מוקדמת, חלקה במשכורת חודש יוני 2013 וחלקה במשכורת חודש יולי 2013.
   2. פדיון חופשה – גם אם המשיבה הוצאה לחופשה בת חודש ביום 23.5.2013 כנגד רצונה, היא אינה זכאית לתשלום פדיון ימי חופשה בעד תקופה זו, שכן קיבלה דמי חופשה ואין מקום לתשלום שכר בכפל. אשר ליתרת החופשה הנוספת בת 31.91 ימים – בית הדין האזורי דחה את טענת המערער כי המשיבה אינה זכאית לתשלום פדיון בעדם, מהטעם שהמערער לא הסכים לצבירתם, וקבע כי לא הוכח שהמשיבה לא רצתה לצאת לחופשה כאשר הוצע לה לעשות כן. אשר לכתב הוויתור עליו חתמה המשיבה, שבו אישרה כי התאפשר לה לצאת לחופשה אולם היא לא ניצלה את זכותה ולכן אינה זכאית לפדיון חופשה, קבע בית הדין האזורי כי המסמך אינו עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה למתן תוקף לכתב הוויתור, דהיינו לא הוסבר למשיבה על מה היא מוותרת ומה ההיקף הכספי של הוויתור. נוכח האמור, חייב בית הדין האזורי את המערער לשלם למשיבה פדיון חופשה בסך של 6,533 ₪.
   3. גמול שעות נוספות – התביעה נדחתה בשל אי קבלת תחשיבי המשיבה.
   4. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים – בית הדין האזורי קבע כי עניין קיזוז חובה של המשיבה למערער מפיצויי הפיטורים הועלה לראשונה במסגרת כתב הוויתור עליו חתמה המשיבה ביום 15.9.2013. לכן, עד למועד זה, משלא ניתנה הודעת קיזוז כדין, זכאית המשיבה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. עם זאת, נוכח העובדה שהייתה מחלוקת כנה הופחת סכום פיצויי ההלנה לסך של 4,000 ₪.
   5. הפרשי פנסיה – בית הדין האזורי קבע כי המשיבה זכאית להפרשי פנסיה בסך של 1,293 ₪.
   6. הוצאות משפט – המערער חויב בתשלום הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪.
6. המערער טען כי קביעתו של בית הדין האזורי שלא התקיים שימוע כדין אינה עולה בקנה אחד עם קביעתו של בית הדין האזורי והודאתה של המשיבה כי בשיחה בינה לבין המערער הודע לה כי הסיבה לפיטוריה היא צמצומים; גם אם הזימון לשימוע היה בעל פה וגם אם המשיבה לא חתמה על פרוטוקול השימוע אין בכך כדי לאיין ולשלול את קיומו של השימוע; המשיבה הודתה שלא ניצלה ימי חופשה למרות שהוצע לה לנצלם, ובכל מקרה לא היה מקום שלא ליתן תוקף להצהרתה במסמך עליו חתמה, שלא היה "כתב ויתור" אלא "כתב קבלה סילוק ושחרור"; המשיבה ידעה מה היקף הוויתור שכן כעולה מתביעתה ידעה מהי יתרת ימי החופשה שלא נוצלו על ידה; לא היה מקום לחייב את המערער בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, נוכח העובדה שלמשיבה היה חוב כלפי המערער – תשלום שכר טרחה בגין שירותים משפטיים. בהקשר זה ציין המערער כי בפסק דין חויבו המשיבה ובן זוגה לשלם שכ"ט בסך של 12,000 ₪, וסכום זה נקבע רק בשל מצבם הכלכלי הקשה; הקביעה בדבר הזכאות להפרשי פנסיה שגויה, שכן המערער צירף לתצהירו אישורים המעידים על תשלום לקרן הפנסיה בחברת כלל ובחברת הפניקס בעד כל התקופה שבעדה הייתה זכאית המשיבה להפרשות לקרן הפנסיה; לא היה מקום לחייב את המערער בהוצאות, נוכח התנהלות המשיבה בהליך והעובדה שמרבית רכיבי התביעה נדחו.
7. המשיבה טענה, בין היתר, כי יש לדחות את כל טענותיו של המערער, ואף טענה כי פוטרה מחמת גילה ולא עקב צמצומים, ובכל מקרה גם אם צומצמה מצבת כוח האדם במשרדו של המערער לא היה מקום לפטרה, שכן הייתה בעלת ותק גבוה יותר מהוותק של העובדת שלא פוטרה, ופיטוריה היו נגועים בחוסר תום לב; דרישת המערער לתשלום חוב שכר טרחת עורך דין הועלתה רק לאחר שהמשיבה עמדה על זכויותיה בהגשת תביעה לבית הדין לעבודה ובהגשת תלונה למשרד הכלכלה; כתב הקבלה וסילוק עליו חתמה הושג במרמה ובכפייה תוך ניצול מצוקתה הכלכלית; המערער העביר את קופת הפנסיה של המשיבה מחברת כלל לחברת הפניקס שלא על דעתה.
8. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק אנו קובעים כי דין הערעור להידחות.
9. בעיקרו של דבר, סב הערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי ועל קביעות שבשיקול דעת – שיעור הפיצוי בגין הליך השימוע ושיעור פיצויי הלנת פיצויי פיטורים – ולא מצאנו כי יש מקום לחרוג מהכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות ובשיקול דעתו של בית הדין האזורי.
10. אשר לחיוב בפיצוי בגין פגמים בהליך השימוע: גם על פי גרסתו של המערער לא הובהר למשיבה מבעוד מועד ולפני שיחת השימוע כי היא מוזמנת לשיחת שימוע בעניין פיטוריה, ורק בשיחה הודע לה כי היא מפוטרת עקב צמצומים. מכאן, כי לפני השיחה המשיבה לא הועמדה על כך שהמערער שוקל את פיטוריה, לא נמסרו לה הנימוקים לכך ולא התאפשר לה להיערך לשימוע. די באמור לעיל כדי לקבוע כי נפל פגם בהליך השימוע, גם אם ניתן לקבל את טענת המערער כי זימון בעל פה ולא בכתב ואי מסירת פרוטוקול אינם בנסיבות העניין בגדר פגמים בהליך השימוע, לא כל שכן פגמים המזכים בפיצוי. אשר לשיעור הפיצוי - הלכה היא כי שיקול הדעת בעניין שיעור הפיצוי נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ורק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה. לא מצאנו כי שיעור הפיצוי שנפסק על ידי בית הדין האזורי מצדיק חריגה מהכלל, גם אם ניתן לקבל כאמור חלק מטענות המערער ביחס לפגמים שנקבעו.
11. אשר לקביעותיו האחרות של בית הדין האזורי: קביעתו של בית דין האזורי כי לא הוכח שהמשיבה סירבה לצאת לחופשה וכן קביעתו כי לא הוסבר למשיבה על מה היא מוותרת וכי היא לא ידעה מה היקף הוויתור הן קביעות עובדתיות, ולא מצאנו מקום להתערב בהן; העובדה שכותרת המסמך עליו חתמה המשיבה אינה "כתב ויתור" אלא "כתב קבלה וסילוק" אינה גורעת מכך שעל מנת לתת תוקף לוויתור המשיבה על זכות מכוח חוק מגן על המסמך לעמוד בדרישות שנקבעו בפסיקה לכתב ויתור על זכויות מכוח חוקי המגן; הקביעה כי עד יום 15.9.2013 לא נתן המערער הודעת קיזוז כדין היא קביעה עובדתית, שאין מקום להתערב בה, ואין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי לעניין שיעור פיצויי ההלנה; אשר לחיוב בפיצוי על הפרשות לקרן הפנסיה, הרי כפי שנקבע בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 29.12.2015 - האישורים שצירף המערער לתצהירו אינם מלמדים כשלעצמם על ביצוע הפרשות בתקופה שבמחלוקת, ולא די לצורך כך בכיתוב בכתב יד על גבי האישורים. משנדחה ערעור המערער במלואו, אין מקום גם להתערב בשיעור ההוצאות (על הצד הנמוך) שפסק בית הדין האזורי, ממנו עולה כי בית הדין האזורי הביא בחשבון את העובדה שחלק מרכיבי תביעתה של המשיבה נדחו.
12. נוסיף כי המשיבה העלתה בסיכומים מטעמה טענות לעניין רכיבי תביעתה שנדחו. משלא הוגש ערעור על פסק הדין על ידי המשיבה אין מקום לדון בטענות אלה.
13. סוף דבר – הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך של 7,500₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהיום יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ז שבט תשע"ז (13 פברואר 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.