1313 אוקטובר 2015

לפני: כב' סגן הנשיאה אילן סופר

נציגת ציבור (עובדים) – גב' רות סנקר

נציגת ציבור (מעסיקים) – גב' מרים זרצקי

פסק דין

1. התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבע לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בשל פיטורים מחמת גיל, פדיון חופשה שנתית, גמול עבודה בשעות נוספות, הלנת פיצויי פיטורים והפרשי פנסיה.

2. התובעת עבדה אצל הנתבע החל מ-25.1.01 ועד 24.6.13. הנתבע הינו עו"ד ובעלים של משרד עורכי דין בבאר שבע. התובעת הועסקה אצל הנתבע במחלקת ההוצאה לפועל של המשרד. במהלך החודש האחרון לעבודתה, שהתה התובעת בחופשה וזאת לבקשת הנתבע. ביום 24.6.13 נמסר לתובעת מכתב פיטורים, ממנו עולה , כי התובעת תסיים את עבודתה לאלתר וזאת בשל צמצומים (נספח א' לכתב התביעה).

3. טענות הצדדים

התובעת טוענת כי ב-23.5.13 הוצאה לחופשה באופן חד צדדי ובלא תאום עימה. בסיומה של החופשה, הודע לתובעת על פיטוריה ללא שנערך לה שימוע, ללא שקיבלה הזמנה לכך, בה פורטו הנימוקים לפיטורים. התובעת טוענת כי כוונת הנתבע היתה לקדם עובדת אחרת במשרד ולהעביר לה את תפקיד התובעת. מכל מקום, גם אם הפיטורים נעשו על רקע צמצומים, היה מקום לתת לתובעת עדיפות על פני עובדים אחרים, ולבחון אפשרות ניוד לתפקיד אחר.

4. עוד טוענת התובעת, כי העובדים האחרים שפוטרו אינם קשורים למחלקה בה עבדה, ועל כן יש לראות את הסיבה האמיתית לפיטורים נעוצה בגילה של התובעת.

5. התובעת טוענת כי כאשר עבדה מעבר ל-8 שעות, לא קיבלה גמול עבור עבודה בשעות נוספות, ובמיוחד כאשר עבדה בימי שישי. כמו כן, התובעת לא ידעה כי הנתבע מקזז משעות העבודה את זמן ההפסקות, שעה שלא נטלה אותן כלל.

6. התובעת טוענת כי טענות הנתבע בקשר לחוב שלה כלפיו, עלו רק לאחר שהגישה נגדו תלונה במשרד הכלכלה. במשך זמן רב, הנתבע לא פעל לגבות את החוב ולא קיזז אותו משכרה, והדבר מלמד כי הוא נולד רק בעקבות מאבקה לקבלת זכויותיה. התובעת טוענת כי חתמה על כתב ויתור, בו הסכימה כי יקוזז מסכום פיצויי הפיטורים, חובה, תוך ניצול מצבה הכלכלי והטעייתה.

7. התובעת טוענת כי הנתבע התרשל וקיפח את זכויותיה, כאשר לא העביר את תשלומי הפנסיה באופן סדיר, ובעקבות כך התובעת נדרשה להשלים את החוסר. כמו כן, הנתבע העביר את קופת הפנסיה של התובעת מחברת "כלל" לחברת "הפניקס" ללא אישורה.

8. הנתבע טוען כי קיים לתובעת שימוע ביום 23.5.13 וערך פרוטוקול. לפנים משורת הדין ועל מנת לאפשר לתובעת לנצל חלק מחופשתה שצברה, איפשר לה לצאת לחופשה ולאחר מכן פוטרה.

טענת הנתבע כי מדובר בפיטורי צמצום לא נסתרה, בשים לב לרשימת העובדים שפוטרו בסמוך לפיטורי התובעת. בשל צמצום העבודה באופן משמעותי, סבר הנתבע כי יש מקום שהעבודה תבוצע על ידי עובדת אחת. לטענת הנתבע, מאחר והתובעת עברה את גיל 62, יכול היה לפטרה, שכן עברה את גיל הפרישה הסטטוטורי, ובפועל עבדה אחרי. הנתבע קלט את התובעת בהיותה בת 53, קלט את בתה, ובכל אלו אין כדי ללמד על אפליה מחמת גיל.

9. הנתבע טוען כי פיצויי הפיטורים לא שולמו במועד, לאחר שהתובעת ובעלה ביקשו שהות להסדיר את תשלום חוב שכר הטרחה שהיו חייבים לנתבע. בשל כך, התובעת חתמה על כתב ויתור ב- 15.9.13. הנתבע הגיש תביעה כנגד התובעת ובעלה בגין חוב שכר הטרחה וזו הסתיימה בפשרה ביום 19.8.15.

התובעת הסכימה בהתאם לכתב הויתור, לקבל את הפיצויים בתוך 45 ימים ממועד החתימה, כלומר עד 30.10.15.

10. התובעת חתמה בכתב הויתור על הסכמתה לכך שחופשתה הצבורה לא תשולם לה בהתאם לחוק חופשה שנתית. התובעת לא הוכיחה כי לא היתה מודעת למשמעות ולתוצאות החתימה, ואין היא יכולה להתנער מכך.

11. הנתבע טוען כי חישוב השעות הנוספות נעשה על יסוד שעת ההתחלה, בה התובעת הדפיסה את הכרטיס, בהתעלם מכך שהנתבע איפס את דו"ח הנוכחות ל-8:00 בבוקר, שזו השעה בה נדרשה להתחיל לעבוד. התובעת קיבלה גמול עבור השעות הנוספות בהן עבדה, כאשר ימי שישי היו חלק ממשרתה המלאה של התובעת.

12. הנתבע טוען כי התובעת לא פרטה כיצד הגיעה לסכום שהיא תובעת בגין הפרשי פנסיה. ככל שהיו חוסרים הם הושלמו ע"י הנתבע, והתובעת הודתה כי קיבלה את כל המגיע לה עבור פיצויי פיטורים, לרבות באמצעות הכספים הנמצאים בחברת הביטוח.

הנתבע הוסיף כי ביחס לתביעה לתשלום הודעה מוקדמת, תלושי השכר של יוני ויולי 2013 מלמדים כי קיבלה את מלוא ההודעה המוקדמת.

הכרעה

נסיבות סיום עבודת התובעת

13. התובעת טוענת כי כוונת הנתבע היתה נוכח היותה המבוגרת ביותר במשרד, והרצון להחליפה במי שצעירה ממנה וותיקה פחות במשרד. כך הועברו תיקי התובעת לעובדת בשם נורית, וזאת במטרה לייתר את תפקיד התובעת. הטענה כי מדובר בפיטוריצמצום אינה רלוונטית לתובעת, שכן כל העובדים שפוטרו לא קשורים למחלקה של התובעת.

הנתבע טען כי מדובר בפיטורי צמצום, שכן 15 עובדים פוטרו, ורק שני עובדים חדשים נשכרו.

14. אין חולק כי במכתב הפיטורים הופיעה הסיבה המוצהרת לפיטורים, שהיא "צמצומים במשרד" (נספח ב' לכתב התביעה), והדברים אף מופיעים בפרוטוקול השימוע – שלטענת התובעת לא התקיים, אך היא הודתה כי הנתבע קרא לה לחדר ואמר לה שסיבת הפיטורים היא צמצומים (עמ' 7 שורות 9-14).

נשאר לנו לבחון האם הנתבע הוכיח את עילת הפיטורים, שאם לא כן, יפעל הדבר לחובתו ולטובת התובעת בכל הקשור לטענותיה על פיטורים מחמת גיל.

15. הנתבע צירף לתצהירו את רשימת העובדים שפוטרו בסמוך לפיטורי התובעת וממנה עולה כי כ-7 חודשים לפני הפיטורים, וחצי שנה לאחר מכן, פוטרו 14 עובדים, מתוכן 12 נציגות גבייה, עו"ד אחד ועובדת בהנהלת חשבונות. במקביל ובאותה תקופה סיימו לעבוד מרצונם 8 עובדים נוספים, 4 נציגות גבייה, מנהלת מוקד גבייה, פקידת הנהלת חשבונות ושני עורכי דין.

התמונה המצטיירת היא הפחתה ניכרת במספר העובדים במשרד במשך תקופה של שנה, ובקירוב כ-50% מנפח המשרד. בחקירתו הנגדית הסביר הנתבע כי התובעת עבדה עם חברה גדולה, שהפסיקה לעבוד עם המשרד ובשל כך, פיטר את התובעת (עמ' 20, שורות 21-23). התובעת טענה כי העובדת שנשארה, הינה בעלת ותק של 6 שנים, בעוד שלה יש ותק של 9 שנים וחצי. התובעת הודתה כי מדובר בעובדת שעבדה בעבר במשרד והוחזרה לאחר כמה שנים (עמ' 7 שורות 5-7). מבחינה זו, ברור כי עניין הוותק והמיומנויות שיש לתובעת והאם הוא עדיף על זה של נורית, הוא עניין של הנתבע לעסוק בו ובית הדין אינו מתערב בכך, שעה שלא הוכח ע"י התובעת כל נימוק פסול.

16. לסיכום נקודה זו, ניתן לקבוע כי הנתבע עמד בנטל להוכיח כי פיטורי התובעת נעשו מחמת צמצומים והתובעת לא סתרה זאת בראיה כל שהיא, לבד מטענותיה. עוד נציין כי בסעיף 32 לכתב ההגנה, הנתבע טען כי שקל לסיים את העסקת התובעת כשנתיים קודם לפיטוריה, אך התובעת ביקשה כי ימשיך ויעסיקה עד גיל 62, שאז תהא זכאית לפנסיה, והנתבעת נעתר לכך. כעת טוען הנתבע כי היה יכול לפטרה לאחר שהגיעה לגיל 62.

בנקודה זו, חשוב להבהיר כי בהתאם לחוק גיל פרישה תשס"ד – 2004, גיל 62 הוא הגיל שבו אישה זכאית לפרוש מרצונה מעבודתה בשל גילה ולקבל גמלה (סעיף 3). הגיל שבו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו הוא 67 לגבר ולאישה (סעיף 4).

על כן, משלא הוכיחה התובעת כי פיטוריה נעשו מחמת גילה, נדחית התביעה לפיצוי בגין פיטורים מחמת גיל בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

פיצוי על פגמים בהליך הפיטורים

17. התובעת טוענת כי לא נערך לה שימוע, לא הוזמנה אליו, לא קיבלה מכתב המפרט את עילות הפיטורים, וכי פיטוריה נעשו לאלתר ללא כל הודעה מראש על כך.

הנתבע טוען כי זימן את התובעת לשיחה ב-23.5.13 ובה הסביר לתובעת אודות הצמצומים הנרחבים במחלקת ההוצאה לפועל, ובשל כך פיטרו 9 עובדים עקב הירידה המשמעותית בהיקף העבודה. בתמיכה לטענה זו צירף הנתבע פרוטוקול שימוע (נספח 1 לתצהירו), ממנו עולה כי התובעת הודתה כי מזה חודשים היא אינה מקבלת תיקים חדשים, והתיקים הקיימים נסגרים. היא ביקשה להישאר בעבודה חודשיים כדי להסדיר את תשלומי המשכנתא, וכן תוכל להשלים את כתיבת הספר.

התובעת הכחישה קיומה של שיחה כזו במועד הזה, ולטענתה היא התקיימה מספר דקות ב-24.6.13, ולטענת הנתבע בין 30 דקות ל-40 דקות.

18. מתוכן פרוטוקול השימוע עולה כי הועלו טענות של התובעת שרק היא יכולה לדעת אותן, כמו תשלומי משכנתא, כתיבת ספר. כמו כן, הבקשה להישאר חודשיים נוספים התקבלה, שכן היא יצאה לחופשה בת חודש וקיבלה הודעה מוקדמת של חודש, כך שקיבלה בפועל שכר עד 24.7.13.

יחד עם זאת, התובעת אינה חתומה על פרוטוקול זה, וכאמור הכחישה את האמור בו ואת העובדה כי שיחה זו התקיימה ב-23.5.13.

בחקירתו הנגדית, הנתבע הסביר כי הזמין את התובעת בעל פה, והוא לא זוכר כמה ימים חלפו מאז ההזמנה לשימוע.

דעתנו היא, כי גם אם התקיימה שיחה שהנתבע קורא לה שימוע, אם ב-23.5.13 או ב-24.6.13, הרי שהיא נעשתה שלא כנדרש. הנתבע לא הוכיח כי הודיע לתובעת כי בכוונתו לזמנה לשימוע. הוא לא עשה זאת בכתב, ועל כן, גם לא פירט מהם הנימוקים לפיטורים. התובעת לא יכלה להתכונן לשימוע כזה, ובהעדר חתימה של התובעת על פרוטוקול השימוע שהנתבע הציג, ברור כי לא קיבלה גם העתק ממנו.

19. כל אלו מלמדים כי נפלו פגמים בהליך הפיטורים של התובעת, שלדעתנו מזכים אותה בפיצוי בגובה 3 משכורות, 14,280 ש"ח = 4,760 X 3.

20. הודעה מוקדמת

התובעת אמנם לא טענה בסיכומיה כי היא עומדת על התביעה ברכיב זה, ובעדותה לא הכחישה כי קיבלה את ההודעה המוקדמת (עמ' 14 שורות 10-11).

לעניין זה נציין כי בתלוש חודש יוני 2013, קיבלה התובעת עבור חלק מהודעה מוקדמת 37.20 שעות 951.95 ש"ח ובחודש יולי 2013 קיבלה את יתרת ההודעה המוקדמת עבור 148.8 שעות בסך 3,807 ש"ח וסה"כ 4,759.74 ש"ח.

על כן, התובעת קיבלה את ההודעה המוקדמת לה היא זכאית.

21. פדיון חופשה שנתית

התובעת עתרה בכתב התביעה לתשלום 50.91 ימים שהם 17.5 ימים חופשה כפויה, ו-33.91 יתרת החופשה וכן עתרה ברכיב זה, גם לתשלום עבור אי ניצול הפסקותיה; בעניין אחרון זה נציין כבר עתה, כי מדוחות הנוכחות עולה כי לא הופחתו לתובעת זמן ההפסקות, וזאת ללא קשר לנרשם בתלוש לאורך יום העבודה, שכן לו מהתובעת היה מנוכה שכר בגין הפסקות – לא היתה מקבלת אף פעם שכר עבור 186 שעות, מה שבפועל קיבלה דרך קבע.

לעניין החופשה, טוען הנתבע, כי התובעת הוצאה לחופשה כדי שתוכל לנצל את יתרת החופשה הצבורה, ואילו יתרת הימים שנותרה, אין מקום לשלמה שכן הנתבע לא הסכים כי תצבור זאת. לבד מכך, התובעת חתמה על כתב ויתור – בו הסכימה כי הנתבע יאפשר לה לצאת לחופשה, אך היא לא ניצלה זאת.

התובעת טענה כי חתמה על מסמך זה בכפייה, בעושק ובהטעייה, תוך ניצול מצבה הכלכלי הקשה.

22. ראשית נקבע כי עצם יציאתה של התובעת לחופשה, גם אם כפוייה, אינה מזכה אותה בהחזר ימי החופשה, שכן אז יצא ששכרה שולם לה בכפל. על כן, נותר לנו לדון ביתרת החופשה הצבורה שעמדה על 31.91 ימים כמופיע בתלוש 7/2013.

על פי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית תשי"א – 1951, אין החופשה החוקית ניתנת לצבירה. איסור הצבירה של ימי החופשה נובע מהתכלית הסוציאלית של עידוד יציאה לחופשה של העובד ומשפחתו וזאת לרווחתם.

יחד עם זאת, הפרשנות התכליתית של סעיף 7, מובילה למסקנה שרק אם יוכח סירוב בלתי סביר של העובד ליטול חופשה, שהוצעה לו, הרי שאז הדבר ייחשב צבירה בלתי חוקית של חופשה וויתור עליה (דב"ע ל"ט/2-31 הודיה מושב עובדים בע"מ – רפאל שרעבי, פד"ע י"ב 391, 406; דב"ע לא/1-3 בר אדון ואח' – ג'רד, פד"ע ב' 121).

בעניין זה לא הוכח שהתובעת לא רצתה לצאת לחופש כאשר הציעו לה, ועל כן החופשה הצבורה עומדת לה.

אשר למסמך שעליו חתמה התובעת לאחר סיום עבודתה ובו נרשם כי הנתבע הציע לה לצאת לחופשה והיא ויתרה על כך, אנו סבורים, כי ללא קשר לטענת התובעת של כפייה, עושק, הטעייה שספק אם הוכחו, עדיין מסמך זה לא עומד בכללים שנקבעו לעניין כתב ויתור. כלומר, לא הוכח כי הוסבר לתובעת על מה היא מוותרת, מה ההיקף הכספי של הויתור; על כן, ככל שיש במסמך זה ויתור, אין לו תוקף.

23. מכאן יוצא כי התובעת זכאית לפדיון ימי חופשה עבור 31.91 ימים.

6,533 ש"ח = 31.91 X 25.59 X 8.

גמול עבור עבודה בשעות נוספות

24. התובעת טוענת כי לא קיבלה גמול עבור עבודה בשעות נוספות ובכלל זה, גם לא קיבלה גמול עבור עבודה בימי שישי שנחשב שעות נוספות.

התובעת הגישה תחשיב על סך 26,350.45 ש"ח, זאת שעה שבכתב התביעה הסכום עמד על 19,947 ש"ח. התובעת הודתה בחקירתה הראשית והנגדית, שכל העובדים החלו לעבוד ב-8:00 (עמ' 6 שורה 24, עמ' 10 שורות 19-23), אך היא פתחה את המשרד לפני כן (עמ' 6 שורות 31-32). התובעת הודתה כי כשהחלה לעבוד, אמר לה הנתבע שהמשרד נפתח ב-8:00 (עמ' 13 שורות 24-32). הנתבע ציין בתצהירו בסעיף 6, כי שעות העבודה במשרד הן מ-8:30 עד 15:30 (עמ' 26 שורות 22-23). הנתבע מודה כי הסכים לשלם לתובעת שכר עבור שעות העבודה מ-8:00 ושעות נוספות לאחר 15:30. מכל מקום, הוא הורה למנהל החשבונות לאפס את דו"ח הנוכחות מ-8:00 (סעיפים 8, 10, 13 לתצהיר הנתבע).

25. כפי שעולה מדוחות הנוכחות, התובעת נהגה להגיע לפני 8:00 בבוקר למשרד בשל שעות האוטובוסים מביתה (עמ' 7 שורות 26-30). שעות אלו כפי שהיה ידוע לתובעת, לא היו שעות העבודה המוסכמות. יום העבודה של התובעת היה מ-8:00 עד 15:30-16:00, שאז השלימה 8 שעות עבודה. בימי שישי יוצא איפה כי היתה אמורה לעבוד 3 שעות רגילות והשאר בערך של נוספות. זאת בהנחה שהתובעת השלימה בכל חמשת הימים 40 שעות, ולא תמיד היה כך.

התובעת פירטה בחישוביה כי עיקר תביעתה הוא עבור השעות בימי שישי, תוך שהתעלמה מכך שלא השלימה את מכסת 186 השעות, אם לא לוקחים את הזמן שהגיעה לפני 8:00 בבוקר, וכן לא לקחה בחשבון את התשלומים שמופיעים בתלושים באופן תדיר עבור שעות נוספות.

בנסיבות אלו, לא ניתן לקבל את חישובי התובעת ועל כן התביעה ברכיב זה נדחית.

הלנת פיצויי פיטורים

26. התובעת טוענת כי פיצויי הפיטורים שולמו לה לשיעורים והחל מ-15.9.13, כאשר חתמה על כתב הוויתור, ועד 22.12.13 כאשר קיבלה את התשלום האחרון. על כן, משסיימה לעבוד ב-24.6.13, היתה זכאית לקבל את פיצויי הפיטורים כבר ב-8.7.13, ומשלא עשה כן הנתבע, היא זכאית לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

הנתבע טוען כי במועד פיטורי התובעת, נמסר לה כי היא חייבת לו שכר טרחה עבור טיפול בתיק. בין הצדדים הוסכם כי תשלום פיצויי הפיטורים יידחה לאחר הסדרת החוב. הנתבע מפנה לכתב הוויתור עליו חתמה התובעת ב-15.9.13, ממנו עולה כי התובעת נתנה הסכמתה לקיזוז סכומי החוב מכספי הפיצויים המגיעים לה.

27. אשר לדעתנו, סעיף 20 לחוק הגנת שכר, תשכ"ח – 1998, קובע כי מעסיק רשאי לקזז מסכום פיצויי הפיטורים סכום של חוב שהעובד חייב לו. מדובר בחוב קצוב שהעובד התחייב לשלמו ולא שנוי במחלוקת. מוכנים אנו להניח שמדובר בחוב שהיה ידוע לתובעת, שכן, כפי שלמדנו מסיכומי הנתבע, התובעת הסכימה בפשרה לשלם סכום כלשהוא – 12,000 ש"ח לנתבע במסגרת התביעה שהגיש נגדה ונגד בעלה.

יחד עם זאת, הודעת הקיזוז בכתב, אם ניתן לקרוא לה כך, בא זכרה רק במסגרת כתב הוויתור ב-15.9.13. לפני כן הנתבע טוען לשיחות שהיו לו עם התובעת שהסכימה להסדיר את החוב ובינתיים יעוכב התשלום, אך לכך לא הובאה כל ראיה. גם ההסכמה לדחיית תשלום פיצויי הפיטורים ב-45 ימים, באה רק ב-15.9.13.

יוצא איפה, כי עד 15.9.13, לא היתה הודעת קיזוז, וגם אחריה הנתבע מסכים כי נאות לשלם לתובעת את פיצויי הפיטורים מבלי שעמד על זכותו לקזז את החוב (סעיף 40 לתצהירו).

28. על כן, אנו סבורים, כי לפחות עד ה-15.9.13, משלא היתה הודעת קיזוז כדין, זכאית התובעת לפיצויי הלנת פיטורים. פסיקת פיצויים אלו, אשר ניתנים לשיקול דעתנו, יש מקום להפחיתם, מקום בו התרשמנו כי לנתבע היתה אמונה כנה כי תשלוםפיצויי הפיטורים מעוכב בשל החוב, שהיא לדעתנו מחלוקת אמיתית בקשר לזכאות לפיצויי הפיטורים.

על כן ובשים לב לכך כי אמנם התובעת פוטרה וסיימה לעבוד ב-24.6.13, אך קיבלה משכורת גם בחודש יולי, מדובר בתקופה של כחודש וחצי – עד 15.9.13.

על כן, אנו מעמידים את סכום פיצויי ההלנה על סך של 4,000 ש"ח בלבד, שהוא משקף פיצויי הלנה מופחתים בגין התקופה הנ"ל. לאחר מכן, משהתובעת היתה מודעת לכוונת הנתבע לקזז, לא זכאית התובעת עוד לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

הפרשי פנסיה

29. התובעת טוענת בכתב התביעה, כי בגין השנים 2008-2009, היה על הנתבע להעביר אתחלקו בשיעור 2.5% ו-5% וסה"כ 4,284 ש"ח.

הנתבע טען כי העביר לקרן הפנסיה את מלוא הסכומים שנדרש על חשבון זכויותיה של התובעת.

30. התובעת הגישה במהלך הדיון אישור מחברת "כלל פנסיה וגמל" מיום 12.11.14, לפיו, הנתבע לא העביר כספים לקרן בגין התקופות יוני 2008 – דצמבר 2009, ובגין התקופות דצמבר 2010 – אוקטובר 2011. כזכור, התביעה מתייחסת רק לתקופה הראשונה שמיוני 2008 עד דצמבר 2009 (ת/2).

הנתבע צירף לתצהירו קבלות תשלום לחברת כלל, המתייחסות להעברת גמולים לחברת כלל, המתייחסות לתקופות שמ-1/08 עד 5/08. תקופה זו אינה נכללת במכתב חברת כלל.

עיינו בתלושי השכר של התובעת מחודש 6/08 וראינו כי נוכה משכרה עבור קרן הפנסיה כפי שהיה באותם שיעורים בחודשים לפני כן. בחודשים לפני כן, העביר הנתבע לקרן הפנסיה את חלק התובעת וחלקו בתגמולים ובפיצויים. מששוחררו לתובעת כספי הפיצויים, הרי שלכל היותר התובעת זכאית רק לחלק הנתבע בתגמולים באותו שיעור שהתובעת הפרישה.

משלא הובאה כל ראיה ע"י הנתבע להראות שמ-6/08 ועד 12/09 העביר כספים, כפי שעשה כן לגבי החודשים הקודמים, נפסוק לה את הסכומים באופן מותאם לסכומים שנוכו משרה.

1,293 ש"ח = 12 X 83.09 + 7 X 42.26

(997.08) + (295.82)

לא מצאנו מקום להתייחס לשאר טענות התובעת המתייחסות לקרן הפנסיה, שעה שהן חרגו מהנטען בכתב התביעה.

סוף דבר

31. הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הבאים:

31.1 פיצוי בגין פיטורים שלא כדין 14,280 ש"ח.

31.2 פדיון חופשה שנתית 6,533 ש"ח.

31.3 הלנת פיצויי פיטורים 4,000 ש"ח.

31.4 הפרשי פנסיה 1,293 ש"ח.

כל הסכומים יישאו ריבית והצמדה כחוק מיום 24.6.13 ועד התשלום בפועל, למעט הפרשי הפנסיה אשר יישאו ריבית והצמדה כחוק ממחצית התקופה בה היו אמורים להיות מועברים הסכומים – 1.4.09 ועד התשלום בפועל.

עוד יישא הנתבע בהוצאות התובעת בסך 2,500 ש"ח אשר יישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ל' תשרי תשע"ו, (13 אוקטובר 2015), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.