האם המבקשת זכאית לחסינות בהתאם סע' 7 א(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה)?

זו שאלה העיקרית שהצדדים נחלקו לגביה ואליה אדרש בהחלטה זו.

רקע וטענות הצדדים;

1. המשיב מס' 1 (להלן: המשיב) הגיש נגד המבקשת ונגד המועצה המקומית מג'ד אל כרום (להלן: המועצה) תביעה כספית על סך של 75,000 ₪, לפצות אותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו, כך טען, עקב תקיפתו ע"י עובדי המבקשת, כן בגין פרסום לשון הרע.
2. על פי כתב התביעה, ביום 12.9.13, הגיעו עובדי המבקשת לביתו של המשיב עם צווי הרשאה שהוציאה המועצה. עובדים אלה, כך נטען, ביקשו לבצע עיקול מטלטלין בגין חוב בנו של המשיב למועצה. על אף שהמשיב מסר להם כי בנו אינו מתגורר עמו, הם מיאנו מלעזוב, תקפו אותו ונכנסו לביתו על אפו וחמתו של המשיב ואף תוך שימוש בכח. בעקבות התקיפה הנ"ל המשיב נחבל ונפל ארצה, כן התקהלו אנשים רבים דבר שפגע קשות בשמו הטוב ובכבודו.
3. המבקשת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. המבקשת הפנתה לסעיף 7א (א) לפקודה ועתרה להכיר בחסינותה. לשיטת המבקשת, המעשים המיוחסים לה בכתב התביעה, ככל שבוצעו, הרי נעשו מכוח תפקיד ציבורי שהוטל עליה על ידי המועצה, כך שהיא שימשה, למעשה, כעובדת הרשות הציבורית.
4. המבקשת טוענת עוד, כי אין כל יריבות בינה לבין המשיב, שכן גובי המס פעלו על פי כתבי מינוי וצווי הרשאה שהוציאה המועצה, והם משמשים כעובדיה ו/או כשלוחיה של האחרונה. לחילופין, נטען שהתביעה התיישנה לאור הוראות סעיפים 314 ו- 323 לפקודת העיריות [נוסח חדש] שלפיהם תביעה כגון דא, בגין נזקים שנגרמו ביחס להליך עיקול, תוגש תוך 14 ימים מיום העיקול.
5. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, אין ממש בטענת החסינות שמעלה המבקשת, שכן היא אינה בגדר "עובד ציבור" כמשמעותו של מונח זה בפקודה. המבקשת, כך נטען, הינה חברה פרטית שפועלת על פי חוזה עבודה ולמטרות רווח בלבד. באשר לטענת ההתיישנות, נטען, שעסקינן בתביעה המבוססת על עילת לשון הרע ועל עילות נזיקיות, ולפיכך אין תחולה לסעיפים האמורים בפקודת העיריות.
6. המועצה הגישה תגובה שבגדרה היא הביעה התנגדות לבקשה. לגישתה, אין להכיר במבקשת כמי שנתקיימו לגביה תנאי החסינות הקבועים בסעיף 7א לפקודה. שכן, כך נטען, במסגרת חוזה ההתקשרות שנכרת בין המבקשת למועצה (סעיפים 6.1, 6.3 ו- 6.4), המבקשת נטלה על עצמה בהסכמה את האחריות לכל אירוע נזיקי, תאונתי וחבלתי הנובע ממעשה או מחדל הקשור בהפעלת השירות המקצועי של אכיפה וגבייה מינהלית בתחומי המועצה.
7. במסגרת התשובה לתגובה, חזרה המבקשת על טענותיה המועלות בבקשה והוסיפה, כי בנסיבות על אף היותה חברה פרטית הקשורה בחוזה עם המועצה, היא לא נכנסת לגדרי החריג לעובד ציבור הקבוע בסעיף 7 לפקודה המתייחס לבעל חוזה כהגדרתו בסעיף 15 לפקודה. המבקשת אף הדגישה, כי היא לא פעלה, אם בכלל, מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש, כך שלא מתקיים בענייננו החריג לחסינות.

החסינות;

1. דרכנו תחל בסעיף 7א(א) לפקודה, אשר כותרתו "חסינות עובד ציבור", הקובע כדלקמן:

"לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור" (הדגש שלי, א.ב).

1. ההגדרה של עובד ציבור הזכאי לחסינות קיבלה ביטוי בסע' 7 לפקודה בזו הלשון:

" עובד המדינה או עובד רשות ציבורית, לפי הענין".

היינו, עובד ציבור יכול להיות אחד משניים, עובד מדינה או עובד של רשות ציבורית. בעניינו אין חולק וממילא לא נטען שהמבקשת הינה עובדת מדינה, אלא המבקשת בגישה כי הינה בבחינת עובדת רשות ציבורית.

התיבה "עובד רשות ציבורית" זכתה להגדרה רחבה באותו הסעיף כלהלן:

" לרבות אורגן של רשות ציבורית וכל אדם הממלא מטעם הרשות הציבורית תפקיד ציבורי על פי חיקוק, ולמעט בעל חוזה כמשמעותו בסעיף 15" (ההדגשה אינה במקור, א.ב).

הווה אומר, גם אורגן של רשות ציבורית או כל מי שממלא מטעמה של רשות זו תפקיד ציבורי בהתאם לחוק הינו עובד של רשות ציבורית, למעט בעל חוזה כמשמעותו בסע' 15 לפקודה.

1. סעיף 15 לפקודה שכותרתו "חבותו של בעל חוזה", אשר מקנה למתקשר עם בעל חוזה חסינות אישית בנזיקין למעשי הזולת, קובע:

"לעניין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה:

(1) הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו ;

(2) הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק ;

(3) הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק ;

(4) הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי ;

(5) הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין ". (ההדגשה שלי א.ב)

1. ההגדרה של בעל חוזה הינה על דרך השלילה, מי שאינו שלוח או עובד הינו בעל חוזה, וככזה אין הוא עובד רשות ציבורית. מכאן, נכון להסיק כי עובד רשות ציבורית יכול להיות או עובד של הרשות או שלוח מטעמה.
2. בהקשר זה המבקשת סמכה על דברים שנקבעו בתאמ (נצ') 5821-01-14 ביצורית בע"מ נ' מ.מ.זרזיר ואח', בזו הלשון:

"הוראת סעיף 15 לפקודת הנזיקין, קובעת כי העושה חוזה עם אדם אחר, שאינו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה, אך קובעת גם כי ההוראה לא תחול אם בעל החוזה אחראי מכח חיקוק לעשיית המעשה שאת ביצועו מסר לקבלן עצמאי (סעיף קטן 4).

מאחר שאין חולק כי המועצה אחראית מכח פקודת העיריות לגבייתם של מיסי הארנונה, הרי שהמבקשת אינה יכולה להחשב "בעל חוזה" כמשמעות מונח זה בס' 15 לפקודה ולפיכך אינה מוחרגת מהגדרת עובד הציבור." (, ראו גם תא"מ (ב"ש) 35887-01-12 ביצורית בע"מ נ' סביטן אלסרור [פורסמה במאגרים])

1. בסע' 15 לפקודה הוקנתה חסינות למתקשר עם בעל חוזה מפני מעשיו או מחדליו של האחרון, כאשר לחסינות זו נקבעו חריגים שנמנו בסעיפים הקטנים 1, עד- 5 לסע' 15 לפקודה. לא מדובר בחריגים להגדרתו של בעל חוזה שקיבלה ביטוי ברישא ואליה הפנה סע' 7 לפקודה במסגרת הגדרת עובד רשות ציבור, אלא עסקינן במקרים בהם על אף העובדה שהמעשה או המחדל נעשו ע"י בעל חוזה, עדיין תוטל אחריות על המתקשר עם בעל חוזה זה, (אהרון ברק, האחריות בניזיקין של המעסיק למעשיו של קבלן עצמאי, הפרקליט כרך כ, עמ' 355). אין לגזור מחריגים אלה צמצום להיקפה של הגדרת בעל החוזה, פרשנות זו מביאה לתוצאה הפוכה מכוונת המחוקק שראה להוציא בעל חוזה מגדרי החסינות שהוקנתה לעובדי מדינה וציבור.
2. ועוד, בהחלטות שלעיל אליהן הפנתה המבקשת יצאו מנקודת הנחה שביחסי המבקשת-מועצה חל החריג שבסע' קטן 15(4) לפקודה. נקודת מוצא זו מלמדת כי המועצה לא תוכל לחסות בצילה של החסינות הקבועה בסע' 15 לפקודה משום שהיא העבירה לקבלן עצמאי ביצוען של פעולות שמחובתה לבצע בהתאם לחוק. זו המסקנה היחידה האפשרית ואין להסיק מכך כי המבקשת אינה בעלת חוזה, אלא ההפך מכך. מתוקף העובדה כי עסקינן בקבלן עצמאי שאין הוא לא שלוח ולא עובד של המועצה, מאליה מתחייבת המסקנה כי המבקשת הינה בעלת חוזה בניגוד למסקנה שהתקבלה בסוף ההחלטות שלעיל.
3. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי המבקשת אינה עובדת של המועצה, שכן היא חברת גבייה פרטית שמעניקה את שירותיה למועצה תמורת תשלום, ואין היא נתונה לשליטתה של המועצה גם לא כפופה להוראותיה. תפקיד המבקשת הינו לבצע את גביית החוב כאשר היא עצמאית בפעולותיה ובשיקול דעתה במגבלות שמציב חוזה ההתקשרות עם המועצה וגם החוק.
4. לא ניתן לראות במבקשת כעובדת של המועצה וגם אין היא שלוחתה. בית המשפט העליון עמד על כך כי שלוח הינו ידו הארוכה של השולח, כן קבע : " פלוני ייחשב כידו הארוכה של אלמוני- ועל כן כשלוחו לעניין האחריות השילוחית בנזיקין- אם פעולתו של פלוני אינה נעשית באופן עצמאי משלו, אלא אם היא נעשית במסגרת הפעולות העסקיות של אלמוני, באופן שאין היא בחינת שירות חיצוני, הניתן לאלמוני, אלא פעילות, המהווה חלק פנימי ואינטגראלי לפעולתו העסקית של אלמוני..." (ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ירוחם ניסים, פ"ד לה(4) 748, בעמ' 755- 757). במקרה בו עסקינן המעשים המיוחסים למבקשת ועומדים ביסוד התביעה נעשו במסגרת הפעולות העסקיות של המבקשת, באופן עצמאי והינן בבחינת שירות חיצוני מנקודת המבט של המועצה.
5. מעבר לדרוש אוסיף, כי גישתה של המבקשת אף לא מתיישבת עם התכלית העיקרית שניצבה מאחורי הענקת חסינות מפני תביעות בניזקין לעובדי הציבור. תכלית זו הינה :" ליתן מענה להפעלת לחצים בלתי ראויים ולהרתעת יתר של עובד הציבור במילוי תפקידו מחשש לתביעות אישיות שתוגשנה נגדו" (ע"א 1649/09, רע"א 775/11 אברהם פלקסר ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פסקה 23), שלא יכולה להיות ישימה באשר לקבלן עצמאי שזוכה לקבל תמורה בגין שירותו, גם אם מקורן של הפעולות שהתחייב לבצע הינו בסמכות (בחובה או ברשות) שהוטלה על הרשות מכוחו של חוק.
6. עסקינן בחסינות המהווה חריג לאחריות בנזיקין שהוענקה אך ורק לעובד או שלוח ואין להרחיבה מעבר לכוונת המחוקק. אף נכון לפרש וליישם הוראות אלו על דרך הצמצום ולו מהטעם שקבלת הבקשה משמעה העברת נטל הפיצוי לקופה הציבורית.

הסכם ההתקשרות;

1. המועצה, כמו כל רשות מקומית, רשאית עפ"י דין לגבות מסרבני מס את חובותיהם בגין מסים עירוניים. בפני המועצה סלולות שתי דרכים לביצוע הגביה, הראשונה באמצעות הגשת תביעה כספית, ואילו השנייה באמצעות גביה מנהלית הזהה למתווה הקבוע בפקודת המיסים (גביה).
2. גביה מנהלית קיבלה ביטוי מובהק בפקודת העיריות [נוסח חדש], הסדר שחל גם על מועצות מקומיות מכוחו של סע' 19 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]. סע' 306 לפקודת העיריות, קובע כי בחלוף 15 ימים מהמועד הקובע לתשלום, והיה והארנונה לא שולמה, תומצא לחייב דרישה בכתב בה יידרש לשלם את חובו תוך 15 ימים מיום המצאת ההודעה.
3. למקרה והחוב לא סולק חרף חלוף המועד, אזי כפי שנקבע בסע' 309 לפקודת העיריות, החוב הופך לחוב בפיגור וראש הרשות רשאי ליתן צו הרשאה החתום בידו עם חותמת הרשות, שמסמיך את גובה הארנונה לגבות את החוב, לרבות על-ידי תפיסת מיטלטלי החייב ומכירתם.
4. המועצה התקשרה ביום 31.5.11 עם המבקשת בהסכם, לפיו ישמשו עובדי האחרונה כגובי מס מטעם המועצה (להלן: ההסכם). בין היתר, הצדדים להסכם זה הסכימו בזו הלשון:

"6.1 .הקבלן יהא אחראי אחריות מלאה ומוחלטת לכל ובגין כל תאונה, מחלה, נכות, חבלה או נזק איזה שהוא, בלי יוצא מהכלל, שייגרמו לרשות המזמינה ו/או לחברת המנהלת

ו/או לעובדיהן ו/או שלוחיהן ו/או למי שבא מטעמן ו/א לאדם אחר כלשהו, לגוף ו/או לרכוש, לרבות נזקים לנישומים ולמעוקלים באחזקתו, בשל מעשה או מחדל, מכל מין וסוג שהוא, של הקבלן ו/או עובדיו ו/או שלוחיו ו/או כל מי שבא מטעמו בקשר ובכל הנובע, במישרין או בעקיפין, ממתן שירותי הגביה ו/או ממעשה או מחדל של הקבלן ו/או עובדיו ו/או שלוחיו ו/או מי שבא מטעמו והקשורים במישרין או בעקיפין בביצוע התחיבויות הקבלן על פי חוזה זה.......

הקבלן משחרר לחלוטין ומראש את הרשות המזמינה, החברה המנהלת, עובדיהן, שלוחיהן ואת מי שבא מטעמן מכל אחריות וחבות לכל ובגין כל תאונה, מחלה, נכות, חבלה, נזק כספי שארעו כתוצאה מהרישא לסעיף זה, לכל אדם, לגוף ו/או לרכוש. בכל עילה שהיא"

1. גם לו היינו רואים במבקשת כעובדת ציבור וכזו שיכולה לחסות בצלה של החסינות עדיין היה נכון להורות על דחיית בקשתה. המבקשת חתמה על חוזה מחייב שבגדרו היא התחייבה לפצות כל אדם בגין מעשיה או מחדליה ואף התחייבה לשחרר את המועצה "לחלוטין ומראש" מכל אחריות או חבות. לא רק שהמבקשת התחייבה לשאת באחריות למעשיה ומחדליה, אלא אף התחייבה מפורשות לשחרר ולפטור את המועצה מכל אחריות, דבר שלא עומד בקנה אחד עם עמדתה בבקשתה זו.
2. החסינות שהוקנתה לעובד הציבור בסע' 7א(א) לפקודה הינה פריבילגיה וזכות שהעובד רשאי לדחות אותה ולהביע סירוב לחסות בצילה. מנקודת המבט של העובד ההסדר הינו דיספוזיטיבי ואין הוא כופה, כך שהנהנה מחסינות זו יכול ורשאי לוותר גם מראש על החסינות ולהביע הסכמה מפורשת לשאת בכל חיוב בגין מעשיו או מחדליו.
3. מכוחו של ההסכם שכולם תמימי דעים כי הינו מחייב, דרכה של המבקשת חסומה ואין היא רשאית לעתור לחסינות, דבר העומד בסתירה חזיתית עם ההתחייבויות המפורשות שהמבקשת קבלה על עצמה בגדרי הסכם ההתקשרות.
4. לא זו אף זו, בהסכם המבקשת התחייבה גם כדלקמן:

"6.3. הקבלן מתחייב בזה לפצות ולשפות בשלמות את הרשות המזמינה ו/או החברה המנהלת על כל נזק וכנגד כל תביעה או דרישה, מכל עילה שהיא, שתוגש על ידי אדם כלשהו, נגדן ו/או נגד מי מעובדיהן ו/או שלוחיהן ו/או מי שבא מטעמן, בגין כל תאונה, חבלה או נזק שמפורט בסעיף 6.1 ו- 6.2 לעיל לכל אדם, לגוף ו/או לרכוש".

1. אימוץ גישת המבקשת אף תביא בהכרח לביטול הסכמות הצדדים באשר לזכות השיפוי ותכשיר הפרה יסודית נוספת מצידה של המבקשת להסכם. מתן החסינות למבקשת משמעה העברת נטל הפיצוי למועצה גם בגין מעשי ומחדלי המבקשת, ובכך אף תיחסם דרכה של האחרונה מלעתור לשיפוי מאת המבקשת. היינו, ההפרה הינה כפולה, בכך שהמקשת חומקת מאחריות והשנייה בסיכול זכות השיפוי של המועצה שקיבלה ביטוי מובהק בגדרי ההסכם, דבר שאין לקבל.
2. גם מטעם זה דעתי היא כי טענתה של המבקשת לחסינות דינה דחיה.
3. לפני סיום הדיון בשאלת החסינות ראיתי להדגיש, כי בנסיבות לא היה כל צורך או טעם בקיום דיון ובירור עובדתי משום שההכרעה השוללת את החסינות מבוססת על עובדות שאין הן שנויות במחלוקת, הן באשר למעמד המבקשת ותפקידה וגם לעניין ההסכמות שהתגבשו בין מבקשת זו למועצה, (ע"א 1649/09, רע"א 775/11 אברהם פלקסר ואח' נ' מדינת ישראל ואח').

העדר יריבות;

1. גם לטענת היעדר יריבות אין בסיס. בכתב התביעה נטען, כי עובדיה של המבקשת נכנסו לביתו של המשיב בכוח, תקפו אותו ופגעו בו. כן, נטען, כי הדברים נעשו בנוכחותם של אנשים שהתקהלו ליד הבית, כך שמעשיהם של עובדי המבקשת גרמו לפגיעה בכבודו ובשמו הטוב של המשיב. ברור הוא שאם המשיב יצליח להוכיח טענות אלו ויניח תשתית שתעיד אודות נזקיו, הוא יהיה זכאי לסעד המבוקש על ידו גם מאת המבקשת.
2. כדי להפיס את דעתה של המבקשת אוסיף, כי בהתאם לסע' 13(א) (2) לפקודה אחריותה השלוחית של המבקשת לנזקים שהוסבו למשיב בעקבות מעשיהם הרשלניים של עובדיה, הינה אחריות חמורה: "האחריות המוטלת על מעביד כלפי מי שניזוק עקב עוולה שביצע עובדו תוך כדי עבודתו היא אחריות חמורה. התובע אינו נדרש להוכיח כי עוולת העובד נגרמה עקב התרשלות המעביד, והמעביד איננו נפטר מחבותו גם אם יוכיח כי התנהגותו הייתה ראויה וכי לא התרשל" (ישראל גלעד, דיני נזיקין-גבולות האחריות, עמ' 1195).
3. הטענה להיעדר יריבות הינה טענת סרק שמוטב לו לא נטענה כלל.

התיישנות;

1. המבקשת מוסיפה ומעלה טענה מופרכת נוספת והפעם היא טוענת להתיישנות התביעה. התובענה לא הוגשה בהתאם לסעיף 314 לפקודת העיריות, אשר עוסק בהשבה ובנזק לטובין שנתפסו במסגרת הליכי גבייה. אין רלבנטיות לסעיף עליו נסמכת המבקשת ואין כל תחולה למגבלת הזמן הקבועה בסעיף 323(א) לפקודת העיריות (לפיו תובענה מכוח סעיף 314 לפקודה תוגש תוך 14 יום מיום תפיסת הטובין).
2. עסקינן בתובענה לפיצוי בגין נזקי גוף ולשון הרע, כאשר שתי עילות אלו מתיישנות בחלוף 7 שנים מיום האירוע 12.9.13.
3. לאור האמור, גם טענה זו דינה דחיה.

סוף דבר;

1. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף.
2. המבקשת תשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות הבקשה בסך של 2000 ₪ והמע"מ.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י' חשוון תשע"ה, 03 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.