תביעה לפיצוי בסך 75,000 ₪, בגין נזקי גוף ולשון הרע.

רק כללי

1. בתביעתו התובע טען, כי ביום 12.9.13, הגיעו לביתו הנמצא בכפר מגד אלכרום שני נציגים מטעם הנתבעת לגביית חובו של בנו בשם דרויש, בגין מיסים עירוניים שהאחרון חייב למועצה המקומית מגד אלכרום (להלן: המועצה).
2. לאחר שהתובע פתח את הדלת בפניהם, הוא נשאל אודות בנו הנ"ל ומסר, כך נטען, כי בנו מתגורר בביתו הרחק מבית התובע. כנטען, שני הנציגים דחו את דברי התובע ועמדו על ביצועו של העיקול באמצעות הוצאת מטלטלין מביתו. חרף הסבריו, הם נותרו איתנים בעמדתם, משכך הוא עמד בפתח וניסה למנוע כניסתם; או אז, שניהם תקפו ודחפו את התובע שנפל ונחבל. בעקבות האמור, הצעקות וההמולה שנוצרו במקום התקהלו אנשים רבים בחצר ביתו של התובע (להלן: האירוע).
3. אלה הן העובדות העומדות ביסוד התביעה ואשר לגישת התובע מבססות את דרישתו לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות התקיפה, וגם פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק איסור לשון רע, תשכ"ה-1965 משום לשיטתו התנהלותם הוציאה את דיבתו רעה.
4. מנגד, בכתב ההגנה הנתבעת גוללה את העובדות שכפי השקפתה משקפות את ההתרחשות. הנתבעת מאשרת, כי באותו היום שני עובדים מטעמה, גובה מס ועוזרו, פקדו את ביתו של התובע, זאת לאחר בירור שנעשה אודות כתובתו של סרבן המס, באמצעות גורמי המועצה ומתשאול שכנים. גובה המס ועוזרו הגיעו, כאמור, לביתו של התובע ואותו פגשו בפתח הבית. גובה המס הזדהה והציג את מטרת בואו, ואז התובע וגם אשתו החלו צועקים והתובע טען כי בנו מתגורר באילת. בעקבות צעקות התובע ואשתו החלו אנשים להתקהל בסביבת הבית, ואילו גובה המס ועוזרו עזבו את המקום.
5. מסקירת גרסאות הצדדים עולה, כי המחלוקת העובדתית העיקרית הטעונה הכרעה הינה ממוקדת במפגש שהתרחש בפתח ביתו של התובע; כאשר האחרון טוען כי הותקף ואילו הנתבעת בגישה כי לא הייתה כל תקיפה מצד שלוחיה שפעלו כדין.
6. הצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה, משכך הוריתי לשניהם להגיש את תצהירי עדיהם. ואכן, התובע הגיש את תצהירו, תצהיר מטעם אשתו הגב' עפאף מנאע, וגם עד ראיה נוסף ושמו זוהיר מנאע ששניהם, כנטען, היו עדים לאירוע.
7. גם הנתבעת הגישה שלושה תצהירי עדות מטעמה; של העד אמיר סביתי המשמש בתפקיד מנהל אצל הנתבעת; ושני המעורבים באירוע, העד בני הלפרין ששמש באותם הזמנים כגובה מס מטעם הנתבעת, וגם העד אוהד באבילו שעבד בזמנים הרלוונטיים לאירוע כפקיד המלווה את גובה המס מטעם הנתבעת.
8. ביום 26.1.16 התקיים בפניי דיון, שבגדרו כל העדים נחקרו נגדית וגם שמעתי את סיכומי הצדדים בע"פ, כאשר הנתבעת גם הגישה באותו המעמד השלמה בכתב לסיכומיה.

מקור הסמכות

1. תחילה אזכיר, כי המועצה, כמו כל רשות מקומית, רשאית עפ"י דין לגבות מסרבני מס את חובותיהם בגין מסים עירוניים. בפני המועצה סלולות שתי דרכים לביצוע הגביה, הראשונה באמצעות הגשת תביעה כספית, ואילו השנייה באמצעות גביה מנהלית הזהה למתווה הקבוע בפקודת המיסים (גביה).
2. גביה מנהלית קיבלה ביטוי מובהק בפקודת העיריות [נוסח חדש], הסדר שחל גם על מועצות מקומיות מכוחו של סע' 19 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]. סע' 306 לפקודת העיריות, קובע כי בחלוף 15 ימים מהמועד הקובע לתשלום, והיה והארנונה לא שולמה, תומצא לחייב דרישה בכתב בה יידרש לשלם את חובו תוך 15 ימים מיום המצאת ההודעה.
3. למקרה והחוב לא סולק חרף חלוף המועד, אזי כפי שנקבע בסע' 309 לפקודת העיריות, החוב הופך לחוב בפיגור וראש הרשות או מי שהוסמך מטעמו רשאי ליתן צו הרשאה החתום בידו עם חותמת הרשות שמסמיך את גובה הארנונה לגבות את החוב, לרבות על-ידי תפיסת מיטלטלי החייב ומכירתם.
4. המועצה התקשרה ביום 31.5.11 עם המבקשת בהסכם, לפיו ישמשו עובדי האחרונה כגובי מס מטעם המועצה, כאשר אין חולק בין הצדדים כי במקרה זה עובדי הנתבעת היו מצוידים בצו הרשאה לגבית חובו של של דרויש, בנו של התובע, שהעתק ממנו אף צורף לתצהירו של העד סביתי.

העובדות

1. התובע תיאר בפניי את אשר התרחש בזו הלשון:" ישבתי עם אשתי בבית, שמעתי דפיקה על הדלת, יצאתי. היו 2 לא הודיעו מאיפה הם, אמרו לי שהם מעקלים, איפה דרויש, אמרתי להם שהוא לא גר כאן רחוק 500 מטרים, אמרו לי לא, הוא כאן בפנים, דחפו אותי ונפלתי על הרצפה."(עמ' 12, ש' 9-12).

גם אשתו של התובע מסרה גרסה דומה והוסיפה:" הם צעקו בהתחלה, כי רצו להיכנס כשהוא מנע בעדם להיכנס אז הם רצו להיכנס בכוח ודחפו אותו, כשהוא נפל הם הפסיקו לצעוק והגיעו שכנים"(עמ' 20, ש' 1-2).

לאירוע היה עד נוסף בשם זוהיר שהינו שכן וקרוב משפחה של התובע. עד זה הגיע לביתו של התובע למשמע הצעקות :" ..באתי מאחורה, שמעתי במה מדובר הם החלו להתווכח, הוא לא רצה לתת להם להיכנס הם דחפו אותו"(עמ' 17, ש' 11-12), אף הדגיש בפניי :" הם אמרו שיש לך חוב ואתה צריך לשלם אותו, הוא אמר להם שהוא לא חייב כסף, הם רצו אחד בשם דרוויש, אמר להם כמה פעמים שהוא לא גר פה הם לא רצו להקשיב לו."(עמ' 17, ש' 31-32).

1. אלו היו בתמצית דברי התובע ועדיו, שכפי הדברים שמסרו הם היו עדים לתקיפת התובע ע"י נציגי הנתבעת. עדים אלה נחקרו נגדית, ולאורך כל עדותם נותרו איתנים בעמדתם וחזרו והדגישו בפניי רבות כי התובע נדחף, ובעקבות דחיפה זו הוא נפל ונחבל.
2. לפני שאציין התרשמותי מהתובע ועדיו, ראוי גם לעמוד על עדי וראיות הנתבעת שבכוחם לערער או לעיתים להוסיף נופך ואף לחזק ראיות התביעה. אמנם נטלי השכנוע והראיה בהוכחת העובדות העומדות ביסוד העילות בהן אוחז התובע רובצים לפתחו של האחרון; יחד עם זאת, בקביעת התוצאה הסופית נכון לתת את הדעת לעדויות וטענות הנתבעת ולהשקיף על כלל הראיות. בחינה ושקלול אלה יסללו את הדרך לקביעת העובדות ויובילו לתוצאה הנכונה.
3. עדי הנתבעת מודעים לכך שאין בידיהם הסמכות להיכנס לבית שלגביו נמסר ע"י דייריו כי אינו בבעלות החייב, גם לכך שאין הם רשאים להפעיל כח. העד סביתי שהינו, כאמור, מנהל בנתבעת אשר בעדותו בפניי כי בהגיע גובה המס מטעם הנתבעת לבית שעפ"י המידע שבידיו הינו ביתו של החייב :" אם אין זיהוי ודאי הם אמורים לבקש סליחה ולעזוב את המקום"(עמ' 21 ש' 5), אף אישר כי על גובה המס ומלוויו לעזוב את המקום שעה שנמסר להם ע"י דיירי הבית כי טעו בכתובת ואין זה ביתו של החייב (עמ' 21, ש'10).

העד הלפרין שמונה ע"י המועצה כגובה מס בהתאם לסע' 4 לפקודת המיסים (גביה), אף הוא אשר בעדותו בפניי בזו הלשון:" אני מנסה לנהל שיחה בכל זאת ולבקש ממנו כן להציג מסמך כלשהו שזה לא הבית. אם בכל זאת הוא מתעקש ומסרב להכניס אותנו לנכס, נעזוב את המקום"(עמ' 24, ש' 9-10).

זוהי נקודת מוצא שאין חולק לגביה, מי מעובדי הנתבעת אינו מוסמך לא לדחוף , לא לתקוף גם לא להיכנס לבית על אפו וחמתו של בעליו, ביחוד שעה שהוסבר כי נפלה טעות בזיהוי והחייב לא מתגורר באותו הבית.

1. כאמור, שני עדי ההגנה, הלפרין ובאבילו, הם אלה שהיו מעורבים באירוע ותצהיריהם הוגשו מטעם הנתבעת. בתצהירים אלה, אמנם נטען כי התובע ואשתו החלו צועקים דבר שגרם להתקהלות, אולם לא נאמר דבר וחצי דבר לא להפעלת כח מצדם , גם לא כנגדם של עדים אלה ע"י התובע, אשתו או מי מהאנשים האחרים שנכחו במקום. בתצהיריהם דווקא הודגש :" מאחר והתובע הודיע כי הוא מתכוון לפנות למועצה, על-מנת לברר את העניין, ניתנה ארכה להסדרת החוב, ולפיכך החלטנו, גובה המס ואני לעזוב את המקום ולנסוע למשרדי המועצה בכדי להבין האם החייב אכן אינו מתגורר בנכס התובע "(סע' 17 לתצהיר העד באבילו הזהה לסע' 28 לתצהירו של העד הלפרין).
2. שני עדים אלה גם מסרו בתצהיריהם, כי הגיעו למשרדי המועצה אולם משהתובע בושש להגיע, הם יצאו את המשרדים והמשיכו בעבודתם. במקרה הם עברו שוב ליד ביתו של התובע, או אז הותקפו ע"י בן אחר של התובע, ובגין ניסיון תקיפה זה המשיכו לתחנת המשטרה בכרמיאל והגישו תלונה.
3. לעיל סקרתי את הגרסה שהוצגה בתצהירי עדי ההגנה. במסגרת עדותו של העד באבילו בפניי ועל אף העובדה שנשאל רבות לעניין האירוע, הוא הקפיד שלא להזכיר ולו ברמז כי הוא או הלפרין נדחפו או הותקפו כשפקדו לראשונה בזמן האירוע את ביתו של התובע. הוא ציין מפורשות, כי בעקבות טענותיו של התובע וצעקותיו, שניהם נסוגו ויצאו מחצר ביתו לכיוון רכבם, ותו לאו (עמ' 27 ש' 27, ע' 28 ש' 26-27).

דברים שונים שמעתי מפי העד הלפרין, שבגרסתו חל מפנה והוצגה תמונה שונה: "במקרה זה הבן אדם אמר שזה לא הבית של הבן שלו, אלא הבית של התובע עצמו. לאחר מכן ניסינו כן לדבר ולבקש שיראה לנו תשלום ארנונה, משהו שאכן הבית שלו. החלו צעקות, הוא ניסה לתקוף אותנו, לדחות אותנו מאיזור השטח, למנוע מאיתנו לעשות כל פעולה אחרת. אנחנו הצגנו עצמנו, הוא אמר שזה לא הבית שלו ושהוא לא נמצא בכלל בכפר ושהוא באילת. ביקשנו מסמך שהוא משלם את הארנונה פה, אני אעשה אחורה פנה ואעזוב את המקום, אך שיראה לי משהו. הוא ניסה לסגור עלינו את הדלת והתחילו צעקות.(עמ' 24, ש' 13-20). בעקבות כך, המשיך והעיד העד הלפרין כי התגלע ויכוח בין הצדדים (עמ' 24, ש' 28), שבעקבותיו הגיעו אנשים נוספים, שאף החלו לדחוף ולתקוף את הלפרין ובאבילו (עמ' 24, ש'30-31).

1. הסתבר, אם כך, בניגוד לגרסתם של עדי ההגנה כפי שהוצגה בתצהירים, כי נוסף לצעקות האירוע אף התדרדר לכדי אלימות, וכדברי הלפרין הם, הלפרין ובאבילו, אלה שהותקפו.
2. אני סבור, כי במפגש זה שהתרחש בביתו של התובע אכן היו צעקות, התובע ניסה למנוע בעד הלפרין ובאבילו להיכנס לביתו והדבר התפתח לאלימות, לא רק מצד התובע בלבד , אלא משני הצדדים. מסקנתי זו מבוססת על התרשמותי מהעדים ומכלול הראיות שהוצגו בפני, וגם מהטעמים שלהלן:

א. אני מאמין לתובע ועדיו כי התובע נדחף ונפל ארצה ע"י הלפרין או באבילו. התובע ועדיו הותירו רושם אמין, וניכר כי בהקשר זה הם דבקו באמירת האמת. גם אם התגלו סתירות בעדויותיהן או בהשוואת דבריהם בפניי עליהן עמדה הנתבעת בסיכומיה, הרי הן פריפריאליות, שוליות ורחוקות מהאירוע המרכזי.

יתרה מכך, אין זה נכון גם לא הוגן להתלות בסתירות זניחות, ואין לצפות כי עד במסגרת עדותו יזכור ויקפיד על מסירת כל פרט שולי וקטן, הדבר אינו הגיוני משום :" המוח האנושי איננו מכשיר הקלטה" (פסקה 18 בע"פ 2064/14 בילאל קואסמי נ' מ"י [פורסם במאגרים])

ב. בסמוך לאחר האירוע התובע הגיע למרפאת "טרם" בכרמיאל, ושם נרשם מפיו:" לטענתו נפל ונחבל באזור עקב דחיפה של אנשי הגביה בביתו". העובדה שהתובע מסר בהזדמנות הראשונה ובסמוך לאחר האירוע אותה הגרסה ששטח בתצהירו ובעדותו בפניי, מהווה חיזוק ותומכת במסקנתי, כי במפגש שהתקיים בין הצדדים היה שימוש בכח גם כנגד התובע.

ג. עדי ההגנה ניסו להסתיר עובדה מהותית לעניין התפתחות האירוע לכדי אלימות, דבר שהתגלה חלקית בדברי העד הלפרין בפניי. ניסיון כושל זה נוטל רבות מעוצמת גרסת הנתבעת ועדיה ואף מטיל צל כבד על עדויות ההגנה.

ד. כזכור, שני עדי ההגנה טרחו והגישו תלונה בשל ניסיון בנו של התובע לתקוף אותם שעה שעברו ליד ביתו של התובע לאחר האירוע, ולא עשו זאת בעקבות האירוע והעובדה, שכאמור מסר הלפרין בפניי, כי בזמן האירוע הלפרין ובאבילו הותקפו ע"י התובע ואחרים שהתקהלו במקום. הדבר מעורר תהיה, מחזק את המסקנה כי עדים אלה לא טמנו את ידם בצלחת בזמן האירוע, ביחוד שעה שהאלימות, שכנטען הופעלה כלפיהם בזמן האירוע, הינה ברף גבוהה או למצער לא נופלת מהאלימות לה נחשפו כטענתם בשלב מאוחר יותר עת עברו ברכבם ליד ביתו של התובע.

1. התמונה המצטיירת מכל האמור ולאחר שמיעת העדים ובחינת כל הראיות, היא שהלפרין ובאבילו הגיעו לביתו של התובע, והאחרון מסר להם כי בנו אינו מתגורר במקום ולא שיתף פעולה בהצגת תיעוד או מסמכים המוכיחים את טענתו. למרות האמור, ובניגוד להנחיות ונקודת המוצא המוסכמת שהוצגה מקודם, שניהם בכל זאת ניסו להיכנס לביתו, התובע ניסה למנוע זאת, ואז החלו צעקות דבר שגרם להתקהלות חלק מהשכנים, וגם דחיפות משני הצדדים עד אשר התובע נפל ונחבל.

האחריות

1. מכל האמור לעיל לא צריכה להיות מחלוקת כי כל יסודותיה של עוולת התקיפה התקיימו בנסיבות. אין צורך כי אכביר במילים בעניין זה ודי אם אציין, כי כפי שמצאתי הלפרין ובאבילו, או מי מהם, השתמש בכח כנגד גופו של התובע שעה שדחפו אותו וזאת ללא הסכמתו.
2. גם מובן מאליו כי הנתבעת אחראית למעשה עוולה שנעשה ע"י עובדיה. אחריותה של הנתבעת למעשיהם של עובדיה בנזיקין הינה אחריות חמורה בהתאם לסע' 13(א)(2) לפקודת הנזיקין: " האחריות המוטלת על מעביד כלפי מי שניזוק עקב עוולה שביצע עובדו תוך כדי עבודתו היא אחריות חמורה. התובע אינו נדרש להוכיח כי עוולת העובד נגרמה עקב התרשלות המעביד, והמעביד איננו נפטר מחבותו גם אם יוכיח כי התנהגותו הייתה ראויה וכי לא התרשל" (ישראל גלעד, דיני נזיקין-גבולות האחריות, עמ' 1195).
3. אין זה המקרה להשתת אשם תורם על התובע משום שהתובע בהתנהגותו לא תרם לנזקו שלו; היינו לא קיים קשר סיבתי בין התנהגותו, צעקותיו ודחיפותיו, לבין הנזק שהוסב לו בעקבות נפילתו שכולו הינו תוצאה של התנהלות עובדי הנתבעת :" האשם התורם נשען על שני יסודות. האחד פיזי-סיבתי, ועיקרו בשאלה אם בפועל הוסיפה התנהגותו של הניזוק על הנזק שהסב המזיק, כגון, הכנסת יד למכונה שלא גודרה כהלכה. השני נורמטיבי, ועיקרו בבחינת ממד האשם בהתנהגות הניזוק, והאם הוא מצדיק הפחתת הפיצוי "(פסקה 44 בע"א 8684/11 שלמה (שלומי) אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור [פורסם במאגרים] (להלן: עניין אלקיים).

עם זאת בנסיבות נכון להחיל את סע' 65 לפקודת הנזיקין שלגביו:" קבע בית משפט זה כי שעה שהתובע נהג באופן קנטרני ובכך גרם בפועל למעשה העוולה של הנתבע, יהיה בכך צידוק לשלילת הפיצויים או להפחתתם (ראו: ע"א 668/71 מורגנשטרן נ' דימנשטיין, [פורסם בנבו] פ"מ כו(2) 841, 844 (1972)). מקרה מסוג זה נידון בע"א 231/67 להריך נ' וגלוביץ, [פורסם בנבו] פ"מ כא(2) 656 (1967) שם נער הכה את חברו בבטנו והחבר בתגובה הנחית מהלומת אגרוף בפניו של הראשון שניפצה את משקפיו ורסיס חדר לעינו. בנסיבות המקרה ייחס בית המשפט שליש מהאחריות לניזוק שהלם תחילה בחברו."(עניין: אלקיים, פסקה 46).

1. גם בענייננו, אני סבר כי התובע נהג באופן קנטרני, התנהלותו הייתה בוטה, חריפה, אלימה והיוותה את הרקע לתגובת עובדי הנתבעת; מכאן נכון וצודק להשית עליו שליש מהאחריות להתפתחות האלימה שבאה כתגובה למעשיו ואשר הסבה את נזקיו.
2. למען הסר ספק, עצם העובדה שהטענה לתחולת סע' 65 לפקודת הנזיקין לא נטענה ע"י הנתבעת, הדבר לא שולל את החלתו על מקרה זה. טענתה של הנתבעת להיעדר אחריות מצידה כוללת בחובה, מינה וביה, גם את הטענה ליחוס חלק מהאחריות לתובע, בדיוק כפי שנקבע לעניין הטענה לקיומו של אשם תורם (ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל מ"ז (1) 802, 821).
3. לעניין טענתו של התובע לכך שהנתבעת גם עוולה כלפיו בהוצאת דיבתו רעה בהתאם לחוק איסור לשון הרע, אני סבור כי דין טענה זו דחיה מהטעם הפשוט שעובדי הנתבעת יחסו מפורשות את החוב לדרויש בנו של התובע, דבר שנקלט והובן ע"י כל הנוכחים, והראיה דבריו של העד זוהיר.

מכל מקום, משום שראיתי לקבל את טענתו העיקרית לעניין התקיפה, ומשום שאני סבור כי התובע אינו זכאי לכפל ופיצוי, וגם לו טענה זו התקבלה הפיצוי לו זכאי התובע לא היה עולה על סכום הפיצוי שיקבע להלן, לא ראיתי טעם להרחיב מעבר לאמור באשר לטענה זו.

הפיצוי

1. כעולה מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר התובע, בעקבות האירוע התובע נבדק במרפאת "טרם" בכרמיאל שם הוא התלונן על כאבים בחזה המלווים בהזעה וסחרחורות, וגם כאבים בשורש כף יד שמאל. התובע נבדק ונמצאה רגישות ביד והוא שוחרר לביתו.
2. בהמשך התובע היה במעקב רפואי במסגרת קופ"ח למשך כחודש ימים, ובאותה התקופה אושר לתובע אי כושר.
3. אמנם התובע טען בלהט להפסדי ממון, עם זאת לא הונחה אף ראיה התומכת בטענה זו, הרי זה היה ב"כ שמסר בזו הלשון: לא צורף אף מסמך להפסד שכר. קשה לנו להוכיח זאת כי הוא עצמאי"(עמ' 15, ש' 6), ומכאן ברור שאין הוא זכאי לפיצוי כלשהו בגין הפסדי שכר בתקופת אי הכושר הנטענת.
4. התובע גם לא הציג אף ראיה לעניין ההוצאות הנטענות, וחבלתו הייתה קלה כך שברור הדבר כי לא נזקק לעזרת הזולת.
5. באשר לראש הנזק של כאב וסבל, בשים להשתלשלות האירוע, לכך שהתובע חווה אלימות ודחפיה שבעקבותיהן נחבל, לחבלותיו הקלות והמעקב הרפואי שבא בעקבותיהן אני מעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 12,000 ₪.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לפצות את התובע בתשלום סך של 8,000 ₪.

הנתבעת גם תשלם לתובע הוצאות משפט (הכוללות אגרה) ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך 3,500 ₪.

הסכומים ישולמו לתובע באמצעות ב"כ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים.

ניתן היום, כ"א שבט תשע"ו, 31 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.