א. כללי

התביעה שבפנינו הוגשה ב- 17/3/2014 ובה עותרת התובעת להכרה בה כעובדת קבועה אצל הנתבעות או מי מהן וכן לתשלום זכויות הנובעות מעבודתה אצלן, לכאורה.

ביום 30/7/2014 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת 1 ("העיריה").

ביום 30/7/2014 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת 2 ("המדינה" או "משרד החינוך").

ביום 16/12/2014 התקיים קד"מ בפני כב' הש' תומר סילוורה.

תצהיר עדות ראשית של התובעת הוגש ביום 29/1/2015.

ביום 10/9/2015 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם העיריה והוא של מר מאיר ברנשטיין.

ביום 10/9/2015 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם המדינה ובהם תצהירו של מר זוכמן אברהם, גב' שלומית בקר ומר יוסף חן.

ביום 26/9/2014 התקיים דיון הוכחות.

ביום 10/7/2016 הוגשו סיכומי התובעת, ביום 1/12/2016 הוגשו סיכומי העיריה וביום 4/12/2016 הוגשו סיכומי המדינה.

ב. מעמדה של התובעת בנתבעות

התובעת טוענת כי החלה עבודתה אצל "הנתבעת" ביום 17/2/2002 כסייעת לילד נכה בגן עד לשנת 2005 ואז החלה לעבוד כמדריכת שחיה בהתאם לחוזר מנכ"ל (בימים ב'-ה', בשעות 9:00-13:00, שכר שעתי 47.19 ₪ לשעה); ב- 2010 נדרשה לחתום על הסכם עבודה כתנאי להמשך עבודתה; סיימה עבודתה ב- 27/6/2013 עקב ביטול פרויקט השחייה ברעננה ולא קיבלה פיצויי פיטורים; עובדת קבועה במדינה ובעיריה; הרישום בתלושי השכר לפיו היא עובדת ארעית או ממלאת מקום הוא כוזב ונועד למנוע מהתובעת תשלום זכויותיה כעובדת קבועה בעיריה ובמדינה; מבוקש להצהיר כי התובעת היא עובדת מדינה קבועה במשרד החינוך וזכאית לכל הזכויות המגיעות לעובד מדינה קבוע ולחלופין, לקבוע כי התובעת היא עובדת קבועה הן בעיריה והן במדינה או כי הנתבעות 1 +2 הן מעסיקות במשותף; מפנה לעב' 4973/03 אבידר סיגל ואח' נ' מדינת ישראל משרד החינוך, בו נקבע כי יש להצהיר על התובעים כעובדי מדינה קבועים.

לטענת העיריה התובעת טוענת טענות עובדתיות סותרות: מחד טענה כי היא עובדת מדינה קבועה במשרד החינוך ולחלופין- כי היא עובדת עיריה קבועה; בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים ברעננה עובדי הוראה הם עובדי משרד החינוך; הוראת השחייה היא חלק מתוכנית החינוך של משרד החינוך והשיעור ניתן בפועל בבריכה שאינה בביה"ס; "בנסיבות העניין, מסיבות שונות, בתקופות מסוימות" הועסקה בהדרכת שחיה כעובדת העיריה ולא כעובדת המדינה; הפרויקט הוקפא ב- 6/2013 ובשנת 2014 הועסקה בעיריה בפעולות אחרות כמדריכה בקיטנה (7/2014) וכמדריכת שחיה בחוגים (החל מ- 8/2014); בתקופה מ- 6/2006 ועד 6/2013, הועסקה לסירוגין ולתקופות קצרות כמדריכת שחיה בפרויקט השחייה (בתקן שעות שהקצה משרד החינוך) והעיריה פעלה ע"פ נוהל של משרד החינוך; ההנחיה לביצוע שיעורי השחייה היתה של משרד החינוך שהיה גם הגורם המחליט ביחס לזהות המדריכים ומי שנתן אישור להעסקת המדריכים בפרויקט זה; בהתאם לנוהל ולמתכונת הנ"ל שהופעלה בעיריה, היקף פרויקט השחיה היה 300-350 שעות והעיריה היתה מחויבת להעסקת המדריכים המאושרים על ידי משרד החינוך; משרד החינוך השתתף באופן קבוע במימון העסקת רכז הקורס אך העיריה נשאה בנטל העסקת המדריכים; עד 2009- הפעילות התקיימה בחודשים מאי-יוני בבריכת מכבי ברעננה והחל מ- 2009 הפעילות עברה לבריכה העירונית; התובעת הועסקה כמדריכה זמנית על בסיס שעתי בלבד ובאופן בלתי רציף וע"פ חוזי עבודה מיוחדים; עבדה במספר מקומות במקביל לעבודתה בעיריה; עבדה ע"פ סידור עבודה שנקבע בחוזה; הועסקה כעובדת עיריה באופן לא רציף ולפרקי זמן מסוימים בהם היתה הבריכה פעילה; התובעת לא עשתה שימוש בראיות הנוספות בסיכומיה ודי בכך כדי להעיד על חוסר הרלוונטיות להליך, גם עיון בפסק הדין מעלה כי אף שם לא הוכרו התובעות כעובדות קבועות במדינה; דין כל טענות התובעת בנוגע להעסקתה לפני 6/3/2007 להידחות על הסף מחמת התיישנות / שיהוי קצוני.

לטענת משרד החינוך, התובעת הועסקה לאורך השנים על ידי העיריה שחתמה על חוזה העסקתה ולה דיווחה על שעות העבודה וגם המשכורות שולמו ועדיין משולמות על ידה; סך כל העסקתה של התובעת על ידי משרד החינוך כלל 53 ימי עבודה, על בסיס שעות בודדות בשנים 2007-2012 ומשכך, אין מקום להכיר בתובעת כעובדת, וודאי לא כעובדת קבועה במשרד החינוך, ולא בכדי גם התובעת מפנה באופן מעורפל ל"נתבעת" ואינה מפנה טענותיה לגורם מסוים; התובעת אינה עומדת בתנאים הקבועים בדין המעניקים קביעות לעובד הוראה; עובד הוראה אינו מוגדר כעובד זמני, אלא כעובד הוראה קבוע, או עובד הוראה בתקופת ניסיון, או עובד הוראה לתקופה קצובה (למשרה שאינה פנויה); עניין סגל אינו רלוונטי כי שם העובדים החלו כעובדים של משרד החינוך באמצעות חברות כ"א; התובעת מעולם לא עבדה באמצעות חברת כ"א אלא 53 ימים בלבד על ידי משרד החינוך; גם בעניין ויינשטוק חיותה, קיבל ביה"ד את ההסבר כי המונח "ממלא מקום" הופיע רק בתלוש לצורך חישוב השכר בלבד וכי המדינה פועלת לשנות את הגדרת המונח בתלושי השכר לשעות בודדות או אפקטיביות בלבד וגם לא הוכרו העובדות כקבועות במשרד החינוך.

לאחר שבחנו טענות הצדדים וראיותיהם- הרינו קובעים כדלקמן:

טענות התובעת נטענו בערבוביה, באחת טענה לקביעות במשרד החינוך ובאחרת בעיריה, התובעת גם כינתה את שתי הנתבעות כאחת "הנתבעת", בלי לפרט טענותיה ודומה כי גם לה אינו "נהיר" מצב הדברים, כמו גם בקשותיה בהקשר זה.

מחומר הראיות שהובא בפנינו עולה ושוכנענו כי התובעת עבדה בעירית רעננה בפרויקט השחיה החל מ- 6/2006 שהוא מכוח נוהל עבודה וע"פ תקן שעות של משרד החינוך אשר לעיתים מומן על ידי משרד החינוך (עדות ברנשטיין בעמ' 14-16); לטענת העיריה שלא נסתרה, התובעת הועסקה במסגרת זמנית לפי צרכיה המשתנים של העיריה על בסיס שעתי באופן בלתי רציף ובתקופות מסוימות ואף קודם ל-6/2006 עבדה בעירית רעננה כסייעת (ס' 7 לתצהיר ברנשטיין, לשאלת ביה"ד בעמ' 17 לפרוטוקול).

התובעת אישרה כי חתמה על הסכם עבודה עם עירית רעננה ב- 2010, התובעת דיווחה לגב' ורדי מעירית רעננה על שעות העבודה (עמ' 10 לפרוטוקול), משכורותיה שולמו בפועל באמצעות תלושי שכר של עירית רעננה (צורפו להליך תלושי שכר של העיריה בלבד, עמ' 6, 10 לפרוטוקול), התובעת תיאמה את שעות העבודה עם העיריה / גב' ורדי (העיריה) היא שהודיעה על הפסקת פרויקט השחייה למשרד החינוך (עקב מחלוקת, עדות ברנשטיין בעמ' 18 לפרוטוקול) וגם הודיעה על כך לתובעת; הפרויקט בוטל על ידי עיריית רעננה וחרף ביטולו המשיכה התובעת לעבוד בעיריה, בחלק מהזמן כמדריכת שחייה הגם שבפרויקט אחר (עמ' 7, 10 לפרוטוקול, ס' 10 לתצהיר ברנשטיין ועדותו בעמ' 16 לפרוטוקול, ועדותו לשאלת ביה"ד בעמ' 17 לפרוטוקול).

טענות התובעת בדבר מעמדם/ תנאי עבודתם של מדריכים / רכזים אחרים (ס' 6- 11) נסתרו בעדותה (עמ' 8 לפרוטוקול) ולא הוכח כי משרד החינוך היה אחראי עליהם ומה משמעות לכך ביחס לתובעת [ראה גם עדות ברנשטיין בהקשר זה, עמ' 15-16 ובעמ' 18 לפרוטוקול ושם עולה כי להבדיל מהמדריכות (וכאמור התובעת שימשה מדריכה) לרכזת שולם על ידי משרד החינוך].

זאת ועוד. בפתח חקירתה אישרה התובעת כי אינה מבקשת קביעות במשרד החינוך (עמ' 4 וראה גם בעמ' 7 לפרוטוקול), כך גם העידה ושוכנענו כי התובעת לא פעלה להכרה בה כעובדת קבועה וכי אינה עונה על הקריטריונים בעניין זה. הוכח שהתובעת לא התקבלה מלכתחילה לשירות המדינה כעובדת קבועה, לא עבדה במשרה פנויה בתקן, לא עברה הליכים פורמאליים של קליטת עובד הוראה במשרד החינוך (עמ' 9 לפרוטוקול) ולא פוטרה ממשרד החינוך.

התובעת גם אישרה בחקירתה כי היא מפנה התביעה בדבר ימי מחלה / חג וחופשה כלפי עירית רעננה וביחס לכלל רכיבי התביעה, בנספח 13 לתצהירה ציינה כי שם המעסיק: "עירית רעננה".

ויובהר- אומנם גם לשיטת המדינה הרי שבחלק מהזמן עבדה התובעת אצלה (במשך 53 ימים, שלא ברציפות) ואולם- למעט ימים אלה לא מצאנו העסקה ישירה או במשותף עם עירית רעננה בגין יתר ימי עבודתה כנטען באופן זה או אחר על ידי התובעת.

ע"פ ההלכה הפסוקה, "עובד קבוע" במדינה הינו עובד שהתמלאו לגביו ההליכים הקבועים בחוק שירות המדינה (מינויים) תשי"ט-1958 והוראות התקשי"ר (עע 388/09 יעקב חסון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) ניתן ביום 8/9/2003).

כמו כן, בנסיבות העניין הוכח ולא נסתר כי בעניינה של התובעת המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית הוא תקנון שירות עובדי ההוראה והוראותיו, המסדיר את יחסי העבודה בין משרד החינוך לעובדים.

בכלל זאת- ביחס למתן קביעות לעובדים בביה"ס היסודי- קובע ס' 3.4 לתקנון כי עובד הוראה שעבד שנתיים ברציפות יכול להיות עובד קבוע בהתקיים תנאים מצטברים. בין השאר נדרשת חו"ד והמלצה מפורשת ומנומקת למתן קביעות שלא ניתנה בענייננו. כאמור התובעת אישרה בחקירתה כי לא פנתה למשרד החינוך על מנת להתקבל ולעבוד כמורה מן המנין.

ע"פ ההלכה התנאים וההליכים הדרושים לשם מתן קביעות הם קונסטרוקטיביים ולא דקלרטיביים ומשלא התקיימו אלו- סבורים אנו כי אין לראות בתובעת עובדת מדינה קבועה והיא אינה זכאית לזכויות / הטבות הנובעות מעצם מעמד זה, חרף תקופת העסקה הארוכה.

כך גם לא הוכח כי התובעת היתה במעמד של עובדת זמנית או כממלאת מקום. אל מול ציון ההגדרה "ממלא מקום" בתלושי שכרה, השיבה גב' בקר בעדותה באופן שלא נסתר, כי מדובר בצורת הגדרה בתלוש השכר, התשלום הוא עבור שעות העבודה והמצוין בתלוש אינו נכון (עדות בקר בעמ' 23-24 לפרוטוקול; וביחס לטענת המדינה השווה גם עם קביעת ביה"ד בעניין חיותה ויינשטוק; כשנזכיר כי שם עסקינן בהעסקה במדינה "שנים רבות").

לפיכך גם בעניין אבידר סגל אין כדי להשליך על ענייננו, מה גם ששם מדובר על עובדים שהועסקו באמצעות חברות כ"א, בשונה מענייננו.

למעלה מן הצורך, ולו ע"מ שלא להאריך עוד, מקובלת עלינו הכרעת ביה"ד בענין וינשטוק-גרינפלד, בבי"ד זה(כבוד השופטת ר. צדיק, 3425-02-14).

מסקנת הדברים היא כי אין להכיר בתובעת כעובדת קבועה במשרד החינוך.

אשר למעמדה בעיריה- חרף העסקת התובעת בעיריה במשך שנים רבות לא שוכנענו כי יש להכיר בה כעובדת קבועה בעיריה משנטען לכך כללית ובעלמא. מה גם שאף בחקירתה אישרה היא כי אינה עובדת קבועה בעיריה, כי לא קיבלה מינוי כעובדת קבועה וגם בחוזה מ- 2010 לא כתוב שהיא עובדת קבועה.

כך גם לא הוכח כי פעלה בעניין זה מול העיריה.

לאור כל זאת- נדחית התביעה להכרה בה כעובדת קבועה במשרד החינוך או בעיריה ורכיבי התביעה ייבחנו להלן ככל שנובעים מעצם העסקתה כעובדת.

נדון להלן ברכיבי התביעה.

ג. רכיבי התביעה

בפתח הדברים יצוין כי לא מצאנו להתעלם מתחשיבי התובעת, כנטען על ידי הנתבעות, רק מאחר שלא ידעה להשיב עת נחקרה לגביהם או מחמת שנערכו בידי עו"ד (עמ' 7 לפרוטוקול). הוצגו בפנינו תחשיבים "שגרתיים" ופשוטים ולא חוות דעת חשבונאית שעו"ד אינו מוסמך להגיש. כמו כן, בין אם ידעה או לאו להשיב בחקירתה ממילא תחשיבי התובעת הם לעולם במחלוקת ואלו ייבחנו ע"פ נטלי ההוכחה הקבועים בדין.

ולגופם של דברים:

1. מתן הודעה לעובד

לטענת התובעת, ביום 18/7/2013 דרש בא כוחה טופס "הודעה לעובד"; ביום 27/8/2013 לאחר שחלפו 40 ימים, שלחה הנתבעת 2 הודעה בדבר תנאי עבודתה; חוק הודעה לעובד נכנס לתוקף ביום 21/6/2002; התובעת החלה לעבוד במדינה טרם כניסתו לתוקף וע"פ ס' 10, היה על הנתבעת למסור הודעה לעובד ערוכה כדין בתוך 30 ימים מהיום שהתובעת דרשה זאת בכתב; ההודעה הוגשה לאחר המועד החוקי ואינה ערוכה כדין; לפיכך, עליה לשלם לתובעת פיצויים שאינם תלויים בהוכחת נזק הקבוע בס' 5(ב) לחוק הודעה לעובד בסך 15,000 ₪.

העיריה טוענת כי התביעה בעניין זה הופנתה כלפי המדינה בלבד.

לטענת משרד החינוך, התובעת החלה את עבודתה במשרד החינוך לפני כניסת החוק לתוקף, הדרישה להודעה על תנאי עבודה הועלתה רק ב- 18/7/2013 והיא קיבלה מענה; התביעה בעלמא ולא הוכח כי ההודעה אינה ערוכה כדין.

לאחר שבחנו טענות הצדדים וראיותיהם הרינו קובעים כדלקמן:

ס' 1 לחוק הודעה לעובד קובע כי מעסיק ימסור לעובדו לא יאוחר מ- 30 ימים מהיום שהעובד החל לעבוד אצלו הודעה בכתב בה יפרט את תנאי עבודתו כמפורט בס' 2 לחוק.

התובעת החלה עבודתה במועד מוקדם יותר וטרם נכנס חוק זה לתוקפו ולכן לפי ס' 10 לחוק החובה בעניין זה תחול מהיום בו העובד דרש ממנו את ההודעה בכתב.

אין חולק כי ביום 18/7/2013 נשלחה בקשה כזו אל המדינה (נספח 7 לתצהיר התובעת) והודעה על תנאי עבודתה (נספח 8 לתצהיר התובעת) נשלחה בחלוף המועד החוקי ע"פ ס' 10 לחוק (נחתמה ביום 27/8/2013).

בנוסף, מעיון בהודעה דומה איפוא כי לא פורטו בהודעה כל תנאי העבודה כנדרש בס' 2 לחוק (כגון מועד תחילת העבודה, אורך יום עבודה).

עם זאת, לא הוכח כי התובעת הלינה בעניין זה או דרשה תיקון המסמך.

הוסף לכך כי התובעת פנתה בעניין זה רק בשלב מאוחר יחסית להעסקתה (ובניסוח "עמום-תמים"-משהו, בטענה כי התובעת "מועסקת"), ולכן, גם ככל שלא ידעה על אודות זכויותיה בעבודה, יש לייחס זאת גם לנסיבות אשר בשליטתה. בל נשכח כי ההודעה נתבקשה ונתקבלה לאחר סיים יחסי העבודה(ראה סעיף 17 לתביעה).

לאור כל זאת, בנסיבות הנדונות, ומשלא הופנינו לפנייתה ל"תיקון/השלמת" השגוי או החסר בהודעת המדינה, משהפרה המדינה את חוק הודעה לעובד וע"פ ס' 5(א) לחוק, הרינו קובעים כי המדינה תשלם לתובעת פיצוי בסך 1,000 ₪.

2. פדיון ימי מחלה

לטענת התובעת, היא זכאית לפדיון ימי מחלה הן כעובדת קבועה במדינה והן כעובדת קבועה בעיריה; התובעת נעדרה בגין 4 ימי מחלה בלבד במהלך תקופת עבודתה והנתבעת לא שילמה לה פדיון ימי מחלה בגין תקופה שלא ניצלה ולכן זכאית לפיצוי של 8 ימים עבור כל 30 ימי חופשת מחלה שביתרת ימי חופשת המחלה; אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה לתובעת פדיון ימי מחלה בגין ימי מחלה שלא נוצלו; התובעת לא היתה עובדת זמנית או ארעית ולא היתה ממלאת מקום כפי שנרשם בתלושי שכרה; על הנתבעת לשלם לה עבור פדיון ימי מחלה כפי שמגיע לעובדי עיריה ולעובדי מדינה קבועים בהתאם לתחשיב ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

העיריה טענה כי התובעת לא הועסקה כעובדת קבועה בעיריה, חוזה עבודה לפיו הועסקה לא קבע זכאות לתשלום פדיון ימי המחלה; התובעת לא הפנתה למקור המקנה לה הזכאות לכך ולא הוכיחה את תנאי זכאותה, אף הטענה כאילו נעדרה 4 ימים בלבד במהלך תקופת העסקתה נטענה לראשונה בסיכומי התובעת ואין לכך זכר בתצהירה.

לטענת משרד החינוך, התובעת אינה נמנית בין העובדים המשתכרים על בסיס משכורת חודשית כהגדרתם על ידי משרד החינוך ואינה זכאית לצבירה של 30 ימי מחלה בשנה וממילא לא הציגה כנדרש כל אישור רפואי בגין היעדרות מחמת מחלה.

לאחר שבחנו טענות הצדדים הרינו קובעים כי דין התביעה להדחות ברכיב זה.

התובעת לא הוכיחה כי יש לראות בה כעובדת קבועה במשרד החינוך- ממילא העידה כי טענותיה ביחס לפדיון מחלה מופנות כלפי העיריה בלבד.

אלא שהתובעת גם לא הוכיחה כי יש לראות בה כעובדת קבועה בעיריה ולא הוכחה המשמעות המשפטית של קביעה זו ביחס לפדיון ימי מחלה. בכלל זאת- לא הוכיחה מקור זכאותה לפדיון ימי מחלה ככלל או בערך הנתבע על ידה ובהסכמי העבודה שלה אין נלמדת זכאות לכך. יוצא איפוא כי טענותיה בהקשר זה בעלמא.

הוסף לכך כי התובעת העידה כי אינה יודעת לפרט על אודות תחשיבי תביעתה ואלו לא הוכחו בפנינו, ודאי כך, לאור העדר תשתית עובדתית לנטען(כטענת העיריה).

כמו כן וכאמור, במועד בו התבררה תביעה זו, לא תמו יחסי עבודה בין הצדדים (ראה למשל עמ' 2 לפרוטוקול; ומנגד, סעיף 17 לתביעה , או תביעתה לרכיב "פדיון" חופשה) ולכן ממילא אין לדבר על פדיון ימי מחלה.

לפיכך התביעה נדחית ברכיב זה.

3. ימי חג

לטענת התובעת, היא עובדת שעתית ולמרות זאת לא קיבלה שכר עבור ימי חג; היא זכאית לתשלום ימי חג כעובדת שעתית לכל הפחות מכח צו ההרחבה בעניין תשלום ימי חג ולא כל שכן מכח מעמדה כעובדת קבועה במדינה ובעיריה.

לטענת העיריה, התביעה אינה מפורטת, התובעת לא הוכיחה כי מדובר בחגים בתקופה שבה עבדה, בימים שבהם עבדה לפי סידור עבודתה וכן כי עמדה גם בכל יתר התנאים המזכים בתשלום דמי חגים בהתאם לצו ההרחבה.

לטענת משרד החינוך, שולם לה שכר בגין שעות עבודה אפקטיביות ולא שכר חודשי ולכן אינה זכאית לתשלום ימי חג, ככל שגוזרת זכאותה ל-9 ימי חג ע"פ תקנון שירות עובדי המדינה (התקשיר) הרי שבהתאם לס' 01.024 הוראותיו אינן חלות על עובדי הוראה.

לאחר שבחנו טענות הצדדים וראיותיהם- הרינו קובעים כדלקמן:

התובעת לא הוכיחה המקור הנורמטיבי לזכאותה מעבר לצו ההרחבה הכללי בעניין חגים (הסכם מסגרת 7/2000).

עפ"י ההלכה (ע"ע (ארצי) 44382-04-13 מנצור - גז חיש בע"מ, 4.5.15), נטל ההוכחה בתביעה לדמי חג מוטל על המעסיק: "כאשר מבררים תביעה לדמי חגים לפי צו ההרחבה האמור, לגבי עובד שהשלים שלושה חודשי עבודה במקום העבודה, בשלב הראשון יש לבחון, לגבי כל חג וחג, האם העובד נעדר מעבודתו 'סמוך ליום החג', קרי 'יום לפני החג ויום אחרי החג'. הנטל להוכיח כי העובד נעדר מעבודתו בסמוך לחג מוטל על המעסיק, שכן קיימת חזקה עובדתית כי העובד מתייצב לעבודתו בימים שעליו לעשות כן."

דא עקא שהתובעת כלל לא פירטה תביעתה ולא הוכיחה מועדי "כל חג וחג" הרלוונטיים לתביעתה אלא טענה כללית לזכאות 9 ימי חג בכל אחת מ-7 שנות עבודתה. נטל ההוכחה בעניין זה עליה ורק אז יעבור הנטל אל כתפי המעסיק להוכיח אם נעדרה בימים הסמוכים לחג או כי ימי החג חלו בשבת, ודאי כך כשאף לטענתה היא עובדת שעתית (ובמשרה של כ-33%) ולא במשרה חודשית.

משלא עשתה כן דין התביעה להדחות.

הוסף לכך, כי ביחס למדינה- העידה כי התביעה כלל אינה מופנית כלפיה.

4. הפקדות פנסיוניות

לטענת התובעת, הנתבעות לא הפקידו לתובעת להסדר פנסיוני על פי השיעורים הנהוגים לעובדי מדינה ועובדי עיריה אלא בשיעורי הפקדה מופחתים לפי צו הרחבה כללי במשק, התובעת צירפה תחשיב וציינה כי קיזזה את ההפקדות ששולמו לה (5,127 ₪ + 5,884 ₪); על הסכומים יש לשלם הפרשי הצמדה וריבית + לגלם את סכום המס.

לטענת העיריה, מדובר בתביעה בכפל לאחר שהופקדו בגין התובעת כספים במהלך תקופת העסקתה ובגין החודשים בהם התובעת עבדה, גם מכתב ההתראה שצירפה מתייחס למעסיק עירית הוד השרון ואינו רלוונטי; לא הוכחו גם הסכומים הנתבעים.

לטענת משרד החינוך, הופרש לתובעת לקרן פנסיה הראל מנוף החל משנת 2008, לא ברור כיצד חישבה את סך ההפקדות לפנסיה, אין התייחסות לחלקיות המשרה, אין לדעת מהיכן נלקחו 84 חודשים ומהיכן נלקחו הסכומים המצוינים בחישוב.

לאחר שבחנו טענות הצדדים וראיותיהם החלטנו לדחות התביעה גם בגין רכיב זה.

אין חולק והתובעת גם אישרה כי הופקדו עבורה סכומים בשיעורים ע"פ צו ההרחבה הכללי במשק. אין טענה לתובעת וממילא לא הוכח כי קיים פער / חוסר בין ההפרשות שבוצעו עבורה ביחס להוראות צו ההרחבה הכללי במשק (ראה גם ביצוע ההפרשות בתלושי שכרה ודו"ח מקפת, נספח 15 לתצהירה). גם טענותיה בדבר פגיעה בכיסוי הפנסיוני יוחסו בחקירתה לעירית הוד השרון ולא לנתבעת ("טעות שלי, סליחה"; "כל הנושא של המקפת הוא שגוי, טעיתי", עמ' 5-6 לפרוטוקול).

התובעת לא הוכיחה כי היא זכאית לזכויות הנובעות ממעמד של קביעות בעיריה או במשרד החינוך לרבות הפקדות פנסיוניות בשיעור שונה ואחר, ולא הוכיחה עצם זכאותה / תחשיביה לתשלום מכוח מקור נורמטיבי אחר (שאינו ע"פ צו ההרחבה הכללי במשק).

לאור כל זאת התביעה ברכיב זה נדחית.

5. קרן השתלמות

לטענת התובעת היא זכאית לסכומים להם זכאים עובדי מדינה ועובדי עיריה וכן לתשלום הפרשי ריבית והצמדה וגילום המס.

לטענת העיריה, אין חולק כי חוזה העבודה לא קבע זכאות לקרן השתלמות, התובעת לא הפנתה למקור המקנה לה זכאות לקרן השתלמות ולא הוכיחה קיום התנאים לזכאות, כגון שהגישה טופס הצטרפות לקרן.

לטענת משרד החינוך, אין הפרשות לקרן השתלמות עבור עובדים ע"פ שעות אפקטיביות, רק מורים מעל 1/3 משרה יכולים להצטרף לקרן השתלמות, התובעת לא הצביעה על מקור המחייב להפקיד קרן השתלמות בהעסקה על בסיס שעתי ולא ברור היכן התחשיב שמציגה.

לאחר שבחנו טענות הצדדים הרינו קובעים כי דין התביעה להידחות גם בעניין זה.

לאור קביעתנו כי התובעת אינה עובדת קבועה במשרד החינוך או בעיריה, ומשהתובעת לא הצביעה על מקור נורמטיבי המחייב את המדינה או את העיריה לפתוח עבורה קרן השתלמות- נדחית התביעה.

הוסף לכך, כי גם ע"פ תחשיביה היקף משרתה 34% לכאורה ולא נסתרה טענת המדינה כי עובדים שהיקף משרתם למטה מ- 1/3 אחוז משרה אינם זכאים לכך.

6. ימי חופשה

התובעת טוענת כי הנתבעות לא שילמו לה דמי חופשה באופן מלא ולא הוציאו אותה לחופשה בתשלום ולא שילמו לה פדיון חופשה מלא בסיום עבודתה.

לטענת העיריה מדובר בתביעה בכפל לאחר שהוצהר ולא נסתר כי התובעת קיבלה במהלך תקופת העסקתה תשלום עבור ימי חופשה וכן תשלום פדיון חופשה בסוף כל תקופת העסקה. אף מהתחשיב של התובעת עלה כי לשיטתה שולם לה 6,189.89 ₪ בגין "יציאה בפועל" לחופשה. התובעת מציינת כי תקופת ההתיישנות היא בת 3 שנים ושנה שוטפת אך בפועל מפנה לחישוב של 7 שנים. התביעה בכל הנוגע למועד מוקדם ל- 6/3/2011 התיישנה.

לטענת משרד החינוך, שכרה שולם ע"פ שעות עבודה אפקטיביות, ערך שווי שעה מגלם את ימי החופשה, לעובדי הוראה אין אפשרות לקחת ימי חופשה מעבר לחופשות הקבועות של בתי ספר, לחלופין- רכיב זה התיישן ברובו ע"פ ס' 31 לחוק חופשה שנתית.

לאחר שבחנו טענות הצדדים וראיותיהם הרינו קובעים כדלקמן:

נדחית טענת המדינה כי ערך שווי שעה של התובעת גילם את ימי החופשה, משעומד הדבר בניגוד לס' 5 לחוק הגנת השכר.

מחומר הראיות שבפנינו עולה כי התובעת המשיכה לעבוד בעירייה גם לאחר ביטול הפרויקט. לא נסתר כי בשנת 2014 הועסקה בעיריה בפעילויות אחרות (7/2014 ואילך, ראה ס' 10 לתצהיר העיריה) ולא נטען על ידי מי מהצדדים כי חלה הפסקה שיש בה לנתק יחסי עבודה.

גם לא הוצג בפנינו מכתב על סיום העסקה (בדומה למשל לנספח 5 למסמכי העיריה, מכתב סיום העסקה מיום 23/6/2008).

יתרה מכך- הגם שבתקופת עבודתה ככלל חלו הפסקות עבודה (ושולם בפועל פדיון ימי חופשה), הרי שבתלושי שכרה צוין תאריך תחילת עבודה 17/2/2002 כך שדומה כי יש להתייחס אל התקופה כתקופה רציפה.

בנסיבות אלו- ולכאורה משלא ניתקו יחסי עבודה, קבלת התביעה משמעותה פדיון ימי חופשה במהלך תקופת עבודה ובניגוד לדין. זאת שהרי פדיון חופשה שנתית יש לשלם אך במועד סיום יחסי עבודה ולא במהלכם. לפיכך לכאורה דין התביעה להידחות בשלב זה.

עם זאת- ואפילו בבחינת התביעה ברכיב זה לגופא עתה- סבורים אנו כי דינה להידחות.

אומנם תחשיבי התובעת שגויים, משנתבעת תקופה בת 7 שנים(לפדיון חופשה) בניגוד להוראת התיישנות ספציפית ע"פ חוק חופשה שנתית העומדת על 3 שנים ושנה שוטפת.

מאידך גיסא, מעיון בתלושי שכרה של התובעת עולה כי לא נוהל רישום מדויק של צבירות ומכסות ימי חופשה ואין לדעת לפיכך האם שולם לתובעת ברכיב זה כדין. זאת תוך שיושם הלב כי בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר הרי שחלה חובה על המעסיק לנהל רישום כדין ונטל ההוכחה עליו בעניין זה.

בנסיבות אלה ואף אם נאמץ נתוני התובעת בדבר ימי החופשה והיקף משרתה וע"פ תקופת התיישנות בת 3 שנים ושוטפת, הרי שיוצא כי התובעת אינה זכאית לסכום נוסף בגין פדיון ימי חופשה ולכן דין התביעה להידחות.

[עם זאת הרינו להבהיר כי ככל שהסתיימו יחסי עבודה מאז בירור התביעה, ברי כי תפעל העיריה למצוי זכויותיה בדבר פדיון ימי החופשה השנתית. ככל שלא הסתיימו יחסי עבודה- תפעל העיריה לרישום כדין של צבירת ימי החופשה.

7. פיצויי פיטורים

לטענת התובעת, ב- 12/2013 פנתה לרכזת צוות בריכה – שלגיה ז'רקובר, וביקשה לדעת מתי היא מתחילה לעבוד, שלגיה השיבה לתובעת כי השנה לא יתקיים פרוייקט שחיה ברעננה, אז שלחה התובעת מייל בנושא ליוסי חן ביום 15/12/2013 והוא השיב לה כי העיריה הודיעה על ביטול פרויקט השחיה השנה וכי התובעת יכולה ליצור עימו קשר טלפוני. ביום 23/12 שלחה התובעת מייל נוסף לורדי על מנת לוודא שהידיעה על ביטול הפרויקט היא סופית ונענתה שכן.

לטענת העיריה הוכח כי התובעת לא פוטרה אלא שפרויקט השחייה הוקפא לפרק זמן של שנה ולא בוטל, התובעת אישרה בחקירתה כי היא עדיין עובדת בעירית רעננה, הוצהר ולא נסתר כי מדובר בתביעה לכפל זכויות לאחר שהופרשו לקופה בגין התובעת כספי פיצויים ואלה כלל לא נלקחו בחשבון בתחשיב התובעת.

לטענת משרד החינוך, התובעת לא התקבלה לשירות המדינה כעובדת קבועה, לא עבדה במשרה פנויה בתקן, לא עברה הליכים פורמאליים של קליטת עובד הוראה במשרד החינוך ולא פוטרה ממשרד החינוך. התובעת מועסקת בעירית רעננה למרות שעירית רעננה היא שהפסיקה את פרויקט השחיה המשותף.

לאחר שבחנו טענות הצדדים וראיותיהם החלטנו לדחות את התביעה גם ברכיב זה.

ראשית וכאמור התובעת המשיכה לעבוד ועובדת גם לאחר שבוטל פרויקט השחייה. לא הוצג בפנינו מכתב על סיום העסקה (פיטורים או התפטרות) וברנשטיין העיד: "היא לא פוטרה מעבודתה" (עמ' 14 לפרוטוקול).

לפיכך- לא מצאנו כי התובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים.

הוסף לכך- כי כמפורט לעיל התשלומים הם מכח צו ההרחבה הכללי במשק המאמץ את ההסדר הקבוע בס' 14 לחוק פיצויי פיטורים. לפיכך, בהתקיים התנאים המזכים, בעת סיום יחסי עבודה יבואו הסכומים שהצטברו במקום תשלום פיצויי הפיטורים וכמצוין לעיל, לא הוכח כי שיעורי ההפרשות / הסכומים שהופרשו על ידי העיריה הם בחסר (ראה תלושי שכרה + נספח 15 לתצהיר התובעת). בנסיבות אלו- קבלת התביעה לגופא משמעה, תשלום בכפל.

בלי לגרוע מן האמור לעיל הרינו להבהיר, כי ככל שהסתיימו יחסי עבודה מאז בירור התביעה, ודאי פעלה/תפעל העיריה למצוי זכויותיה גם בעניין זה.

8. אי תשלום עבור קורסי החייאה

לטענת התובעת בכל שנה היא נדרשה לקחת חלק בקורס החייאה בן 5 שעות; מדריכת שחיה אשר אינה משתתפת בקורס אינה יכולה להמשיך בעבודתה כמדריכת שחיה; הנתבעת אינה נוהגת לשלם עבור זמן קורסי ההחייאה ולכן לא שילמה לתובעת עבורם; על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים עבור קורסי ההחייאה וכן הפרשי הצמדה וריבית.

לטענת העיריה, הדרישה היא בהתאם להנחיות משרד החינוך, הוצהר ולא נסתר כי מדובר בחלק מתנאי הכשירות של התובעת ולא חלק מעבודתה בעיריה, וממילא לא מצויים בתנאי העסקתה, הקורס ממומן על ידי משרד החינוך ולפיכך אין כל בסיס לחייב את העיריה בתשלום עבור הקורס, כך גם לא הובאה הוכחה ביחס לקורסים עצמם ולשעות הנתבעות בגינם.

לטענת משרד החינוך, התובעת יכולה היתה לבצע הקורס על חשבונה ובאופן עצמאי.

לאחר שבחנו טענות הצדדים וראיותיהם הרינו קובעים כדלקמן:

לא הוכח בפנינו אופי הקורס / ההכשרה. אין לדעת היכן בוצעה בפועל והאם אפשרית גם במסגרת אלטרנטיבית, "חיצונית" לנתבעת. אין מחלוקת כי התובעת נדרשה לעבור קורס ריענון החייאה כתנאי לעבודתה ואולם לא הוכח כי מדובר בחלק משעות העבודה (ראה ס' 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה), אלא כחלק מתנאי כשירותה. נוסיף לכך כי בתקופה הנדונה עבדה התובעת במקום/ות נוסף /ים(ראה גם נספח אחרון לתצהירה). ממילא, עברה הקורס כחלק מתנאי כשירותה(ולאו דוקא כחלק מעבודתה בנתבעת).

לאור זאת- לא מצאנו להעתר לתביעה ברכיב זה והיא נדחית.

9. זיכוי מס וגילום תשלומים

לטענת התובעת אילו הנתבעת היתה מפקידה כפי חובתה לקרן הפנסיה הרי שהיתה התובעת זכאית לזיכוי ממס בשיעור 35% מההפקדה השנתית שלה לפי ס' 45א(ב) לפקודת מס הכנסה; לכן על הנתבעת לשלם לתובעת את סכום הזיכוי שהיה מגיע לה בגין ההפקדות אילו הופקדו. כמו כן, אילו תקבל התובעת את כל סכום תביעתה במועד אחד הרי שהיא צפויה לשלם מס בסכום גבוה יותר הואיל והיא תהיה חייבת במדרגת מס שולי גבוה יותר. לפיכך, יתבקש בה"ד לחייב את הנתבעת גם בהפרש כסכום המס שיהא על התובעת לשלם עקב תשלום סכום התביעה בסכום חד פעמי.

לטענת העיריה, בהתאם לפסיקה הרי שבנשיאה בעלויות המס מדובר בפיצוי בעין, הזיכוי ממס ניתן על הפקדות העובד ולא על הפקדות המעסיק כפי שחושב בתחשיב התובעת,; אין בסיס לתביעה שלא הוכחה וכאשר ממילא תוכל התובעת לעשות תיאום מס מול רשויות המס, במידת הצורך.

לטענת משרד החינוך, מדובר בחיובים אשר אינם מוטלים על המעסיק והוא רק משרת את רשויות המס והביטוח הלאומי לצורכי ניכוי במקור בלבד .

לאור קביעותנו לעיל – נדחית התביעה גם בעניין זה.

ממילא, רשאית התובעת לפנות למימוש זכויותיה בעניין זה ברשויות המס כפי שתמצא לנכון.

ד. סוף דבר

התביעה נדחית ברובה המכריע.

כמו כן, חרף דחיית התביעה העיקרית להכרה בה כעובדת קבועה אצל הנתבעות הרי שנעתרנו באופן מצומצם ביותר וכמפורט לעיל, לתשלום זכויות הנובעות מיחסי עבודה ועפ"י החוק.

לאור כל זאת ובשים לב לתוצאות פסה"ד מול התביעה, חרף שנות והיקף העסקתה ומשלא ברור לעת זו אם התובעת עדיין עובדת העיריה אם לאו, בשוקלנו כל אלה – הרינו קובעים כי בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ג שבט תשע"ז, (09 פברואר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.