1. בפניי בקשת עו"ד רן מסיקה, הנאמן על נכסי החייב מר יוסף קריבושאי (להלן בהתאמה: "הנאמן" ו"החייב"), ואשר עניינה להורות על ביטול הענקת זכויות החייב לאחיו, מר דוד קריבושי (להלן: "דוד"), במספר נכסים כדלקמן:
   1. מחצית מהזכויות בדירה הידועה כגוש 6215, חלקה 183, ברחוב ויזל 20, בתל-אביב (להלן: "הדירה");
   2. מחצית מהכספים שהיו בחשבון הבנק המשותף של החייב ואימו המנוחה ז"ל בבנק הפועלים בע"מ בסך של 196,131 ₪ בתוספת הצמדה וריבית (להלן: "הכספים בחשבון הבנק");
   3. מחצית מהכספים שהיו בקופת גמל שנוהלה בחברת מנורה מבטחים גמל בע"מ (להלן: "מנורה") בסך של 520,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית (להלן: "הכספים מקופת הגמל").

יצוין כבר עתה, כי בסיכומיו חזר בו הנאמן מבקשתו בנוגע לכספים מקופת הגמל, זאת לאחר שהוצג בפניו כתב מינוי מוטבים לפיו דוד הינו המוטב היחיד בכספי הקופה. עם זאת, טענות הצדדים בנוגע להעברות הכספים מקופת הגמל רלוונטיות לפסק-הדין ועל כן יפורטו ככל שהן קשורות למחלוקות הנוספות שבפניי.

רקע

1. תחילתו של הליך זה בבקשת חברת לד אביבים בע"מ (להלן: "הנושה"), למתן צו התראת פשיטת רגל נגד החייב בגין חוב בסך של 243,507 ₪ (פש"ר 20266-12-13). ביום 11.12.2013 נעתר בית-המשפט לבקשה וצו ההתראה נחתם כמבוקש.
2. ביום 9.3.2014 עתרה הנושה בבקשה למתן צו כינוס כנגד החייב במסגרת תיק זה, וביום 22.9.2014 ניתן צו לכינוס נכסי החייב בהסכמתו ועו"ד מסיקה מונה לתפקיד מנהל מיוחד לנכסיו. בהמשך, בהחלטת בית-המשפט מיום 20.4.2015 הוכרז החייב פושט רגל והנאמן מונה לתפקידו הנוכחי. עוד יצוין כי היקף חובותיו הנטען של החייב עומד על סך של כ- 750,000 ₪.
3. התיק הועבר לטיפולי ביום 27.4.2015, וביום 24.6.2018 הוגשה הבקשה שבפניי.

הבקשה

1. על-פי הנטען בבקשה, ביום 9.9.2011 נפטרה אם החייב (להלן: "המנוחה") ובצוואתה הורישה לחייב ולאחיו, בחלקים שווים, את רכושה שכלל זכויותיה בדירה וכן כספים בחשבון הבנק ובקופת הגמל. כפועל יוצא מכך, ביום 16.2.2012 נרשמו זכויות החכירה של דוד והחייב בדירה בפנקסי רשם המקרקעין.
2. אשר לדירה נטען, כי ביום 15.3.2012 חתמו החייב ודוד על הסכם מכר (להלן: "הסכם המכר" או "ההסכם"), במסגרתו סוכם כי דוד ירכוש את חלקו של החייב בדירה תמורת סך של 800,000 ₪, כך שסך של 560,000 ₪ שולמו במעמד חתימת ההסכם, ואילו היתרה בסך של 240,000 ₪ תשולם עד למועד מסירת החזקה בנכס, שנקבע ליום 1.4.2012.
3. ביום 18.3.2012 נרשמה הערת אזהרה לטובת דוד על זכויות החייב בדירה, וביום 23.4.2012 נרשמה הערת אזהרה על זכויות החייב לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק") (להלן: "הערות האזהרה").
4. לטענת הנאמן, למרות ההסכמות שבהסכם המכר, הודה דוד בחקירתו בפניו כי בפועל העביר לחייב סך של 680,000 ₪ בלבד, וזאת באופן הבא:
5. ביום 10.11.2011 העביר דוד לחשבון החייב סך של 400,000 ₪;
6. ביום 12.3.2012 העביר דוד לחשבון החייב סך של 60,000 ₪;
7. ביום 26.3.2012 העביר דוד לחשבון חברת זפטה סי.או.אי.אל בע"מ, אשר נטען כי זו בבעלות החייב (להלן: "החברה"), סך של 20,000 ₪.
8. ביום 29.3.2012 העביר דוד לחשבון החברה סך של 100,000 ₪;
9. ביום 1.5.2012 העביר דוד לחשבון החברה סך נוסף של 100,000 ₪.
10. לטענת הנאמן, במועד החתימה על הסכם המכר, החייב היה שקוע בחובות של מאות אלפי שקלים, וכי הסכומים הנזכרים לעיל הועברו לחייב טרם חתימת ההסכם, במסגרת התחשבנויות שונות שבין החייב לדוד, ומכאן שאין כל ראיה לכך כי מדובר בתשלומים הקשורים להסכם. יתרה מכך, דוד לא העביר לחייב בעת החתימה על הסכם המכר תמורה כלשהי, זאת על אף העובדה שבסעיף 6.1 להסכם המכר סוכם בין הצדדים כי: "סך של 560,000 ₪ (חמש מאות ושישים אלך ש"ח) משולמים למוכר במעמד הסכם זה, במזומן" ובהמשך נקבע כי סך של 240,000 ₪ ישולם עד ליום מועד מסירת החזקה בדירה (נספח ג' לבקשה). אלא שלטענת הנאמן, לאחר מועד החתימה על ההסכם, דוד לא העביר לחייב ולו שקל אחד.
11. עוד הוסיף הנאמן, כי הסך של 220,000 ₪ ששולם על-ידי דוד (בתשלומים המפורטים בסעיף 8 ג'-ה' לעיל) הועברו לידי החברה ולא לידי החייב אישית (על אף שהחברה אינה צד להסכם), ואף בכך יש כדי ללמד כי דוד לא עמד בהוראות ההסכם בנוגע לתשלום התמורה. זאת ועוד. לאחר חתימת הסכם המכר התגוררו בתו של החייב ובתו של דוד יחדיו בדירה, באופן המחזק לגישת הנאמן את הטענה בדבר קיום זיקה של החייב לדירה גם לאחר החתימה על ההסכם.
12. לטענת הנאמן, יש במסד העובדתי שפורט בבקשה כדי להראות כי החייב ודוד שיתפו פעולה במטרה להבריח את הנכס מידי נושיו של החייב, ומכאן שהנאמן עתר להורות על ביטול ההענקה של הדירה לדוד ועל ביטולן של הערות האזהרה שנרשמו לטובת דוד והבנק.
13. לחילופין, עתר הנאמן להורות על ביטול הסכם המכר בטענה כי זה הופר על-ידי דוד ובתוך כך יש להורות על חיובו בדמי הפיצוי המוסכם בשיעורים הקבועים בהסכם. היינו, בסך של 50,000 ₪, וכן בריבית חודשית בשיעור של 1% מסך התמורה שטרם שולמה בהתאם לאמור בהסכם המכר (סעיפים 10.3-10.2 להסכם). עוד הוסיף הנאמן כי הוא שומר על זכותו לדרוש דמי שכירות ראויים בגין חלקו של החייב בדירה ממועד צו הכינוס ובכלל.
14. לצד זאת, עתר הנאמן להורות על ביטול הענקת זכויות החייב בכספים שבקופת הגמל ובחשבון הבנק בסך כולל של 358,065 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.11.2011 ועד ביצוע התשלום בפועל.
15. באשר לכספים בקופת הגמל נטען, כי מדובר בסך של כ-520,000 ₪, שמחציתו כאמור שייך לחייב מכוח צוואת אמו המנוחה. עם זאת, לטענת הנאמן מלוא הסכום הועבר לדוד. כך גם בנוגע לסך של 196,131 ₪ שהיו בחשבון הבנק, ונטען כי היה בבעלות משותפת של החייב והמנוחה וכי גם סכום זה הועבר לידיו של דוד בלבד.

לטענת הנאמן, מחצית מהסכומים הנזכרים בסעיף זה, היינו סך של 358,065 ₪, שייכים לחייב מכוח זכויותיו בעיזבון המנוחה, ברם לא הונחה בפניו כל ראיה לכך שכספים אלו אכן הועברו לידיו.

1. בהיבט המשפטי, טען הנאמן כי בנסיבות המקרה דנן חלות הוראות סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), מאחר והסכם המכר וויתור החייב על חלקו בכספים שהיו בחשבון הבנק בבנק הפועלים, אירעו בטרם חלפו שנתיים מיום שהוגשה בקשת הנושה למתן צו כינוס לנכסי החייב ומשכך חל סד הזמנים הקבוע בסעיף 96(א) לפקודה.
2. עוד נטען בעניין זה, כי זכויות החייב בדירה ובכספים הועברו לידי דוד ללא כל תמורה ובחוסר תום לב, שכן נעשו בשעה שהחייב היה בחובות כבדים ומתוך כוונה להבריח רכושו מידי נושיו. הנאמן מתבסס בהקשר זה על בקשה לביצוע שטר שהוגשה ביום 30.5.2012 על-ידי מר תומר עמר (להלן: "תומר") נגד החייב והחברה בלשכת ההוצאה לפועל שבתל-אביב (נספח ד' לבקשה). בבקשה לביצוע השטר צוין כי שני שיקים שנמשכו מחשבון החברה ביום 28.2.2012 בסך כולל של 95,000 ₪, חוללו בהיעדר כיסוי מספיק.

בנוסף, לגישת הנאמן, דוד היה מודע לחובותיו הרבים של החייב, ומכל מקום, בהתאם להלכה הפסוקה קירבה משפחתית בין החייב לבין מקבל הענקה מקימה חזקה בנוגע לידיעתו של האחרון אודות הקשיים הכלכליים בהם מצוי החייב.

1. באשר לזכויות החייב בכספים שהגיעו מחברת מנורה, נטען על-ידי הנאמן כי מאחר והחייב ויתר למעשה על זכויותיו בכספים ביום 20.11.2011, אזי שחלה בעניין זה הוראת סעיף 96(ב) לפקודה שכן חלפו למעלה משנתיים מהיום בו הוגשה בקשת הנושה למתן צו כינוס לנכסי החייב. לטענת הנאמן, גם בהתאם להוראת סעיף זה יש להורות על ביטול ההענקה והשבת הכספים לקופת הנושים, זאת מאחר ומתקיימים כל יסודות הסעיף ולפיהם: מדובר בנכס של החייב לו זכה מכוח צוואת אימו; החייב ויתר על זכויותיו בכספים באופן העולה לכדי הענקה אסורה; וכן כי ויתור החייב נעשה בחוסר תום לב שעה שעשה יד אחת עם דוד במטרה להבריח את הכספים מידי נושיו, והכל בהיעדר כל תמורה.

אשר על כן, טען הנאמן כי החייב אינו עומד בחריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה, וכי יש להורות איפוא על ביטול ההענקה.

1. הבקשה הועברה לתגובות החייב, דוד והבנק.
2. ביום 15.7.2018 עדכן הבנק בתגובתו, כי ביום 28.6.2018 בוטלו השעבודים שהוטלו על זכויות החייב בדירה שהיו רשומים לטובת הבנק ומשכך אין לבנק כל זיקה לנכס נשוא הבקשה. על כן, עתר הבנק להורות על מחיקתו כצד להליך ובהסכמת הנאמן בהחלטתי מיום 17.7.2018 הוריתי על הסרתו כמבוקש.

תגובת החייב

1. ביום 16.7.2018 הגיש החייב את תגובתו וטען כי יש לדחות את הבקשה.
2. לגרסת החייב, בצוואתה הורישה לו אמו המנוחה מחצית מהזכויות בדירה, וכי הוא היה מעוניין למכור לדוד זכויות אלו. בנסיבות אלה, נערך בין השניים זיכרון דברים עוד ביום 7.11.2011 (להלן: "זיכרון הדברים") (צורף כנספח 1 לתגובת החייב), בו נקבע כדלקמן:

זכרון דברים

בין יוסי קריבושאי לבין דוד קריבושי

אנו מסכימים בזאת כי יוסי קריבושי ימכור לדוד קריבושי את חלקו (חצי) בדירה ברח' ויזל 20 ת"א לפי שווי של 1,500,000 ש"ח ז"א חלקו של יוסי הינו 750,000 ש"ח.

דוד ישלם ליוסי תוך 3 ימים סכום של 400,000 ש"ח וסכום נוסף של 100,000 ש"ח כעבור 3 חודשים בערך. יתר הסכום 250,000 ש"ח ישולם חודש לאחר החתמת חוזה ההתקשרות ביננו.

בינתיים נפנה לשמאי אשר יעריך את שווי הדירה. במידה שהיה הפרש לכאן או לכאן, נתחשבן ביננו. הסכם זה הינו סופי ומחייב את שנינו.

1. לטענת החייב, בהתאם לזיכרון הדברים, דוד שילם לידיו את התמורה עבור זכויותיו בדירה באופן הבא: ביום 10.11.2012 שילם דוד סך של 400,000 ₪; ביום 22.2.2012 שילם דוד סך של 100,000 ₪; וביום 12.3.2012 שילם דוד סך של 60,000 ₪.
2. בהמשך, פנו החייב ודוד לשמאי לצורך הערכת שווי הדירה. בחוות דעת שמאי שצורפה כנספח 3 לתגובה (להלן: "חוות הדעת השמאית"), הוערכה הדירה בסך של 1,600,000 ₪ וזאת לאחר ביקור השמאי בה ביום 27.11.2011.
3. החייב ודוד סברו כי יוכלו לטפל במכירת הזכויות בדירה בכוחות עצמם וכי יהיה די בזיכרון הדברים כדי להשלים את עסקת המכר, ברם, בהמשך התברר לשניים כי הם זקוקים לסיוע של עורך-דין, זאת לאור העובדה שהבניין בו מצויה הדירה רשום כחברה בע"מ שאינה פעילה מזה שנים, באופן שהצריך קבלת מסמכים ואישורים שונים לצורך העברת הזכויות בדירה, ובהם אישורי ועד הבית, מסמכים חתומים מקוריים ועוד. בעקבות האמור, פנו החייב ודוד לעורך-דין על מנת שזה יטפל במכירת הזכויות בדירה.

לטענת החייב, בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלו השניים, נמסר להם כי לא ניתן להסתפק בזיכרון הדברים וכי יש צורך בניסוח הסכם מכר. בנסיבות אלה נערך הסכם המכר הנזכר בבקשה עליו חתמו הצדדים ביום 15.3.2012. עם זאת, לטענת החייב, מאחר ועד למועד החתימה על הסכם המכר קיבל החייב מדוד סך של 560,000 ₪ כפי שסוכם בזיכרון הדברים, אזי שבהסכם המכר צוין "... שכביכול החייב קיבל במזומן, במועד חתימת הסכם המכר, סך של 560,000 ₪ במזומן" (סעיף 13 לתגובת החייב). בהמשך ובאותו עניין ציין החייב כך: "ברור ונהיר, שדוד לא הגיע עם מזוודת מזומנים כדי לשלם את התשלום המדובר של התמורה, אלא המדובר בסך כל התשלומים ששילם דוד לחייב לאחר שנחתם 'זיכרון הדברים'" (סעיף 33.ב. לתגובת החייב).

1. זאת ועוד. נטען כי לאחר חתימת ההסכם קיבל החייב מדוד את הסכומים הבאים: ביום 16.3.2012 סך של 20,000 ₪; ביום 29.3.2012 סך של 100,000 ₪; וביום 1.5.2012 סך נוסף של 100,000 ₪. בהמשך ולאחר שהושלמה מלוא התמורה, קיבל דוד את החזקה בדירה, השכיר אותה ודמי השכירות שולמו לידיו ישירות. לאחר מכן עברה בתו של דוד להתגורר בדירה לבדה, למעט תקופה בת חודש אחד בה התגוררה בדירה גם בתו של החייב.
2. אף בהיבט המשפטי חלק החייב על טענות הנאמן.

לשיטתו של החייב, הנאמן לא עמד בנטל ההוכחה להראות כי מתקיימים יסודות סעיף 96 לפקודה. כך, למשל, במועד החתימה על זיכרון הדברים החייב לא היה שקוע בחובות כבדים כנטען, שכן לראיה לא ננקט נגדו הליך משפטי כלשהו, באופן המלמד כי החייב עמד בהתחייבויותיו הכספיות באותה העת. בהמשך, במועד בו חתם על הסכם המכר, נאלץ החייב למכור זכויותיו לדוד וזאת כדי להמשיך ולעמוד בהתחייבויותיו הכספיות כפי שאכן עשה. בתוך כך טען החייב כי יש לדחות את הבקשה לביצוע שטר שהוגשה על-ידי תומר, וציין כי שטח טענותיו בעניין בפני הנאמן עוד במסגרת תגובתו לתביעת החוב שהוגשה על-ידי תומר, אלא שהנאמן טרם טרח לבדוק טענות אלה.

1. זאת ועוד. לטענת החייב, הנאמן אף לא עמד בנטל ההוכחה בנוגע לאי-התקיימות החריגים המנויים בסעיף 96(ג) לפקודה, הגם שמדובר בנטל קל להוכחה, כפי שיפורט להלן.
2. בנוגע לרכיב התמורה טען החייב, כי קיבל תמורה מלאה בגין זכויותיו בדירה וזאת בהתאם לחוות דעת השמאי שמונה על-ידי דוד והחייב. לא כל שכן, החייב המציא לעיונו של הנאמן אסמכתאות בנוגע להעברת הסך של 560,000 ₪ לאחר חתימת הצדדים על זיכרון הדברים וכן לגבי הסך של 220,000 ₪ שהועבר לאחר שנחתם הסכם המכר. באשר ליתרת הכספים בסך של 20,000 ₪ טען החייב כי בשל חלוף הזמן לא הצליח לאתר אסמכתא המעידה כי גם אלו שולמו לידיו על-ידי דוד.

עוד הוסיף החייב כי התשלומים נעשו באמצעות העברות כספים ישירות לחשבון הבנק שלו או לחשבון החברה שהייתה בבעלותו. לגבי החברה צוין כי באותה העת לא הייתה בה כל פעילות עסקית וכי היא שימשה למעשה את החייב לצורך עמידה בהתחייבויותיו הכספיות לנושים החוץ בנקאיים, זאת על מנת להסתיר קיומם מפני רעייתו ובנותיו. לגישת החייב, הסכם המכר אמנם נכרת בינו לבין דוד, ברם לא הייתה כל מניעה כי החייב יקבל את התמורה באמצעות העברות כספיות לחשבון החברה והסכם המכר אף לא מנע מלעשות כן.

בנוסף, התנגד החייב לטענות הנאמן לפיהן העברות כספים שבוצעו בין דוד לחייב עובר לחתימת הסכם המכר הועברו במסגרת התחשבנויות שונות שבין השניים. לטענת החייב מדובר בתשלומי התמורה עליהם סיכמו השניים במסגרת זיכרון הדברים.

1. באשר ליסוד תום הלב, ציין החייב כי בהתאם להלכה הפסוקה יש לברר האם מקבל הענקה ידע בעת העברת הנכס כי החייב מצוי בקשיים כלכליים, ומשכך יכול היה לצפות כי ויתורו של החייב על הנכס יפחית ממסת הרכוש שאמורה לעמוד לחלוקה בין נושיו. בהקשר זה טען החייב כי בני משפחתו ובכלל זה דוד, לא ידעו על מצבו הכספי וכי "במקרה דנן, העובדה שהחייב היה זקוק לכספים כדי לשלם חובות הוסתרה מקרובי משפחתו, לרבות רעייתו, בנותיו ואחיו, דוד" (סעיף 25 לתגובת החייב), ובהמשך ציין: "החייב לא שיתף את דוד או את בני משפחתו האחרים בכך שהוא לווה כספים בשוק האפור ושהוא משלם עבור ההלוואות שנטל ריביות נשך. כאשר דוד רכש את הזכויות בדירה הוא בכלל סבר שמצבו הכלכלי של החייב טוב ולא היה מודע לכך שהכסף שהוא משלם נועד לצורך עמידה בהתחייבויות כספיות של החייב כלפי צדדי ג'" (סעיף 29.ה. לתגובת החייב).

אף-על-פי-כן ובשולי הדברים טען החייב, כי אף אם יוכח שמדובר בהענקה אסורה שיש לבטלה, הרי שבנסיבות המקרה דנן אין להורות על ביטול העסקה, וזאת משיקולי צדק כפי שהוכרו בפסיקה.

1. אשר לכספים מקופת הגמל טען החייב כי בתחילת שנת 2011 נענתה אימו לבקשתו לעזרה והעבירה לו מחצית מהכספים שנצברו לזכותה בקופה בחודש מרץ 2011 סך של 250,000 ₪, ובחודש אפריל 2011 סך נוסף של 200,000 ₪. כפועל יוצא מכך ולאור צוואתה המורה על חלוקת רכושה בחלקים שווים בין בניה, שינתה המנוחה ביום 1.5.2011 את המוטבים בקופת הגמל כך שדוד יהיה המוטב היחיד. על כן יש לדחות את טענת הנאמן כי מדובר בהענקה אסורה.
2. אשר לכספים בחשבון הבנק נטען, כי אלו שימשו לצורך פירעון חובות שצברה המנוחה וכן תשלומים שונים שבוצעו לאחר שנפטרה ובהם: תשלום זכויות סוציאליות ופיצויי פיטורים לעובדת הזרה שסעדה את המנוחה, הוצאות קבורה והנצחת זכרה. עוד טען החייב כי סיכום ריכוז היתרות בחשבון מעלה כי בחשבון היו 122,755 ₪ ולא כפי שצוין בבקשת הנאמן.

לאור האמור, עתר החייב לדחיית הבקשה.

תגובת דוד

1. ביום 10.10.2018 הוגשה תגובת דוד לבקשה במסגרתה שב על טענות החייב ועתר לדחיית הבקשה.
2. בדומה לגרסת החייב טען דוד כי שילם את מלוא התמורה בגין חלקו של החייב בדירה בהתאם למועדי התשלומים שצוינו בתגובת החייב. היינו, סך של 560,000 ₪ בהתאם לזיכרון הדברים, וכן סך של 240,000 ₪ לאחר הסכם המכר. לשיטתו של דוד, תשלומים אלו נעשו בתום לב מאחר ולא היה מודע כי לחייב חובות לנושים וכי עסקיו מצויים בקשיים כלכליים. בנוסף, העובדה כי העיקול הראשון נרשם על זכויות החייב רק ביום 11.6.2012 מעידה על כך שדוד לא יכול היה לדעת קודם לרישום עיקול זה על מצבו הכלכלי של החייב.
3. דוד הוסיף וטען כי נמנע עד כה מלטפל בהסדרת הזכויות בדירה על שמו ממספר טעמים ובהם הזנחה, מחלוקת שנתגלעה בינו לבין בא-כוחו, בעיות אישיות וכן בשל עיקולים שונים שהוטלו על זכויות החייב בדירה. על כן, עתר דוד להורות לנאמן לנקוט בצעדים הדרושים למחיקת כל העיקולים שנרשמו על זכויות החייב בדירה החל ממועד החתימה על זיכרון הדברים.
4. בפן המשפטי נטען על-ידי דוד, כי אף מטעמי צדק ויושר אין להורות על ביטול הענקת הזכויות כמבוקש שכן ביטול זה יסב לו נזק רב ובאופן יחסי נזקו גדול יותר לעומת נושי החייב שלא פעלו לממש את העיקולים שהטילו. בנוסף טען, כי מכירת הזכויות בדירה בוצעה למעשה עם חתימת הצדדים על זיכרון הדברים ביום 7.11.2011, ומשכך מדובר בפעולה שאירעה למעלה משנתיים מיום בו הוגשה בקשת הנושה למתן צו כינוס לנכסי החייב. היינו בנסיבות העניין חלה הוראת סעיף 96(ב) לפקודה ולא הוראת סעיף 96(א) כטענת הנאמן. מכל מקום, לגישת דוד מאחר וכל הערות האזהרה שנרשמו על זכויות החייב בדירה נרשמו לאחר חתימת הצדדים על זיכרון הדברים, אזי שיש להורות גם על מחיקתן.
5. אשר לכספים שבקופת הגמל טען דוד, כי בהתאם לכתב מינוי המוטבים שנחתם על-ידי המנוחה ביום 15.5.2011 וכן בהתאם להוראות הדין, דוד הוא המוטב היחיד בכספים, ומכל מקום החייב זכה לחלקו בכספים בטרם נפטרה המנוחה כפי שצוין בתגובת החייב.
6. אשר לכספים בחשבון הבנק נטען, כי יתרת הכספים שהיו בחשבון נכון ליום 28.9.2011 עמדה על סך של 175,647 ₪, וכי לאחר ביצוע תשלומים לעובדת הזרה שסעדה את המנוחה נותר בחשבון סך של 120,777 ₪, שמחצית ממנו הועבר לחייב באופן הבא: סך של 45,000 ₪ ביום 12.10.2011, וכן סך של 17,727 ₪ ביום 5.3.2012.

תשובת הנאמן

1. הנאמן בתשובתו מיום 9.11.2018 שב על טענותיו ועתר לדחיית טענותיהם של דוד והחייב.
2. לטענת הנאמן, חרף גרסת הצדדים לפיה ביום 7.11.2011 נחתם ביניהם זיכרון דברים, הרי שמבדיקה שערך באגף מס הכנסה ומיסוי המקרקעין עלה כי ביום 18.3.2012 הצהירו החייב ודוד במסגרת טופס דיווח למס שבח, כי לא נערך ביניהם כל זיכרון דברים עובר להסכם המכר, וזאת בנוסח הבא:

בקשר עם המכירה של הזכות במקרקעין הנ"ל, מצורף בזה הסכם המכירה אני מצהיר/ה כי:

• לא נערך הסכם בכתב או בע"פ מישרין או בעקיפין לגבי הזכות במקרקעין הנ"ל או לגבי זכות אחרת הקשורה במישרין או בעקיפין לממכר, פרט להסכם המצורף להצהרה זו, ולא שולמה תמורה נוספת כלשהי במישרין או בעקיפין.

מכאן, שלגישת נאמן אין כל בסיס לטענה בדבר קיומו של זיכרון דברים עובר לחתימת הצדדים על הסכם המכר, ונראה כי זיכרון הדברים נערך לאחר ההסכם ובמטרה להבריח את רכוש החייב מנושיו. לטענת הנאמן, החייב ואחיו מצהירים הצהרות הסותרות זו את זו: האחת, כי לא נערך ביניהם זיכרון דברים, והשניה, כי קיים ביניהם זיכרון דברים, והכל באופן שנועד לשרת את צרכיהם המשתנים ואין לאפשר זאת. מה גם שלהצהרת הצדדים בפני רשויות המס משמעות רבה, ובפרט לאחר שהחייב נכנס להליכי פשיטת רגל.

1. יתרה מכך, הנאמן הוסיף כי אף אם נערך בין הצדדים זיכרון דברים טרם ההסכם, הרי שיש לראות את הצדדים כמי שזנחו אותו ולא ראו בו מסמך מחייב, לא הזכירו אותו בהסכם המכר ואף לא רשמו מכוחו הערת אזהרה. כפועל יוצא מכך, אין לייחס להעברות הכספים שבוצעו עובר לכריתת הסכם המכר כתשלומי תמורה להסכם שטרם בא לעולם.

לגישת הנאמן, די באמור לעיל ובהצהרות הסותרות כדי לדחות את כל טענות החייב ודוד.

לטענת הנאמן, אף אם נניח לטובת הצדדים כי נוצרה התחייבות במסגרת זיכרון הדברים שקיומו הוכחש כאמור, הרי שבהתאם לפסיקה מדובר בפעולה שבוצעה בסמוך מאד לסד הזמנים הקבוע בסעיף 96(א) לפקודה, באופן המטיל נטל כבד מאד על מקבל הענקה להוכיח כי בעת ביצוע הפעולה היה החייב כשר פירעון.

1. עוד טען הנאמן, כי אמנם לאחר חתימת הצדדים על הסכם המכר, שילם דוד סך של 220,000 ₪, אלא שסכום זה שולם לחברה ולא ישירות לחייב כפי שהתחייב בהסכם. כך שלא ניתן לזקוף גם העברות כספים אלו על חשבון יסוד התמורה. לגישת הנאמן, בין החייב לבין דוד היו התחשבוניות כספיות במסגרתן אף יתכן שדוד סייע לחייב, ברם, אין בכך כל קשר למכירת הזכויות בדירה, זאת הן בשים לב להסכמות הצדדים בהסכם המכר והן להצהרותיהם כלפי רשות המסים.

בנוסף, האסמכתאות עליהם מסתמכים החייב ודוד והמעידות לשיטתם על העברות כספים הקשורות לדירה, אינן נקיות מספקות. כך, למשל, תדפיס חשבון הבנק שצורף בנספח 2 לתגובת דוד, מעיד לכאורה כי ביום 22.2.2012 הועבר לחייב סך של 100,000 ₪. עם זאת, בסמוך לשורת ההעברה צוין בכתב יד "אמא-מנורה מבטחים". היינו, לטענת הנאמן מדובר בסיוע שניתן לחייב על-ידי דוד מכספי המנוחה בקופת הגמל שבחברת מנורה. משכך, לא ניתן לזקוף סכום זה כתשלום תמורה בגין זכויות החייב בדירה.

הנאמן אף ציין כי טענות החייב ודוד בנוגע למגורי הבנות בדירה לא נתמכו באף ראיה ולמצער היה מצופה כי יצורפו תצהיריהן בתמיכה לתגובות.

1. אשר לטענות בדבר היעדר ידיעה מצד בני משפחת החייב בכל הנוגע לחובותיו, טען הנאמן כי ביום 4.5.2016 הגישו החייב, רעייתו ובתו תביעה נגד בעלת הנכס בו התגוררו בשכירות (הגב' הילה שמש אגם ((להלן: "הילה")) לבית-המשפט המחוזי תל-אביב יפו (ת"א 10807-05-16). במסגרת תביעה זו עתרו החייב ובני משפחתו לסעדים הצהרתיים בנוגע לנכס, לרבות בנוגע לזכות אופציה לרכישת הנכס שניתנה לחייב ולרעייתו. על-פי הנטען מדובר בנכס שהיה בעבר בבעלותו של החייב ורעייתו אך לאור קשיים כלכליים אליהם נקלעו, זה נמכר להילה. עוד עולה מהתביעה כי במשך השנים נטלו החייב ורעייתו הלוואות מאביה של הילה והיו תחת חובות כבדים במשך שנים רבות. משכך, סבור הנאמן כי יש בתביעה זו ובנטען בה כדי ללמד כי בני משפחת החייב ידעו היטב על מצבו הכלכלי הקשה ויש אפוא לדחות טענותיו בעניין זה.

כמו כן, אף לגישתם של החייב ודוד, במהלך השנה האחרונה לחייה העבירה המנוחה לחייב מאות אלפי ₪, ועל כן הפך דוד להיות המוטב היחיד בכספי הקרן. לטענת הנאמן יש בכך כדי להעיד כי דוד ידע על קשייו הכלכליים של החייב.

בנוסף, טענת החייב כי החברה שימשה ככסות בלבד לפירעון חובותיו, אף היא מחזקת את הטענה כי החייב היה שקוע בחובות כבדים במועד ביצוע מכירת הדירה לדוד. מכל מקום, הטענה לפיה הכספים הועברו מדוד לחשבון החברה ולא לחשבונו האישי בשל הסתרת חובותיו מבני משפחתו לא נתמכה בבדל ראיה וגם בכך יש כדי לדחות את הנטען.

לא-זו-אף-זו. אין חולק שמאז שנת 2011 נטל החייב הלוואות מגופים חוץ בנקאיים, זאת לאחר שבנקים שונים סרבו להעניק לחייב אשראי בשל חובות שצבר בחשבונותיו, ואף במסגרת הליך זה הגישו הבנקים נגד החייב תביעות חוב בהיקף של כ-200,000 ₪. זאת ועוד. לטענת הנאמן, ביום 16.5.2012 הגיע החייב למשרדי הנושה (לד אביבים) שעסקה בהלוואות חוץ בנקאיות כשהוא חמוש באקדח ללא רשיון, סכין וגז מדמיע. החייב איים על הנוכחים כשהוא אוחז באקדח טעון ותוך כדי כך פעל לאיזוקם. לאחר שאחד הנוכחים ניסה להימלט, ירה בו החייב ופצע אותו. החייב הורשע בשל כך בניסיון לשוד וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות ואף ריצה עונש מאסר. לטענת הנאמן חובותיו הרבים של החייב נוצרו זמן קצר עובר לאירועים חמורים אלו.

משכך ולאור האמור לעיל, סבור הנאמן כי לא ניתן לומר שבני משפחת החייב לא ידעו על מצבו הכלכלי.

1. הנאמן אף ביקש לדחות את טענות דוד בנוגע לתחולת החריג שנקבע בפסיקה לפיו יש לאשר את העברת הזכויות בדירה משיקולי צדק. לטענת הנאמן מדובר בדירה שערכה עלה, כך שמכירתה תביא לסילוק כל חובות החייב ואף תותיר יתרה גבוהה שתאפשר החזר התמורה החלקית ששילם דוד בעבור זכויות החייב בדירה.
2. אשר לכספים בחשבון הבנק, נטען כי גרסאות החייב ודוד שונות בנוגע לסך יתרת הכספים בחשבון, ומכל מקום, לא הוצגו כל ראיות לתשלום הוצאות וחובות מתוך החשבון אשר אין חולק כי החייב זכאי למחצית הסכומים בו. כמו כן, משיכת כספים מהחשבון אין די בה כדי להעיד על תשלום הוצאות כאלו ואחרות, לבטח שעה שלדוד הייתה גישה בלעדית לחשבון.

עמדת הכונס הרשמי

1. הכונס הרשמי בעמדתו מיום 12.12.2018 סבר כי בנוגע לכספים בחשבון בבנק הפועלים, על החייב או על דוד להציג אסמכתאות המעידות על ביצוע תשלום חובות והוצאות המנוחה כפי שנטען על-ידם וזאת על מנת שיהיה ניתן לשקול האם יש לחייב את דוד בהשבת חלקו של החייב לקופת הנושים.
2. אשר לטענות בנוגע לזכויות החייב בדירה סבר הכונס הרשמי, כי יש להכריע תחילה האם המועד לבחינת הענקה הוא מועד החתימה על זיכרון הדברים, או שמא מועד החתימה על הסכם המכר. לגישתו, המקרה הנדון נכנס הן תחת הוראת סעיף 96(א) לפקודה והן בגדרי הוראת סעיף 96(ב) לפקודה, זאת מאחר ועל פניו נראה כי החייב היה מצוי בקריסה כלכלית עובר למועד החתימה על זיכרון הדברים, עניין שלא נסתר על-ידי מי מהצדדים.
3. בנוגע להתקיימות הסייג שקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה ציין הכונס הרשמי, כי בחינת שאלת יסודות התמורה ותום הלב מצריכות בירור עובדתי, ברם, לא ניתן להתעלם כליל מתשלומים בסך של כ-680,000 ₪ שבוצעו לכאורה על פי הסכם המכר. מנגד, נראה כי יש לתת את הדעת לתהיות הנאמן בנוגע לראיה בנוגע להעברת כספים בסך של 100,000 ₪ לגביהם נכתב "אמא-מנורה מבטחים".

הדיון מיום 27.5.2019 וטענות נוספות

1. ביום 27.5.2019 התקיים דיון במעמד הצדדים.

בטרם התקיים דיון בבקשה לגופה, עתרו הצדדים לארכה במהלכה ינסו לגבש הסכמות כוללות שיהיה בהן כדי להביא את הבקשה והתיק לידי סיום, וזאת בצירוף תוספת כספית שעשויה להוות דיבידנד ראוי לנושים לאחר שתתברר מצבת הנשיה ותיבדקנה כלל תביעות החוב. בסיום הדיון נעתרתי לבקשת הצדדים והוריתי כי תנאי לגיבוש הסכמות הינו בסילוק חוב פיגורים שצבר החייב בסך 30,000 ₪. עוד הוריתי כי ככל שהצעה להסדר לא תוגש או לא תאושר על-ידי הנושים או ככל שלא ישולם חוב הפיגורים, ייקבע מועד חדש לדיון בבקשה גופה.

להשלמת התמונה יצוין, כי במהלך הדיון עתר בא-כוחו של דוד בבקשה להגשת תצהיר משלים מטעם מרשו. בהחלטתי מאותו היום נעתרתי לבקשה מבלי שיהיה בכך כל הבעת עמדה לגבי הבקשה לגופה ולעצם הגשתה.

1. ביום 4.6.2019 הגיש דוד תצהיר משלים בתגובה לתשובת הנאמן ועמדת הכונס הרשמי. במסגרת זו ביקש דוד למסור גרסתו בנוגע לשני עניינים:

האחד, בנוגע לטענות בדבר הצהרות כוזבות לרשות המסים: לענין זה ציין דוד כי פעל בהתאם לייעוץ משפטי שקיבל לפיו משנחתם הסכם המכר, מבוטל זיכרון הדברים (כפי שאף צוין בסעיף 12 להסכם המכר), ומשכך לא היה כל צורך לדווח על קיומו.

והשני, באשר להעברת הכספים בסך 100,000 ₪ מיום 22.2.2012 המופיעה בתדפיס חשבון הבנק כשלצידה נכתבה הערה בכתב יד "אמא-מנורה מבטחים", לגביה טען דוד כדלקמן:

"ההערה "אמא מנורה מבטחים הרשומה ע"ג דף החשבון המשותף שלי ושל בת זוגי לחיים (דאז) עליזה לחודש פברואר 2012 (נספח 2 לתגובתי לבקשת הנאמן), נרשמה בכתב ידי מול הסעיף "משיכת פקדון" בצמוד לסכום 100,000 ₪. בשורה מתחת רשם הבנק: "העברה לבנק אחר לטובת יוסי קריבושאי". ההערה נועדה לשתי מטרות: האחת – למנוע מבת זוגי דאז, איתה ניהלתי אותה עת מערכה משפטית סבוכה ומכוערת בביהמ"ש לענייני משפחה, בין היתר על חלוקת רכוש משותף, לתבוע ממני חלק מכספים אלה כיוון שהם כספי קופת הגמל שקיבלתי מאמי לאחר מותה. השניה – להזכיר לי בעתיד מהו המקור ממנו נכנסו כספי הפקדון לחשבוננו שהוא מימוש חלקי של הפקדון בסך 520,000 ₪ שקיבלתי מקופת הגמל ב- 9/11/11 כמפורט בדף חן' הבנק המשותף שלי ושל בתי זוגי המצ"ב כנספח 1 לתצהירי. גם בנספח 1 רשמתי בזמנו הערה בדבר מקור כניסת הכסף "העברה מנורה מבטחים של אמא" ובשורה מתחתיה רשם הבנק משיכה – העברה זה"ב בסך 400,000 ₪. העברה זאת הועברה לזכות יוסי קריבושאי כפי שנרשם ע"ג הטופס נספח ב' לבקשת הנאמן למתן הוראות. שני הסכומים הנ"ל בסך כולל של 500,000 ₪ שולמו על ידי לאחי ע"ח התמורה שעליי היה לשלם לו בגין רכישת חלקו בדירה.

(ההדגשות במקור – א.ל.ע.).

1. הנאמן בתגובתו מיום 18.9.2019 התנגד לבקשת דוד להוספת תצהיר משלים לא כל שכן למועד בו הוגשה, היינו, שבעה חודשים לאחר שהסתיים הליך הגשת כתבי הטענות ולאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים. לטענת הנאמן, מדובר בהוספת טענות חדשות שלא כדין ותוך ניצול לרעה של פרק הזמן שניתן לצדדים לנסות לגבש הסכמות.
2. בנוסף התנגד הנאמן גם לטענות לגופן. לשיטתו, היעדר דיווח לרשות המסים נעשה בניגוד להוראות הדין כמו כן, עתר לדחות את טענתו של דוד לפיה זיכרון הדברים זכה להתייחסות בסעיף 12 להסכם המכר. לשיטת הנאמן, מדובר בסעיף סל שמציין כי ההסכם ממצה את כל הסכמות הצדדים. כך או כך ציין הנאמן, כי מדובר בהצהרות בכתב של דוד והחייב כלפי רשות המסים אל מול טענות בעל-פה המועלות בדיעבד ובעלמא במטרה להבריח את רכוש החייב מנושיו.

באשר לכספים מחברת מנורה, טען הנאמן כי התנהלותו של דוד מציגה אותו כמי שפועל באופן שיטתי להבריח רכוש, הן מזוגתו לשעבר והן מנושי החייב. בנוסף, תהה הנאמן מדוע גרסה זו של דוד לא הובאה במסגרת תגובתו לבקשה אלא רק עתה, לאחר שהוגשו כל כתבי הטענות במסגרתם נחשף דוד לכלל הטענות והסוגיות ולאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים. משכך, סבר הנאמן כי יש לדחות את טענותיו החדשות של דוד.

1. בתשובתו מיום 22.9.2019 שב דוד על טענותיו וציין כי התצהיר המשלים הוגש על-ידו בעקבות טענות חדשות שהעלה הנאמן בתשובתו לתגובת דוד, במסגרתה יוחסו לדוד מעשיו ומחדליו של החייב בהליך בעוד שיש לראות בדוד כמי נפל קורבן למעשים אלו. עוד טען כי אין המדובר במקצה שיפורים אלא בהסבר שנועד לפרוס את התמונה במלואה.
2. להשלמת התמונה יצוין כי למרות האמור בהחלטתי מיום 27.5.2019 לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות והחייב לא פעל לסילוק מחדליו בהליך לרבות תשלום חוב הפיגורים בסך 30,000 ₪. משכך נקבעה הבקשה לדיון נוסף ליום 2.10.2019.

הדיון מיום 2.10.2019 וסיכומי הצדדים

1. ביום 2.10.2019 התקיים דיון במעמד הצדדים במסגרתו הם שבו על טענותיהם.
2. מחקירת החייב עלו הדברים הבאים: החייב הודה כי הוא חי ברמת חיים גבוהה מאד, מתגורר בדירה שדמי השכירות החודשיים שלה עומדים על סך 11,500 ₪ המשולמים לטענתו על-ידו בתו המתגוררת בחו"ל; החייב הכחיש כי היה מצוי בחובות כבדים בין השנים 2010-2009, לדבריו מדובר בחובות רגילים כחלק מניצול מסגרות אשראי בבנקים; החייב הודה עם זאת כי באותן השנים נדרש גם לקחת הלוואות חוץ בנקאיות (פרוטוקול הדיון מיום 2.10.2019, בעמ' 12-11); התנגד לטענה לפיה נטל הלוואות מאחיו וכי קיימת התחשבנות כספית ביניהם; וכן התנגד לקשר הנטען בין האירוע הפלילי בו היה מעורב לבין חובותיו. לטענת החייב, הוא נקלע לאירוע בשל איומים מצד הנושה על חייו, עת פנה למשרדי הנושה בבקשה לפריסה ארוכה יותר של התשלומים (שם, בעמ' 13, שורות 18-1). בנוגע להצהרות ברשות המסים טען החייב כי כאשר נועץ בעורך-דין לצורך עריכת ההסכם לא קרא על מה הוא חותם (שם, בעמ' 13, שורות 29-28); וכן הודה כי אין המדובר בעסקת מקרקעין ראשונה שעשה בחייו (שם, בעמ' 14, שורות 5-4); משנשאל החייב בנוגע לזיכרון הדברים ציין, כי הדבר נבע מלחץ של דוד שמא "... אחר כך מישהו יתפוס שאני חייב לו כסף או אשתי... אני לא יודע, אז הוא אמר לי לעשות זכרון דברים" (שם, בעמ' 19, 13-19).
3. דוד בחקירתו טען כי נודע לו לראשונה על חובות החייב בחודשים מרץ-אפריל 2011, רק לאחר שהמנוחה ביקשה את הסכמתו להעברת מחצית מהכספים שבקופת הגמל וכי בהעברתם יכסה החייב את כלל חובותיו ואף תיוותר בידיו יתרה (פרוקטוקול הדיון מיום 2.10.2019, בעמ' 37, שורות 22-20). כן טען דוד כי במהלך השנים לא שררו בינו לבין החייב יחסים טובים וכלשונו: "לא אהבתי את ההתנהלות שלו. לא ידעתי שיש לו חובות. ממש לא". (שם, בעמ' 37, שורה 19); בנוסף, הודה דוד כי חרף העברת מלוא הזכויות בדירה לידיו, הוא לא פעל להסדרת הזכויות ברישום כתוצאה מהזנחה וכך גם בנוגע לעיקולים שהוטלו עליו (שם, בעמ' 40, שורות 25-17).
4. במהלך חקירת החייב הציג בפניו הנאמן עותק מפרוטוקול חקירה שנערכה לו במשרדי הנאמן מיום 8.12.2014 (מוצג מב/1), ממנו עולה כי החייב ציין בחקירתו כי נטל הלוואה מדוד שלימים הושבה לידיו מכספי המנוחה בקופת הגמל (פרוטוקול הדיון מיום 2.10.2019, בעמ' 12 שורות 15-6).

עוד יצוין, כי בא-כוחו של דוד (עו"ד תיק) ניסה להציג במהלך חקירה נגדית שביצע לחייב גירסה חלופית להצהרות החייב בחקירתו בפני הנאמן מיום 8.12.2014, וקשה היה להתעלם מהאופן בו הודרך החייב לענות על השאלות, עליהן השיב בהסכמה עוד בטרם נשמעה השאלה עד סופה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 2.10.2019, בעמ' 29-25).

1. לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומיהם.
2. להשלמת התמונה יצוין כי במסגרת סיכומיהם, העלו החייב ודוד גרסאות נוספות לעניין אי-דיווח דבר קיומו של זיכרון הדברים בפני רשות המסים.

לדברי החייב, היעדר הדיווח בזמן אמת לרשות המסים בנוגע לקיומו של זיכרון הדברים והעסקה, והסיבה בגינה צוין בסעיף 6.1 להסכם המכר כי במועד החתימה משולם לחייב סך של 560,000 ₪ במזומן, הייתה עלולה לחשוף אותו ואת דוד לקנס. "לכן, כדי 'לפתור' את הבעיה רשם עורך הדין שטיפל בעסקה שכביכול הסך של 560,000 ₪ שולם במזומן, בעוד שלא כך פני הדברים..." (פסקה 41 לסיכומי החייב מיום 30.12.2019).

באותו עניין טען דוד כך: "אם הניסוח של הסעיף היה בלשון עבר: 'שולם למוכר עובר לחתימה על ההסכם', הדבר היה עלול לגרום לשאלות ממנהל מיסוי מקרקעין בדבר המועד בו הוא שולם והיה מחייב הסברים מדוע זכרון הדברים לא דווח בזמנו. את האפשרות הזאת נסח הסכם המכר רצה למנוע" (פסקה 28.2 לסיכומי דוד מיום 23.1.2020).

1. הכונס הרשמי תמך בסיכומיו בבקשת הנאמן. לעמדתו, יש לראות במועד חתימת הצדדים על הסכם המכר כמועד הקובע לבחינת הענקת הזכויות, ועל כן אנו מצויים בסד הזמנים הקבוע בסעיף 96(א) לפקודה. זאת ועוד, אף אם הוכח שדוד ביצע מספר תשלומים בעבור הדירה, הרי שהכונס התרשם מחומר הראיות והעדויות בכל הנוגע ליסוד תום הלב, כי דוד ידע, ולו באופן חלקי, על מצבו הכלכלי של החייב באופן המצדיק את קבלת הבקשה.

הכונס הרשמי אף הציע במסגרת סיכומיו לצדדים לבוא בדברים ולגבש מתווה מוסכם שייתר את הצורך בהכרעה בבקשה.

1. ואכן, בדיון שהתקיים בפני ביום 11.6.2020 במסגרת ערעור על הכרעת חוב בו נקט החייב (בפש"ר 73697-05-19) הביעו הצדדים הסכמה לנסות למצות משא ומתן ביניהם וזאת עד ליום 1.8.2020. משלא הוגש כל עדכון, הודע לצדדים כי הבקשה לביטול הענקה תוכרע.
2. מכאן פסק-דיני.

מסגרת נורמטיבית

1. המסגרת הנורמטיבית בענייננו מוסדרת בהוראת סעיף 96 לפקודה הקובעת כי:

(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

(ג) "הענקה", לענין סעיף זה - לרבות כל העברה, אך למעט הענקה -

(1) בשל נישואין ולפניהם;

(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו.

1. בעיקרו, משקף הסעיף גישה מציאותית בנוגע לטבע האנושי, אשר באה לידי ביטוי בכלל התלמודי "אדם קרוב אצל עצמו" (סנהדרין ט' ב'). מטרת הסעיף נועדה לאפשר, בהתקיימות תנאים מסוימים, לבטל הענקת נכס שנעשתה על-ידי החייב בטרם הפך פושט רגל, מבלי ששולמה עבורו תמורה או ששולמה עבורו תמורה לא נאותה, וזאת במסגרת התקופות הקבועות בסעיף. הטעם לכך הוא שהענקות אלה גורעות ממצבת נכסיו של החייב על חשבון נושיו (ראו: ע"א 4619/15 עו"ד יניב אינסל - נאמן על נכסי החייב שמואל ינקוביץ נ' שמואל ינקוביץ (17.8.2014), בפסקה 13 (להלן: "עניין ינקוביץ"); ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' גיצלטר (8.11.2015), בפסקה 20 (להלן: "עניין גרנות"); ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד, פ"ד נה(4) 925 (2001), בפסקה 11 (להלן: "עניין שילר"); ע"א 3853/98 עמי סדן, עו"ד נ' אבירם רוזנטל, פ"ד נז(4) 699 (2003), בעמ' 706 (להלן: "עניין סדן"); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית, 2010), בעמ' 317 (להלן: "לוין וגרוניס").
2. רבות נדונו ופורשו בפסיקה התנאים הקבועים בסעיף 96 לפקודה שבעטיים יורה בית-המשפט על ביטול הענקת נכס וכן נטלי ההוכחה אשר רובצים על הצדדים בבקשות אלו. סעיף 96(א) לפקודה מורה כי אם הפך המעניק פושט רגל לפני שחלפו שנתיים ממועד ההענקה, אזי שההענקה בטלה כלפי הנאמן; וסעיף 96(ב) לפקודה קובע כי ההענקה תהא בטלה כלפי הנאמן אם המעניק נעשה פושט רגל בטווח הזמן שבין שנתיים ועד עשר שנים מיום ההענקה, אלא אם כן הוכיח מקבל הנכס מכוח ההענקה (המוענק) כי בזמן ההענקה היה המעניק כשר פירעון של כל חובותיו מבלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה. עוד נדרש המוענק להוכיח כי הנכס עבר למוענק מיידית ולא בעתיד. לשון הסעיף מלמדת כי בחינת כושר הפירעון תעשה על-פי המבחן המאזני לפיו יש לשום את סך נכסי החייב ולהעמידם אל מול מצבת התחייבויותיו, וזאת בהסתמך על בסיס חשבונאי עובדתי הנשען על נתונים אובייקטיביים (ראו: ע"א 4352/15 דניאל קורן נ' עו"ד אורן הראל (2.8.2017), בפסקה 31 (להלן: "עניין קורן"); עניין ינקוביץ, בפסקה 13; עניין שילר, בפסקה 22; לוין וגרוניס, בעמ' 319, 325-324; דוד האן דיני חדלות פירעון (מהדורה שניה, 2018) (להלן: "האן") בעמ' 545, 547).
3. באשר לנטלי ההוכחה נקבע כי על הנאמן מוטל הנטל הראשוני להוכיח את מהות ההענקה, את מועדה, את טיבו של הנכס, ואת העובדה כי המעניק הפך פושט רגל בתוך פרק הזמן שצוין לעיל. עם זאת, היה ועסקינן בבקשה לביטול הענקה שנוגעת לטווח הזמנים הנקוב בסעיף 96(ב) לפקודה, הרי שלמעט נטלים אלה הרובצים על כתפו של הנאמן, הנטל להוכיח שהמעניק היה כשר פירעון בעת ההענקה וכי זו הועברה לנהנה באופן ישיר ומידי, מוטל על המקבלים מכוחה (ראו: ע"א 2004/09 מערוף אלעלי נ' עו"ד נפתלי נשר, הנאמן על נכסי החייב (16.11.2011), בפסקה 8; עניין ינקוביץ, בפסקה 13; עניין סדן, בעמ' 706; עניין שילר, בפסקה 21. במאמר מוסגר יצוין כי פרופסור דוד האן סבור כי יש להטיל על הנאמן את הנטל להוכיח כי החייב היה חדל פירעון במועד הענקה אף במקרים של בקשות לביטול הענקה בהתאם להוראת סעיף 96(א) לפקודה, ובמקרים מתאימים כמו בהענקות לקרובים, ניתן להפוך את נטל הראיה (ראו: האן, בעמ' 548-547).
4. למעט החריגים הקבועים בסעיף 96(ב) לפקודה שבהתקיימותם יכול מקבל הענקה למנוע את ביטולה, מונה המחוקק בסעיף 96(ג) לפקודה שלושה חריגים אשר חלים הן במקרים של בקשות לביטול הענקה מכוח סעיף 96(א) לפקודה והן בבקשות מכוח סעיף 96(ב) לפקודה. בהתקיימות חריגים אלו לא תהא ההענקה פסולה: הענקה שניתנה בשל נישואים ולפניהם – סעיף 96(ג)(1) לפקודה; הענקה לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך – סעיף 96(ג)(2) לפקודה; והענקה לאשת המעניק או לילדיו – סעיף 96(ג)(3) לפקודה (עניין שילר, בפסקה 13; עניין ינקוביץ, בפסקה 14). להשלמת התמונה יצוין, כי לוין וגרוניס בספרם מציינים כי החריגים הנזכרים חלים רק במקרה בו נעשתה הענקה אחרי שחלפו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים – היינו רק בנסיבות בהן חלות הוראות סעיף 96(ב) לפקודה בשונה ממצב בו חלות הוראות סעיף 96(א) לפקודה (ראו לוין וגרוניס, בעמ' 319).

לשיטתי, בחינת לשון סעיף 96 (א) ו-(ב) לפקודה אינה שוללת את תחולת החריגים שבסעיף 96(ג) לפקודה, בין אם טרם חלפו שנתיים מיום הענקה, ובין אם חלפו שנתיים אך טרם חלפו עשר שנים ממועד ביצוע הענקה, וזאת משלוש סיבות: האחת, לשון סעיף 96(ג) לפקודה נוקטת במונח "'הענקה', לעניין סעיף זה..." [ההדגשה הוספה – א.ל.ע.], משמע, הכוונה לסעיף 96 בכללותו ולא רק לסעיף קטן (ב) (על ההבדל שבין המונח "סעיף" לבין המונח "סעיף קטן" ראו פקודת הפרשנות [נוסח חדש]); שנית, סעיף 96(ג) מגדיר את משמעות המונח "הענקה" שבסעיף. בשים לב כי המונח "הענקה" מצוי הן בסעיף 96(א) לפקודה והן בסעיף 96(ב) לפקודה, הרי שיש להחיל את החריג בשני המקרים; ושלישית, לטעמי אף מטעמי הגינות, הגם שהענקה שבוצעה בטווח הזמן הקבוע בסעיף 96(א) לפקודה, יש לאפשר למקבל הענקה להגן על הנכס אם יוכיח כי אכן נעשה הדבר בתום לב ובתמורה בת ערך.

1. החריג הרלוונטי בענייננו קבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה ובו שלושה תנאים מצטברים:
2. קונה או בעל שיעבוד – המילה "קונה" פורשה בצורה רחבה כך שתחול על מגוון רחב של העברות נכסים לרבות בעסקת מכר אך לא רק (ראו: ע"א 8760/14 ארז חבר עו"ד, נאמן לנכסי ה אייל סלור (בפשיטת רגל) נ' אייל סלור (בפשיטת רגל) (27.1.2016) (להלן: "עניין סלור"); עניין שילר, בפסקה 23; לוין וגרוניס, בעמ' 327).
3. תמורה בת ערך – יסוד זה פורש בפסיקה כתמורה מסחרית בעלת ערך. אין הכרח לתמורה בכסף גרידא ולשקילות מלאה בין הנכס שהוענק לבין התמורה שניתנה בגינו, קרי די בכך שבמובן המסחרי ניתנה תמורה בת ערך בעד ההענקה (ראו: עניין ינקוביץ, בפסקה 14; עניין גרנות, בפסקה 21; לוין וגרוניס, בעמ' 330-328).
4. תום לב – בנוגע לרכיב שעניינו תום לב, נדרש לבחון אם בעת קבלת הנכס ידע המוענק כי המעניק נתון בקשיים כלכליים. אין צורך בידיעה פוזיטיבית כי המעניק מצוי בחדלות פירעון או ידיעה בדבר פגיעה בנושים שכן די במצב כלכלי קשה שממנו יכול המוענק להסיק כי נושי המעניק ייפגעו. במצב דברים זה ייחשב המוענק כחסר תום לב (ראו: עניין ינקוביץ, בפסקה 16; עניין שילר, בפסקה 24; לוין וגרוניס, בעמ' 328; על ההבחנה בין ידיעת המוענק על קיומם של חובות שוטפים כעניין שבשגרה, בשונה מקריסה כלכלית ראו: ע"א 5822/16 אורנית שמיר נ' המנהל המיוחד עו"ד ארז חבר (24.1.2018)).
5. בשים לב לזהות המוענקים ובהתחשב בקושי שבהוכחת יסוד תום הלב, נקבע בפסיקה כי קרבה משפחתית של מקבל הענקה למעניק יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכלים של המעניק (ראו: ע"א 5578/93 ראובן נדב נ' מאיר סרגובי, הנאמן על נכסי פושט הרגל אליעזר נדב, פ"ד מט(2) 459 (1995), בעמ' 480 (להלן: "עניין נדב"); רע"א 8010/09 שלמה אלחדד נ' עו"ד נפתלי נשר (30.6.2010), בפסקה 10; עניין שילר, בפסקה 24).
6. עוד בהקשר זה יצוין כי חזקה זו אף מוצאת ביטוי בסעיף 220 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: "החוק") שכותרתו "ביטול פעולה הגורעת נכסים מקופת הנשייה" אשר עוסק בביטול העברת רכוש בלא תמורה שוות ערך ומורה כדקלמן:

(א) בית המשפט רשאי להורות על ביטול פעולה שנעשתה לפני מתן צו לפתיחת הליכים, שבשלה נגרע נכס מנכסי קופת הנשייה, בהתקיים כל אלה (בסימן זה – פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה):

(1) הפעולה נעשתה בלא תמורה או בתמורה שאינה הולמת בנסיבות העניין;

(2) מועד ביצוע הפעולה חל בתקופה שתחילתה שנתיים לפני מועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים, ולגבי פעולה לטובת קרוב – ארבע שנים לפני המועד האמור;

(3) במועד ביצוע הפעולה היה החייב בחדלות פירעון או שביצוע הפעולה הביא אותו לחדלות פירעון.

(ב) לעניין סעיף זה, חזקה על חייב שהיה בחדלות פירעון בתקופה האמורה בסעיף קטן (א)(2), אלא אם כן הוכח אחרת.

הגם שמשך הזמן בו ניתן להורות על ביטול העברות נכסים שנעשו בלא תמורה בת ערך קוצר משמעותית בחוק, לתקופה בת שנתיים ימים ממועד ביצוע הפעולה ועד למועד בו הוגשה הבקשה לצו לפתיחת הליכים, הרי שסעיף 220(א)(2) לחוק מאפשר ביטול העברות נכסים אף במשך תקופה של ארבע שנים אם הפעולה נעשתה לטובת קרוב (כהגדרתו הרחבה בסעיף 4 לחוק).

להשלמת התמונה יצוין, כי גם בסעיף 219(א)(1)(א) לחוק נתן המחוקק ביטוי לשוני שבין ביצוע פעולה המקנה עדיפות לנושה רגיל לבין פעולה המקנה עדיפות לנושה "קרוב" לחדל הפירעון. בכל הנוגע לנושה רגיל, בהתקיימות התנאים שבסעיף, תהא הפעולה בת ביטול ככל שזו נעשתה שלושה חודשים לפני מועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים, ואולם אם הפעולה נעשתה עם קרוב של חדל הפירעון תהיה הפעולה ניתנת לביטול אף נעשתה שנה לפני המועד האמור. עיון בדברי ההסבר לחוק מעלה כי המחוקק רואה בהענקות שנעשות עם קרובים כעסקאות חשודות יותר, מאלו הנעשות עם נושי החייב, זאת מאחר והן מקטינות את מסת נכסי החייב בלא כל תמורה או תמורה בת ערך כל זמן שהחייב חדל פירעון (ראו דברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח הממשלה 1027 (פורסמה ביום 2.3.2016), בעמ' 714). ולעניין קביעת משך זמן ארוך יותר במסגרתו ניתן לתקוף הענקת נכס לקרוב צוין:

ביחס לעסקאות עם קרוב מוצע לקבוע תקופה ארוכה יותר. זאת משום שלאור יחסי הקרבה בין הצדדים לעסקה, עסקאות אלה חשודות יותר ככאלו שנועדו להעניק לקרוב יתרון לא ראוי על פני שאר הנושים. בנוסף, סביר להניח שקרוב של החייב העושה עמו עסקאות מודע לקשיים הכלכליים שבהם נמצא החייב ועל כן אינטרס ההסתמכות שלו חלש יותר.

(שם, בעמ' 713-712).

1. באשר לנטלי ההוכחה שבסעיף 96(ג) לפקודה יצוין כי על הנאמן הנטל הראשוני להוכיח כי מקבל ההענקה אינו עומד בחריגים, ברם, זה מכבר נקבע כי מאחר ותנאי החריג כוללים יסודות שליליים שלרוב מצויים בידיעת הצד שכנגד, אזי שאין להציב בפני הנאמן רף הוכחה ראייתי גבוה מידי, ודי בעמידה בנטל שכנוע ראשוני על מנת שהנטל יועבר למקבל הענקה לנסות ולהוכיח כי החריג שבסעיף 96(ג) לפקודה אכן מתקיים (ראו: ע"א 2887/13 שמעון נאור נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ (16.8.2015), בפסקה 21; עניין נדב, בעמ' 477; עניין שילר, בפסקה 21). עוד נפסק כי מאחר ומדובר ביסודות מצטברים, הרי שדי בכך שלא מתקיים אחד היסודות כדי לשלול את התקיימות החריג מבלי להידרש ליתר היסודות (ראו: עניין סלור, בפסקה 33).
2. משעמדנו על ההבדלים שבין הסעיפים לעיל, ברי כי קיימת חשיבות רבה לשאלת המועד הקובע שבגידרו ניתן לבטל את הענקת הנכס. היינו, האם חל על המקרה סד הזמנים הקבוע בסעיף 96(א) לפקודה ותנאיו, או שמא מצויים אנו תחת מסגרת הזמנים הקבועה בסעיף 96(ב) לפקודה. לעניין זה יש לבחון את השאלה באיזה מועד נעשה החייב פושט רגל במובן של סעיף 96 לפקודה. בהקשר זה יש לבחון את הוראות סעיף 84 לפקודה, שעניינו "תחילתה של פשיטת רגל" ואשר קובע כדלקמן:

(א) יראו פשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא.

(ב) עשה החייב כמה מעשים של פשיטת רגל, יראו את חלותה ותחילתה בעת שעשה את המעשה הראשון בשלושת החדשים שקדמו ליום שבו הוגשה בקשת פשיטת הרגל.

(ג) העובדה שמעשה פשיטת רגל קדם לחובו של הנושה המבקש, אין בה כדי להפקיע תקפם של בקשת פשיטת רגל, של צו כינוס או של הכרזה.

סעיף 5 לפקודה מגדיר מספר חלופות לעניין מעשה פשיטת רגל, וביניהן אי עמידה בדרישת תשלום שבהתראת פשיטת רגל בתוך 7 ימים מיום שזו הומצאה – סעיף 5(6) לפקודה, כמו בענייננו.

מן הכלל אל הפרט

1. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, בחנתי את הראיות ונתתי דעתי להוראות הדין והפסיקה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה בנוגע לדירה להתקבל במלואה ואילו דין הבקשה בנוגע לכספים בחשבון הבנק להתקבל בחלקה וזאת מהטעמים הבאים.
2. בשים לב לכך שלאחר הגשת הבקשה צומצמו הסעדים המבוקשים בה כך שזו הופנתה לבסוף כנגד שני נכסים בלבד, אדון תחילה בבקשה בנוגע לזכויות בדירה ולאחר מכן תוכרע הבקשה בעניין הכספים שבחשבון הבנק.

מחצית מהזכויות בדירה

המועד הקובע בגדרו ניתן להורות על ביטול ההענקה

1. לצורך הכרעה בנוגע לנכס זה יש להכריע בשאלה מהו המועד הקובע שבגידרו ניתן להורות על ביטול הענקת הזכויות בדירה, ובמילים אחרות, האם בנסיבות המקרה דנן חלה הוראת סעיף 96(א) לפקודה, או שמא הוראת סעיף 96(ב) לפקודה?
2. הליכי פשיטת הרגל בעניינו של החייב ננקטו על יסוד מעשה פשיטת רגל שביצע החייב כקבוע בסעיף 5(6) לפקודה, היינו אי עמידה בדרישת תשלום שבהתראת פשיטת רגל בתוך 7 ימים מיום שזו הומצאה. כאמור לעיל, צו ההתראה בעניינו של החייב נחתם ביום 11.12.2013 והומצא לחייב ביום 1.2.2014. משלא נפרע החוב במועדו, יש לראות בחייב כמי שביצע מעשה פשיטת רגל ביום 10.1.2014. היינו, יש לראות במועד זה כמועד הקובע ולמנות את סד הזמנים שממועד זה למועד ביצוע ההענקה.
3. כאמור, בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלת מועד ביצוע ההענקה. לשיטת החייב ודוד, יש לראות את עסקת המכר ככזו שבוצעה עוד ביום 7.11.2011, הוא המועד בו נחתם זיכרון הדברים. מכאן שבנסיבות המקרה דנן חלה הוראת סעיף 96(ב) לפקודה, שכן חלפו שנתיים אך טרם חלפו עשר שנים בין מעשה פשיטת הרגל לבין מועד ביצוע ההענקה. ומנגד, הנאמן אוחז בעמדה (אליה הצטרף הכונס הרשמי) כי מועד ביצוע ההענקה הוא המועד בו נחתם הסכם המכר, היינו ביום 15.3.2012, ובכך חלה למעשה הוראת סעיף 96(א) לפקודה.
4. אני סבורה כי יש לקבל את עמדת הנאמן והכונס הרשמי.

עסקינן בעסקת מכר מקרקעין אשר מטבעה, ועל-פי דין, חייבת לעמוד בין היתר בדרישת הכתב, בפומביות ובדיווח לרשויות המס. כפי שנפסק לא אחת, הימנעות הצדדים מלדווח לרשויות המס על עסקה במקרקעין במטרה להונות את רשויות המס משליכה על תום ליבם וכפועל יוצא מכך במקרים מסוימים עשויה להוות שיקול לשלילת השתכללות העסקה (ראו והשוו: ע"א 8234/09 לילי שם טוב נ' כדורי פרץ, פ"ד סד(3) 60 (2011), בפסקה 24).

כאמור לעיל, חרף טענתם של החייב ודוד כי זיכרון הדברים שריר וקיים, כך שיש לחשב את המועדים לעניין הבקשה לביטול ההענקה החל מהמועד בו נחתם זיכרון הדברים, הרי שבפועל בחרו השנים לדווח לרשויות המס ביום 18.3.2012 (מספר ימים לאחר חתימת הסכם המכר) כי: "לא נערך הסכם בכתב או בע"פ מישרין או בעקיפין לגבי הזכות במקרקעין הנ"ל או לגבי זכות אחרת הקשורה במישרין או בעקיפין לממכר, פרט להסכם המצורף להצהרה זו [הסכם המכר – א.ל.ע.], ולא שולמה תמורה נוספת כלשהי במישרין או בעקיפין". משמע, בזמן אמת הצהירו החייב ודוד באופן פוזיטיבי שלא נערך ביניהם זיכרון דברים וכי לא שולמה כל תמורה עובר להסכם המכר. יתרה מזו, החייב ודוד אף לא פעלו לרישום הערת אזהרה בגין זיכרון הדברים כך שזה למעשה לא זכה לשום פומביות, על אף טענתם כי עסקת המכר השתכללה במועד זה.

1. לא-זו-אף-זו, זיכרון הדברים אף לא זכה לכל התייחסות במסגרת הסכם המכר שנחתם בין הצדדים ביום 15.3.2012. יוזכר כי לטענת הצדדים דוד שילם לחייב סך של 560,000 ₪ עובר להסכם המכר כפי שסוכם ביניהם לכאורה בזיכרון הדברים, אלא שבסופו של דבר בחרו הצדדים לציין בסעיף 6.1 להסכם המכר כי במועד החתימה על הסכם זה "משולמים" לדוד 560,000 ₪ במזומן. היינו, לא זו בלבד שזיכרון הדברים לא זכה להתייחסות כלשהי בהסכם המכר, הרי שהוראות ההסכם קובעות הסכמות המנוגדות להסכמות הצדדים בזיכרון הדברים הנטען. כפי שעולה מהראיות, גרסתם של החייב ודוד לעניין זה ואף לטעם בגינו לא דיווחו על קיומו של זיכרון הדברים לרשויות המס, לא הייתה אחידה והשתנתה עם התקדמות ההליך. מכל מקום יצוין, כי גרסתם האחרונה, כפי שהועלתה בסיכומיהם, אין בה כדי להניח את הדעת וזאת בלשון המעטה. ברי כי לא ניתן לקבל את הטענה כי הדבר נעשה על מנת להתחמק מתשלום קנס או ממתן הסברים למנהל מיסוי מקרקעין. מדובר בהתנהלות הנחזית להיות התנהלות נפסדת ואף בלתי חוקית. ראו למשל הוראת סעיף 98(ג) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 המורה כדלקמן: "מי שמסר הצהרה, ידיעה או הודעה ביודעין שאינה נכונה, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, או קנס שהוא פי שלושה מסכום המס שלא שולם בגלל אותה עבירה, הכל לפי הסכום הגבוה יותר". יש אף להצר על כך שהחייב ודוד מגמדים לכאורה התנהלותם זו במסגרת מאמציהם להכשיר את עצם קיומו של זיכרון הדברים, וגם בכך די כדי לדחות את הטענה.
2. עוד יצוין כי לא מצאתי לקבל את טענת החייב ודוד כי זיכרון הדברים זכה להתייחסות במסגרת סעיף 12 להסכם המכר אשר מורה כדלקמן: "הסכם זה ממצה את המוסכם בין הצדדים ומבטל כל התקשרות קודמת ביניהם ו/או כל הסכם אחר". ראשית, עיון בסעיף מעלה כי מדובר למעשה בסעיף סל שנכתב בהסכם בלא כל התייחסות ספציפית לזיכרון הדברים; שנית, וכאמור לעיל, שוכנעתי כי קיימות אינדיקציות רבות המעידות דווקא על היעדר קיומו של זיכרון הדברים הן באמצעות הוראת סעיף 6.1 להסכם שסותר את תוכנו של זיכרון הדברים והן בהתחשב בכך ששלושה ימים לאחר חתימת הצדדים על הסכם המכר, הצהירו החייב ודוד בפני רשות המסים כי לא נערך ביניהם כל הסכם אחר; שלישית, ספק אם הסתמכות החייב ודוד על הוראת סעיף 12 להסכם המכר מטיבה עמם, זאת מאחר ועל-פי סעיף זה כל התקשרות קודמת בין הצדדים מבוטלת. היינו, אם אכן הסכם זה ממצה את כל הסכמות הצדדים ומבטל כל הסכמה קודמת ביניהם, אזי שגם הסתמכות הצדדים על זיכרון הדברים לפיו סך של 560,000 ₪ הועברו מדוד לחייב עובר להסכם המכר – בטלה. יתרה מכך, בחקירתו הודה החייב כי על אף האמור בסעיף 6.1 להסכם המכר, הרי שבפועל, במעמד החתימה על הסכם המכר, דוד לא שילם לידיו סך של 560,000 ₪ כפי שסוכם (פרוטוקול הדיון מיום 2.10.2019, בעמ' 16, שורות 5-3). הודאה זו של החייב בצירוף הוראת סעיף 12 להסכם המכר עשויה להוביל על פניו למסקנה לפיה לא זו בלבד שזיכרון הדברים בטל, אלא שגם לא בוצעו כלל תשלומים עובר להסכם המכר ובמועד החתימה עליו.
3. גם את גרסתם המוקדמת של החייב ודוד בעניין זה לפיה פעלו כאמור בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלו יש לדחות. טענה זו נטענה בעלמא מבלי שהביאו לה כל תימוכין או למצער עדות או תצהיר מטעמו של עורך-הדין שייעץ להם זאת. בהקשר זה יש לציין את ההלכה לפיה בעל דין אשר נמנע מלהביא עד רלוונטי במשפט לטובתו, יש בכך כדי להקים חזקה עובדתית לפיה ההימנעות דינה כדין הודאה בדבר שאילו הובאה אותה ראיה, אזי שזו הייתה פועלת לחובתו (ראו והשוו: ע"א 8382/06 כורש בוטח נ' דוד כהן (26.8.2012), בפסקה 28).
4. זאת ועוד. יש לדחות את הטענה בדבר קיומו של זיכרון דברים אף מכוח תחולתה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי, זאת בשל כך שהחייב ודוד הצהירו פעם אחת כלפי רשויות המס כי לא נערך ביניהם זיכרון דברים, ופעם שניה במסגרת הליך זה, כי נערך ביניהם זיכרון דברים כזה. כידוע, דוקטרינה זו נועדה למנוע מבעל דין לטעון טענה משפטית או עובדתית העומדת בסתירה לטענה שטען בהליך אחר לו הוא צד, או בגדרי אותו הליך. דוקטרינה זו נגזרת מעקרון תום הלב ונועדה לשמור על טוהר ההליך השיפוטי על מנת למנוע ניצול לרעה של בתי-המשפט. הפסיקה הכירה בשימוש בדוקטרינה זו גם במסגרת הצהרות כלפי רשויות המס, ובתוך כך אף הכירה בהתקיימות תנאי "ההצלחה הקודמת" על דרך טובת הנאה כלכלית שצמחה לבעל הדין מההצהרה בפני רשות המסים (ראו והשוו: ע"א 9056/12 יעל קינג נ' פקיד השומה ירושלים (4.8.2014), בפסקה 13; ע"א 732/15 פקיד שומה נ' בנלי טל (21.3.2016), בפסקאות 9-7).
5. בנוסף, אני סבורה כי הודאתם של החייב ודוד בהליך דנן כי כשלו במסירת האמת עת דיווחו על עסקת המכר, עולה לכדי אותם מקרים חריגים במסגרתם בעל דין נתפס בקלקלתו עת בחר להעדיף בנקודות זמן שונות גרסאות עובדתיות חלופיות שרק אחת מהן גירסת אמת היא, ואשר במקרה שבפניי משרתות את טובתם של החייב ודוד וזאת על פני טובת הנושים בהליך. ודוקו. קיומו או היעדר קיומו של זיכרון הדברים מצוי בלב המחלוקות שבין הצדדים, הן לגבי שאלת המועד הקובע בגדרו ניתן להורות על ביטול ההענקה והן לעניין בחינת יסוד התמורה כפי שיפורט בהמשך. בהקשר זה נזכיר את ע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (1.5.2019) (להלן: "עניין חיון"), שם דן בית-המשפט העליון (כב' השופט א' שטיין) במשמעות המשפטית שבמתן עדות כוזבת ובחזקה הראייתית שנוצרת מעדות זו לפיה: "... מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו... ברוב רובם של מקרים כאלה, אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר – וזאת, אף מבלי לנתח ראיות אחרות – לא נטעה. הסתמכות על חזקת השקר יכול שתובילנו להחלטה לא נכונה במקרים חריגים (שם, בפסקאות 28-27). יוצא אפוא כי בנוסף לנימוקים שפורטו לעיל, הרי שבמקרה זה קמה החזקה הראייתית הקבועה בעניין חיון, ודי גם בכך כדי להורות על דחיית טענות החייב ודוד בנוגע לקיומו של זיכרון הדברים. כמו כן וכפועל יוצא מכך, ולו ניישם את האמור בעניין חיון, יש להיעתר לבקשת הנאמן ולהורות על ביטול הענקת הזכויות בדירה וזאת מבלי להידרש ליתר טענות וראיות החייב ודוד שכן חזקה היא כי לא יהיה בהן כדי לקרבנו לאמת.
6. לסיכום עניין זה, בהתחשב בנימוקים המפורטים לעיל אני קובעת כי לא נערך זיכרון דברים בין הצדדים. יצוין כי אף לו הייתי קובעת כי זיכרון דברים כזה אכן נערך, הרי שבהתאם להצהרות והסכמות הצדדים היה מקום לקבוע כי הוא בטל.
7. משכך, ובשים לב למועד בו ביצע החייב מעשה פשיטת רגל, יש לקבל את טענת הנאמן ולחשב את המועד לביטול ההענקה החל ממועד החתימה על הסכם המכר, ולהחיל בנסיבות העניין את הוראת סעיף 96(א) לפקודה.

בחינת התקיימות יסודות סעיף 96(א) לפקודה

1. בהתאם לאמור בעניין ינקוביץ, שוכנעתי כי הנאמן עמד בנטל הראשוני להוכיח את היסודות הבאים: מהות ההענקה: העברת מחצית מהזכויות בדירה במסגרת הסכם המכר; מועדה: המועד בו נכרת הסכם המכר, היינו ביום 15.3.2012; טיבו של הנכס: אין חולק כי למחצית מהזכויות בדירה ערך כלכלי שנאמד בכ-800,000 ₪ במועד חתימת הסכם המכר, זאת בהתאם להסכמות הצדדים; ואת העובדה שהחייב הפך פושט רגל בתוך פרק הזמן הנקוב בהוראת סעיף 96(א) לפקודה - כאמור לעיל, החייב ביצע מעשה פשיטת הרגל ביום 10.1.2014, היינו שנה ועשרה חודשים ממועד הסכם המכר.
2. ברם, כידוע, אין די בהוכחת יסודות כדי להכריע את הבקשה שכן עדיין עומדות למתנגדים לבקשה לביטול אחת ההגנות המנויות בסעיף 96(ג) לפקודה שאל רכיביו נפנה עתה.

בחינת התקיימות יסודות סעיף 96(ג) לפקודה

1. במקרה דנן נחלקו הצדדים בנוגע לתחולתה של ההגנה הנזכרת בהוראת סעיף 96(ג)(2) לפקודה שעניינה הענקה לטובת קונה או בעל שיעבוד בתום לב ובתמורה. גם כאן רובץ על הנאמן הנטל הראשוני להוכיח כי דוד והחייב לא עמדו בחריגים, אולם מאחר ועסקינן ביסודות שליליים, הרי שרף ההוכחה הראייתי הנדרש מהנאמן אינו גבוה מידי, ודי בהרמתו כדי להעביר את הנטל לכתפיהם של דוד והחייב לנסות ולהוכיח את קיומו של החריג. בענייננו, אין חולק כי דוד הוא בגדר "קונה" כמשמעותו בהוראת הסעיף ומכאן שיש לבחון את יתר היסודות.
2. יסוד תום הלב: כפי שנפסק בעניין נדב, בשים לב לקרבה המשפחתית שבין החייב לדוד (קרבת אחים), הרי שזו יוצרת חזקה בדבר ידיעתו של דוד על הקשיים הכלכלים בהם היה מצוי החייב במועד העברת הדירה. על אף האמור בתגובתו של דוד לבקשה לפיו לא ידע על מצבו הכלכלי של החייב בשל ניתוק היחסים ביניהם, הרי שבחקירתו בדיון הודה דוד כי נודע לראשונה על חובות החייב עוד בחודשים מרץ-אפריל בשנת 2011 כדלקמן:

ש:... תסכים איתי שידעת שאחיך זקוק לכספים בשנת 2010, 2011, אולי אפילו ב-2009, נכון?

ת: ממש לא.

ש: אתה לא יודע.

ת: ממש לא. אנחנו לא היינו בקשר כמו שנאמר,

ש: תגיד לי, כן,

ת: כבר, גם על ידי אחי וגם בחקירה הנגדית שהוא שאל את אחי. היחסים בנינו היו צוננים, אולי פעם ב, היינו נפגשים בארוחות חגים ולא היה בנינו שום קשר. לא אהבתי את ההתנהלות שלו. לא ידעתי שיש לו חובות. ממש לא. עד לאותו רגע שאמא שלי שאלה את רשותי אם אני מוכן להעביר חצי מהקופה בגלל שיש לו חובות ואחרי שהוא יכסה את החובות עוד יישאר לו קצת, אמרתי אין בעיה.

ש: זאת אומרת, כמו שאתה שמעת שהיית פה, זה קרה משהו כמו מרץ או אפריל, מרץ ואפריל 2011, שאז אמא שלך העבירה לו את הכסף.

ת: שאז היא רצתה להעביר את החלק שלו, כן.

ש: זאת אומרת, אז בעצם נחשפת לראשונה לכל המצב הזה של החובות.

ת: מצב שחובות והוא יכסה. הוא ייקח את החצי שלו ויכסה את כל החובות.

ש: הבנתי.

ת: ואפילו יישאר עודף, אני מדגיש את זה. זה מה שאמא שלי אמרה לי.

ש: ואותו לא שאלת?

ת: בבקשה?

ש: אותו לא שאלת?

ת: לא, היינו, אני אומר ממש ביחסים לא טובים.

ש: הבנתי, ובמערכת יחסים כזאת לא טובה ואתם חותמים על איזשהו, סליחה על הביטוי, (לא ברור) שנקרא זיכרון דברים,

ת: נכון,

ש: ועל בסיס זה כשאתה ממש ממש לא כל כך מאמין לו ויודע

ת: אני לא אמרתי שאני לא מאמין לו,

ש: אז אתה מאמין לו,

ת: לא, בטח שאני מאמין לו.

ש: הבנתי. אוקי, ולמרות הכל, אתם חותמים על הזיכרון דברים. למרות כל מערכת היחסים הזאת העכורה,

ת: נכון, אני חוזר, מערכת יחסים לא ידיעתי על איזשהם חובות או עסקים מעורפלים שהוא מעורב בהם. לא היה לי שום מושג מה קורה עד אותו רגע שאמא שלי ביקשה ממני רשות בעודה חיה להעביר לו חצי מהקופה,

ש: הבנתי,

ת: כי יש לו חובות. אמרתי בסדר, זה הכל. יותר מזה לא ידעתי כלום. חזרתי שלא אהבתי את ההתנהלות שלו וזה הכל.

(ההדגשות אינן במקור – א.ל.ע.) (פרוטוקול הדיון מיום 2.10.2020, בעמ' 38-37).

1. מהראיות שצורפו לתיק עולה כי אותם כספים שהועברו לחייב מקופת הגמל של המנוחה באישורו של דוד הועברו למעשה בשתי פעימות: ביום 15.3.2011 וביום 6.4.2011, ובסך כולל של 450,000 ₪ וזאת לצורך כיסוי חובותיו של החייב. ברור איפוא כי אין המדובר בחובות בסכומים זניחים או בחובות שוטפים כעניין שבשגרה, אלא בחובות בשיעורים נכבדים, קל וחומר שעה שבאותה תקופה פנה החייב לקבלת הלוואות חוץ בנקאיות לאחר שמיצה את מסגרות האשראי הבנקאיות הרגילות כפי שיפורט בהמשך.
2. זאת ועוד. חקירתו של החייב בדיון אף היא מחזקת את המסקנה כי דוד ידע על מצוקתו הכלכלית של החייב במועדים הסמוכים לביצוע ההענקה וכי זו תרחיק למעשה את הדירה מנושיו של החייב. כך, למשל, טען החייב, כי במועד החתימה על זיכרון הדברים (אותו מועד בו טוענים החייב ודוד כי בוצעה העסקה), דוד הוא שלחץ על החייב לעגן את ההסכמות ביניהם בכתב וזאת בשל החשש מפני נושי החייב:

ש: אני אומר לך שאין ולא היה זכרון דברים בנובמבר 2011.

ת: אתה מדבר שטויות במיץ עגבניות, על סמך אתה קובע את זה? שאני לא אתרגז מזה?

ש: תראה לי איזה שהיא ראיה לפומביות זכרון הדברים? דיווח למס, הערת אזהרה, איפה צירפת לתגובה שלך איזה שהיא הערה לפומביות המסמך.

ת: זה אח שלי לא אדם זר, לא פושע, זה דם מדמי, אותם הורים. מכרתי לו את החלק שלי בדירה. הזכרון הדברים הוא לחץ עלי שכדי אחר כך מישהו יתפוס שאני חייב לו כסף או אשתי.. אני לא יודע, אז הוא אמר לי לעשות זכרון דברים.

(ההדגשות אינן במקור – א.ל.ע.)

(פרוטוקול הדיון מיום 2.10.2019, בעמ' 19, שורות 19-13).

1. משמע, מעדויות דוד והחייב עולה, כי דוד ידע על חובותיו של החייב עוד במרץ-אפריל 2011. כמו כן ביום 7.11.2011, המועד בו נטען כי נערך זיכרון הדברים, שעל פי טענתם של החיב ודוד הוא המועד הקובע, דוד ידע על חובותיו של החייב וסבר כי עליו לפעול ולעגן את הסכמות הצדדים שמא יבואו נושים וישימו ידם על זכויות החייב בדירה. במאמר מוסגר אף יצוין כי יש בעדות זו כדי ללמד כי היחסים בין החייב לדוד היו יחסים של שיתוף פעולה לפחות לצורך מטרה משותפת.

עולה איפוא כי דוד ידע שהעברת הזכויות בדירה תרחיק למעשה את הדירה מידי נושי החייב באופן המרוקן מתוכן את טענתו של כי היה תם לב במועד ביצוע ההענקה. יתרה מכך, וכפי שנפסק לא אחת, אף אם מעשיהם של דוד והחייב נעשו שלא בזדון ומתוך במטרה להבריח נכסים מידי הנושים, אין די בכך כדי לקבוע כי דוד היה תם לב במועד ביצוע ההענקה (ראו והשוו: עניין קורן, בפסקה 32, עניין ינקוביץ, בפסקה 16; ועניין שילר, בפסקה 11).

לא נעלמה מעיניי טענתו של דוד בדיון כי בהתאם לדברי המנוחה יהיה במתן הכספים לחייב כדי לפרוע את מלוא חובותיו לנושיו ואף תיוותר יתרה בידיו. ברם, מחקירתו של החייב בדיון עולה כי אף במועד בו נערך זכרון הדברים הנטען, כשבעה חודשים לאחר העברת הכספים מהמנוחה, חששו של דוד מפני נושי החייב עדיין לא נעלם באופן שגרם לו לעגן את הסכמות הצדדים בכתב. היינו, עדות החייב סותרת את טענת דוד ומלמדת כי אף אם סבר דוד שלאחר העברת הכספים מהמנוחה יוכל החייב לכסות את חובותיו, הרי שבמועד בו נערך זיכרון הדברים הנטען, לא נעלם חששו של דוד בנוגע לקשייו הכלכליים של החייב.

1. בטרם נפנה לבחינת יסוד התמורה יצוין, כי מאחר ויסודות סעיף 96(ג)(2) לפקודה הינם יסודות מצטברים, אזי שדי בכך שלא התקיים יסוד תום הלב כדי לדחות את הטענה בדבר התקיימות החריג וניתן להיעתר לבקשת הנאמן מבלי להידרש ליסוד התמורה (ראו עניין סלור, בפסקה 33). עם זאת, ומעבר לדרוש יובהר, כי דין הבקשה להתקבל גם בשל הפגמים שנפלו בניסיונות דוד והחייב להוכיח את יסוד התמורה כפי שיפורט להלן.
2. יסוד התמורה: כאמור לעיל, לגרסת החייב ודוד, התמורה בגין הדירה הועברה לחייב במספר תשלומים. בחינת התשתית הראייתית שהונחה בפניי מעלה כי קיים ספק רב בנוגע למהימנות גרסה זו וזאת מהטעמים הבאים:

ראשית, בנוגע לטענה כי ביום 22.2.2012 העביר דוד לחייב סך של 100,000 ₪, הרי שעיון בתדפיס הבנק של דוד שצורף כנספח 2 הן לתגובתו של דוד והן לתגובת החייב, מעלה כי בסמוך לשורה בה צוינה העברת סכום זה צויין בכתב יד "אמא-מנורה מבטחים". ברור איפוא כי ציון מלים אלה מעורר מספר קשיים לא מבוטלים. תחילה, בחירתם של דוד והחייב להתעלם בגרסתם הראשונית מהערה כתובה זו והצגת האסמכתא כאילו די בה כדי להוכיח כי אכן הועברו הכספים במועד, לבטח אינה תומכת בעמדתם. קל וחומר שעה שלטענת הצדדים, הועברו כספים לחייב מהמנוחה מספר פעמים הן בחייה והן לאחר מותה, באופן המקשה להתחקות אחר מטרת העברה. היינו, האם מדובר בכספים שהועברו כחלק מתשלום עבור הדירה לכאורה או שמא בהעברה של חלקו של החייב בעיזבון המנוחה.

כמו כן, גרסתו השנייה והמעודכנת של דוד מיום 4.6.2019, שהוגשה כעשרה חודשים לאחר תגובתו הראשונה, אף היא אינה פועלת לטובתו, שכן לא הובהר בה מדוע נדרש דוד להגיש תצהיר משלים מטעמו, מה גם שלא ניתן אף להתעלם מכך שהגשת התצהיר נעשתה לאחר שהנאמן עמד על קשיים בגרסאות החייב ודוד בתשובתו לתגובות ביום 5.5.2019, ולאחר שביום 27.5.2019 התקיים בפניי דיון מקדמי בבקשה במהלכו הבהרתי לצדדים כי סיכויי הבקשה, על פניו, אינם מבוטלים. מדובר איפוא בניסיון פסול לשיפור עמדות המנוגד לסדרי הדין והראיות ולא מצאתי כל הצדקה להכשירו. גם לגופו של עניין לא מצאתי כי יש באמור בתצהירו המשלים של דוד מיום 4.6.2019 כדי לתרום לקבלת גרסתו. כאמור, לטענת דוד, ההערה בכתב יד "אמא-מנורה מבטחים" הוספה על רקע סכסוך משפטי שניהל בעבר עם בת זוגתו לשעבר על חלוקת רכוש, ועל כן נוצר לו צורך לציין כי מדובר בכספים שקיבל מקופת הגמל של המנוחה במסגרת חלקו בעיזבון. אף אם נקבל גירסה כבושה זו הרי שזו מעוררת תמיהה שכן לא ברור מדוע לא צוין בהערה כי מטרת העברת הכספים הינה רכישה הדירה, ולא הובא לכך כל הסבר. מכל מקום, מאחר ובאותה תקופה החייב ודוד חילקו ביניהם את רכוש המנוחה, לא ניתן לשלול את הנחת הנאמן כי מדובר בהעברת כספים הקשורה בהתחשבנות ביניהם והקשורה בחלוקה זו.

אשר ליתר טענותיו של דוד בתצהיר המשלים ולראיה שצורפה לתצהיר זה (תדפיס חשבון בנק מיום 2.12.2011 והערות נוספות בכתב יד), ומאחר ותדפיס זה מתייחס להעברות כספים מחודש נובמבר 2011, בעוד שעסקינן בטענה בדבר העברת כספים שנעשתה לכאורה על פי הנטען ביום 22.2.2012 הרי שאין כל רלוונטיות לראיה זו, מה גם וכפי שצוין לעיל, משקלה של ראיה זו נמוך בשים לב למועד ולאופן שבו הוגשה.

1. שנית, הצדדים נחלקו בנוגע להעברות כספים שנטען כי בוצעו בימים 26.3.2012, 29.3.2012 וב-1.5.2012 בסך כולל של 220,000 ₪. לטענת הנאמן, מאחר וכספים אלו הועברו לחברה שהייתה בבעלות החייב, הרי שאין לזקוף העברות אלו כתשלומים ששולמו לחייב בגין חלקו בדירה. מנגד, לגישת החייב ודוד, הכספים הועברו לחברה וזאת לבקשת החייב על מנת שיוכל לשלם לנושיו החוץ בנקאיים ואף במטרה להסתיר קשייו הכלכליים ממשפחתו, וכן כי הסכם המכר אינו אוסר על העברת התמורה בדרך זו.

אני סבורה כי יש לקבל את עמדת הנאמן גם בעניין זה. מושכלת יסוד בדיני החברות היא כי לחברה אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה (ראו סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות")). כפועל יוצא מכך קיימת הפרדה מובנית בין נכסי ועסקי החברה לבין נכסיו ועסקיו של בעל המניות בחברה. שמירה על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת לצד הקפדה על תכונת האחריות המוגבלת (בע"מ), משמרת למעשה את ההפרדה הנכסית שבין נושי החברה לבין נושי בעליה, ובכך מגוננת על אלו מפני אלו ולהיפך (ראו: שרון חנס "עיון מחודש באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בדין הישראלי" עיוני משפט כח(1) 8 (2004), בעמ' 11-17).

כידוע, התעלמות מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת תעשה במקרים מסוימים בלבד, למשל באמצעות הרמת מסך כאמור בסעיף 6 לחוק החברות. עם זאת נפסק, כי הרמת מסך בין חייב פושט רגל לבין חברה שבבעלותו לא יכולה להיעשות אגב אורחא במסגרת בקשות לביטול הענקה מכוח סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, אלא רק לאחר שהוגשה בקשה מתאימה, נשמעו טיעונים סדורים ובוצעה בחינה מפורטת של מערך העובדות המצדיק את יישום הדוקטרינה (ראו והשוו: עניין גרנות, בעמ' 14). דרישה זו קיימת גם במקרים בהם מבקשים לבצע הרמת מסך "הפוכה" מכוח הוראת סעיף 6(ב) לחוק החברות לפיה ניתן לייחס זכות של החברה לבעל המניות בה, או להיפך, להכיר בזכות שקמה לבעל המניות ככזו השייכת לחברה כמו בענייננו (ראו: ע"א 9147/16 עו"ד אבנר כהן, בנאמנות עבור רוכשי קבוצת הרכישה בנווה יעקב נ' עו"ד מרדכי קרויזר (24.7.2018), בפסקה 25; וכן החלטתי מיום 7.10.2018 בתיק פר"ק (מחוזי ת"א) 54454-12-17 אמ.איי.אס.ווי. נכסים והשקעות בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי תל-אביב, בפסקה 14).

במקרה דנן, העברת הסך של 220,000 ₪ לחברה (בשונה מלחייב) על חשבון תמורת המכירה, סכום המהווה למעלה מרבע מסך התמורה, מעורר קשיים בלתי מבוטלים. קבלת טענות החייב ודוד בעניין זה עומדת בניגוד לצורת ההתאגדות של החברה שהינה חברה בערבון מוגבל, היינו שלחייב, כבעל מניות בה, יש אחריות מוגבלת לחובותיה.

ממכלול הראיות שהונחו בפניי עולה, כי במועד ביצוע תשלומים אלו היו הן החייב והן החברה מצויים בחובות לנושיהם כך שלא ניתן להכיר בתשלומים שביצע דוד לחברה ככאלו הממלאים את יסוד התמורה כדרישת סעיף 96(ג)(2) לפקודה. ודוקו. בראשית חודש מאי בשנת 2012 שילם דוד לחברה סך של 100,000 ₪, ולטענתו במועד זה אף נמסרה לו החזקה בנכס. כשבועיים לאחר מכן, בשל מצוקתו הכלכלית, נאלץ החייב לפנות לנושה (לד אביבים), בבקשה להשבת שיקים שמסר לנושה לטובת פריסת הלוואה שנטל החייב לתקופה ארוכה יותר (ראו דברי החייב בפרוטוקול הדיון מיום 2.10.2019, בעמ' 13-12). כאמור לעיל, בשל מעשיו במסגרת אותה פנייה, הורשע החייב בניסיון שוד וחבלה חמורה שבגינם אף ריצה עונש מאסר. זאת ועוד. כשבועיים לאחר אותו מקרה נקט תומר בהליכי הוצאה לפעול נגד החברה והחייב וזאת לאחר ששיקים שנמשכו מחשבון החברה ביום 28.2.2012 בסך כולל של 95,000 ₪, חוללו בהיעדר כיסוי מספיק. בהקשר זה יצוין כי למעט כפירה כללית בקיומו של החוב, החייב נמנע מהצגת כל מידע לפיו החברה התנגדה לביצוע השטרות או כל אסמכתא אחרת המעידה על היעדר קיומו של חוב. בהתחשב בכך שהשטרות לא כובדו בהיעדר כיסוי מספיק, ובהתחשב בכך שהחייב היה גם ערב לחובות החברה אשר לא הגישה התנגדות, הרי שמכאן המסקנה שגם החברה באותם ימים הייתה שרויה בחובות לנושיה.

הווה אומר, כי במועדים בהם העביר דוד כספים לחברה לכאורה על חשבון יתרת התשלום בגין זכויות החייב בדירה, היו החייב והחברה שרויים בקשיים כלכליים לא מבוטלים, כך שלמעשה בביצוע תשלומים אלו הועדפו לכאורה נושי החברה על חשבון נושיו הפרטיים של החייב באופן פסול ומנוגד להפרדה הנכסית המובנית שקיימת בין נכסי החייב לבין נכסי החברה. מכאן, שאין להכיר בתשלומים שבוצעו לחברה ככאלו המקיימים את יסוד התמורה בענייננו.

עוד יצוין, כי במצב דברים רגיל, בו החייב לא היה מצוי בהליכי פשיטת רגל יתכן וניתן היה לטעון בדוחק כי יש לראות בתשלום שבוצע לחברה, כתשלום שבוצע לחייב, בכפוף להעדר חובות לחייב ולחברה. ברם, כאמור, בעניינו לא כך הוא המצב. החייב כאמור מצוי בהליכי חדלות פירעון ואף לחברה היו נושים וברור איפוא כי לא ניתן לזקוף את התשלום שבוצע לידי החברה כתשלום שבוצע לידי החייב על חשבון זכויותיו בדירה.

1. שלישית, באשר לתשלום בסך של 60,000 ₪ מיום 12.3.2012 יצוין, כי מדובר בכספים שהועברו לידי החייב מחשבון הבנק המשותף של החייב והמנוחה בבנק הפועלים. לגרסת דוד והחייב, העברה זו נעשתה כחלק מתשלום התמורה בעבור זכויות החייב בדירה, ברם, גם מהראיות שצורפו לביסוס טענה זו עולות לא מעט תהיות. דוד ניסה להסביר בסיכומיו כיצד ניתן לראות בהעברת כספים זו כתשלום שבוצע למעשה על-ידו הגם שמדובר בכספים שיצאו מחשבון הבנק של החייב והמנוחה, וטען כי התשלום בוצע למעשה מחלקו שלו בכספים שבחשבון הבנק מכוח צוואת המנוחה. עם זאת, לא צורפה כל ראיה המעידה כי לאחר שבוצעה חלוקה שווה בין הצדדים, אכן מדובר היה בתשלום שבוצע מחלקו של דוד, כך שלא ניתן בפועל לאשר את הסיבה בגינה הועברו הכספים לחייב. במילים אחרות, לא ניתן לקבוע האם הכספים הועברו במסגרת עסקת מכר זכויות החייב בדירה כנטען, או שמא הועברו עבור זכויותיו של החייב בחשבון כחלק מזכויותיו בנכסי העיזבון.
2. רביעית, החייב ודוד טענו כי בשל חלוף השנים התקשו לאתר אסמכתא המעידה על העברת תשלום בסך של 20,000 ₪. אמנם אין המדובר בסכום משמעותי על רקע יתר הסכומים, אולם בהתחשב באמור לעיל, מחדל זה מצטרף ליתר הפגמים שנפלו בהוכחת יסוד התמורה ולמשקלם המצטבר.
3. טרם סיום הדיון בעניין זה יצוין, כי לא מצאתי בהסתמכות החייב ודוד על הסכם המכר כדי לסייע להם בהוכחות יסוד התמורה. ההיפך הוא הנכון. נראה כי דווקא בהסכם המכר יש כדי להעיב על התקיימות יסוד זה. כאמור לעיל, הוראת הסכם המכר לפיה תשלום בסך 560,000 ₪ בוצע במועד החתימה סותרת למעשה את הסכמות הצדדים שנעשו לכאורה בזיכרון הדברים לפיהן בוצעו ויבוצעו תשלומים עובר למועד החתימה על הסכם המכר. בנוסף, למעט הסתירה בעניין ביצוע תשלומי התמורה, נראה כי קיימת אי-התאמה אף לגבי זהות מקבלי התמורה הנטענת כמפורט בהרחבה לעיל. לא-זו-אף-זו, מגרסת החייב ודוד עולה כי גם המועד בו הסכימו כי תימסר החזקה בדירה לא בוצעה מסירת החזקה בפועל.
4. מהאמור לעיל עולה, כי בפנינו הסכם מכר שקדם לו לכאורה זיכרון דברים שלא זכה לביטוי בהסכם המכר; המועדים בהם הועברו התשלומים בנוגע לזכויות החייב בדירה אינם עולים בקנה אחד עם לשון ההסכם; מי שזכאי לקבל את כספי התמורה אינו תואם את הקבוע בהסכם המכר, והמועד למסירת החזקה בדירה כפי שסוכם בהסכם המכר גם הוא לא כובד. משמע, עסקינן בהסכם שהצדדים לו בחרו שלא לעמוד במרבית סעיפיו באופן שמקשה להיתלות באופן סלקטיבי בהוראה הקשורה ליסוד התמורה דווקא.

1. לסיכום, בשים לב למסד העובדתי שהונח בפניי ולאחר שנתתי דעתי לראיות השונות כמו גם להיעדרן, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכח בהתאם למאזן ההסתברויות כי בוצעו תשלומים לידי החייב בימים 22.2.2012, 12.3.2012, 26.3.2012, 29.3.2012 ו-1.5.2012, ומכל מקום לא הוכח כי אלה בוצעו כתשלומים בגין הדירה. מאחר ושיעורם המצטבר של סכומים אלו מהווה מחצית מיסוד התמורה, יש לדחות את הטענה כי הזכויות בדירה הועברו בגין תמורה בת ערך.
2. אף שדי באמור לעיל כדי להביא לביטול הענקת הדירה לדוד מכוח הוראת סעיף 96 לפקודה, מצאתי להעיר מספר הערות.
3. אין חולק כי דוד לא פעל להסדרה ולרישום הזכויות בדירה על שמו וזאת בטענה כי זנח את הטיפול בנושא וכן מטעמים נוספים. ברי כי קשה להלום טענה זו שכן חזקה על אדם שביצע עסקת מקרקעין שיפעל לרישום זכויותיו בנכס בהקדם, לבטח שעה שהזכויות בדירה נקנו לכאורה מחייב שלו נושים הפועלים נגדו ומטילים עיקולים על הנכס. לדברים אלו משנה תוקף בהתחשב בהודאות דוד והחייב בחקירותיהם בדיון כי אין המדובר בעסקת מקרקעין ראשונה שעשו בחייהם (ראו בהתאמה פרוטוקול הדיון מיום 2.10.2019, בעמ' 43, שורות 13-3, ובעמ' 13, שורות 31-30).

בתוך כך יש אף לדחות את הצהרות החייב בחקירתו בדיון לפיהן לא ראה על מה הוא חותם בטענה כי נעדר כל הבנה בעניין. כלל ידוע הוא כי מי שחותם על מסמך, לא כל שכן מסמך מהותי כגון הסכם מכר, מוחזק כמי שקרא, מסכים ומודע לתוכן המסמך, וכן למשמעות תוצאות חתימתו. משכך, על המבקש להשיג על חזקה זו, נטל הוכחה כבד (ראו והשוו: ע"א 9538/06 ישראל סגל נ' בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ (10.6.2008)). בענייננו, החייב לא הרים את הנטל הדרוש לסתירת החזקה כאמור ומשכך יש לדחות טענה זו.

1. לא-זו-אף-זו, חרף התנגדויות החייב ודוד לטענת הנאמן כי חלק מהכספים שהועברו ביניהם מקורם בהתחשבנויות שונות שלא קשורות למכר הזכויות בדירה, הרי שמהתשתית העובדתית שהונחה בפניי נראה כי קיימות מספר אינדיקציות התומכות דווקא בעמדה זו של הנאמן. כך, למשל, במסגרת זיכרון הדברים הסכימו הצדדים לכאורה על סכום מכירה ראשוני ו "בינתיים נפנה לשמאי אשר יעריך את שווי הדירה. במידה שהיה הפרש לכאן או לכאן, נתחשבן ביננו" (ההדגשה אינה במקור – א.ל.ע.). בנוסף, החייב ודוד הודו כי ערכו ביניהם התחשבנויות בנוגע לכספים בחשבון הבנק של המנוחה (ראו למשל חקירת דוד בדיון מיום 2.10.2019, בעמ' 19 שורות 31-25 וכן סיכומיו מיום 23.1.2020, בפסקה 19.3). כמו כן, בחקירתו במשרדי הנאמן ביום 8.12.2014 הודה החייב כי נטל הלוואה מדוד בסך של 200,000 ₪ אשר הושבה לאחרון מכספי קופת הגמל של המנוחה, וכך טען: "כשאני נשאל אם לאמא היו נכסים נוספים אני עונה שלא, למעט קופת גמל שאחי לקח בגלל שאני לוויתי כמה שנים קודם לכן מאחי כסף. מדובר בהלוואה שנטלתי ממנו בסך של כ-200,000 ₪. לא זכור לי כמה אחי לקח מתוך הסכם של הירושה. מדובר בסך של כ-400,000 ₪ שנטל אחי מקופת הגמל של האמא" (מוצג מב/1 בעמ' 1). בהקשר זה יובהר, כי בחקירות החייב בדיון ניסו החייב ובא-כוחו של דוד להסביר את פשר ההלוואה, ברם, עדותו של החייב לא עוררה בי אמון ולא מצאתי לקבלה. לא כל שכן שעה שחלק מהשאלות שהופנו לחייב היו בבחינת שאלות מדריכות שכללו לעתים אף את התשובה ולעתים החייב אף הסכים לאמור בשאלה עוד בטרם נשמעה במלואה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 2.10.2019, בעמ' 29-25).

זאת ועוד. על אף שהנאמן חזר בו מבקשתו בעניין הכספים שבקופת הגמל, מצאתי לנכון לציין כי עיון בתדפיסי חשבון הבנק שצורפו בנספח 7 לתגובת החייב מיום 16.7.2018, להוכחת העברות כספים שביצעה המנוחה לחייב בחודשים מרץ-אפריל 2011 , מעלה כי על גבי תדפיס חשבון הבנק מיום 6.4.2011 כתוב בכתב יד "הלוואה שקיבלתי מאימי לעזרה" ולצידה ציון השם "יוסי קריבושי". יש לתהות איפוא מדוע צוין כי מדובר בהלוואה, בעוד שלגרסת החייב ודוד מדובר בחלקו של החייב בכספים שבקופת הגמל. עניין זה לא זכה להתייחסות החייב ודוד וגם בכך יש כדי לחזק את המסקנה בדבר קיומם של התחשבנויות שונות בין הצדדים שלא הובאו לידיעת הנאמן ובית המשפט.

1. מעבר לדרוש יצוין, כי אף אם היה מקום לבחון את הענקת הנכס בהתאם להוראות סעיף 96(ב) לפקודה כטענת דוד והחייב, לא היה בכך כדי לדחות את הבקשה. בהתאם להוראות הפסיקה, משעמד הנאמן בנטליו כפי שהוכח לעיל, עובר הנטל למתנגדים לביצוע ההענקה להוכיח כי החייב היה כשר פירעון במועד ביצועה גם ללא הנכס המועבר. יוזכר, כי מבחן כושר הפירעון הוא מבחן מאזני המבוסס על ראיות אובייקטיביות. ברם, בענייננו, החייב ודוד לא צירפו ולו ראיה אחת המעידה על מצבו הכלכלי של החייב במועד ביצוע ההענקה, הן במעמד החתימה על זיכרון הדברים (שלשיטתם הוא המועד הקובע), והן במועד חתימת הסכם המכר, ולמעט הכחשתו הגורפת של החייב כי לא היה שקוע בחובות רבים באותה העת לצד טענת דוד בדבר היעדר ידיעה על חובות אלה, לא הציגו השניים כל ראיה של ממש התומכת בטענתם ודי בכך כדי להיעתר לבקשה.

בנוסף, היאחזות החייב בטענה כי לא ננקטו נגדו כל הליכי גבייה אין בה כדי להעיד כי היה כשר פירעון במועד ביצוע ההענקה ומכל מקום בחינת התשתית הראיתית בתיק מגלה תמונה שונה דוקא: פנייה של החייב בשנת 2011 לקבלת הלוואות חוץ בנקאיות לאחר שניצל מסגרות אשראי בנקאיות, נקיטה בהליכי הוצאה לפועל נגד החייב והחברה ביום 30.5.2012, מעשים פליליים של החייב הקשורים בפריסת החוב לנושה, וכן הצהרותיו בדבר קשיים כלכליים במסגרת תביעה שהגיש יחד עם בני משפחתו נגד הילה (ת"א 10807-05-16). בכל אלה יש כדי לסתור את טענות החייב כי היה סולבנטי במועד ביצוע ההענקה. יתרה מזו, החייב בסיכומיו הודה כי נאלץ למכור את זכויותיו בדירה "...בשל העובדה שהיה זקוק לכספים כדי לעמוד בהתחייבויותיו כלפי נושים שונים" (פסקה 47 לסיכומי החייב מיום 30.12.2019). היינו, מאחר והחייב נדרש לדבריו לכספים כדי לעמוד בהתחייבויותיו לנושיו, משמע מבחינתו היה עליו למכור את הדירה לצורך פרעון חובותיו, וברי איפוא כי לא יוכל להוכיח כי היה כשר פירעון במועד ביצוע ההענקה גם ללא הנכס המועבר.

1. אשר-על-כן ולאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי עסקת מכר זכויות החייב בדירה מהווה הענקה פסולה בהתאם להוראות סעיף 96 לפקודה וכי לא מתקיימים החריגים המנויים בסעיף 96(ג)(2) לפקודה לפיהם ההענקה בוצעה בתום הלב ובתמורה בת ערך.

מכאן שבנוגע לזכויות בדירה – דין הבקשה להתקבל.

תוצאת ביטול ההענקה

1. במסגרת כתבי הטענות העלו החייב ודוד טענה חלופית לפיה אף אם ימצא כי הנאמן עמד בנטל הדרוש לצורך ביטול הענקת הזכויות בדירה, הרי שמטעמי צדק אין מקום להורות על הביטול וזאת מאחר וזכויות החייב בדירה נפדו בתמורה בת ערך באופן שלא הקטין את מסת נכסי החייב לחלוקה בין נושיו. לביסוס עמדתו הפנה דוד להחלטת חברי כבוד סגן-הנשיא ח' ברנר, בפש"ר (מחוזי ת"א) 10278-12-14 עו"ד משה קיירה, נאמן לנכסי החייב שלמה דאדון נ' נאוה אילוז (3.3.2018) (להלן: "עניין קרייה"). ברם, לטעמי אין הנדון דומה לראיה. באותו עניין קבע בית-המשפט כי מתקיימים התנאים הדרושים לביטול הענקת הדירה, מאחר ודירת החייב נמכרה למשיבה שם בתמורה שאינה בת ערך לצד ספיקות הקיימים בשאלת תום ליבה של המשיבה. עם זאת, וחרף ממצאים אלו, נקבע כי ביטול הענקה יוביל לתוצאה קשה, בלתי מידתית ובלתי צודקת זאת מאחר והוכח כי המשיבה אכן נשאה בתשלומי תמורה בשיעור 78% מערך שווי הדירה ובתוך כך סילקה את החוב המובטח במשכנתא. משכך איפשר בית-המשפט למשיבה להשלים את התמורה ובכך "להציל" את ההענקה מביטול. לצורך כך הסתמך בית-המשפט על פסק-הדין בעניין סדן, שם הותיר בית-המשפט העליון בצריך עיון את השאלה באלו מקרים לא יורה בית-המשפט על ביטול ההענקה משיקולי צדק (עניין קיירה, בפסקה 35).

במקרה דנן, החייב ודוד לא עתרו בבקשה להתיר להם להשלים את התמורה החסרה אלא עתרו כאמור לדחות את בקשת הנאמן במלואה. מכל מקום, אף לו היו עותרים בבקשה דומה, ספק בעיניי אם יש בשיקולי הצדק הנטענים בנסיבות הענין כדי להטות את הכף לדחיית הבקשה. ההיפך הוא הנכון. כפי שפורט בהרחבה לעיל, נסיבות ביצוע העסקה והדיווחים הכוזבים של החייב ודוד לרשות המסים מצדיקות דווקא את ביטול הענקת זכויות החייב בדירה במלואה מטעמי צדק. לא כל שכן, ברי כי הוכחת תשלומי תמורה בשיעור 78% אחוזים מערך הנכס אינה שקולה לכשלון בהוכחת תשלומי תמורה בשווי מחצית מערך הדירה כמו בענייננו. על כן לא מצאתי כי בנסיבות מקרה זה ניתן להחיל את האמור בעניין קיירה.

1. זאת ועוד. בפסק-דין שניתן על-ידי ביום 28.8.2015 במסגרת תיק פש"ר (מחוזי ת"א) 9764-02-12‏ איתן פרנקפורט נ' יפה צרפתי חיון, סברתי כי בנסיבות אותו מקרה (בשונה ממקרה זה), ובדומה לעמדת חברי כב' השופט ברנר בעניין קיירה, כי יש להורות על ביטול ההענקה, ועם זאת להתחשב בתשלומים שביצע הצד המוענק ולאפשר לו לפדות את יתרת התמורה ובכך יוותר עם הנכס בידו. הנאמן השיג את פסק-הדין, ובית המשפט העליון קבע, בהסכמת הצדדים, כי מלוא הזכויות יוקנו לנאמן ובאשר לתשלומים שבוצעו על-ידי המשיבה תוגש על-ידה תביעת חוב (ראו: ע"א 6822/15 יניב אינסל נ' יפה צרפתי חיון (15.6.2016)).

לוין וגרוניס בספרם אף הם שותפים לגישה זו באמרם כי "נראה הדבר שאם ניתנה תמורה חלקית בעד ההענקה, אין בית המשפט רשאי לבטל את ההענקה בחלקה; דינה של ההענקה להיפסל או להתאשר במלואה" (שם, בעמ' 329-330).

בתמיכה לאמור מפנים לוין וגרוניס לפסיקת בית הלורדים, (לורד גורף) ב-Re Windle [1975] 3 All ER 987, שם בעמ' 996 נקבע:

In the end, therefore, I have to choose between holding this transfer wholly good or wholly bad, so far, of course, as necessary to meet the debts and costs, and I have no doubt, both on the grounds of logic and principle, I ought to choose the latter, which I do.

1. עקרון זה עולה אף בקנה אחד עם הוראת סעיף 223(א) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, המורה כי לאחר ביטול הענקה (ביטול פעולה הגורעת נכסים מקופת הנשייה כלשון החוק) יושב הנכס לקופת הנשייה וזאת בשונה מהאפשרות לפדות את חלקו. בהקשר זה יצוין כי אני ערה לסייג הקבוע בסעיף 223(ב) לחוק זה, המאפשר לבית-המשפט להורות למוענק לשאת בתשלום שווי הנכס בין היתר במקרים שהשבת הנכס לקופת הנשייה תהא "בלתי צודקת בנסיבות העניין". ברם תיבה זו לא זכתה להתייחסות בדברי ההסבר (ראו דברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח הממשלה 1027 (פורסמה ביום 2.3.2016), בעמ' 714) ואף טרם נעשתה לה התייחסות גם בפסיקה.
2. לדידי קיימים שני טעמים עיקריים בגינם אין לאפשר למוענק לפדות את יתרת התמורה ובכך "להציל" את העסקה מביטול: ראשית, יש לנהוג במדיניות מחמירה לפיה אין להכיר בחלק מתשלומי התמורה שבוצעו ובאפשרות להשלים את התמורה בהתאם וזאת משיקולי הרתעה, שמא יחשב הדבר כתמריץ לחייבים וקרוביהם לבצע הענקות אסורות. שכן במקרה ופעולות אסורות אלו יתגלו ידעו הצדדים כי ממילא ינהגו בתי-המשפט בסלחנות כלפי עסקאות אלו ויאפשרו הותרת הנכס בידי המוענק בכפוף לפידיון יתרת התמורה, זאת בדומה להלכה שנקבעה בעניין סלור, שם לא התיר בית-המשפט העליון קיזוז כנגד חוב לנאמן שנוצר עקב הביטול, שמא הדבר עלול "... לפתוח פתח רחב לקנוניות לרעת הנושים בין החייב ובין מקבלי הענקות, שהם כרגיל קרובי החייב או דורשי טוב" (שם בפסקה 34; וכן ע"א 368/72 אסתר קונויסר נ' יצחק יעקובי-שווילי, הנאמן בפשיטת-רגל של אריה קונויסר, פ"ד כז(1) 302 (1973)); שנית, יש למנוע מצב שבו המוענק יהנה מעליית שווי הנכס שתתרחש בפרק הזמן שבין המועד בו ננקטו הליכי חדלות הפירעון ועד להכרעה בבקשה לביטול ההענקה. יפים לענין זה דברי חברי, כב' השופט ברנר בפש"ר (מחוזי ת"א) 26420-08-16 עו"ד אביחי ורדי נאמן לנכסי יצחק יפה נ' אלי אלחי עוז (19.10.2020), שם בפסקה 45:

משעה שנפסק כי מדובר בהענקה שדינה בטלות, יש לדחות את בקשתם של המשיבים לאפשר להם כעת לשלם לקופת פשיטת הרגל את ההפרש בין מה ששילמו בפועל לחייב, לבין שוויו של המגרש באותה עת, רק כדי להציל את העסקה מבטלות. עסקה המהווה הענקה אסורה היא עסקה בטלה לכל דבר וענין. בנסיבות המקרה דנן לא יהיה זה ראוי לאפשר למשיבים להחיותה ולהצילה מבטלות, שהרי משמעות הדבר היא מתן תמריץ לצדדים שלישיים להתקשר בעסקאות המהוות הענקה אסורה עם חייבים. במה דברים אמורים: אם הנאמן לא יחשוף שמדובר בהענקה אסורה- מה טוב. ואם יחשוף זאת- אזי תמיד ניתן יהיה להציל את העסקה בדיעבד באמצעות תוספת תשלום המגלמת את שווי טובת ההנאה שקיבל הנעבר מאת החייב. מצב דברים זה איננו רצוי ויש בו כדי לעודד ביצוע הענקות אסורות. ודוק. רצונם זה של המשיבים להציל בדיעבד את העסקה מבטלות נובע כל כולו מן העובדה שמאז נכרתו הסכמי המכר ועד היום, עלה שוויו של המגרש באופן משמעותי ביותר. על כן, אם יתאפשר להם כעת להציל את העסקה, הם צפויים ליהנות מעליית שווי המקרקעין. לעומת זאת, אם העסקה תבוטל, מי שיהנה מעליית השווי הם נושיו של החייב, שכן המגרש יחזור לרשותם. כאשר בוחנים על כף המאזניים מי אמור יותר ליהנות מעליית השווי, דומה שהתשובה לכך היא ברורה: ראוי שהנושים, ולא המשיבים, הם שייהנו מעליית השווי. לחובתם של המשיבים עומדת העובדה שהם נתנו ידם לחתימה על הסכמי מכר הנוקבים בתמורה פיקטיבית, כדי לסייע בהעלמת מס, ולכך שגם לשיטתם שלהם, הם ניסו לרכוש מגרש ממי ששקוע בצרות כלכליות, תמורת תשלום חלק זעום משוויו המלא. בנוסף, לא ניתן לקבוע מהו הסכום האמיתי שהמשיבים שילמו לחייב מעבר לתמורה הפיקטיבית הנקובה בהסכמי המכר, וממילא לא ניתן גם לקבוע כמה כסף היה עליהם להשלים לו היה מתאפשר להם להציל את העסקה מבטלות.

במאמר מוסגר יצוין כי בקשה לעיכוב ביצוע החלטה זו נדחתה בכל הקשור לעיכוב העברת הנכס לידי הנאמן, ובכך מנע בית המשפט העליון את האפשרות לפיה המוענק יפדה את יתרת התמורה ובכך "להציל" את העסקה מביטול ככל שהערעור יתקבל (ראו החלטת כב' השופט ד' מינץ בע"א 8200/20 אלי אל-חי עוז נ' אביחי נ. ורדי, נאמן לנכסי יצחק יפה (21.12.2020)).

1. דברים אלו יפים גם בענייננו וזאת בשים לב למהות הנכס נשוא הבקשה דנן ומשך הזמן שחלף ממועד ביצוע העסקה הנטענת ועד למתן פסק-דין זה. מכל מקום, אף אם ניתן היה לאפשר לדוד לשלם לקופת הנושים את ההפרש בין כספי התמורה ששולמו על-ידו עבור זכויות החייב בדירה לבין שוויה של הדירה במועד העסקה, לא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה שבפניי יש מקום, ולו מטעמי צדק, להורות כן. משכך, דין בקשתם החלופית של החייב ודוד להידחות.

הכספים בחשבון הבנק

1. הצדדים נחלקו בכתבי הטענות גם בנוגע לכספים שבחשבון הבנק, ברם לא התייחסו בפירוט לשאלת תחולת הוראת סעיף 96 לפקודה, והתרכזו בעיקר בשאלה האם עלה בידיו של דוד להוכיח כי העביר לחייב מחצית מהכספים שבחשבון הבנק, מכוח חלקו בעיזבון המנוחה.
2. יצוין כי באשר לסך הכספים שהיו מצויים בחשבון הבנק, הסכימו הצדדים בסיכומיהם כי ביום 28.9.2011 היה בחשבון סך של 175,647 ₪ אותם היה מקום לחלק שווה בשווה בין החייב לבין דוד. כלומר, מועד זה הוא הקובע לצורך בחינת חלוקת זכויות הצדדים בעיזבון (ראו סיכומי הנאמן מיום 21.11.2019, בפסקה 46, וכן סיכומי דוד מיום 23.1.2020, בפסקה 30.1).
3. יישום המסגרת הנורמטיבית על תשתית זו מעלה כי יש לבחון את התקיימות יסודות סעיף 96(ב) לפקודה בעניין נכס זה. בהתאם לקבוע בעניין ינקוביץ, בחינת התשתית העובדתית שבפניי מעלה כי הנאמן עמד בנטל הראשוני להוכיח את היסודות הבאים: מהות ההענקה – העברת מחצית מהכספים שבחשבון הבנק של המנוחה מכוח זכויות החייב בעיזבון וצוואת המנוחה; מועדה – המועד הקובע כפי שהוסכם בין הצדדים (28.9.2011); טיבו של הנכס – מחצית מהכספים בחשבון הבנק בסך של 87,823.5 ₪; ואת העובדה שהחייב הפך פושט רגל בתוך פרק הזמן הנקוב בסעיף 96(ב) לפקודה – כאמור לעיל, החייב ביצע מעשה פשיטת הרגל ביום 10.1.2014, היינו מעל שנתיים ופחות מעשר שנים מהמועד הקובע לביצוע תחשיב חלוקת הזכויות בחשבון.
4. בהתאם להוראות הפסיקה, משעמד הנאמן בנטל המוטל עליו, עובר הנטל לחייב ולדוד להוכיח כי החייב היה כשר פירעון במועד ביצוע ההענקה גם מבלי להיזקק הנכס המועבר. כפי שצוין לעיל, ובדומה לזכויות החייב בדירה, הרי שגם בנוגע לנכס זה נמנעו החייב ודוד לצרף כל ראיה המעידה על יכולותיו הכלכליות של החייב במועד זה ודי בכך כדי לקבל את הבקשה.
5. ואולם, כפי שכבר נאמר לעיל, חרף התקיימותם של יסודות סעיף 96(ב) לפקודה, סעיף 96(ג) מורה כי היה ויוכח כי ההענקה בוצעה בתום לב ובתמורה בת ערך, לא תהא ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
6. באשר ליסוד תום הלב, יצוין כי ניתוח יסוד זה בכל הנוגע לזכויות החייב בדירה יפה גם לעניין נכס זה. הודאתו של דוד בחקירתו בדיון מיום 2.10.2019 ולפיה ידע שהחייב שקוע בחובות עת פנתה אליו המנוחה בחודשים מרץ-אפריל 2011 לכאורה על מנת לסייע לחייב, שומטת את הקרקע תחת הטענה בדבר התקיימות החריג. יוזכר כי מדובר בסיוע לכאורי שכן בראיותיו של החייב צוין כי מדובר ב"הלוואה שקיבלתי מאימי לעזרה" (ראו פסקה 94 לעיל).
7. כאמור, מרבית טענות הצדדים הקשורות לנכס זה עסקו ברכיב התמורה. לדברי דוד, הוא העביר לחייב את חלקו בכספים שבחשבון הבנק בניכוי הוצאות להן נדרש כגון תשלום זכויות סוציאליות ופיצויי פיטורים לעובדת הזרה שסעדה את המנוחה, וכן הוצאות קבורה והנצחת זכרה בסך כולל של 54,870 ₪. משכך, חלקו של החייב בכספים עמד על סך של 62,727 ₪ והם הועברו לידיו. ברם, בחינת האסמכתאות שצורפו לאישוש טענות אלו מעלה לא מעט פגמים כפי שיפורט להלן:

ראשית, חיבור הסכומים שצוינו בסיכומיו של דוד אינו עולה בקנה אחד עם היתרה שהייתה בחשבון ביום 28.9.2011 בסך של 175,647 ₪. היינו, 62,727 ₪ X 2 = 125,545 ₪. בצירוף ההוצאות הנטענות בסך 54,870 ₪ היו אמורים להיות בחשבון 180,324 ₪. באופן דומה התחשיב שצוין בפסקה 30.2 לסיכומיו של דוד אינו ברור.

שנית, הטענה בדבר תשלום הוצאות שונות בסך של 54,870 ₪ לא הוכחה כדבעי. עיון בראיות שצורפו בנספח 5 לתגובת דוד לבקשה מעלה כי מדובר בתדפיסי חשבון בנק ובהם צוינו הפעולות הבאות: האחת משיכת שיק בסך של 20,000 ₪ ביום 15.12.2011; והשנייה, קניית שיק בסך של 34,870 ₪ ביום 19.1.2012. ברי כי אין בתיאור לקוני זה כדי לעמוד בנטל הראייתי הדרוש מאחר ואין לדעת לטובת מי נמשך השיק, לאיזו מטרה, והאם בסופו של יום אכן הופקד בחשבון המיועד. היה מצופה שהמטפלת תזומן למתן עדות, או למצער לציין את שמה, את פרטיה, משך העסקתה, או כל פרט אחר שיאפשר אימות של הטענות בנוגע להעברת הסכומים הנזכרים. משלא עשו כן החייב ודוד, הרי שיש לדחות את הטענה בנוגע לניכוי הסכומים מחשבון הבנק.

שלישית, באופן דומה יש לדחות את הטענה כי ביום 5.3.2012 נמשך שיק מחשבון הבנק של החייב והמנוחה לטובת החייב עבור חלקו בכספי החשבון בסך של 17,727 ₪, מאחר ובתדפיס חשבון הבנק של החייב והמנוחה מופיעה פעולה בדבר משיכת שיק בלבד מבלי שניתן לדעת את זהות הנמשך והאם הועברו הכספים.

1. בשים לב לאמור לעיל, הרי שיש מקום להיעתר במלואה גם לבקשה בעניין הכספים בחשבון הבנק של המנוחה, היינו להורות לדוד לשלם לקופת הנושים סך של 87,823.5 ₪ בגין חלקו של החייב בכספי המנוחה. עם זאת, הנאמן בסיכומיו הסכים להכיר בחלק מהסכומים ככאלו ששולמו בגין הוצאות שונות של העזבון, כך שעל דוד להעביר לקופה סך של 25,096 ₪ בלבד בגין חלקו של החייב בכספי העזבון שבחשבון. על כן, ומאחר ועניין זה מוסכם על הצדדים, לא אתערב בשיקול דעתו של הנאמן בעניין זה.

הערה לסיום: יצוין כי במסגרת הדיון לעיל נדרשתי לטענות הצדדים בנוגע לתביעה האזרחית שהוגשה על-ידי החייב ובני משפחתו בת"א 10807-05-16. עיון בתיק מעלה כי ביום 1.3.2020 חתם בית-המשפט על פסיקתא המאשרת את הסכמות הצדדים אשר באו לידי ביטוי בהסכם למכירת נכס מיום 24.2.2020 כאשר סך של 500,000 ₪ מכספי התמורה ישולמו ישירות לרעיית החייב. אמנם ביום 17.4.2018 הורה בית-המשפט באותה תביעה על מחיקת החייב כצד לתביעה ואף הועלו טענות בדבר המחאת זכויות החייב רעייתו עוד בשנת 2010, ברם, אני סבורה ומבלי לחוות שום דעה בעניין, כי על הנאמן למצות חקירות בעניין לרבות הסכם הפשרה וזכויות החייב בכספים ככל שישנם.

סוף דבר

1. בקשת הנאמן לביטול הענקת זכויות החייב בדירה – דינה להתקבל. כפועל יוצא מכך, אני מורה על ביטול הערת האזהרה שלטובת דוד והנאמן יגיש פסיקתא לחתימתי.
2. בקשת הנאמן בנוגע לכספים שבחשבון הבנק, דינה להתקבל בחלקה כאמור לעיל.
3. החייב ודוד ישאו בהוצאות הנאמן בסך של 20,000 ₪ כל אחד, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים ותסגור את הבקשה.

ניתן היום, כ"ט טבת תשפ"א, 13 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.