1. התובע, יליד 1.1.1951, בן למעלה מ-66 כיום, נפגע בשתי תאונות דרכים; האחת - ביום 18.5.11, והשנייה – כחצי שנה מאוחר יותר, ביום 5.12.11.
2. בתאונה הראשונה, מיום 18.5.11, נפגע התובע כשנהג באופנוע (מופיע במסמכים גם כקטנוע) לצורך מילוי משימותיו בעבודתו, כאשר לטענתו בכתב התביעה, רכב צד ג' שיצא מחנייה בהילוך אחורי התנגש ברכבו של התובע (להלן: "התאונה הראשונה"). התובע פנה לקבלת טיפול רפואי לאחר שסבל בתאונה; על פי הרישומים הרפואיים בקבלתו למיון "היה מעורב בתאונת דרכים נפל מאופנוע נחבל בחזה ובטן, ראש, כתף ימין. בבדיקה החולה יציב הכרה מליאה..." [ביה"ח וולפסון, צורף לכתב התביעה – נספח 2 עמ' 4]. ב-ס' 4 לתצהירו מעיד התובע כי נפגע בתאונה זו "בשתי גפיים תחתונות, בראש, ובכתף ימין אשר היתה פגומה וכאובה גם לפני התאונה".
3. בתאונה השנייה, מיום 5.12.11, נפגע התובע כשנהג באופנוע (מופיע במסמכים גם כקטנוע; אופנוע - אחר מזה שנפגע בתאונה הראשונה) במסגרת עבודתו, כאשר לטענתו בכתב התביעה, רכב צד ג' נסע באור אדום, ופגע באופנוע; וכתוצאה מהפגיעה הועף האופנוע יחד עם התובע (להלן: "התאונה השנייה"). התובע פנה לקבלת טיפול רפואי לאחר שסבל בתאונה, על פי הרישומים הרפואיים בקבלתו למיון, "מכאבים בשוק ימין ושוק שמאל בצד אחורי בשרירים. כאבים בכתף ימין, הגבלה בתנועות יש שיפשופים במרפק שמאל ... כאבי ראש, סחרחורות..." [ביה"ח וולפסון, צורף לכתב התביעה – נספח 13 עמ' 28]. ב-ס' 7 לתצהירו מעיד התובע כי נפגע בתאונה זו "בשתי גפיים תחתונות, בראש, בכתף ימין ובעיקר בכתף שמאל".
4. כל אחת משתי התאונות הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"). יצוין כי התובע הוא בעל מוסך המועסק על ידי חברה שבבעלותו כבר מאז מחצית שנות ה-90 [ר' פרטי החברה, בעמ' 1 ו-2 למוצגי הנתבעת; ו-ש' 23-24 בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון (להלן: "הפרו'")]; באמצעותה הוא מפעיל כבר שנים רבות את המוסך (להלן: "המוסך" ו-"החברה" – בהתאמה), בו מועסקת גם אשת התובע, ובשנים האחרונות (כבר קודם למועדי התאונות) - גם בנו.
5. התובע תובע פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשתי תאונות דרכים, שאין מחלוקת בין הצדדים כי חל בעניינן חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").
6. הנתבעת הייתה בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו מבטחת הרכבים (האופנועים), והצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות; על כן, בפסק דין זה אתייחס לשאלת הנזק בלבד.
7. פסק דין זה עוסק בשאלה: מהו הפיצוי במקרה שבו נפגע בתאונה בעל חברה שמושך משכורת כשכיר מאת החברה, אך החברה היא חברה מפסידה תקופה ארוכה טרם התאונה.

הנכות הרפואית

1. בהתאם להוראת סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד, נקבעת בענייננו הנכות הרפואית על פי הנכויות שנקבעו לתובע על ידי הועדות הרפואיות של המל"ל. אעיר, כי בקשה מטעם התובע למנות מומחה שיקומי בעניינו, נדחתה לגופה בשלב מוקדם בתיק זה.
2. בגין התאונה הראשונה, לא מצאה הועדה הרפואית של המל"ל שהתאונה הותירה בתובע נכות אורתופדית. ברקע הדברים, יובהר כי התובע הוכר כבר בשנת 2009 כנפגע תאונת עבודה בגין פגיעה באותו איבר - כתף ימין (להלן: "התאונה מ-2009"), ובגין תאונה זו נקבעה לתובע, נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין קרע בגיד בכתף ימין [עמ' 44-52 למוצגי הנתבעת]. התובע הגיש תביעה לקביעת החמרה בגין הפגיעה בכתף ימין לאחר התאונות נשוא התביעה הנדונה, ואולם תביעתו זו נדחתה [ב-28.1.13 - "אין החמרה"; עמ' 63-67 למוצגי הנתבעת].
3. על כן, אני קובע כי בגין התאונה הראשונה לא נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה. לענין פגיעה זמנית, מתעדים מסמכי המל"ל תשלום דמי פגיעה בגין אי-כושר ב- 37 יום העוקבים לאחר תאונה זו [עמ' 61 למוצגי הנתבעת].
4. בגין התאונה השנייה, נקבעה לתובע על ידי הועדה הרפואית של המל"ל נכות צמיתה בשיעור של 10%, זאת לפי הוראת סעיף 42(1)(ד)(I) - בגין הפגיעה בכתף שמאל [עמ' 85 למוצגי הנתבעת].
5. המל"ל דחה בקשה של התובע להפעיל את תקנה 15 בגין הנכות שנקבעה, כאמור, בנימוק "מסוגל לעבוד כמנהל מוסך ואין הפגימה פוגעת בכושרו לעתיד" [עמ' 84 למוצגי הנתבעת]. הצדדים חלוקים בשאלה איזו משמעות יש לייחס לדחייה זו; בא-כוח התובע טוען שבעצם "סורבנו מדיון" (בתקנה 15), ואילו הנתבעת טוענת מפנה לציטוט לעיל.
6. אמנם, התובע ביקש לטעון לפניי להשמטות של ועדות המל"ל, בכל הקשור לפגיעה בכתף ימין, שלטענתו נפגעה גם בתאונה השנייה; אך הואיל ולא הוגשה בקשה להביא ראיות לסתור בענייננו, ולאחר שמיעת הראיות בענייננו, לא מצאתי לשנות מהנכות שנקבעה לתובע על פי דין, כאמור לעיל. יצוין, כי ועדת המל"ל התייחסה לטענת התובע כי גם בתאונה השנייה נפגע שוב בכתף ימין, ולכך שבמסמך רפואי מיום 11.12.11 (6 ימים לאחר התאונה) נרשם בגין התאונה: "חבלה ידיים כתפיים", ולאחר שאישרה בגין תאונה זו 10% נכות צמיתה בגין כתף שמאל (כאמור לעיל), התייחסה לכך שהנכות שמצאה בכתף ימין היא בעצם תוצר של מצב קודם שהוכר (10% בגין בתאונה מ-2009, כאמור), ובשל כך יוחסו על ידה לכתף ימין בגין התאונה השנייה - 0% נכות [עמ' 84 ו-85 למוצגי הנתבעת].
7. על כן, אני קובע כי בגין התאונה השנייה נגרמה לתובע נכות רפואית צמיתה בכתף שמאל, שלפי הוראת סעיף 42(1)(ד)(I) שיעורה - 10% נכות. לענין פגיעה זמנית, מסמכי המל"ל מתעדים תשלום דמי פגיעה בגין אי-כושר ב-55 יום העוקבים לאחר תאונה זו [עמ' 76 למוצגי הנתבעת].

הנכות התפקודית

1. על פי הדין כפי שהוא מקבל ביטוי בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, ב-ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (החלטה מיום 11.1.15); וכן - ר' אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].
2. התובע טוען לנכות תפקודית העולה על הנכות הרפואית שקבעו ועדות המל"ל בענייננו, בעיקר לגבי התאונה השנייה; בין היתר, באשר, לטענתו, הנכות תחמיר בעתיד בשל גילו המתקדם של התובע ושינויים ניווניים, מה שלטענתו ועדות המל"ל אינן מביאות בחשבון בקביעת הנכות הרפואית. הנתבעת טוענת כי אין כל פגיעה תפקודית בתובע בגין התאונות משנת 2011, שכן כבר מאז התאונה מ-2009 (בה נקבעו לו 10% נכות בגין כתף ימין, כאמור), הפך התובע מעובד מכונאי למנהל; ועל כן, כל נכות רפואית שתקבע בגין בתאונות (בפועל, נקבעה – רק בגין התאונה השנייה), בשל העובדה שהתובע משמש ממילא בתפקיד ניהולי, שאיננו עבודה פיזית בידיים - אינה תפקודית כלל.
3. כפי שאפרט להלן, מצאתי כי בגין התאונה הראשונה, אכן - אין לייחס לתובע נכות תפקודית כלשהי. ועוד מצאתי, כי נכותו התפקודית של התובע בגין התאונה השנייה נמוכה מהנכות הרפואית שקבעתי, ובהתחשב בממצאים ובנסיבות שהתבררו, אני מעמידה על שיעור של 5% בלבד.
4. אקדים ואומר, כי כעדים מטעמו, בחר התובע להסתפק - כסיוע להוכחת גרסתו בתביעה הנדונה, בהבאתה לעדות של אשתו, שהיא עובדת עמו במוסך. הנתבעת מפנה לכך שבבחירה זו, מדובר בענייננו בעצם ב"עדות בעל דין יחידה"; שכן, לכאורה, הובאה על ידי התובע עדה נוספת, אך בהיותה אשתו, ובעלת אינטרס מובהק בתוצאות ההליך, הרי שעל פי הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, יש לראות בעדותה - עדות בעל דין, התובע. כפי שאפרט, אני מוצא כי לבחירה זו של התובע לצמצם בפרשת ראיותיו ולהסתפק בהבאת אשתו בלבד כעזר כנגדו, השלכות במספר מחלוקות בעניינה תביעה זו.
5. כאמור, בגין התאונה הראשונה מצאתי לקבל את קביעת המל"ל לפיה לא נותרה לתובע כל נכות רפואית צמיתה. בהתאם, אינני מוצא, למעט 37 ימי אי-כושר לעבוד, כי יש לייחס לתובע נכות תפקודית בגינה. ודוק. מסמכי המל"ל מצביעים אמנם על תשלום דמי פגיעה בגין 37 יום לאחר תאונה זו [עמ' 61 למוצגי הנתבעת], וכן בא-כוחו מפנה לאישורים על 36 ימי מחלה [בנספח 7 לכתב התביעה], אך הירידה המשתקפת מהמסמכים לגבי שכרו של התובע באותם חודשים – חלקית בלבד (בחודשים מאי-יוני 2011) וקטנה. מאידך, התובע אישר בחקירתו כי התאונה הראשונה היתה קלה ולא השפיעה על ההכנסות שלו [ש' 17-19 בעמ' 9 לפרו']. התובע לא ידע להציג בחקירתו מסמכים רפואיים של טיפולים בגין התאונה הראשונה, ורק הצהיר כי היה מרותק לביתו 37 יום. אעיר כי התובע לא מצא לצרף לתצהירו ולמוצגים מטעמו מסמכים רפואיים בגין טיפולים שעבר או אישורי אי-כושר מהרופא, שצורפו לכתב התביעה מטעמו.
6. מהאמור במסמכים ובעדויות אליהם אפנה להלן, אני מוצא שכבר מספר שנים קודם לתאונות התאונות מ-2011 היה התובע מנהל המוסך (שהוא בבעלותו), וכי עיסוקו במכונאות טרם התאונות הנדונות בתביעה זו (מאז 2009, לפחות) היה מוגבל מאוד ונדיר, כמפורט להלן. עד לתאונה שארעה ב-2009, דיווח התובע על עצמו למל"ל כ"מכונאי" בעל מקצוע של "מכונאות רכב" [עמ' 36 ו-100 למוצגי הנתבעת], אך הבהיר בתביעתו למל"ל בגין התאונה מ-2009 כי: "חזרתו לעבודה לעמדת פיקוח ניהולית ולא כמכונאי פועל" [עמ' 37 למוצגי הנתבעת] ו-"חזרתי לעבודה מיד בתפקיד ניהולי מ-8:00 עד 17:00", וכן "חזרתי לעבודה מליאה אבל בתפקיד מנהל ולא כמכונאי" [עמ' 39 למוצגי הנתבעת], וכן כותב שחזר לעבודה ב-18.2.2009 ומעיר בהקשר זה: "חזרתי לעבודה בתפקיד ניהולי ולא כמכונאי" [עמ' 41 למוצגי הנתבעת]. התובע מצידו מפנה לדו"ח הועדה הרפואית שבענין התאונה מ-2009, לפיו לטענתו עולה כי אחוזי הנכות נקבעו (5%) בהסתמך על כך שהתובע חזר לעבודתו כמכונאי [ולא כמנהל; מסמכים 44-48 למוצגי הנתבעת; יש לציין כי בועדה הרפואית לעררים הועלה אחוז הנכות שנקבע בגין התאונה מ-2009 מ-5% ל-10%].
7. מכל מקום, בשנת 2011, התובע הוא כבר "מנהל מוסך"; כך מגדיר התובע את תפקידו בהצהרתו למל"ל מיום 8.3.12 בתביעתו לפגיעה בעבודה בגין התאונות מ-2011 [מוצג 73 למוצגי הנתבעת]. בחקירתו הנגדית, אישר התובע כי עסק בניהול כבר ב-2009, אך טען כי גם אחרי התאונה מ-2009 נתן עזרה פה ושם, "אם צריך עזרה אני עוזר" [ש' 26-30 בעמ' 4 לפרו'].
8. בהקשר הירידה הנטענת בתפקודו, טען התובע בתצהירו כי בגין נזק הגוף שנגרם לו בתאונות שעבר, נאלץ להביא עובדים נוספים ולנייד עובדים. לא מצאתי כי טענה זו הוכחה. לשאלות בא-כוח הנתבעת, הציע התובע בחקירתו הנגדית, אופציות שונות של עזרה נוספת בעבודה שנדרשה בשל ירידת תפקודו, החל ממחסנאי נוסף, דרך העסקת בתו ועד לגיוס מנקה חדשה למשרדים, אך למרות שניתנה לו הזדמנות, לא מצא במסמכים שהציג בענין העסקת עובדים - סיוע לטענתו זו; זאת - באשר עולה מעדותו כי מדובר בעסק שכמות העובדים בו מושפעת בראש ובראשונה מגורמי השוק, והיקף העבודה שנכנסת.
   1. כך, בחקירתו הנגדית, בעצם צמצם התובע את הטענה שבסעיף 14 לתצהירו לגבי העסקת והכשרת עובדים נוספים במקומו, לכך שנאלץ להביא עובד נוסף למחסן ב-2011, אך לא הציג מסמך המוכיח זאת; עוד טען בחקירתו החוזרת, כי בנו שינה קצת את הפעילות שלו מהנדסאי למכונאי [ש' 5 בעמ' 15 לפרו'], אך הבן לא הובא לעדות; ומדוע? לדברי בא-כוחו, כי "היה צריך להשאר מישהו לנהל את המוסך והוא לא יכול לסגור את העסק." [ש' 4-5 בעמ' 20 לפרו' לפרו'].
   2. כך, התברר בחקירת התובע כי במסמכים שהוצגו מטעם התובע לגבי העסקת העובדים במוסך [ת/6 – עמ' 41-44] לא היה סיוע של ממש לטענת התובע כי העסיק אדם נוסף; מעדותו מתברר כי מספר העובדים המועסקים יכול היה לנוע כלפי מעלה וכלפי מטה, וכי התנודות של כמות העובדים במשך השנים הם לפי עומסים של לקוחות, ויש גם שיקולי שימור עובדים; ובכל מקרה, ב-2011 הועסקו במוסך שמונה עובדים וב-2012 (למרות התאונה מדצמבר 2011) – רק שבעה [ש' 16-24 בעמ' 8 לפרו']. טענתו של התובע לגבי העסקת עובדים חילופיים במקומו, הצטמצמה בחקירה הנגדית לטענה כללית: "העסקתי בן אדם שיהיה במקומי שיעשה את הדברים שאני הייתי עושה" [ש' 3-4 בעמ' 9 לפרו']. כמו כן, התובע העיד שאשתו נאלצה לעבוד יותר בשל היעדרו [ס' 10 לתצהיר העדות הראשית], אך הבהיר בחקירתו כי בעצם מדובר בהקדמת שעת התחלת העבודה שלה, ואישר כי אין לו ראייה, מסמך מסייע לטענה זו [ש' 6-12 בעמ' 7 לפרו'].
   3. כך, התובע העיד כי העסיק עובדים בגלל שלא יכול היה לעבוד, אז הוא נאלץ "...לקחת יותר או להוריד אחד ולהעלות יותר" [שורה 21 ב-עמ' 8 לפרו']. בהמשך החקירה אישר התובע כי הוא אינו יכול להראות מסמך או שם של עובד נוסף שהוא העסיק; ורק בחקירתו החוזרת הצביע על שם נוסף ב-2011, שמה של המנקה של המשרדים [ש' 21-28 בעמ' 14 לפרו'], והצביע על בתו שמופיעה בנתוני 2012. לבסוף אישר: "היו במהלך השנים העובדים שהיו. אין לי הוכחות לגבי העובדים" [ש' 2 בעמ' 18 לפרו']. גם אשת התובע העידה בחקירת הנגדית שהיא עבדה יותר והבן שלהם עבד יותר, אך לגבי ציון עובדים שנוספו אישרה כי "היו במהלך השנים העובדים שהיו. אין לי הוכחות לגבי העובדים." [ש' 1-2 בעמ' 18 לפרו'].
9. התובע מאשר כי חזר אחרי התאונה מדצמבר 2011, התאונה השניה, לעבודה מליאה [ש' 16-17 בעמ' 10 לפרו'], אך מעיד שיש לו קושי לעבוד במשרה מליאה [ש' 20-24 בעמ' 6 לפרו']. יש לציין, כי התובע לא פעל על פי כלל הראיה הטובה ביותר, ולא מצא להציג דוחות נוכחות להוכחת היעדרותו מעבודה ומעבר לעבודה של פחות שעות. בענין זה נמסרה עדות לפיה היה שעון נוכחות במוסך [ש' 31-32 ב-ע' 5 לפרו'], אך אין לתובע את נתוני שעות העבודה על פיו; ובעדותו בחקירה חוזרת, נטען לראשונה כי לא תמיד השעון עבד [ש' 14-29 בעמ' 13 לפרו'], עדות מאוחרת וכבושה. מעדות אשת התובע, שנשאלה לגבי דו"ח נוכחות מהשעון, עולה כי "יכול להיות שיש לי את הדו"ח נוכחות, אני יכולה לבדוק, אני לא סגורה על זה." [ש' 30-31 בעמ' 16 לפרו'. לשון אחר, התובע ואשתו טוענים כי התובע עבד פחות שעות אחרי התאונה, אין להם סיוע לטענה זו בדמות מסמך או עדות נוספת, ומכל מקום, כלל לא ברור מהעדות, שהקושי הזה לא חלף לאחר מספר חודשים.
10. בעצם, עיקר טענתו של התובע לגבי הפגיעה התפקודית שלו, ממוקדת לעניין ירידת יכולתו לשמר את לקוחותיו. לפי גרסתו, נוכחותו הקטנה יותר בעסק וירידת היכולת שלו באופן פרטי להעניק באופן אישי טיפול, הם אלו שפגעו בהכנסת העסק, המוסך, היא הכנסתו. בענין זה לא מצאתי שהתובע הוכיח את הקשר הנטען בין ירידתו בתפקוד בתאונות בענייננו לבין "עזיבת הלקוחות". כאמור, התובע הסתפק בעדות בעל דין יחידה בתמיכה של אשתו, שסוג עדותה דומה. התובע בחר שלא להביא מי מהלקוחות שעזבו או כל עדות אחרת או עדות של עובד ותיק או של בנו או של רואה חשבון או מנהל חשבונות של המוסך, שתקשור את הפסדי העסק עם התאונה השנייה.
11. כידוע, קיימת חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין הימנעות תובע מלהציג ראיות שהיו בהישג ידו ללא הסבר סביר לאותה הימנעות, כדין הודאה בכך שאילו הובאו אותן ראיות הן היו פועלות לרעתו (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד ס"א (3) 18, 61 (2006); ב-ע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (26.5.2011)).
12. התובע אישר בחקירתו כי "אין לו מסמך" לתמיכה באמירתו בסעיף 12 ו-13 לתצהירו לגבי ירידה דרמטית בלקוחות בעקבות עזיבתם בגין תפקודו הלקוי [ש' 25-31 עמ' 6 לפרו'], ואף סיפר כי ב-2009 ו-2010 עזבו אותו בערך 300 מכוניות ליסינג, והיו לו חברות גדולות [ש' 31-32 בעמ' 8 ו-ש' 1 בעמ' 9 לפרו']; היינו עזיבת לקוחות, בהיקף משמעותי, החלה כשנתיים טרם התאונה, לפחות. לשאלה: "יש לך אישור מלקוח אחד שעזב אותך כתוצאה מהפגיעה בשנת 2011?" משיב התובע בחקירתו: "לא יכול להוכיח לך דבר כזה" [ש' 25-29 בעמ' 6 לפרו'].
13. גם אשת התובע נשאלה בחקירתה כיצד אנו יודעים שעזיבת הלקוחות הנטענת היא תוצאה של הפגיעה של התובע בתאונות (של 2009 ושל 2011), והבהירה כי אחרי התאונה של 2009 "הוא לא עבד מלא" [ש' 17-26 בעמ' 17 לפרו'], והדגישה שחשובה המידיות של מענה של התובע – אישית - לפניה טלפונית של לקוח; אך לא ידעה להצביע על מסמך המאשר שלקוח כזה לא בא יותר, ורק הפנתה בכלליות לחסר בלקוחות שהיו ואינם עוד בדוחות של הנהלת חשבונות, שהם לגרסתה לקוחות שהעסק הפסיד כי התובע לא היה זמין למענה, לקוחות שלא טופחו.
14. מאידך, ב"כ הנתבעת מפנה לדוחות ההכנסות וההוצאות הוצגו מטעם התובע במוצגיו, ומצביע בסיכומיו על הירידה העקבית במחזור המוסך, שהחלה כבר לפחות בשנת 2009, ולא שינתה ממהותה בעקבות התאונות: "על סמך דוחות השומה שיש, המוסך נמצא בהפסד החל משנת 2009 ומשם הוא הולך ומידרדר. כך גם מחזור ההכנסות שלו. מחזור ההכנסות של המוסך משנת 2008 היה 2,900,000 לערך. בשנת 2009 ירד ל-2.7 מיליון לערך. בשנת 2010 2.2 מיליון, בשנת 2011 שני מיליון ₪ לערך 1,750,000 בשנת 2012. בשנת 2013 1.7, בשנת 2014 1.5 מיליון ובשנת 2015 1.8 מיליון. הפסדי המוסך היו 61 אלף בשנת 2009. בשנת 2010 212 אלף ₪. בשנת 2011 375 אלף ₪. אני מזכיר שהתאונה הרלוונטית היא זו שארעה בדצמבר כך שאין שום השלכה לתאונה." [ש' 28-31 בעמ' 24 לפרו'; והסכומים – מתוך מסמכים ת/3, ת/8 ו-ת/11 שהציג התובע, שהם שומות מס של החברה, דו"חות כספיים, וכן דו"ח רווח והפסד מרוכז לשנים 2009-2014 שהציג מאוחר יותר, בעקבות דרישת הנתבעת].
15. כאמור, התובע בחר להותיר את טענת הקשר סיבתי בין הירידה בתפקודו לבין ירידת בהכנסות המוסך (או הגידול בהפסדים) להגיון הדברים בלבד, ולא מצא להביא לעדות עדים לחיזוק הטענה וביסוסה בעובדות. כך, לא הובא מטעמו לקוח שנטש או שוקל לנטוש, וגם לא - רואה חשבון, שינתח את המספרים, ויסביר, מדוע - למרות שההתדרדרות של העסק החלה כבר ב-2009 אם לא קודם, עדיין, כטענתו, יש לייחס להשפעה הנטענת של הנכות התפקודית שנגרמה לו בתאונות שנת 2011.
16. לתמיכה בספק שיש להעלות לגבי קיומו של קשר סיבתי בין התאונות בענייננו להפסדי החברה, מפנה הנתבעת גם לכך שבמאזנים המבוקרים של החברה שהוצגו, אין כל ציון או אזכור לתאונות הנדונות, שמעדות התובע עולה שלתפיסתו הם אירועים מהותיים, שיש בהם להשפיע על מהלך עסקיה והכנסותיה של החברה [מה שלפי הוראת לשכת רואי החשבון בישראל יש לציין במאזן מבוקר]. עוד מפנה הנתבעת לכך, שבמענה רואה החשבון של החברה לפניית המל"ל [מכתב מיום 3.3.14 – עמ' 84 למוצגי התובע], בו מסביר רואה החשבון כי בגין מצבה הכלכלי של החברה ירדו הקצאות המשכורות של בעליה, איננו מציין את התאונות הנדונות בענייננו כסיבה לכך, אף שמדובר בתאונות עבודה שהמל"ל פיצה בגינן. ב"כ התובעת טוען בתשובה, כי אין לייחס להיעדרו של אזכור, כנטען, כל משמעות, שכן לא היה מקום לאזכר את התאונות, בנסיבות.
17. לעניין ההפסדים הנטענים בעסק, אכן הוצגו ראיות בדבר הירידה בהכנסות וברווחים, אך הירידה החל עוד בשנת 2009, ומאז מחזור ההכנסות הולך ופוחת. הנתבעת טוענת כי יש לזקוף את הירידה בהכנסות מעסקו של התובע לתאונה קודמת שהייתה לו, שנתיים קודם לתאונות נשוא תביעה זו; התאונה מ-2009, לה ייחס התובע בחקירתו השפעה על עזיבת לקוחות; והנתבעת מסכמת, כי באותה מידה שהתובע טוען כי יש לייחס את ההפסדים בעסקו לתאונות נשוא תביעה זו, הנתבעת יכולה לטעון כי ניתן לייחס את ההפסדים לכל סיבה אחרת.
18. לאור מה שפורט, אני מוצא כי לא הוכח שהפסדי החברה (החל ממאי 2011 ואילך) הם תוצאה של התאונות הנדונות. התובע גם לא הרים את הנטל להראות כי בעקבות התאונות הנדונות חל שינוי מגמה – לרעה, בהכנסות החברה, מגמה שהסתמנה עוד קודם לתאונות בענייננו. עיון בדו"ח רווח והפסד של החברה לשנים 2009 עד 2014 [ת/14] ובדו"ח קליטת מע"מ – ריכוז נתוני שנות מס 2008-2015 [ת/11], מעלה כי מחזור ההכנסות (מה שנקרא במע"מ – מחזור העסקאות) ב-2009 לעומת 2008 - ירד בכ- 175,000 ₪, וב-2010 לעומת 2009 -בכ-518,000 ₪, וב-2011 לעומת 2010 – בכ-224,000 ₪, וב-2012 לעומת 2011 – בכ-232,000 ₪, וב-2013 לעומת 2012 – בכ- 43,000 ₪, וב-2014 לעומת 2013 - בכ-169,000 ₪; וב-2015 לעומת 2014 – כבר עליה בהיקף העסקאות בסך של כ-331,000 ₪. לשון אחר, אם כבר, עיון בסכומים והשוואתם, מעלה כי המגמה של פחיתה בהכנסות החברה/המוסך – נעצרה בשנת 2012, ואף ב-2015 שינתה כיוון, לטובה.
19. עם זאת, כאמור, כן התרשמתי מעדות התובע כי הנכות הרפואית שנגרמה לו מקשה עליו במידת מה את תפקודו היום יומי; אך, כאמור במידה מועטה בלבד, בהתחשב באופי הנכות ותפקידו בעבודתו. אם כן, כעולה מהאמור, אני קובע כי הנכות התפקודית שנגרמה לתובע בתאונה השנייה היא בשיעור של 5%.

בסיס השכר

1. על פי הפסיקה "בהיעדר נסיבות מיוחדות ובהיעדר נתונים מיוחדים, נקודת המוצא בקביעת בסיס השכר היא גובה השכר שמשך הניזוק מהחברה על פי תלושי השכר או טופסי 106 (בהנחה שאין חולק על האותנטיות של תלושי השכר, להבדיל מתלושים שהופקו לאחר התאונה, שבתי המשפט נוהגים להתייחס אליהם בחשדנות). שהרי, בהתאם לתלושי השכר משלם הניזוק מס הכנסה וביטוח לאומי, ובהתאם למשכורת שמשך הוא יקבל קצבת נכות מעבודה, אם חלילה ייפגע בתאונת עבודה. נטל ההוכחה הוא על צד המבקש לסתור ברירת מחדל זו אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה." [ע"א 3304/13 פלוני נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, ב-ס' 3 (20.11.13)].
2. בסיכומים מטעמו של התובע, טוען בא – כוחו כי יש לקבוע את בסיס שכרו של התובע לפי ממוצע הכנסותיו בשנת 2011 ובחיסור מס הכנסה, ולפני שיערוך, יש להעמידו על סך של 10,384 ₪. כך יש לעשות הן ביחס לתאונה הראשונה והן ביחס לתאונה השנייה, לעבר ולעתיד.
3. לעניין בסיס השכר טוען בא-כוחה של הנתבעת מטעמה, כי אנו נמצאים במצב בו בעל שליטה הוא שקובע את שכרו. לטענת הנתבעת, התובע הציג שברי ראיות ביחס לבסיס שכרו. הנתבעת סבורה כי בסיס השכר הנטען ע"י התובע הינו גבוה ואינו משקף את המציאות, וכי יש לחשבו בצורה נמוכה יותר. בסופו של דבר, הודיעה הנתבעת בסיכומים מטעמה כי היא מתירה את חישוב בסיס השכר לשיקולו של בית המשפט.
4. נזכיר, כי התובע הינו המנהל של מוסך המופעל באמצעות החברה, שהוא בעליה, וממנה - משכורתו. התובע אף אישר בחקירתו, כי הוא שקובע את בסיס שכרו [ש' 29 ב-עמ' 9 לפרו']. למוסד לביטוח לאומי משיב התובע בהקשר של הדיון בתביעת הנכות שהגיש בגין התאונות בענייננו: "אין לי ירידה בהכנסות כי אני הבעל בית. ההוצאות גדלו. סביר להניח שהרווח הנקי קטן ניתן לבצע בדיקת הכנסות" [עמ' 64 למוצגי הנתבעת].
5. לפי הדין, קביעת בסיס שכר היא קביעה עובדתית, שלצרכיה בית המשפט רשאי לבחון את בסיס השכר של הבעלים של החברה גם בהקשר הכולל של מצבה, ולא רק בהתאם לתלושי השכר שמציג התובע [ע"א 8938/15 פלוני נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, ס' 7 (7.9.16) המפנה לענין ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוח כלי רכב בע"מ נ. יצחק פת, ס' 6 (13.5.10)]. משכך, קביעת שכר התובע שהינו שכיר בחברה שבבעלותו צריכה להיעשות תוך בחינת משולבת של שכר הניזוק ומצבה של החברה.
6. התובע הגיש ראיותיו בתיק, כאשר, בין היתר, הוצגו דו"חות שומה לשנים 2009-2014, תקצירי שומה לשנים 2009-2014 וכן טפסי 106 שלו ושל אשתו לשנים 2011-2014. כמו כן, הוגשו תלושי שכרו של התובע לחודשים ספורדיים בין השנים 2011-2013 ודו"חות מע"מ שהחברה הציגה "משנים 2010-2014". בעקבות דרישת הנתבעת השלים והגיש דו"ח קליטת מע"מ ריכוז נתוני שנות מס 2008-2015, מס הכנסה - תקצירי שומה ליחיד של התובע לשנים 2009-2014, מס הכנסה - תקצירי שומה לחברה 2009-2014 ודו"ח רווח והפסד מרוכז לשנים 2009-2014.
7. מדובר במסת מסמכים, ממנה עולה כי שכרו של התובע משתנה מעת לעת לפי בחירתו, כאשר, כאמור, החברה יורדת במחזור הכנסותיה בעקביות, מאז שנת 2009, לפחות, וכתוצאה מכך - צוברת הפסדים.
8. לפי טופסי 106 שהתובע בחר להציג, היה שכרו השנתי של התובע: בשנת 2011 - 136,074 ₪ [/12= 11,339 ₪], בשנת 2012 - 135,608 ₪ [/12= 11,300 ₪], בשנת 2013 - 146,469 ₪ [/12= 12,205 ₪], ובשנת 2014 - 119,164 ₪[/12= 9,930 ₪]. לשנים 2009 ו-2010 לא הוצג טופס 106, אך לפי תקצירי שומה, נמשכו לפני שנת 2011 משכורות יותר גבוהות: בשנת 2009 - 227,107 ₪ בשנה, ובשנת 2010 - 248,719 ₪ בשנה.
9. כך, בהתאם לדו"חות השומה ודו"חות הרווח והפסד של החברה, ניתן לראות כי עסקו של התובע מפסיד כספים במהלך שנים אלו (רק בשנת 2009 עדיין ניתן לראות הכנסה בסך של 35,468 ₪), כאשר סכום ההפסד הולך וגדל משנה לשנה: בשנת 2010 עמד עסקו של התובע על יתרת הפסד בסך של 137,245- ₪, בשנת 2011: 309,181- ₪, בשנת 2012: 532,021- ₪, בשנת 2013: 669,685 ₪- [לפי דו"חות רווח והפסד של המוסך – מוצג ת/8 ו-ת/14].
10. בנוסף, התובע הגיש תביעה למל"ל לתשלום דמי פגיעה שכן מדובר בתאונות עבודה. חישוב דמי הפגיעה נעשה בהתאם לתלושי שכרו של התובע, כאשר השכר הרבע שנתי במל"ל נקבע על סך של 39,379 ₪ [13,126 ₪ לחודש] ביחס לתאונה הראשונה, ו- 37,898 ₪ [12,632 ₪ לחודש] ביחס לתאונה השנייה.
11. התובע הודה בחקירתו, כי לא הייתה לו ירידה בשכרו בעקבות התאונות, וכי "השכר נשאר אותו דבר" [שורה 5 ב-עמ' 10 לפרו']; ולשאלה: "ההכנסות שלך בשנים 2011 ואילך לא ירדו, אין פגיעה בשכר?", הוא משיב: "נכון. מה רצית שלא אחיה? יש לי הוצאות של החיים ונאלצתי לקחת הלוואה." [ש' 22-23 בעמ' 9 לפרו'].
12. אם כן, מה דין קביעת שכר הבסיס לחישוב אובדן השכר והפיצוי בגינו - במקרה בו התובע מקבל שכר מחברה שבבעלותו, שהיא חברה מפסידה? בא-כוח התובע מפנה בסיכומיו לענין ע"א 8552/09 עז' המנוח עמר אחמד ז"ל נ. המאגר הישאלי לביטוח רכב ("הפול") (11.9.11). אך באותו ענין, ב-ס' 5 לפסק הדין, נקבע כי:

"אשר לבסיס שכרו של המנוח, הרי שקביעת בסיס השכר היא עניין מובהק של  ממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם. אוסיף ואומר, כי המקרה שבפנינו, בו החברה שרויה בחובות כבדים והבעלים של החברה מושך כספים בדרך של משכורת, אך מדגים כי בסיס השכר אינו בהכרח גובה השכר המופיע בתלוש המשכורת. עמדתי על הדברים בע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' יצחק פת ([פורסם בנבו], 13.5.2010):

"ככלל, מקובלת עלי עמדת המערערות כי משיכה של כספים מחברה שבשליטתו המלאה של הניזוק, אינה אינדיקציה שאין בלתה לקביעת בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים. כך, לדוגמה, יכולה חברה חסרת תוכן כלכלי של ממש ליטול הלוואה מהבנק והניזוק בעל החברה ימשוך מהחברה את כספי ההלוואה בדרך של משיכת משכורות גבוהות ללא כל קשר למצבה האמיתי של החברה. משיכת כספים מחברה שבשליטת הניזוק, אם בתלוש משכורת ואם בדרכים אחרות, צריכה אפוא להיבחן בראיה כוללת של מצב החברה על מנת לקבוע את בסיס השכר הריאלי של הניזוק. בסופו של דבר, קביעת בסיס השכר היא ממצא עובדתי, שבמקרה דנן, נקבע על ידי בית משפט קמא על סמך הראיות והעדויות שנשמעו בפניו, ואיני רואה להתערב בו".

1. נפנה לכך, שאילו החברה בענייננו היתה מניבה רווחים טרם התאונה, וודאי היה התובע מבקש להרים מסך ולייחס (בנוסף למשכורתו) גם רווחים אלה לבסיס שכרו, בהיותם תוצר של עבודתו בניהול החברה, שהוא בעל מניותיה; ונראה כי לפי הדין גם היה ניתן לו מבוקשו, ולו בחלקו. אך בענייננו, נשאלת השאלה ההפוכה; האם כשהחברה מפסידה כספים כבר לפחות למעלה משנתיים טרם התאונות [ובעצם בנסיבות, לכאורה, משלמת משכורות מהלוואות, כנטען], בעצם השכר שבתלוש המשכורת איננו אלא פיקציה, כך שאולי יש לבחון מחדש האם הוא יכול להוות ראיה לצורך קביעת בסיס השכר.
2. בהערת אגב, אעיר, כי, מיחד גיסא, תמוה בעיני המצב בו חברה מנהלת מוסך שנים בהפסדים שהולכים ותופחים, וממשיכה לשלם משכורות לעובדיה, ובענייננו - לתובע. ומאידך גיסא, החברה מתנהלת והתובע מושך שכר למחייתו, ויש בגובה השכר שהוא מושך, לכאורה ראשית ראיה לכך שזה השכר שלטענתו עבודתו אמורה להצדיק.
3. מכל מקום, כבודה של השאלה שהעליתי לגבי משמעות הפסדיה של החברה לענין קביעת בסיס השכר – במקומה מונח. אך למולה קיימת המציאות. התובע חיי ומתקיים בעבודתו במוסך [הגם שבאופן המעורר תמיהה, כאמור], ועל כן, אינני יכול לדחות באופן גורף את טענתו לבסיס שכר בגובה המשכורת שמשך לעצמו בשנת 2011 , ובמחי הנמקה מלומדת לקבוע, שבעצם לא השתכר כלל [ש"הוצאת תלוש" איננה מלמדת על שכר אמיתי, מול ההפסדים המתמשכים של החברה].
4. שורה תחתונה, המציאות חזקה מהמספרים; הואיל והנתבעת השאירה הענין לשיקול דעתי, ולא טענה להרמת מסך בכל הקשור לבסיס שכרו של התובע בעבר, ובשל עקרון עצמאות היישות המשפטית, ומשום שהמשכורת קרובה לשכר הממוצע במשק, אאפשר לתובע בענייננו להפנות לשכרו הנקוב בתלושי המשכורת בשנת 2011 - כבסיס השכר בענייננו – בכל הקשור להפסד השכר בעבר, באותן תקופות של אי-כושר שהוכחו בשנת 2011 ותחילת שנת 2012. כך שאם ב-2011 היה שכרו השנתי ברוטו 136,074 ₪, היינו השכר החודשי – 11,339 ₪, הרי ששכרו באותה שנה, בהפחתת המס – עומד נטו על סך 10,343 ₪ [לפי תחשיב מדרגות מס ונקודות זיכוי]; ובהצמדה להיום – סך 10,657 ₪; הוא בסיס השכר לאותה תקופה מוגבלת בין מאי לבין פברואר 2012.
5. כפי שפורט לעיל, התובע שולט בקביעת גובה משכורתו, והוא בחר להקטינה רק בשנת 2014, לאחר שבשנים 2012 ו-2013 נותר שכרו בשיעור דומה לבסיס השכר כאמור. ועל כן, אבהיר כי לבחינת שיעור הפסדי שכר התובע הנטענים לעבר, לגבי התקופה שאחרי תקופות אי-הכושר, היינו - בשנים 2012 עד היום (משכורות 2015 ואילך לא הוצגו), לא ניתן להשתמש בבסיס השכר שקבעתי לתקופות אי הכושר הסמוכות לתאונה, כאמור. כך, למשל, אם המשכורת השנתית של התובע ירדה בשנת 2014, אני מוצא כי בנסיבות של חברה שממשיכה להיות בהפסדים - זאת בחירה עסקית, שאיננה מלמדת שנגרם לתובע הפסד שכר באותה שנה בגין נכותו התפקודית, כאמור.
6. בכל הקשור לבסיס השכר לצורך חישוב אובדן כושר השתכרות לעתיד, הרי שאומר כבר עתה כי אני מוצא שיש להעמידו על השכר הממוצע במשק - הידוע, שהוא כיום 10,182 ₪ ברוטו, או, בהפחתת המס - 9,415 ₪ נטו [לפי תחשיב מדרגות מס ונקודות זיכוי].

גיל הפרישה מעבודה שיש לייחס לתובע

1. התובע הוא שכיר מיוחד, שבבעלותו חברה שמעסיקה אותו. מבחינת הביטחון התעסוקתי הוא סוג של עצמאי; ועל כן, אני מקבל את עמדת התובע כי גיל הפרישה מעבודה הנכון לצורך חישוב הפיצוי בגין נזקיו הוא גיל 70.
2. למעלה מן הצורך אפנה לכך שקבעתי כי התובע חזר לעבודה מליאה, אמנם ניהולית. ומשעבודתו של התובע אינה כרוכה כבר בפעילות פיזית מאומצת, הרי שיש להניח כי יוכל להמשיך לנהל את עסקו – בין כשכיר ובין כעצמאי – גם מעבר לגיל הפרישה הסטטוטורי.
3. אפנה גם כי בפסיקה התגבשה חזקה עובדתית לפיה גיל הפרישה של העובד העצמאי הוא – 70 שנה.
4. לאור כל האמור לעיל, אני מעמיד את גיל פרישתו של התובע מעבודה לצורך חישוב נזקיו לעתיד - על 70.

ריכוז נתוני יסוד לצורך חישוב הנזק

1. סיכום של נתוני היסוד טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים:
2. התובע יליד – 1.1.1951.
3. מועד התאונה הראשונה – 18.5.2011.
4. גיל התובע ביום התאונה הראשונה – 60.
5. מועד התאונה השנייה – 5.12.2011.
6. גיל התובע ביום התאונה השנייה – קרוב ל-61.
7. גיל התובע היום – 66 וחצי.
8. שיעור הנכות הרפואית בגין התאונה הראשונה– 0%.
9. שיעור הנכות הרפואית בגין התאונה השנייה – 10%.
10. שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה הראשונה– 0%.
11. שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה השנייה – 5%.
12. בסיס השכר לעבר (לתקופה הסמוכה לאחר התאונות) - 10,657 ₪.
13. בסיס השכר לעתיד - 9,415 ₪.
14. גיל פרישה מעבודה (עתידי) – 70.

נזק ופיצוי

1. התובע מבקש לפסוק לו פיצויים בראשי הנזק הבאים: אובדן שכר (לעבר ולעתיד), עזרת הזולת (לעבר ולעתיד), כאב וסבל והוצאות רפואיות ונסיעות (לעבר ולעתיד). להלן התייחסותי והכרעתי בכל ראש נזק.

אובדן שכר לעבר

1. מצאתי כי התובע זכאי לפיצויים בגין ראש "נזק מיוחד" זה, כדלקמן:
2. כאמור, התובע קובע את שכרו, ולפי טפסי 106 לא היתה הפוגה בקבלת שכרו בגין התאונות.
3. כאמור, התובע מסכים כי לא היתה פגיעה בשכרו, להבדיל - מרווחי החברה.
4. התובע מצא לצרף תלושי שכר נבחרים; ומהם ניתן לראות ירידה בשכר בחודש התאונה הראשונה, מיום 18.5.11, ובחודש שלאחריו [ר' גם מוצג ת/1 מטעם התובע – שהוא אישור של החברה, שבבעלותו, לגבי היעדרות מעבודה מיום 18.5.11 עד יום 26.6.11]. כך בחודש מאי 2011 – עולה מעיון בתלוש ירידה בשכר של 2,860 ₪ [11,339 ₪ פחות 8,479 ₪ = 2,860 ₪], ובחודש יוני 2011 - ירידה בשכר של 7,109 ₪ [11,339 ₪ פחות 4,230 ₪].
5. לא הוצגו תלושים לחודשים של התאונה השנייה (5.12.11) ולאחריה (התלושים נגמרים בספטמבר 2011 לאותה שנה); אך מטופס ה-106 עולה כי התובע, כעדותו – המשיך לעבוד, ולהרוויח.
6. התובע מאשר בעדותו כי שכרו לא ירד ובידיו היכולת לקבוע את שיעורו; מאידך, הוא טוען כי בשנים שלאחר התאונות נאלץ, בין היתר, "בכדי לשלם משכורות לעובדים", ליטול הלוואות. אני מוצא כי לא עלה בידי התובע להוכיח נזק זה, בהיותו "נזק מיוחד", אותו יש להוכיח ברחל בתך הקטנה. ואסביר -

ה.1. התובע צריך להוכיח כי ההלוואות שלקח הם חריג - לעומת מנהגו בשנים קודמות של ניהול המוסך – טרם התאונות שבענייננו. וכאן נשאלת השאלה – לנוכח הנתונים של הפסדים מתמשכים, כיצד שרד המוסך? כיצד שרדו האנשים? ההנחה הראשונה שעולה היא – שאכן מהלוואות; אך האם ההלוואות הן תוצר ישיר של אובדן כושר השתכרותו? עניין זה לא הוכח.

ה.2 המסמכים שהתובע מפנה אליהם כ"דו"ח פעילות בנקאית לתקופה – העמדה של שתי הלואות" [ת/10 – עמ' 86-89 למוצגי התובע], אינם מצביעים מתי ניתנו ההלוואות הנטענות, מאיזו סיבה, ולאיזו מטרה. על עצם לקיחת הלוואות מעידה רק אשתו של התובע בתצהירה, ללא הבהרה לגבי מועדן; ואמירתו של התובע בחקירתו, מיוזמתו בלי שנשאל לגבי הלוואות: "יש לי הוצאות חיים ונאלצתי לקחת הלוואה", היא כללית ולקונית.

ה.2 התובע צריך להוכיח כי ההלוואות הנטענות אכן שימשו לתשלום משכורות ולא להוצאות אחרות או להשקעות אחרות במוסך. לענין הוכחת מימון פעילות עסקית, לא די בתצהיר שבו אמירה כללית של אשתו; יש להסביר, אולי באמצעות אנשי מקצוע, ולהציג ולשקף במסמכי החברה.

ה.3. התובע לא הזמין לעדות את בנו – אשר כיום מנהל בפועל את המוסך מנהל בפועל, שיוכל לתמוך בגרסה התובע, גם בכל הקשור לנטילת הלוואות.

ה.4. כאמור, התובע לא הוכיח כי הפסדי המוסך לאחר התאונה הם תוצאה של ירידת כושרו לעבוד. ודוק, כשם שבשם עקרון האישיות המשפטית הנפרדת ייחסנו לתובע שכר בסיס למרות הפסדי החברה במשך למעלה משנתיים בעבר, כך – כשהחברה ממשיכה להפסיד כספים בפעילותה לאחר התאונות (בלא שהוכח שחלה התגברות במגמה, כאמור) - לא נכון, בנסיבות, לייחס הפסד כספים נטען זה כגורם לניטלת הלוואות או כאובדנו שכר לעבר של התובע.

1. עם זאת, מסמכי המל"ל מצביעים על תשלום דמי פגיעה בגין אי-כושר ב- 37 יום העוקבים לאחר התאונה הראשונה [עמ' 61 למוצגי הנתבעת], והתובע ואשתו עומדים בעדותם על כך שבעקבות התאונות נשאר בבית "חודשיים שלושה" [ש' 13 בעמ' 16 לפרו'], על אף שבפועל טפסי ה-106 אינם מצביעים על היעדרות, ורק, כאמור משכורות מאי ויוני 2011 קטנו. מה שמקבל תמיכה גם ב-36 ימי מחלה עליהם מצביע בא-כוח התובע ב-נספח 7 לכתב התביעה [ר' גם מוצג ת/1 מטעם התובע – שהוא אישור של החברה, שבבעלותו, לגבי היעדרות מעבודה].
2. באופן דומה, אמונה עלי קביעת המל"ל לתשלום דמי פגיעה בגין 55 יום העוקבים לאחר התאונה השנייה [עמ' 76 למוצגי הנתבעת], שמקבלת תמיכה גם ב-64 ימי מחלה עליהם מצביע בא-כוח התובע ב-נספח 16 לכתב התביעה [ר' גם מוצג ת/1 מטעם התובע – שהוא אישור של החברה, שבבעלותו, לגבי היעדרות מעבודה מיום 5.12.11 עד יום 29.1.12].
3. אמנם התובע "משך" משכורות, אך אני מוצא כי באותם ימי אי-כושר, שפורטו לעיל, בפועל - נעדר מעבודתו, וכי בפועל העסק שבבעלותו סבל בגין היעדרו מעבודה - לפחות את שיעור משכורתו (בהיעדר מנהל במקום). לשון אחר, בהיעדר הכנסה לעסק בגין ההיעדרות בתקופות שמיד אחרי התאונות, לא היה בעצם מקור כספי לתשלום משכורת התובע, אלא מהלוואה. אמנם, מצאתי כי ככלל לא הוכיח התובע קשר סיבתי בין נכותו התפקודית של התובע לבין ההפסדים של העסק או ההלוואות שנטען כי ניטלו, אך – בשל הנימוקים לעיל - נקודתית לתקופות אי-הכושר, אני מוצא כי יש לראות בתובע כמי שלא הכניס שכר בעמלו.
4. ועל כן, יש לייחס לתובע הפסד שכר של חודש ורבע בגין היעדרותו משך 37 ימי אי-כושר בגין התאונה הראשונה (במאי-יוני 2011), שהם 12,929 ₪ [10,657 ₪ X 1.25 חודש], ובצירוף ריבית להיום [מיום 1.6.11] - סך של 13,687 ₪.
5. וכן, יש לייחס לתובע הפסד שכר של כחודשיים [1.833 חודשים] בגין היעדרותו משך 37 ימי אי-כושר בגין התאונה השנייה (בדצמבר 2011 וינואר 2012), שהם 19,534 ₪ [10,657 ₪ X 1.833 חודש], ובצירוף ריבית להיום [מיום 1.1.12] - סך של 20,696 ₪.
6. לא מצאתי להוסיף פיצוי על אובדן פנסיה לעבר, באשר החובה לדאוג לקיומן של הפרשות אלה היא על המעביד, שבמקרה הזה, לא הוכח לי שלא פעל להפרשתם; גם לא נטען אחרת.

אובדן כושר השתכרות לעתיד

1. התובע כיום בן קרוב ל-67, וכאמור מצאתי לקבל לצורך הערכת הפסדיו בעתיד כי גיל הפרישה שלו הוא גיל 70. עם זאת, בהתאם לראיות שהוצגו בפניי, בהתחשב בעבודתו בפועל, בגילו, בהיותו בעל המוסך, ומנהל, כאמור, לא שוכנעתי כי קיים סיכוי גבוה לגריעה בשכרו של התובע שמנהל מוסך ושנמצא בעמדה לקבוע את שכרו; זאת, גם - בהתחשב ב-5% נכות תפקודית שמצאתי שיש לייחס לו.
2. עם זאת, בהתחשב בסיכוי (שאינו נראה גבוה), שבמהלך שלוש וחצי השנים הקרובות שינוי העיתים ותנודות השוק יאלצו את התובע לסגור את המוסך, ולפרק את החברה המפסידה, החברה שפעילותה היא בעצם ההצדקה לקביעת מועד פרישתו לגיל 70 (ובכך יכפה עליו, לכאורה, מציאת מקום עבודה חילופי), אייחס בגין גריעה אפשרית בשכרו, בשינוי נסיבות, כאמור, בגין אותה נכות תפקודית קטנה שמצאתי, פיצוי בסכום גלובלי של 17,000 ₪ (התחשיב בוצע על בסיס שכר ממוצע במשק, 80% מהאקטוארי; בהתחשבות של פנסיה בחצי שנה הראשונה, עד גיל 67).

עזרת הזולת

1. בכל הקשור לעבר, לא צורפו ראיות להוצאה בעין בענין זה. עם זאת, הובאו עדויות של התובע ושל אשתו לגבי עזרה שלה משך "כשנה וחצי" בפעילויות יום יומיות פשוטות, ולגבי עזרה נוספת שנטלו – עוזרת בית וגנן. ובכן, לגבי תקופת החלמתו, משתי התאונות, ראיתי, על פי הפסיקה, לקבוע שהתובע זכאי לפיצויי מסוים בעבור עזרת הזולת; ולעניין זה, אפנה לקביעות המל"ל בפרק הנכות הרפואיות בפסק הדין. מעבר לתקופה זו, וגם לעתיד, לא ראיתי לקבוע כל פיצוי, שכן, בהתחשב בנכות התפקודית שמצאתי, לא הוכחה הגרסה כי התובע נזקק לעזרה מוגברת החורגת מעזרה רגילה. התובע לא העיד, לבד מאשתו, כל אדם אחר בענין העזרה הנטענת (לרבות לא – בנו או בתו), ועל כן, מדובר ב"עדות בעל דין יחידה", שהתובע לא מצא לתמוך אותה כנדרש, אף שעדים אפשריים לענין קיימים, כאמור. כאמור לא הובאו קבלות לענין עצם עזרה נוספת שנשכרה בשכר, שניתן יהיה ללמוד מהם לגבי העתיד; וכן – לפי הפסיקה מצופה מאשת התובע לסייע לו בנסיבות פגיעה בתאונות כפי שתוארה לעיל, ללא קבלת שכר.
2. בהעדר ראיות בעין, ולאור האמור לעיל, על דרך אומדנא דדיינא, אני קובע כי סך הפיצויים בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד – לתאונה הראשונה – בסך של 2,500 ₪, ובגין התאונה השנייה - בסך של 8,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

1. ראיתי לקבוע בראש נזק זה פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 4,000 ₪ - בגין התאונה השנייה בלבד; זאת, מהנימוקים הבאים:
2. לא הובאו בזיקה לתאונות ראיות לטיפולים רפואיים מיוחדים שחורגים מסל הבריאות או שהוכח שבעלותם נשא התובע.
3. מדובר בתאונות עבודה שבעלות הוצאותיהם נושא לפי דין המל"ל.

כאב וסבל

1. אזכיר, כי על פי הפלת"ד שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיווידואלית [ר' גם: תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ז-1976 (להלן: "התקנות"); ע"א 184/80 אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ]. זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע הפלת"ד.
2. באשר לתאונה הראשונה, על פי הוראת תקנה 2(ב) לתקנות, בהיות אחוזי הנכות הרפואית 0%, אני קוצב לתובע עבור הנזק שעינו נזק ממון, כאב וסבל, שנגרמו לו בגין התאונה סך של 4,500 ₪.
3. באשר לתאונה השנייה, בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונה, גילו של התובע, שיעור הנכות הרפואית הכוללת, 10% - סך הפיצוי בגין כאב וסבל בענייננו, על פי הנוסחה שבתקנה 2(א) לתקנות, הוא – 12,851 ₪ (על פי המשערכת).

סך הפיצוי

1. מצאתי לקבל כי בגין התאונה הראשונה זכאי התובע לפיצוי בסך כולל של 20,687 ₪; הוא סכומם של הפיצויים שקצבתי בגין כל ראש נזק, כמרוכז להלן:
2. הפסד שכר (זכאי לעבר בלבד) – 13,687 ₪.
3. עזרת הזולת – 2,500 ₪.
4. כאב וסבל – 4,500 ₪.
5. מצאתי לקבל כי בגין התאונה השנייה זכאי התובע לפיצוי בסך כולל של 62,547 ₪; הוא סכומם של הפיצויים שקצבתי בגין כל ראש נזק, כמרוכז להלן:
6. הפסד שכר לעבר – 20,696 ₪.
7. הפסד שכר לעתיד – 17,000 ₪.
8. עזרת הזולת – 8,000 ₪.
9. הוצאות רפואיות ונסיעות – 4,000 ₪.
10. כאב וסבל - 12,851 ₪.
11. מכל סך פיצוי בגין כל תאונה כאמור יש לנכות את תגמולי המל"ל.
12. בגין התאונה הראשונה שולמו לתובע על ידי המל"ל דמי פגיעה בסך 11,751 ₪ נכון ליום 15.11.11, ובשערוך להיום – 11,991 ₪. כלומר, הפיצוי לתשלום בגין התאונה הראשונה, בניכוי מל"ל, מסתכם בסך 8,696 ₪.
13. בגין התאונה השנייה שולמו לתובע על ידי המל"ל דמי פגיעה בסך 18,049 ₪ נכון ליום 29.3.12, ובשערוך להיום – 18,436 ₪. עוד בגין התאונה השנייה שולמה לתובע גמלת נכות בסך 44,032 ₪ נכון ליום 16.05.13, ובשערוך להיום 44,066 ₪. כלומר, הפיצוי בגין התאונה השנייה, בניכוי מל"ל, מסתכם בסך 45 ₪.
14. אם כן, סך הפיצוי שמצאתי שראוי לפסוק בענייננו, הוא 8,741 ₪ [8,696 + 45]. הצדדים חלוקים לגבי זכות התובע לקבל 25% מסך הפיצוי על פי הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק המל"ל").

התאונות – תאונות "רכב מעביד"

1. התובע טוען כי הוא זכאי לקבלת לפחות 25% מגובה הפיצוי שיקבע בכל אחת מהתאונות. טוענת הנתבעת כי מדובר בענייננו בתאונת דרכים שבה מעורב "רכב מעביד", וכי התביעה נבלעת, ומכל מקום - התובע איננו זכאי לקבלת 25% מינימום מסך הפיצויים שימצא זכאי להם.
2. כאמור, אין מחלוקת כי שתי התאונות הן תאונות עבודה וכי התובע היה בעבודה בעת שאירעו. רכב התובע בכל אחת מהתאונות הוא אופנוע (למעשה – קטנוע); אך לא אותו קטנוע [ש' 29-32 לפרו']; שניהם בוטחו על ידי הנתבעת.
3. התובע מפנה לכך שאת שני הקטנועים עליהם רכב בתאונות, רכש מכספו והם רשומים נכון למועד התאונות - בבעלותו [עמ' 89 ו-90 למוצגי הנתבעת]. מאידך, אשת התובע נשאלה בחקירתה מי נשא בהחזרת הקטנוע בשתי התאונות (ביטוח, טסט, וכו'), האם המוסך? והיא השיבה "לא זוכרת" [ש' 6-7 בעמ' 18 לפרו']. טוענת הנתבעת כי לא די בעדות שמותירה אפשרות שאולי לא החברה נושאת בהוצאות החזקת הרכב, וכי הנטל על התובע להוכיח כי בעצם אין מדובר ברכב מעביד. אפנה לכך, שמעיון בביאורים לדו"חות כספיים שהגיש התובע בהקשר של החברה, עולה כי החברה רשמה כהוצאה, כחלק מהוצאות תקורה, "אחזקת רכב" בסך של 63,422 ₪ - בשנת 2011 [עמ' 38 לנספחי התובע לתצהירו].
4. בענין ע"א 8938/15 פלוני נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (7.9.16), נקבע כי גם בהיותו הבעלים של החברה רשום כבעלים של הרכב , משהעמיד את הרכב לרשות החברה ולרשותו-שלו, ונפגע תוך כדי עבודה בשירות החברה, יש לראותו כמי שנהג ברכב המעביד ובשירות המעביד, ולכן אינו זכאי ל-25% מהנזק. נדחתה שם טענת העובד, שביקש להסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ב-ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 3463/07 אילוז נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (4.3.2010), ולפיו המבחן הוא על מי חלה חובת הביטוח. הובהר בענין ע"א 8938/15 כי גם על פי מבחן חובת הביטוח, הרי שזו מוטלת גם על מעביד שהרכב אינו בבעלותו, אם הוא מחזיק את הרכב ומתיר בו את השימוש לעובד לצורכי עבודתו [ע"א 5584/01 עזבון המנוח שמואל מנשה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677 (2004)] (באותו מקרה המעביד היה שוכר של הרכב ולא בעליו). נקבע בענין ע"א 8938/15 כי באספקלריה זו יש לראות את החברה כמי שמחזיקה ברכב, וכמי שהתירה את השימוש בו למערער שהוא עובד שלה לצורכי העבודה. לכן, גם בנסיבות של אותו מקרה חובת הביטוח הוטלה על החברה, ולאור זאת נשללת זכותו של המערער ל-25% מהנזק [ראו: אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 586-585 (מהדורה רביעית; 2012)].
5. יש לציין, כי י' אנגלרד, בספרו פיצויים לנפגעי תאונת דרכים (יהלום, תשס"ה) מבקר את הדעה שיש להבחין, בעניין זכות השיבוב (החזרה) של המל"ל, בין תאונת עבודה ברכב של המעביד ובין תאונת עבודה ברכב של העובד. לדעתו "היסוד המכריע הוא כי תאונת הדרכים היא תאונת עבודה בשירותו של המעביד" (שם, בעמ' 518). וכך כתב בהמשך הדברים:

"מבחינה פורמלית, קרות התאונה האישית תוך כדי מהלך העבודה די בה כדי למלא את דרישות ס' 82 לפקודת הנזיקין, תוך כדי זיהויו של המבטח, לפי המקרה, הן עם המעביד והן עם העובד. מסקנה שונה תיצור אי-התאמה בין מעמדו של עובד עצמאי כפי שנקבע בפרשת תמר לבין מעמדו של עובד המשתמש לצורך עבודתו ברכב שלו. ואמנם, אין כל היגיון ענייני להחיל דין שונה על עובד המשתמש ברכבו שלו לצרכי העבודה, דהיינו, מקרה שבו הנפגע מצוי במעמד ביניים בין עובד לעובד עצמאי" (שם, בעמ' 520).

1. בענייננו, מסיבותיו הוא, מבכר התובע לנהל את עסקו, המוסך באמצעות חברה שמשלמת לו ולעובדיה האחרים שכר. הוא בעל כל מניות החברה. על כן, רישום הקטנוע שרכש, לפי הנטען - מכספו, על שמו [קטנוע שאין מחלוקת שמשמש דרך קבע את מעבידתו החברה בכך שהוא משמש לו בביצוע עבודתו עבורה], אין בו כדי להפוך את המקרה בענייננו לחריג מהפסיקה בנדון, כאמור. החברה בענייננו, בעצם, "שוכרת" את הקטנוע מהעובד לצורך ביצוע העבודה. הואיל והתובע משמש, בעצם, השוכר מיחד והמשכיר מאידך, יש להניח שבחלוקת המשאבים בין הפרטי שלו ל"ציבורי" (המעביד – החברה), הוא מעדיף שהמעביד (החברה) תישא בהוצאות התקורה האלה, כי המעביד הוא הנהנה מהעבודה שמסופקת באמצעות הקטנוע. כך, שכל עוד לא הוכח סופית בענייננו, שלא החברה היא זו שנשאה בעלות החזקת הרכב, הרי שהנטל על העובד להראות כן.
2. כאמור, תפיסת בית משפט העליון בענין ע"א 8938/15, היא באין לאפשר למי שעובד כעובד של חברה שהיא בשלמותה בבעלותו, מצד אחד להסתר מאחורי מסך היישות המשפטית הנפרדת, כשהדבר נוח לו, ומצד שני לעמוד בעמדה של מי שאיננו מעביד. קיים אינטרס מובנה באחידות התפיסה שמעביד באשר הוא, שנהנה משירות שניתן לו על ידי רכב בעבודת עובד, גם אם הרכב בבעלות העובד וגם אם הוצאותיו משולמות על ידי העובד, החובה לבטח היא על המעביד. כלשון כב' הש' ד"ר מנחם קליין בענין ת"א (השלום ב-ת"א) 18307-03-11 ל.י. נ. המאגר הישראלי לביטוח רכב – ה"פול":

"הפסיקה ברורה והכיוון הוא ברור: נטישת מבחנים פורמליים של בעלות

ושליטה למבחנים מהותיים שמטרתם להתאים את הקביעות המשפטיות הנורמטיביות לחיי המסחר והחברה האמתיים.".

1. הנתבעת מפנה לכך שהזכות להיפרע 25% לפי הוראת ס' 330 לחוק הביטוח הלאומי, מותנית בנטל קיום תנאי הסעיף שהוא דיווח במועד בענין התביעה - למל"ל, מה שלטענתה לא הוכח שקויים בענייננו; באשר, התובע לא הוכיח כי דיווח למוסד לביטוח לאומי כאמור בהוראת ס' 330 (ג) ו-(ד) לחוק המל"ל.
2. בשל כל האמור לעיל, אין אני מוצא שהתובע זכאי לפיצוי בגובה 25% מסכום הפיצויים שחושב לעיל. דין התביעה להתקבל, כך שהנתבעת תשלם לתובע סך של 8,741 ₪.

סוף דבר

כמפורט לעיל - התביעה מתקבלת, בסכומים שנקצבו.

הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 8,741 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15.21% מהסכום לעיל, וכן - תישא הנתבעת בהחזר האגרה ששילם התובע בנדון.

סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים כמקובל.

זכות ערעור - כדין.

ניתן היום, ג' תמוז תשע"ז, 27 יוני 2017, בהעדר הצדדים.