בפניי תביעה כספית על סך 14 מיליון ₪ שהוגשה בסדר דין מקוצר.

התביעה

1. התובעים הם בני זוג, הגישו נגד הנתבעים תביעה כספית על סך 14 מיליון ₪. התביעה נגד הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") מבוססת על הסכם שכביכול נכרת בין הצדדים בלילה של יום 21/12/13 ואילו התביעה נגד הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") היא תביעה שטרית הנסמכת על שיק בסך 13.8 מיליון ₪ המשוך מחשבון הבנק של הנתבע ושנמסר לתובעים לטענתם, להבטחת החזר כספים אותם נטלה הנתבעת מאת התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת").

2. הרקע לכריתת ההסכם ומסירת השיק בהתאם לגרסתם של התובעים פורט בהרחבה בכתב התביעה. על פי הנטען, ההיכרות בין התובעת לנתבעת החלה כשמונה שנים לפני הגשת התביעה, עת עסקה הנתבעת בקריאת קלפים בטבריה, מאז היחסים בין התובעת לנתבעת נהיו קרובים וחמים מאוד. באותה תקופה התגלו בעיות בריאות קשות בבני משפחתה של התובעת. הנתבעת שכנעה את התובעת כי מחלות אלה נגרמות בשל מעשי כישוף אותם מבצעת גיסתה ולכן דרשה ממנה סכומי כסף שנעו בין 1,500$ ל- 5,000$ כדי לעזור לה להסיר את הכישוף. בהמשך שכנעה הנתבעת את התובעת בדבר הצורך "בטיהור" הכספים שהם (התובעים) מחזיקים בבית. לצורך כך נהגה התובעת למסור לנתבעת מידי פעם סכום כסף של 100,000$, והנתבעת היתה מחזירה אותו לאחר "שטוהר" כשהוא עטוף בשקית שחורה ודרשה ממנה לשים את הכסף בכספת ולא לגעת בו. נוהל זה נמשך כשלוש שנים, שבמהלכן הצטברו בתוך הכספת "שקיות על גבי שקיות שחורות" שבהן היו הכספים של התובעת.

3. בחודש 11/13 ביקש התובע מס' 2 (להלן: "התובע") לרכוש את חלקיו של שני אחיו האחרים בעסק עופות אותו הם מנהלים במשותף ולצורך כך ביקש מהנתבעת להכין לו מתוך הכספת את הכספים, שהיה אמור לשלם בהתאם לעסקת הרכישה. התובעת סיפרה לנתבעת על כוונת בעלה לרכוש את העסק, והנתבעת טענה בפניה, כי אסור להם לגעת בכסף אחרת יומטו עליהם אסונות כבדים יותר. כדי למנוע מהתובע לעשות שימוש בכסף שבכספת ייעצה הנתבעת לתובעת בשיחת טלפון שהתקיימה ביניהן ביום 23/11/13, כי השתיים יביימו פריצה לבית ולכספת, יוציאו את הכספים מהכספת, ויספרו לתובע, כי הכסף נגנב. התובעת סירבה להצעה זו, וחצי שעה לאחר שנוהלה אותה שיחת טלפון, ביקרה הנתבעת בביתה של התובעת והשקתה אותה במשקה שבעקבותיו "קיבלה התובעת בלאק אאוט ולא זכרה מה היה". יום למחרת הגיעה הנתבעת לביתה של התובעת, וקיבלה ממנה סכום של כ- 14 מיליון ₪ על מנת "לטהרו". מספר ימים לאחר מכן, מסרה הנתבעת לתובעת שיק של הנתבע על סך 13.8 מיליון ₪ להבטחת השבת הסכום.

4. משלא החזירה הנתבעת את הכספים שלקחה מהתובעת כאמור, סיפרה התובעת לבעלה (התובע) על אשר אירע, והוא סיכם עם הנתבעת, כי היא תעבור בדיקת פוליגרף. בהתאם לכך חתמה התובעת ביום 22/12/13 על תצהיר בפני עורך דין לידאוי ויסאם שלפיו, היא מסכימה מרצונה הטוב והחופשי לעבור בדיקת פוליגרף, וכי אם יתברר בבדיקה זו כי הייתה מעורבת בגניבת הכספים, היא תשלם לתובעים סכום של 14 מיליון ₪. עוד הצהירה הנתבעת באותו תצהיר, כי "תוצאת הבדיקה תהייה מכרעת וסופית ואין טעון לעניין קבילותה בכל הליך שיתקיים לרבות בהליך אזרחי". בו ביום שבו נחתם התצהיר עברה התובעת בדיקת פוליגרף שהראתה כי היא, לכאורה, דוברת שקר, וכי הייתה מעורבות במעשה ההונאה והגניבה הנטענים.

ההגנה

5. בבקשת הרשות להתגונן פרשו הנתבעים מסכת עובדתית קשה של התעללות, איומים וכליאת שווא שביצעו על פי הנטען התובעים ואנשים נוספים מטעמם, כלפי הנתבעת ושבעקבותיהם היא נאלצה לחתום על אותו תצהיר התחייבות ולעבור את בדיקת הפוליגרף. על פי הנטען, ביום 21/12/13 הוזמנה הנתבעת לביתם של התובעים במטרה לערוך התחשבנות ביניהם נוכח העובדה שהם (התובעים) היו חייבים לה כספים. משהגיעה למקום, היא נכלאה שם והחלה מסכת התעללות שכללה תקיפתה באגרופים ובעיטות, איומי אקדח, שפיכת מים קרים על הנתבעת, איום בשפיכת בנזין עליה ושריפתה. כמו כן נטען, כי בשלב מאוחר יותר הציג עו"ד לידאוי, ב"כ התובעים, את עצמו בפני הנתבעת כחוקר משטרתי וביד אחת עם התובעים אילץ אותה לחתום על התצהיר ואף לעבור את בדיקת הפוליגרף. הנתבעים אף כפרו מכל וכל במעשים המיוחסים להם בכתב התביעה ובמעשה המרמה וטענו, כי מדובר בסיפורי בדים שאין להם כל קשר למציאות. הם אף הכחישו את ממצאי בדיקת הפוליגרף, והעלו טענות שונות ביחס לקבילותה ולמשקלה. בין היתר, נטען כי השאלות שהופנו לנתבעת היו עמומות ונוסחו בצורה כוללנית, ולא ניתן לקבוע על פיהן כי הנתבעת הייתה מעורבת בגניבה. לעניין התביעה השטרית טען הנתבע, כי ההמחאה שמחזיקים בה התובעים נגנבה מהרכב שבו נסעה התובעת לביתם ביום שבו היא נכלאה, וכי מעולם לא נמסרה על ידו למאן דהוא. עוד טען הנתבע, כי רק החתימה על ההמחאה היא שלו ואילו יתר הפרטים, כגון שם הנפרע, סכום השיק ותאריך הפירעון מולאו על ידי אדם אחר, שלא בידיעתו ושלא בהסכמתו.

גדרי המחלוקת

6. מאחר שכתב התביעה כולל תיאור עובדתי הנוגע למעשי מרמה שמיוחסים לנתבעים וכן כולל התייחסות להסכם שנכרת בין הצדדים שעל פיו התחייבה לכאורה הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 14,000,000 ₪ בכפוף לתוצאות בדיקת הפוליגרף וכן התייחסות להמחאה שנמשכה מחשבון הנתבע, מן הראוי לעמוד תחילה על גדרי המחלוקת ועל עילות התביעה להן טענו התובעים.

7. כזכור, התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, ולפיכך הגישו הנתבעים בקשה למחיקת כותרת. בתגובה לבקשה זו טענו התובעים, כי תביעתם מבוססת על הסכם שנכרת בינם לבין הנתבעת המתבטא בתצהיר ההתחייבות עליו חתמה הנתבעת בפני עו"ד לידאוי וכן על השיק שנמשך מחשבון הבנק של הנתבע. מאחר שמדובר בתביעה הנסמכת על התחייבות בכתב ועל שטר, היא ראויה לידון בסדר דין מקוצר. נוכח טענות אלה התקבלה עמדת התובעים שהתביעה ראויה לידון בסדר דין מקוצר, וזאת בהחלטה מיום 15/3/15. בהתאם לכך הבקשה למחיקת כותרת נדחתה. זאת ועוד, גם בישיבת קדם המשפט מיום 5/5/15 הצהיר ב"כ התובעים במפורש: "אנו טוענים לתביעה חוזית ושטרית" נוכח הצהרה זו נרשמה מפי ב"כ התובעים הצהרה נוספת ולפיה:

"שמענו את הערות בית המשפט כי התביעה כפי שהוגשה היא תביעה שטרית והסכמית ולפיכך ככל שבימ"ש יקבע כי יש פגם המצדיק ביטול השטר וההסכם, התביעה תידחה ואנו מצהירים כי אנו מודעים לכך".

גם בפתח סיכומיו בפני, חזר ב"כ התובעים על הדברים הנ"ל והצהיר, כי "מדובר בתביעה בסדר דין מקוצר שמתבססת על הסכם, התחייבות בכתב ועל שטר-שיק כאשר ההתחייבות מגולמת בתצהיר של הנתבעים והשיק הוא שיק של הנתבע 2 שנמסר על ידי הנתבעת לתובעת".

8. נוכח האמור והצהרות ב"כ התובעים כמפורט לעיל, התמקדו הראיות מטעם הצדדים בעיקר בנסיבות חתימתה של הנתבעת על תצהיר ההתחייבות, באופן ביצוע בדיקת הפוליגרף ובנסיבות שבהן הגיע השיק לתובעים. על כן, גם פסק הדין יתמקד בשאלות אלה בעיקר, אם כי לשם הכרעה בסוגיות אלו, קיים צורך גם להתייחס לרקע שהביא לאירועים באותו לילה שבו נחתם תצהיר ההתחייבות.

ראיות הצדדים

9. מטעם התובעים העידו 11 עדים, אשר נכחו בביתם של התובעים בלילה שבו נחתם תצהיר ההתחייבות וחלקם אף נשאר שם עד יום למחרת, עד לאחר שבוצעה בדיקת הפוליגרף. העדים שהעידו מטעם התובעים הם: התובעים עצמם, שני ילדיהם (בילאל ומוחמד), עו"ד ויסאם לידאוי שהחתים את הנתבעת על תצהיר ההתחייבות, מר ישראל עור – בודק הפוליגרף וכן העידו עדים נוספים שחלקם הוזמן לביתם של התובעים באופן יזום על ידם וחלקם הזדמן למקום באופן מקרי.

10. מטעם הנתבעים העידו הנתבעים עצמם וכן העיד מר זועבי סעיד, אביה של התובעת. כמו כן, הוגשה מטעם הנתבעים חוות דעת של מלי קדוש, מומחית להשוואת כתב יד, אשר קבעה כי הפרטים שמולאו בשיק עליו נסמכת התביעה השטרית נגד הנתבע לא מולאו על ידו, למעט החתימה על השיק שהיא אכן חתימתו.

גרסאות עדי התביעה

11. בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת, כי היא הכירה את הנתבעת לפני כתשע שנים, אז עסקה היא (הנתבעת) במיסטיקה בצורותיה השונות, קריאת קלפים ומגדת עתידות ואף העבירה הרצאות בעניינים אלה. במשך השנים הן הפכו לחברות מאוד קרובות והנתבעת נהגה לבקר אותה בביתה לעיתים קרובות ולשהות שם למשך שעות רבות. באותה תקופה חלק מבני משפחתה של התובעת חלו במחלות קשות, והנתבעת שכנעה אותה כי המחלות נגרמות בשל כישוף שמבצעת גיסתה של התובעת. כדי להסיר את הכישוף והקללה שהטילה אותה גיסה כביכול, ביקשה הנתבעת מהתובעת לשלם לה כספים בסכומים שונים, כדי להביא לה קמעות. עניין זה נמשך, כך נטען, כשלוש שנים, שבמהלכן, הייתה התובעת משלמת לנתבעת סכומים שנעו בין 3,000 $ ל- 200,000 $. בעיות הבריאות במשפחתה של התובעת החריפו, הנתבעת ניצלה את מצוקתה ושכנעה אותה לרכוש דרכה דולרים בסכום של 100,000$ כל פעם, וזאת כדי להתמודד עם כישוף שנקרא "ראסד" כאשר הנתבעת הייתה מביאה לה את הדולרים בשקית שחורה, מבקשת ממנה לשמור את הכספים בכספת ואוסרת עליה לגעת בהם או לעשות בהם שימוש כלשהו. גם עניין זה נמשך לטענת התובעת כשלוש שנים, שבמהלכן רכשה הנתבעת עבור התובעת סכום של 1.8 מיליון $. בנוסף לסכום זה היה בכספת סכום נוסף של 2.4 מיליון דולר, סכום של 100,000 יורו, 170,000 ₪ וארבעה ק"ג תכשיטים וזהב.

12. בחודש נובמבר 2013 ביקש התובע מאישתו (התובעת) להכין את הכספים מהכספת, שכן היה בכוונתו לרכוש את חלקיהם של שני אחיו בעסק העופות שהם מנהלים במשותף. התובעת התייעצה עם הנתבעת והאחרונה טענה בפניה, כי אסור להם להשתמש בכספים בשל קללת "אלרסד", כי אם ישתמשו בכספים אלה כל המשפחה של התובעת תמות, וכי ניתן לעשות שימוש בכספים אלה רק לאחר שתוסר אותה קללה. לשם הסרת קללת "אלרסד" יזמה הנתבעת ביום 23/11/13 שיחה עם התובעת וניסתה לשכנע אותה שהשתיים יביימו פריצה לבית ולכספת, יוציאו את הכספים ויספרו לתובע, כי הכסף נגנב. התובעת סירבה וכחצי שעה לאחר מכן, ביקרה הנתבעת בביתה, השקתה אותה במשקה כלשהו שבעקבותיו היא קיבלה "בלק אאוט, איבדתי שליטה במתרחש ולא זכרתי מה היה". למחרת הגיעה הנתבעת לביתה של התובעת, וקיבלה ממנה את כל הכספים והתכשיטים שהיו בתוך הכספת במטרה "לטהרו" מהקללה ולהחזירו. הנתבעת אף דאגה להזמין נגר בשם סלאח מחאג'נה לצורך ביום פריצה לחדר שבו הייתה הכספת.

על פי הנטען בתצהיר, הנתבעת לא החזירה את הכספים והתכשיטים על אף בקשותיה החוזרות והנשנות של התובעת ממנה להחזיר אותם, וזאת בטענה כי דרוש עוד זמן לצורך טיהור הכסף. לטענת התובעת, בשל דרישותיה החוזרות והנשנות להחזיר את הכספים והתכשיטים ועל מנת להפיס את דעתה שאין בכוונתה שלא להחזירם, מסרה לה הנתבעת שיק ביטחון המשוך מחשבון הבנק של הנתבע, על סך 13,800,000 ₪. עוד נטען כי הנתבעת החזירה לתובעת את התכשיטים השייכים לכלתה (אשתו של מוחמד) מאחר שעל תכשיטים אלה לא היתה קללה.

13. התובעת המשיכה וטענה בתצהיר, כי ביום 21/12/13 (המועד שבו נחתם תצהיר ההתחייבות), ביקרה הנתבעת בביתם של התובעים, כפי שהיא נהגה לבקר אותם בעבר, ובעת ביקורה נכחו בבית בעלה של התובעת, שני בניה, חתנה ואנשים נוספים, מכרים וחברים. בהמשך הגיעו למקום אבראהים זועבי, דודה של הנתבעת ועו"ד ויסאם לידאוי. לטענתה, במהלך אותו מפגש דרש התובע מהנתבעת להחזיר את הכספים. הנתבעת הודתה שקיבלה מהתובעת את הכספים אך טענה כי מסרה את הכסף לבנה של התובעת, מוחמד, בצומת מוסמוס, וזאת לבקשת התובעת עצמה. התובעת הכחישה שביקשה מהנתבעת להעביר את הכסף למוחמד וטענה, כי הנתבעת לקחה את הכסף במרמה ובתחבולה בטענה שצריך לטהרו. גם מוחמד הכחיש באותו מעמד את טענת הנתבעת שהיא נתנה לו כסף בצומת מוסמוס.

14. בשלב זה ונוכח הכחשתה של הנתבעת שהכספים נמצאים אצלה, יצרו התובעים, קרוב לשעה 00:30 בלילה, קשר טלפוני עם אבראהים זועבי, דודה של הנתבעת, וביקשו ממנו להגיע אליהם הביתה, והוא אכן הגיע לאחר שהתובעים דאגו להסיעו מביתו לביתם. לטענתה, מאחר שנמסרו שלוש גרסאות באשר לעובדת היעלמות הכסף, הציע עו"ד לידאוי לשלושת המעורבים (התובעת, הנתבעת ומוחמד) לעבור בדיקת פוליגרף, ושלושת אלה הביעו את הסכמתם מרצון טוב וחופשי. לטענת התובעת, הנתבעת לא הוחזקה שם בכח, היא נשארה במקום והסכימה לבדיקת הפוליגרף מרצונה הטוב והחופשי, במטרה להוכיח את חפותה. לטענתה, הנתבעת יכולה הייתה לעזוב את המקום בכל שלב שרק רצתה, אך העדיפה להישאר במטרה, כאמור, להוכיח את חפותה. כדי לשכנע בגרסתה שהנתבעת נשארה בבית והסכימה לבדיקת הפוליגרף מרצונה החופשי, טענה התובעת, כי בני משפחתה של הנתבעת (שני הוריה, אחיה, ואחותה) הגיעו לביתם יום למחרת בשעות הבוקר, ישבו עם הנתבעת ודיברו איתה ולאחר מכן עזבו את המקום, ואילו הנתבעת בחרה שלא ללכת עמם ולהישאר שם. לשיטתה, אילו הנתבעת הוחזקה במקום בכח, בני משפחתה היו מדווחים על כך למשטרה, דבר שלא נעשה.

15. מוחמד טען כי ביום 21/12/13 הגיע לבית הוריו בשעות הערב, כאשר הנתבעת הייתה כבר שם. לטענתו, במהלך הפגישה הם דיברו על גניבת הכסף והנתבעת הכחישה כל מעורבות. בהמשך היא הודתה שקיבלה את הכסף מאמא שלו, אך טענה שהעבירה את הכספים אליו בצומת מוסמוס, אך הוא (מוחמד) הכחיש זאת. בהמשך יצר זייד אמארה, החתן של התובעים, קשר עם עו"ד לידאוי, וביקש ממנו להגיע. בהמשך יצרו התובעים קשר טלפוני עם אבראהים זועבי, דודה של הנתבעת, וביקשו גם ממנו להגיע אליהם, על מנת שיעזור להם למצוא פתרון למחלוקת שנוצרה. לאחר ששניים אלה (עו"ד לידאוי ואבראהים זועבי) הגיעו ומאחר שכל אחד מהמעורבים בפרשה (התובעת, הנתבעת ומוחמד) התבצר בעמדתו, הציע עו"ד לידאוי ששלושתם יעברו בדיקת פוליגרף והם הסכימו מרצונם הטוב והחופשי. מוחמד חזר על טענת אמו התובעת שכביכול הנתבעת הייתה חופשיה לעזוב את המקום, אך נשארה שם מרצונה הטוב והחופשי. הוא אף חזר על גרסת התובעת שבבוקר אותו לילה הגיעו למקום הוריה, אחיה ואחותה של הנתבעת, ישבו עמה ועזבו את המקום, עובדה שלטענתו אינה מתיישבת עם גרסת הנתבעת שהיא הוחזקה במקום בכוח.

16. התובע טען בתצהירו, כי ביום 27/11/13 הייתה אמורה להתבצע עסקה שלפיה הוא ירכוש את חלקו של השותף שלו במשחטה, בהתאם להסכם שנערך והוכן מראש על ידי עו"ד אוסאמה עבדאלהאדי ורוה"ח של החברה וליד סלאמה. הוא ביקש מהתובעת שתביא את הכסף, ואז נשמעה צעקה שלה ושל מוחמד מהקומה שבה נמצאת הכספת, ומשבירר את פשר העניין, נאמר לו כי הייתה פריצה ותכולת הכספת נגנבה. מיד הוגשה על ידו תלונה, נפתחה חקירה על ידי משטרת ישאל ונעצרו חשודים. בימים שלאחר מכן, התחיל לזרום לתובע, לטענתו, מידע שאישתו התובעת והנתבעת מעורבות בגניבת הכסף. ביום 21/12/13 ביקרה הנתבעת אצלם בבית כמנהגה, וטענה כי היא אינה מעורבת בגניבה. בהמשך הודתה שקיבלה את הכסף מהתובעת, אך לטענתה היא העבירה אותו למוחמד בצומת מוסמוס, וזאת לבקשת התובעת עצמה. בהמשך תצהירו מפרט התובע את השתלשלות האירועים באותו לילה מנקודת מבטו, בדיוק כפי שפורט בתצהיר התובעת ומוחמד. גם התובע טען כי הנתבעת נשארה במקום ועברה בדיקת פוליגרף מרצונה החופשי, וכי היא הייתה רשאית לעזוב את המקום מתי שרצתה, אך העדיפה להישאר על מנת להוכיח את חפותה. התובע חזר על טענת קודמיו כי בבוקר אותו לילה ביקרו בביתם אמה, אחיה ואחותה של הנתבעת, ישבו ודיברו עמה ולאחר מכן עזבו ואילו הנתבעת נשארה אצלם, עובדה שלטענתו אינה מתיישבת עם גרסת הנתבעת שהיא הוחזקה במקום בכוח ובניגוד לרצונה.

17. עו"ד לידאוי טען בתצהירו, כי ביום 21/12/13 יצר איתו קשר טלפוני זייד אמארה, וביקש ממנו להגיע לבית התובעים בשל עניין דחוף. הוא הגיע למקום, שם סיפרו לו הנוכחים אודות המקרה. הוא ישב עם כל אחד מהמעורבים (התובעת, הנתבעת ומוחמד) בנפרד, ושמע את גרסאותיהם. התובעת טענה, כי נתנה את הכסף לנתבעת לאחר שהאחרונה שכנעה אותה שיש לטהרו. הנתבעת הודתה שקיבלה את הכסף, אך טענה כי התובעת ביקשה ממנה להעבירו למוחמד והיא אכן העבירה אותו למוחמד בצומת מוסמוס, ואילו מוחמד הכחיש כל מעורבות בעניין והכחיש שהנתבעת נתנה לו כסף כלשהו בצומת מוסמוס. מאחר שהיו שלוש גרסאות באשר להיעלמות הכסף, הציע עוד לידאוי ששלושת המעורבים יעברו בדיקת פוליגרף, והצעה זו הייתה מקובלת על כל המעורבים, לרבות על הנתבעת, אשר חתמה על תצהיר ההתחייבות מרצונה הטוב והחופשי. לטענתו, אף אחד לא תקף את הנתבעת ולא איים עליה והיא הסכימה לחתום על התצהיר ולעבור את הבדיקה מאחר שהיא "רצתה להוכיח שהיא לא משקרת" (סעיף 11 לתצהיר). יום למחרת, נפגש עו"ד לידאוי עם בודק הפוליגרף במשרדו והביא אותו לביתם של התובעים, שם נערכו שלש בדיקות פוליגרף: לתובעת, לנתבעת ולמוחמד. בהתאם לתוצאות הבדיקות, הנתבעת יצאה דוברת שקר בשאלות אם היא קיבלה מהתובעת כספים ואם נתנה את כל הכסף שקיבלה לבנה מוחמד, ואילו התובעת יצאה דוברת אמת בגרסתה שהכספים שנתנה לנתבעת עדיין מוחזקים על ידה עד היום.

18. ישראל עוז, בודק הפוליגרף, טען בתצהיר עדותו הראשית, כי ביום 22/12/13 נפגש עם עו"ד לידאוי במשרדו של האחרון בנצרת, אז הסביר לו עו"ד לידאוי כי מטרת הבדיקה היא להכריע בין שלש גרסאות סותרות. הוא נסע אחרי עו"ד לידאוי לביתם של התובעים שם ערך בדיקת פוליגרף לנתבעת, לתובעת ולמוחמד. לטענתו, בתחילת הבדיקה הסביר לכל אחד מהנבדקים את משמעות הבדיקה, וכי עליו להסכים לבדיקה מרצונו החופשי וללא לחץ וכי בהעדר הסכמה חופשית, הוא לא יבצע את הבדיקה. הוא טען, כי הנתבעת הצהירה בפניו כי היא מסכימה לעבור את הבדיקה מרצונה החופשי ואף חתמה על הסכמה בכתב לבדיקה מרצונה החופשי. מר ישראל עוז הוסיף, כי הנתבעת יצאה דוברת שקר.

19. עד מרכזי נוסף שהעיד מטעם התובעים הוא דודה של הנתבעת, מר אברהים זועבי, אשר טען בתצהירו, כי הוזמן לביתם של התובעים טלפונית, ביום 21/12/13 קרוב לחצות. לדבריו, בהגיעו לביתם של התובעים, הוא פגש את התובעים, את זייד אמארה, מורה בבית ספר שהוא אחיה של התובעת ואנשים נוספים. אותם אנשים סיפרו לו, כי נגנבו כספים וזהב מביתם של התובעים וכי הם חושדים בנתבעת שהיא גנבה את הכסף. איברהים זועבי שוחח בנפרד עם הנתבעת, אשר הודתה שלקחה את הכסף והזהב מהתובעת, אך טענה שמסרה אותם לבקשת התובעת עצמה לבנה מוחמד. הוא הוסיף, כי לאחר חצות הגיע לבית התובעים עו"ד ויסאם לידאוי, אשר הציע כי שלושת המעורבים יעברו בדיקת פוליגרף והתובעת הסכימה לעבור את הבדיקה מרצונה הטוב והחופשי, מבלי שמי מהנוכחים תקף אותה או אפילו איים עליה. לדבריו, למחרת הגיעו לבית התובעים בני משפחתה של הנתבעת (אבא, אמא, אחים ובני דודים) שהסכימו כולם כי תיעשה בדיקה מי לקח את הכסף והזהב, וזה שלקח יתחייב להחזיר, והדברים היו מוסכמים על הנתבעת. לטענתו, רק לאחר שיצאה דוברת שקר ועזבה את בית התובעים, החליטה הנתבעת להגיש תלונה, וזאת כדי להתחמק מהתחייבותה להחזיר את הכסף והזהב.

20. יתר עדי התביעה, זייד אמארה (חתנם של התובעים), בילאל אחמד (בנם של התובעים), זועבי מחמוד, טאהר עומרי והאני עזאם, שאף הם נכחו בביתם של התובעים באותו לילה שבו נערכו בדיקות הפוליגרף, טענו כי לא הופעלה אלימות פיזית או מילולית נגד הנתבעת, כי היא שהתה בביתם של התובעים מרצונה החופשי, וכי היא הייתה יכולה לעזוב את המקום בכל עת.

גרסאות עדי הגנה

21. כאמור, מטעם ההגנה העידו שלושה עדים: הנתבעת והנתבע בעצמם ובנוסף לכך העיד סעיד זועבי, אביה של הנתבעת. בנוסף לכך הוגשה חוות דעת של המומחה להשוואת כתב יד.

22. בתצהיר עדותה הראשית כפרה הנתבעת בכל מעורבות במעשה הגניבה המיוחס לה. היא אף כפרה בטענת התובעים, כי הם החזיקו בביתם כספים וזהב בסכומים ובכמות הנטענת על ידם וטענה, כי לתובעים לא היו כספים וזהב כנטען על ידם ולכן, לא ייתכן שנגנבו מביתם כספים וזהב בכמות הנטענת. הנתבעת הכחישה את טענת התובעים, כי היא עסקה בקריאת קלפים או בכישוף בטבריה או במקום אחר, אם כי אישרה שהיא והתובעת הכירו לפני שנים רבות והפכו להיות חברות קרובות. בניגוד לטענות התובעים אשר מייחסים לה מעשה גניבה ומרמה, טענה הנתבעת כי דווקא התובעים הם אלה שניצלו את מערכת היחסים הקרובה בינה לבין התובעת, נטלו מבעלה הלוואה בסכום של 2.5 מיליון ₪ שלא הוחזרה. בגין הלוואה זו מסרו התובעים לבעלה של הנתבעת המחאות המשוכות מחשבון הבנק של כלתם, אך המחאות אלה חוללו וכעת מתנהל הליך בגין כך בבית משפט השלום בטבריה.

23. באשר למאורעות שהתרחשו בליל יום 21/12/13, טענה הנתבעת כי אומנם היא הגיעה למקום מרצונה החופשי, אך זאת לאחר שהתובעים ביקשו ממנה להגיע, בטענה שהם מתכוונים לדון עמה באופן הסדרת חובם כלפי בעלה. לטענתה, משהגיעה לביתם, התובעים ביחד עם אחרים תקפו אותה בבעיטות ואגרופים, כלאו אותה, איימו עליה באמצעות אקדח, איימו לשפוך עליה בנזין ולשרוף אותה והאשימו אותה שהיא גנבה מביתם כספים וזהב. היא הוסיפה, כי בשלב מסויים הגיע לביתם של התובעים עו"ד ויסאם לידאוי, שלא הכירה אותו קודם, אשר התחזה לחוקר משטרתי וביד אחת עם התובעים אילץ אותה לחתום על תצהיר ההתחייבות ולעבור את בדיקת הפוליגרף. לטענתה, במשך כל הלילה החזיקו אותה התובעים ואנשים אחרים מטעמם בביתם בכוח ולא אפשרו לה לצאת מהבית. התובעת הוסיפה וטענה, כי הוריה הגיעו לביתם של התובעים לאחר שנודע להם כי היא מוחזקת במקום בניגוד לרצונה, אך דודה (אבראהים זועבי) לא אפשר להם להיפגש עמה, טען בפניהם, כי המשטרה נמצאת במקום ולכן ביקש מהם לעזוב, מבלי לאפשר להם להיפגש עמה ולעזור לה. בהמשך ולאחר שהוריה פגשו בני משפחה נוספים, לא נחה דעתם מההסברים שקיבלו מאבראהים זועבי באשר לסיבת הימצאותה של הנתבעת בבית התובעים במשך כל הלילה, והתקשרו למשטרה לברר את פשר העניין. יום למחרת חזרו הורי הנתבעת לבית התובעים ומשהוברר להם כי המשטרה כבר מעורבות בעניין הם הסכימו לשחרר את הנתבעת.

24. באשר לשיק שעל פיו הוגשה התביעה נגד הנתבע, טענה הנתבעת כי שיק זה היה בתוך הרכב שעמו הגיעה לביתם של התובעים באותו יום, ביחד עם מכשיר טלפון נייד השייך לנתבע. לדבריה, התובעים או מי מטעמם גנבו מתוך הרכב את השיק, טלפון נייד, כרטיס אשראי, וכסף מזומן בסך 10,000 ₪, וזאת בזמן שהיא הייתה כלואה בביתם. הנתבעת הכחישה את גרסת התובעת שכביכול היא מסרה לה את השיק כביטחון להשבת הכספים שקיבלה ממנה, וטענה כי גרסה זו של התובעת אינה גרסת אמת.

25. הנתבע טען כי אין בסיס לטענת התובעים, כי הוא ביחד עם הנתבעת רימו את התובעים והוציאו מהם כספים במרמה. לטענתו, הוא והנתבעת ובעלה בני אותו כפר וביניהם קשרי ידידות בלבד. באשר לשיק שעומד בבסיס התביעה נגדו, טען הנתבע כי השיק ופנקס שיקים שלם, מכשיר טלפון נייד וכרטיס אשראי שהיו בתוך הרכב בו נסעה הנתבעת לביתם של התובעים ביום 21/12/13, נגנבו מתוך הרכב. לטענתו, אומנם החתימה על השיק היא שלו, אך כל יתר הכיתוב, כגון סכום השיק, שם הנפרע ומועד הפירעון נכתבו על ידי התובעים או מי מטעמם שלא בהסכמתו ושלא בהרשאתו ועל כן, אין לתובעים עילת תביעה שטרית נגדו. לתמיכה בטענותיו אלה צירף הנתבע אישור על הגשת תלונה למשטרת ישראל מתאריך 22/12/13, שלפיו דווח על גניבת פנקס שיקים, כרטיס אשראי וטלפון נייד מתוך רכב, גניבה שאירעה על פי התלונה בתאריך 21/12/13.

26. זועבי סעיד, אביה של הנתבעת, טען בתצהיר עדותו הראשית, כי ביום 21/12/13 התקשר אליו חתנו, בעלה של הנתבעת שהיה אותה עת אסיר בכלא, ודיווח לו שהוא אינו מצליח ליצור קשר טלפוני עם הנתבעת – אשתו. הוא התקשר לנתבע, וביקש ממנו לאתר את הרכב שבו נסעה הנתבעת באמצעות חברת איתוראן שהרכב מחובר אליה. באמצעות וסיוע חברת איתוראן גילה הנתבע כי הרכב נמצא בבית התובעים. בעקבות זאת נסע האב ביחד עם אשתו, בנו אחמד ובתו אבתסאם לביתם של התובעים, שם פגש אותם אבראהים זועבי, דודה של הנתבעת, בפתח הכניסה לבית ולקח אותם לביתו, מבלי לאפשר להם להיכנס לתוך בית התובעים ולפגוש את הנתבעת. לטענתו, אברהים טען בפניהם, כי הנתבעת מסובכת בפלילים וכי המשטרה מעורבת בעניין ונמצאת בבית התובעים וחוקרת את האירוע ולכן ביקש מהם לחזור לביתם תוך שהוא מבטיח להם שידאג לנתבעת. מאוחר יותר נפגשו הוריה של הנתבעת בבני משפחה אחרים, ובמהלך השיחות עמם בנוגע להסבריו של אברהים, התעורר חשד אצלם שדבריו של אברהים אינם נכונים ולכן התקשרו למשטרה על מנת לברר פשר העניין. משהתברר להם שהמשטרה אינה מעורבת בעניין ולא נמצאת בבית התובעים, חזרו הורי הנתבעת לבית התובעים. משהבינו התובעים והנוכחים במקום כי הם (הורי הנתבעת) עירבו את המשטרה, רק אז הם שחררו את הנתבעת ואפשרו לה לצאת מהמקום. לטענת האב, מיד כשפגש את הנתבעת בבית התובעים, היא אמרה לו באותו מעמד, כי התובעים חטפו אותה, איימו עליה וגנבו ממנה המחאות, ארנק וכל תכולתו.

דיון והכרעה בגרסאות השונות

27. לאחר ששמעתי את הראיות והעדויות מטעם הצדדים כמפורט בהרחבה לעיל, עדיפה עליי גרסתם של עדי ההגנה ולפיה התובעים לא אפשרו לנתבעת לצאת את ביתם באותו לילה שבו התרחשו המאורעות העומדים בבסיס התביעה, תקפו אותה, כלאו אותה, איימו עליה, הציגו בפניה מצגים שווים, ואילצו אותה לחתום על תצהיר ההתחייבות ולעבור בדיקת פוליגרף. מאחר שמסמכים אלה (תצהיר ההתחייבות ובדיקת הפוליגרף) נערכו תחת כפייה, איומים והפחדות, אין לתת להם נפקות כלשהי. בנוסף לכך, מקובלת עליי גרסת הנתבעים, כי השיק שעומד בבסיס התביעה השטרית נגנב מהרכב שבו נסעה הנתבעת לביתם של התובעים, הפרטים שבו, למעט החתימה, מולאו על ידי התובעים שלא כדין ושלא בהסכמת מי מהנתבעים ועל כן, אין לתובעים עילת תביעה שטרית נגד מי מהנתבעים על בסיס אותה המחאה. משכך, דין התביעה להידחות.

28. מעיון מדוקדק בכלל העדויות והמסמכים שהובאו לפני במהלך שמיעת הראיות מטעם הצדדים עולה, כי התובעים גרמו לנתבעת להגיע לביתם בתואנות שונות, שם הם כלאו אותה, תקפו אותה בברוטאליות, איימו עליה, ואילצו אותה לחתום על תצהיר ההתחייבות ולעבור את בדיקת הפוליגרף. כפי שעולה כמעט מעדויות כל המעורבים בפרשה, לרבות עדי התביעה עצמם, הנתבעת נשארה בביתם של התובעים במשך כל הלילה, כאשר שלושת ילדיה הקטינים נמצאים לבדם בביתה, ללא מבוגר שיכול לדאוג להם, להשגיח עליהם ולספק את צרכיהם. ואכן, הנתבעת שדאגה לילדים שלה שנשארו במשך כל הלילה לבד בבית, ביקשה מהתובעים לאפשר לה לשוחח עמם, אך התובעים לא הסכימו לבקשתה ושלחו אנשים מטעמם לביתה על מנת לדאוג לילדים. עובדות אלה עולות מעדותו של עד התביעה מר אברהים זועבי בחקירה נגדית, שם הוא מאשר את הדברים שלהלן:

"ש. זה נכון שסמירה (הנתבעת – ע.ט), אמרה לך בלילה לדבר שהילדים שלה לבד בבית?

ת. כן.

ש. מה עשית עם זה?

ת. שלחו אנשים לשם, חברים שלהם לבית של סמירה שידאגו לילדים. אני לא יודע מי שלח, אחד מהחברים הקרובים של התובעים, מי ששלח את אותו אדם זה התובעים.

ש. אתה זוכר מי שלח את מי?

ת. לא. אני יודע שמישהו הלך לשם וגם ביום השני בבוקר שזה יום ראשון, אמא שלה שהיא אחותי הייתה שם.

....

ש. למה שסמירה תישאר שם ולא תלך לבית?

ת. אנחנו רצינו לפתור את הבעיה בזמנו ולא רצינו שאף אחד ידע כדי שלא תהייה פדיחה במגזר שלנו.

ש. אבל היא ביקשה ללכת לבית.

ת. אני לא הרשיתי לה ללכת הביתה עד שנפתור את הבעיה. לא רציתי לערב משטרה ולא רציתי שנגיע למצב הזה.

(עמ' 138 לפרוטוקול, ש' 1-24).

הנה כי כן, על פי עדותו של אברהים זועבי שהעיד מטעם התובעים, הנתבעת לא שהתה בביתם של התובעים מרצונה, היא לא הייתה חופשיה ללכת לבית מתי שרק רצתה כנטען על ידי כל עדי התביעה, והיא אולצה להישאר שם ואף נמנע ממנה לשוחח עם ילדיה. גרסה זו סותרת לא רק את גרסתם של יתר עדי התביעה, שכאמור טענו כי הנתבעת נשארה בבית התובעים מרצונה החופשי, אלא אף את האמור בתצהירו של העד אברהים זועבי עצמו, שגם הוא טען כי הנתבעת הייתה יכולה לעזוב את המקום בכל עת שהייתה רוצה.

29. גם העד זייד אמארה חתנם של התובעים, שמסר תצהיר מטעם התובעים, אישר בחקירתו הנגדית כי הנתבעת ביקשה לשוחח עם הילדים, וכי בעקבות בקשה זו הוא התקשר אליהם, ושוחח עם בנה הבכור זוהיר. זייד לא נתן הסבר כלשהו מדוע בכלל הייתה הנתבעת צריכה לבקש ממנו או מכל אדם אחר רשות על מנת לשוחח עם ילדיה, מדוע בסופו של יום היא בעצמה לא שוחחה עמם, ומדוע הוא (זייד) היה צריך להתקשר ולשוחח עמם במקומה. תשובותיו של זייד בחקירה הנגדית כמפורט לעיל מחזקות את גרסתה של הנתבעת שהיא נכלאה בביתם של התובעים ולא הורשתה לעזוב את המקום.

30. מוחמד, בנם של התובעים, טען תחילה בחקירתו הנגדית, כי התובעת שוחחה בעצמה עם ילדיה. בדרך זו הוא ביקש להראות כי לא הוחזקה במקום בכוח, כי הייתה רשאית לשוחח עם ילדיה ואף שוחחה עמם בפועל. ברם, בהמשך חקירתו הנגדית מהר מאוד התברר כי לגרסה זו אין כל אחיזה במציאות, וכי למעשה העד כלל לא ראה ולא שמע את הנתבעת משוחחת עם ילדיה. להלן הקטע הרבלנטי בעדותו של מוחמד בעניין זה:

"ש. סמירה ביקשה שתתקשרו לילדים שלה?

ת. היא התקשרה בעצמה.

ש. היא התקשרה בעצמה?

ת. כן, ודיברה עם הילדים שלה.

ש. אתה ראית, שמעת.

ת. לא, אני הייתי רחוק ממנה.

ש. אז איך אמרת שהיא התקשרה ודיברה עם הילדים?

ת. החברה שלנו היו שם ואמרו שהיא דיברה עם ההורים שלה.

ש. שאלתי על הילדים שלה.

ת. לא יודע אם היא דיברה עם הילדים. הנוכחים שם אמרו שהיא דיברה בבוקר עם ההורים שלה רגיל".

(עמ' 76, 77 לפרוטוקול).

הזיג זג בגרסתו של מוחמד בשאלה אם התובעת ביקשה לשוחח עם הילדים שלה ואם התובעים ושאר הנוכחים אפשרו לה לעשות כן, גם הם מחזקים את גרסת הנתבעת כי היא אפילו לא הורשתה לשוחח עם ילדיה.

31. חיזוק נוסף לגרסת הנתבעת שהיא הוחזקה בבית התובעים בכוח ובניגוד לרצונה, ניתן למצוא בהודעת העד מטעם התובעים, מר אברהים זועבי, במשטרה ובחקירתו הנגדית. כזכור, העד אברהים זועבי סיפר בתצהיר עדותו הראשית שמסר לטובת התובעים, כי אף אחד מהנוכחים בבית התובעים לא איים על הנתבעת ולא תקף אותה וכי הנתבעת נשארה במקום מרצונה החופשי. בניגוד לגרסה תמימה זו, סיפר אברהים זועבי בהודעתו במשטרה (מוצג נ/15), כי כאשר הגיע לבית התובעים בפעם הראשונה באותו לילה, התחילה הנתבעת לבכות, לחצה לו יד, וסיפרה לו שהתובעים איימו עליה, היכו אותה והצמידו אקדח לראשה. להלן הקטע הרלוונטי בעדותו של אברהים זועבי במשטרה:

"שאני הגעתי סמירה ישבה במטבח מול הסלון, וכל האנשים שאני הזכרתי היו בבית, ישבו בסלון, כאשר סמירה ראתה אותי התחילה לבכות ולחצה לי יד, ואמרה לי הכו אותי ושמו לי אקדח בראש שלי. אני התעצבנתי, אמרתי מי עשה זאת, אמרה לי כולם, אמרתי לה תגידי שם של אחד, ואני התחלתי לצעוק מי תקף אותה ואמרו אף אחד לא נגע בה ולא תקף אותה, סמירה אמרה כן תקפו אותה, אני אמרתי לה תני לי שם אחד שתקף אותך, והיא לא נתנה לי שם ואז ישבנו ודיברנו".

גם בחקירתו הנגדית אישר העד אברהים זועבי את הגרסה הנ"ל והודה, כי מיד כשפגש את הנתבעת בביתם של התובעים ביום 21/12/13 קרוב לחצות, היא סיפרה לו כי התובעים תקפו אותה ואיימו עליה, ואף ביקשה ממנו להזמין משטרה (עמ' 136, שורות 22-27). גרסה זו שמשום מה הושמטה מתצהיר עדותו הראשית של העד שומטת את הבסיס לגרסתו ולגרסתם של יתר עדי התביעה, אשר טענו כי הנתבעת נשארה בבית התובעים מרצונה החופשי. כזכור, לפי הנטען בתצהיר עדי התביעה, לא זו בלבד שהנתבעת נשארה במקום מרצונה החופשי, אלא אף הייתה מעוניינת להישאר על מנת להוכיח את חפותה. גרסה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהנתבעת ביקשה מאברהים זועבי להזמין משטרה, אינה מתיישבת עם העובדה שהחלה לבכות מיד משראתה אותו ואינה מתיישבת עם העובדה שבאותם רגעים ממש טענה כי הותקפה וכי התובעים איימו עליה והצמידו אקדח לראשה.

גם דו"ח העימות שנערך בין הנתבעת לבין איברהים זועבי (מוצג נ/16) שומט את הבסיס מתחת לטענת עדי התביעה שכביכול, הנתבעת נשארה בבית התובעים מרצונה החופשי. מדו"ח זה עולה, כי מיד כשפגשה הנתבעת את דודה בבית התובעים באותו לילה, היא סיפרה לו שהתובעים ושאר הנוכחים תקפו אותה ואיימו עליה ואף ביקשה ממנו להזמין משטרה ולקחת אותה הביתה, אך דודה אברהים זועבי לא שעה לבקשותיה. להלן ציטוט מתוך דו"ח העימות שלא משאיר ספק בעובדה, כי הנתבעת הוחזקה ונכלאה במקום בניגוד לרצונה:

"ש. מה יש לך להגיד על הטענה של סמירה שהיא ביקשה ממך מספר פעמים להזמין משטרה.

ת. כן ביקשה.

ש. למה לא הזמנת משטרה?

ת. כי לא רציתי פדיחות.

ש. מה יש לך להגיד על הטענה של סמירה כי היא אמרה לך שהיא מוחזקת בבית של עיסאם זטמה שלא מרצונה ולא נותנים לה לעזוב את הבית?

ת. אמרה לי שהגיעה לבית של עיסאם בכדי לפרוע את השיקים, ואז התחילו לשאול אותה היכן הכסף והכו אותה ולא אמרה לי כי היא נמצאת שם בניגוד לרצונה.

ש. סמירה טוענת כי היא ביקשה ממך שתיקח אותה הבית? האם זה נכון.

ת. נכון, אני אמרתי לה אנחנו נפתור את הבעיה מבלי שההורים שלך ידעו.

סמירה: דוד שלי אני כרעתי ברך בפניך ואמרתי לך היכו אותי וביקשתי ממך שתיקח אותי.

תשובה של אברהים:

ת. היא החזיקה את הידיים שלי, וביקשה ממני לקחת אותה לבית, אני אמרתי לה, אני לא אעזוב אותך ונצא מכאן".

התנהגות זו של הנתבעת בזמן אמת, טענותיה שהתובעים היכו אותה, איימו עליה והצמידו אקדח לראשה, ובקשותיה מהעד אברהים זועבי, תוך כדי ההתרחשויות, להזמין משטרה ולהוציא אותה מהמקום, שוללים את גרסתם של התובעים והעדים מטעמם, ואינם משאירים צל של ספק שהיא הוחזקה במקום בניגוד לרצונה.

32. חיזוק נוסף לגרסת הנתבעת ניתן למצוא בעובדה שהתובעים והעד אברהים זועבי לא אפשרו להורי הנתבעת, עת ביקרו בבית התובעים בפעם הראשונה, להיפגש ולשוחח עמה, והרחיקו אותם מהמקום בתואנות שווא. כזכור, בתצהירי העדויות הראשיות מטעם כלל עדי התביעה, נטען, כחיזוק לגרסתם שהנתבעת נשארה בבית התובעים מרצונה החופשי, כי הוריה של הנתבעת הגיעו לבית התובעים, נפגשו עם הנתבעת ושוחחו עמה ולאחר מכן הם עזבו את המקום, ואילו הנתבעת העדיפה להישאר על מנת להוכיח את חפותה.

במהלך שמיעת הראיות התברר, כי לגרסה זו אין אחיזה במציאות, וכי מדובר בגרסת כזב שנועדה לשרת את גרסת התובעים שכביכול הנתבעת נשארה בביתם מרצונה החופשי. מעדותו של אברהים זועבי בחקירה הנגדית ומהודעתו במשטרה עולה, כי כאשר הגיעו הוריה ואחיה של הנתבעת בפעם הראשונה לבית התובעים, על מנת לברר את הענין, לא התאפשר להם להיפגש עם הנתבעת, העד אברהים זועבי לקח אותם לביתו, שם הוא טען בפניהם באופן שקרי, כי הנתבעת מסובכת בפלילים, וכי המשטרה נמצאת בבית התובעים וחוקרת את האירוע. רק בעקבות דבריו אלה של אברהים זועבי, שהוא דודה של הנתבעת, חזרו הוריה ואחיה של הנתבעת לביתם, מבלי שנפגשו עמה. להלן הקטע הרלוונטי בהודעתו של אברהים זועבי בעניין זה:

"ותוך כדי הבדיקה בערך בשעה 10:15 הגיעה אחותי פאטמה יחד עם בעלה ושאלו על הבת שלהם סמירה, אני אמרתי להם שהיא בפנים עם העורך דין ויש חוקר והכל חוקי, שאלו אותי מה הבעיה, אמרתי להם בואו נצא מכאן, לקחתי אותם אלי לבית, ישבנו, שתינו קפה והסברתי להם את מה שקרה". (ההדגשה אינה במקור).

הנה כי כן, בהודעתו במשטרה אישר העד אברהים זועבי את גרסתו של אבי התובעת ולפיה, התובעים לא אפשרו להם להיפגש עם הנתבעת עת ביקשו לברר את פשר הענין ומדוע היא מוחזקת במקום, ושהעד אברהים זועבי הציג בפניהם מצג שקרי שהמשטרה נמצאת בבית התובעים ושהכל מתנהל באופן חוקי. שוב, התנהלות זו של התובעים ושל אברהים זועבי שלא אפשרו להורי הנתבעת להיפגש ולשוחח עמה, והרחיקו אותם מן המקום בתואנות שווא שקריות, מחזקת את גרסת הנתבעת שלפיה היא הוחזקה במקום שלא מרצונה.

33. חיזוק נוסף לגרסת הנתבעת שהיא הוחזקה בביתם של התובעים בניגוד לרצונה, ניתן למצוא בעדותו של התובע עיסאם אחמד בחקירה הנגדית, בכל הנוגע לתנאים שבהם היא הוחזקה במקום. בחקירתו הנגדית אישר עיסאם, כי כל אותם אנשים רבים שנכחו בביתו באותו יום ישבו בסלון הבית, ואילו הנתבעת הוחזקה בתוך חדר במרתף. מעדות בודק הפוליגרף, מר ישראל עוז, מדובר בחדר סגור שאין לו גישה מבחוץ אלא רק מתוך הבית. להלן הקטע הרלוונטי מעדותו של התובע עיסאם אחמד באשר לתנאים שבהם הוחזקה הנתבעת בביתם:

"ש. אישתך איפה ישנה?

ת. כולם ישבו בסלון, אף אחד (לא) ישן.

ש. איפה הייתה סמירה?

ת. סמירה הייתה בקומה למטה הביאו לה אוכל למטה, ולמטה היה כמו דירה רגילה.

ש. והיא לבד למטה?

ת. כן.

ש. וכולם למעלה?

ת. כן, אנחנו מדברים על השעה 3-4 לפנות בוקר והיא רצתה לישון".

(עמ' 147 לפרוטוקול, ש' 21-29).

34. תמיכה נוספת בגרסתה של הנתבעת שהיא הוחזקה בביתם של התובעים בכוח ובניגוד לרצונה, ניתן למצוא בהודעה שמסר חוקר הפוליגרף, מר ישראל עוז, במשטרה ובחקירתו הנגדית. כזכור, ישראל עוז טען בתצהירו, כי הנתבעת חתמה על ההסכמה לעבור בדיקת פוליגרף מרצונה החופשי, וכי בטרם היא חתמה הוא הסביר לה שבהעדר הסכמה חופשית ומרצון, הוא לא יבצע את הבדיקה. מעבר לכך לא פירט ישראל עוז עובדות נוספות באשר למפגש שלו עם הנתבעת באותו לילה ולשיחות שהתנהלו ביניהם. בניגוד לתמונה התמימה שניסה הבודק ישראל עוז לצייר בתצהירו באשר לבחירה החופשית שעמדה בפני הנתבעת, מעיון בהודעתו במשטרה עולה, כי המצב היה שונה לגמרי. בהודעתו במשטרה (מוצג נ/1) ולשאלת החוקר המשטרתי אם הנתבעת סיפרה לו שהיא נחטפה, סיפר ישראל עוז, כי הנתבעת טענה בפניו שהתובעים או מי מהם "לקחו אותה ונעלו את הבית" שלה כשילדיה בפנים, וכי מאז היא לא ראתה אותם. בתגובה לדברים אלה שאמרה הנתבעת, עלה אף חשד בליבו של העד ישראל עוז, שמא היא חטופה ולכן פנה אליה בשאלה מפורשת אם היא חטופה והיא ענתה בשלילה (עמ' 3 להודעה, שורות 71-74). בהמשך נשאל ישראל עוז, מדוע עשה את הבדיקה למרות מה שאמרה לו הנתבעת, והוא טען כי אומנם כך סיפרה הנתבעת, אך הוא שאל אותה מפורשות, אם היא מסכימה לבדיקת פוליגרף מרצון חופשי והיא ענתה בחיוב. כמו כן נתלה מר ישראל עוז בעובדה שנכח במקום עו"ד לידאוי שטען בפניו כי הנתבעת נמצאת במקום מרצונה החופשי ולכן אין כל בעיה בביצוע הבדיקה.

35. למעשה, בודק הפוליגרף, על אף שהתעורר אצלו חשד שהנתבעת חטופה ומוחזקת במקום בניגוד לרצונה, עצם את עיניו והחתים אותה על כתב הסכמה לעבור את הבדיקה. ההסבר שמסר מר ישראל עוז להתנהלות זו ושלפיו הנתבעת אמרה לו שהיא מסכימה לעבור את הבדיקה ועו"ד לידאוי טען בפניו כי היא נמצאת שם מרצונה החופשי, אינו משכנע בלשון המעטה. כל הסיטואציה והנסיבות שבהן הוזמנה בדיקת הפוליגרף היו צריכים לעורר יותר מאשר נורה אדומה אצל הבודק ולמנוע ממנו להחתים את הנתבעת על כתב הסכמה ולאחר מכן לבצע את הבדיקה. כזכור, עו"ד לידאוי התקשר לבודק בשעות לילה המאוחרות ותיאם 3 בדיקות ליום למחרת בשעות הבוקר המוקדמות. יתרה מכך, על פי גרסתו של ישראל עוז, הבדיקות היו אמורות להתבצע במשרדו של עו"ד לידאוי, אך כאשר הגיע למשרד טען בפניו עו"ד לידאוי כי האנשים שאמורים לעבור את הבדיקה אינם יכולים להגיע למשרד מטעמים שונים, ולכן ביקש ממנו לנסוע אחריו עד לביתם של התובעים. נסיבות חריגות ומוזרות אלה ביחד עם דבריה של הנתבעת שהתובעים לקחו אותה ונעלו את הבית על הילדים והחשד שעלה בליבו של הבודק שמא הנתבעת מוחזקת במקום בניגוד לרצונה, היו צריכים לגרום לו לעצור את התהליך ולא לבצע את הבדיקה. בניגוד למה שמצופה מבודק סביר, עצם מר ישראל עוז את עיניו, החתים את הנתבעת על כתב הסכמה לעבור את הבדיקה על אף החשד שהסכמה זו אינה אמיתית וכנה, וביצע את הבדיקה. להתנהלות זו לא ניתן לתת יד.

36. שתי עובדות חשובות נוספות שגם הן מצביעות על כליאת הנתבעת והחזקתה במקום בניגוד לרצונה, ושתיהן מלמדות שהתובעים ויתר הנוכחים עשו כל שניתן כדי לא לאפשר לנתבעת לצאת מן הבית. הראשונה, על פי עדות אברהים זועבי ויתר עדי התביעה, בשלב מסוים הודתה הנתבעת שהיא מחזיקה בכסף ואף הייתה מוכנה לצאת ביחד עם דודה אברהים על מנת להביאו, אך משום מה לא אפשרו לה זאת. משנשאל אברהים זועבי מדוע לא יצא ביחד עם הנתבעת להביא את הכסף על אף שלגרסתו הייתה מוכנה לכך, הוא לא נתן תשובה מניחה את הדעת, וטען כי הוא אינו זוכר. ברם, הטעם לכך הוא ברור, לא אברהים זועבי ולא התובעים היו מוכנים לאפשר לנתבעת לצאת מהבית בטרם נמצא הכסף או בטרם חתמה על תצהיר ההתחייבות ועברה את בדיקת הפוליגרף. התובעים ושאר הנוכחים ידעו שאם הנתבעת, אשר מוחזקת במקום בניגוד לרצונה, תצא מפתח הבית, היא לא תחזור ולכן לא היו מוכנים לקחת את הסיכון. זו גם הסיבה לכך שבדיקת הפוליגרף הועתקה ממשרדו של עו"ד לידאוי לביתם של התובעים. שוב, התובעים לא היו מוכנים לקחת את הסיכון שהנתבעת תצא מהבית לפני ביצוע הבדיקה ולכן טען עו"ד לידאוי בפני הבודק, כי מי שאמור לעבור את הבדיקה אינו יכול להגיע למשרד. גם התנהלות זו תומכת בגרסת הנתבעת שהיא הוחזקה במקום בניגוד לרצון שלה.

37. מכל האמור עולה, אם כן, כי גרסת הנתבעת שהיא נכלאה בבית התובעים בכוח ובניגוד לרצונה וכי התובעים ושאר הנוכחים במקום תקפו אותה ואיימו עליה, מקבלת חיזוקים משמעותיים מעדויות עדי התביעה הן בחקירה הנגדית והן בהודעות שמסרו במשטרה בסמוך לאחר האירוע. בחינה לעומק של גרסת הנתבעת באשר לנסיבות שהותה בבית התובעים מיום 21/12/13 ועד יום למחרת בשעת הערב והשוואת גרסה זו אל מול עדויות עדי התביעה כמפורט בהרחבה לעיל, מביאה למסקנה חד משמעית, כי הנתבעת נכלאה בכוח בבית התובעים וכי התובעים ואנשים נוספים מטעמם שנכחו במקום, לא אפשרו לה לצאת מהבית ואף תקפו אותה, איימו עליה ואילצו אותה לחתום על תצהיר ההתחייבות ולעבור בדיקת פוליגרף.

38. מעבר לאמור, מעיון מדוקדק בעדויות עדי התביעה והשוואתן האחת עם השנייה ועם ההודעות שהם עצמם מסרו במשטרה, עולה, כי בגרסאות עדי התביעה התגלו סתירות מהותיות, חוסר עקביות ורצון שלא לספר את האמת ואת אשר התרחש בבית התובעים באותו לילה. סתירות אלה אף מטילות צל כבד מאוד באשר לנכונות הגרסה הבסיסית של התובעים שעניינה עצם גניבת סכום כה גדול מביתם כחודש ימים לפני כליאתה של הנתבעת. להלן אתייחס לסתירות ולתמיהות שעלו בגרסאות עדי התביעה ואראה כי לא רק שלא ניתן לקבוע על סמך עדויות אלה ממצא כלשהו, אלא מדובר בסתירות שההסבר היחיד שלהן, הוא הניסיון של התובעים והעדים מטעמם לעמעם את אשר אירע בביתם ביום שכלאו את הנתבעת ולהציג את הנתבעת כאישה רמאית, במטרה להתחמק ממעשיהם החמורים.

39. אחת הסתירות המרכזיות בגרסאות עדי התביעה נוגעת לנסיבות הגעתה של הנתבעת לבית התובעים בערב אותו יום שבו היא נכלאה. כדי לחזק את גרסתם שכביכול הנתבעת לא נחטפה ולא נכלאה במקום, טענו התובעים והעדים מטעמם, כי היא הגיעה לבית התובעים ביוזמתה ומרצונה החופשי. ברם, בגרסה זו של התובעים והעדים מטעמם, התגלו כאמור סתירות מהותיות אשר מכרסמות באמיתותה ואף מחזקות את גרסת הנתבעת שהיא הגיעה לבית התובעים לאחר שהתובעים או מי מטעמם רימו אותה והציגו בפניה מצג שווא שהם מבקשים לערוך עמה התחשבנות באשר לחוב של מוחמד. כך למשל, בחקירתה הנגדית, טענה התובעת, כי כאשר הנתבעת הגיעה לביתם, היו בבית בעלה והיא בלבד ולאחר מכן, הגיעו שני ילדיה בילאל ומוחמד וחתנה זייד. אותה גרסה ממש מסרה התובעת בהודעתה במשטרה (מוצג נ/12) שם היא טענה כי כאשר הגיעה הנתבעת אליהם הביתה, "היא ובעלה היו בבית ולא היה איש נוסף". בניגוד לגרסה זו טען התובע, כי באותו יום הוא חזר מעבודתו ומצא את הנתבעת בבית. לדבריו, הוא אכל ארוחת צהריים, יצא וחזר והנתבעת עדיין אצלם בבית (עמ' 144 לפרוטוקול, שורות 17-19). בניגוד לשתי גרסאות אלה שאינן מתיישבות האחת עם השנייה טען האני עזאם בחקירתו הנגדית, כי הוא הגיע לבית התובעים כשהתובע שם לבדו. לדבריו, במהלך שהותו במקום, הגיעה הנתבעת לבדה כשבתוך הבית נמצא רק התובע והוא. לדבריו, בעת שהנתבעת הגיעה לבית התובעים, התובעת כלל לא הייתה בבית והגיעה רק כשעה וחצי לאחר מכן. הטעם לסתירות בגרסאות אינו משך הזמן שחלף, אלא העדר תיאום בין הצדדים ורצונם להסוות את העובדה שהנתבעת לא הגיעה לבית התובעים מיוזמתה אלא על פי בקשתם ובמטרה לאלץ אותה להודות בגניבת הכסף.

40. זאת ועוד, על פי גרסת כל עדי התביעה, הרעיון שהתובעת והנתבעת ומוחמד יעברו בדיקת פוליגרף עלה לאחר שכל אחד מאלה מסר גרסה אחרת באשר לנסיבות היעלמות הכסף. כזכור, התובעת טענה כי נתנה את הכסף לנתבעת על מנת שתטהר אותו ותחזיר אותו, הנתבעת טענה, לגרסת התובעים, כי היא לקחה את הכסף לבקשת התובעת והעבירה אותו למוחמד, בנם של התובעים, ואילו מוחמד טען, כי הוא לא קיבל מהנתבעת כספים כלשהם. ברם, עיון בהודעת התובע במשטרה (מוצג נ/18) מגלה, כי בפי התובע גרסה אחרת ושונה לחלוטין באשר להתרחשויות באותו לילה. בהודעה זו, התובע אינו מספר שהיו שלש גרסאות, אינו טוען כי סוכם על בדיקת פוליגרף בשל הסתירות בין שלש הגרסאות, וכל התיאור העובדתי שבתצהירי התובעים בעניין זה אינו מופיע. יתרה מכך, בהתאם לגרסתו של התובע בהודעה שמסר למשטרה, חשדו בנתבעת התעורר לאחר שאישה יהודייה מעפולה שהוא מכיר ושמתעסקת בכישוף סיפרה לו שהנתבעת היא זו שאחראית לגניבת הכסף. גרסה זו סותרת באופן חזיתי את הגרסה שבכתב התביעה ובתצהירי התובעים ושלפיה, התובעת היא זו שסיפרה לבעלה התובע, שהנתבעת מעורבת בגניבת הכסף.

41. לא נתתי אמון בגרסת התובעים והעדים מטעמם. עדים אלה סתרו את עצמם כמעט בכל עניין שנחקרו עליו בחקירה נגדית, נתנו תשובות מתחמקות שהתבטאו במילים "לא זוכר" וניסו להרחיק את עצמם מהמעשים הפליליים שהנתבעת ייחסה להם בלילה של יום 21/12/13 תוך שהם מספקים עובדות ופרטים שאין להם אחיזה במציאות. עדים אלה עשו עלי רושם שלילי ביותר. כדי להמחיש את הדברים, אפרט להלן מקצת מהסתירות שעלו בגרסאות העדים, מעבר לאלה שפירטתי קודם, ושמטילים ספק רב באמינות גרסתם והמניע שעומד מאחורי עדותם.

42. זייד אמרה חתנם של התובעים ומי שהיה מעורב באופן פעיל במאורעות בלילה שבו נכלאה הנתבעת, טען בהודעתו במשטרה (מוצג נ/3), כי הנתבעת ביקשה ממנו שלא להתערב והציעה לו סכום של 100,000 דולר "רק לצאת מהסיפור ולא להתערב". בהמשך הוא סיפר על מקרה שבו הוא חזר לביתו ומצא את הנתבעת ביחד עם בנה מחכה לו בבית. לדבריו, הנתבעת טענה בפניו שהמצב הכלכלי שלה לא טוב ושהיא צריכה כסף, ולכן ביקשה ממנו להלוות לה סכום של 30,000 ₪ וכך הוא עשה. בכך ניסה זייד להציג את הנתבעת באור שלילי ולשכנע את המשטרה שהיא מעורבת בגניבת הכסף. בעדותו בחקירתו הנגדית התברר, כי לא דובים ולא יער. זייד לא זכר כי הנתבעת הציעה לו 100,000$ בשלב כלשהו והשיב בשלילה לשאלה אם מישהו הציע לו אי פעם 100,000$. באשר לסכום של 30,000 ש"ח שכביכול הלווה לנתבעת, זייד לא זכר מה הסכום שהוא הלווה לה, טען תחילה שהוא דרש מבעלה את הכסף ולאחר מכן חזר בו הו הציע לו אי וטען כי לא דרש את הכסף. זייד לא זכר היכן ומתי נתן לה את הכסף ולמעשה לא זכר כל פרט בנוגע לאותה הלוואה נטענת.

יתרה מכך, בתצהיר עדותו הראשית טען זייד, כי הנתבעת דאגה להפנות אצבע מאשימה לעבר בניו של עבד זטמה, אחיו של התובע, כמי שגנבו את הכסף, ודאגה להשלות אותם באשר למקום המחבוא של הכסף והזהב. בניגוד לגרסה זו מסר זייד בחקירתו הנגדית גרסה הססנית, מבולבלת ואף סותרת בעניין זה. כך למשל, כאשר נשאל אם הנתבעת סיפרה לו מי גנב את הכסף, הוא לא נתן תשובה ספונטנית, עיין בתצהירו ולאחר מכן השיב, כי "היא דיברה על זה". כשנשאל מה היא אמרה טען כי הוא אינו זוכר במדוייק. גם כשנדרש לספר מה זכור לו בגדול, הוא השיב "אני זוכר בגדול כסף, היא אמרה שהיא יודעת משהו, לא זוכר בדיוק, היא אמרה משהו בגלל זה הזמנו את הדוד שלה". מכל האמור עולה, כי זייד לא יכול היה לעמוד מאחורי הגרסאות שמסר בהודעה במשטרה ובתצהירו, וכי גרסאות אלה התגלו במהלך חקירתו הנגדית כגרסאות סרק שאין להן אחיזה במציאות.

43. מוחמד, בנם של התובעים חתם על תצהיר המפרט את השתלשלות האירועים בלילה של יום 21/12/13, בדיוק כפי שיתר עדי התביעה פירטו, בשיטת ה"copy past", כאשר פסקאות שלמות בתוך התצהיר של מוחמד הועתקו מתצהירים של עדים אחרים. אופן זה של עריכת התצהיר מעורר תחושה בלתי נוחה באשר לאותנטיות התצהיר והנטען בו. זאת ועוד, וזה העיקר, אין בתצהיר כל התייחסות למערכת היחסים שבין עד זה לבין הנתבעת ובעלה, למעט הכחשת הטענה של הנתבעת שמסרה לו כספים בצומת מוסמוס.

בניגוד לגרסה תמימה זו שהוצגה בתצהיר, התברר במהלך שמיעת הראיות, כי קיימת מערכת יחסים ענפה בין הנתבעת ובן זוגה לבין מוחמד שהתבטאה בכך שהנתבעת ובן זוגה הלוו לו כספים, שתמורתם הוא מסר להם שיקים שלא נפרעו. עוד התברר כי הנתבעת מחזיקה בשיקים המשוכים מחשבון הבנק של אשתו של מוחמד שלא נפרעו ושבגינם מתנהל הליך משפטי נפרד. עוד התברר מעדות מוחמד עצמו ואמו התובעת, כי מוחמד נהג לקנות דולרים דרך הנתבעת ולשלם לה לפעמים בשיקים שהיה פורע במזומן (ראו בענין זה הודעת התובע, אביו של מוחמד במשטרה מיום 23/12/13 (מוצג נ/18), עדותה של התובעת – אמו של מוחמד בחקירה נגדית וכן את עדותו של מוחמד עצמו בחקירה נגדית). עוד התברר מחקירתם הנגדית של התובעת ובנה מוחמד, כי מערכת יחסים זו הוסתרה מהתובע, שכלל לא ידע שהתובעת ומוחמד רכשו דולרים מהנתבעת, לא ידע ששילמו לפעמים בשיקים ולא ידע כי מוחמד נטל הלוואה מהנתבעת ובן זוגה. עובדה זו אף עולה מהודעתו של התובע במשטרה (מוצג נ/18).

44. העובדה שהתובעים ניסו להסתיר את מערכת היחסים המשולשת בין הנתבעת התובעת ומוחמד וכלל לא להתייחס אליה אינה מקרית. מערכת יחסים זו מסבירה את העובדה שהנתבעת מחזיקה בשיקים של אישתו של מוחמד, שלגביהם נטען כי נגנבו ביחד עם תכולת הכספת. מערכת יחסים זו אף תומכת בגרסתה של הנתבעת שהיא אומנם קיבלה כספים מהתובעת (לא בסכומים שהתובעים טוענים להם) אך היא מסרה כספים אלה לבקשת התובעת למוחמד. מאחר שמערכת יחסים זו אינה משרתת את האינטרס של התובעים ואף עומדת בניגוד לגרסתם, הם בחרו להסתירה ולא להתייחס אליה כלל.

45. לא אלאה את הקורא בסתירות ובחוסר הקוהרנטיות שהתגלו בגרסאות כל אחד ואחד מעדי התביעה ואסתפק בעובדות העיקריות שהובאו לעיל, שלטעמי אינן משאירות ספק בנכונות גרסתה של הנתבעת בדבר חטיפתה וכליאתה באותו לילה ובדבר מעשי האלימות והאיומים שננקטו כלפיה על ידי התובעים ואחרים מטעמם ושבעקבותיהם היא נאלצה לחתום על תצהיר ההתחייבות ולעבור בדיקת פוליגרף. יחד עם זאת, מאחר שהעדה המרכזית מטעם התובעים לגרסת הכישוף וגניבת הכסף היא התובעת, להלן אתייחס לעדות זו ואראה כי מדבור בגרסה בעייתית עד מאוד בלשון המעטה, שלא ניתן לסמוך עליה בקביעת עובדה כלשהי.

46. כזכור, לטענת התובעת, הנתבעת שכנעה אותה כי המחלות שבהן חולים בני משפחתה, בעלה ונכדיה, מקורן בכישוף שיש להסירו, ולצורך כך הנתבעת הייתה דורשת ממנה כספים רבים להסרת הכישופים. באשר לכספים שהיו בכספת טענה התובעת, כי לאחר שרכשה את הדולרים באמצעות הנתבעת אסרה עליה האחרונה לעשות בהם שימוש בטענה כי כספים אלה מיועדים לכישוף שנקרא "רסד" וכי אם תעשה בהם שימוש יומטו עליה ועל בני משפחתה אסונות כבדים עוד יותר. עוד טענה התובעת, כי כאשר בעלה ביקש ממנה להכין את הכסף לצורך ביצוע עסקת רכישת העסק, אסרה עליה הנתבעת לעשות כן, השקתה אותה במשקה כלשהו, שגרם לה לאפשר לנתבעת לביים פריצה לתוך הבית והכספת ולמסור לה את כל תכולת הכספת. לטענתה, רק לאחר שנלקחה לשייח'ים ששחררו אותה מהכישוף, היא סיפרה לבעלה על מעלליה של הנתבעת.

47. מלבד העובדה שמדובר בגרסה הזויה ובלתי סבירה, בגרסה זו של התובעת התגלו סימני שאלה, תהיות וחוסר עקביות שמחייבים את דחייתה. כך למשל, לטענת התובעת, היא מסרה את הכספים והזהב שבכספת לנתבעת לאחר שהאחרונה שכנעה אותה שאסור לעשות בהם שימוש. ברם, הנתבעת לא נתנה הסבר כלשהו מדוע ביחד עם הכסף והזהב, היא מסרה לנתבעת את השיקים של כלתה שהיו בתוך הכספת. בשום שלב לא נטען על ידי התובעת שהנתבעת אסרה על כלתה או עליה לעשות שימוש בשיקים ולכן לא ברור מדוע שיקים אלה נמסרו לנתבעת. ההסבר לכך מצוי בגרסת הנתבעת שמוחמד היה חייב לה ולבעלה כספים והשיקים נמסרו לה לפירעון חוב זה. הוא הדין באשר לתכשיטים של כלתה של התובעת. אין מחלוקת כי הנתבעת לא טענה בפני התובעת כי התכשיטים מכושפים וכי יש לטהר אותם ועובדה היא שהנתבעת החזירה אותם לתובעת. על כן, לא ברור מדוע התובעת נתנה את התכשיטים לנתבעת ביחד עם הכסף שהיה בכספת. שוב, ההסבר לכך נמצא בגרסתה של הנתבעת ושלפיו התכשיטים נמסרו לה על מנת לשמור עליהם בעת שבוצעו שיפוצים בבית התובעים ולאחר שהסתיימו השיפוצים החזירה את התכשיטים לתובעת. הניסיון של התובעים לקשור אירוע זה לאירוע גניבת הכסף הוא חסר בסיס ונועד לסבך את התובעת במעשה הגניבה.

זאת ועוד, בתצהירה טענה התובעת, כי היא זו שנהגה במשך שלש השנים האחרונות לרכוש דולים בסכום של 100,000 $ כל פעם דרך הנתבעת, שהייתה מצווה עליה לשים אותם בכספת ולא לעשות בהם שימוש. בניגוד לגרסה זו התברר במהלך החקירה הנגדית כי מוחמד הוא זה שכביכול היה רוכש את הדולים מהנתבעת ולפעמים היה משלם לה בשיקים של אישתו, כאשר במועד פירעון השיקים היה משלם במזומן ומקבל חזרה את השיק (עמ' 127, שורות 1-27). לא ניתן הסבר כלשהו מדוע גרסה זו שכביכול מוחמד היה מעורב ברכישת הדולרים מהנתבעת לא בא זכרה לא בתצהיר של התובעת ולא בתצהיר של מוחמד. שוב, התובעים ביקשו להעלים ולעמעם את מערכת היחסים הפיננסית שבין הנתבעת ומוחמד, מאחר שעצם קיומה של מערכת כזו תומכת בגרסתה של הנתבעת הן באשר למסירת הכספים שקיבלה מהתובעת למוחמד והן באשר לטענתה כי ביום 21/12/13 הזמינו אותה התובעים לביתם בתואנה שהם מבקשים להסדיר מולה את אופן פירעון אותם שיקים.

48. בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת, כי במהלך אותו לילה של יום 21/12/13, הודתה הנתבעת כי קיבלה ממנה את הכספים, אך טענה כי היא מסרה אותם לבנה מוחמד. לדבריה, מאחר שהיא (התובעת) הכחישה גרסה זו שכן לטענתה הנתבעת הייתה אמורה להחזיר את הכסף ואילו מוחמד הכחיש שקיבל כספים כלשהם, הוזמן עו"ד לידאוי, אשר הציע בדיקת פוליגרף. בחקירתה הנגדית ובניגוד לגרסה זו טענה התובעת, כי הנתבעת מעולם לא הודתה שלקחה ממנה כספים ולשיטתה רק בבית המשפט היא הודתה בעובדה זו (ראו עמ' 131, שורות 32-33 ועמ' 132 שורות 1-9). גם סתירה זו מכרסמת באמינות גרסתה של התובעת באופן מהותי.

49. דבר נוסף, בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת, כי לאחר שדיווחה לנתבעת שבעלה מתכוון לעשות שימוש בכסף שבכספת, הציעה לה הנתבעת לביים פריצה ולטעון שהכסף נגנב, אך היא (התובעת) סירבה. לטענתה, חצי שעה לאחר מכן הגיעה אליה הנתבעת הביתה והשקתה אותה במשקה כלשהו, שגרם לה להסכים להצעה. בהמשך לכך, הזמינה הנתבעת נגר בשם אבו סאלח מחאג'נה, אחיו של השיך ראיד סאלח, ששבר את דלתות החדר שבו נמצאת הכספת. בניגוד לגרסה זו, בהודעתה במשטרה (מוצג נ/11) טענה התובעת כי הנתבעת הגיעה אליה הבית, התחילה לכשף אותה ואז הסכימה לביום הפריצה. אין בהודעה זו זכר כלשהו למשקה שהנתבעת השקתה את התובעת. גם בהודעה נ/12 שמהווה המשך להודעה נ/11 אין זכר לטענה שהנתבעת השקתה את התובעת במשקה כלשהו שגרם לה לאבד חושים. זאת ועוד, על פי הנטען, הנתבעת השקתה את התובעת באותו משקה ביום 23/11/13 ואילו הפריצה בוימה מספר ימים לאחר מכן. לא ברור מה סוג המשקה שגרם לתובעת להיות באיבוד חושים במשך מספר ימים. מכל מקום, מדובר בגרסה הזויה שאין מקום לקבלה. זאת ועוד, גם בהודעה במשטרה (נ/12) וגם בתצהירה מציינת התובעת את שם הנגר שלטענתה שכרה הנתבעת את שירותיו על מנת לביים את הפריצה. על אף האמור, נמנעו התובעים מלזמן אותו נגר לעדות מטעמם. הכלל הוא שהימנעות בעל דין מלזמן עד רלוונטי ללא הסבר מניח את הדעת, פועלת לרעתו במובן זה שיש להניח כי אם העד היה מזומן, עדותו הייתה תומכת בגרסת בעל הדין שכנגד. על כן, יש להניח כי אילו הנגר היה מוזמן לעדות, עדותו הייתה תומכת דווקא בגרסת הנתבעת ושלפיה אין לה קשר למעשה הגניבה והיעלמות הכסף.

50. תמיהות נוספות בגרסתה של התובעת התגלו בכל הנוגע לנסיבות עריכת השיק על סך 13.8 מיליון ₪, שעל בסיסו הוגשה התביעה השטרית נגד הנתבע. לטענת התובעת, משלא החזירה הנתבעת את הכספים שקיבלה בתאריך 23/11/13 או בסמוך לכך, ונוכח בקשותיה החוזרות להשיב לה את הכספים, מסרה לה הנתבעת כשבועיים לאחר שקיבלה את הכסף, המחאה על סך 13.8 מיליון ₪ להבטחת השבת הכסף. גרסה זו יש לדחות מכל וכל וכמה טעמים לדבר: ראשית, הטענה שהתובעת דרשה מספר פעמים מהנתבעת להשיב את הכסף אינה מתיישבת עם גרסתה שבאותה תקופה הייתה נתונה תחת השפעתה המוחלטת של הנתבעת נוכח כישוף שהפעילה עליה. שנית, מסירת שיק לבטחון אינה מתיישבת עם מהות מערכת היחסים ששררה בין התובעת לבין הנתבעת כפי שהתובעת עצמה תיארה אותה. שלישית, בהתאם לגרסתם של התובעים במשטרה וגם בתצהירים, נוכח הגרסאות הסותרות של התובעת, הנתבעת ומוחמד עלה הצורך בביצוע בדיקת פוליגרף, מבלי שהתובעת מזכירה בהודעותיה אלה את העובדה שהיא מחזיקה בשיק לבטחון. אילו היה ממש בגרסה זו ניתן לצפות מהתובעת שתציין עובדה זו בהודעותיה במשטרה. רביעית, משום ומה ועל אף שביום 21/12/13 התובעת הייתה "משוחררת" כבר לגרסתה מהכישוף שהטילה עליה הנתבעת, היא לא סיפרה לבעלה שהנתבעת מסרה לה שיק לביטחון ואף לא עימתה את הנתבעת בעניין זה ולא הטיחה בה את העובדה שהיא מחזיקה בשיק על סך 13.8 מיליון ₪. חמישית, בעקבות האירועים שהתרחשו בליל יום 21/12/13 פנתה התובעת למשטרה, והגישה תלונה נגד הנתבעת בעניין גניבת הכספים ואף נגבתה ממנה ההודעה נ/11. בהמשך ולאחר שנחשדה התובעת בגניבת כספי התובע ובהשתתפות בחטיפת הנתבעת היא נחקרה תחת אזהרה (מוצג נ/12). בשתי הודעות אלה שבהן מפרטת התובעת את מעלליה של הנתבעת כביכול, אין כל זכר לשיק, התובעת לא טענה שבמשך שבועיים היא ביקשה מהנתבעת להחזיר את הכסף וכי כדי להפיס את דעתה מסרה לה הנתבעת שיק לביטחון כנטען. יתרה מכך, במהלך חקירתה תחת אזהרה (מוצג נ/12) מטיח החוקר בתובעת את האפשרות שהיא גנבה את הכספים מהכספת וכי הגרסה שהייתה תחת השפעת כישוף של הנתבעת הומצאה על ידה כדי להתחמק מתוצאות מעשיה ואף על פי כן, הנתבעת לא מספרת על אותו שיק שמסרה לה הנתבעת ושיכול באותה עת "להציל" אותה מאותן האשמות חמורות שהוטחו בה.

51. סיכומם של דברים עד כאן, לא נתתי אמון בגרסאות התובעים והעדים מטעמם. עדים אלה עשו עליי רושם שלילי ביותר, בעדויותיהם התגלו כמפורט בהרחבה לעיל סתירות פנימיות וחיצוניות מהותיות היורדות לשורש הגרסה, ואשר מכרסמות באופן מהותי באמינות הגרסה ונכונותה. יתרה מכך, בהודעות חלק מעדי התביעה כפי שנמסרו במשטרה קיים סיוע ותמיכה לגרסת הנתבעת, כי היא נחטפה ונכלאה בבית התובעים שלא בהסכמתה וכי הסכמתה לחתום על תצהיר ההתחייבות ולעבור בדיקת פוליגרף אינה הסכמה היא מאחר שהושגה שלא דין תוך שהתובעים מפעילים על הנתבעת אלימות פיזית ומילולית קשה מאוד.

52. מנגד, עדות הנתבעת ואביה באשר להתרחשויות שאירוע בליל 21/12/13 ובאשר לחטיפתה, כליאתה והפעלת אלימות פיזית ומילולית כלפיה על ידי התובעים או מי מטעמם, הייתה עקבית, קוהרנטית, ואף קיבלה תימוכין וחיזוקים מעדויות עדי התביעה עצמם, כפי שפורט בהרחבה לעיל. יתרה מכך, לאחר שהנתבעת יצאה מביתם של התובעים בליווי הוריה, היא פנתה מיד לקבלת טיפול רפואי ולאחר מכן פנתה למשטרה באותו יום, ומסרה תלונה והודעה מפורטת בנוגע לחטיפתה, כליאתה, ותקיפתה על ידי התובעים ואחרים מטעמם. כבר בהודעה זו מתאריך 22/12/13 (ת/6) סיפרה הנתבעת את אשר מסרה לאורך כל הדרך, כי התובעים התקשרו אליה באותו יום, וביקשו ממנה להגיע לביתם על מנת להסדיר את עניין השיקים שכלתם (אשתו של מוחמד) מסרה לבעלה, וכי היא הגיעה למקום נוכח מצג שווא זה שהציגו התובעים. כבר בהודעה זו סיפרה הנתבעת, כי מוחמד היה חייב לבעלה כספים ומיוזמתה מסרה כי התובעת אכן נתנה לה שקית שחורה שבתוכה היו כספים, אותם היא מסרה למוחמד לבקשת התובעת עצמה. בהודעה זו שכאמור נגבתה מהנתבעת מיד לאחר שיצאה מבית התובעים, סיפרה ופירטה הנתבעת את המעשים המזוויעים שהתובעים ואחרים מטעמם ביצעו בה באותו לילה. כבר בהודעה זו סיפרה הנתבעת כי זייד אמארה (חתנם של התובעים) תקף אותה באגרופים ובבעיטות, אחרים שפכו עליה מים ואיימו עליה שהיא לא תצא מהבית אם לא תחזיר את הכסף. הנתבעת סיפרה עוד כי התובע בעצמו תקף אותה, בילאל הצמיד אקדח לצווארה, וזייד קילל אותה בקללות קשות. הנתבעת אף סיפרה כי עו"ד לידאוי הציג את עצמו כחוקר משטרתי וביקש ממנה להחזיר את הכסף ואף כינה אותה מכשפה. איומים אלו, התקיפות והקללות נמשכו לאורך כל הלילה, עד אשר הגיע בודק הפוליגרף ועברה את הבדיקה. הנתבעת אף סיפרה באותה הודעה על העובדה שהוריה הגיעו לבית התובעים, אשר סירבו לאפשר להם להיפגש ולדבר עימה, וכי רק ביום למחרת בשעות אחר הצהריים כאשר הגיעו הוריה בפעם השנייה, אפשרו לה התובעים לצאת מהבית. עובדות אלה תאמו כפי שהובא לעיל, את אשר סיפרה הנתבעת לדודה אברהים זועבי בזמן אמת, עת הגיע לבית התובעים בלילה הקודם.

גם בהודעותיה המאוחרות יורת (ת/7, ת/8, ת/9 ו- ת/10) חזרה הנתבעת על גרסתה כפי שפורטה בהודעתה הראשונה, מבלי שהתגלו בגרסתה סתירות או סימני שאלה מהותיים. כך למשל, בהודעה ת/7 סיפרה הנתבעת כי התובעים כלאו אותה בבית כאשר ילדיה הקטינים נמצאים בביתה לבד וללא השגחה, עובדה שאומתה בחקירתם הנגדית של זייד אמארה ואברהים זועבי מטעם התובעים ובעדויות עדים אחרים מטעם התביעה. בהודעה זו סיפרה הנתבעת על העברות כספים דרכה מהתובעת לבנה של האחרונה, מוחמד, עובדה שגם התובעת וגם מוחמד הודו בה בחקירתם הנגדית. הנתבעת אף חזרה על מעשי האלימות שהופעלו נגדה על ידי התובעים ואחרים מטעמם, בדיוק כפי שסיפרה בהודעתה הראשונה. בהודעתה ת/8 חזרה הנתבעת על גרסתה בשתי ההודעות הקודמות וחזרה על טענתה, כי כאשר הגיע למקום דודה אברהים זועבי, היא התחננה בפניו לאפשר לה לצאת מבית התובעים, אך הוא לא שעה לבקשותיה, עובדה שגם היא אומתה על ידי אברהים זועבי הן בעימות שנערך בין השניים והן בחקירתו הנגדית כפי שהובא לעיל. כמו כן, היא סיפרה בהודעה זו על חלקו של כל אחד שהיה נוכח במקום ושלגביו נשאלה על ידי החוקר המשטרתי. כאמור, על גרסה זו חזרה הנתבעת הן בתצהיר עדותה הראשית והן בחקירה הנגדית, מבלי שהתגלו בגרסתה תמיהות, תהיות או סימני שאלה שמכרסמים באופן כזה או אחר באמיתות גרסתה. עדותם של הנתבעת ושל אביה עשו עליי רושם חיובי, ואני מקבל את גרסתם במלואה.

53. עדותו של הנתבע מס' 2 הייתה בעייתית במידה מסויימת בכל הנוגע למהות מערכת היחסים בינו לבין הנתבעת ובעלה והנסתר בסוגייה זו רב על הגלוי. אכן, התמיהות שהעלו התובעים באשר לעובדה שהנתבעת עשתה באופן קבוע שימוש ברכב שהיה רשום על שם הנתבע, החזיקה בפנקס שיקים שלו חתום בתוך הרכב ואף החזיקה בכרטיס אשראי שלו, שדרכו שילמה עבור השימוש בטלפון הסוללארי שהיה בשימושה ושאף הוא היה רשום על שמו, הן קיימות ומצביעות על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת שאינה מצטמצמת למערכת יחסים בין ידידים. ברם, אין לעניין זה ולא כלום עם המחלוקת בתיק שעניינה כאמור, החתמת הנתבעת על תצהיר התחייבות שלא כדין ואילוצה לעבור בדיקת פוליגרף בכוח, תוך שמופעלת עליה אלימות פיזית ומילולית קשה מאוד. יתרה מכך, אין למערכת היחסים הזו שבין הנתבעת לבין הנתבע קשר למערכת היחסים שבין התובעים לנתבעת ואין בה כדי לתמוך בגרסת התובעים באשר לנסיבות שבהן הגיע השיק לידיהם. לכל היותר, יש באמור כדי לתת הסבר משכנע מדוע שיקים של הנתבע היו בתוך הרכב שעמו הגיעה הנתבעת לביתם של התובעים ביום 21/12/13, עובדה שאפשרה להם לגנוב את השיקים ביחד עם ארנקה של הנתבעת, כרטיס האשראי והפלאפון שהיו בתוך הרכב.

סוף דבר

54. נוכח כל המפורט לעיל, דין התביעה להידחות.

55. נוכח המסקנה אליה הגעתי, אינני רואה צורך לדון בטענות הנתבעים בכל הנוגע לאופן עריכת בדיקות הפוליגרף, אופן ניסוח השאלות שהופנו לנתבעת לעומת השאלות שהופנו לתובעת ולבנה מוחמד ולמשמעות הנובעת מתוצאות הבדיקות נוכח עמימות השאלות וכלליותן ונוכח הסתירות בממצאים, טענות שהן כבדות משקל ולכאורה אף מוצדקות.

56. אשר על כן, הנני מורה על דחיית התביעה בתיק זה. התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ז, 27 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.