1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה מיום 24.3.14 (כב' השופטת ע' יוסף –קוזין), בה נדחתה בקשת המבקשים לסילוק תביעת המשיב נגדם על הסף מהעדר סמכות עניינית, או לחלופין להעברת הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי.

2. ביום 15.10.13, הגיש המשיב תביעה בבית משפט קמא נגד המבקשים, שעניינה אכיפת הסכם מכר בית מגורים, אשר נחתם בין המשיב למבקש 1 ביום 4.6.13.

המבקשים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מהעדר סמכות עניינית. לטענתם, הואיל ומדובר בתביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין בנוגע לזכויות חכירה לדורות במקרקעין, אין לבית משפט שלום סמכות עניינית לדון בה. לחלופין ביקשו המבקשים את העברת התביעה לבית המשפט המוסמך לטענתם לדון בתביעה, הוא בית המשפט המחוזי.

3. ביום 24.3.14 דחה בית משפט קמא את הבקשה. בימ"ש קמא קבע, כי אין מחלוקת שזכויות המבקש 1 בנכס אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין, כי אם במנהל מקרקעי ישראל. משכך, אין מדובר בזכות קניינית אלא בזכות חוזית-אובליגטורית, ומשכך הכרעה בתביעה מסוג זה מצויה בסמכותו (לנוכח שווי הנכס).

4. לטענת המבקשים, שגה בימ"ש קמא בהחלטתו זו. לטענתם, הפסיקה חלוקה בשאלת הסמכות העניינית לדון בתביעות שעניינן מקרקעין שאינם רשומים ולצורך כך מפנים הם לשורת פסקי דין מחוזיים ביניהם ת"א 4532-02-12 תוגלילי נכסים בע"מ נ' טסלר (24.5.12) וההליכים המוזכרים שם.

אלא שטענתם העיקרית הנה כי המחלוקת בפסיקה למעשה אינה נוגעת לעניינינו, הואיל וסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט מחריג דיון בתביעות בדבר חכירה לדורות מסמכות בתי משפט השלום. זכותו של המבקש 1 במקרקעין שבמחלוקת הינה מסוג של חכירה לדורות ועל כן שגה בימ"ש קמא משלא התייחס בהחלטתו כלל לעניין זה ומשדחה את בקשתם.

5. המשיב מתנגד לבקשה, ותומך את התנגדותו במספר פסקי דין בהם קבע בית המשפט העליון כי כאשר מדובר בהתחייבות להעביר זכות בנכס מקרקעין שאינו רשום במרשם המקרקעין, הרי שמדובר בהתחייבות להעביר זכות חוזית ואין מניעה שבית משפט השלום ידון בה (נטען כי כך למשל נפסק בע"א 10860/05 דונר נ' בנק דיסקונט (26.6.07), ע"א 6529/96 ריינס נ' רייך, פ"ד נג(2) 218, 7868/95 יוש השקעות נ' עזבון המנוח קובלר ז"ל (11.3.97) ועוד). לעניין סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, מאבחן המשיב בין דיון בעניין חכירה לדורות במקרקעין מוסדרים ורשומים – שאז הסמכות אכן לבית המשפט המחוזי, לבין עניינינו בו נדונה זכות חכירה לדורות במקרקעין שאינם מוסדרים ועל כן הסמכות נתונה לבית משפט השלום.

6. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובות לה, וכן בכל פסקי הדין אליהם הפנו באי כוחם המלומדים של הצדדים, אינני סבורה כי נפלה שגגה תחת ידי בימ"ש קמא, ועל כן דין הבקשה שלפני להידחות.

אכן, טרם נקבעה הלכה ברורה ומחייבת מטעם בית המשפט העליון בסוגיה. יחד עם זאת בע"א 9492/10 הפטריארך היווני אורתודוקסי של ירושלים נ' מדרשת קדמת ירושלים (5.3.12) ביהמ"ש העליון סמך ידו על נימוקי בית המשפט המחוזי אשר דן בסוגיית הסמכות העניינית במקרקעין שאינם רשומים בת"א (מחוזי ירושלים) 7441/05 הפטריארך היווני אורתודוכסי של י-ם ואח' נ' מדרשת קדמת ירושלים ואח' (5.3.12) שניתן על ידי כב' השופטת נאוה בן-אור, ודי לי בכך לצורך הדיון שלפני.

שם נקבע על יסוד הוראת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 וסעיף 7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, לצד הפסיקה הרווחת בנושא, כי "מאחר והמקרקעין נשוא התובענה אינם רשומים, המסקנה המתבקשת היא שהזכויות להם טוענים התובעים הינן בגדר זכויות אובליגטוריות בלבד, והסמכות לבררן נגזרת משווין הכספי" (פסקה 6 לפסה"ד).

ובהמשך: "הדעה הרווחת היא, שהסמכות לדון בתובענות הנוגעות למקרקעין שאינם רשומים נתונה לבית המשפט על פי שוויה הכספי של התובענה, שכן המדובר בזכות אובליגטורית ולא בזכות קניינית במקרקעין, וזו גם הדעה בבית המשפט העליון" (פסקה 8 לפסה"ד).

כאמור, קביעות אלו אושרו בביהמ"ש העליון. לא מצאתי כי יש בעובדה שבקשה לדיון נוסף בסוגייה זו נדחתה בדנ"א 2341/12 (28.5.12) בנימוק כי: "בית המשפט העליון סמך ידו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דן בצורה מקיפה ויחודית בשתי הסוגיות שעמדו בפניו. בית-המשפט העליון לא ראה להוסיף על דברים אלה ולא כלום ובוודאי שלא התכוון "בכוונת מכוון" או בכלל לקבוע הלכה" כדי לאיין את אותן קביעות ב-7441/05.

לעניינינו – מדובר במקרקעין שאינם רושמים, לא נטען כי שווין חורג מסמכותו של בימ"ש השלום לדון בתביעת המשיב, ועל כן אני סבורה שבצדק דחה בימ"ש קמא את טענת המבקשים לעניין חוסר סמכותו העניינית לדון בתביעה.

7. אני דוחה את טענת המבקשים לפיה בנסיבות בהן מדובר בזכות חכירה לדורות, אין חשיבות לשאלה האם המקרקעין הנדונים רשומים אם לאו, וזאת (כך לטענת המבקשים) על פי נוסח סעיף 51(א)(3) סיפא לחוק הסמכות העניינית לדון בעניינם נתונה לבית המשפט המחוזי.

סעיף 51(א)(3) קובע כי בית משפט השלום ידון ב -

"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין" (הדגשה שלי –ו'פ')

אין לקרוא לתוך האמור בסיפת סע' 51(א)(3) את הפרשנות אליה מכוונים המבקשים, כאילו כל תביעה שעניינה חכירה לדורות תידון בבימ"ש המחוזי, בין אם המקרקעין רשומים אם לאו. שהרי יוצא מפרשנות זו, שתביעת בעלות במקרקעין שאינם רשומים כאשר שוויה של התביעה הנו בסמכות בימ"ש שלום - תידון בבית משפט השלום, בעוד שתביעה בעניין חכירה לדורות של מקרקעין שאינם רשומים – תידון בביהמ"ש המחוזי יהא שוויה של התביעה אשר יהא.

כמובן שלא לתוצאה זו כיוון המחוקק, ומכאן כי גם בתביעה שעניינה חכירה לדורות, לא ניתן שלא להתייחס לשאלת רישומם של המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין.

נראה כי לשון סיפת סעיף 51(א)(3) מכוונת למצב בו מדובר במקרקעין רשומים, בתביעה שעניינה שימוש או חלוקת מקרקעין שהזכויות בהם הן חכירה לדורות, במצב דברים זה הסמכות העניינית נתונה לביהמ"ש המחוזי.

בעניינינו, כאשר מדובר במקרקעין שאינם רשומים, וגם כאשר זכויות המשיב בהן הן חכירה לדורות, וכאשר שוויה של התביעה בגדר סמכות בית משפט השלום – הרי שהסמכות לדון בתביעה נתונה לבית משפט השלום.

8. על יסוד כל האמור – הבקשה נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 7,500 ₪, אשר ישולמו מתוך כספי העירבון שהופקדו על ידם.

ניתנה היום, י"א תמוז תשע"ד, 09 יולי 2014, בהעדר הצדדים.