1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בת"א (שלום י-ם) 11425-09-10 ג'בר נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (כב' השופטת תמר בר-אשר צבן), (להלן: "פסק הדין"), עד לשמיעת הערעור.

2. עניינה של התביעה שהוגשה לבית משפט קמא, הוא בתביעה לסעד הצהרתי לפיו, המבקש לא ויתר על זכותו לדיירות מוגנת מכח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972, ואף לא ויתר על זכותו לדיור חלופי מכוח סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967. ובהתאם לכך, התבקש כי יימנע המשיב מלפנותו מביתו.

3. בית משפט קמא דחה את תביעתו של המבקש. בפסק דין מפורט ומנומק, נפסק כי התביעה נדחית מחמת התיישנות. עם זאת, בשולי הדברים בסעיף 34 לפסק הדין הוער: "...ספק אם אמנם בשל דחיית התביעה יישאר התובע ללא קורת גג לראשו, כפי שטען. ראשית, טרם הושלמו הליכי ההוצאה לפועל, אשר כאמור לעיל, עוכבו בעקבות הגשת התביעה הנדונה. בנסיבות אלו ומבלי לנקוט עמדה בעניין מעבר לאמור, לא מן הנמנע שהתובע יוכל לטעון את טענותיו בעניין זכותו לדיור חלופי לפני ראש ההוצאה לפועל. שנית, כפי שעמדנו על כך, מעדותו של התובע עולה כי הוא ממשיך לגור עם אשתו פאטום עד עצם היום הזה, וזאת חרף ההליכים שנוהלו ביניהם בבית המשפט לענייני משפחה לפני כחמש-עשרה שנה. בנסיבות אלו ואף מבלי לנקוט עמדה גם בעניין זה, לא ברור מדוע לאו יוכל התובע להמשיך ליהנות מקורת גג משותפת עם אשתו, שכאמור לעיל, זכתה בדיור חלופי לכל ימי חייה. כך או אחרת, את התהיות העולות מניהול ההליכים המשפטיים שניהלה פאטום, נותיר לתוהים".

טענות הצדדים

4. לטענת המבקש, המדובר בפסק דין הדוחה מחמת התיישנות תובענה על הצהרה, כי סעיף פטור מהגנת מגורים בשטר משכון לטובת המשיב, עליו חתום המבקש, איננו תקף. משניתן פסק הדין, פקע צו המניעה שניתן קודם לכן על ידי כב' השופטת א' אפעל גבאי ביום 13.10.2010, שהעבירה את הדיון לבית משפט השלום, לו נתונה הסמכות העניינית. בנסיבות אלה לטענתו, מקום בו שטר המשכון, על התנאי שבו, נותר בתוקפו, המבקש צפוי להיות מפונה מדירת מגוריו במסגרת הליכי הוצאה לפועל שנפתחו נגדו. עוד לטענתו, המדובר לטענתו בדירת מגורים, אותה בנה במו ידיו לפני כ- 35 שנים, וגידל בה את ארבעת בנותיו. לטענתו, כפי שמורה הפסיקה, מקרה זה מצוי בגדר המקרים בו ראוי ונכון לעכב את ביצוע פסק הדין, ואף אם סיכויי הערעור הלכאוריים "אינם ברורים", או נמוכים.

5. מנגד, לטענת המשיב, אין עילה לקבל הבקשה בהסתמך על הפסיקה. זאת, לאור סיכויי הערעור הקלושים לטענתו, בהתבסס על פסק דינו המנומק והמפורט של בית משפט קמא, ולאור העובדה כי המבקש לא הראה מדוע מאזן הנוחות נוטה לטובתו. לטענת המשיב, בקשת המבקש לקונית, ואינה מגלה פירוט כלשהו מעבר לאמירות כלליות כי פסק דינו של בית משפט קמא "מוטעה". עוד לטענתו, חובו של המבקש תופח, מבלי שלמשיב יש אפשרות לממש את הנכס ולפרוע את החוב. זאת, כאשר, למשיב ניתנה זכות קניין מסדר שני בבית המבקש, משכנתא, שתפקידה להבטיח פירעון ההלוואה ושאין מחלוקת בין הצדדים כי היא אינה נפרעת. זכות שלטענת המשיב, הופרה שוב ושוב על ידי המבקש, במסגרת הליכי סרק שהוא מנהל נגד המימוש ושסופם ידוע. עוד ביקש המשיב, לחייב את המבקש בהוצאות, בצירוף שכר טרחת עורך דין ומע"מ כחוק. לחילופין ביקש, כי היה ותתקבל הבקשה, להתנות את הדבר בהפקדת ערובה משמעותית להוצאות המשיב.

6. בתגובת המבקש לטענות המשיב, הוסיף וטען, כי לולא הייתה נדחית תביעתו בבית משפט קמא מחמת התיישנות, הייתה התביעה מתקבלת, ודי בכך לאפשר לו לשכנע את ערכאת הערעור, כי לא חלה התיישנות על תביעתו. עוד לטענת המבקש, הפסיקה אותה הציג המשיב, אף כי נוגעת בדרך כלל לפסקי הדין שבגינם מתבקש עיכוב ביצוע, אינה חלה מקום בו פסקי הדין נוגעים לזכויות חוקתיות כגון הגנת בית המגורים, כבעניינו.

דיון והכרעה

7. אפתח ואומר, כי עסקינן בבקשה למתן סעד זמני בערעור ולא, כפי שצוין, בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין. יוער, כי המשיב כלל לא העלה טענה זו. כאמור, המדובר בתביעה לסעד הצהרתי, אשר נדחתה בפסק הדין קמא. משכך, לא ניתנה כל הוראה אופרטיבית שניתן לעכבה (ראו: ע"א 4729/00 העדה האוונגלית אפיסקופלית נ' ניקולא (פורסם בנבו, 22.10.2000), וגם ע"א 7682/10 שני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם בנבו, 7.11.2010).

8. כלל ידוע הוא, כי

"...על מי שמבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד – סיכויים טובים לקבלת הערעור והשני – נטייה של "מאזן הנוחות" באופן מובהק לטובתו, במובן זה שיהיה קשה עד בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו אם לא יינתן הסעד הזמני, והערעור יתקבל. שני התנאים הללו שלובים זה בזה במעין "מקבילית כוחות", באופן שככל שהמבקש מצביע על סיכויי ערעור טובים יותר, כך יפחת משקלו של התנאי בדבר נטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך (ראו, למשל: החלטת חברתי, השופטת ע' ארבל, ב-ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (18.4.2005), בפיסקה 6). נוסחת איזון זו תקפה, לטעמי, גם לאחר ביטולה של תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), והיעדר דרישה לקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו" בהוראת תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, בנוסחה כיום (עיינו: החלטתי ב-ע"א 427/13 דעוס נ' דופני (28.8.2013)). זאת מתוך תפיסה כי מעת שנדחתה תביעתו של מבקש הסעד בערכאה הדיונית, ההנחה הינה כי בקשתו איננה מבוססת, ולא בנקל יינתן לו הסעד" (הדגשות שלי מ.ה.).

9. עוד ידוע, שכאשר מדובר בהוצאה לפועל של פסק דין שתוביל למימוש בית מגורים, מדובר בנזק בלתי הפיך, שכן לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל (ראו: ע"א 6834/13 אנגלנדר נ' יודלמן (פורסם בנבו, 23.10.2013), (להלן: "פרשת אנגלנדר")). עוד נקבע בפרשת אנגלנדר, כי נקודת המוצא של מאזן הנוחות אינה "כלל בל יעבור", ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.

10. כך פסק לאחרונה גם כב' השופט א' שהם, בע"א 2745/14 פלוני נ' ניידיק (פורסם בנבו, 28.5.2014):

"אשר למאזן הנוחות, נקבע כי החשש לנזק בלתי הפיך בבקשות לעיכוב ביצוע שעניינן נכסי מקרקעין אינו עולה באופן אוטומאטי, וקיומו של חשש מעין זה ייקבע בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראו, ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי [פורסם בנבו] (‏13.4.2014); ע"א 1203/14 חוג'יראת נ' חוג'יראת [פורסם בנבו] (‏28.5.2014)). ואולם, כאשר מדובר בדירת מגורים, הלכה היא כי מאזן הנוחות נוטה לכיוון הצד המבקש לעכב את הפינוי, וזאת אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים (ע"א 5065/12 קרטי נ' אמסלם [פורסם בנבו] (‏24.1.2013); ע"א 4756/10 משעל נ' אדיבי [פורסם בנבו] (4.8.2010))" (הדגשות שלי מ.ה.).

11. עם זאת, לא נעלמה מעיני העובדה, שהמבקש מתגורר עם אשתו עד עצם היום הזה בדיור חלופי שהוענק לאשתו, ואין המדובר בפועל בדירת מגורים המשמשת אותו כיום (כפי שפסק בית משפט קמא, בסעיף 34 לפסק הדין).

12 בהקשר דומה נפסק, כי כאשר מדובר בדירה המיועדת למגורים, אף שמאזן הנוחות נוטה לטובת הענקת סעד זמני בשל הקושי המובנה להחזיר את המצב לקדמותו, הרי שכאשר המבקשים אינם מתגוררים בדירה, אם יזכו בערעור, תוכל המשיבה להשיב את המצב לקדמותו באמצעות השבת הסכומים ששילמו או מתן דירה חלופית (ע"א 6917/07 נחום נ' אופרה על הים בע"מ (פורסם בנבו, 11.10.2007).

13. אף על פי כן, עדיין מדובר בדירת מגורים בה התגורר המבקש במשך שנים וגידל בה את בנותיו, אף שאין הוא מתגורר בדירה כעת.

14. לכך יש להוסיף את העובדה, שהמשיב הינו בנק, ובהקשר זה נפסק, בבקשה שעניינה מכירת דירת מגורים עקב מימוש משכנתא, כי הבנק אינו צפוי לנזק ממשי אם יעוכב מימוש המשכנתא (ראו: ע"א 7139/96 טריגוב נ' "טפחות" בנק למשכנתאות, נא(2) 661 (1997)). מהשוואת המאזן שבין המבקש לבין המשיב, עולה כי בעוד שמבחינת המבקש המדובר בנכס מסוים עבורו, ובעל קשר ייחודי עבורו, הרי שעבור המשיב המדובר בנכס כללי בלבד, הנושא ערך כספי גרידא.

15. מן הכלל אל הפרט,

מבלי להביע עמדה בנוגע לסיכויי הערעור, נראה כי יש מקום לשמוע את טענות המבקש. בנוסף לטעמי, "מאזן הנוחות" נוטה לטובת המבקש. הן מאחר ומדובר בדירת מגוריו, והן מאחר והמשיב אינו צפוי לנזק ממשי בעקבות מתן הסעד הזמני. לכך אוסיף, כי אף אם נכונה טענת המשיב, כי סיכויי הערעור קלושים כיוון שעילת התביעה התיישנה, הרי שמימלא תוצאות ההכרעה בערעור לא עשויים להתעכב באופן משמעותי שהרי, פסק הדין המנומק והמפורט אמנם, התמקד בטענה העיקרית, היא טענת ההתיישנות. עוד אעיר, שגם מתגובת המשיב, לפיה היה ובית המשפט יקבל את הבקשה, יש להתנות את הדבר בהפקדת ערובה משמעותית, ניכר כי היחס לנכס מבחינתו, הוא כלכלי בלבד.

16. סוף דבר, אני מורה על צו מניעה זמני, שיימנע מן המשיב לפנות את המבקש מביתו, וזאת, עד להכרעה בערעור. זאת, בכפוך להפקדת ערובה במזומן או בערבות בנקאית בלתי מותנית על סך 20,000 ₪ להוצאות המשיב ולהבטחת נזקיו במידה והערעור יידחה או יבוטל, שתופקד לא יאוחר מיום 10.6.2014. עד אותו יום, יעמוד הצו הארעי בתוקפו.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ד' סיוון תשע"ד, 02 יוני 2014, בהעדר הצדדים.