תביעה לחיוב הנתבע בהשבת סך של 160,000 ₪.

רקע וטענות הצדדים

1. התובעת והנתבע קרובי משפחה הם, וביום 3.3.2012 נערך ונחתם ביניהם הסכם "אמון לאחסון", לפיו מסרה התובעת לנתבע סך של 155,000 ₪ לשמירה. ההסכם נערך בשפה הרוסית ולכתב התביעה צורף אף תרגומו לשפה העברית (נספחים ד ו- ד1 לכתב התביעה) (להלן: ההסכם).
2. במהלך חודש נובמבר 2012, פנה הנתבע אל התובעת והודיעה כי ברצונו לרכוש דירה על שם בנו, וכי ייתן לה לגור בדירה ללא שכירות עד אריכות ימיה. לצורך כך, הראה הנתבע לתובעת מספר דירות לרכישה, אך מסיבות שונות העסקה לא הושלמה. התובעת טענה, כי בגין דירות אלו היא חויבה בתשלום דמי הפרה ודמי תיווך.
3. ביום 3.7.2013 נרכשה דירה ברחוב הגיבורים 25 חיפה (להלן: הדירה), תמורת סך של 350,000 ₪ (הסכם הרכישה צורף כנספח ה' לכתב התביעה), כשכספי התובעת, שהופקדו בידי הנתבע בהתאם להסכם, שולמו כחלק מתמורת הדירה שנרכשה. הסכם הרכישה נערך בין בעלי הדירה לבין בנו של הנתבע, באמצעות הנתבע.
4. לטענת התובעת, בעת החתימה על הסכם רכישת הדירה סוכם כי השוכרת, שהתגוררה אז בדירה, תפנה את הדירה בתוך חודש ימים מיום החתימה על הסכם הרכישה, והשוכרת אישרה זאת בכתב ידה ובחתימתה (נספח ו' לכתב התביעה).
5. התובעת הוסיפה וטענה, כי הנתבע לא דאג לפנות את השוכרת ואף חידש לה את חוזה השכירות. עקב כך, נאלצה התובעת לעבור מדירה שכורה לדירה אחרת, דבר שגרם לה הוצאות בגין דמי תיווך ועלויות הובלת הריהוט.
6. ביום 11.9.2013, חתם הנתבע על כתב התחייבות בנוכחות עו"ד שניטמן יעקוב, להחזרת סך של 160,000 ₪ לתובעת, וזאת עד ליום 1.3.2014 או בתוך 7 ימים מיום חתימת הסכם למכירת הדירה שנרכשה כאמור, המוקדם ביניהם (נספח ז' לכתב התביעה) (להלן: כתב ההתחייבות). במעמד החתימה על כתב ההתחייבות התחייב הנתבע לשלם לתובעת סך של 7,000 ₪ ולהשיב לה את הסך של 160,000 ₪ לאחר קיזוז 5,000 ₪.
7. לטענת התובעת, עקב הפרת הבטחתו של הנתבע בדבר מגוריה בדירה, נאלצה היא לשכור דירה חדשה, כשביום 12.9.2013 חתמה על הסכם שכירות בדירה ברחוב יל"ג 17 בחיפה (הסכם השירות צורף כנספח ח' לכתב התביעה) וכן, נאלצה לשאת בתשלום דמי הובלה ודמי תיווך (אישור דמי התיווך צורפו כנספח ח1' לכתב התביעה).
8. ביום 21.2.2014, נערכה פגישה בין הצדדים, בנוכחות עו"ד אלון הרשקו - ב"כ התובעת במעמד הגשת כתב התביעה דנא - (להלן: עו"ד הרשקו), ובעקבותיה חתמו הצדדים על הסכם פשרה (להלן: הסכם פשרה) (הסכם הפשרה צורף כנספח ט' לכתב התביעה). במסגרת הסכם הפשרה הוסכם על הצדדים כי עו"ד הרשקו יהיה הנאמן על מכירת הדירה, וכי הכספים שיתקבלו ממכירת הדירה, יוחזקו בנאמנות בידיו ויחולקו בין התובעת לבין הנתבע בהתאם לחלקו היחסי של כל צד. אך, ולטענת התובעת, בחלוף ימים מספר מיום חתימת הסכם הפשרה, הודיע הנתבע כי אין בכוונתו לקיימו וכי עומדת בפני התובעת הזכות להגיש תביעה בבית המשפט.
9. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. בבקשת הרשות להתגונן הודה הנתבע בקבלת כספים בסך של 155,000 ₪ מהתובעת, אך הוסיף וטען כי יש לקזז סך של 124,360 ₪ ששולמו עבור התובעת, לפי הפירוט הבא:
10. 3,500 ₪ בגין דמי תיווך ועוד 1,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד שניטמן שהוצאו עבור בדיקת האפשרות לרכישת דירה ברחוב בילו בחיפה תמורת סך 275,000 ₪;
11. 4,200 ₪ בגין דמי שכירות לשלושה חודשים ששולמו על ידי הנתבע במקום התובעת עת שכרה דירה ברחוב הרצליה 25 בחיפה, וכן, רכישת רהיטים בסך 900 ₪;
12. דמי תיווך בסך 8,260 ₪ ששולמו לגב' קרול אנה ושכ"ט עו"ד שניטמן בסך 6,000 ₪ בגין רכישת הדירה נשוא התיק דנן.
13. דמי תיווך בסך 10,000 ₪ שהוחזרו לתובעת לאחר ששולמו על ידה;
14. ירידת ערך הדירה בסך 90,000 ₪.
15. הנתבע הוסיף וטען, כי התובעת הציעה לו לרכוש דירה יחד עם בנו ויטלי, וכי תמורת הסכום שהיא נותנת, תקבל זכות מגורים בדירה עד לסוף חייה. עוד טען הנתבע, כי רכישת הדירה דנן (הדירה שברחוב הגיבורים 25) הייתה לפי בחירת התובעת, וכי התובעת הייתה זו שביקשה כי הדירה תירשם על שם הבן ויטלי.
16. לא זו אף זו, הנתבע הוסיף וטען, כי התובעת הייתה מעורבת באופן פעיל ברכישת הדירה. לדוגמא, בחודש ספטמבר 2012 הנתבע והתובעת בחנו ביחד את האפשרות לרכישת דירה ברחוב בילו בחיפה, תמורת 275,000 ₪, שבגינה גם נחתם זיכרון דברים, אלא שהעסקה לא הושלמה לאחר שהתובעת שינתה את דעתה. ועוד, התובעת בחנה את האפשרות לרכוש דירה ברחוב הרצליה 25 בחיפה. עסקה זו אף היא לא הושלמה, מאחר והתגלתה בעיה בעניין רישום הזכויות. אגב, עד לבירור הזכויות בדירה התובעת שכרה את הדירה למשך 3 חודשים תמורת 4,200 ₪ ששולמו על ידי הנתבע לטענתו כאמור לעיל.
17. באשר לשוכרת שהתגוררה בדירה, הנתבע טען כי השוכרת שינתה את דעתה והמשיכה להתגורר בדירה עד תום תקופת השכירות שנקבעה בהסכם השכירות שנחתם בינה לבין הבעלים הקודמים של הדירה. עקב כך, הוסכם בין הנתבע לבין התובעת כי התובעת תעבור לגור בדירה עם סיום חוזה השכירות של השוכרת. אלא, שהתובעת לא הסכימה לכך ובחרה להמשיך ולגור בדירה ששכרה ברחוב יל"ג בחיפה.
18. הנתבע טען, כי נוכח המחלוקת שהתגלעה בינו לבין התובעת נפגשו הצדדים עם עו"ד שניטמן והנתבע התחייב להחזיר לתובעת סך של 160,000 ₪ ואף חתם על כתב התחייבות לכך. עוד טען הנתבע, כי טרם חתימתו על כתב ההתחייבות הדגיש הוא בפני עו"ד שניטמן כי יסכים למכור את הדירה בסך של 360,000 ₪ לפחות ובניכוי ההוצאות ששולמו על ידו לטובת התובעת.
19. בחודש פברואר 2014 התובעת הפנתה את הנתבע, לטענתו, אל עו"ד הרשקו שיכול לעזור להם במציאת קונה שישלם תמורה של 360,000 ₪. הצדדים נפגשו עם עו"ד הרשקו ולאחר שנאמר לנתבע כי לא תהיה בעיה במציאת קונה פוטנציאלי לרכישת הדירה בסך 360,000 ₪ חתם הוא על הסכם הפשרה. אך, עו"ד הרשקו מצא קונה לרכישת הדירה תמורת 270,000 ₪, ומשלא הסכימה התובעת לשאת בהפרש הנובע מירידת ערך הדירה, הנתבע סירב למכור את הדירה.
20. לבסוף, הנתבע שב והביע את נכונותו לקיים את ההסכם, לפיו התובעת תגור בדירה עד אריכות ימיה. לחילופין, לשלם לתובעת את הסכום שמגיע לה בקיזוז ההוצאות ששולמו על ידו כמפורט לעיל.

דיון והכרעה

1. כבר אקדים ואציין, כי לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות הצדדים ובסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.
2. אין חולק, כי ביום 3.3.2012 נחתם הסכם בין התובעת לנתבע, לשמירת כספי התובעת בידי הנתבע (נספחים ד' ו- ד1' לכתב התביעה, ועדותו של הנתבע שאישר את קבלת הכספים מהתובעת (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 13-12 וש' 22-20). אלא מאי? התובע חולק על גובה הסכום שיש להשיבו לתובעת.
3. מוסכם על הצדדים גם כן, כי ביום 3.7.2013 נחתם הסכם לרכישת הדירה, כשחלק מתמורתה שולם מכספי התובעת שהיו בידי הנתבע (155,000 ₪), ואילו היתרה שולמה על ידי הנתבע ובנו (עדותו של הנתבע בעמ' 15 לפרוטוקול ש' 18-17, כשהתובעת לא טענה אחרת).
4. אכן, לפי ההסכם הכספים הופקדו למטרת שמירה, אך התובעת אישרה כי סוכם כי תגור בדירה שתירכש עד סוף חייה (עמ' 8 ש' 30-27, וכן עמ' 9 ש' 14-13). עו"ד שניטמן בעדותו מסר אף הוא, כי במהלך הפגישות בין התובעת והנתבע אצלו במשרד נאמר כי התובעת תגור בדירה עד סוף חייה (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 16-14). משמע, הגם שהכספים הופקדו בידי הנתבע לשמירה, הרי שהתובעת לא התנגדה לרכישת הדירה בעזרת כספה שהופקד כאמור, ובלבד שהדירה תשמש לה בית מגורים לכל חייה.
5. לא ייתכן חולק גם, כי השוכרת לא פינתה את הדירה במועד שהוסכם בין התובעת והנתבע לפני חתימת הסכם הרכישה. מכאן, וכעולה מעדותו של עו"ד שניטמן, התובעת לא הסכימה להמתין עד לסיום חוזה השכירות שבין השוכרת לבעלים הקודמים של הדירה. או אז, התובעת דרשה מהנתבע להחזיר לה את כספה (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 10-7).
6. הנתבע לא החזיר את הכסף לתובעת ובין הצדדים התגלעו חילוקי דעות, עד שביום 11.9.2013 חתם הנתבע על כתב התחייבות (סעיף ז' לכתב התביעה), לפיו התחייב להחזיר לתובעת 160,000 ₪, וזאת עד ליום 1.3.2014, או תוך 7 ימים מיום החתימה על הסכם מכר בגין מכירת הדירה, המוקדם ביניהם.
7. חרף האמור לעיל, הסכסוך בין הצדדים לא בא לידי סיומו, ובחודש פברואר 2014 הצדדים הגיעו לעו"ד הרשקו וחתמו על הסכם פשרה (נספח ט' לכתב התביעה). בהסכם הפשרה נקבע כי עו"ד הרשקו יהיה הנאמן על מכירת הדירה, והכספים שיתקבלו יוחזקו אצלו בנאמנות ויחולקו בין התובעת לנתבע לפי חלקיהם היחסיים.
8. בפועל, ועד עצם היום הזה, הדירה לא נמכרה. לטענת הנתבע, עו"ד הרשקו לא הצליח למצוא קונה פוטנציאלי המוכן לשלם את המחיר ששולם על ידי הצדדים תמורת הדירה, קרי סך של 350,000 ₪, אלא במחיר נמוך יותר, בסך של 270,000 ₪ (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 30-28), והנתבע סירב להצעה זו. תהא הסיבה אשר תהא, הדירה טרם נמכרה והסכם הפשרה לא יצא אל הפועל.
9. יודגש, כי במועד עריכת וחתימת הסכם הפשרה, וכעולה מהסכם הפשרה עצמו, נכח מתורגמן לשפה הרוסית שתירגם את ההסכם לצדדים.
10. הנתבע טוען, כי היה והדירה תימכר במחיר נמוך יותר, אזי יהא על שני הצדדים לשאת בהפסד שווה בשווה. מנגד, התובעת טוענת כי היא זכאית להשבת מלוא כספה.
11. אין בידי לקבל את טענת הנתבע. הכספים שהופקדו בידי הנתבע מלכתחילה נועדו למטרת שמירה בלבד. אמנם, בהמשך התובעת הסכימה כי כספה ישמש לרכישת הדירה, כשתמורת מלוא כספה היא תקבל את הזכות להתגורר בדירה לכל חייה. ברם, הסכם חדש זה לא מומש, ואין חולק כי ההסכם לא מומש שלא באשמת התובעת. זאת ועוד, בהתאם לכתב ההתחייבות, הנתבע התחייב להחזיר לתובעת את כספה ללא כל תנאי או סייג.
12. לא נעלם מעיניי כי משלא מומש כתב ההתחייבות נחתם הסכם חדש נוסף בין הצדדים, הלוא הוא הסכם הפשרה. אך בהסכם הפשרה לא הייתה כל התייחסות לכך, כי הוא מבטל את כתב ההתחייבות. אף נהפוך הוא. מלשון הסכם הפשרה עולה בבירור כוונת הצדדים לשמירת כתב ההתחייבות, היה והסכם הפשרה לא יתממש. מהסכם הפשרה משתקפת הכוונה למכור את הדירה באותו מחיר בו נרכשה, כאשר כל צד יקבל את כספו בחזרה. לא מן הנמנע גם כי מהסכם הפשרה משתקפת הכוונה כי הרווח (ככל שהדירה תימכר במחיר גבוה יותר) יחולק בין הצדדים בהתאם לחלקו היחסי של כל צד. אך בהחלט מהסכם הפשרה לא משתמעת הכוונה כי היה והדירה תימכר במחיר נמוך יותר, אזי התובעת תשתתף בהפסד. זאת ועוד, על פניו ברי כי הסכם הפשרה נועד לתת הזדמנות לנתבע למכור את הדירה ללא הפסד, מבלי שהדבר יבוא על חשבון התובעת שהייתה זכאית לקבלת מלוא כספה בחזרה. לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבע, לפיה יש לקזז סך של 90,000 ₪ בגין ירידת מחיר הדירה.
13. מכאן, ומשהסכם הפשרה לא יצא לפועל אף הוא, פשיטא כי אין מנוס אלא מלשוב ולמלא אחר כתב התחייבותו של הנתבע.
14. כעת, אדון בטענות הנתבע בנוגע לשאר הקיזוזים הנטענים על ידו.
15. לעניות דעתי, אין כל הצדקה לחייב את התובעת להשתתף בהוצאות שנגרמו לנתבע בגין רכישת הדירה וניסיונותיו השונים לחפש דירה לרכישה. בהקשר זה אציין ראשית כל, כי הבטחת הנתבע לתובעת כי תעבור להתגורר בדירה לכל חייה הופרה ושלא באשמת התובעת. שנית, הנתבע ו/או בנו הם אלה שנהנו ונהנים מדמי השכירות של הדירה (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 23-21), ואילו התובעת המשיכה להתגורר בשכירות בדירה אחרת ולשאת בדמי שכירות. שלישית, הדירה נרכשה מלכתחילה לבקשת הנתבע ומשיקוליו הוא ולא לבקשת התובעת. התובעת הסכימה אך לסייע במימון רכישת הדירה תמורת מגוריה בה, כשכספה ייחשב כדמי שכירות לכל חייה. רביעית, כשהנתבע סיכם עם התובעת כי ישתמש בכספה לרכישת דירה עבורו או עבור בנו וכי תעבור לגור בדירה לכל חייה, הנתבע לא דרש ממנה כי תשתתף בכלל העלויות שיתחייבו מרכישת הדירה.
16. באשר לדמי השכירות בדירה ברחוב הרצליה, הרי שלא עלה בידי הנתבע להוכיח את טענתו כי שילם בעצמו את דמי השכירות במקום התובעת. בהקשר זה אני מעדיפה את עדותה של התובעת על פני עדותו של הנתבע. האישור עבור תשלום הכסף הונפק על שם התובעת, דבר התומך בגרסת התובעת.
17. בכל הנוגע להשבת סך של 10,000 ₪ לתובעת בשתי פעימות, הראשונה דרך עו"ד שניטמן, והשנייה במזומן, התובעת אישרה כי אכן קיבלה סך של 5,000 ₪ במזומן מהנתבע (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 11-10). באשר לסך של ה- 5,000 ₪ הנותרים, ולאחר שהעיד עו"ד שניטמן והציג את נספח ז' לתצהיר הנתבע, החתום בידי התובעת (מוצג נ/2), התובעת זיהתה את כתב ידה וחתימתה, אך טענה שקיבלה סך של 4,200 ₪. טענתה זו של התובעת הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, ושלא הוכחה כדבעי. כך, שהנני קובעת כי יש לקזז את הסך של 10,000 ₪ מתוך הסכום שהופקד בידי הנתבע.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת, ועל הנתבע להשיב לתובעת את הסך של 160,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.3.2014 ועד היום (היינו 162,886 ₪) בתוספת סך של 4,004 ₪ בגין אגרת בית משפט.
2. מסכום פסק הדין יש לקזז את הסכומים הבאים:

• סך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.9.2013 ועד היום, ובסה"כ סך של 5,084 ₪;
• סך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 6.12.2013 ועד היום, ובסה"כ סך של 5,058 ₪;
• סך של 30,640 ₪ ששולם לתובעת על פי פסק הדין החלקי שניתן ביום 13.7.2014 (ההוצאות שנוספו על סכום זה בעקבות פתיחת הליכי ההוצל"פ, אינן טעונות קיזוז).

1. התוצאה הסופית הינה, כי על הנתבע לשלם לתובעת סך של 126,108 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
2. התובעת לאורך כל ההליך התבטאה באופן קשה מאוד, הן כלפי התובע ובא כוחו, הן כלפי באי כוחה שייצגו אותה עד שביקשה לשחררם מייצוגה, והן כלפי בית המשפט. לא ניתן להשלים עם התבטאויות התובעת ודרך התנהלותה לאורך ההליך. בנסיבות, ראיתי לנכון שלא לפסוק לטובתה הוצאות משפט כלשהן, מלבד האגרה שנפסקה לעיל. מה גם, שהתובעת לא הוכיחה כדבעי כי נגרמו לה הוצאות משפט כלשהן מעבר לאגרה. יודגש, כי התובעת יוצגה על ידי הסיוע המשפטי בחלק מההליך. יתרה מכך, בית המשפט אישר לתובעת זימון מתורגמן מטעמו לשפה הרוסית ועל חשבון המערכת.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ו, 28 יולי 2016, בהעדר הצדדים.