1. התובע, יליד 5.9.1994, הגיש תביעתו דנן בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות תאונה שאירעה בתאריך 7.6.2011 בהיותו בגיל 17 שנים, עת החליק ונפל בחזרתו לביתו בעיר נצרת (כמתואר בכתב התביעה).
2. התביעה הוגשה תחילה נגד אג'יאל (דורות) עמותה לקידום החינוך (להלן: "העמותה") - שבזמנים הרלבנטיים לתאונה הייתה המוסד החינוכי במסגרתו למד התובע; ונגד מנורה חברה לביטוח בע"מ שנטען כי היא ביטחה את התובע בפוליסת תאונות אישיות לתלמיד, ובמסגרתה ביקש לחייב בתשלום תגמולי ביטוח מכח פוליסת "תאונות אישיות לתלמיד".

בהמשך התברר כי לא נערך ביטוח תאונות אישיות לתובע והתביעה נגד חברת הביטוח מנורה נמחקה.

1. התובע הגיש כתב תביעה מתוקן הפעם בעילה של רשלנות והפרת חובה חקוקה הנשענת על הטענה שהנתבעים לא פעלו לעריכת ביטוח "תאונות אישיות לתלמיד". התביעה הוגשה נגד העמותה, עיריית נצרת – הרשות המקומית שבתחום שיפוטה נמצא בית הספר (להלן: "העירייה") ונגד מדינת ישראל-משרד החינוך (להלן: "משרד החינוך").

התובע טען בכתב תביעתו כי על הנתבעות, ביחד ולחוד, לדאוג לבטח את התלמידים בביטוח תאונות אישיות, וזאת לפי סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה, התשכ"ט-1949 (להלן: "חוק לימוד חובה"). ועוד נטען כי הנתבעות, התרשלו עת לא דאגו לערוך ביטוח תאונות אישיות לתלמידי בית הספר בכלל ולתובע בפרט ובכך חשפו את התלמידים לסיכונים, אשר במקרה של התובע התממשו בפועל. וכן תיאר התובע כי רשלנות הנתבעות מתבטאת בשורה של מעשים ומחדלים שתוארו בסעיף 18 לכתב התביעה, בין היתר, שלא פיקחו כראוי על ניהול תקין של המוסד החינוכי בכל הנוגע לחובת עריכת ביטוחים מתאימים לתלמידים, לא נקטו באמצעי הזהירות על מנת למנוע חשיפת מקרים כגון המקרה מושא התביעה ונהגו בחוסר זהירות או באדישות כלפי התלמידים לרבות התובע בכל הנוגע לנושא ביטוח תאונות אישיות לתלמידים.

עוד טען התובע לחלופין, כי משרד החינוך לא פיקח או עקב או עמד על התנהלותן התקינה של העירייה והעמותה על ידי הנפקת פוליסה לתאונות אישיות לתלמידים כפי שמתחייב בדין.

1. אין חולק, כי העמותה היא מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי, כמשמעותו בחוק לימוד חובה.

גדר המחלוקת

1. בתאריך 26.2.2019 ניתן פסק דין חלקי, אשר נתן תוקף להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים. הצדדים הגיעו להסכמות במישור הנזק שלפיהן סכום הפיצוי שישולם לתובע יעמוד על סך של 137,000 ₪, כולל שכר טרחת עו"ד ומע"מ והחזרי אגרה והוצאות משפט מכל סוג שהוא.
2. בין הצדדים נותרה מחלוקת משפטית בעניין השאלה על מי מבין הנתבעות מוטלת הייתה החובה לפעול לשם עריכת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים. בין הצדדים הוסכם עוד כי התביעה תתקבל ובית המשפט יכריע מי מבין הנתבעים צריך לשאת בפיצוי שנפסק, חלקם או כולם, ובאיזה שיעור (פרוטוקול הדיון מיום 12.3.19).
3. כמו כן הסכימו הנתבעות להגיש סיכומים בכתב ללא צורך בשמיעת ראיות.

תמצית טענות הצדדים

טענות העמותה:

1. לשיטת העמותה בהתאם לסעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה על רשות החינוך המקומית, בענייננו עיריית נצרת, מוטלת החובה לביטוח, אין כל חשיבות לעניין "סיווגו" של המוסד החינוכי שבו לומד התלמיד דהיינו, אין כל חשיבות אם מדובר "במוסד רשמי" או "מוכר שאינו רשמי", בכל מקרה העירייה היא זו שחייבת לבטח את התלמידים הלומדים בתחום שיפוטה בביטוח תאונות אישיות.

טענות עיריית נצרת:

1. לשיטת העירייה היא אינה מחויבת לבטח את התובע, מהטעם שהתובע בחר בבית הספר מבחירתו החופשית, הוא לא למד חינם בבית הספר אלא שילם אלפי שקלים בעד לימודיו, מבלי שאוצר המדינה יישא בכך. לאור זאת טוענת העירייה, כי התובע לא זכאי לחינוך חינם מכח סעיף 6(ג) לחוק והצו שהוצא מכוחו, ומכאן התובע לא היה "זכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה" כלשון סעיף 6(ד)1, כך שהעירייה לא הייתה מחויבת בביטוחו.

עוד טוענת העירייה כי יישום פסקי דין שניתנו בעניין מביא למסקנה שעל העמותה לפצות את התובע מכח רשלנות אף אם ייקבע שהעירייה הייתה מחויבת לערוך את הביטוח. הבעלים של מוסד מוכר שאינו רשמי יכול לצפות התרחשותו של נזק לתלמידיו, ובין הצדדים מתקיימים יחסי קירבה והסתמכות מיוחדים, כך ששיקולי מדיניות מחייבים להחיל עליו חובת זהירות המופרת מקום בו אינו מוודא כי תלמידיו מבוטחים.

נוסף על כך טוענת העירייה, כי על משרד החינוך מוטלת החובה לאכוף את חובת הביטוח ולפקח על קיומה כחלק ממכלול פעולות הפיקוח שנעשות באמצעות מפקחי המחוזות, כך שעל המשרד לפקח על ביצוע חוזריו בידי העמותה ולוודא כי היא מקיימת את הוראותיהם וגובה את תשלומי החובה שנקבעו בהם.

טענות מדינת ישראל - משרד החינוך:

1. טוען משרד החינוך, כי בהתאם לסעיף 6(ד1)1 לחוק לימוד חובה האחריות לערוך ביטוח לתלמידים היא חובה חקוקה שהוטלה ישירות על הרשות המקומית. ואין מדובר בחובה אשר הוטלה בחוק על משרד החינוך והואצלה על ידו לרשויות המקומיות, כי אם חובה חקוקה שהוטלה ישירות על הרשות המקומית המוחזקת כמי שיודעת את החוק במדינה ואין זה מתפקידו של משרד החינוך ליידע את הרשויות המקומיות מהן החובות המוטלות עליהן באופן ישיר מכח החוק. ותפקידו של משרד החינוך, על פי החוק, מסתכם בקביעת שיעור התשלומים המרבי שניתן לגבות מההורים בגין השירות שניתן על ידי הרשות המקומית. משרד החינוך אינו צד להתקשרות שבין הרשות המקומית לחברת הביטוח.

כמו כן טוען משרד החינוך כי אין לו שליטה ישירה בנוגע לפעילותה או למחדלה של רשות מקומית כזו או אחרת ועל כן אין היגיון משפטי לחייב את משרד החינוך לקיים פיקוח על רשות מקומית אשר היא זו שחייבת על פי חוק במתן השירות. הוסיף משרד החינוך כי מבחינת מדיניות שיפוטית לא יהא זה נכון להטיל על משרד החינוך חובת פיצוי כאשר קיים מזיק ישיר.

1. בתגובת העמותה לסיכומי העירייה בין היתר היא טענה שטענות העירייה במישור הנזיקי ולעניין חובת הזהירות המוטלת על העמותה ואי יידוע התובע על העדר ביטוח, הן טענות המנוגדות להסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים שמיקדו את המחלוקת למחלוקת משפטית, ומתבססות על הנחת תשתית עובדתית שלא הוכחה ולא נידונה כלל. הוסיפה העמותה כי מדובר בהרחבת חזית כאשר טענות אלו לא הוזכרו בכתב ההגנה מטעם העירייה.

­

1. בתגובה לסיכומי העמותה התובע טען כי טענות העמותה אינן נכונות שכן התובע העלה בכתב התביעה טענות במישור הנזיקי כנגד כל הנתבעים, ולא רק טענות נזיקיות ביחס להפרת חובה חקוקה. התובע עמד שוב על חיוב הנתבעים "יחד ולחוד" שכן מבחינתו עסקינן במעוולים במשותף. ובין היתר נטען, כי שעה שבית הספר פותח שעריו לתלמידים, הוא מתבקש למלא את החובות הבסיסיות המוטלות עליו, והראשונה ביניהן לתפעל כראוי את בית הספר לרבות במישור ביטוח התלמידים, ולא להתחבא מאחורי הטענה שחובה זו מוטלת על העירייה. וכי על משרד החינוך מוטלת חובת הפיקוח לוודא כי מוסדות החינוך והמועצות קיימו את החובות המוטלות עליהן לרבות החובה בביטוח תלמידים.

דיון והכרעה

אחריות העירייה

1. סעיף 6 (ד1)(1) לחוק לימוד חובה קובע:

"מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה יהיה מבוטח בביטוח תאונות אישיות, באמצעות רשות החינוך המקומית שבתחום שיפוטה נמצא מוסד החינוך שבו הוא לומד; רשויות החינוך המקומיות יתקשרו בחוזה ביטוח כאמור עם מי שזכה במכרז שנערך לפי הוראות סעיף 198ב לפקודת העיריות, ובהתאם להסדר שנקבע באותו סעיף;"

וסעיף 6 (א) קובע:

(א) אלה זכאים לחינוך חינם במוסד חינוך רשמי:

(1) מי שחל עליו לימוד חובה לפי חוק זה, זולת אם סיים את לימודיו לפי תכנית לימודים בכיתה י"ב;

(2) מי שבגיל 18 ולא סיים אלא לימודים לפי תכנית לימודים בכיתה י"א.

1. כאמור, לשיטת העמותה ומשרד החינוך חובה הנ"ל מוטלת אך ורק על הרשות המקומית, בעוד הרשות המקומית טוענת כי היות שבענייננו התובע לומד בבית ספר מוכר שאינו רשמי היא לא הייתה חייבת לבטחו.
2. ראשית ייאמר, כי עיון בסעיף הנ"ל מלמד כי החובה מכוחו מוטלת אך ורק על הרשות המקומית ולא על המוסד החינוכי.
3. העירייה הפנתה לפסקי דין של בתי משפט שלום: ת"א (שלום-עפולה) 1302/04 כריים נ' המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ (11.5.2006); ת"א (שלום-חיפה) עזבון המנוח סעאידה נ' המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ (17.8.2010); ת"א (שלום-נצרת) 7027/04 איוב נ' בית ספר התיכון מקיף אעבלין (11.5.2006)), שבהם נקבע כי החובה שבסעיף 6(ד1) לחוק אינה מוטלת על הרשות המקומית בנסיבות שבהן מדובר בבית ספר מוכר שאינו רשמי; בעוד העמותה ומשרד החינוך הפנו לפסק דינו של כב' השופט אייל דורון בת"א 12626-09-09 פלוני נ' מועצה מקומית משהד (18.6.2013) שבמסגרתו נקבע כי החובה המוטלת על העירייה חלה גם כשמדובר בבית ספר מוכר שאינו רשמי (להלן: "עניין משהד"). עיינתי בפסקי הדין הנ"ל כאשר אני מצטרפת לעמדתו של כבוד השופט אייל דורון בעניין משהד.
4. כפי שצוין בעניין משהד ולהבדיל מפסקי הדין אליהם הפנתה העירייה, בעת מתן פרשנות לחוק לימוד חובה יש לעמוד על תכליתו של החוק ולשים דגש רב יותר על המטרה שלשמה נועד מאשר על האופן שבו נוסחו הסעיפים. אני מצטרפת לפרשנות שניתנה בפסק דין משהד שעל פיה המילים "במוסד חינוך רשמי" מגדירה את אחד התנאים לזכאות לחינוך חינם, נוסף על התנאים שנקבעו בסעיפים קטנים (1) ו-(2). הזכאות לחינוך חינם נגזרת מגילו של התלמיד ואינה נגזרת מאופי המוסד בו הוא לומד.

תכליתו של סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה הינה להסדיר בחוק את עניין הביטוח של כלל התלמידים הלומדים בתחום שיפוטה של הרשות המקומית, כאשר לא נקבע בהוראות החוק כי החובה מסויגת כשעסקנן במוסד חינוך מוכר שאינו רשמי, וחובה זו חלה על הרשות המקומית בנוגע לכל תלמיד, בכל גיל המקנה זכות לחינוך חינם (ראו סעיפים 44-48 לפסק דינו של כבוד השופט אייל דורון בעניין משהד והאסמכתאות שם).

1. אינדיקציה לכך שהעירייה מודעת היטב לחובה המוטלת עליה גם כשמדובר במוסד חינוך מוכר שאינו רשמי, ניתן למצוא במכתב מתאריך 13.9.2018 שצורף לסיכומיה. המכתב נשלח על יד מנהלת אגף החינוך של העירייה לבתי הספר המוכרים הרשמיים ולא רשמיים, אשר עניינו גביית דמי ביטוח תלמידים לשנת הלימודים 2018-2019, במכתב זה הודע לבתי הספר על ההחלטה בדבר סכום דמי הביטוח שיגבו מהתלמידים והעירייה ביקשה שבתי הספר יודיעו לה בחוזר על זהות החברה המבטחת.
2. מכאן מתבקשת המסקנה, כי על העירייה מוטלת חובה חקוקה לפעול לשם עריכת ביטוח, חובה אשר הופרה וחלות הוראות סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – מדובר בחובה המוטלת מכח חיקוק, שנועדה לטובת התובע, חובה זו הופרה על ידי העירייה וכתוצאה מכך נגרם נזק לתובע מסוג הנזקים שנועד החיקוק למנוע.

אחריות העמותה

1. כאמור, הוראות סעיף 6(ד1)1 מטילות על הרשות המקומית את החובה לערוך ביטוח, חובה זו אינה מוטלת על העמותה, ועל כן לא חל הכלל שבסעיף 63 לפקודת הנזיקין. השאלה הצריכה הכרעה היא - אם ניתן לחייב את העמותה מכוח עוולת הרשלנות בשל אי עריכת ביטוח.
2. על פי ההלכה הפסוקה ניתן להכיר בעילת רשלנות בשל אי עריכת ביטוח וזאת בנסיבות שבהן מתקיימים בין המזיק לניזוק יחסי קירבה והסתמכות המקימים חובת זהירות לשמור על טובתו הכללית של הניזוק, שעשויים להתקיים גם מקום שבו צד אחד הבטיח מפורשות לאחר לערוך ביטוח או שהדבר מתחייב מהנוהג בין הצדדים (ע"א 4493/05 ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ, פ"ד סב(2) 1 (2007)).
3. בנסיבות ענייננו יש להחיל על העמותה אחריות מכח עוולת הרשלנות, העמותה חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע, ולעניין אי קיום החובה לערוך ביטוח תאונות אישיות לתלמיד היא חבה כלפי התובע בחובת זהירות קונקרטית. העמותה אינה יכולה לצאת ידי חובתה ולא לפעול בנסיבות שבהן העירייה לא פעלה כנדרש ממנה ולא דאגה לערוך ביטוח לכלל התלמידים הזכאים לחינוך חינם בתחום שיפוטה. העמותה יכלה הייתה לצפות התרחשותו של נזק הן לתובע והן לכל תלמיד הנמצא תחת אחריותה, בשל אי עריכת הביטוח כפי שאירע בנסיבות ענייננו. כאשר אין לתת יד לתוצאה אבסורדית שעל פיה בתי הספר יצאו ידי חובתם מקום שבו הרשות המקומית אינה מקיימת את חובתה. בין הורי התלמידים ובתי הספר מתקיימים יחסי קרבה והסתמכות ובמיוחד כשעסקנן בבית ספר פרטי, אשר הלימודים בו כרוכים בתשלום.

אעיר שאומנם הנתבעות הסכימו כי יוגשו סיכומים ללא שמיעת ראיות, כך שהשאלה לעניין הסכומים ששולמו על ידי התובע לבית הספר ואם אכן כללו דמי ביטוח, והאופן שבו נערך הביטוח ועל ידי מי בשנה הרלבנטית לתאונה - אלו שאלות שלא לובנו; אך מכל מקום בין אם התובע שילם עבור הביטוח ובין אם לאו הדבר אינו פוטר את העמותה מחובת הזהירות המוטלת עליה לוודא שאכן כלל תלמידיה לרבות התובע מבוטחים בפוליסת ביטוח תאונות אישיות.

1. לסיכומי העירייה צורף עוד מכתב של העמותה שבו היא מודיעה שהביטוח של תלמידיה ייערך באמצעות חברת הביטוח הראל, ממכתב זה ניתן גם להסיק שהעמותה הבינה שגם עליה מוטלת חובה לדאוג לתלמידיה בעניין הביטוח.
2. עוד אעיר, כי אין כל ממש בטענת העמותה בתגובה לסיכומי העירייה שעולה ממנה שהצדדים מיקדו את המחלוקת ביניהם אך ורק לעניין החובה לעריכת ביטוח מכח סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה – אציין, כי מסקנה זו של העמותה אינה משתמעת מהסכם הפשרה עליו חתומים הצדדים. ועוד בפרוטוקול הדיון שנערך בתאריך 12.3.2019 נרשם מפיהם של באי כוח הצדדים כי "מוסכם על כולם שהמחלוקת שבית המשפט מתבקש להכריע בה היא מחלוקת משפטית בלבד אודות השאלה על מי מבין הנתבעים מוטלת החובה לבטח את התובע", ולא נרשם כי המחלוקת נוגעת אך ורק לשאלה על מי מוטלת החובה מכח סעיף 6 (ד1) לחוק לימוד חובה. ויש להזכיר כי התובע וכמתואר בפתח הדברים הגיש תביעתו זו הן בעילה של הפרת חובה חקוקה והן בעילה של רשלנות, ועל כן אין מדובר בהרחבת חזית כפי שמנסה העמותה לטעון.
3. לאור המפורט לעיל יש מקום להטיל על העמותה אחריות מכח עוולת הרשלנות בשל אי עריכת ביטוח לתובע.

אחריות משרד החינוך

1. משרד החינוך בסיכומיו מתנער מכל אחריות וטוען כי החובה לערוך ביטוח מוטלת אך ורק על העירייה, טענה שאין בידי לקבלה.
2. היה על משרד החינוך להפעיל מנגנון של פיקוח כלשהו על מנת לוודא קיומם של כיסויים ביטוחיים לתלמידים, אומנם אין להטיל על משרד החינוך חובה גורפת לוודא כלפי כל תלמיד ותלמיד אם נערך ביטוח, אלא ניתן להסתפק היה בפניה מטעמו אל מוסדות החינוך כדי שיאשרו כי קיים כיסוי ביטוחי.
3. בענייננו לא נשמעה מפיו של משרד החינוך כל טענה שהוא עקב אחר העניין או כי הייתה מטעמו כל פניה על מנת לוודא שנערך כיסוי ביטוחי בשנת הלימודים שבה אירעה התאונה. אני סבורה שפניה כאמור אינה כרוכה בהפעלת מאמץ בלתי סביר, אלא, פיקוח כראוי על כלל מערכת החינוך ופניה בנושא יש בה למנוע נזק כדוגמת הנזק שאירע בנסיבות התיק שלפני.
4. מכאן שגם על משרד החינוך מוטלת חובת זהירות קונקרטית כלפי תלמיד מקום שבו נמצא כי התלמיד כמו יתר תלמידי בית הספר לא היו מבוטחים. אני ערה לכך שהצדדים לא הניחו לפני נתונים על אודות הביטוח שנערך באותה שנת לימודים שבה אירעה התאונה ואם נערך ליתר התלמידים בבית הספר, וסיבותיהם עמם; שתיקת הצדדים ביחס לעניין זה מלמדת שככל הנראה לא היה ביטוח, ולא נערך פיקוח כראוי מטעם משרד החינוך אשר כאמור לא התייחס כלל בסיכומיו לשאלה אם הייתה מטעמו פניה ואם רק לתובע לא נערך ביטוח. מכאן נובעת חובתו והתנהלות זו מעידה על רשלנות שגרמה לנזק לתובע.
5. כמו כן אעיר שאין כל ממש בטענתו של משרד החינוך שעל פיה טענת העירייה בסיכומיה לעניין חובתו של משרד החינוך "לאכוף את חובת הביטוח ולפקח על קיומה" לא נטענה בכתב ההגנה מטעמה כך שמדובר בהרחבת חזית אסורה. נוסף על מה שציינתי לעיל ביחס לטענת העמותה להרחבת חזית, יש להפנות לטענות שהועלו על ידי התובע בכתב התביעה, בין היתר לאמור בסעיף 30, שבו נטען כי אחריות משרד החינוך נובעת מכך שלא פיקח או עקב על התנהלות התקינה של העמותה והעירייה. ומכאן אין עסקינן בהרחבת חזית מקום שבו בית המשפט התבקש לדון בשאלה על מי חלה חובת הביטוח מבלי למקד את השאלה אך ורק לעניין תחולת סעיף 6(ד1) לחוק כמפורט לעיל.

חלוקת האחריות

1. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה "מקום בו היו שניים אחראים לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, יישאו הם יחד ולחוד באחריות למלוא הנזק, אך ביחסים בינם לבין עצמם תיגזר מידת השתתפותו של כל אחד מהם בתשלום הפיצוי לניזוק, ממידת תרומתו של המזיק לנזק" (ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ (19.3.2007), פסקה 45 והאסמכתאות שם).

אין כל מניעה שתיקבע חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם, בהתאם לסעיף 84 לפקודת הנזיקין גם אם אין הודעת צד ג; המבחנים לחלוקת האחריות בין מעוולים במשותף הם מבחנים של אשמה, או אשמה מוסרית או צדק ויושר, וזאת מששוקלים את מידת אחריותו של כל מעוול או מידת רשלנותו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד(מב)1, 415, פסקה 10 והאסמכתאות שם (1988)).

1. בנסיבות ענייננו ולאחר שקילת השיקולים הרלבנטיים בעניין, הגעתי למסקנה כי עיקרה של האחריות יש להטיל על העירייה והעמותה, כך שהראשונה: עליה מוטלת חובה חקוקה לפעול לשם עריכת ביטוח לתלמיד הלומד בתחום שיפוטה, והאחרונה: התובע למד במסגרת המוסד החינוכי שברשותה וביניהם מתקיימים יחסי קרבה והסתמכות. מידת אשמן המוסרי של שתי הנתבעות הנ"ל עולה על זו של משרד החינוך שתפקידו לבצע פיקוח כללי על כלל מערכת החינוך.
2. על כן הן העירייה והן העמותה יישאו בנטל האחריות בחלקים שווים בשיעור של 40%; ומשרד החינוך בשיעור של 20%.

סוף דבר

1. אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 137,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.
2. החלוקה הפנימית בין הנתבעות היא בהתאם למפורט בסעיף 33 לעיל.

ניתן היום, ט' טבת תש"פ, 06 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.