ערעור מיום 25/05/2014 (ע"א 43764-05-14) וערעור מיום 05/06/2014 (ע"א 6912-06-14) וערעור מיום 12/06/2014 (ע"א 22222-06-14) על פסק דין מיום 23/04/14 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת נסרין עדוי) בת.א. 38987-03-11

השופטת תמר נאות-פרי

שלושה ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת נ. עדוי) בת.א. 38987-03-11 מיום 23.4.14 (ע"א 43764-05-14, ע"א 6912-06-14 וע"א 22222-06-14).

רקע כללי –

1. התובענה בבית המשפט קמא עסקה בתאונת דרכים מיום 2.11.2010 (להלן: "התאונה"), אשר במהלכה נפגע התובע קמא, מר סטניסלב מחרוב (להלן: "מחרוב"), בהיותו הולך רגל. ברכב שפגע במחרוב (להלן: "הרכב") נהגה בעת הרלבנטית הגב' יבגניה פשצינסקי (להלן: "יבגניה"), כאשר הרכב היה בבעלות יבגניה ובעלה, מר אנדרי פשצינסקי (להלן: "אנדרי").
2. בשלב הראשון, הגיש מחרוב את תביעתו כנגד יבגניה וכנגד איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "איי.די.איי"), אשר לטענת יבגניה העניקה כיסוי ביטוחי לרכב בעת התאונה.
3. אלא שהתברר שקיימת מחלוקת בין יבגניה ואנדרי לבין איי.די.איי לגבי סוגית הכיסוי הביטוחי, כדלקמן: מוסכם כי יבגניה ניהלה כמה שיחות טלפון בסביבות יום 4.10.2010 עם נציג מכירות של איי.די.איי (להלן: "הנציג") בנוגע לרכישת ביטוח חובה וביטוח מקיף לרכב. משמעות הדברים של הדוברים בשיחות שנויה במחלוקת, הגם שהשיחות הוקלטו, אך אין מחלוקת כי בסופן של השיחות לא שולמה הפרמיה של ביטוח החובה אלא רק של הביטוח המקיף, כי הנציג שלח ליבגניה תעודת ביטוח חובה שיש צורך לשלמה בדואר, כי המסמך הגיע ליבגניה מתי שהוא לפני התאונה אך היא שילמה בגין הביטוח רק לאחר התאונה.
4. עם זאת, יבגניה ואנדרי (להלן ביחד: "הנתבעים") טענו כי לאור השיחות בין יבגניה לבין הנציג – יש לראות באיי.די.איי כמי שהנפיקה בפועל תעודת ביטוח חובה לגבי הרכב, ולכן – איי.די.איי העניקה כיסוי ביטוחי לתאונה ועליה לפצות את מחרוב בגין נזקיו. לחילופין – נטען כי הנציג פעל ברשלנות ותוך הטעיה או הצגת מצגי שווא וגרם לכך שלא היה כיסוי ביטוחי בתוקף, לרבות כיון שלא פעל לביצוע התשלום עבור ביטוח החובה כפי שהתבקש ובוצע רק התשלום לגבי הביטוח המקיף, כיון שלא הבהיר ליבגניה שביטוח החובה שנשלח בדואר יהא בתוקף רק לאחר התשלום וכיון שלא הבהיר לה שאסור לה לנהוג ברכב עד אשר יוסדר התשלום. לכן, לשיטת הנתבעים, אף אם אין ביטוח בתוקף, על איי.די.איי לחוב בנזיקין כלפיהם, למקרה ויחויבו לשלם למחרוב בגין נזקיו.
5. מנגד, איי.די.איי טענה כי אין כיסוי ביטוחי מצדה לתאונה, כי אין למצוא כל דופי בפעולת הנציג, כי הוא לא פעל ברשלנות וכי בוודאי שאין בפועלו כדי לחייב את איי.די.איי לשאת בחובת הפיצוי כלפי מחרוב או בחובת השיפוי כלפי כל גורם שהוא. כלפי יבגניה הועלתה הטענה כי היא ידעה שהיא עושה שימוש ברכב ללא ביטוח חובה וכי "מעילה בת עוולה לא תקום עילת תביעה".
6. נוכח המחלוקת כאמור – והיות ואיי.די.איי הכחישה את הכיסוי הביטוחי – מחרוב ביקש להוסיף כנתבעת נוספת את קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"). טענתו היתה שככל שיתברר שאכן אין כיסוי ביטוחי מצד איי.די.איי – אזי שעל קרנית לפצותו בגין נזקיו. בהמ"ש קמא נעתר לבקשת תיקון כתב התביעה וקרנית צורפה כנתבעת.
7. לאחר צירופה, קרנית טענה כי קיים כיסוי ביטוחי מצד איי.די.איי, כי יש לראות את ההתנהלות של איי.די.איי ככזו אשר מקימה חבות וכי לכן, אין מקום להשית על שכמה של קרנית תשלום זה או אחר. לחילופין, נשלחה אף הודעת צד ג' מאת קרנית כלפי יבגניה ואנדריי, הנתבעים, לשיפוייה בגין כל סכום שתשלם למחרוב (ככל שתשלם).
8. עוד נשלחה הודעת צד ג' נוספת מאת יבגניה כלפי איי.די.איי.
9. המחלוקת בנוגע לשיעור נזקיו של מחרוב הגיעה לכדי פתרון בהסדר פשרה חלקי אליו הגיעו הצדדים, ולפיו ישולם לו סכום כולל של כ-109,000 ₪ (להלן: "סכום הפיצוי"). בשאלת הכיסוי הביטוחי לא הושג הסדר, ובמחלוקת זו עסק פסק הדין קמא, נשוא הערעור.

פסק הדין של בית המשפט קמא –

1. בתום שמיעת ראיות, הכריע בית המשפט קמא במחלוקות שתוארו בתמצית לעיל, כדלקמן: לא היה כיסוי ביטוחי כדין לתאונה. לכן, תביעתו של מחרוב כנגד קרנית התקבלה, היות ונפגע כהולך רגל בתאונת דרכים, כתוצאה מפגיעת רכב ללא כיסוי ביטוחי. לאור ההסדר באשר לגובה הנזק, קרנית חויבה לשלם ישירות למחרוב את סכום הפיצוי. בהמשך, ההודעה ששלחה קרנית כנגד יבגניה ואנדריי התקבלה במלואה – לאור זכות החזרה שקיימת לקרנית למול הנהגת הפוגעת (יבגניה) ולמול בעליו הרשום של הרכב הפוגע (אנדרי). בהקשר זה נפסק בפן האופרטיבי כי לאחר שקרנית תשלם למחרוב – היא תודיע על התשלום לנתבעים והם ישלמו לקרנית את סכום הפיצוי, תוך 30 יום. בנוסף, ההודעה ששלחה יבגניה כלפי איי.די.איי התקבלה בחלקה, לאור הטענות במישור הנזיקי שהעלתה יבגניה, ואיי.די.איי חויבה לשפות את יבגניה ב-75% מכל סכום שתשלם לקרנית. מבחינה אופרטיבית, נקבע כי איי.די.איי תשלם ליבגניה 75% מסכום הפיצוי (כ-82,000 ₪) לאחר שיבגניה תשלם לקרנית.

טענות הצדדים בערעור –

1. שלושת הצדדים שחויבו בתשלום הגישו ערעור על פסק הדין.
2. קרנית טענה בערעור מטעמה (ע"א 6912-06-14) כי היה על בית המשפט קמא לקבוע שאיי.די.איי כן הנפיקה הלכה למעשה פוליסת ביטוח חובה לטובת יבגניה וכי היה מקום להשית עליה את מלוא חובת הפיצוי. לחילופין, טענה קרנית כי היה על בהמ"ש קמא לחייב את יבגניה בלבד לפצות את מחרוב ולהורות לה לשלם למחרוב ישירות את סכום הפיצוי, ולחילופי חילופין – לקבל את התביעה כנגד קרנית ביחד עם יבגניה ולא רק כנגד קרנית.
3. יבגניה ואנדריי טענו בערעור שהוגש מצדם (ע"א 22222-06-14) כי היה צריך לקבוע שהוקם ביטוח מצד איי.די.איי בהיבט הביטוחי, ולחילופין כי לא היה מקום לחייב אותם לשפות את קרנית, ולחילופי חילופין, כי היה מקום לחייב את איי.די.איי לשפות את יבגניה לגבי 100% מהסכומים שתשלם לקרנית ולא "רק" לגבי 75%, בהיבט הנזיקי.
4. איי.די.איי טענה בערעור מטעמה (ע"א 43764-05-14) כי לא היה מקום לקבל את ההודעה ששלחה כלפיה יבגניה, כיון שלא קמה כל חבות מצדה לשלם ליבגניה. לחילופין, נטען כי החלוקה שביצע בית המשפט קמא בין חיובה הסופי של יבגניה למול חיובה של איי.די.איי (75%-25%) אינו הולם ואינו ראוי, וכי האשם המגולם בהתנהגותה של יבגניה דומיננטי ומכריע, עד כדי היותו בבחינת "גורם זר מתערב" אשר מנתק כל קשר סיבתי בין כל רשלנות נטענת של הנציג לבין הנזק הסופי.
5. נתון רלבנטי נוסף הוא כי בעקבות פסק הדין קמא, ולמרות הגשת הערעורים, הגיעו הצדדים להסדר לפיו הלכה למעשה קוימו הוראות פסק הדין, במובן שיבגניה שילמה למחרוב ישירות 25% מסכום הפיצוי (בהמחאות שחלקן מעותדות) ואיי.די.איי שילמה 75% מסכום הפיצוי למחרוב באמצעות גורם שמחרוב חב לו כספים (בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר). הצדדים הסכימו עוד כי ככל שבפסק הדין של ערכאת הערעור תהאנה קביעות שמחייבות צד מסוים להעביר כספים לצד אחר – הם יפעלו בהתאם, ויש לברך את הצדדים ששיתפו פעולה כאמור, למרות שלושת הערעורים, על מנת למזער את המשך הצטברות נזקיו של מחרוב.

דיון והכרעה –

1. נתחיל בבירור המחלוקת שבין יבגניה לבין איי.די.איי ונעבור לאחר מכן לבירור טענות קרנית, ככל שיהא צורך.

המחלוקת בין יבגניה לבין איי.די.איי לגבי עריכת ביטוח החובה -

1. את עמדת יבגניה ואנדרי, הנתבעים, לפיה מהשיחות עם הנציג עולה כי נכרת חוזה ביטוח כדין, לא אוכל לקבל. ביטוח החובה שולם רק לאחר התאונה (ועל כך אין מחלוקת) ולכן במועד התאונה לא היה ביטוח. אין אף כל בסיס לטענה לפיה יש לראות באיי.די.איי כמי שהקימה "מעין" ביטוח, או שהיה "ביטוח דה-פקטו" וכיוצא באלו טענות.
2. הלכה פסוקה היא כי פוליסת ביטוח רכב נכנסת לתוקפה מרגע ששולמה הפרמיה והוטבעה עליה חותמת הבנק המעידה על תשלום הפרמיה. הלכה זו מושרשת בפסיקה ובפרקטיקה, ומבוססת על ניתוח הוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 ופקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (ע"א 4504/11 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' דוד מוֹר (26.06.2013) המסכם את ההלכה, וראו אף פסיקה קודמת - ע"פ 247/81 דוידסקו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 549 (1981); ע"א 811/81 שעשוע נ' מועלם, פ"ד לח(4) 583 (1984); ע"א 7003/99 מרינה ראמי נ' סהר חברה לבטוח בע"מ פ"ד נו(1) 517; ירון אליאס "דיני ביטוח" (מהדורה שניה, 2009), פרק 8, עמ' 306).
3. לכן, טענת הנתבעים במישור הביטוחי-חוזי, לפיה נכרת חוזה ביטוח למרות אי התשלום - נדחית (ובהתאם, נדחות אף טענותיה הזהות של קרנית בהקשר זה).
4. אלא שלשיטתי יש ממש בחלק מטענות הנתבעים במישור הנזיקי ובמישור החיתומי, הגם שהנמקותי שונות מעט מהנמקותיו של בהמ"ש קמא.

ובמה דברים אמורים?

1. בפסק-הדין של ביהמ"ש קמא הושם הדגש על המחלוקת העובדתית שבין יבגניה ובין הנציג לגבי בקשתה לשלם את עלותו של ביטוח החובה. מוסכם (והדבר עולה בבירור מתמלילי השיחות) כי יבגניה ביקשה לשלם קודם כל את ביטוח החובה ואחר כך את הביטוח המקיף, ומסיבות אלו ואחרות הנציג הצליח לבצע (דרך הטלפון) את התשלום באמצעות חיוב כרטיס האשראי רק לגבי הביטוח המקיף לרכב ולא הצליח לבצעו לגבי ביטוח החובה. הסיבות הטכניות לכך אינן מן העניין (למרות שהצדדים הקדישו לנושא משאבי זמן ואנרגיה), אך החשוב הוא כי כבוד בהמ"ש קמא מצא כי בהתנהלותו של הנציג בנושא התשלום נפל פגם וכי זוהי הסיבה לחיובה של איי.די.איי. אפנה בהקשר זה לכך שבפרק של פסק הדין נשוא הערעורים בו נקבעת אחריותו של הנציג (המקימה את אחריותה הנזיקית של איי.די.איי), נפסק כדלקמן: "משלא פעל הנציג על פי הוראת הנתבעת 1 (יבגניה) בדבר תשלום ביטוח החובה תחילה, באמצעות כרטיס האשראי, ומשהשתמש בכרטיס האשראי לצורך תשלום הביטוח המקיף, בניגוד להוראתה המפורשת של הנתבעת 1, הרי שהפר בכך את חובתו כלפיה, ובכך מתבטאת התרשלותו. בנידון דידן, התרשלותו של הנציג כאמור, היא היא אשר גרמה לנזקה של הנתבעת 1" – כאשר הנזק הוא אי קיומו של הכיסוי הביטוחי במועד התאונה.
2. טוענת איי.די.איי כי הנציג לא התרשל בכך שהתשלום בוצע כפי שבוצע (כלומר – רק לגבי הביטוח המקיף), וכי ממילא רשלנות שכזו אינה יכולה להביא למסקנה שאיי.די.איי אחראית לכך שלא היה ביטוח חובה בתוקף. טענתה היא שכיון שיבגניה ידעה שהנציג נכשל בביצוע התשלום לגבי ביטוח החובה, היא ידעה שאין לה ביטוח חובה בתוקף וידעה שאסור היה לה לעשות כל שימוש ברכב עד שלא יוסדר התשלום. לשיטתה של איי.די.איי, אף אם פעל הנציג שלא כשורה ואף אם היה לוקח לו חצי שנה להסדיר את התשלום, הנתון המכריע הינו ידיעתה של יבגניה שאל לה לעשות שימוש ברכב ללא ביטוח חובה. כיון שהיא כן נהגה ברכב למרות שידעה שאסור לה לנהוג ברכב – אזי שהיא אינה זכאית להעלות טענות כלפי איי.די.איי, בין אם מכח העקרון לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה" ובין אם מכח הקונסטרוקציה המשפטית של "גורם זר מתערב", במובן שידיעתה והתנהגותה האקטיבית ניתקו כל קשר סיבתי בין רשלנות אפשרית של הנציג לגבי התשלום לבין הנזק (שהוא אי קיומו של כיסוי ביטוחי).
3. אני מסכימה עם עמדת איי.די.איי לפיה אי ביצועו של התשלום בגין ביטוח החובה לפני הביטוח המקיף, כשלעצמו, אינו יכול להקים חבות נזיקית. העובדה שהנציג לא הצליח לבצע את התשלום לגבי ביטוח החובה והצליח לבצעו רק לגבי הביטוח המקיף – טמונה בכמה סיבות טכניות והוא אינו "אשם" שכך קרה. יש טעם בעמדתה העקרונית של איי.די.איי לפיה לא ניתן לחייב את חברת הביטוח לשלם פיצוי לנפגע בנסיבות דכאן, על סמך הקביעה הבלעדית לפיה כשלונו של הנציג טמון באי ביצוע התשלום ובאי הסדרת התשלום לגבי ביטוח החובה לפני הסדרת התשלום לגבי הביטוח המקיף. אני אף סבורה שיש טעם מסוים בטענה לפיה אם יבגניה ידעה חד משמעית שאסור לה לנהוג עד שלא תשלם את ביטוח החובה, ואם ידעה חד משמעית שביטוח החובה לא שולם ולא ישולם באמצעות פרטי כרטיס האשראי שמסרה לנציג, ואם ידעה חד משמעית שהביטוח אינו בתוקף עד התשלום – אזי שנהיגתה למרות אי התשלום מנתקת קשר סיבתי אפשרי בין רשלנות הנציג לבין הנזק ולחילופין, מהווה התנהלות שיש בה משום אשם תורם בשיעור של 100%.
4. דא עקא, שאינני מסכימה עם עמדת איי.די.איי לפיה הוכח שיבגניה אכן ידעה והבינה חד משמעית שאסור לה לנהוג עד שלא תשלם את ביטוח החובה, אשר נשלח לביתה בדואר.
5. לאחר שמיעת השיחות בין הנציג לבין יבגניה ואנדרי, לאחר קריאת פרוטוקול חקירותיהם בבהמ"ש ולאחר מתן משקל לראיות הקיימות (ולאלו שלא קיימות) – אני סבורה כי יבגניה לא הבינה ב-100% מה המשמעות של אי ביצועו של התשלום, לא הבינה ב-100% שאין לה ביטוח חובה בתוקף עד שלא יוסדר התשלום, לא הבינה ב-100% מה המשמעות של כניסתו לתוקף של הביטוח, ולא הבינה ב-100% שאסור לה לנהוג עד שלא יוסדר התשלום.
6. לשיטתי, מכלול השיחות בין הנציג לבין יבגניה הותיר מקום לספק – וראו כי בחלק מהמקומות עולה מדבריה שהיא מודעת לחשיבות של ביטוח החובה (שהרי היא מבקשת שוב ושוב לשלם אותו לפני הביטוח המקיף), ומנגד – בחלק אחר של השיחות ניכר שהיא לא מבינה שכשלון התשלום באמצעות כרטיס האשראי משמעו שחברת הביטוח לא מנפיקה ביטוח. מחלק מהשיחות עולה כי ניתן להבין את הדברים, מנקודת מבטה של יבגניה, באופן שחברת הביטוח איי.די.איי כן הוציאה לה פוליסת ביטוח חובה ושלחה לה אותה בדואר – יחד עם עוד פוליסות ביטוח - וכי עליה לשלם את התשלום, אך לא בטוח כי הבינה שללא התשלום הביטוח לא בתוקף ושאסור לה לעשות כל שימוש ברכב. יש לראות כי השיחות לא ברורות בחלקן, כי הנציג מבלבל את יבגניה כאשר הוא מרעיף עליה שפע של מלל ומידע – לגבי ביטוח החובה, הביטוח המקיף לרכב וביטוחים נוספים לגבי הדירה שלה, תוך מעברים חדים ומבלבלים בין נושא אחד לאחר, ותוך שלא ברור מה הוא שולח לה בדואר ומה משמעות הדברים.
7. לכן, במובן מסויים אני מסכימה עם טענת בא כוחה של איי.די.איי לפיה השאלה שהייתה צריכה להישאל היתה האם יבגניה ידעה שאסור לה לנהוג ולא דווקא מי אשם באי ביצוע התשלום לגבי ביטוח החובה – אך אינני מסכימה עם עמדתו לפיה הוכח שהיא ידעה שאסור לה לנהוג. לאור הנתונים הקיימים בתיק ניתן להסיק מקביעותיו העובדתיות של בהמ"ש קמא, לרבות ממצאי המהימנות שקבע לגבי יבגניה, כי היתה חוסר בהירות לגבי השאלה כפי שנוסחה מעלה.
8. שוכנעתי כי יבגניה ידעה מהי חשיבותו של ביטוח החובה, אך לא שוכנעתי כי בתום השיחות שניהלה על הנציג (שיחה אחת ביום 4.10.2010 ועוד ארבע שיחות ביום 5.10.2010) היא הבינה שאין לה כיסוי ביטוחי ושאסור לה לנהוג ברכב. יש לראות כי בשיחה הראשונה ביום 4.10.2010 שוחחו הנציג ויבגניה על ביטוח החובה והיא אכן אמרה שהיא מבינה שעליה לשלם את ביטוח החובה, אלא שבמהלך ארבע השיחות למחרת היום, ניסה הנציג שוב ושוב לבצע את התשלום ובסופן של השיחות – הוא הסביר לה שהוא שולח לה בדואר את כל המסמכים ולא הדגיש כי אין לה ביטוח וכי עליה להמנע מנהיגה עד אשר תשלם בעצמה את הביטוח. בשיחות מיום 5.10.2010 מנסה הנציג "במרץ" לשכנע את יבגניה, ואף את אנדריי, לרכוש גם ביטוח לדירה – ותוך בליל המלל ושלל השיחות הוא מנסה לבצע שוב את התשלום. אלא שיש מקום מסוים לספק לגבי התשלומים שהוא מנסה לבצע – ולקראת סוף השיחה האחרונה ביום 5.10.2010 הוא שואל שוב בכמה תשלומים יבגניה מעוניינת לשלם את ביטוח החובה, שואל מהו מספר הפקס שאליו ישלח לה את הפוליסה המשולמת, אומר לה שהכרטיס לא עובר, מסביר כי הוא לא רוצה להעביר הרבה עסקאות ומסיים בכך שהוא שלח לה את המסמכים בדואר יום קודם. כוונתו היתה שהוא שלח לה את הפוליסה לצורך תשלום אך אם בוחנים את שאר השיחות מאותו היום, לגבי המסמכים הנוספים שהוא אמר שישלח בדואר – כולל מסמכים לגבי ביטוחי הדירה והביטוח המקיף – עולה כי יש מקום לספק לגבי מה שנשלח, לגבי מה שיבגניה אמורה לעשות ולגבי השאלה אם התשלום לגבי ביטוח החובה שולם (והעתק נשלח בדואר במקום בפקס') או שטרם שולם. אפשר גם להבין מהשיחות כי הוא שלח לה את פוליסת ביטוח החובה בינות לשאר המסמכים. ראו כי כבוד השופטת קמא מפרטת בפסק הדין ציטוטים מתמלילי השיחות אשר מהן עולה הבלבול וחוסר הוודאות לגבי השאלה אם הנציג הצליח או יצליח להסדיר את התשלום ועולה חוסר הבהירות, מבחינת יבגניה, לגבי השאלה אם היא יכולה לנהוג עד אשר יגיעו אליה בדואר המסמכים שהנציג שלח לה, אם לאו (עמ' 4 שורה 21 עד עמ' 5 שורה 22, וראו כי הנציג בחקירתו נשאל אם הוא הבהיר ליבגניה "שרק בשניה שהיא תשלם את תעודת הביטוח שנשלחה אליה היא תהיה בתוקף", ומשיב שהוא לא הבהיר זאת, כיון שהוא הסיק שזה ברור (עמ' 23 שורות 4-6)).
9. יש אף לתהות מדוע הנציג חייב את הנתבעים בפרמיה לגבי ביטוח מקיף החל מיום השיחה (4.10.2010) כאשר הוא לא הצליח להשלים את הנפקת ביטוח החובה ולא הדגיש בפניה שלמעשה אם יש ביטוח מקיף הרכב מבוטח רק לגבי גניבות וכו' אבל אסור לנהוג עליו, למרות שמשולמים לגביו פרמיות. לו היה מבהיר זאת – אולי היתה נמנעת טעותה של יבגניה.
10. עוד יש לראות כי יבגניה בתצהירה הצהירה בכמה סעיפים כי היא הבינה בתום חמש השיחות שמותר לה לנהוג וכי התשלום הוסדר בסופו של יום. היא לא נחקרה בחקירתה הנגדית לגבי אמירות אלו אשר בתצהירה, והמנעות מחקירתה לגבי הבנתה את מצב הדברים אומרת "דרשני". יש אף לראות כי יבגניה לא הותירה רושם כמי שניסתה להתחמק מהתשלום או לחסוך מעצמה את התשלום. היא פנתה כדי לקבל הצעת תשלום, ביקשה לשלם, עשתה ביטוח מקיף בנוסף על החובה ואף נעתרה להפצרותיו המתישות של הנציג לגבי ביטוח לדירה. משמע, שאין עסקינן במי שהתכוון לחמוק מהתשלום, ולשיטתי, יש בכך נדבך נוסף במסקנה לגבי אמינות גרסתה של יבגניה לגבי חוסר הבנתה ולגבי טעותה.
11. זאת ועוד. איי.די.איי מפנה לאמירתה של יבגניה באחת משיחות הטלפון לפיה היא יודעת שללא ביטוח חובה אסור לה לנהוג, וראו כי אף בחקירתה בבהמ"ש היא העידה שהיא יודעת ש-"חובה זה חובה" וכי "בלי חובה אני לא יכולה לנסוע" (עמ' 3 שורה 18). לשיטת איי.די.איי אמירות אלו של יבגניה מעידות על כך שיבניה ידעה שאסור לה לנהוג. אינני רואה כך את הדברים. העובדה שיבגניה מאשרת בכנות שהיא ידעה שאסור לה לנהוג ללא ביטוח חובה בתוקף אינה בהכרח זהה לקביעה לפיה היא ידעה שאין לה ביטוח בתוקף. נהפוך הוא. דווקא לאור כך שהיא אינה מתחמקת ואינה מנסה לומר שלא ידעה מהי חשיבותו של ביטוח החובה, מתחזקת המסקנה שיש לתת אמון בגרסתה לפיה היא סברה באמת ובתמים שהנפקת פוליסת ביטוח החובה הושלמה ושיש לה ביטוח ושהיא כן יכולה לנהוג.
12. לכך יש להוסיף נתון נוסף והוא שמחקירתה של יבגניה בבהמ"ש עולה שבשנים הקודמות היא קיימה ביטוח לרכב באמצעות חברת ביטוח אחרת, ולא איי.די.איי, ומעולם לא היתה במצב בו היא מקבלת מסמכים לביתה בדואר ואמורה ללכת לשלם בבנק לצורך הקמת הפוליסה (עמ' 5 שורות 1-4).
13. בנוסף, יש לראות כי יבגניה טענה שלאחר קרות התאונה (אשר התרחשה בשעה 08:00 לערך), היא התקשרה לאיי.די.איי ודיווחה על התאונה – ורק במהלך שיחה זו – לתדהמתה - מסרה לה נציגת חברת הביטוח שאין לה כיסוי ביטוחי, ולכן – לאחר השיחה היא הלכה לשלם בגין ביטוח החובה (סעיף 29 וסעיף 30ו' לתצהירה). יש חשיבות לשאלה אם אכן כך היה, בכל הנוגע לאפשרות לאמץ את גרסתה לגבי אי הבנתה והטעות שנפלה מלפניה, ברם אולם - יש לראות כי היא לא נחקרה בנדון ולא הוצגו כל ראיות מצד איי.די.איי לגבי מועד השיחה, ביחס למועד התאונה ביחס למועד התשלום. לו היה מוכח כי יבגניה ניסתה לשלם את הביטוח לפני שהודיעה על התאונה, היה בכך כדי ללמדנו על נסיון להונות את חברת הביטוח ולתמוך בעמדת איי.די.איי לפיה יבגניה ידעה שנהיגתה אסורה. מנגד, אם היא אכן התקשרה לתומה לחברת הביטוח לדווח על התאונה, והופתעה לשמוע שאין לה ביטוח, ורק לאחר מכן (בהנחיית נציגת חברת הביטוח) הלכה לשלם, אזי שיש בכך כדי לתמוך בגרסתה לגבי הבנתה ולגבי הטעות שלה. יוער בהקשר זה כי הוצגו תמלילי השיחות שבוצעו לפני התאונה ותמליל של שיחה נוספת שאינה רלבנטית ממועד מאוחר בהרבה – אך משום מה לא הוצג תמליל השיחה בין יבגניה לבין נציג או נציגת איי.די.איי שבה היא מודיעה על התאונה. הצגת התמליל היתה יכולה להפריך את גרסת יבגניה לגבי ידיעתה או הבנתה או טעותה או לתמוך בגרסתה - והעדרו של התמליל יפעל לחיזוק גרסתה. עוד יצוין כי אף עיון בתעודת הביטוח אינו יכול לסייע כיון שמצויין עליה שהיא הוצאה ביום 4.10.2010 בשעה 10:01 (כלומר, לאחר השיחה בין יבגניה לבין הנציג ביום 4.10.2010) וכי היא שולמה ביום 2.11.2010 (יום התאונה) ללא ציון השעה.
14. עוד יש לראות כי מפסק הדין עולה כי כבוד השופטת קמא מצאה לנכון לאמץ את עדותה של יבגניה והעדיפה אותה על פני עדותו של הנציג, לגבי המחלוקות העובדתיות – ויש לתת משקל מיוחד להתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה ששמעה את העדים לגבי מהימנותם.
15. מכאן, שאני סבורה כי אין להפנות אצבע מאשימה כלפי הנציג של איי.די.איי בשל שהוא ביצע את התשלום בכרטיס האשראי לגבי הביטוח המקיף לפני ביטוח החובה ולא שוכנעתי כי פעולה זו כשלעצמה יכולה להקים חבות נזיקית במקרה זה. עם זאת, אני סבורה כי התנהלותו כלפי יבגניה במהלך שלל השיחות יצרה אצלה, שלא בכוונה, בלבול סביר לגבי השאלה אם ביטוח החובה בתוקף ונשלח בדואר אם לאו, ובמיוחד לאור סופה של השיחה האחרונה בין השניים. הנציג היה חייב להבין שיש בלבול ושמרוב נסיונות לחיוב ומרוב ביטוחים "לא רואים את היער", ולהקפיד ולהסביר שוב שאין ליבגניה ביטוח חובה ושאסור לה לנהוג ברכב. חובתו, בנסיבות הקונקרטיות, היתה להבהיר את הדרוש הבהרה מעבר לספק, ועמדתי היא כי הוא לא עמד בחובה זו. כאן טמונה רשלנותו ולכן על שולחתו, איי.די.איי, לשאת בתשלום חלקי.

חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין איי.די.איי והנציג –

1. בד בבד עם קביעתי זו לגבי אחריותם של הנציג ושל איי.די.איי - אני סבורה כי אשמה של יבגניה לטעות במצב הדברים גבוה מאשר 25% ולשיטתי יש לראות בה ובנציג כאחראיים בחלקים שווים לתוצאות של אי ההבנה.
2. אמנם, בדרך כלל ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות שעניינן חלוקת אחריות נזיקית בין שני גורמים אשר בהתנהלותם גרמו ותרמו לסיטואציה בעייתית (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 23); אלא שהיות ועמדתה של כבוד השופטת קמא לגבי חלוקת האחריות נבעה, בין היתר, מעמדתה לגבי אחריותו של הנציג בנוגע לאי ביצועו של התשלום – לשיטתי יש מקום לבחינה מחודשת של חלוקת האחריות, או שמא נאמר, החלוקה בין האשם לבין האשם התורם.
3. נדמה לי כי במקרה זה יש להשית 50% מהפיצוי על שכם יבגניה ו-50% על שכם איי.די.איי.
4. אפנה בהקשר זה לפסיקה הבאה בה חולקה האחריות בין המבוטחים (או הטוענים לקיומו של ביטוח) לבין חברות הביטוח וסוכני הביטוח, במקרים דומים בהם נקבע כי מבחינה חוזית-ביטוחית לא נכרת חוזה ביטוח, אך כי שני הצדדים למחלוקת תרמו, כל אחד את חלקו, לאי ההבנות ולטעויות אשר בעטיין לא נכרת חוזה הביטוח: ת.א. (י-ם) 11019/03 הבינלאומי ליסינג בע"מ נ' יעד ישיר בע"מ (27.01.2009); ת.א. (ת"א) 11191/06 אמריליו סנדי נ' מודיעות (03.07.2013); ת.א. (חי') 40500-10-10 בהיג' קעואר ובניו בע''מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (12.12.2013)).
5. מכאן, שככל שעסקינן בערעור שהוגש מטעם איי.די.איי - יש לקבלו בחלקו, וככל שעסקינן בערעור שהוגש מטעם הנתבעים, יש לדחותו.

טענות קרנית -

1. את טענות קרנית לגבי כך שיש לקבוע שאיי.די.איי הקימה בפועל ביטוח, יש לדחות, כפי שכבר צוין מעלה ומאותם הנימוקים.
2. טענתה הנוספת של קרנית היתה שמן הראוי היה לחייב רק את יבגניה לפצות את מחרוב. טענה זו נדחית אף היא שכן מחרוב יכול היה, וצריך היה, להפנות את תביעתו כלפי קרנית, בהעדר כיסוי ביטוחי לגבי יבגניה ולאור סעיף 12(א) לחוק פיצוי נפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (וראו כי פסקי הדין שאליהם מפנה קרנית בסיכומיה קבעו כולם כי מי שנפגע בסיטואציה דומה – זכאי לפיצוי מאת קרנית, שהרי לשם כך הוקמה).
3. הטענה הנוספת הינה כי היה מקום לחייב את קרנית ביחד עם יבגניה. אפשר שבטענה זו יש ממש אלא שאין צורך לדון בה לאור ההסדר החלקי שאליו הגיעו הצדדים. שהרי בפועל, קרנית לא שילמה דבר למחרוב ולא סיפקה "מימון ביניים" כפי שהיא עושה במקרים רבים (דהיינו, משלמת לנפגע ולאחר מכן פונה בשיבוב כלפי הנהג או בעל הרכב או מתיר השימוש וכו'). במקרה זה, בחלק מהתשלום נשאו הנתבעים ובחלק אחר נשאה איי.די.איי, והוסכם כי אם בפסק הדין שבערעור צד אחד יחוייב לשלם לצד אחר – הדבר יתבצע בין אותם צדדים. לכן, גם טענתה האחרונה של קרנית אינה דורשת הכרעה בהיותה תיאורטית במקרה הנוכחי.

סיכום –

1. לאור האמור מעלה, עמדתי היא כי יש לדחות את הערעור של קרנית ואת הערעור של יבגניה ואנדריי, הנתבעים, ולקבל בחלקו את הערעור של איי.די.איי כך שאת סכום הפיצוי למחרוב יחלקו הנתבעים ואיי.די.איי בחלקים שווים. המשמעות הינה שעל הנתבעים לשלם לאיי.די.איי 25% מסכום הפיצוי. עליהם להעביר את הסכום לאיי.די.איי תוך 60 יום מהיום. הצדדים יבצעו את החישוב המדויק של הסכום, ולאור המחלוקת, אין להוסיף לסכום הפרשי הצמדה וריבית למרות שאיי.די.איי שילמה את הסכום כבר לפני כמה חודשים.
2. בנסיבות, ולאור מהות הטענות והמחלוקות – מוצע שלא יהיה צו להוצאות בכל הערעורים. כל צד שהפקיד ערבון זכאי להשבתו, באמצעות בא כוחו.

השופטת ברכה בר-זיו

אני מסכימה עם חוות דעתה של חברתי כי במישור הביטוחי – חוזי לא נכרת חוזה ביטוח כדין ועם הקביעה כי על איי.די.איי לשפות את יבגניה. יחד עם זאת אני סבורה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא, באשר לגובה השיפוי.

בע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש, פ''ד סב(2) 573, דנה כבוד השופטת א. פרוקצ'יה בחוזה ביטוח החובה והשלכותיו כדלקמן:

"חובות מיוחדות של מבטח להבטיח יחסי הוגנות ואחריות כלפי המבוטח

47.      ענייננו בחוזה ביטוח חובה מפני נזקי תאונות דרכים. חלים עליו עקרונות דיני החוזים הרגילים. חלים עליו גם כללים מיוחדים מכוח היותו חוזה ביטוח. אין מדובר בחוזה ביטוח רגיל, אלא בביטוח חובה על-פי החוק, שאי הוצאתו כרוכה בתוצאות משפטיות חמורות. במערכת הכללים המיוחדים החלים על חוזה ביטוח חובה, מוטלות על המבטח חובות מיוחדות כלפי המבוטח, החורגות מן המקובל בין צדדים בחוזה רגיל. חובות אמון, תום לב, גילוי, והבלטה מיוחדת של הגבלות על הכיסוי הביטוחי חלים על המבטח, דרך כלל, והוא חייב בהן במשנה עוצמה בהסדר ביטוח חובה. על רקע זה, בולט הקושי שבפירוש התנייה החוזית בענייננו כמגבילה את הכיסוי הביטוחי על מורשה שניזוק בתאונה, כאשר נהג ברכב למטרת עסקו, וזאת הן לאור הרקע הכללי לביטוח, והן לאור המתחם המילולי של נוסח התנייה, שאינו כולל הגבלת כיסוי מפורשת על נהיגת המורשה, כפי שהיה מתבקש לעשות אילו זה אכן היה אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים.

           נפרט את הדברים:

חובת תום הלב של המבטח, חובת הגילוי וחובת ההבלטה של הגבלות על כיסוי ביטוחי

48.      חוזה ביטוח הוא חוזה מיוחד שבו נדרשים שני הצדדים לנהוג במידה מירבית של הגינות ותום לב. חובות אלה חלות על המבטחים ועל המבוטחים, כאחד. דרישת תום הלב מצד המבוטח מתאפיינת בעיקר בדרישת הגילוי (סעיפים 6 ו-17 לחוק חוזה הביטוח). בצידה, קיימות חובות אמון ותום לב מוגברות על המבטח, שמקורן בעיקר בהוראות סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים. חובות אלה נובעות ממקורות שונים, ובהם, מאפייניו המיוחדים של תחום הביטוח, מעמדם המעין-ציבורי של המבטחים, פערי הכוחות בין המבטח למבוטח, והסטנדרטיזציה של חוזה הביטוח (י' אליאס דיני ביטוח (כרך א, תשס"ב), עמ' 110).

49.      הדין מגן על המבוטח מפני כוחו העדיף של המבטח. פער כוחות זה בא לידי ביטוי במיוחד לאחר אירוע מקרה הביטוח (אליאס, דיני ביטוח לעיל, עמ' 323; ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פד"י מט(2) 749, 765). אולם, מקור החובה העיקרי על המבטח בביטוח רכב מנועי מפני נזקי גוף בתאונות דרכים נובע ממעמדו ביחס להסדרי האחריות המוחלטת וביטוח החובה הן מפני נזקי צד שלישי והן ביחס לתאונות האישיות. חוסר הקורלציה בין הטלת חובת ביטוח בחוק לבין זכותן של חברות הביטוח המסחריות לבטח מפני תאונות דרכים גם בביטוח חלקי, מטיל עליהן חובת תום לב מוגברת לפרוש בפני המבוטח בצורה גלויה ומפורשת את מפת הכיסוי הביטוחי בכללותה - על היש ועל האין שבה. חשיפתו של נהג רכב לאפשרות כי הוא יניח בתום לב שיש לו כיסוי ביטוחי מלא לפגיעה בתאונה, וימצא עצמו לאחר תאונה במצב שבו הביטוח אינו מכסה את הפגיעה, בעוד ציפייתו הטבעית לקיומו של כיסוי ביטוחי תתבדה, עלולה להיות הרת-אסון עבורו. הדבר עלול להותירו בלא פיצוי כלל - בין מהמבטח ובין מקרנית; הדבר עלול להביאו לכדי עבירה פלילית של נהיגה בלא ביטוח תקין. מציאות זו מחייבת את חברות הביטוח בחובות גילוי מיוחדות כלפי המבוטח, לבל ייכשל, בבחינת "לפני עיוור לא תיתן מכשול". כדבריו של הנשיא שמגר בע"א 188/84 "צור", חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פד"י מ(3) 1, 17 (להלן - פרשת צור נ' חדד):

"...סעיף 39 חל על חוזה ביטוח, ומשמחליטים שהוא חל, הרי 'סעיף 39 לחוק החוזים עשוי להטיל על בעלי החוזה חובות נוספות, שזכרן אינו בא בחוזה עצמו, אך המתבקשות מהצורך להביא להגשמת החוזה בדרך מקובלת ובתום לב' (בג"צ 59/80, עמ' 836). חובות נוספות אלו חלות על מבטחים כמו על כל מתקשר אחר בחוזה. יתרה מזאת, מן הראוי שיחולו על מבטחים במידה רבה, משום שהללו מנסחים חוזים ותניות פטור לא אחת ללא ידיעתם מראש של המבוטחים, ובלי שיש לאלו היכולת המעשית להתנגד לכך"   (ההדגשות אינן במקור).

           (ראו גם ע"א 847/76 עטיה נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פד"י לא(2) 780, 782).

50.      ההגינות הבסיסית ביחסי מבטח ומבוטח, ובמיוחד בתחום ביטוח חובה בתאונות דרכים, מחייבת כי יהיה גילוי מלא וברור של אותן תניות פטור המגבילות את הכיסוי הביטוחי. הגבלות כאלה אינן יכולות להסתתר מאחורי ניסוחים המשתמעים לשתי פנים, המתארים על דרך החיוב את אשר הם מתכוונים להשיג על דרך השלילה. מוצר ביטוחי הנמכר באורח סטנדרטי לאלפים ולרבבות נהגים צריך להיות נהיר וברור על פניו - מה הוא מעניק ומה אינו מעניק. מקום שחובת גילוי זו לא באה על ביטוייה, יש לתקן את הדבר על-ידי פירוש חוזה הביטוח ברוח התואמת את הבנתו וציפייתו הטבעית של המבוטח; כדבריו של השופט ויתקון בפרשת עטיה (עמ' 782):

"ההגינות האלמנטרית דורשת - בפרט כשמדובר כאן בחוזה ' 'Uberrimae Fidei- לגלות עיני המציע, ולהסביר לו את ההבדל בין מה שביקש מהחברה ומה שזו קבלה... הוא בא על תיקונו בכך שנפרש את החוזה כפי שהוא, כצרכן ו'איש קטן', רשאי היה להבינו. המבוטחים ביקשו ביטוח, והם קיבלו ביטוח שהיה להם יסוד להאמין שהוא תואם את המבוקש. בל נשכח, שהמדובר כאן בחוזה שדוגמתו נעשה לאלפים ורבבות בין מבטחים וציבור המבוטחים"     (ההדגשה אינה במקור).

51.      נהג הרוכש פוליסת ביטוח סובר לתומו כי הוא מקבל כיסוי מלא לנזק שיגרם לו בתאונת דרכים, והוא הדין במורשה מטעמו לנהוג ברכב. הוא אינו מעלה על דעתו שהכיסוי שהוא מקבל הוא חלקי בלבד, אלא אם חברת הביטוח מעמידה אותו במפורש על כך - בין בעל-פה ובין בכתובים. המחשבה כי נהגים רבים נוהגים ברכבם בלא לדעת כלל על קיומה של הגבלה לכיסוי, וממילא אינם נוקטים פעולה כדי לתקן את הדבר, מטילה על חברות הביטוח חובת גילוי מוגברת (פרשת אשור, עמ' 650).

יוצא מכך, כי על המבטח לחשוף בפני המבוטח את הסייגים לאחריות הביטוחית כבר בשלב הצעת הביטוח, ולפרט בה את ההחרגות והתנאים המיקדמיים לחבותו (שוורץ ושלינגר לעיל, עמ' 259-242; פרשת ישר, שם). חובה זו חלה ביתר שאת בעת הוצאת הפוליסה.

52.      בענייננו, ככל שהתכוונו המבטחות להגביל את הכיסוי הביטוחי באופן שלא יחול על נהיגת מורשה לצרכי עסקו, לא רק שהדבר לא הובלט באופן שיהיה ברור לכל כי אין כיסוי לשימוש כזה, אלא הדבר לא נאמר כלל. יש לכך משקל רב בפרשנות התכלית של התנייה החוזית.

דוקטרינת הציפיות הסבירות של המבוטח

55.      ראוי להזכיר בהקשר זה את הדוקטרינה בדבר הציפיות הסבירות של המבוטח, אשר התפתחה בארה"ב, ועל-פיה יש לפרש חוזי ביטוח באופן שיגשים את ציפיותיו הסבירות של המבוטח, וזאת אף במקרים בהם לשון הפוליסה סותרת מפורשות ציפיות אלו (ראו ברק, פרשנות החוזה לעיל, עמ' 644; R.E. Keeton, "Insurance Law Rights at Variance with Provisions" 83 Harv. L. Rev. 961, 966 (1970); M.A. Clarke The Law of Insurance Contracts (2nd. ed.,1994), p. 348). טעמי עמדה זו נשענים בעיקרם על אורכה וסיבוכה של הפוליסה, המובילים את המבוטח, פעמים רבות, להימנע מלעיין בה כלל; על התפיסה שדוקטרינה זו תתמרץ את המבטח ליידע את המבוטח טוב יותר אודות גבולות הפוליסה; על העובדה שפעמים רבות נכנסת הפוליסה לתוקף בטרם הגיעה לידי המבוטח; ועל שיקולים הקשורים בהגינות ובצדק חלוקתי (ראו ש' ולר "על התערבות בתוכנם של חוזי ביטוח באמצעות 'פרשנות' ", עלי משפט ג (תשס"ג) 247, 268).

56.      דוקטרינה זו מאפשרת לבית המשפט להתרחק מן האמור בחוזה עצמו, ולקבוע כי ציפיותיו הסבירות של המבוטח יזכו להגנה אף כנגד התנאה נוגדת בחוזה, כל עוד לא הוכח כי תניה זו הובאה במפורש לידיעתו של המבוטח. התוצאה של דוקטרינה זו היא, אפוא, הטלת חובה על המבטח להפנות את המבוטח באופן ישיר להגבלות אותן הוא מבקש להטיל, או להראות כי הפרמיה שנקבעה משקפת מחיר כיסוי נמוך, באופן ההופך את ציפיית המבוטח לכיסוי רחב יותר לציפייה בלתי סבירה. במשך השנים, התקבלה במדינות רבות בארה"ב גרסה מרוככת של עיקרון זה, לפיה לא ייעשה בו

שימוש כנגד לשונו המפורשת של החוזה, אולם ניתן יהיה להיעזר בו בפרשנותה של הוראה עמומה. שלא בדומה לכלל הפרשנות כנגד המנסח, השימוש בעיקרון זה אינו דורש כי פרשנות המתיישבת עם ציפיותיו של המבוטח תתיישב היטב אף עם לשונו של החוזה, אלא עמימות ההתנאה כשלעצמה מאפשרת לנטוש את הטקסט החוזי, ולעבור לניתוח ציפיותיו של המבוטח (שוורץ ושלינגר לעיל, עמ' 367; ולר לעיל, עמ' 263-266). כך או כך, "מבחן ציפיותיו הסבירות של המבוטח" שימש את בתי המשפט האמריקאיים בהקשרים שונים ובוורסיות שונות, חלקן בעלות אופי פרשני וחלקן נוטשות כליל את ההתחקות אחר המשמעות העולה מן הטקסט. מגמות בכיוון מתן תוקף לציפיות המבוטח אף בניגוד לאמור בחוזה, ניתן למצוא אף בפסיקה האנגלית, אם כי לא באופן עקבי ובלא שימוש גלוי בדוקטרינה זו (Clarke לעיל, עמ' 352-351)....

57.      בישראל הוחלה דוקטרינה זו באופן חלקי (השווה ברק, פרשנות החוזה לעיל, 646-645). מבחן זה שימש את בתי המשפט עוד בטרם נקבו בשמו במפורש (ראו שוורץ ושלינגר לעיל, עמ' 367; ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פד"י לז (3) 589, 693-602; ולר לעיל, עמ' 266; פרשת עטיה, שם; רע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, פד"י נב(5) 746, 757-756). התייחסות מפורשת אליו התרחשה בפרשת רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח, פד"י נ(3) 281 (מפי השופט בך). דוקטרינה זו שנויה במחלוקת, ומעוררת שאלות מורכבות (פרשת כהן נ' מגדל, עמ' 46).

1. אין צורך לנקוט עמדה בשאלה האם יש לאמץ תיאוריה זו במקומנו ובאלו סייגים ומגבלות. די לצורך ענייננו בהצבעה על קיומה, המשתלב במגמה הכללית של המשפט להביא לאיזון ערכים ראוי בתחום חוזה הביטוח, החותר לכיבוד האינטרסים ההדדיים של הצדדים, כדי להביא לתוצאה צודקת והוגנת במסגרת איזון זה (ולר לעיל, עמ' 272)".

בנוסף נקבע שם בהמשך כי :

"66.      גישתו המצמצמת של דין הביטוח לתניות חוזיות המגבילות את היקף הכיסוי הביטוחי באה לידי ביטוי, בין היתר, בהוראות סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח, הקובע:

  "29.   סעד מיוחד

היתה חבות המבטח או היקפה מותנים על-פי חוק או על-פי החוזה, בין לחיוב ובין לשלילה, במעשה או במחדל של המבוטח או של המוטב, שלא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבטח, רשאי בית המשפט, אם נראה לו צודק לעשות כן בנסיבות הענין, לחייב את המבטח בתגמולי הביטוח, כולם או מקצתם, אף אם התנאי לא קויים או הופר". 

זוהי סמכות שביושר, הניתנת לבית המשפט, להגמיש הוראות בפוליסת ביטוח, שאחרת עלולות היו להיות נוקשות וחמורות מדי (א' ידין חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (תשמ"ד), עמ' 93)".

אני סבורה כי ההגינות הבסיסית ביחסי מבטח –מבוטח כמו גם דוקטרינת הציפיות הסבירות של המבוטח , מביאים למסקנה כי המבוטחת, יבגניה, תזכה לשיפוי מלא מאת המבטחת. יחד עם זאת, בנסיבות, אני מסכימה כי יש להטיל אשם כלשהו על יבגניה, אם כי לא בשעור שהוצע על ידי חברתי, ולכן אני סבורה כי ראוי היה להשאיר את פסק דינו של בימ"ש קמא על כנו, ללא כל התערבות בו.

השופטת שושנה שטמר – אב"ד

אני מסכימה לפסק דינה של עמיתתי, השופטת תמר נאות-פרי. אף לדעתי, בחלוקת האשם בין יבגניה לבין הנציג, לא עלה חלקו של הנציג על השיעור שחברתי הציעה – 50%.

הוחלט (בדעת הרוב של השופטות ש' שטמר – אב"ד ות' נאות פרי, ובדעתה החולקת של השופטת ב' בר-זיו) כמפורט בסעיף 44 לפסק דינה של השופטת ת' נאות פרי: לפיכך, אנו דוחות את הערעור של קרנית ואת הערעור של יבגניה ואנדרי. אנו מקבלות חלקית את הערעור של איי. די. איי, כך שאת סכום הפיצויים שנפסקו למחרוב, יחלקו הנתבעים יבגניה ואנדרי עם איי. די. איי בחלקים שווים. המשמעות הינה שעל הנתבעים לשלם לאיי.די.איי 25% מסכום הפיצויים. עליהם להעביר את הסכום לאיי.די.איי תוך 60 יום מהיום. הצדדים יבצעו את החישוב המדויק של הסכום, ולאור המחלוקת, אין להוסיף לסכום הפרשי הצמדה וריבית למרות שאיי.די.איי שילמה את הסכום כבר לפני כמה חודשים.

בנסיבות, הוחלט שלא יהיה צו להוצאות.

למי שהפקיד עירבון בערעור, העירבון יוחזר לו באמצעות בא-כוחו.

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ה, 11 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.