לפני בקשה מטעם הנתבעת להביא ראיות לסתור הכרעת דין פלילית לפיה הורשע התובע כאן, מר יוסוף טוחי, בעבירה על סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה שעניינה נהיגה בקלות ראש וגרם חבלה של ממש.

רקע עובדתי

1. בהתאם לנטען בכתב התביעה, התובע, מר יוסוף טוחי (להלן: "טוחי"), יליד 1995, נפגע ביום 29.01.2013 בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. עם הגשת כתב התביעה, עתר בבקשה למינוי מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה, א.א.ג, עיניים וכירורגיה פלסטית. הנתבעת התנגדה לבקשה למינוי מומחים וביקשה שקודם למתן החלטה, תידון שאלת החבות שכן לטענתה, נהג הרכב בזמן התאונה לא היה טוחי אלא מר כורדי איברהים, אשר נהג ללא רישיון וללא ביטוח ועל כן אינה נושאת בחבות לפצות את טוחי בגין נזקי הגוף הנטענים, בגין התאונה.
2. בהחלטתי הורתי לטוחי להתייחס לטענות הנתבעת בדבר העדר הכיסוי הביטוחי ובהתאם לכך, הודיע טוחי כי בגין מעורבותו בתאונת הדרכים נשוא התביעה שלפני, הוגש נגדו כתב אישום בגין נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה של ממש לנוסע שהיה עמו וכי ביום 13.07.2014 ניתנה הכרעת דין לפיה הורשע במיוחס לו. לטענתו, הכרעת הדין הפכה חלוטה ועל כן משמשים הממצאים והמסקנות כראיה במשפט אזרחי ומכאן לטענת טוחי, הנתבעת אינה יכולה לטעון, בניגוד להכרעת הדין, כי הוא לא היה נהג הרכב.
3. בתגובה להודעת התובע כאמור, הגישה הנתבעת בקשה להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין בפלילים. מכאן הבקשה.
4. בטרם אדרש לבקשה לגופו של עניין, יוער כי הדיון בתביעה נשוא הבקשה המונחת לפני, אוחד עם הדיון בתביעה בת.א. 29474-06-14 (להלן: "התביעה המאוחדת"). בשתי התביעות עסקינן באותה התאונה ובאותה הנתבעת. כורדי איברהים (להלן: "כורדי"), טען בתביעה המאוחדת כי בעת התאונה הורכב על האופנוע, שהיה נהוג על ידי טוחי, כטענתו של טוחי בהתבסס על הכרעת הדין. בהחלטתי כאן, ובהמשך להודעת הנתבעת 2 בת.א. 29474-06-14 מיום 19.01.2015, יהיה כדי להשליך על גורלן של התביעות, שתיהן.

טענות הצדדים

1. המבקשת כופרת בהכרעת הדין הפלילית, לטענתה כורדי הוא שנהג באופנוע בעת התאונה, בניגוד לנטען בכתבי התביעה ובניגוד להכרעת הדין. לטענתה, הכרעת הדין ניתנה רק על בסיס הודאתו של טוחי, בשונה מהכרעת דין הניתנת לאחר שמיעת ראיות. לטענתה, טוחי עצמו מסר שתי גרסאות סותרות לגבי זהות הנהג בתאונה, כך שבעוד שבחקירתו הראשונה, בתחנת המשטרה, טען שהיה רכוב על האופנוע כנוסע, הרי שבחקירתו המאוחרת טען שהיה מבולבל בעת חקירתו הראשונה ולמעשה הוא היה נהג האופנוע במועד התאונה. לא רק זאת, אלא שלטענת המבקשת גם בתעודת חדר המיון מיום התאונה נרשם כי טוחי היה רכוב על האופנוע כנוסע.

לטענת המבקשת, די בשלושת הגורמים המצטברים המובאים מעלה, כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור את הכרעת הדין הפלילית.

1. טוחי מתנגד לבקשה. לטענתו מסר את גרסתו הראשונה, לפיה לא נהג באופנוע בעת שהתרחשה התאונה מתוך בלבול וחשש גדול שהרכיב על האופנוע נוסע בעוד שהיה אסור לו לעשות כן בשל היותו נהג חדש באותה העת. עוד, לטענתו בגרסתו המאוחרת לפיה נהג באופנוע, בעת התאונה חשף עצמו לאישום פלילי ולעונש מאסר, כמו גם בשל מסירת עדות שקר ושיבוש הליכים אך עמד על דעתו ושינה את גרסתו לפי שארע בפועל.
2. לטענת טוחי, לא עלה בידי המבקשת להוכיח כוונת מרמה שכן דרושות לכך ראיות כבדות משקל ומטעם זה בלבד יש לדחות את טענותיה. לטענתו, הציטוט מדו"ח חדר המיון, שנערך לאחר ובעקבות התאונה נעשה באופן מגמתי, כך שהושמטו ממנו פרטים אחרים המעידים על בלבולו הרב וכן כי את פרטי הרוכב והנוסע מסרו בבית החולים אנשי המשטרה, שכן הוא עצמו לא זכר את נסיבות קרות האירוע בשל מצבו הקשה. עוד, טוחי מפנה לדו"ח מד"א שם נכתב "לא ברור מי נהג באופנוע". שכן, התובעים שניהם נמצאו מוטלים על הכביש ולא על גבי האופנוע, ולכן לא ניתן היה לקבוע מי היה נהג האופנוע בעת התאונה. לפיכך נטען כי, הכתוב בדו"ח חדר המיון הינו מידע שנמסר על ידי גורמי השיטור ואין בו כדי להוות ראיה לזהות הנהג בעת התאונה או לגרסתו של טוחי.
3. אשר להכרעת הדין, טוען טוחי כי כתב האישום התבסס על התעודות הרפואיות ושתי הודאותיו, הסותרות אחת את השניה. על כן, נטען כי אין המדובר בראיות חדשות שלא עמדו לפני בית המשפט בעת הכרעת הדין ומכאן שיש לדחות הבקשה.

דיון והכרעה

1. בסעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: "פקודה"), נקבע כך:

42א. (א)הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

(ב)הוראות סעיף זה אינן חלות על –

(1)פסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;

(2)ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין.

1. ובהמשך, בסעיף 42ג לפקודה נקבע כי:

42ג. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

1. ברע"א 4528/06 עמוס ברנס נ' סנ"צ (בדימוס) שאול מרכוס (מיום 18.05.2009), נקבע כי:

"ההסדר הסטטוטורי המיוחד בפקודת הראיות נותן מעמד מסוים לפסק דין פלילי בהליך אזרחי, בכפוף לקיום תנאים מצטברים שונים: פסק הדין הוא חלוט, הוא פסק מרשיע להבדיל מפסק מזכה, מעמדו הוא כראייה לכאורה בלבד ולא כראייה חלוטה, ומתקיים התנאי כי המורשע או חליפו הוא בעל דין בהליך האזרחי. מורשע או חליף כזה אינם רשאים להביא ראייה לסתור פסק דין כזה, אלא ברשות מיוחדת של בית המשפט. לפנינו, אפוא, הסדר מיוחד, הכפוף לתנאים שונים, שבהתקיימם יש לפסק הפלילי מעמד מסויים כראייה לכאורה בהליך האזרחי. בכל מקרה, אין מדובר, גם בהתקיים התנאים האמורים, בהשתק פלוגתא שהפסק הפלילי המרשיע יוצר ביחס להליך האזרחי, ופסק פלילי מזכה אינו מהווה ראייה לכאורה כלל."

1. ההלכה היא כי דרושים טעמים כבדי משקל כדי ליתן רשות לסתור ממצא שנקבע בפסק דין פלילי, ורשות כזו תינתן רק בנסיבות מיוחדות ולא בנקל. ראו לעניין זה, ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' מסעוד ויחיאל ממן, פ"מ כט(1) 208, שם נקבע:

"עם כל זה מסתמן, לגבי הבאת ראיות לסתור, הבדל חשוב בין האדם שהורשע (לרבות חליפו או מי שחב בחובו הפסוק כגון המבטח על-פי פקודת ביטוח רכב מנוע (סיכוני צד שלישי), תש"ל-(1970), לבין אדם אחר, זר להליך פלילי. לראשון היתה שעת כושר להביא ראיותו לפני השופט הפלילי, ולכן אין מקבלים מידו ראיה לסתור, אלא מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות-דין. מן הצורך להטעים שלא בנקל תינתן לבעל-דין כזה רשות להבאת ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי-המשפט ידם במתן הרשות, יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות בבית-המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת."

(שם, עמוד 217-218, פסקה 9).

1. יכולתו של המורשע, חליפו או מי שחב בחובו הפסוק, להביא ראיות לסתור את תוכנו של פסק דין פלילי, בקבלת רשות מבית המשפט. רשות כזו תינתן מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין. טענה בדבר החשש לעיוות הדין צריכה אחיזה של ממש בחומר הראיות ועל כן לא ניתן לטעון טענה מסוג זה באופן סתמי וללא כל סימוכין (ראה לעניין זה: ע"א 64/81 אלן בן חמו נ' קרנית – קרן לפיצוי תאונות דרכים, תשמ"ה (2) 106 (מיום 03.01.1985)).
2. נקבע זה מכבר, כי היות הכרעת הדין מבוססת על הודאתו של נאשם, בשונה מהכרעת דין שניתנה על בסיס שמיעת ראיות, הינה בבחינת טעם נוסף ולא טעם בלעדי, להתיר הבאת ראיות לסתור הכרעת דין בפלילים. ראה לעניין זה את שנקבע בת"א 22456-11-10 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דנית חשין (מיום 21.02.2012), שם, התקבלה בקשת קרנית להתיר הבאת ראיות לסתור הכרעת דין פלילית, במסגרתה הורשע נהג בעבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף, על סמך הודאתו של הנהג, כך:

"מעיון בהכרעת הדין בתיק הפלילי עולה כי הרשעתו של הנהג בעבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף נעשתה על סמך הודאתו של הנהג ולא התקיים דיון מעמיק בראיות בסוגיה זו...

לכאן יפים גם דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הראיות (שם, בעמ' 266), לפיהם הובהר, כי "אין החוק המוצע מפרט את העובדות העשויות לשמש טעם מיוחד, כדי שלא לכבול את ידי בית המשפט ומשום שאין לחזותן מראש...

בקשתה של קרנית עומדת איפוא בקריטריונים שהתוו בפסיקה. קרנית תמכה בקשתה בראיה חיצונית לחיזוק טענתה בדבר חשש ממשי לעיוות דין..."

(שם, עמוד 11).

1. בענייננו כאמור, אוחדו לפני שני תיקי התביעה בגין אותה תאונת דרכים, אשר ארעה ביום 29.01.2013. בתיק 34116-07-14 התובע הוא טוחי, הטוען כי נהג באופנוע, במועד הרלבנטי וכראיה לכך הציג את הכרעת הדין הפלילית ולפיה הורשע בעבירה של נהיגה בקלות ראש וגרם חבלה של ממש, שניתנה לאור הודאתו כי נהג באופנוע בעת התאונה, נשוא התביעות שלפני. ואילו בתיק 29474-06-14 התובע הוא כורדי, אשר טען כי הוסע על ידי טוחי, אשר נהג באופנוע, במועד התאונה. המבקשת, טוענת מנגד, כי כורדי היה נהג האופנוע, ומכיוון שאינו בעל רישיון נהיגה ונהיגתו באופנוע אינה מבוטחת, הרי שדין התביעות כנגדה להידחות.
2. המבקשת, כמבטחת, נושאת בחובם הפסוק של מבוטחיה, לפיכך נקבע כי יש לראותה כמחויבת בקבלת היתר מבית המשפט, כדי להביא ראיות לסתור את הדין הפלילי. ראה: ת"א 22456-11-10 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דנית חשין (מיום 21.02.2012):

"בדברי ההסבר להצעת החוק – בהתייחס לסעיף 42ג, נאמר, כי "לא רק המורשע יוגבל בהבאת ראיות לסתור את פסק הדין". ההגבלה תחול גם על חליפו או על מי שחב בחובו הפסוק של המורשע ותותר מטעם מיוחד שירשם: "למשל, מבטח... חייב לכבד את פסק הדין שיצא נגד המבוטח במשפט נזיקין... ניתן לומר שהמבטח אחראי לא רק לנזק שנגרם למבוטח, אלא הוא חייב את חובו הפסוק... אין טעם לנהוג במבטח דין שונה משל המבוטח בשאלת זכותו להביא ראיות לסתור". (הדגשה שלי).

(שם, עמוד 9).

1. לטענת המבקשת קיימות עדויות בעלות משקל המוכיחות כי טוחי לא היה נהג האופנוע במועד התאונה. לבקשתה, צרפה תמלול שתי חקירותיו של טוחי בתחנת המשטרה, לאחר התאונה. טוחי העיד בחקירתו הראשונה מיום 20.02.2013, כי בעת התרחשות התאונה הורכב כנוסע על האופנוע, שהיה נהוג על ידי כורדי. מאידך, בחקירתו השניה, המאוחרת בין השתיים, מיום 25.04.2013, חזר בו מהודעתו הראשונה ומסר גרסה שונה לעניין זהות נהג האופנוע, בעת התאונה וטען כי הוא היה נהג האופנוע. לשאלת החוקר המשטרתי מדוע גרסתו שונתה, רק לעניין זהותו של הנהג, השיב שאין בידו להסביר את השוני למעט היותו מבולבל בעת מסירת ההודעה הראשונה. לעניין זה יוער, כי העדות הראשונה במשטרה נמסרה 20 יום לאחר התאונה. זאת ועוד, פנייתו של טוחי למתן עדות שנייה, חודשיים לאחר מכן, בשלב זה, דרושה גם היא הסבר. בנוסף, הכרעת הדין ניתנה על בסיס הודאתו של טוחי בעובדות המופיעות בכתב האישום, לפיהן נהג על האופנוע בליל התאונה, ולא על סמך ראיות נוספות כלשהן.
2. עוד, במסמך קבלתו של טוחי למחלקת כירורגית ילדים בבית החולים "וולפסון" לאחר התאונה, נרשם כי טוחי הורכב כנוסע על האופנוע בעת התאונה, שכן בפרק "מחלה נוכחית" נרשם כך: "הגיע על ידי מד"א לאחר מעורבות בתאונת אופנוע. ישב רכוב מאחור כשנכנסו במשאית חונה...". מנגד, כטענת טוחי, נכתב בדו"ח מד"א, בפרק ה"אנמנזה" כי "לא ברור מי נהג באופנוע". אולם בסתירה זו יש רק כדי להעצים את העובדה שזהותו של נהג האופנוע בעת התאונה אינה ברורה ויש להוכיחה, שלא בהסתמך רק על גרסה סותרת ומאוחרת של בעל דין.
3. היות והכרעת הדין הפלילית נסמכה על עדותו והודאתו של טוחי בלבד ולא על בסיס ראיות או עדויות נוספות, השוני בין גרסותיו של טוחי, מעלה ספקות ותהיות לגבי נסיבות אירוע התאונה בכלל וזהות הנהג במועד התאונה, בפרט, קיומם של מסמכים אותנטיים שנערכו על ידי גורמים בלתי תלויים והמעידים על בעיתיות בקביעת זהותו של הנהג בעת התאונה, בשילוב העובדה שלזהותו של נהג האופנוע במועד התאונה משמעות הרת גורל מבחינה פלילית, כמו גם מבחינה אזרחית, מכל אלו, אני קובעת כי בנסיבות, מתקיימים טעמים המצדיקים קבלת הבקשה להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין הפלילית וזאת בכדי למנוע עיוות דין, בנסיבות בהן המבקשת לא הייתה צד להליך הפלילי ולא ניתן לה יומה להעלות טענותיה. זאת ועוד, לטענותיה משקל רב ומכריע במיוחד כאשר ממצאי הכרעת הדין הפלילית, המבוססת על הודאת הנאשם, עשויים לזכות אותו בקבלת פיצוי כספי מהמבקשת.
4. לפיכך, אני מקבלת את הבקשה. הצדדים יגישו ראיותיהם לעניין נסיבות אירוע התאונה. לאחר הגשת הראיות אשקול פיצול הדיון כך שתחילה תוכרע שאלת החבות. ראיות התובעים יוגשו עד ליום 01.06.2015 וראיות הנתבעת עד ליום 15.07.2015. הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪, ישולמו בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי.
5. מזמנת לישיבת קדם משפט ליום 07.10.2015 בשעה 08:30.

ניתנה היום, ט' ניסן תשע"ה, 29 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.