ניתנה ביום 03 מאי 2015

חגי דוד (דפוס משה) המבקש

יגאל אורמן המשיב

בשם המבקש: עו"ד דוד בן חיים

בשם המשיב: עו"ד סער רשף

ה ח ל ט ה

השופט אילן איטח

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופט יוחנן כהן ונציגי הציבור מר שמואל אטיאס ומר לאון ניוני; ס"ע35142-05-11) מיום 12.5.14, בו נקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד לאורך כל תקופת ההתקשרות ביניהם, וכי המבקש זכאי לתשלומים שונים בגין תקופת העבודה וסיומה בפיטוריו בסכום כולל של 85,998 ₪. כן נקבע כי המבקש זכאי לקזז מהסכום שנפסק סך של 7,807 ₪ ששולם למשיב במסגרת "גמר חשבון". בנוסף, חויב המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט בסכום כולל של 12,000 ₪.

הרקע לבקשה

1. בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המשיב כי עבד כשכיר אצל המבקש בתפקיד של מפעיל מכונת דפוס, התקנות ושירות לקוחות, החל מחודש ינואר 1999 ועד לפיטוריו בחודש ינואר 2008. לפיכך, עתר המשיב לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות כספיות נוספות הנובעות ממעמדו כעובד המבקש.

המבקש טען מנגד כי המשיב הועסק כשכיר רק החל מחודש יוני 2006 וקודם לתקופה זו שימש כשותפו לעסק וכ"פרילנסר". עוד טען המבקש כי עם סיום עבודתו של המשיב שולמו לו כל זכויותיו, במסגרת גמר חשבון שגובה ב"כתב ויתור", ולכן לא נותר חייב לו כל תשלום.

1. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בחלקה. תחילה, מצא בית הדין להבחין בין שתי תקופות עבודה של המשיב: הראשונה, בין חודש ינואר 1999 ועד חודש מאי 2006 (להלן - התקופה הראשונה), לגביה נחלקו הצדדים בשאלת קיומם של יחסי עובד מעביד ביניהם; השניה, החל מחודש יוני 2006 ועד חודש ינואר 2008 (להלן - התקופה השניה), לגביה הסכימו הצדדים כי התקיימו ביניהם יחסי העבודה, אך נחלקו בשאלה האם שולמו למשיב מלא זכויותיו.
2. בית הדין קבע, בהסתמך על מכלל הראיות שהובאו בפניו, כי בתקופה הראשונה, לא התקיימו בין המשיב למבקש יחסי שותפות. בקשר לכך נקבע בין היתר, כי השליטה בבית הדפוס הייתה בבעלות מלאה של המבקש; אין בהעברת כספים מהמשיב למבקש כדי ללמוד על קיום שותפות בין השניים, שכן "הזרמת" הכספים מצד המשיב לעסק הייתה "שלב מעבר" ל"שותפות שבדרך" שלא התממשה בסופו של יום; המשיב לא היה שותף לניהול ההוצאות וההכנסות, והנהלת החשבונות לא הייתה שקופה למשיב; המשיב אישר בעדותו שקיבל כספים מהמבקש וכי תשלומים אלו באו לידי ביטוי בתדפיסי החשבון, אך לא הונחה כל תשתית ראייתית המצביעה על נשיאה בהפסדים של השותפות; מעבר להקלטה והתמליל, המבקש לא הניח תשתית ראייתית מספקת שיש בה כדי להצביע על קיומה של שותפות, ובכלל זה לא הציג כל מסמך המעידה על "גמירות דעת" של המשיב להיכנס לשותפות, או טיבה של השותפות; מקריאת תמליל השיחה בין הצדדים עולה חוסר ההבנה של המשיב את מהות היחסים בין הצדדים; טענת המבקש לפיה תלושי השכר הוצאו רק על מנת לקזז את הוצאות העסק, לא הוכחה, שכן לא זומן לעדות גורם מהנהלת החשבונות של בית הדפוס.
3. לאחר מכן ניתח בית הדין את הסממנים והמבחנים הרלוונטיים לקביעת מעמדו של אדם כעובד. בית הדין מצא כי המשיב השתלב בפעילות בית הדפוס של המבקש, כחלק מהמערך הארגוני של הפעילות השוטפת הרגילה של בית הדפוס; המשיב העמיד את כישוריו בתחום הדפוס לרשות המבקש במטרה לקבל שכר בתמורה; מעדותו של המשיב שלא נסתרה עלה כי היו לו שעות עבודה ברורות וקבועות, אשר תואמו עם המבקש. אשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, קבע בית הדין האזורי כי לא הוצגה ולו ראשית ראיה לכך שלמשיב היה עסק משלו; בית הדין קיבל את גרסת המשיב וקבע כי הוא עבד כעצמאי רק לאחר שסיים את עבודתו אצל המבקש; המשיב לא נשא בנטל ניהול בית הדפוס, וניהול הכספים היה מופקד בידי המבקש; המשיב לא הנפיק חשבונות למבקש, ולא ניהל ספרים.
4. בית הדין עמד על מבחני עזר נוספים המעידים על כך שהתקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד. בקשר לכך נקבע, בין היתר, כי: המשיב ביצע את העבודה באופן אישי; השכר ששולם למשיב לא היה שכר גבוה המאפיין תמורה לנותן שירותים כעצמאי; התמשכות הקשר בין הצדדים (בשנים 1999 – 2008) מחזקת את המסקנה בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד. כפועל יוצא מכך קבע בית הדין כי בין המשיב למבקש התקיימו יחס עובד-מעביד במשך כל תקופת עבודה, היינו החל מחודש ינואר 1999 ועד חודש ינואר 2008.
5. בכל הנוגע לרציפות בעבודה, קבע בית הדין כי בתקופה מיום 18.1.06 ועד ליום 23.2.06 שהה המשיב בחו"ל, אולם היה מדובר בהפסקה ארעית, ולא בניתוק יחסי העבודה בין הצדדים, ולכן חלה רציפות בעבודתו של המשיב לצורך חישוב זכויותיו. עוד קבע בית הדין כי על יחסי העבודה בין הצדדים חל צו ההרחבה בענף הדפוס, שכן עיסוקו המרכזי של המבקש הינו בתחום הדפוס.
6. לאור מסקנתו של בית הדין הוא פנה לבחון את יתר רכיבי התביעה. בכל הנוגע לנסיבות סיום עבודתו, קבע בית הדין, בהסתמך על גרסתו של המשיב שנמצאה מהימנה, כי הוא פוטר מעבודתו, ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים. לאור האמור, ומשלא הוגש חישוב נגדי, חייב בית הדין את המבקש לשלם למשיב פיצויי הפיטורים בסך של 45,000 ₪. בנוסף לכך חייב בית הדין את המבקש לשלם למשיב הודעה מוקדמת בסך של 4,500 ₪; פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בסך של 7,189 ₪; פדיון חופשה שנתית בסך של 13,560 ₪; פדיון דמי הבראה בסך של 2,226 ₪; מענקי חג לפי צו ההרחבה בסך של 16,950 ₪; תוספת ותק בסך של 259 ₪; ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בסך של
   814 ₪.

תביעות המשיב לתשלום שעות נוספות, דמי חגים, נסיעות, החזר בגין ניכוי מס, וכן תשלום קנס למוסד לביטוח לאומי - נדחו.

בית הדין קיבל את טענת הקיזוז שהועלתה על ידי המבקש, וקבע כי הוא זכאי לקזז סכום ששילם למשיב במסגרת גמר חשבון וקיבל ביטוי בכתב הוויתור. לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט כאמור.

הבקשה וטענות הצדדים

1. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ובמקביל הגיש את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. זאת בעקבות הליכי הוצאה לפועל שנקט המשיב נגדו. הבקשה הוגשה תחילה לבית הדין האזורי, בצירוף תצהיר, אך לאור החלטת בית הדין האזורי מיום 11.2.15, היא הועברה לערכאת הערעור, בצירוף כלל המסמכים. לגופם של דברים, טוען המבקש כי נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין ניסיון לרצח והוא נעצר עד לתום ההליכים. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, אם ישלם למשיב את הסכום הפסוק באופן מיידי ולאחר מכן יתקבל הערעור, לא יוכל להיפרע ממנו ולקבל את כספו חזרה. זאת נוכח האפשרות כי המשיב יורשע וישלח למאסר ממושך.
2. המבקש מוסיף וטוען כי סיכויו לזכות בערעור טובים, שכן פסק הדין ניתן על בסיס המסקנה כי המשיב היה עובד שכיר ולא עובד עצמאי. זאת למרות שבתיק הוגשה הקלטה של דברי המשיב בה הוא מודה ברחל ביתך הקטנה כי הוא היה שותף ועצמאי לחלוטין ודרש להתחלק ברווחי השותפות. עוד נטען כי מתדפיסי חשבון בנק של המשיב מהתקופה הרלבנטית עולה כי היו לו הכנסות מלקוחותיו העולות על רכיב המשכורת לה טען. כן נטען כי המשיב אישר בחקירתו הנגדית שהיו לו הכנסות מעבודות שביצע עבור מזמינים ישירות, בתחום הדפוס. עוד נטען כי דיון בערעור קבוע ליום 17.5.15, ולפיכך העיכוב יהיה קצר יחסית. טענה זו בטעות יסודה שכן בשלב זה קבוע הדיון בערעור ליום 8.6.16, ולכן לא אתייחס אליה.
3. המשיב מתנגד לבקשה בהתבסס על הכלל לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין כספי. עוד טוען המשיב כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר ומטעם זה בלבד יש לדחותה. כן נטען כי מדובר בבקשה סתמית שאינה מפורטת, ואינה מעלה כל טענה מהותית שיש בה כדי לתמוך בגוף הבקשה. לגופם של דברים, טוען המשיב כי סיכויי הערעור קלושים עד אפסיים, שכן פסק הדין מנומק ומבוסס על התשתית העובדתית המפורטת כראוי. לטענתו, בית הדין קמא דן בהרחבה בקביעת מעמדו של המשיב תוך התייחסות לטענות הצדדים וכלל חומר הראיות שהובא בפניו, וקבע כי המשיב היה עובד של המבקש. עוד נטען כי בית הדין קבע חד משמעית שהמבקש גזל את זכויותיו הבסיסיות של המשיב בניגוד לחוקי המגן ואין לתת יד להמשיך התנהלות הפוגענית של המבקש.

בקשר למאזן הנוחות טוען המשיב כי המבקש לא עמד בנטל הראיה ולא צירף ולו ראיה אחת שיש בה כדי להעיד על מצבו הקשה של המשיב ואפשרותו לפרוע את חובותיו. בקשר לכך נטען כי נכון שכעת מתנהל כנגד המשיב הליך פלילי, אך אין בהליך זה כל קשר ליכולותיו הכליליות. כן נטען כי המבקש יודע ומודע לעובדה כי המשיב הינו בעלים של בית עסק העוסק בשילוט ודפוס מהמובילים באזור השפלה, וכי מרבית הכנסותיו מתבססות על בית העסק המצליח שהקים המשיב בשתי ידיו. עוד נטען כי נכון להיום המשיב הצליח לבסס את רמת חיים בצורה טובה ולהליך הפלילי אין כל השפעה על הכנסותיו אשר מקורן בבית העסק המצליח. המשיב הוכיח, כך לטענתו, שהוא בעל יכולת פירעון ואין כל סיכון שהמבקש לא יוכל להיפרע ממנו אם יתקבל ערעורו. עוד צוין כי מיד לאחר שהמשיב פתח תיק הוצאה לפועל כנגד המבקש, האחרון החל לעשות כל שידו על מנת להתחמק מתשלום חובו ולהבריח נכסיו. בקשר לכך נטען כי המבקש התקשר בהסכם למכירת מגרש השייך לו, דבר שיגרום למשיב למצוא את עצמו מול שוקת שבורה, ללא יכולת לקבל דבר מהכספים שנפסקו לזכותו.

1. בתשובה לתגובת המשיב חוזר המבקש על האמור בבקשתו ומדגיש כי סיכויי הערעור גבוהים, במיוחד לאור ההקלטה והתמליל אשר מהווים ראייה כבדת משקל, שבית הדין קמא נתן להם מיעוט משקל. אשר למאזן הנוחות טוען המבקש כי המשיב לא הכחיש את העובדה שהוגש נגדו כתב אישום בגין ניסיון לרצח. כן נטען כי שליחתו של המשיב למאסר ממושך של שנים בגין ניסיון לרצח, תמנע מהמבקש את האפשרות להיפרע ממנו. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, ועל מנת למנוע נזק בלתי הפיך, יהיה נכון להיעתר לבקשתו ולהורות על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

בתשובתו טוען המשיב כי אין ממש בטענת המבקש בדבר הגשת כתב אישום בגין ניסיון לרצח, מאסר ממושך והעדר יכולתו להשיב את כספי פסק הדין ככל שייגבו ואין בין טענות אלה למציאות דבר. בקשר לכך נטען כי במסגרת התיק הפלילי, המתנהל כנגד המשיב, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, אשר אומץ על ידי בית המשפט וביום 8.3.15 ניתנה הכרעת הדין, במסגרתה הורשע המשיב בעבירות של גרימת חבלה; המשיב נשלח לקבלת תסקיר, נקבע מועד לטיעונים לעונש, והצדדים מנהלים מו"מ לעניין העונש ואף נשקלת אפשרות של ביטול ההרשעה וביצוע שירות לתועלת הציבור (של"צ) או לחילופין הטלת עונש מינימאלי, שיבוצע במסגרת עבודות שירות. עובדות אלו, כך לטענת המשיב, משמיטות את חששו של המבקש שלא יוכל להשיב את הכספים שנפסקו לזכותו במידה ויתקבל ערעורו. עוד מציין המשיב כי היום הוא משוחרר, ללא אזיק אלקטרוני, ובית העסק שבבעלותו עובד בתפוקה מלאה, ולא חל כל שינוי לרעה במצבו הכלכלי.

1. להשלמת התמונה צוין כי בהחלטה מיום 13.4.15 ונוכח עיכוב בהגשת תשובת המבקש לבקשה, ניתן צו עיכוב ביצוע ארעי עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע.

הכרעה

1. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים^[1]. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור^[2].
2. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות הענין יש להיעתר לבקשה בחלקה ולעכב את תשלום מחצית מן הסכום הפסוק בו חויב המבקש, בכפוף להפקדת הסכום המעוכב בקופת בית הדין, עד להכרעה בערעור. ואלה טעמיי:

אשר לסיכויי הערעור - ההכרעה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים גם בתקופה הראשונה היא הכרעה שמבוססת על מסקנות מעובדות שנקבעו כמו גם מקיומם של תלושי שכר שהוצאו גם בתקופה הראשונה מעת לעת. ככלל ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות. יחד עם זאת במקרה הנוכחי טענות המבקש ביחס לחלק מהקביעות העובדתיות וביחס למסקנות מהעובדות הן טענות ראויות לבירור ואין לקבוע לגביהן כי הן משוללות יסוד. כך למשל, בתמליל מתבטא המשיב באופן המלמד כי בתקופה הראשונה הוא השקיע ב"עסק", בנוסף לעבודתו, כמה עשרות אלפי שקלים וכי ויתר על רישומו כבעלים מתוך אמונה במבקש וכי לימים כאשר ה"עסק" לא הניב מבחינתו את התוצאות ביקש להיות מועסק כשכיר.

גם אם ידחה ערעור המבקש בנוגע למעמדו של המשיב בתקופה השניה, עדיין מועלות במסגרת הערעור טענות הראויות לבירור הן בנוגע לרציפות בעבודה והן בנוגע לחודשי העבודה שבאים במנין הוותק בעבודה.

אשר למאזן הנוחות – אומנם המשיב בתשובתו הודיע כי במסגרת התיקי הפלילי הצדדים הגיעו להסדר טיעון וכי לגבי עונש הם מנהלים מו"מ על עונש שלא יסתיים במאסר, אך טענתו על היות עסקו הממשיך לשגשג חרף המצב שנוצר לא נתמכה בתצהירו. בנסיבות אלה, נראה שגם מבחינת מאזן הנוחות קיימת נטיה מסויימת לטובת עיכוב הביצוע.

1. לאור כל האמור, באיזון שבין סיכויי הערעור לבין מאזן הנזקים, שוכנעתי כי בשלב זה יש להורות על עיכוב ביצוע מחצית מן הסכום הפסוק (להלן - הסכום המעוכב). עיכוב הביצוע כפוף לכך שהמבקש יפקיד בקופת בית הדין את הסכום המעוכב (או ערבות בנקאית בגובה הסכום המעוכב), תוך 21 ימים ממועד קבלת ההחלטה.
2. סוף דבר - הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 16 לעיל. ככל שלא יופקד הסכום כאמור, לא יהיה תוקף לעיכוב הביצוע. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ד אייר תשע"ה (03 מאי 2015) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ראו: רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', (2000); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 859 ואילך והאסמכתאות שם; ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ – מוחמט סווחטורק, (14.6.12). ↑

2. ע"א 9296/03 עזרא אהרוני - יוסף מנשה ואח', פ"ד נח (2) 301 (2003), 305-304; ע"ע (ארצי) 15929-07-12 דחן בע"מ – Peter Ebuka ואח', (1.8.12). ↑