1. עניינן של התובענות המאוחדות, בקשות לאישור עיקול זמני בהתאם לתקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984. התובעת הטילה עיקולים על נכסי החייבת. לנתבעת היו קשרי מסחר עם החייבת במסגרתם שילמה לה תשלומים שונים מעת לעת. עם קבלת העיקול הודיעה הנתבעת כי אינה מחזיקה בנכסי החייבת. לאחר הגשת התובענות לאישור העיקולים הבהירה הנתבעת כי פרעה, לאחר קבלת העיקול, המחאות דחויות לטובת החייבת מכוח המחאת זכות לטובת בנק הפועלים. השאלה שבמחלוקת האם פעלה הנתבעת כדין עת פרעה את ההמחאות.

רקע וטענות הצדדים

2. העיקולים הוטלו על ידי התובעים במאי 2014 בשלוש תביעות נפרדות שהוגשו כנגד אלתים פתרונות (שותפות מוגבלת), (להלן: החייבת). לשיטת התובעים מסרו את העיקולים לנתבעת, בשתי תביעות ביום 18.5.14 ובתביעה השלישית ביום 28.5.14.

הנתבעת, כמחזיקה בנכסי החייבת בתיקים בהם הוטל העיקול, השיבה לצווי העיקול במכתב, שתאריך הדפסתו 29.5.14 , בנוסח זהה בשלושת התיקים:

"בהתאם לתקנה 376 ונכון ליום מכתבנו זה הרינו להודיע כי לא מחזיקים כספים בעבור חברת אלתים".

מעיון בתיקים בהם הוטלו העיקולים עולה כי תשובה זו התקבלה בתיקים ביום 8.6.14. באותו מועד הוגשו שתי תובענות לאישור העיקולים והתובענה השלישית הוגשה ביום 17.6.14.

3. בטרם הגשת כתב ההגנה מטעם הנתבעת התכתבו הצדדים מתוך רצון הנתבעת להעביר מידע שייתר את בירור התביעה. במכתב הנתבעת מיום 16.6.14 צרפה כרטסת הנהלת חשבונות של החייבת המעידה כי אין כל יתרת תשלום לטובת החייבת. במכתב ב"כ הנתבעת מיום 8.9.14 הזכירה הנתבעת לראשונה קיומה של המחאת זכות שניתנה ביום 23.7.13 לטובת בנק הפועלים. למכתב צורף העתק המחאת הזכות ודוגמא של שיק שניתן מכוחה שהמוטב בו הוא בנק הפועלים, הסניף בו ניהלה החייבת את חשבונה. ב"כ הנתבעת הבהיר כי המחאת הזכות קדמה לעיקולים וביקש למחוק את ההליכים כנגדה. מידע זה לא הניח את דעתם של התובעים אשר המשיכו בבירור ההליך.

4. לטענת התובעים, הנתבעת לא מסרה תשובה מלאה ונכונה לצו העיקול והסתירה את קיומה של המחאת הזכות. לשיטתם הסתרה זו מעידה כי לא מדובר בהמחאה תקפה אלא על רצון הנתבעת לפרוע את השיקים שטרם נפרעו במועד מסירת העיקול בטרם גילוי המידע. עוד נטען כי הנתבעת לא פעלה לפי המחאת הזכות מאחר ושילמה תשלום אחד במזומן לחייבת וכי ישנם פגמים בנוסח המחאת הזכות ולכן לא הייתה לנתבעת חובה לפרוע את השיקים שנמסרו לבנק טרם הטלת העיקולים. מחמת פגמים אלו והעדר רישום של המחאת הזכות טוענים התובעים כי אין להמחאת הזכות תוקף והיה על הנתבעת לבטל את השיקים טרם פירעונם. בנוסף העלו התובעים טענות כנגד מועד התשובות לצווי העיקול.

הנתבעת טוענת כי היה לה הצדק סביר לפעולתה עת פרעה את השיקים שמשכה שעה שפעלה על פי המחאת זכות שקדמה בזמן להטלת העיקולים. הנתבעת טוענת כי לא נפלו פגמים בהמחאת הזכות ועולה ממנה ומהתנהגות הצדדים כי פעלה בהתאם להמחאת הזכות ועל כן אין בסיס לדרישה לאשר כנגדה את העיקולים ולהורות לה לשלם בפעם השנייה את השיקים שנמסרו לבנק הפועלים.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

5. ברע"א 10826/05 "אדר-גלוב" בע"מ נ' בנק הדואר, 25.5.08, בו נקבע כי עיקול זמני חל רק על נכסים שהיו קיימים במועד מתן צו העיקול, עמד בית המשפט גם על טענות ההגנה העומדות למחזיק, פסקה 12 לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין:

"פסק דינו של בית המשפט המחוזי ברע"א 11918/05 התבסס על הגנה בדבר "הצדק סביר". מקור ההגנה – והמונח – הוא בסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, הקובע כי צד שלישי אשר "ללא הצדק סביר" מסר נכסים מעוקלים, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב. פסק הדין המנחה בסוגיה הוא עניין אלתית הנזכר, שם נאמר (בעמ' 679): "אם פעל הבנק על-פי פירוש סביר, העולה בקנה אחד עם לשון הצו - גם אם ייתכנו פירושים אחרים, אך אלה אינם חד-משמעיים - אין לבוא עמו בטרוניה. על הנושה, המסתמך על סעיף 48 לחוק, להוכיח, שהבנק פעל שלא לפי צו העיקול שקיבל, ובמסגרת זו עליו להוכיח מה עוקל על-פי הצו. במקרה שהצו סובל פירוש, כפי שניתן לו על-ידי הבנק - ולו מחמת אי-בהירות או קיום ספק סביר באשר לתוכנו - זכאי הבנק ליהנות מאי-בהירות וספק אלה"; ו"הכוונה היא לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו" (ד' בר אופיר הוצאה לפועל, 623; רע"א 7909/06 נתן שפטלוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) (השופטת ארבל))."

ככלל, כאשר מחזיק מסר טרם הטלת העיקול שיקים מעותדים, ישנם מצבים בהם עליו לפעול לביטול השיקים לאור קבלת העיקול. עם זאת, ביטול שיקים בגין עיקול אינה פעולה אוטומטית אלא נגזרת מדיני השטרות והדין הכללי ביחס למעמד האוחז החדש בשטר. זכות תביעה בשטר קמה עם השלמת המסירה והחזקה בשטר , בין אם מכוח אחיזה ובין אם מכוח החזקה סתם.

הנטל על המחזיק אצלו הוטל עיקול, אשר טוען כי מסר המחאות לחייב, להוכיח מתי חל ההיסב או המסירה. ההלכה הפסוקה הבהירה את הנטל על המחזיק אשר מסר שיקים מעותדים להימנע מפירעונם ולהוכיח מתי הוסבו לצד ג'. כאשר השיקים הוסבו לצד ג' בטרם העיקול, די בטעם זה כדי לקבוע כי העיקול לא תפס את השיק (ראה ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועמ"ז נ' ולך , פ"ד מג(2) 864 (1989). רע"א 3036/02 אפקים השקעות בע"מ נ' פרסמן , 26.12.02 , ת"א (מחוזי-חי' ) 287/04 דלק בלסקי שותפות לשיווק דלקים ושמנים נ' נאצר , 3.1.07 . בע"א (מחוזי חי') פדידה נ' עבוד, 29.9.09, נפסק כי די למחזיק בכמות ראיות מופחתת להוכחת ההסבה טרם המצאת צו העיקול.

עולה כי די היה לנתבעת להוכיח כי מסרה את השיקים לבנק טרם הטלת העיקולים, עובדה שלמעשה אינה שנויה במחלוקת, כדי להצביע על הצדק סביר. אולם הצדדים לא טענו בעניין זה אלא הדיון נסב בנוגע להמחאת הזכות של החייבת לטובת בנק הפועלים. מושכלות יסוד הן כי כאשר המחאת זכות קודמת לעיקול, לא תופס העיקול את הנכס שהזכות בו הומחתה, (ע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד, פ"ד כג (2) 356, 361 (1999)).

6. לעניין אופן עריכת המחאת זכות נקבע בע"א 471/73 מקבלי נכסים זמניים ומנהלים של אלקטרוג'ניקס (ישראל) בע"מ נ' אלסינט בע"מ, פ"ד כט (1) 121 (1974), עמ' 126:

"אמת הדבר. שהמכתב הנ"ל שנשלח על-ידי החברה לאלסינט איננו המחאה, אלא רק הודעה לחייב על ההמחאה. המחאת זכות נוצרת על-ידי הסכם ההמחאה בין הנושה הממחה ובין הנמחה, אך בניגוד לפקודת החוב (העברה), שלפיה הסכם ההמחאה צריך להיערך בכתב וההעברה תופשת רק כשנמסרה הודעה לחייב על ההעברה, הרי לפי חוק המחאת חיובים העברת זכות אינה חייבת להיעשות בכתב והיא תופשת מזמן שנעשתה, אף אם לא נמסרה הודעה על ההעברה לחייב. ברם המכתב הנ"ל, אף כי הוא כשלעצמו אינו המחאה, הרי הוא ראיה על קיום הסכם המחאה בין החברה ובין המשיבה. במכתב הנ"ל נאמר, שההמחאה היא בלתי-חוזרת ושהעתק ממנו נשלח למשיבה. באין ראיה לסתור, עצם עריכת המכתב בנוסחו הנ"ל, ושליחת העתק ממנו למשיבה משמשים הוכחה מספיקה על קיום הסכם המחאה בין החברה ובין המשיבה."

(ראה גם ע"א 599/89 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' חגי פאר רו"ח, פ"ד מה (5) 870 (1991)).

על בסיס המסגרת המשפטית האמורה ייבחנו להלן פעולות הנתבעת.

השיקים שבמחלוקת והמחאת הזכות

7. לפי הודאת הנתבעת, צווי העיקול התקבלו אצלה בימים 20.5.14 ו- 28.5.14. כאמור לעיל, התובעת טוענת כי מסרה את צוו העיקול בימים 18.5.14 וביום 28.5.14. אין כל משמעות למחלוקת בין הצדדים בנקודה זו לבחינת השאלה השנויה במחלוקת בהליך זה מאחר והשיק הראשון שנפרע לאחר מסירת העיקולים היה ביום 1.6.14. על כן לא מצאתי כל מקום לטיעון הרחב של התובעים בסיכומיהם ביחס למועד מתן התשובות לצווי העיקול, שעה ששאלת מועד התשובה לעיקול לא תורמת לבירור התובענה. גם אם היה משקל לאיחור במתן תשובה לצווי העיקול ביחס להוצאות ההליך, שעה שממילא התובענות הוגשו כנגד מחזיקים רבים והתובעים בחרו להמשיך לנהל את ההליך למרות המידע שהועבר אליהם, אין עוד נפקות לאיחור הנטען בתשובות לעיקולים.

8. הנתבעת צרפה לתצהיר העדות מטעמה את העתקי השיקים שהונפקו עבור החייבת ונרשמו למוטב: "בנק הפועלים סניף 532 ח-ן 237722" הוא חשבון החייבת. מהכרטסת והעתקי השיקים והספחים עולה כי ישנם שלושה שיקים שזמן פירעונם מאוחר למועד מסירת צווי העיקול:

שיק בסך 28,771 ₪, נמשך ביום 18.3.14, תאריך פירעון 1.6.14.

שיק בסך 45,110 ₪, נמשך ביום 13.4.14, תאריך פירעון 1.7.14.

שיק בסך 59,291 ₪, נמשך ביום 29.4.14, תאריך פירעון 1.8.14.

בנוסף עולה מהכרטסת כי ביום 5.5.14 שולם סך של 7,902 ₪ במזומן לחייבת.

כאמור לעיל, השיקים נרשמו לפקודת בנק הפועלים והשיק הראשון שנמשך באופן זה נמשך ביום 19.8.13. הנתבעת חתמה ביום 23.7.13 על ההודעה על המחאת הזכות שהעבירה החייבת לבנק הפועלים. לפי מסמכי הבנק ועדות הנציגה מטעמו, המחאת הזכות נשמרה בבנק בסמוך להלוואה מיום 25.7.13 שניתנה לחייבת. מדובר בהלוואת גישור בסך 8,100 ₪ כנגד חשבונית בסכום דומה שהופנתה לנתבעת.

למעשה המסמכים מדברים בעד עצמם והעדויות לא הוסיפי הרבה מעבר למסמכים. נציג הנתבעת שהעיד אמנם לא חתם על המחאת הזכות או התשובות לצווי העיקול, אולם עדותו נועדה להבהיר את התנהלות הנתבעת לפי המחאת הזכות. עדות זו לא נסתרה ועולה בקנה אחד עם רשימת השיקים שמשכה הנתבעת לטובת בנק הפועלים ממועד עריכת המחאת הזכות ואילך. על כן לא מצאתי כי יש מקום להפעלת החזקה בדבר הימנעות מהבאת עד.

אל מול עדות הנתבעת והמסמכים שהוגשו נסמך העד מטעם התובעים על תחושות וטענות לא מבוססות לפסול בהמחאת הזכות. התובעים למעשה טוענים כי לנתבעת היה אינטרס לפרוע את השיקים לטובת החייבת ולא לכבד את צו העיקול. לא מצאתי יסוד לטענות התובעים.

9. גם אם נפלו פגמים באופן עריכת מסמך המחאת הזכות, המסמך שהומצא לבנק מעיד על רצון החייבת להמחות את זכויותיה מהנתבעת לטובת הבנק. המחאה זו נועדה כדי שהבנק יעניק אשראי לחייבת והבנק עשה כן בסמוך להמחאת הזכות ושיקים המשיכו להמשך לפקודת הבנק גם לאחר מתן ההלוואה. כאמור בע"א 471/73 הנ"ל, המסמך שהוגש לבנק אינו המחאת זכות אלא הודעה על המחאת זכות הממוענת לנתבעת. מסמך זה מעיד על קיומו של הסכם בין החייבת לבנק להמחות לבנק את זכויותיה מהנתבעת. המחאת זכות אינה מחייבת מסמך בכתב וניתן ללמוד עליה גם מהתנהגות הצדדים. בחינת ההודעה על המחאת הזכות מלמדת על רצון להעביר לבנק את כל הזכויות של החייבת מהנתבעת, גם אם לא מולאו החלופות בראש המסמך. עצם העובדה שנרשם כי יש כוונה להמחות על דרך השעבוד, אינה מוכיחה כי אכן המחאת הזכות הייתה על דרך השעבוד. למעשה מדובר בהמחאת זכות מלאה שמרגע עריכתה הועברו כל הזכויות של החייבת מהנתבעת לבנק. לפיכך לא היה צורך ברישום השעבוד ואין רבותא בעובדה כי המחאת הזכות לא נרשמה ברשם החברות (יוער כי החייבת לא הייתה חברה אלא שותפות וגם מטעם זה העדר הרישום לא מונע הסתמכות על המחאת הזכות).

10. טענה נוספת בפי התובעים היא כי לאור התוספת בכתב יד על גבי ההודעה על המחאת זכות לפיה:

"מוסכם כי מתן המחאות לממחה בלבד חשבון... תחשב כקיום התחייבותכם עפ"י כתב זה",

לא הייתה חובה על הנתבעת לפרוע את ההמחאות אלא רק למסור אותן.

לא מצאתי יסוד גם לטענה זו. מסירת ההמחאות לא הייתה למטרת בטחון אלא כאמצעי תשלום של הנתבעת בגין שירותים של החייבת. על כן, שעה שנמסרו ההמחאות ולא הייתה לנתבעת עילה חוזית מול החייבת לבטל פירעונן, היה עליה לכבד את ההמחאות שנמשכו.

טענת התובעים במהלך הדיון כי לא הוכח שהשיקים נפרעו מהווה הרחבת חזית ולא נסתרה טענת הנתבעת כי השיקים הגיעו לידי הבנק סמוך למועד משיכתם. העובדה כי בספחי השיקים מופיעה כתובת החייבת אינה סותרת טענה זו מאחר והשיקים נרשמו לפקודת הבנק וזוכו בחשבון החייבת. גם העובדה שהנתבעת שילמה לחייבת תשלום אחד במזומן, בטרם קבלת צווי העיקול, אינה שוללת את תוקפה של המחאת הזכות. לכל היותר לבנק הזכות לבוא בטענות לנתבעת כי פעלה בניגוד להמחאת הזכות, אולם רצף השיקים שנרשמו לפקודת הבנק מעידים כי מדובר בהמחאת זכות מלאה שהצדדים פעלו על פי על פני תקופה ארוכה, ולא בניסיון לסייע לחייבת על חשבון התעלמות מצווי העיקול.

סוף דבר

11. ממכלול הראיות עולה כי הנתבעת פעלה בהתאם להמחאת זכות בין החייבת לבנק וכל התשלומים שהגיעו לחייבת מהנתבעת, שולמו לאחר המחאת הזכות לפקודת בנק הפועלים. המחאת הזכות ומשיכת השיקים קדמו למסירת צווי העיקול לנתבעת ולכן ביום קבלת צווי העיקול לא היו נכסים ברי עיקול של החייבת ברשות הנתבעת. בנסיבות אלו, תשובת הנתבעת לצווי העיקול כי אינה מחזיקה "כספים בעבור חברת אלתים" נכונה והתבססה על כרטסת הנהלת החשבונות שהעידה על העדר חוב כלפי החייבת. העובדה כי רק בשלב מאוחר יותר גילתה הנתבעת את קיומה של המחאת הזכות לא מעידה על רצון להסתיר מידע או להבריח את נכסי החייבת מפני העיקול.

צד שלישי המקבל הודעת עיקול הינו צד זר להליך ולא בנקל יחויב בחוב הפסוק של החייב. יש להראות התעלמות מצו העיקול או פעולה מכוונת של הברחת נכסים כדי לחייבו. התובעים לא עמדו בנטל זה והנתבעת הוכיחה הצדק סביר לפעולותיה, ואף מעבר לכך. למעשה הוכיחה הנתבעת כי היה עליה לכבד את המחאת הזכות ולפרוע את השיקים שנמסרו טרם צווי העיקול לידי בנק הפועלים. יתרה מכך, מאחר והשיקים נמסרו לבנק הפועלים טרם העיקול, נראה כי גם ללא המחאת הזכות לא תפס העיקול דבר.

על כן, התביעות לאישור העיקולים נדחות.

מאחר והתובעים בחרו להמשיך ולנהל את ההליך למרות שהמצב העובדתי והמשפטי היה ברור אף בטרם הגשת כתב ההגנה, יישאו התובעים בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ו, 31 יולי 2016, בהעדר הצדדים.