החלטה בבקשת המבקש (הנתבע) לעכב הליכים מכוח סעיף 5(א) לחוק הבוררות וכן לצרף את ההתאחדות לכדורגל כצד נדרש ו/או כ"ידיד בית המשפט".

1. ביום 23.6.14 הוגשה התביעה דנן. עניינה של התביעה, בטענה כי הנתבע פרסם ביחס לתובע לשון הרע במהלך משחק כדורגל בין קבוצת מכבי הרצליה בה שיחק התובע ואשר הנתבע הוא מאמנה, לבין קבוצה אחרת.

2. ביום 21.8.14 הגיש הנתבע (להלן: "המבקש") בקשה לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן-"חוק הבוררות"). לטענת המבקש, חלות על הסכסוך הוראות תקנון המוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל, הקובעות כי המוסד לבוררות ידון, בין היתר "בכל סכסוך ו/או מחלוקת שבין קבוצות ו/או בין שחקנים ו/או בין מאמנים ו/או בין ממלאי תפקידים, בינם לבין עצמם ו/או בכל אחד מן המנויים לעיל – לבין משנהו, בכפוף לאמור בסעיף קטן (2) שלהלן" (סעיף קטן 2 קובע כי המוסד לבוררות אינו מוסמך לדון בתביעות לנזקי גוף).

3. המבקש הפנה לפסיקה לפיה תחולת תקנון המוסד לבוררות הינה רחבה ומקיפה את כלל העסקים בענף הכדורגל, ביחס לכל ענין הקשור לפעילות במסגרת ההתאחדות לכדורגל (רע"א 2186/12 עמר נ' מליקסון ואח', תק-על 2013(2) 6256; ע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל (פורסם בנבו, 4.10.09).

4. כן נטען, כי חוק הספורט תשמ"ח-1988 (להלן-"חוק הספורט"), מעגן חובה סטטוטורית לקיום הליכי בוררות במוסדות פנימיים של התאחדויות הספורט וכי אין מדובר בעניין פורמאלי בלבד, שכן "על מנת לדון ולהכריע בתובענה נדרשת הבנה עמוקה של הנסיבות הסובבות את משחק הכדורגל, דפוס ההתנהלות המקובל במהלך משחק הכדורגל ולאחריו, הדינמיקה בין מאמן לשחקניו ובין מאמן לבעלי תפקיד בקבוצה והמשמעות שניתן לייחס לדברים הנאמרים המהלך משחק כדורגל על-ידי מאמן לשחקניו".

5. הבוררים במוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל הינם עורכי דין ותיקים ובעלי ניסיון רב בכלל ובהכרעה בסכסוכים בתחום הכדורגל בפרט. סעיף 1ה' לתקנון המוסד לבוררות קובע כי דין התקנון כדין הסכם בוררות לכל דבר וענין והוא מהווה שטר בוררין, וסעיף 3 לתקנון שכותרתו "בוררות חובה" קובע כי "כל סכסוך כמפורט בסעיף קטן 2 דלעיל, יובא לדיון אך ורק במסגרת המוסד לבוררות". המבקש הדגיש את נכונותו לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה.

6. בתגובה לבקשה נטען, כי תביעות דומות לתביעה דנן הוגשו בבתי המשפט ונדונו בהם לאחר שמותבים שונים קבעו כי יש להם הסמכות העניינית לכך. בהתאם לכך, לאור הסוגיה המשפטית הכרוכה המעוגנת בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, גם המקרה דנן הוגש לערכאה זו המוסמכת לדון בו.

7. נטען, כי המוסד לבוררות אינו דן בענייני נזיקין בין הצדדים, לרבות תביעות לשון הרע. אין מניעה כי ההתאחדות לכדורגל תעסוק בהיבט המשמעתי של העניין, אך אין בהליך המשמעתי כדי למנוע תביעה אזרחית.

8. עוד נטען, כי פרסום לשון הרע מהווה עבירה אשר ניתן להגיש בגינה קובלנה פלילית, וההתאחדות לכדורגל נעדרת סמכות לדון בה. המשיב הפנה לפסיקה בה נידונו עניינים דומים. עוד נטען, כי בהיקש ניתן להצביע על החלטות דומות בעניינם של חברי מושבים, אגודות עותומאניות וחברי קיבוצים, בהן עלתה טענה לעיכוב הליכים לפי חוק הבוררות וזו נדחתה.

9. בתשובה לתגובה, טען המבקש כי באף אחת מהדוגמאות שהובאו על-ידי המשיב בהם דנו בתי המשפט בתביעות, לא הועלתה על-ידי הצדדים הטענה כי יש להעביר את הסכסוך למוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל, וכי מדובר בפסיקות של בתי משפט השלום, שאינן בגדר הלכה מחייבת.

10. ביום 4.11.14 התנהל דיון בבקשה. בסיומו הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור במסגרת המהו"ת.

11. ביום 7.1.15 הודיע המבקש כי הליך הגישור בין הצדדים הסתיים מבלי שהושג הסדר פשרה, ופנה בבקשה להורות על צירוף ההתאחדות לכדורגל לבקשה לעיכוב הליכים, כצד דרוש ו/או במעמד של "ידיד בית המשפט" שכן, בטרם תוכרע המחלוקת בעניין הבוררות, "יהיה זה נכון ומוצדק לשמוע את עמדתה של ההתאחדות, מתקינת התקנון, הן באשר לרציונל העומד ביסוד התקנון ובעיקר באשר לאופן שבו לשיטתה יש לפרש אותו, בשים לב למדיניות השיפוטית וציבורית ראויה ורצויה, בין היתר לאור השלכות ההחלטה על יתר החברים הרבים בהתאחדות לכדורגל". המבקש הפנה לעניין מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529, 553 שם נקבע כי "באותם מקרים בהם קיים גורם שלישי – שאינו מעורב בסכסוך עצמו – ניתן יהיה לצרפו כ"ידיד בית-המשפט", אם יהא בנוכחותו בהליך כדי לתרום לגיבושה של ההלכה בעניין מסויים..." לטענת המבקש הקריטריונים שנקבעו בביהמ"ש העליון לצרוף כמתבקש, מתקיימים בענייננו במלואם. כן צויין, כי יועצה המשפטי של ההתאחדות הביע בשם ההתאחדות את הסכמתו להצטרף לדיון בתיק ולהשמיע את עמדת ההתאחדות ככל שיינתן אישור לכך.

12. המשיב הגיב וטען כי מטרת הבקשה הינה "לבצע מקצה שיפורים לבקשת המבקש לעיכוב הליכים...לא במטרה לייעל ולפשט את הדיון...אלא ממש "לשכנע" את בית המשפט הנכבד כי לכאורה אין בית המשפט הנכבד מוסמך לדון בתביעות מסוג דנן". לדידו של המשיב, אין כל נימוק המצדיק את צירוף ההתאחדות לכדורגל לייצג אינטרס הציבור.

דיון

צירוף ההתאחדות לכדורגל כצד נדרש / ידיד בית המשפט

13. "תקנה 24 מסמיכה את בית המשפט לצרף בעלי דין חיוניים, מחד גיסא, ולמחוק בעלי דין מיותרים, מאידך גיסא, הכול לפי העניין. זאת, כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה (גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, (מהדורה אחת-עשרה, 153). "המבחן לצירופו של בעל דין נוסף אינו תועלתו ונוחותו של התובע, אלא השאלה אם דרוש הצירוף כדי שבית המשפט יוכל לפסוק בשלמות וביעילות בפלוגתות שקמו עקב הגשת התביעה העומדת לבירור (גורן, 154; ע"א 203/77 חברת זמיר בע"מ נ' החברה לבנין, פ"ד לב(1) 59). תקנה 24 נוגעת בעיקר לצירוף צדדים שההכרעה בתביעה יכול ותשפיע על זכויותיהם וחובותיהם.

14. ניתן למצוא הוראות חקיקה ופסיקה המאפשרות הצטרפותם של מוסדות וגופים להליכים משפטיים כידיד ביהמ"ש (גורן, 160, בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל, פ"ד נז(6) 285):

"...מוסד ידיד בית משפט הוא מוסד משפטי לגטימי בישראל מתוקף סמכות בית המשפט לצרף צדדים להליך ביוזמתו כאמור בתקנות סדר הדין האזרחי ומתוקף הרחבת זכות העמידה בבג"צ כפי שבאה לידי ביטוי במוסד "העותר הציבורי" (עניין קוזלי)...העניינים לגביהם יש להחליט ועליהם לעמוד בכל מקרה שמבקש צד להצטרף להליך הם: יש לוודא שיש בצירוף צד נוסף להליך כדי לתרום לדיון עצמו; וכדי לתרום לאינטרס הציבורי, מאידך יש לבחון אם אין בצירוף האמור משום פגיעה ביעילות הדיון, בצדדים לסכסוך עצמו ובזכויות היסוד שלהם. (עניין קוזלי)". (סק (חי') 52716-05-13 איגוד המשתמשים בתובלה ימית בתפזורת לשינוע גרעינים ומספוא נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה [פורסם בנבו, 30.6.13]).

(בעניין זה התקבלה בקשת האיגוד להצטרף להליך כידיד בית משפט).

"שאלת צירופו של בעל דין כ"ידיד בית המשפט" אינה שאלה של סמכות אלא של שיקול דעת, המבוסס בעיקרו על האיזון בין מידת התרומה הפוטנציאלית הגלומה בצירוף אל מול החשש לפגיעה ביעילות הדיון בשל הצירוף" (גורן, 160; ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח (פורסם בנבו, 4.4.05). וכן: "בהלכה הפסוקה נקבעו אמות מידה לבחינת אפשרות צירופם להליך של מי שמבקשים לשמש כ"ידידי בית המשפט". בין אלה ייבחנו מידת היכרותו של המבקש עם המאטריה הרלוונטית; מידת החידוש שבטענות שהוא מעלה בהשוואה לעמדות שהועלו על-ידי הצדדים המקוריים לדיון; מהותה של הסוגיה העומדת להכרעה והשלב שבו הוגשה בקשת ההצטרפות" (רעא 9048/07 הרשות הפלסטינית, המועצה הפלסטינית נ' ליאורה גולדמן [פורסם בנבו, 2.5.10], והאסמכתאות המופיעות שם. בעניין זה נקבע, כי אין הצדקה לצירוף המבקש להליך שכן נסיבות המבקש והאינטרסים שהוא מבקש לקדם חופפים במידה רבה את אלה של המשיבים).

15. בעניננו, מדובר בבקשה מטעם אחד מבעלי הדין לצירופו של צד שלישי ככזה. כך לא מדובר בבקשה של ממש לצרף צד להליך, כי אם לשמוע את עמדת ההתאחדות לכדורגל בכל הקשור לבקשה לעיכוב הליכים מכח חוק הבוררות. יש להניח, כי עמדתה של ההתאחדות בסוגיית סמכות המוסד לבוררות שהקימה נוטה לעמדתו של המבקש. ספק אם לצורך הכרעה בשאלת סמכותה של ההתאחדות יש להידרש לעמדתה של ההתאחדות עצמה, ומכל מקום, לא נראה לי כי יש בעמדת ההתאחדות כדי לסייע בהכרעה שכן, שאלת הסמכות היא שאלה משפטית ולבית משפט זה המומחיות המשפטית להכריע בה.

16. טעם נוסף לדחיית הבקשה לצירוף בעל דין הוא כי עמדת ההתאחדות לכדורגל הוצגה למעשה זה מכבר בעניין עמר (רעא 2186/12 משה עמר נ' מאור מליקסון [פורסם בנבו, 20.5.13]). מדובר בבקשת רשות ערעור החלטת בית המשפט המחוזי שעניינה סמכות המוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל לבירור מחלוקת בין המבקש למשיב – שחקן כדורגל, בקשר לזכויות בכרטיס שחקן, לעניין תמורה בגין העברת המשיב מקבוצה לקבוצה. בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר והמבקש הוא "ממלא תפקיד" כמשמעו בתקנון המוסד לבוררות, כפוף הוא לסמכות השיפוט של המוסד. כן נקבע, כי סעיף 14 לתקנון סוכני שחקנים של ההתאחדות לכדורגל לפיו מחלוקת בין שחקן לסוכן תידון במוסד לבוררות, תומך בעמדת המשיב. בעניין זה, היתה ההתאחדות לכדורגל במעמד משיבה עוד בשלב המרצת הפתיחה בבית המשפט המחוזי. ההתאחדות טענה כי דיני הספורט הם מערכת דינים בעלת מאפיינים ייחודיים אשר מצריכים מומחיות ספציפית לצד הידע המשפטי וכי תקנון מוסד הבוררות פורש סמכותו של המוסד על כלל הסכסוכים בתחום הכדורגל ועל כלל העוסקים בו, כמתחייב מפרשנות תכליתית של הוראות סעיפים 10-11 לחוק הספורט.

הבקשה לעיכוב הליכים

17. חוק הספורט, בסעיף 10 מורה לאיגודי הספורט להקים מוסדות שיפוט פנימיים אשר ידונו בסכסוכים הנושאים אופי אזרחי בין חברים הכפופים לאיגוד. סעיף 11 לחוק קובע חובת בוררות, בזו הלשון:

"(א) הסמכות הבלעדית לדון ולהחליט בענינים הקשורים לפעילות במסגרת התאחדות או איגוד, תהיה בידי מוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון לפי סעיף 10, ובהתאם להוראות שנקבעו בתקנון לפי אותו סעיף; החלטות ערכאת השיפוט הפנימית העליונה בענייני משמעת יהיו סופיות ואין לערער עליהן לפני בית משפט...".

18. סעיף 5 לחוק הבוררות מסמיך את בית המשפט לעכב הליכים שהוגשו לפניו בהתקיים התנאים המנויים בו, לרבות: קיומו של הסכם בוררות בין בעלי הדין; היות התובענה שהוגשה לבית המשפט בעניין סכסוך שהסכם הבוררות חל עליו; היות בעל הדין מבקש העיכוב צד להסכם הבוררות; קיומה של נכונות מצד המבקש לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות ופניה מצדו בבקשה לעיכוב הליכים עוד לפני שטען לראשונה לגופו של עניין במסגרת התובענה (רע"א 180/07 אמיר כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל [פורסם בנבו, 4.10.09]).

19. בית המשפט בעניין עמר פסק כי חוק הספורט מעגן חובה סטטוטורית לקיום הליכי בוררות פנימיים, כך שבית המשפט יעכב הליכים כל אימת שתוגש אליו תביעה אשר חוק הספורט חל על הצדדים לה והעומדת בתנאי התקנונים. סעיף 11 אינו דן בעניינים הקשורים ל"פעילות שוטפת" בלבד, אלא ל"עניינים הקשורים לפעילות במסגרת ההתאחדות או איגוד", כלשון חוק הספורט וכי "על פי פשוטם של דברים, ההתייחסות היא לכל הפעילות במסגרת ההתאחדות או האיגוד" (ציטוט מדברי השופט - כתארו דאז – אור בע"א 463/90 איגוד הכדורסל בישראל נ' ל.כ.ן לקידום כדורסל, פ"ד מד(2), 806 (1990)). ממשיך בית המשפט בעניין עמר כי:

"התכלית שביסודן של הוראות אלו היא יצירת מערכת לפתרון מהיר ויעיל לבירור סכסוכים אשר תתחשב במאפייניו הייחודיים של עולם הספורט, בפרט נוכח הדינמיות של ענף זה, המצריכה החלטות דחופות ומהירות"... "ההנחה, שיש לה רגליים במציאות כמובן, היא כי למוסדות השיפוט הפנימיים הידע והמומחיות בגדרי המאטריה המיוחדת שבה עסקינן. תכלית זו משמיעה לנו פרשנות מרחיבה של הסמכות הקבועה בחוק הספורט של מוסדות השיפוט הפנימיים שהוקמו מכוחו".

20. כן נדרש בית המשפט לסעיף 2 לתקנון המוסד לבוררות, המתווה את גדרי הסמכות של המוסד, שזו לשונו:

"הבוררים ידונו: בכל סכסוך שבין קבוצה לשחקן ובין שחקן לקבוצה המתייחס לרישום, העברות, השאלות והסגרים. בכל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין הקבוצה לשחקן או בין שחקן לקבוצה. בכל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין הקבוצה למאמן או בין מאמן לקבוצה. בכל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין הקבוצה לבעל התפקיד או בין בעל תפקיד לקבוצה. בכל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין הקבוצה לקבוצה וכן בענינים הנוגעים במישרין או בעקיפין לרישום, העברה, השאלה של שחקן הנמנה על שורותיה של אחת הקבוצות הנוגעות לסכסוך. בכל סכסוך שבין קבוצה לבין תאגיד עסקי או בין תאגיד עסקי אחד לתאגיד עסקי אחר שעניינם, הסכם העברת זכויות בהתאם ל'תקנון העברת זכויות בקבוצות כדורגל'. ז(1) מבלי לגרוע מכל האמור לעיל לדון בכל סכסוך ו/או מחלוקת שבין קבוצות ו/או בין שחקנים ו/או בין מאמנים ו/או בין ממלאי תפקידים, בינם לבין עצמם ו/או בכל אחד מן המנויים לעיל – לבין משנהו, בכפוף לאמור בסעיף קטן (2) שלהלן. (2) באמור בסעיף קטן (1) דלעיל לא תיכללנה תביעות לנזקי גוף".

21. בית המשפט ציין כי לשון סעיף 2 ובפרט סעיף ז(1) לו רחבה ומבקשת להקיף את כלל הסכסוכים החוזיים בתחום. ביהמ"ש הפנה לפרשנותו של בית המשפט בה"פ (י-ם) 629/01 בית"ר ירושלים אחזקות (2000) בע"מ נ' אגודת ספורט בית"ר ירושלים [מאגר תקדין, 27.4.03], לפיה "הפרשנות הנכונה והראויה היא זו המרחיבה את סמכות המוסד לבוררות לדון בכל הנושאים שבמחלוקת בין הגופים והאנשים המצויים ברשימה שבסעיף 2 האמור, כל עוד סכסוכים אלה נובעים מההסכמים עליהם חתומים הצדדים לסכסוך או מפרשנותם של הסכמים אלה".

מהו הדין בשאלת עיכוב ההליכים בשל תניית בוררות מכח חוק הספורט ותקנון האיגוד המקצועי, כאשר עסקינן בתביעה שאינה חוזית "טהורה"?

22. האמור לעיל נוגע לכל האמור בסכסוכים חוזיים. שאלה היא, מה הדין כאשר מדובר בעילות חוזיות לצד עילות נזיקיות, ובתביעה בעילה נזיקית "טהורה". סעיף ז(2) לתקנון ההתאחדות מחריג מסמכותו של המוסד לבוררות רק תביעות לנזקי גוף. הלכת בית המשפט העליון בסוגית עיכוב ההליכים בשל לפי חוק הבוררות מקום שהוגשה תביעה בעילה נזיקית, ניתנה ברע"א 180/07 אמיר כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל [פורסם בנבו, 4.10.09] (להלן: "עניין כץ").

23. בעניין כץ נדון ערעורו של שחקן כדורסל, אשר נפצע בעת ששיחק בשורות קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים. כץ, שלא בוטח על-ידי הקבוצה, הגיש תביעה כספית בבימ"ש השלום כנגד איגוד הכדורסל, קבוצת הכדורסל, מרכז הפועל והרשות לביקורת תקציבים שליד איגוד הכדורסל. בית המשפט קיבל את בקשת האיגוד לעיכוב הליכים ולהעברת הסכסוך למוסד לבוררות שליד איגוד הכדורסל בישראל. ערעור שהגיש כץ לביהמ"ש המחוזי נדחה, על כך פנה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הערעור נדחה, בהתאם לפסק דינו של כב' השופט דנציגר אליו הצטרפה כב' השופת פרוקצ'יה.

24. המערער טען כי המשיבים התרשלו כשלא דאגו לפקח על הקבוצה, שחלה עליה חובה חוזית לדאוג לו לביטוח. בית המשפט קבע, כי הגם שמדובר בטענה נזיקית, הרי שהיא סומכת עצמה על היחסים החוזיים שבין המערער לקבוצתו. כב' השופט דנציגר שלל את טענתו של כץ לפיה המוסד לבוררות אינו מוסמך לדון בתביעות נזיקיות כי אם בתביעות חוזיות בלבד:

"גם את טענותיו של המבקש במישור הנזיקי, טענות שכאמור לעיל אינן מתמקדות בנזקים הגופניים שנגרמו למבקש כתוצאה מפציעתו, יש לראות כטענות הנוגעות ליחסים החוזיים שבין המבקש לבין הקבוצה, כך שגם הן מצויות בגדר סמכותו של המוסד לבוררות".

25. ביהמ"ש אזכר את ההלכה לפיה תניית בוררות המחייבת פניה לבוררות בכל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים בין הצדדים יש לפרש בהרחבה, "באופן שכל המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים ואשר נוגעות לאותם יחסים חוזיים או נובעות מהן, לרבות מחלוקות במישור הנזיקי, תתבררנה במסגרת הליך הבוררות. הגישה של "הפרדה מלאכותית בין עילות שבנזיקין לבין עילות חוזיות הכרוכות באותו עניין עצמו, הינה בבחינת עניין של 'פיצול שערות'". לעניין זה הפנה ביהמ"ש לע"א 20/70 "עמיר" חברה להספקה של התאחדות האיכרים בישראל בע"מ נ' מ.צ.ק. בע"מ, פ"ד כד(1) 692, 694 (1970) (להלן: "ענין עמיר") שם נקבע:

"לעתים קרובות מוצאת לה תביעה יסוד ושורש בקשר החוזי ובדיני נזיקין כאחד; במקרה כזה לא יהא זה מעשי להפריד בין הדבקים ולהביא אותו סכסוך על אותן עובדות פעמיים לדיון, רק בשל השוני של היסוד המשפטי. הדין אף אינו מחייב הפרדה שכזאת... מקום ששטר הבוררות שבחוזה, כלשונו וככתבו, מסמיך בורר לדון בענין, הוא רשאי להיזקק גם לתביעת נזיקין... המבחן היחיד הקובע הוא המבחן הפרסונלי".

26. על כן, הסיק כב' השופט דנציגר בעניין כץ, כי אין מקום לפצל את הדיון בין העילות הנזיקיות לבין העילה החוזית ה"טהורה" של המבקש כנגד הקבוצה. תימוכין למסקנתו מצא גם בעובדה כי התקנון (בדומה לתקנון ההתאחדות בענייננו), קובע כי המוסד לבוררות לא ידון בתביעות לפיצוי בגין נזקי גוף, דבר המלמד על כך, לגישתו, כי לא הוצאו מסמכותו של המוסד לבוררות תביעות נזיקיות אחרות לרבות תביעות בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה.

27. עוד הפנה ביהמ"ש לע"א 105/75 הופר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד כט(2) 509, 511 (1975) (להלן: "עניין הופר") המתייחס לעניין עמיר הנזכר לעיל:

"כן הוחלט – בעניין עמיר בע"מ נ' מ.צ.ק. בע"מ, ע"א 20/70 [3] – שכאשר הוסכם למסור לבוררות סכסוכים 'כתוצאה מהחוזה', לא רק תביעה שעילתה בחוזה אלא גם תביעת נזיקין בשל רשלנות שאירעה כתוצאה מהחוזה חייבת להימסר לבוררות. שקלתי אם הוא הדין גם בתביעת נזיקין בשל לשון הרע או אפילו בשל תקיפה, והגעתי למסקנה שאמנם כך הוא".

על כן הסיק השופט דנציגר כי:

"גם אם לא היתה לטענותיו הנזיקיות של המבקש נגיעה ישירה להסכם שבינו לבין הקבוצה, ואין זה המצב בענין שלפנינו, לא היה מקום לשלול, מניה וביה, את העברת הדיון בהן בפני המוסד לבוררות. גישה זו מתיישבת עם ההלכה לפיה משנדרש בית המשפט ליתן פרשנות לתניית בוררות, יבחר הוא, מבין הפרשנויות האפשריות, את הפרשנות לפיה על הסכסוך בין הצדדים להתברר במסגרת בוררות על פני פרשנות לפיה יש לברר את הסכסוך בפני בית המשפט...הדבר נכון מקל וחומר, כאשר בבוררות מכוח חוק הספורט עסקינן".

28. לבסוף, נדרש כב' השופט דנציגר להוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות לפיה "בית המשפט רשאי לא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות":

"אין ענייננו בבוררות "רגילה" אשר יונקת כוחה מהסכם בוררות בין הצדדים, כי אם בבוררות סטטוטורית הנכפית עליהם מכוח חוק הספורט. הלכה היא כי במקרים כגון דא, חרף האמור בסעיף 5(ג) לחוק הבוררות, אין לבית המשפט שיקול דעת אם לעכב את ההליכים שבפניו אם לאו, והוא חייב לעכב את ההליכים ולהעביר את הדיון לבוררות".

29. כב' השופט רובינשטיין הסכים עם התוצאה אליה הגיע השופט דנציגר אך ביקש להוסיף הערות שעיקרן הצורך "במבט מתחדש באשר ל"טוטאליות" או "כמעט טוטאליות" הקיימת בעניין הפנייתם של הליכים מסוג זה לבוררות הסטטוטורית, וזאת נוכח מורכבות הנושאים העלולים לעמוד על הפרק בתביעות מעין אלה"...

"סבורני, כי כוונת המחוקק מתחילה בחוק הספורט, תשמ"ח-1988 ובתקנון היתה להטיל את חובת הבוררות באשר לעניינים הנוגעים לליבת הנושאים הספורטיביים, כמו חובות השחקן וזכויותיו החוזיות אל מול קבוצתו, והדברים עולים מסעיף 10 לחוק הספורט, שלפיו התקנונים אמורים להסדיר "את הניהול התקין של הענף... לרבות תקנונים בדבר משמעת, שיפוט פנימי והעברת ספורטאים... שכר ותשלומים...".

בהידרשו לדברי ההסבר לסעיפים הרלוונטיים בהצעת חוק הספורט, תשמ"ז-1987, הצעות חוק תשמ"ז, 271, 274 הוסיף כי:

"ההתיחסות היא במיוחד לנושא המשמעת, ודומה כי ככלל יש לקרוא את שאר ענייני התקנונים בהקשר זה, ומכל מקום כך באשר לליבת היחסים החוזיים בין הגורמים הרלבנטיים, שחקן וקבוצה. כך גם הרוח הנושבת מסעיף 2 לתקנון המוסד לבוררות של איגוד הכדורסל, העוסק בנושאי הבוררות, שהיא במובהק – על פי מרבית סעיפיה – "רוח חוזית". איני סבור כי נושאי נזיקין בכלל היו אמורים מתחילה להיות חלק ממכלול זה, והתוספת מ – 2002 לתקנון 1989 שהחריגה נזקי גוף מן הבוררות (סעיף ט') היתה צעד בכיוון הנכון, אף כי לא מלא לטעמי. אלא שחוששני כי היא משמיעה, אכן שמה שאינו נזקי גוף אינו מוחרג, והדבר זוקק עצמו – כדברי חברי – גם לביטוי הגורף "כל סכסוך", המופיע כידם הטובה של המנסחים ברישא לכל פסקאות סעיף 2 לתקנון, והמאפשר לקרוא לתוך היחסים החוזיים את נגזרותיהם הנזיקיות שאינן נזקי גוף. איני רווה נחת מכך, אך זהו כנראה מצב המשפטי המצוי".

באשר לדברי בית המשפט הקשורים בפרשנות הרחבה שהוענקה לסמכותם של מוסדות השיפוט הפנימיים של איגודי הספורט, בטעם שגופים אלה "יודעים טוב יותר מכל גוף שיפוטי מה הם צורכי חבריהם וכיצד יש לנהל את ענייניהם", העיר כב' השופט רובינשטיין כי "ההפניה הסטטוטורית הנחרצת להליכי הבוררות, לא זו בלבד שיש בה פגיעה בחופש הפניה לערכאות ועל כן לדעתי אין לפרשה בהרחבת יתר, אלא שהיא גם שוללת מן המתדיין – ובעצם המתדיינים – את אפשרות הערעור, למעט על פי העילות שבחוק הבוררות". כן הוסיף כי פטור הבורר מלנמק החלטתו וסופיות פסקו מצדיקים "זהירות רבה במגמה המרחיבה של אדיקות בהעברה לבוררות"; "אוסיף לכך תמרור אזהרה, אליו אשוב, באשר למומחיות הבוררים בנושאי נזיקין, שאותה יש לוודא".

30. לבסוף, מסביר השופט רובינשטיין מדוע בכל זאת הצטרף לעמדת השופט דנציגר:

"הדבר נעוץ בעיון בכתב התביעה שהגיש המבקש לבית משפט השלום, הכולל מגוון טענות, שיסודן וליבתן במישור החוזי, והעילות הנזיקיות משתלשלות מן הקשר החוזי. על כן, במונחי הדין הקיים על פי התקנון, כשאין התביעה מוגדרת כתביעת נזקי גוף אף אם היא משיקה לה, כשהפרת חובת הביטוח הנטענת מקורה בעצם היחסים החוזיים של המבקש עם הנתבעים או מי מהם, מקום שהרשלנות הנטענת קשורה באי עריכת ביטוח, ועוד כיוצא בזה – ההפניה לבוררות מחייבת" וכן "עם שנושא הנזיקין אינו מבוטל בתביעה, שורשיו ביחסים החוזיים כאמור".

בטרם חתימת פסק דינו הציע השופט רובינשטיין כי כיוון שהמדובר במאטריה נזיקית הבורר שימונה צריך להיות מיומן באלה וכי ינמק את פסקו.

31. פסקי הדין בעניין הופר, עמיר וכץ עסקו כולם במקרים בהם היתה לתובע עילה חוזית או שהוראה כזו הופרה וכתוצאה מכך נוצרה גם עילה נזיקית. אין זה המצב בענייננו. עילה של לשון הרע בין שחקן כדורגל למאמנו – כבענייננו, אינה נובעת מיחסים חוזיים.

32. ואולם, לפי דעת הרוב בעניין כץ:

"גם אם לא היתה לטענותיו הנזיקיות של המבקש נגיעה ישירה להסכם שבינו לבין הקבוצה, ואין זה המצב בענין שלפנינו, לא היה מקום לשלול, מניה וביה, את העברת הדיון בהן בפני המוסד לבוררות. גישה זו מתיישבת עם ההלכה לפיה משנדרש בית המשפט ליתן פרשנות לתניית בוררות, יבחר הוא, מבין הפרשנויות האפשריות, את הפרשנות לפיה על הסכסוך בין הצדדים להתברר במסגרת בוררות על פני פרשנות לפיה יש לברר את הסכסוך בפני בית המשפט...הדבר נכון מקל וחומר, כאשר בבוררות מכוח חוק הספורט עסקינן".

אין מדובר אמנם בקביעה פוזיטיבית כי אם בדיבור "לא היה מקום לשלול" ואולם, נראה כי כוונת הפוסק להעדיף פרשנות רחבה לתניית בוררות.

33. נסיבות העניין דנן הינן במשחק כדורגל במהלכו החליף הנתבע את התובע בשחקן אחר, תוך שהוא מפזר עפ"י הנטען, אמירות לפיהן התובע "גמר את הסיפור” וכי "מכר את המשחק". על פי הנטען נאמרו אמירות אלו במהלך המשחק ובסיומו, במתחם מגרש הכדורגל, ובסמוך לחדר ההלבשה, ושומעיהן הינם גורמים הקשורים בקבוצה ובעולם הכדורגל. כך, שיש בנסיבות העניין, משום הצדקה להעברת הדיון בפני מוסד הבוררות של ההתאחדות לכדורגל. בהינתן נסיבות אחרות, לא מן הנמנע כי התוצאה היתה שונה.

34. כאחרית דבר אציין כי התובע עותר בתביעתו כי בית המשפט יפסוק פיצוי בלתי ממוני עד גובה של 300,000 שקלים,לפי אומדנה. גם לענין זה נפקות לעניין החלטתי.

המוסד לבוררות אינו מחויב לדין המהותי, ויש לבחון האם בעיכוב הליכים בתביעת לשון הרע המוגשת לבית המשפט, והעברתה למוסד לבוררות, יש משום פגיעה ביתרון דיוני, העומד לזכות נפגע לשון הרע, מקום בו מוגשת תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

35. לאור האמור לעיל, אני מורה על עיכוב ההליכים בתובענה דנן. הגוף המוסמך לדון בטענות התובע הינו המוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל.

36. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ג שבט תשע"ה, 12 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.