לפניי תביעה לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב פגיעתו בתאונת דרכים.

התובע 1 (להלן: התובע) יליד 1963, נהג משאית במקצועו, נפגע בתאונת דרכים שארעה לו ביום 5.1.2010 (להלן: התאונה).

הנתבע 1 היה הנהג של הרכב ממנו נפגע התובע.

הנתבעת 2 הייתה המבטחת של השימוש ברכב ממנו נפגע התובע בתאונה.

הנתבעים 1 ו- 2 ייקראו להלן: הנתבעים).

הנתבעים הודו בעצם אירוע התאונה ובהיותה תאונת דרכים, כמשמעות המונח בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: החוק).

המחלוקת היחידה העומדת לפניי להכרעה עניינה בחומרת נזקי הגוף שנגרמו לתובע ובגובה הפיצוי המגיע בגינו.

התובע בטיעוניו הפנה לתיעוד הרפואי המלמד על פגיעתו הקשה של התובע כתוצאה מהתאונה, ושלפיו עולה כי התובע סבל משבר בעצם הטיביה בשוק רגל ימין, אושפז למשך ששה ימים במרכז הרפואי העמק בעפולה, כשבמהלך האשפוז בוצע סד גבס לרגל. עוד נטען, כי התובע שב ואושפז לששה ימים נוספים, החל מיום 20.10.2010, לאחר שהתלונן על קוצר נשימה וכאבים בחזה בעיקר מצד ימין, וכי במהלך אשפוז זה אובחנה אצלו תמונה קלינית ורנטגנית של תסחיף ריאתי והוחל בטיפול נוגד קרישה. באשר למצב האורתופדי נמצא כי השבר היה בעמדה טובה והומלץ על הורדת הגבס לאחר 20 ימים.

התובע הוסיף וטען, כי התאונה הוכרה על המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה וכי נכותו הצמיתה נקבעה על ידי הוועדות הרפואיות שליד המוסד לביטוח לאומי, שמצאו כי לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה. יחד עם זאת, כך התובע, יש לפצותו בגין הוצאותיו השונות ואובדן הכנסותיו למשך תקופה בלתי מבוטלת, ושנגרמו עקב פגיעתו מהתאונה אשר השפיעה על תפקודו ועל כושר עבודתו באופן ממשי, ויעידו על כך שיעורי הנכויות הזמניות שנקבעו לו על ידי הוועדות הרפואיות במל"ל.

עוד לטענתו, ממוצע הכנסתו החודשית ערב התאונה עמד על סך של 7,500 ₪ ברוטו, ואילו בחודש ינואר 2012, מועד בו שב לראשונה לעבודה חלקית כשכיר אצל בנו, שכרו פחת לסך של כ- 3,800 ₪ ברוטו. לטענתו, הפסדיו בראש נזק זה מגיעים בחישוב מתמטי לסך של 240,000 ₪, אך הוא העמיד את דרישתו על סך של 100,000 ₪. עוד נתבקש פיצוי בסך של 50,000 ₪, בגין הפסדי שכרו החלקיים מאז חזרתו לעבודה ועד היום, הגם, שחישוב מתמטי להפסדיו החלקיים מראה סכום גבוה בהרבה, כך לטענת התובע.

בגין עזרת צד ג' לעבר, התובע עתר לתשלום פיצוי בסך של 50,000 ₪. עבור הוצאותיו הרפואיות התובע העמיד את דרישתו על סך של 10,000 ₪. בגין ראש הנזק של כאב וסבל התובע ביקש כי יפוצה בסך של 23,200 ₪.

הנתבעים טענו מנגד, כי הסכומים הנדרשים על ידי התובע מופרזים הם. לטענתם, לתובע נקבעו על ידי המל"ל שלושה חודשי אי כושר בלבד. בנוסף לכך התובע הוכר כנכה נזקק אך לחודשיים. מאוחר יותר נקבעו לתובע נכויות זמניות בשיעורים נמוכים שנעו בין 30% ל- 10%, וכבר בתחילת פברואר 2011 נקבעה נכותו הצמיתה בשיעור 0%. כך, שלא נמצא כל צידוק לאי עבודת התובע למשך שנתיים, כטענתו. יתרה מכך, בקשה נוספת של התובע להכיר בו כנכה נזקק נדחתה ביום 1.7.2010 ונקבע כי התובע מסוגל לחזור לעבודה.

עוד נטען, כי התובע לא צירף תלושים או טופסי 106 בהתייחס לשנים 2010-2011. בהיות הנזק נזק מיוחד דין דרישתו לפיצוי בגין אובדן כושר מעבר לתקופה שהוכרה על ידי המל"ל, להידחות.

באשר לגובה שכרו של התובע, הנתבעים טענו כי זה עמד על 7,000 ₪ ברוטו, וכי מסכום זה יש לקזז מס בשיעור 15% בהתאם לתלושי שכרו.

מכאן, ולשיטת הנתבעים, הפסדי שכרו לעבר בחמשת חודשי אי הכושר ובהינתן גובה שכרו לאחר ניכוי מס, עומדים על סך של 30,000 ₪. מעבר לכך, אין התובע זכאי לפיצוי נוסף כלשהו בראש נזק זה.

בקשר לראש הנזק של כאב וסבל, הנתבעים ציינו כי מוצדק בנסיבות לפסוק לתובע 10% מהסכום המקסימאלי, בהתאם להוראת תקנה 2(ב) בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976.

בכל הנוגע לעזרה והוצאות לעבר, הנתבעים טענו כי לא הובאה כל הוכחה בגינן. יתרה מכך, הוצאותיו של התובע מכוסות במלואן על ידי המוסד לביטוח לאומי. מה גם, וככל שניתנה לתובע עזרה מבני משפחתו, עדיין אין מקום לפצות על עזרת קרובים, שניתנה בהיקף סביר. חרף זאת, הנתבעים הציעו לפצות את התובע בסך של 3,000 ₪ בגין העזרה העודפת שניתנה לתובע בתקופת אשפוזיו.

בכל מקרה, הנתבעים טענו כי שולמו לתובע דמי פגיעה בסך של 16,800 ₪, ועוד 40,000 ₪ בגין הנכויות הזמניות . סך כל הניכויים הנומינליים עומד על סך של כ- 60,000 ₪. כך שהתביעה נבלעת בתגמולי המל"ל.

בנושא תגמולי המל"ל, התובע השיב כי התקבל בידיו סכום מופחת מהסכום הנטען על ידי הנתבעת. לטענתו, מה ששולם לו בהתחלה שולם כמקדמה ולאחר מכן הוא נדרש להשיב, ואף השיב בפועל, סך של כ- 14,000 ₪, שהתברר כי שולמו לו ביתר.

לבקשת התובע ניתנה לו הרשות לצרף תעודת עובד ציבור להוכחת טענתו. והוא עשה כן.

לנתבעים ניתנה הזדמנות להגיב למידע שיתקבל כאמור. אולם, דומה כי הנתבעים הסתפקו בטיעוניהם שהועלו במסגרת הדיון.

הצדדים הסמיכוני לפסוק לפי סעיף 4(ג) לחוק.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות על כלל נספחיהם, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ בצירוף 13% בגין שכר טרחת עורך דין ובצירוף אגרת פתיחה.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנסיבות סיום התיק אני מורה על מתן פטור מתשלום יתרת האגרה.

ניתן היום, כ"ז אלול תשע"ז, 18 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.