בשם התובעת: עו"ד מרדכי בייץ

בשם הנתבעת: עוה"ד הלה פלג, איילת גלעדי

א. התביעה וההליכים שבעקבותיה

1. עניינו של פסק דין זה בתביעה כספית, שהוגשה ביום 30.6.14 והועמדה בהגשתה על סך 7,621,332 ש"ח. בהמשך (בכתב תביעה מתוקן שהוגש ביום 15.12.15) פירטה התובעת נזקים המסתכמים ב-12,980,720 ש"ח, אך ציינה כי "למען השמרנות בלבד, סכום התביעה המקורית שהוגשה (7,621,332 ש"ח) ייוותר על כנו" (סעיף 71 שם).

2. ביסוד התביעה עומדות טענות של התובעת כי הנתבעת הסבה לה נזקים אדירים אגב ביצוע עבודות בנייה בחלקה הסמוכה לנכס מקרקעין שבבעלות התובעת.

3. המקרקעין שעליהם נסובה התביעה מצויים ברחוב המלך דוד בירושלים ובהם בנתה הנתבעת בית דירות ומלון הידוע כ"מלון פאלאס" או "וולדורף אסטוריה".

המדובר בגוש 30036, אשר בחלקה 88 שלו התובעת היא הבעלים הרשום של 937 חלקים מתוך 960 חלקים וזאת משנת 2004 ואילו הנתבעת היא בעלת זכויות במספר חלקות באותו גוש (כמפורט בסעיפים 15-14 של כתב התביעה המתוקן).

4. לטענת התובעת, בעבודות הבניה של מלון וולדורף אסטוריה ובית המגורים היוקרתי שצמוד אליו, אשר ביצעה הנתבעת בין השנים 2014-2007, היא גרמה לכך שנכס התובעת יהיה חלק מאתר בנייה וגם הסבה נזקים פיזיים ממשיים למבנה ולרכוש של התובעת שהיה בתוך המבנה, עשתה במבנה שימוש כבתוך שלה ומנעה מן התובעת השכרת המבנה והפקת הנאה ממנו.

5. כעולה מכתב התביעה (סעיפים 70-61) הרכיבים והסכומים שביסודו הם אלה:

א. גניבת ציוד מהנכס – 428,000 ש"ח.

ב. נזקים למערכות החשמל – 361,840 ש"ח.

ג. נזקים למערכת התקשורת – 284,200 ש"ח.

ד. נזקים למערכות גלאי העשן ומיזוג האוויר – 232,000 ש"ח.

ה. עלות שיקום המבנה – 175,000 ש"ח.

ו. אבדן דמי שכירות בין השנים 2014-2007 – 11,299,680 ש"ח.

ז. עגמת נפש – 200,000 ש"ח.

חישוב פשוט מלמד כי 87% מסכום התביעה הכולל מתייחס לאבדן דמי שכירות (11,299,680 ש"ח, כנ"ל) וכי כל יתר הרכיבים מסתכמים ב-1,681,040 ש"ח.

6. לגבי נסיבות גילוי הנזקים מציינת התובעת (בסעיפים 29-23 של כתב התביעה המתוקן, תוך שההדגשות הן במקור) כדלקמן:

"23. ביום 1.7.2007 הגיעה התובעת למבנה. להפתעתה של התובעת, גילתה כי הקיר הצפוני של המבנה (הקיר המשותף למבנה התובעת ולבניין שהרסה הנתבעת) הרוס וכי נפער בו חור גדול.

24. כשנכנסה למבנה, התובעת הוכתה תדהמה למראה המבנה שכל מערכותיו הפנימיות הושחתו, עד היסוד.

25. ההשחתה הוולגרית נבעה מניסיון הפולשים לנצל כל חומר בעל ערך שהיה קיים במערכות המבנה ואשר ניתן להרוויח ממנו משהו. לשם כך, פירקו הפולשים את כל מערכות המבנה- מערכת החשמל, התקשורת, כיבוי האש וכיוצ"ב, תוך שהם מפרקים את התקרה לחלוטין, כמו גם חלקים בקירות המבנה, עוקרים את מערכות החיווט ממקומן ושולפים מכל חוט וחוט את החומרים "היקרים" שבתוכם ולוקחים לעצמם (חתיכות קטנות של מתכת או נחושת).

26. כל ציוד כיבוי האש-נלקח. כל מערכת מיזוג האוויר והתקשורת – נהרסה. לוחות החשמל המרכזיים – רוקנו. מערכות ההסקה בחלק החדרים – נלקחו. הצנרת – הושחתה.

27. הפולשים, בעבודה שככל הנראה דרשה מספר רב של אנשים וארכה כמה ימים, השחיתו את הבניין ונטלו לעצמם ציוד וחומרים, תוך שהם משאירים את הנכס במצב של תוהו ובוהו-הרוס, מושחת ומנופץ.

...

28. יודגש כי כפי שקבעו שמאים ומומחים שונים שהובאו על ידי התובעת, לא היו סימני פריצה כלשהם ולכן ברור שמי שהיה נוכח במבנה שעל מקרקעי הנתבעת (שאלו רק עובדים ופועלים מטעמה – שכן המדובר באיזור בנייה שלא נכנסים אליו עוברי אורח), היה יכול לעבור ישירות לתוך מבנה התובעת דרך החור שבקיר וכך התבצעו הגניבות והשחתת הרכוש במבנה.

29. בעקבות הרס המבנה, הגישה התובעת ביום 2.7.2007 תלונה במשטרה בגין גניבה, הסגת גבול תוך נשיאת נשק, היזק לרכוש במזיד".

7. הנתבעת טוענת (בכתב ההגנה המקורי ובזה המתוקן, שהוגש ביום 28.2.16) כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות או שיהוי ניכר ובלתי סביר בהגשתה וכן בשל קיומה של תניית ויתור בהסכם שנכרת בין הצדדים בשנת 2009 (ראו סעיף 5 לכתב ההגנה המתוקן); ואם לאו – לדחותה לגופה.

לטענת הנתבעת, המדובר במבנה שעמד שומם וחרב מזה שנים ארוכות, תוך שהתובעת לא עשתה דבר על מנת לשפצו או לשקמו, ועתה מנסה התובעת להשלים את החסרים שבעקבות מחדליה על חשבון הנתבעת (ראו סעיפים 3-2 לכתב ההגנה המתוקן). בכתב ההגנה המתוקן מוסיפה הנתבעת וטוענת כי לא רק שבבניית מה שבנתה לא הסבה לתובעת נזקים, אלא שהפרויקט שבנתה אף השביח את הנכס החרב של התובעת (ראו סעיפים 8-6 של כתב ההגנה המתוקן).

8. כאן המקום לציין, כי בעקבות מה שברקע התביעה דנן הגישה התובעת תביעה נוספת (ת"א (מח' מר') 25270-06-10 שמעוני נ' איילון). המדובר בתביעה מכח פוליסת ביטוח שהייתה לתובעת בחברת "איילון". בקשר לאותה תביעה התקיים הליך גישור ובמסגרתו גובשה פשרה, אשר מכוחה שילמה "איילון" לתובעת סכום כולל של 275,000 ש"ח (ראו הסדר הגישור, אשר קיבל שם תוקף של פסק דין ב-2.10.11 וצורף כנספח 26 לתצהיר התובעת).

9. בשלב מסוים שקלו הצדדים הליך גישור גם בתביעה דנן (ראו הפרוטוקול מיום 12.4.16). בסופו של דבר בחרו הצדדים במסלול של ניהול ההליכים, לרבות הליכים מקדמיים והגשת ראיות.

10. התובעת הגישה ראיותיה, לאחר מתן ארכות בהסכמה.

11. בפרק הזמן שנועד להגשת ראיות הנתבעת (שאף הוא הוארך בהסכמה מספר פעמים), עתרה הנתבעת (ב-19.9.17) לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

הנתבעת טענה באותו שלב כי מנספחי תצהירה של התובעת עולה כי האחרונה ידעה על הנזקים הנטענים כבר ב-25.6.07 (ולא רק ב-1.7.07, כנטען בתביעתה) ולפיכך התביעה – שהוגשה כאמור ב-30.6.14 – הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

12. לאחר שהוגשו תשובה ותשובה לתשובה בקשר לבקשה האמורה, הומלץ בקדם המשפט שהתקיים ביום 4.1.18 "לפנות להליך גישור, שיוכל להיות מזורז ויתייחס למכלול העניינים שעל הפרק" (פרוטוקול, ע' 3, ש' 11-10). בהמשך לכך גובשה הסכמה דיונית כלדקמן:

"למקרה שלא תהיה הסכמה לגישור, או שיתנהל הליך גישור שלא יוביל לפשרה, מוסכם להקדים את הדיון בשאלת ההתיישנות וכן מוסכם כי ההכרעה בה תהיה על יסוד מכלול החומר שהצטבר בתיק עד כה (לרבות הראיות שהגישה התובעת) בתוספת אפשרות להשלים הגשת מסמכים עד מועד מסוים ולאחר מכן השלמות טיעון שתתייחסנה למכלול החומר הסופי. לצורך האפשרות שכבר בשלב הנוכחי ייכנס לתוקפו המסלול המתייחס לנושא ההתיישנות, מוסכם שהגשת מסמכים נוספים תתאפשר באופן הדדי עד 25.1.18, כי לאחר מכן תהיה הנתבעת רשאית להשלים טיעון עד 4.2.18, לתובעת תהיה זכות להשלים טיעון תוך 21 יום מקבלת מה שתגיש הנתבעת ולנתבעת תהיה זכות לטיעוני תשובה תוך 10 ימים מקבלת מה שתגיש התובעת. מוסכם שההימנעות מחקירת מצהירים לא תוסיף לזכויות מי מן הצדדים ולא תגרע מהן" (שם, ש' 19-11).

ההסכמה האמורה קיבלה תוקף של החלטה.

13. לאחר שבוצע מה שהוסכם, נעשו נסיונות במגמה להביא את הצדדים לפשרה כוללת או להסכמה שתתאים למצב הדברים הנוכחי. דא עקא, שהמאמצים העלו חרס ולא היה מנוס מהכרעה בשאלה אם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

14. בהחלטה מנומקת (שניתנה ב-23.4.18) נקבע כי באותו שלב ראשוני אין להגיע לתוצאה דרסטית בדמות סילוק התביעה על הסף וכי את האפשרות לכך מתאים יהיה לבחון רק על יסוד תשתית ראייתית מלאה וליבון כל הנחוץ בעקבותיה.

15. בהמשך למה שצוין ושנקבע באותה החלטה, נאמר בסיומה כי רצוי לשקול מחדש את האפשרות לפנות לגישור ולמקרה שלא תהיה הסכמה כאמור, נקצב פרק זמן להגשת ראיותיה של הנתבעת ונקבע קדם משפט מסכם. עוד נקבע כי שאלת ההוצאות לגבי מה שביסודה של אותה החלטה תישקל בהמשך.

16. כאן המקום להוסיף כי בהינתן מה שצוין בסעיף 1 של פסק דין זה, יחד עם העובדה שהתובעת לא שילמה אגרה נוספת בעקבות התיקון, המצב המשפטי הוא כדלקמן: ככל שהתובעת תעבור את הקשור במשוכות שעניינן בטענת ההתיישנות וביתר הטענות לסילוק על הסף, היא תהיה רשאית להוכיח נזקים בהיקף שבתביעה המתוקנת, אך לא תהיה רשאית לגבות יותר מן הסכום שבתביעה המקורית (שעליו העמידה גם את תביעתה המתוקנת). מצב דברים זה הובהר באופן ספציפי בהחלטה מ-11.4.18, תוך הפנייה לרע"א 7602/11 מגדל נ' מיפרומאל (12.7.12).

17. הראיות המשמשות כתשתית לפסק דין זה הן אלה:

מטעם התובעת – תצהירים שלה ושל בנה (יניב שמעוני).

מטעם הנתבעת – תצהיר של אליאס נאסר (שהוא מהנדס בנין, שערך ביקור ותיעוד של נכס התובעת ב-12.8.07) ועדויות של אמנון חסון (שהוא שמאי מקרקעין, אשר בין השנים 2010-2005 נתן מספר חוות דעת לחברות הביטוח שביטחו את הבניין של התובעת) ושל אפרים כהנא (ששימש כמנהל הפרויקט הנדון של הנתבעת בין השנים 2008-2004).

18. בשלושה דיוני הוכחות העידו ונחקרו העדים המנויים לעיל ובסיומם הוסכם כי יוגשו סיכומים בכתב במתכונת תלת-שלבית, שתאפשר לכל צד להעלות טענותיו ולהתייחס לטענות שמנגד.

19. משנשלמה הגשת הסיכומים (לאחר ארכות שניתנו), הוכשרה הקרקע להכרעה במה שלפנינו.

20. לאחר עיון בסיכומים שהוגשו ובחומר שהצטבר, מצאתי לנכון לקבוע דיון, שתכליתו להביא לפשרה (ראו ההחלטה מ-24.2.20). בעקבות אילוצי הצדדים ומצב החירום שהביא עמו נגיף הקורונה, התקיים לבסוף הדיון האמור רק ב-21.5.20. במסגרת אותו דיון עלתה הצעת פשרה של בית המשפט ונשמעו הערות שונות ובסופו של דבר הודיעו שני הצדים כי אין פניהם לפשרה וכי רצונם בהכרעה שיפוטית. יהי כן.

ב. התוצאה הסופית בקליפת אגוז

21. לאחר שקילת המכלול הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

22. בהינתן התוצאה האמורה ובגדר מה שלמעלה מן הצורך אוסיף כי גם אלמלא דחיית התביעה מכח טענת הסף האמורה, נראה כי התביעה הייתה נדחית גם לגופה, או שהייתה מתקבלת תוצאה קרובה לכך מאד.

23. אסביר להלן מה עומד בבסיס דחייתה של התביעה מחמת התיישנות ואוסיף התייחסות גם לאמירה שבסיפה של סעיף 22 דלעיל ולעוד עניינים רלבנטיים.

ג. הבסיס לתוצאה – דחיית התביעה מחמת התיישנות

24. בחינתה של התמונה הכוללת מובילה למסקנה כי גם מנקודת מוצא נוחה לתובעת, כי המועד הקובע לעניין ההתיישנות הוא זה של הגשת כתב התביעה המקורי (30.6.14) ולא זה של הגשת כתב התביעה המתוקן (15.12.15 או 16.12.15), כטענת הנתבעת, עדיין יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. זאת משום שהפסיפס המתקבל מן המכלול הוא שכבר ביום 25.6.07 גילתה התובעת באתר שבו מדובר מצב דברים אשר לפי טענותיה מהווה בוודאי נזק אשר אינו נזק של "מה בכך" ואשר אדם סביר במקומה היה תובע בגינו והיו לה הכלים וכח תביעה לתבוע בקשר אליו. בהמשך לכך ומשהתובעת הגישה את תביעתה רק ביום 30.6.14, התביעה התיישנה (וראו ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554 (1984) וכן ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769 (2004) וההפניות שבהם ועוד).

25. אין מחלוקת כי בכתבי הטענות של התובעת בתביעת הביטוח (הנזכרת בסעיף 8 דלעיל) ובמסמכים הנוגעים אליה ציינה התובעת פעמים רבות כי התאריך שבו "נדהמה לגלות" את הנזקים בנכס היה 25.6.07 (ראו למשל סעיף 7 לכתב התביעה שם ובהפניות שבסעיף 274 לסיכומי הנתבעת).

26. טענת התובעת כי התאריך האמור צוין בכל אותן הזדמנויות בשל כך שהשוטר שקיבל את התלונה רשם אותו כתאריך האירוע היא תמוהה ובוודאי לא משכנעת. קשה להלום ששוטר המקבל תלונה כמו זו שלפנינו יכתוב במסמך רשמי תאריך – הכולל יום ושעה מדויקים – שאינו זה שנמסר לו מפי מוסר התלונה. אדרבה, מסתבר הרבה יותר שהשוטר כתב את התאריך שנמסר לו, שהוא גם התאריך הנכון.

27. על האמור לעיל יש להוסיף כי התובעת לא תוכל להיבנות בהקשר זה מן הטענה שעורך דינה בתביעת הביטוח כתב בכל אותן פעמים תאריך שגוי בשל טעות סופר. לא רק שהנטל בקשר לטענה מסוג זה הוא מוגבר ומשמעותי (ע"א 1527/16 שיבלי נ' מדינת ישראל (29.3.18) וההפניות שם) אלא שבמסגרת הניסיון לבסס טענה כזו, היה מצופה מהתובעת שתגיש תצהיר של אותו עורך דין, אשר יתמוך בטענה ויסביר את הנסיבות שברקעה.

28. לנוכח האמור לעיל ומכל מקום, התובעת גם לא תוכל להיוושע מן הטענה שאילו אכן גילתה את הנזק ב-25.6.07, לא סביר שתמתין עם הגשת התלונה עד 1.7.07. זאת בשילוש: ראשית – אין מדובר בפער זמן כה גדול. שנית – הנתבעת מצביעה על כך שאיחור בדיווח על אירועים הוא דפוס מקובל אצל התובעת (ראו הדוגמאות שבסעיף 281 לסיכומי הנתבעת). שלישית – העובדה שבבקשה למתן צו מניעה זמני שהגישה התובעת ב-17.7.07 (בש"א 6324/07) ציינה התובעת את התאריך 1.7.07 ולא 25.6.07 עשויה להיות מוסברת ברצונה לצמצם את השיהוי שבהגשת אותה בקשה ומכל מקום, בהינתן התמונה הכוללת, אין בה כדי להטות את הכף לכך שזה תאריך הגילוי הנכון.

29. בהמשך לכל שנאמר, גם יתר נסיונותיה של התובעת לביסוס התאריך 1.7.07, על יסוד נקיבתה בתאריך זה בהזדמנויות מסוימות, אינם מטים את הכף למסקנה שונה מהמסקנה אליה הגעתי.

30. מכל האמור לעיל נמצא לנו שהתביעה הוגשה יותר משבע שנים לאחר מועד גילויו של המצב העומד ביסודה.

31. בהמשך למה נקבע לעיל, יש לדחות טענה של התובעת כאילו מרוץ ההתיישנות נפסק בשל כך שביום 19.7.07, במסגרת הדיון בצו המניעה הזמני הנ"ל, הסכימה הנתבעת לבצע איטום מסוים באתר. הסכמה זו לא מהווה הודאה בזכות של התובעת, אשר עוצרת את מרוץ ההתיישנות. כך הוא מפני שאותה הסכמה היא רק לקיום הצורך באיטום ולכך שהנתבעת מקבלת על עצמה לבצעו, תוך שאין היא מאשרת את העובדות שעליהן מבססת התובעת את זכותה הנטענת, שהן חבות הנתבעת בשל כך שפועליה ביצעו נזקים במבנה של התובעת (ראו סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 וע"א 8438/09 רובאב נ' אחים דוניץ (19.4.12) ועוד). כך הוא ביתר שאת כאשר לעניין זה נפסק כי "בהעדר מערכת יחסים חוזית בין הצדדים, הדעת נותנת כי על 'הודאת הנתבע' להיות בעלת רמת פירוט גבוהה יותר לשם ביסוס זכותו של התובע, שכן ביסוסה מצריך הודאה 'יש מאין' בקיומם של הפרטים הרלוונטיים" (ע"א 8438/09 הנ"ל, סעיף 31).

32. נסיונה של התובעת להיבנות מסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הוא תמוה. זאת משום שאותו סעיף בא דווקא לצמצם ולהגביל את תקופת ההתיישנות האפשרית ומכל מקום אין הוא קובע תקופת התיישנות ארוכה משבע שנים ממועד גילויו של הנזק הרלבנטי (וראו למשל ע"א 8172/12 פלוני נ' אגד (18.1.18) סעיף 17 לחוות דעתו של כב' השופט מלצר).

33. לקראת סיום נושא ההתיישנות, החורץ לשבט את גורלה של התביעה, אוסיף את ההערות הבאות:

א. בהינתן שלכל הדעות התביעה הוגשה שנים רבות לאחר המועד שבו נתגלה מה שביסודה, יש בכך גם שיהוי גדול. גם אם שיהוי זה כשלעצמו לא היה מביא לדחיית התביעה (אלמלא היה מדובר גם בהתיישנות), יש בו לפעול לחובת התובעת לכל הפחות במה שנוגע לקשיים הראייתיים הנובעים ממנו. זאת גם במובן זה שהמועד המאוחר כל כך של הגשת התביעה מעורר סימן שאלה שמא התובעת ביקשה להיבנות מהערפל שישרור כעבור זמן רב וגם במובן שבו יש להתייחס לקשיים ראייתיים שנוצרו לנתבעת בשל כך.

ב. לגבי האמור בסעיף 24 דלעיל – איני מקבל את עמדת הנתבעת כי המועד הקובע הוא זה של הגשת כתב התביעה המתוקן. גם אם המצב הוא כטענתה, שכתב התביעה המקורי דל ולא מפורט, די בו כדי לסיים את מרוץ ההתיישנות. עם זאת, אין בכך לסייע לתובעת לעניין התוצאה הסופית.

ג. הנתבעת טוענת לעניין ההתיישנות (בסעיף 292 של סיכומיה) כי בהינתן גרסתה של התובעת בתביעת הביטוח הנ"ל, התובעת מושתקת מלטעון לתאריך גילוי אחר מאשר 25.6.07. כשלעצמי, איני סבור שמדובר בהשתק, אלא בכך שבמכלול הנסיבות, זו הגרסה העובדתית שיש להעדיף על פני זו ה"משופרת", שאותה מעלה התובעת בניסיון להציל את התביעה דנן.

ד. התוצאה האמורה מתקבלת כעניין עובדתי מן המועדים הרלבנטיים ומפער הזמן ביניהם. במצב דברים זה, גם לשיטתם של הסוברים כי כאשר הדבר אפשרי עדיפה פרשנות מצמצמת בנושא ההתיישנות, לא יהיה בכך לסייע לתובעת. זאת ביתר שאת לדידם של אלה שאינם סבורים כך. בעניין זה אומר כב' הנשיא א' ברק:

"את חוק ההתיישנות – וכמו כל חוק אחר – אין לפרש לא באופן מצמצם ולא באופן מרחיב. יש לפרשו על־פי תכליתו... אכן, איני מכיר בכלל פרשני הקובע א־פריורית כי חוק יש לפרש באופן מצמצם או באופן מרחיב. אלה הן תוצאות אפשריות של הפירוש. אלה אינן אמות־מידה לפירוש. חוק יש לפרש על־פי התכלית המונחת בבסיסו. לעתים יוביל הדבר לפירוש מצמצם; לעתים יוביל הדבר לפירוש מרחיב... כך באופן כללי. כך לעניין פירושו של חוק ההתיישנות. חוק ההתיישנות אינו חסר תכלית. ככל חוק אחר, הוא בא להגשים תכלית חברתית. יש לפרשו באופן המגשים תכלית זו. לעתים הפירוש יביא לתוצאה המצמצמת את ההתיישנות. לעתים הפירוש יביא לתוצאה המרחיבה את ההתיישנות. כל מקרה ונסיבותיו; כל אירוע ותכליתו" (ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ., פ"ד נו(3) 345, 353 (2002) וההפניות שם).

לדבריו אלה של כב' הנשיא א' ברק הצטרף גם כב' השופט ת' אור (שם, בע' 353 ה-ו).

ה. כאן המקום להזכיר כי הנתבעת טענה עוד לפני מיצוי הגשת הראיות ומה שבעקבותיה כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. באותו שלב נמנעתי מתוצאה כזו, אך עתה היא עולה מן התמונה בכללותה.

34. לנוכח כל האמור, השורה התחתונה היא כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

ד. התייחסות לעניינים נוספים

35. למעשה, די במה שנאמר עד כה ואין צורך להוסיף עליו. חרף זאת, אוסיף את שיובא להלן, הרלבנטי בעיקר לאפשרות שהתביעה לא הייתה נדחית מחמת התיישנות:

א. על תביעת התובעת עשוי לטפוח גם ההסכם משנת 2009, שנחתם בינה לבין הנתבעת, הכולל גם תניית ויתור (כנזכר בסעיף 7 דלעיל). זאת גם משום שבכוחו לחסום תביעות מסוג התביעה דנן וגם משום שהוא עשוי ללמד שבזמן אמת לא הייתה טרוניה של התובעת כלפי הנתבעת ושהתביעה דנן מגמתית ומלאכותית (כנטען בסעיפים 155-149 של סיכומי הנתבעת).

ב. התובעת לא רשאית להסתמך על מי שלא הובא לעדות מטעמה (כגון השמאי אבני והעד בן חמו). ככל שהשמאי האמור נזכר בחוות דעתו של שמאי הנתבעת חסון, עמדתו של השמאי אבני עשויה להוביל לממצא או לקביעה במסגרת פסק הדין רק ככל שהשמאי חסון מסכים עם אותה עמדה. המדובר במושכלות יסוד והאסמכתאות הרבות המובאות בסיכומי הנתבעת (כגון בסעיפים 44-43) מבססות עניין זה.

ג. התובעת מעלה טענה מרחיקת לכת, אשר לפיה יש לקבל את התביעה כבר משום שהנתבעת לא זימנה את העדים יוסף רייכמן ואברהם פופקו. אין לקבל טענה זו. ההימנעות האמורה הייתה עשויה לכל היותר לסייע לתובעת, אילו היה מקום לזוקפה לחובת הנתבעת. במכלול הנסיבות ומשהנתבעת הסבירה מה שהסבירה בקשר לשני אלה, הביאה את הראיות שהביאה והתקבלה תמונה כוללת כפי שהתקבלה (המשתקפת בסעיף 22 דלעיל), אפילו לזקיפה כזו אין מקום. כך הוא ביתר שאת בהינתן מה שנאמר בסעיף 32(א) דלעיל לעניין המועד המאוחר שבו הוגשה התביעה.

ד. הנזק העיקרי הנטען הוא מניעת התובעת מאפשרות ההשכרה (כמצוין בסעיף 6 דלעיל). בקשר לכך מקובלות עליי טענות הנתבעת, כי התובעת רחוקה מלבסס את הדרוש לצורך קבלת פיצוי בקשר לכך. זאת לא רק בשל הקשיים בהוכחת חבות כלשהי של הנתבעת, אלא גם בשל מה שנוגע לעצם האפשרות שהתובעת הייתה משכירה את הנכס ובכל הקשור למה שנדרש לצורך הוכחתם של הפסדים בקשר לכך. דברים אלה יפים ומתאימים גם לרכיבים האחרים של התביעה.

ה. פרוטוקול החזרת המושכר מן המדינה לתובעת (מיום 31.3.09) מחליש מאד את הנטען בתביעה כלפי הנתבעת (וראו בקשר לכך בסעיפים 174-171 של סיכומי הנתבעת).

ו. גם אילו היה מקום לקבל מקצת התביעה, ברי כי לא היה מקום ליתן סעד מסוג צו עשה בנוסף לסעד כספי כלשהו. לעניין זה די בכך שכתבי התביעה (המקורי והמתוקן) אינם כוללים סעד כזה ושהוא עלה לראשונה בתצהיר עדותה הראשית של התובעת (בסעיף 50) ונתקל במהרה בהתנגדות בשל הרחבת חזית (ראו פרוטוקול, ע' 7, ש' 13), אשר לא באה בעקבותיה בקשה לתיקונו של כתב התביעה לצורך הכללתו של סעד זה.

ז. אילו היה מקום לקבל מקצת התביעה הכספית, יש בסיס רב לטענות הנתבעת כי היה מקום לצמצם מאד את הסכומים שייפסקו. זאת, בין היתר, בגין אשם תורם משמעותי של התובעת ובשל הימנעות התובעת מהקטנת נזקיה בשלבים רבים של השתלשלות העניינים הרלבנטית.

ח. נכונה טענת התובעת (בסעיף 148 של סיכומיה) כי ככל שהיה מקום לחייב את הנתבעת בדבר מה, לא היה מקום להפחתה בשל מה שקיבלה התובעת בתביעה הנוספת (הנזכרת בסעיף 8 דלעיל). הנתבעת גם לא חלקה על טענה זו.

ה. סוף דבר

36. כאמור, התביעה נדחית.

37. על התובעת לשלם לנתבעת – עבור הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין גם יחד – סכום כולל של 50,000 ש"ח.

ניתן בהעדר הצדדים היום, ג' בתמוז התש"ף, 25 ביוני 2020.

רפאל יעקובי, שופט