מבוא

1. תביעה לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק") בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים שארעה ביום 18.4.06.
2. התובע, יליד 13.6.81, נפגע בתאונת דרכים עת רכב על קטנוע ורכב אחר סטה לכיוונו וחסם את נתיב נסיעתו, והתובע התנגש בו.
3. ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים איכילוב כשהוא סובל מחבלה בגפה השמאלית, ואובחנו שבר טיביאל פלאטו בברך שמאל, שברים בעצמות המסרק 4-2 בכף רגל שמאל ושבר של עצם הטרפזיום בשורש כף יד ימין. התובע אושפז בבית החולים למשך כשבוע ושוחרר לביתו. כמו כן, טופל בגבס בברכו במשך כארבעה חודשים.
4. ביום 3.7.07 בוצע לתובע ניתוח ארטרוסקופיה בברך שמאל.
5. התביעה הוגשה תחילה לבית משפט השלום ברמלה ובהמשך הועברה לדיון בבית משפט זה.
6. הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות והמחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק בלבד.

הנכות הרפואית

1. בעת שנדונה התביעה בבית משפט השלום, מונו לתובע מומחים בתחומים: אורתופדיה, נוירולוגיה, פסיכיאטריה וראומטולוגיה. לאחר שהועברה התביעה לבית משפט זה, הוספתי ומיניתי מומחה פסיכיאטרי המתמחה בהתמכרויות, לבדיקת תלותו של התובע בקנאביס, שניתן לו בגין מחלת הפיברומיאלגיה ממנה הוא סובל, והנכות שנגרמה לו בשל כך.

התחום האורתופדי

1. בתחום האורתופדי מונה פרופ' תום הלל. בחוות דעתו הראשונה מיום 15.6.07 מצא כי השבר בברך שמאל נרפא עם אי סדירות קלה של השטח המיפרקי הטיביאלי הצדדי, כשבבדיקה נמצא שמץ של תפיחות סינוביאלית מסביב לפיקה, סימני הפרעה פיקתית-ירכית ודלדול שרירים ניכר בירך. בהתאם לכך, קבע כי התובע סבל מנכות זמנית בשיעור 100% מיום התאונה למשך 5 חודשים; 50% נכות זמנית למשך 4 חודשים נוספים; ולאחר מכן נותרה נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). עוד קבע פרופ' הלל כי השברים בעצמות המסרק בכף רגל שמאל נרפאו באופן מלא, ללא דפורמציה בכף הרגל וללא הגבלה בתנועות, כך שלא נותרה נכות צמיתה בגינם. וכן, כי השבר בעצם הטרפציום בשורש יד ימין התרפא ללא שינוי במבנה העצם או במשטחים המפרקיים, תוך שנותרה הגבלה קלה מאוד בתנועות שורש היד אך לא נותרה נכות צמיתה עקב שבר זה.
2. בחוות דעת נוספת מיום 16.10.13, ציין פרופ' הלל כי בארטרוסקופיה של הברך שבוצעה לתובע כשנה וחודשיים לאחר התאונה, אובחן היעדר סחוס מפרקי בגודל 4X7 מ"מ במשטח המפרקי של הטיביה באזור בו היה השבר וכי המקום טופל בשיטת המיקרו-שברים. נקבע כי בבדיקת הברך אין סימנים להופעת שינויים ניווניים והתמונה אינה שונה מהותית מהתמונה בבדיקה הראשונה, והמומחה העריך את הנכות בגין הפגיעה בברך שמאל בשיעור של 10%. בנוסף, ציין כי השברים בעצמות המסרק בכף רגל שמאל אובחנו בבדיקתו הראשונה כשברים ללא תזוזה, אך בבדיקה השנייה מצא כי השבר בעצם המסרק השלישית גרם לשקיעה פלנטרית של ראש עצם המסרק ולהופעת מטטרסלגיה טראומטית מתחת לראש עצם המסרק. פרופ' הלל ציין כי יש סיכויים טובים למדי לתיקון המטטרסלגיה הטראומטית באמצעות ניתוח עם שבירה מחדש (אוסטאוטומיה) של עצם המסרק, שהתובע מסרב לבצעו, אך הניח כי יש לקבל סירוב זה על פי תלונותיו האחרות של התובע אשר אין להן בסיס גופני אורתופדי. בהתאם לכך, נקבע כי עקב הפגיעה בעצמות המסרק בכף רגל שמאל נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 49(4) לתקנות המל"ל. נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע בתחום האורתופדי הוערכה בשיעור של 19%, וצוין כי חלה החמרה במצבו בהשוואה לבדיקה הראשונה.
3. בתשובה לשאלות הבהרה ששלחה הנתבעת לפרופ' הלל ביום 21.11.13, ביחס לחוות דעתו השנייה, הסכים המומחה כי ניתוח לתיקון ציר עצם המסרק, בידיו של רופא אורתופד העוסק בפגיעות כף רגל וקרסול, הינו ניתוח שאינו מסובך ובעל סיכויים טובים לתוצאה טובה, אשר ישפר את מצב התובע ועשוי לבטל את הפרעת המטטרסלגיה אשר בגינה נקבעה נכות בשיעור 10%. פרופ' הלל העריך את סיכויי ההצלחה של הניתוח בכ- 85% וציין שהוא כרוך באי כושר מלא למשך כחודשיים ובנכות זמנית בשיעור 30% למשך 3 חודשים.
4. פרופ' הלל לא נחקר על חוות דעתו.
5. התובע טוען בסיכומיו כי מאחר ופרופ' הלל לא נחקר על חוות דעתו, יש לקבוע את הנכות האורתופדית על פי קביעתו כך ששיעור הנכות המשוקלל בתחום זה הינו 19%.
6. לטענת הנתבעת בסיכומיה, יש להעמיד את הנכות האורתופדית על 10%, שהינו שיעור הנכות שהיה נותר אם התובע היה מבצע את הניתוח שהומלץ לו. נטען כי טענת התובע בחקירתו לפיה הניתוח ישבית אותו לשנה שלמה, אינה מתיישבת עם חוות דעת המומחה אשר קצב נכות זמנית למשך חמישה חודשים לאחר הניתוח. בנוסף, על פי טענותיו של התובע עצמו, הוא מצוי בחוסר מעש ומכאן שהחלמה מניתוח לא תשנה את המצב לו הוא טוען. לפיכך, יש לראות בתובע כמי שעשוי היה להירפא ולצרכי התביעה יש לראותו כמי שנרפא בעניין זה.
7. בסיכומי התשובה טוען התובע כי הוא אינו ניזוק סטנדרטי, מאחר והוא סובל מכאבים מפושטים בכל חלקי גופו, והכאב והסבל להם הוא צפוי ככל שיבצע את הניתוח הינם כבדים מנשוא. התובע מפנה לחוות הדעת מיום 16.10.13 בה ציין המומחה כי "על פי תלונותיו האחרות, שאין להם בסיס גופני אורתופדי, אני מניח שיש לקבל את סירובו זה לבצע את הניתוח". עוד טוען התובע כי אין להענישו בשל חששו לעבור ניתוח נוסף ומפנה בהקשר זה לאמור בע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70 (1984).
8. בע"א 120/00 משה נ' משה (20.5.2002) עמד כב' השופט אור על אמות המידה לבחינת הרמת נטל ההוכחה בדבר אי הקטנת הנזק על ידי ניזוק באמצעות טיפול רפואי:

"הוכחת טענה בדבר אי הקטנת הנזק, כשהמדובר בטיפול רפואי שהניזוק סרב או נמנע מלקבל, מחייבת את המזיק להרים את נטל הוכחתם של מספר יסודות. ראשית, כי קיים טיפול רפואי אשר היה עשוי להיטיב את מצבו של הניזוק. שנית, כי הניזוק נמנע מקבלתו של הטיפול המיטיב (השוו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (כרך א', מה' 4, התשנ"ח) 1208). שלישית, שלאחר שיקול כלל נסיבות המקרה הרלבנטיות יימצא שהניזוק התנהג התנהגות בלתי סבירה כשנמנע מקבלת הטיפול. בעניין זה יש חשיבות למידת הסיכון והכאבים הכרוכים בטיפול הרפואי, לעומת הסיכויים שבו (ראו לעניין הנטל המוטל על הנפגע להקטנת הנזק על ידי קבלת טיפול רפואי, בע"א 252/86 הנ"ל). יש חשיבות גם למודעות שהיתה לניזוק, לסיכון ולכאבים, לעומת הסיכויים הכרוכים בטיפול. מודעות זו יכול שתתקיים אם משום שהוסברה לניזוק ואם משום שהיא גלויה לעין לכל אדם סביר. רביעית, יש להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו של הניזוק לבין נזקו המוגדל".

וכן ר' לעניין זה רע"א 1367/14 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (20.5.2014); רע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם (12.3.2013); ע"א 252/86‏ גולדפרב נ' כלל, פ"ד מה(4) 45 (1991).

דהיינו, על בית המשפט לשקול בעניין זה שלושה שיקולים: הראשון, מידת הסיכון שבניתוח; השני, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו; והשלישי, מידת ההצלחה לה ניתן לצפות.

1. התובע נשאל בחקירתו מדוע סירב לבצע ניתוח בכף הרגל לשיפור מצבה והשיב כדקלמן:

"ש. גם במקרה שלנו האורטופד הציע לך לעשות ניתוח בכף הרגל כדי לשפר את כף הרגל למה לא הסכמת?

ת. כי הוא לא הבטיח לי שהוא יתקן אותי אפילו לא ב-90 אחוז, כל טיפול משפיע עלי להרבה זמן אחרי זה, לא רציתי לפתוח את כף הרגל שלי כי זה ישבית אותי לפחות לשנה שאי אפשר לדרוך על הרגל. חוץ מזה אני מפחד, עשו לי ניתוח בברך ולא הצליח בכלל. גם הניתוח שעשו לי באצבע לא הצליח.

ש. הלכת ל-10 רופאים שינתחו איתך, האם גם על כף הרגל הלכת להתייעץ?

ת. לא".

(עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 27-20).

1. בנסיבות המקרה שלפני התרשמתי כי סירובו של התובע לבצע ניתוח לתיקון ציר עצם המסרק בכף רגלו השמאלית אינו סביר ויש לזקוף סירוב זה לחובתו. המומחה האורתופדי העריך בחוות דעתו שהניתוח אינו מסובך ואמד את סיכויי ההצלחה בשיעור של כ-85%, דהיינו מדובר בסיכויים גבוהים למדי. לא עלה בידי התובע לספק הסבר מתקבל לסירובו לבצע את הניתוח. התובע העיד כי ניתוחים שעבר בברכו ובאצבעו לא הצליחו, ואולם לא ניתן להסיק מכך כי אם יבוצע ניתוח בכף רגלו, הניתוח יכשל וזאת כאמור נוכח סיכויי ההצלחה הגבוהים. אין בידי אף לקבל את טענת התובע כי הניתוח יגרום להשבתתו למשך שנה, לאור קביעת המומחה לפיה הניתוח כרוך בתקופת אי כושר של חמישה חודשים, המורכבת מאי כושר מלא למשך כחודשיים ומנכות זמנית בשיעור 30% בלבד למשך 3 חודשים.
2. אף את טענת התובע כי אין לחייבו לבצע את הניתוח מהטעם כי הוא סובל מכאבים מפושטים יש לדחות. המומחה האורתופדי לא התייחס בחוות דעתו או בתשובותיו לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעת לכאב הנלווה לביצוע הניתוח והתובע לא ביקש לחקור אותו או להפנות אליו שאלות הבהרה בעניין זה. בנוסף, מחוות הדעת עולה כי המטטרסלגיה ממנה סובל התובע בכף רגלו השמאלית גורמת לכאבים: בפרק הבדיקה בחוות הדעת ציין המומחה, בהתייחס לכף רגל שמאל, כדלקמן: "קלוס קשה ורגיש בעור כף הרגל מתחת לראש עצם המסרק השלישית. כאבים בתנועות המיפרק המטטרסו-פלנגיאלי של הבוהן, ללא הגבלה בתנועות במיפרק". לפיכך, נראה כי ככל שהתובע יבצע את הניתוח, הכאבים מהם הוא סובל בכף רגלו עשויים לפחות ובטווח הארוך תיגרם לו הקלה חלקית במצבו הכללי.
3. לאור האמור ולאור קביעת המומחה האורתופדי כי הניתוח ישפר את מצב התובע ועשוי לבטל את הפגיעה בכף רגל שמאל שבגינה נקבעה נכות צמיתה בשיעור 10%, מצאתי כי יש לקבוע את נכותו הצמיתה של התובע בתחום האורתופדי בשיעור של 10%, בגין הפגיעה בברך שמאל בלבד.

התחום הפסיכיאטרי

1. בתחום הפסיכיאטרי מונה כמומחה מטעם בית המשפט פרופ' רוברטו מסטר. בחוות דעתו הראשונה מיום 2.3.08 קבע כי לתובע נכות זמנית בשיעור 10% לשנתיים נוספות לפחות, לפי ס' 34(ב) לתקנות המל"ל, בגין הפרעת דחק בתר חבלתית, הבאה לידי ביטוי בתופעות כגון מחשבות חודרניות על התאונה וסיוטים עליה, הימנעות מהתקרבות למקום התאונה, דיכאון, חרדה, נדודי שינה וקוצר רוח ביחס לסובבים אותו. המומחה קבע כי הגבלות התובע מבחינה נפשית/התנהגותית הינן ברמה בינונית וכי המגבלות משפיעות ברמת חומרה בינונית על יכולתו לתפקד בתחום בו עסק בשנים שקדמו לתאונה. עוד נקבע, כי לתובע נכות זמנית בשיעור 20% למשך 12 חודשים מיום התאונה, ולאחר מכן ועד למועד כתיבת חוות הדעת, חל שיפור מתון במצבו הנפשי/התנהגותי שבא לידי ביטוי בנכות בשיעור 10%. פרופ' מסטר ציין כי יש לבדוק את התובע בשנית בחלוף שנתיים לצורך קביעת נכותו הצמיתה, ככל שתהיה. עוד צוין בחוות הדעת כי התובע יזדקק לטיפול פסיכיאטרי למשך שנתיים לפחות, שיכלול שיחות פסיכותרפיה (פעם בשבוע-שבועיים) ולפי הצורך טיפול תרופתי נגד דיכאון, נגד חרדה ונגד נדודי שינה. העלות המשוערת של שיחת פסיכותרפיה הוערכה בסך של 500 ₪ והעלות החודשית המשוערת לטיפול תרופתי הוערכה בסכום זהה.
2. בחוות דעת משלימה מיום 30.8.10, ציין פרופ' מסטר כי לא חל שינוי של ממש מאז הבדיקה הראשונה, וקבע כי התובע סובל מנכות צמיתה בשיעור 10%, לפי ס' 34(ב) לתקנות המל"ל, בגין הפרעת דחק בתר חבלתית. המומחה קבע כי התובע סובל מתופעות המאפיינות הפרעה זו, כגון מחשבות חוזרות מטרידות על התאונה ותגובות בהלה וחרדה בחשיפה לגירויים המזכירים לו את התאונה. פרופ' מסטר התייחס לגיליון רפואי מיום 21.3.10, במסגרתו ציינה הפסיכיאטרית ד"ר שבכר כי אישרה לתובע קנאביס רפואי בשל כאביו, איבחנה adjustment reaction mixed emotional feature ורשמה לתובע תרופה נגד דכאון, והבהיר כי הוא סבור שד"ר שבכר התייחסה להפרעה בהסתגלות לכאבים גופניים הנובעים מבעיותיו הגופניות של התובע שאינן קשורות לתאונה, כגון נזק ביד עקב נפילתו מספר חודשים קודם לכן או כאבים במותן הקשורים לבעיה של דרכי השתן. עוד העיר, כי ד"ר שבכר לא התייחסה באבחנתה לתופעות של הפרעת דחק בתר חבלתית ומשכך סבר כי אבחנתה לוקה בחסר.

בחקירתו הבהיר פרופ' מסטר כי המילים "אני סבור", ביחס להערתו הראשונה לפיה ד"ר שבכר התייחסה להפרעה בהסתגלות לכאבים גופניים מבעיות שאינן קשורות לתאונה, הינן טעות הדפסה ויש למחוק אותן (עמ' 66 לפרוטוקול, שורות 2-1), ואף אישר כי מדובר בהתרשמות אישית שלו מאחר וד"ר שבכר החלה לטפל בתובע בשנת 2010 לאחר נפילתו ולאחר פרוץ הבעיה בדרכי השתן (עמ' 66 לפרוטוקול, שורות 4-3).

1. הנכות נקבעה על ידי פרופ' מסטר בהתאם לתקנה 34 לתקנות המל"ל בנוסחן הישן, על פי תת סעיף (ב), אשר דרגת הנכות בגינו עמדה על שיעור של 10% ובמסגרתו נקבע כדלקמן:

"ישנם תסמינים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה".

בשנת 2012, לאחר מתן שתי חוות הדעת בתחום הפסיכיאטרי, תוקנו תקנות המל"ל כך שהפרק הרביעי שעניינו "הפרעות פסיכוטיות ופסיכונוירוטיות" הוחלף בפרק רביעי שעניינו "מחלות נפש, תגובות והפרעות נפשיות". במסגרת התיקון שונתה תקנה 34 והנוסח העדכני של תתי הסעיפים הרלוונטיים לענייננו הינו כדלקמן:

"...

(2) רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה 10%

(3) רמיסיה, סימנים קליניים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה 20%

...".

1. לטענת התובע, מאחר שבחוות הדעת נקבע כי מגבלותיו הינן ברמת חומרה בינונית ומשפיעות ברמה בינונית על יכולתו לתפקד בתחום עיסוקו קודם לתאונה, והואיל ופרופ' מסטר אישר בחקירתו כי ההפרעה הנפשית ממנה סובל התובע היא בדרגת חומרה בינונית, הרי שמצבו עונה להגדרת תת סעיף (3) בנוסח העדכני של תקנה 34, המקנה נכות בשיעור 20%. עוד נטען על ידו, כי הנכות הוערכה על הצד הנמוך, בניגוד לראיות לפיהן התובע אינו מסוגל לעבוד ולתפקד. לחילופין, טוען התובע כי יש לקבוע את נכותו למצער בהתאם לקביעת פרופ' מסטר, דהיינו בשיעור של 10%.
2. מנגד טוענת הנתבעת כי אין להתערב בקביעתו של פרופ' מסטר, הואיל ותקנה 34(ב)(2) מציינת מגבלה קלה עד בינונית של כושר העבודה, דבר המתיישב עם נוסח הסעיף בו נקב המומחה לגבי הגבלה באופן בינוני של ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה.
3. בחקירתו הופנה פרופ' מסטר על ידי ב"כ התובע לתקנה 34(ב)(3), היא התקנה העדכנית, וכשנשאל האם המלצתו הייתה משתנה לו היה בודק את התובע כיום, כך שהיה מעניק לו נכות בשיעור 20%, השיב כי אף כיום היה קובע נכות בשיעור 10%. כשנשאל המומחה "אילו היה הנפגע נבדק על ידך היום לאחר שתוקנו התקנות, כאשר הממצאים הם אותם ממצאים ויש כמו שקבעת מגבלה בינונית בתפקוד, האם לא נכון היה לעשות שימוש בסעיף החדש, 34.ב.3 ולהעניק לו בהתאם 20 אחוזי נכות כי החוק השתנה?", השיב בשלילה והסביר כי הוא סבור שקביעתו בעבר תקפה אף כיום ובכדי לשנותה עליו לבדוק את התובע מחדש ולערוך חוות דעת חדשה; עוד הבהיר כי אינו חושב שהוא יכול לשנות את קביעתו כפי שניתנה 8 שנים קודם לכן בשל פרסומן של תקנות חדשות; וכי אינו סבור שבשל עניינים מקצועיים ניתן לבדוק את התובע מחדש (עמ' 90 לפרוטוקול, שורות 29-24 ועמ' 91, שורות 5-3).
4. כשהופנה המומחה בחקירתו לנוסח תקנה 34(ב)(2), הסביר כי הנכות שנקבעה על ידו ניתנה בהתאם לתמונה הכוללת; כי המילה "בינונית" המצוינת בסעיף 34(ב)(2) מתייחסת להגבלת התובע בעבודתו על רקע נפשי; וכי שיעור הנכות בעניינו של התובע הינו 10% כיוון שכושר העבודה שלו מושפע ממצבו הנפשי (עמ' 91 לפרוטוקול, שורות 5-2). המומחה הפנה למילים "כושר עבודה", בשונה מהמילה עבודה בלבד, והסביר כי כושר זה מושפע מהמצב הנפשי ולא מאי ידיעת ביצוע העבודה, ובהתאם לכך הנכות הינה בשיעור 10% (עמ' 93 לפרוטוקול, שורות 9-7). המומחה עמד על כך שאין לשנות את שיעור הנכות שנקבע על ידו (עמ' 91 לפרוטוקול, שורות 5-3 ועמ' 92, שורות 20-18).
5. לא מצאתי מקום להתערב בקביעת המומחה; השגות התובע בעניין שיעור הנכות לאור הוראות תקנות המל"ל הובאו בפני המומחה וזה נותר איתן בדעתו כי אין מקום לשנות את קביעתו, ואף נימק את מסקנתו. בהתאם לכך, נכותו של התובע בתחום הפסיכיאטרי הינה בשיעור של 10%.

התחום הנוירולוגי

1. בתחום הנוירולוגי מונתה ד"ר עידית ורבר. בחוות דעתה מיום 19.11.13, קבעה ד"ר ורבר כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% לפי ס' 29(11) משולב עם ס' 29 (6)(2-1) לתקנות המל"ל מותאם, בגין נזק מוחי שאחרי חבלת ראש, המתבטא בכאבי ראש, הפרעות בשינה וירידה קוגניטיבית קלה. ד"ר ורבר ציינה כי הנכות הינה בנוסף לנכות הפסיכיאטרית שנקבעה לתובע, המתייחסת לאספקטים הנפשיים של הפגיעה.

הצדדים אינם חולקים על מסקנותיה ולפיכך יש לקבוע כי נכותו של התובע בתחום הנוירולוגי הינה בשיעור של 5%.

התחום הראומטולוגי

1. בתחום הראומטולוגי מונה פרופ' מרדכי פרס כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו מיום 5.3.14, קבע המומחה כי לפני התאונה סבל התובע מנכות בשיעור 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל, בגין פיברומיאלגיה קלה, אשר הוחמרה בעקבות התאונה ב-10% כך שהינה מתאימה לס' 35(1)(ג) לתקנות המל"ל ועומדת על שיעור של 20%. פרופ' פרס ציין בנוסף כי התובע החל להשתמש בקנאביס בהמלצת רופאיו וקבע כי נגרמה לו תלות בעישון הקנאביס והוא סובל מנכות בשיעור 50% לפי סעיף 34(ה) לתקנות המל"ל, עקב הפרעות הנובעות משימוש זה, בציינו כי במסמכים הרפואיים אין נתונים לפיהם התובע השתמש בקנאביס או בסם אחר ולפיכך יש לזקוף את השימוש בקנאביס לתוצאות התאונה. פרופ' פרס המליץ כי התובע יעבור טיפול גמילה במוסד מתאים, שכן ללא טיפול מצבו לא ישתפר ואף צפוי להחמיר.
2. בעת שהתביעה התנהלה בבית משפט השלום, הגישה הנתבעת בקשה לפסילת חלקים מחוות דעתו של פרופ' פרס, המתייחסים לשימוש בקנאביס ולתלות בו, בטענה כי חרג מסמכותו והממצאים שקבע אינם מצויים בתחום הראומטולוגיה וחורגים מצו מינויו. במקביל, הגיש התובע בקשת ארכה להגשת כתב תביעה מתוקן ולהעברת התביעה לבית המשפט המחוזי. ביום 16.6.14 ניתנה החלטתו של כב' השופט דוד שוהם מבית משפט השלום במסגרתה נקבע כי פרופ' פרס לא חרג מתחום סמכותו בקביעת הנכות בגין ההפרעות הנובעות מהשימוש בקנאביס ועל כן יש לדחות את בקשת הנתבעת לפסילת חלקים מחוות דעתו. בנוסף אושרה הבקשה לתיקון כתב התביעה והעברת התביעה לבית המשפט המחוזי. בקשת רשות ערעור שהגישה הנתבעת על ההחלטה מיום 16.6.14 נדחתה על ידי כב' השופט ויצמן ביום 20.10.14 (רע"א 44784-08-14). בהחלטה זו נקבע כי ככל שימצא, לאחר קבלת תשובות המומחה לשאלות הבהרה או חקירתו, כי הוא חרג מגבולות סמכותו על פי כתב המינוי, תוכל הנתבעת לעתור למחיקת ופסילת חלקים כאלה ואחרים בחוות דעתו.
3. בחקירתו הבהיר פרופ' פרס כי הנכות שהעניק לתובע עקב התלות בעישון הקנאביס, נקבעה על פי תקנה 34(ה) לתקנות המל"ל בנוסחן הישן טרם התיקון בשנת 2012, לאור העדפתו את התקנות הישנות שכן הנוסח החדש אינו מתאים למצב התובע והמומחה ביקש לבצע התאמה מדויקת למצבו (עמ' 154-153 לפרוטוקול).

הנכות הראומטולוגית בגין פיברומיאלגיה

1. לטענת התובע, עובר לתאונה נשוא התביעה הוא לא סבל מפיברומיאלגיה על תסמיניה ויש לייחס את מלוא הנכות שנקבעה על ידי פרופ' פרס, בשיעור 20%, לתוצאות התאונה בלבד. נטען, כי אין לקבל את נימוק המומחה בחקירתו, לפיו קבע כי התובע סבל מפיברומיאלגיה קודם לתאונה בהתאם לתלונותיו לאורך השנים, וכי עמדה זו מנוגדת לתשתית הראייתית, בשים לב לכך שהתלונות אליהן התייחס המומחה בחוות דעתו נוגעות לכאבים מהם סבל התובע לאחר אירועים נקודתיים. התובע מדגיש כי אף כשסבל מכאבים שונים במהלך השנים, מעולם לא סבל מהגבלה בכושר הפעולה. עוד נטען, כי המומחה אבחן כי התובע סובל מרגישות באזורים האופייניים לחולי פיברומיאלגיה, בעוד שממצאים דומים לא אובחנו קודם לתאונה.
2. הנתבעת חולקת על קביעתו של פרופ' פרס כי התאונה גרמה להחמרת מצב הפיברומיאלגיה אצל התובע וטוענת כי תלונות התובע שעליהן נסמך המומחה בקביעתו, כדוגמת כאבי שכמה וכאבי לסתות, באו לעולם רק כארבע שנים ויותר לאחר התאונה. בעניין זה מפנה הנתבעת לעדותו של פרופ' פרס לפיה התובע התלונן לראשונה על כאבים מפושטים ביום 1.3.10 וכן מפנה לעמ' 11-10 בחוות הדעת, בהם מפורטות תלונות התובע על כאבים החל מיום 4.2.10. מכאן, שאין קשר סיבתי בין הפיברומיאלגיה לתאונה.

הנתבעת טוענת בנוסף כי יש לדחות את טענת התובע לפיה התאונה היא שגרמה לפיברומיאלגיה כך ששיעור הנכות בגינה הינו 20%, ואין להתערב בקביעת המומחה כי התאונה החמירה את מצב הפיברומיאלגיה ממנה סבל התובע עוד קודם לתאונה כך שנכותו בתחום זה הינה בשיעור 10% בלבד. זאת מאחר שהמומחה נימק היטב את מסקנתו לפיה התובע סבל מפיברומיאלגיה עוד קודם לתאונה והציג אסמכתאות רבות מההיסטוריה הרפואית של התובע. הנתבעת מדגישה בהקשר זה כי אינה חוזרת בה מטענתה כי למעשה כלל לא הוכח שהתאונה היא שגרמה להחמרה בפיברומיאלגיה.

1. לא מצאתי מקום להתערב בקביעת המומחה כי התובע סבל מפיברומיאלגיה עוד קודם לתאונה ועל כן יש לדחות את טענת התובע לפיה הפיברומיאלגיה התפתחה רק לאחריה;

במסגרת חוות הדעת התייחס המומחה לתלונות רפואיות רבות של התובע, עוד מילדותו, ובכלל זה כאבי ראש מהם החל לסבול כבר בגיל שש וחצי, וכן כאבי גב וכאבים בברך שנמשכו חודשים ושנים, בגינם טופל בפיזיותרפיה לאחר חבלות קלות ללא שברים ואף נעדר רבות מבית הספר, כשבמקביל סבל מעייפות. בהתאם לכך, סבר המומחה כי אין בהכרח מספיק נתונים לקבוע שהתובע סבל מפיברומיאלגיה של גיל הילדות, אך אין ספק כי סבל מתסמונת כאבים כרונית חופפת לפיברומיאלגיה עוד טרם לתאונה. המומחה הסביר כי אמנם לפי הקריטריונים של הקולג' האמריקאי לראומטולוגיה (ACR) משנת 1990, על חולים העונים להגדרת הפיברומיאלגיה לסבול מכאבים כרוניים מפושטים ב- 11 מתוך 18 נקודות רגישות האופייניות למחלה, אך כיום ניתן לקבוע שבשלבים הראשונים של המחלה חולים רבים סובלים מכאבים כרוניים שאינם עונים להגדרה הנ"ל כי אם מכאבים כרוניים אזוריים או מקומיים, המתמשכים חודשים או שנים, כשסינדרומים אלו חופפים את תסמונת הפיברומיאלגיה. וכן, כי נכון יותר להתייחס לכאבים של חולי פיברומיאלגיה ככאבים מוסקולוסקלטליים כרוניים בכל אזור הגוף שאין להם הסבר, ולאו דווקא ככאבים מפושטים (ר' עמ' 15 לחוות הדעת). עוד הפנה המומחה לפרק fibromyalgia and related syndromes שחיבר Daniel J. Clauw בספר הלימוד RHEUMATOLOGY (מהדורה חמישית, 2011, בעמ' 778) המציין כי הקריטריונים של ה- ACR לא נועדו לאבחן פיברומיאלגיה בכל מקרה קליני ואין צורך לאבחן לפי הקריטריונים המחמירים, שכן לא כל חולי הפיברומיאלגיה יסבלו מכאבים בכל הגוף ויאששו 11 נקודות רגישות. יש לחשוד ולאבחן את המחלה באנשים הסובלים מכאבים במגוון מקומות בגוף שלא ניתן להסבירם על ידי דלקת או נזק רקמתי אחר – כאבי ראש, כאבים חוזרים בגרון, כאבים בחזה, כאבי בטן וכאבי אגן וגב, השכיחים בחולי פיברומיאלגיה. לפיכך אנשים הסובלים מכאבים אזוריים אפילו באחד מהמקומות הנ"ל, קרוב לוודאי סובלים מפיברומיאלגיה. המומחה אף הדגיש כי כאב כרוני אזורי או ממוקם יכול להתבטא ולהוות מקור סבל ניכר שאינו פחות מטריד מתסמונת כאב מפושט.

פרופ' פרס התייחס בחוות דעתו לתלונות רבות מצד התובע בפני רופאים ביחס לכאבים שונים, ובהתאם לכך קבע כי התובע סבל מנכות בשיעור 10% עקב פיברומיאלגיה עוד קודם לתאונה.

1. בחקירתו, העיד פרופ' פרס כי תלונותיו הרבות של התובע על כאבים כפי שפורטו בחוות הדעת, מצביעות על השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי. וכן, הסביר כי "זה לא רגיל שבן אדם נורמלי שאין לו פיברומיאלגיה... שיתלונן על כל כך הרבה דברים...בפיברומיאלגיה אין הגבלת תנועות. יש להם רק תלונות על כאבים וזה מה שהיה לו והוא הלך הרבה לרופאים וזה מראה שהוא לא היה מאה אחוז" (עמ' 219 לפרוטוקול, שורות 20-18 ועמ' 220, שורות 18-16). המומחה אף הופנה בחקירתו לתיקו של התובע משירותו הצבאי, וכשהתבקש להתייחס לתלונות ספציפיות מצד התובע, השיב כי הן מצביעות על נכות בשיעור 10% עקב פיברומיאלגיה: "תלונות על כאבי גב מזה מספר ימים, שרירים תפוסים ללא סיפור חבלתי, ללא הקרנה של הכאב"; תלונות בדבר "בעיות לא חבלתיות אחרות של מערכת השרירים והשלד" מיום 17.9.00 ומיום 17.6.00 (עמ' 222 לפרוטוקול, שורות 18-15 ועמ' 223, שורות 19-8).
2. מנגד יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה הפיברומיאלגיה לא הוחמרה לאחר התאונה. בחקירתו נשאל המומחה מתי נתקל לראשונה בתלונת התובע על כאבים מפושטים, והפנה לבדיקת התובע על ידי הפסיכיאטר ד"ר אביב בן דוד מיום 18.10.07 במסגרתה התלונן התובע על תסמינים נוספים פרט לכאבים - שינה מופרת, קושי להירדם, נדודי שינה, שינה מועטה, עצבנות, חסר סבלנות, התפרצויות זעם, ריכוז מופר, רעש מפריע לו, וכן צוין שהתובע נמנע מלעבור במקום האירוע, מה שמעיד על PTSD. כשנשאל המומחה היכן מצוינים כאבים מפושטים בבדיקה מיום 18.10.17, השיב:

ת. "זה, כאן, עם התסמינים הנוספים וכאבים היו לו, אז זה מאד סוגסטיבי שיש לו פיברומיאלגיה. שהיתה לו גם קודם. ושהיא יותר קשה עכשיו. מדברים על החמרה.

ש. סליחה אדוני. איפה כתוב פה – כאבים מפושטים?

ת. כאן לא כתוב אבל כתוב דברים אחרים. תסמינים מאד חשובים שהולכים עם פיברומיאלגיה.

...

ש. תראה בטובך. שינה מופרת זה דבר שיכול לנבוע מבעיות נפשיות. מבעיות של פוסט טראומה. נכון?

...

ת. אם תקרא את הרפרנס שלי, תראה שפוסט טראומה סינדרום, כן, post traumatic stress disorder. היא מאד שכיחה במקרים של פיברומיאלגיה. וזה הולך כמעט ביחד. כן."

(עמ' 110 לפרוטוקול, שורות 13-8 ועמ' 111, שורות 3-2; 19-17).

בהמשך, אישר המומחה כי כאבים מפושטים מוזכרים לראשונה, לאחר התאונה, ביום 1.3.10 (עמ' 112 לפרוטוקול, שורות 21-20 ועמ' 113, שורה 1). כשנשאל ביחס לתקופה שבין חודש אפריל 2006 ועד לחודש מרץ 2010, הסביר כי התובע סבל מ- PTSD עוד בשנת 2007 ובמקרים בהם אדם סובל מפיברומיאלגיה קלה, ה-PTSD תמיד מחמיר את הסימפטומים של הפיברומיאלגיה (עמ' 113 לפרוטוקול, שורות 10-2).

זאת ועוד, בחוות דעתו, ציין פרופ' פרס כי לאחר התאונה התגברו הסימפטומים של הכאבים הכרוניים ואף נוספו להם סימפטומים של כאבים בפנים ובפרקי הלסת, שלא היו לפני כן, הקשורים לתסמונת הפיברומיאלגיה.

1. לא מצאתי מקום להתערב במסקנות המומחה. בהתאם לכך, נכותו של התובע בתחום הראומטולוגי, בגין הפיברומיאלגיה, עקב התאונה הינה בשיעור של 10%.

הנכות בגין תלות בקנאביס

1. ביום 10.5.16 הוצע לצדדים למנות מומחה פסיכיאטרי לבדיקת תלותו של התובע בקנאביס והנכות שנגרמה לו, כשחוות דעתו תשמש כחוות דעת נוספת על זו של פרופ' פרס. הצדדים הסכימו להצעה וביום 10.7.16 מונה פרופ' פנחס דנון כמומחה מטעם בית המשפט בעניין זה, כפי שיפורט להלן.
2. בחוות דעתו מיום 29.1.17 מציין פרופ' דנון 4 תסמינים המעידים על הפרעת שימוש לרעה בקנאביס:
3. כמויות הולכות וגדלות בשימוש בחומר או הוצאה כלכלית הולכת וגדלה על החומר על אף שהוא לא התייקר וללא קשר לעלותו.
4. תסמיני גמילה כשלא מעשנים: אי שקט, מצב רוח ירוד, קשיי שינה בלילה, חרדות קלות.
5. שימוש כפייתי – לחץ מכך שהחומר עומד להסתיים; נטילת סיכונים לא סבירים להשגת החומר; החומר מעסיק כל הזמן והופך להיות מרכז החיים הרגשיים, הנפשיים והמחשבתיים.
6. המשך צריכה של כמויות גדולות למרות נזקים נלווים כגון: ירידה בתפוקה; פגיעה במערכת היחסים הזוגית; תחושה הולכת וגוברת של נתק מהילדים; פגיעה בקואורדינציה ובנהיגה כתוצאה מכך; הסם כבר לא עושה טוב אך ממשיכים בצריכתו.
7. פרופ' דנון מתאר בחוות דעתו מצבים שונים בחיי התובע המעידים על קיומה של התמכרות לקנאביס:
8. על פי תיקו הפלילי של התובע, הוא החזיק בכמות של 30 גרם לשימוש עצמי בנוסף לכמות של 30 גרם שאושרה לו, ובתסקיר שירות המבחן צוין שהרקע לביצוע העבירה הינו מחסור בקנאביס רפואי בחברה ממנה נהג לרכוש אותו. התובע פעל בכפייתיות המתבטאת בעיסוק סביב הנושא. אנשים הסובלים מכאבים קשים וממושכים המטופלים בקנאביס עלולים לפתח בו תלות וכן יש להגדיל מעת לעת את המינון בכדי להגיע לאותה רמה של שיכוך הכאב.
9. מסמכי הספקים מהם צרך התובע קנאביס מעידים שהכמות עלתה בהדרגה במהלך השנים וכי הוא ביקש באדיקות להחליף חומר לסוגים אחרים המתוארים כחזקים לכאבים.
10. בבדיקתו חזר התובע על הטענה שהוא דואג לכמות קנאביס שתספיק לכל החודש וכי העיסוק סביב הנושא הינו 24/7. התובע חש אי שקט ועצבים והצורך בהשגת הקנאביס והשימוש בו חזק ממנו, והקנאביס נמצא ראשון בסדר העדיפויות שלו.
11. כמיהת התובע לעישון, ציפייתו לכך וחרדתו שלא יהיה לו מה לעשן משקפים את הצורך העמוק שלו בעישון ואת התלות שפיתח בקנאביס. אורך חייו נפגע, הוא אינו מתפקד חברתית ותעסוקתית וברמה הפסיכולוגית והרגשית הוא ניזון מהקנאביס. הרמה הפסיכולוגית בכאבים משמעותה כיצד אנו משפיעים על מידת הכאב (תפיסת הכאב משתנה מאדם לאדם) וכיצד כאבים משפיעים עלינו (חרדה, תפיסת כאב שמשתנה, פחד מתנועה), אנו משפיעים על כאבים אפילו לפני שהם קורים.
12. השפעת השימוש המתמשך בקנאביס על התובע הינה הפגיעה בתפקוד הקוגניטיבי. מאז התאונה חלה ירידה תפקודית משמעותית בתפקודו המשוער הפרה-מורבידי, הקשורה בהפרעות קלות בלבד הן בקשב והן בזיכרון החזותי המתעצמות על רקע התגובה הרגשית הנלווית ופוגעות בתפקוד היומיומי. יש עדות לקשיים במטלות שדורשות sustained attention, קליטה של הגירוי הראשוני המורכב, הן המילולי והן הצורני, תהליכי למידה ו- complex problem solving skills.
13. מהמסמכים הרפואיים הפסיכיאטריים וביקורי התובע בקופת החולים עולה כי עוצמת התלונות שלו עלתה לאורך כל תקופת השימוש בקנאביס: חוסר תיאבון, חרדה, הפרעות קשות בשינה, עצבנות, פתיל קצר, אי שקט, כאבי ראש חוזרים וכאבי שרירים המעידים שהתובע פיתח סבילות לחומר ופיתח תסמיני גמילה.
14. פרופ' דנון התרשם שהקנאביס גרם להתמכרות אצל התובע וכתוצאה מכך תפקודו התדרדר מבחינה נפשית, חברתית ותעסוקתית וחלה ירידה בתפקודיו הקוגניטיביים. השפעת הקנאביס מתבטאת בדחיית דברים, אי חשק לפעול, קושי לקלוט חומר וללמוד, חוסר התמדה וחוסר יכולת להתמודד עם בעיות וקשיים במערכות היחסים של התובע עם אשתו ומשפחתו ובמצבים שונים בחיי היום יום. ההשפעה המתמשכת של צריכת הקנאביס על התובע ניכרת בפאסיביות, חוסר אנרגיה, אדישות, איבוד עניין בפעילות חברתית לימודית או תעסוקתית, בידוד חברתי וכינוס התובע בתוך עצמו. מהמסמכים של הגורמים הציבוריים שטיפלו בתובע עולה תמונה של פגיעה נפשית קשה שלא מותירה מקום לספק לגבי טיבה וחומרתה של הפגיעה הנפשית ממנה התובע סובל.
15. פרופ' דנון מסביר בחוות דעתו כי התמודדות עם בעיית ההתמכרות נעשית בשלושה תחומים עיקריים: מניעה, טיפול רפואי ושיקום. עישון קנאביס לאורך זמן טומן בחובו גמילה קשה שלחלק מהמשתמשים היא כמעט בלתי אפשרית. עישון סיגריות במקביל יוצר "תלות כפולה" שמקשה על הליך הגמילה באופן ניכר ומעורר תסמיני גמילה חריפים. ניסיונות הגמילה מקנאביס מלווים באפיזודות של רוגז ואי שקט, התפרצויות ואגרסיה, תפקוד ירוד, עצבנות ומתח רב, מיעוט בשינה, חוסר תאבון או ירידה במשקל, חוסר שקט פסיכומוטורי, מצב רוח דכאוני, כאבי בטן ורעד. רוב המטופלים מנסים שוב ושוב להיגמל בכוחות עצמם ללא הצלחה, כשבכל פעם שהחולה מנסה להתגבר על תלות ונכשל הוא חווה ייאוש, לעיתים בעוצמה כזו שהוא מעדיף שתלותו תימשך מאשר לחוות את הסבל הכרוך בניסיון גמילה נוסף. רצף אירועים כזה גורם לתופעות פסיכוסוציאליות נלוות. המומחה ציין כי מניסיונו, ההיבטים הפסיכוסוציאליים של תלות בקנאביס אינם הגורם למחלה אלא תוצרי לוואי משניים של התלות. המומחה ציין כי הגמילה מקנאביס קשה אך אפשרית, אך הסביר כי אינו יכול לצפות את יכולתו של התובע להתמודד עם תסמיני הגמילה הקשים והשיקום עקב מצבו הגופני (תסמונת הכאב הכרוני) ומצבו הנפשי הירוד. התובע נמצא במעגל של התמכרות קשה ועל פי דבריו אין ביכולתו לתפקד אפילו מספר שעות ביממה ללא צריכת קנאביס.
16. פרופ' דנון הדגיש כי בעיית ההתמכרות לקנאביס לא סווגה כבעיה רפואית או כמחלה אלא כהפרעה פסיכוסוציאלית ולכן אפשרויות הטיפול המוצעות לנפגעי התמכרות זו כוללות עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, מרכזי שיקום ועוד. שיטות לטיפולי גמילה המשולבות בייעוץ כזה או אחר אינן יכולות לפתור ביעילות את הבעיה ואינן יכולות לסייע לתסמינים הפיזיולוגיים הקשים של הגמילה. לנפגעי ההתמכרות לא מוצעת האפשרות הבסיסית, הפתוחה בפני כל מי שסובל ממחלה, לגשת לבית חולים ולקבל סיוע רפואי מקצועי ובצורה מכובדת.
17. פרופ' דנון קבע כי לתובע 50% נכות פסיכיאטרית לפי ס' 33(א)(4) לתקנות המל"ל, בגין הפרעה נפשית והתנהגותית כתוצאה משימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים, ולפי אבחנה F12.8 בספר האבחנות של ארגון הבריאות העולמי, ה- ICD-10 - הפרעות נפשיות עקב התמכרות לקנאביס: mental and behavioral disorders due to use of cannabinoids – other mental and disorders .
18. לאחר חקירתו של פרופ' דנון, הגישה הנתבעת בקשה להורות על פסילת חוות דעתו ולמנות מומחה אחר תחתיו. בקשה זו נדחתה על ידי ביום 7.5.17.

טענות התובע

1. פרופ' דנון הדגיש בחקירתו כי זיהה אצל התובע התמכרות לקנאביס וקבע כי יש לו תלות חזקה בסם. בכך נסתרה טענת הנתבעת כאילו הוא צרך סמים קודם לתאונה וכיום הוא מוסיף להשתמש בסמים להנאתו. יש גם לדחות את טענת הנתבעת כאילו התובע השתמש בקוקאין לפני התאונה.
2. התובע מפנה לחקירת המומחה הפסיכיאטרי, שאישר כי הטיפול בקנאביס ניתן לתובע על רקע הכאבים מהם סבל ולא על רקע הפרעה נפשית. בנסיבות אלו יש לאמץ את מסקנתו של פרופ' דנון כי השימוש הממושך בקנאביס מלמד על רצף המעיד על התמכרות.
3. במסגרת חוות דעתו וחקירתו פירט פרופ' דנון את הקריטריונים לבחינת התמכרות, תוך שיישם קריטריונים אלו כהלכה על התובע. בהקשר זה מפנה התובע גם לחוות דעתו של פרופ' פרס אשר ציין כי התובע הודה שעישן קנאביס לפני הבדיקה, ולמרות זאת נמצאה רגישות ניכרת וכאבים מפושטים בכל הגוף, ובכך יש להוכיח את ההתמכרות לקנאביס, אשר אינו מסייע בהקלה על כאביו.
4. פרופ' דנון הסביר כי הטיפול בקנאביס קשור בהכרח לכאב הכרוני ולתגובה הדיכאונית מהם סובל התובע מאז התאונה ובעקבותיה, ואת מסקנתו זו יש לאמץ. התובע קיבל טיפול תרופתי ממושך עד שקיבל היתר לשימוש בקנאביס. עוד מפנה התובע לעדותו של פרופ' דנון, לפיה הרופאה המטפלת בהתמכרותו הינה אחת מהמומחים הטובים ביותר בארץ ואם היא המליצה לתובע על טיפול בקנאביס כנראה ששום טיפול אחר לא התאים לו.
5. פרופ' דנון עמד בחוות דעתו על ההפרעות שנגרמו לתובע עקב התלות בקנאביס וקבע כי הוא סובל מתסמונת כאב כרוני בשילוב דכאון וחרדה עם פגיעה משמעותית בתפקוד. עוד קבע, כי התובע מצוי במעגל של התמכרות קשה ואין ביכולתו לתפקד אפילו מספר שעות ללא קנאביס, וכי סיכוייו להיגמל קלושים. בחקירתו, העיד כי הוא פחות רואה סיכוי שהתובע יחזור לעבוד וכי התובע נמצא ברמה מאוד נמוכה מבחינה תפקודית.
6. חרף קביעתו של פרופ' פרס לפיה התובע יצליח להיגמל, יש לתת את הדעת לקביעתו של פרופ' דנון לפיה סיכויי הצלחת הגמילה הינם קלושים, בתוקף היותו המומחה בעל הידע והניסיון ביחס להתמכרויות.

טענות הנתבעת

1. אין מקום להסתמך על קביעותיו של פרופ' פרס באשר לנכות הנפשית בגין תלות בקנאביס; פרופ' פרס מונה כמומחה בתחום הראומטולוגי בלבד ולא בתחומי מומחיות אחרים כדוגמת התמכרות לסם, ולפיכך חרג מסמכותו בכל הקשור לקביעותיו בעניין התמכרות התובע. אין לפרופ' פרס את הידע הרפואי הרלוונטי לקביעת נכות נפשית בכלל ובשיעור שנקבע על ידו בפרט, בשים לב לכך שהינו מומחה ברפואה פנימית ובמחלות פרקים ואינו מומחה בתחום הנפשי או בתחום ההתמכרויות לסמים. פרופ' פרס עצמו העיד כי ישנם פסיכיאטרים מיוחדים להתמכרויות וגם המומחה הפסיכיאטרי, פרופ' מסטר, אישר בעדותו כי שאלת ההתמכרויות צריכה להיבחן על ידי פסיכיאטר ומוטב שתיבחן על ידי פסיכיאטר המתמחה בהתמכרויות.
2. לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין מתן רישיון לתובע להשתמש בקנאביס רפואי, ויש לאמץ את מסקנתו של פרופ' מסטר לפיה השימוש בקנאביס אינו קשור לתאונה אלא לכאבים הנובעים מבעיות גופניות אחרות.
3. פרופ' דנון לא מצא לבדוק, ולו באמצעות בדיקת שתן, האם התובע אכן משתמש בקנאביס.
4. מסקנתו של פרופ' דנון כי התובע מכור לקנאביס שגויה מאחר והיא מבוססת על נתונים עובדתיים שאינם מדויקים, תוך ניתוח הנתונים באופן מגמתי ומוטעה:
5. הרשעת התובע באחזקת 30 גרם קנאביס לשימוש עצמי אינה מלמדת על פעולה כפייתית להשגת הסם, ומסקנתו של פרופ' דנון בעניין זה כאילו מדובר בהגדלת המינון מעבר לכמות שהותרה לו מוטעית.
6. פרופ' דנון מצא לנכון לציין בחוות דעתו ריכוז של החומר הפעיל הגבוה מפרסומו הרשמי של הספק, וזאת באופן מגמתי. בניגוד למסקנתו של פרופ' דנון, כמות הסם שרכש התובע לאורך השנים, כמו גם ריכוז החומר הפעיל, הייתה אחידה.
7. לא הוכח כי התובע חש כמיהה לקנאביס והדבר לא עלה בתצהירים שהוגשו מטעמו. תיאורי הכמיהה לסם מהווים עדות כבושה ועל בית המשפט לדחות את המסקנות הנשענות עליהם.
8. לא חל שינוי בתפקודו הקוגניטיבי של התובע ומרבית התסמינים מהם הוא סובל פקדו אותו עוד לפני קבלת הרישיון לשימוש בקנאביס.
9. עוד טוענת הנתבעת להיעדרם של תסמיני גמילה בעת הפסקת השימוש בסם, המהווה סממן נוסף להתמכרות. היעדר תסמיני גמילה מלמד כי התובע לא היה מכור לסם ומשלא השתנו הנסיבות אין סיבה כי מצב התובע ישתנה והוא יפתח התמכרות לסם לאחר 4 שנות שימוש בו.
10. פרופ' דנון לא נתן את המשקל המתאים לאזכור השימוש בקוקאין; במכתב השחרור של התובע מבית החולים איכילוב מיום 6.4.14 צוין כי התובע השתמש בקוקאין ופרופ' דנון גרס שמדובר בדיווח בודד שאין להסיק לגביו מסקנות.
11. פרופ' דנון קבע נכות בשיעור 50% אך הפנה לתקנה המעניקה נכות בשיעור 40%.
12. ככל שייקבע כי התובע התמכר לסם, הרי יש באפשרותו להיגמל. קיימים מרכזים מיוחדים המיועדים לטיפול בהתמכרויות, לרבות בקנאביס, ובאפשרות התובע לעבור הליך גמילה.

דיון

1. אני מקבלת את טענת הנתבעת כי יש לבכר את חוות דעתו של פרופ' דנון על פני חוות דעתו של פרופ' פרס; פרופ' פרס הסביר בחקירתו כי קביעתו בנוגע לנכות התובע בגין תלות בקנאביס מתבססת על הספר "Sesil Medicine Text Book of Medicine" של רוג'ר וויייס, אליו הוא מפנה בחוות דעתו (הפניה 34 לחוות הדעת), שהינו ספר בתחום רפואה הפנימית המעניק את הכלים לקביעה זו (עמ' 175-172 לפרוטוקול). ואולם, פרופ' פרס הינו מומחה ברפואה פנימית ובמחלות פרקים ואינו בעל מומחיות בהתמכרויות. בחקירתו, אישר פרופ' פרס כי טיפול בהתמכרויות נעשה על ידי פסיכיאטרים מיוחדים להתמכרויות (עמ' 147 לפרוטוקול, שורות 18-17; עמ' 148, שורות 21-18; עמ' 149, שורות 6-1) ואישר כי הוא אינו עוסק בגמילה מסמים (עמ' 149 לפרוטוקול, שורות 10-9). יוער כי אף המומחה הפסיכיאטרי, פרופ' מסטר, אישר בחקירתו כי הערכת נכות בגין התמכרות לקנאביס צריכה להיעשות על ידי פסיכיאטר המתמחה בהתמכרות לסמים (עמ' 78 לפרוטוקול, שורות 7-5; עמ' 86, שורות 24-22; עמ' 87, שורה 1). לפיכך, בכל הנוגע להערכת נכות התובע בגין תלות בקנאביס, מצאתי כי יש לבדוק את מסקנותיו של המומחה הרלוונטי הוא פרופ' דנון.

הקשר הסיבתי בין התאונה לבין ההתמכרות לקנאביס

1. הנתבעת טוענת כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לשימוש בקנאביס. הנתבעת מפנה לחוות דעתו של פרופ' מסטר, שם נכתב כי התובע קיבל מחברו מריחואנה רפואית מעת לעת (כפעם בשבועיים) וכי הדבר מועיל לו. עוד נכתב שם כי ד"ר שבכר אישרה לתובע קנאביס רפואי בשל הכאבים מהם הוא סובל ועל פי הערכתו של פרופ' מסטר, ד"ר שבכר מתייחסת לכאבים הנובעים "מהבעיות הגופניות השונות, הלא קשורות לתאונה נשוא התביעה". הנתבעת טוענת כי יש לאמץ מסקנתו זו של פרופ' מסטר.

עוד מפנה הנתבעת לחוות דעתו של פרופ' פרס שם נכתב כי בהיעדר נתונים לפיהם השתמש התובע בקנאביס לפני התאונה הרי ש"יש לזקוף את השימוש בקנאביס לתוצאות התאונה" (עמ' 19 לחוות הדעת). הנתבעת מדגישה כי מאחר והתובע השתמש בסמים לפני התאונה הרי מסקנתו של פרופ' פרס מבוססת על אדן מוטעה ואין לקבלה. עוד היא סבורה כי "שילוב האמור בחוות הדעת של פרופ' מסטר ופרופ' פרס מעלה תהיות בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה למתן הרישיון לשימוש בקנאביס רפואי. לא מן הנמנע שהתובע תמרן את המערכת על מנת להשיג את הסם באופן חוקי וזול".

1. פרופ' דנון אישר בחקירתו את שנקבע בחוות הדעת מטעמו, כי בשל כאביו של התובע הוא קיבל טיפול תרופתי ובהמשך קיבל קנאביס לטיפול בכאבים אלו (עמ' 402 לפרוטוקול, שורות 7-1). פרופ' דנון התבקש להסביר מדוע התובע החל לקבל קנאביס רק כחמש שנים לאחר התאונה, והסביר כי לאחריה טופל התובע על ידי פסיכיאטר ותפקד ברמה הרבה יותר טובה, ובכלל זה עבד בעבודות מזדמנות והקים משפחה, ובהמשך החל לסבול מתסמונת הכאב הכרוני. בתשובה לשאלה האם תסמונת זו הייתה רדומה במשך חמש שנים, השיב כי התסמונת עשויה להיות רדומה אף כעשר או חמש עשרה שנים (עמ' 402 לפרוטוקול, שורה 26 ועמ' 403, שורות 18-1). פרופ' דנון התבקש להתייחס לכך שטרם קבלת הקנאביס סבל התובע מכאבים בגין אבנים בכליות וכן נחבל בידו לאחר התאונה נשוא הליך זה, בעוד שחוות הדעת לא התייחסה לנתונים אלו (עמ' 403 לפרוטוקול, שורות 24-22 ועמ' 405, שורות 5-3; 9-8) והסביר כי ראה את המסמכים הרפואיים על בעיה זו, אך מדובר בתופעה החולפת כאשר הכאב נעלם לאחר שהאבן נשטפת (עמ' 405 לפרוטוקול, שורות 23-22 ועמ' 406, שורות 2-1) וכן שלל את החבלה בידו של התובע כמשפיעה על השימוש בקנאביס (עמ' 408, שורות 8-1). פרופ' דנון עומת עם הטענה כי לא נגרמה לתובע חבלת ראש בעקבות התאונה והופנה לחוות דעתו במסגרתה ציין כי כתוצאה מהתאונה התובע נחבל בראש וכן צוינה ההערה הבאה: "לא ברור הדיווח בעניין ההכרה: בדו"ח מד"א מצוין בהכרה מלאה, באיכילוב מצוין ללא חבלת ראש או אובדן הכרה, במכבי מצוין ללא הכרה ובתל השומר מצוין עם אובדן הכרה". פרופ' דנון נימק את קביעתו לפיה לתובע נגרמה חבלת ראש, בכך שלא תתכן תאונה כפי שנגרמה לתובע ללא חבלת ראש ומבלי שהנפגע יעבור זעזוע מוח (עמ' 408 לפרוטוקול, שורות 13-11; עמ' 409, שורות 13-4; עמ' 410, שורות 25-15; עמ' 411, שורות 13-1), והסביר כי הסיכוי לכאב כרוני כתוצאה מחבלת הראש שנגרמה לתובע גבוה יותר מכאב כליות או כאב באיבר אחר בגוף (עמ' 408 לפרוטוקול).
2. זאת ועוד, פרופ' דנון נשאל בחקירתו האם התובע עשוי היה לקבל אישור לטיפול בקנאביס עוד בשנת 2008 או 2009, ככל ובשנים אלו המדיניות בתחום זה הייתה מקלה יותר, והשיב כי "משנת 2006 עד שנת 2010 רק אבחנות מסוימות בעיקר קשורות לסרטן ואבחנות אחרות כמו טרשת נפוצה קיבלו אישור לטיפול בקנאביס. כאב כרוני, תאונות דרכים, PTSD ואבחנות נוספות נכנסו רק ב-2009 ללקסיקון או להגדרה של ההגדרות היותר מורחבות" (עמ' 517 לפרוטוקול, שורות 10-8; עמ' 520, שורות 19-18; עמ' 521, שורות 2-1). דהיינו העובדה שהתובע לא יכל להשתמש בקנאביס אינה יכולה לפעול כנגדו באשר לשאלת הקשר הסיבתי.
3. פרופ' דנון אישר בעדותו, בהתייחס לחומר הרפואי שעמד בפניו, כי כל הרופאים שטיפלו בתובע ברפואה הציבורית שייכו את הטיפול בקנאביס לכאב הכרוני ממנו הוא סובל ולתגובתו הדיכאונית (עמ' 521 לפרוטוקול, שורות 14-11). יודגש בעניין זה כי מסקנתו של פרופ' מסטר מבוססת על פרשנות לפעולותיה של ד"ר שבכר ולא על דברים מפורשים שנכתבו על ידה.
4. בנוסף, פרופ' דנון העיד כי לא ראה בתיקו הרפואי של התובע דיווח על שימוש בקנאביס מהתקופה שבה שהה במיאמי ועד לחודש מרץ 2010 אז הומלץ לו לראשונה על טיפול בקנאביס, ועמד על הקשר שבין התאונה להתמכרות התובע לקנאביס:

"ת. אם אני אומר לך, זאת אומרת מאוד סביר להניח אם זה המצב, זה מה שמופיע בתיק הרפואי ואנחנו רואים שרק מאז התאונה האיש הידרדר מצבו הבריאותי, סובל מכאבים כרוניים במצב נפשי, רק בעקבות זה אחרי שטיפול תרופתי ממושך לא עוזר לו, נותנים לו קנאביס. זאת אומרת סביר שהקנאביס וההתמכרות היא תוצאה של התאונה.

ת. תוצאה של התאונה לטיפול.

ש. כן. עכשיו,

ת. זה בעצם כאילו טיפול. טיפול שגרם להתמכרות, מה שאנחנו הגדרנו pseudo addiction".

(עמ' 484 לפרוטוקול, שורות 23-21 ועמ' 485, שורות 6-1).

1. לאור האמור, מצאתי כי מסקנתו של פרופ' דנון בדבר הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין ההתמכרות לקנאביס מבוססת על הראיות שהוצגו בפניו ואין מקום לסטות ממסקנתו זו.

שאלת התמכרותו של התובע לקנאביס

1. בחקירתו, ציין פרופ' דנון כי בחוות דעתו השתמש גם ב-ICD-10 וגם ב- DSM-5 (ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי) לבחינת התמכרותו של התובע לקנאביס, אך הסביר כי ה- ICD-10 רלוונטי יותר מאחר וב- DSM-5 אין הגדרה להתמכרות. פרופ' דנון הופנה לקטע מתוך ה-ICD-10, ואישר כי מדובר בפרמטרים לקביעת התמכרות (עמ' 459 לפרוטוקול, שורות 22-19 ועמ' 460, שורות 13-1). מהקטע הנ"ל (נ/20) עולה כי אבחנה מוגדרת של תלות תיעשה בד"כ רק אם שלושה או יותר מהתסמינים הבאים הופיעו במקביל במהלך השנה האחרונה:
2. רצון עז או תחושת כפייה ליטול את החומר.
3. קשיים בשליטה על התנהגות של נטילת חומרים מבחינת תחילתה, סיומה או רמות השימוש.
4. מצב של נסיגה פיזיולוגית כשהשימוש בחומר הופסק או הופחת, כפי שמעידים תסמונת הנסיגה האופיינית עבור החומר, או שימוש באותו חומר (או חומר הקשור קשר הדוק) עם כוונה להקלה או הימנעות מהסימפטומים של הנסיגה.
5. עדות לעמידות, כך שמינון מוגבר של חומרים פסיכואקטיביים נדרש על מנת להשיג אפקטים אשר במקור נגרמים על ידי מינונים נמוכים יותר. דוגמאות ברורות לכך נמצאו באנשים עם תלות באלכוהול או באופיום העשויים ליטול מינון יומי שמספיק כדי לגרום לנכות או להרוג משתמשים שאין להם עמידות.
6. הזנחה פרוגרסיבית של הנאות או אינטרסים אלטרנטיביים בגלל שימוש פסיכואקטיבי בחומר וכמות מוגברת של זמן הכרחי כדי להשיג או ליטול את החומר או כדי להתאושש מהשפעותיו.
7. התעקשות על שימוש בחומר למרות עדות ברורה להשלכות מזיקות באופן הנראה לעין, כגון פגיעה בכבד באמצעות שתייה מופרזת, מצב רוח דכאוני בעקבות תקופות של שימוש בחומרים כבדים, או פגמים בתפקוד הקוגניטיבי הקשורים לסמים; נדרשים מאמצים כדי לקבוע כי המשתמש היה, או שאפשר היה לצפות כי יהיה, מודע לאופי ולהיקף של הנזק.
8. כאמור, פרופ' דנון ציין בחוות דעתו מספר תסמינים המעידים על התמכרות לקנאביס ובין היתר כמויות הולכות וגדלות של שימוש בסם ושימוש כפייתי בו. את מסקנתו כי התובע מכור ביסס על אדנים עובדתיים אשר לטענת הנתבעת אינם מדויקים. לאחר שבחנתי את טענותיה נראה כי אין מקום לקבוע כי מסקנתו של פרופ' דנון בדבר התמכרות התובע מוטעית וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

עריכת בדיקת שתן

1. הנתבעת משיגה על כך שלא נערכה לתובע בדיקת שתן בכדי לבדוק האם הוא אכן מכור לקנאביס. לא מצאתי פסול בעובדה שלא נערכה לתובע בדיקה מעין זו לאחר שהוכח בפני המומחה משלל ראיות אחרות כי אכן התובע משתמש בקנאביס.

הרשעת התובע באחזקת סם

1. פרופ' דנון סבר כי התובע החזיק בכמות של 30 גרם של סם מסוג חשיש לשימוש עצמי וזאת בנוסף לכמות של 30 גרם של קנאביס שאושרה לו, ומכך הסיק כי התובע פעל בכפייתיות להשגת הסם. בחקירתו אישר פרופ' דנון כי עוד בחודש יולי 2011 ניתן לתובע רישיון לרכישת 60 גרם קנאביס ומאז ועד בדיקתו בפניו זוהי הכמות שאושרה לו. לטענת הנתבעת העבירה בוצעה בחודש ספטמבר 2011 ומכאן כי מסקנתו של פרופ' דנון לפיה התובע פיתח תלות בסם אשר באה לידי ביטוי בצורך להגדלת המינון מעבר למינון שהותר לו - מוטעית. עיון בפסק הדין ובתסקיר המבחן שנערך בעניינו של התובע (נספח א' לבקשת הנתבעת מיום 6.4.17 לפסילת חוות דעתו של פרופ' דנון) מביא למסקנה כי יש לדחות את טענת הנתבעת; כמפורט במסמכים אלו, התובע הורשע באחזקת חשיש וזאת לאחר שלגרסתו לא עלה בידו לקבל את הקנאביס הרפואי שאושר לו עקב מחסור בקנאביס בחברה ממנה נהג לרכוש אותו. התובע הבהיר לקצינת המבחן כי רכש את הסם לאחר שחש כי אינו מסוגל להתמודד עם כאביו. התנהלות זו של התובע מתאימה להערכת פרופ' דנון כי התובע פיתח תלות בקנאביס ופעל בכפייתיות להשיגו.

ריכוז THC גבוה מזה הנקוב בפרסום הרשמי של הספק

1. פרופ' דנון ציין בחוות דעתו כי ריכוז החומר הפעיל עלה במהלך השנים וכי ככל שרמת ריכוז ה- THC גבוהה יותר כך גדל הסיכון להתמכרות.

הנתבעת טוענת כי המספרים בהם נקב המומחה בחוות דעתו אינם מדויקים; פרופ' דנון מצא לציין בחוות דעתו ריכוז הגבה מפרסומו הרשמי של הספק וכתב כי הריכוז הינו 22%-24% בעוד שבפרסום של הספק BETTER צוין שהריכוז הינו 20%-22%, והדבר מעיד על מגמתיות חוות הדעת.

1. בחוות דעתו התייחס פרופ' דנון להזמנת קנאביס מהספק BETTER מיום 30.6.12, של PK בכמות של 50 גרם ו- BB בכמות של 10 גרם, בציינו כי ריכוזי החומרים הפעילים המצוינים בהזמנה הינם TCH בריכוז 22%-24% ו- CBO בריכוז 0.01% (עמ' 10 לחוות הדעת). בחקירתו העיד המומחה כי הריכוז של PK יכול להגיע עד 25%, מאחר ויש סטיית תקן של 20%-25% לכאן או לכאן (עמ' 388 לפרוטוקול, שורות 11-3). כשעומת המומחה עם הפרסום של הספק, לפיו ריכוז ה- TCH של PK הינו 20%-22%, הסביר כי "זה לא מדע מדויק. מדובר בירק, ריכוז נע בערך ברבע ממה שהם מפרסמים לכיוון גם של עליה וגם של הורדה" (עמ' 388 לפרוטוקול, שורות 19-16). כשנשאל מדוע הוא מעלה את הריכוז כלפי מעלה ולא מוריד אותו כלפי מטה ככל שישנה סטייה, הסביר שישנן חברות המייצרות ומוכרות קנאביס אשר מפרסמות ריכוז שהינו נמוך יותר מהריכוז הקיים במוצרים שהן מוכרות (עמ' 389 לפרוטוקול, שורות 21-18). המומחה עמד על כך שאספקת קנאביס במדינת ישראל על ידי חברות פרטיות, כדוגמת חברת BETTER, אינה מוסדרת ואינה מפוקחת על ידי משרד הבריאות ואין אחידות בכל הנוגע לריכוזים בקנאביס (עמ' 389 לפרוטוקול, שורות 26-21; עמ' 390, שורות 4-1; עמ' 391, שורות 2-1). עוד הסביר המומחה כי חברה כדוגמת BETTER אינה יכולה לבדוק בכל שנה את הריכוזים ביבול הקנאביס והיא מבצעת בדיקות מזדמנות מדי שנתיים או שלוש שנים (עמ' 393 לפרוטוקול, שורות 5-1). פרופ' דנון העיד כי על סמך ניסיונו הקליני בדרך כלל ניתן ריכוז גבוה יותר מהריכוז שנרשם, אך אין בידיו הוכחה על בסיס טבלה או הוכחה מעבדתית לעניין זה (עמ' 394 לפרוטוקול, שורות 7-4). עוד העיד כי THC בריכוזים הגבוהים מריכוז חד ספרתי, אפילו בשיעור של 10% או 15%, עלול לגרום להתמכרות, וכי אף לפי שיטתו של ב"כ הנתבעת והטבלה שצורפה על ידו - הריכוז שניתן לתובע גורם להתמכרות (עמ' 509 לפרוטוקול, שורות 12-2). אשר על כן איני סבורה כי יש בריכוזי ה-THC בהם נקב המומחה כדי לשלול את מסקנתו כי ריכוז שכזה עלול לגרום להתמכרות.

כמות הסם שרכש התובע

1. בחוות דעתו, ציין פרופ' דנון כי מסמכי הספקים מהם צרך התובע קנאביס מעידים כי הכמות עלתה במהלך השנים בהדרגה, שכן התובע החל לקבל כמות של 30 גרם ולאחר מכן הכמות עלתה ל- 60 גרם. פרופ' דנון הסיק כי עלייה זו מלמדת על התמכרות. הנתבעת טוענת כי מסקנה זו אינה במקומה, שכן כמות הסם שרכש התובע לאורך השנים הייתה אחידה. עוד היא טוענת כי פרופ' דנון הודה בחקירתו שבתחילה נהוג לרשום לחולים מינון נמוך ובהמשך להעלותו לפי הצורך, כך שיתכן שהתובע קיבל תחילה מינון של 30 גרם ובהמשך עבר למינון של 60 גרם אשר התאים לו מלכתחילה, ועל כן מסקנתו בדבר הגדלת המינון שגויה.
2. פרופ' דנון הסביר בחקירתו כי נהוג לתת תחילה מינון קטן בכדי לבדוק האם יש תגובות אלרגיות, תגובות הפוכות או התנהגויות אחרות או תופעות משמעותיות כמו חרדה ודיכאון עקב השימוש בקנאביס, ובמקרה הספציפי של התובע הוא אינו יודע האם המינון הועלה בגין התמכרותו או בגין הצורך שלו בקבלת מינון גבוה יותר בשל כאביו. המומחה הדגיש כי ניתן להתמכר לקנאביס גם לאחר תקופה קצרה של שימוש ואפילו 3 חודשים (עמ' 367 לפרוטוקול, שורות 22-15 ועמ' 368, שורות 8-1). גם אם יש ממש בטענה זו של הנתבעת כי לא ניתן לקבוע שהעלייה במינון אינה מעידה בהכרח על התמכרות ויתכן כי מדובר בהתאמה בלבד, עדיין אין בכך כדי לערער את מסקנת המומחה בדבר קיומה של התמכרות המבוססת על אדנים עובדתיים אחרים כפי שפורט לעיל ויפורט להלן.

תסמיני הכמיהה לקנאביס

1. פרופ' דנון ציין בחוות הדעת, כי התובע חזר בפניו מספר פעמים על חששו שכמות הקנאביס לא תספיק עבורו לכל החודש, וכן כי הוא נכנס לאי שקט ומרגיש שהצורך בהשגת הסם חזק ממנו. הכמיהה לעישון, הציפייה והחרדה שלו שמא לא יהיו לא מה לעשן, משקפות את הצורך העמוק שלו ואת התלות שפיתח בקנאביס.

הנתבעת טוענת כי לדברים אלו אין זכר בתצהיר התובע, על אף שנחתם לאחר מתן חוות הדעת מטעם פרופ' פרס. בנוסף, בתצהירי אביו של התובע ורעיית התובע אין זכר לשימוש בקנאביס. לטענת הנתבעת רק לאחר שהתכונן ב"כ התובע לחקירת פרופ' מסטר והצגת התסמינים המצוינים ב-DSM4, למד התובע מהן התלונות שעליו להציג בפני פרופ' דנון. תיאורי הכמיהה לסם מהווים עדות כבושה ועל בית המשפט לדחות את המסקנות הנשענות עליהם. מרבית התסמינים המתוארים בחוות דעתו של פרופ' דנון הם תולדה של התלונות שמסר לו התובע, המעוניין לבסס טענה לפיה פיתח התמכרות לקנאביס, ולפיכך היה על פרופ' דנון לנהוג משנה זהירות בדברי התובע ולהתעלם מדברים שלא נזכרו בתצהירו או בעדותו. פרופ' דנון עצמו הודה בחקירתו כי התובע לא פרש בפניו את מלוא התמונה; כך אישר כי אם היה יודע שהתובע מבקר בחדר כושר הייתה לכך השלכה על ניתוח מצבו, כי רכיבה על אופנוע כבד אינה מתיישבת עם קביעתו כי התובע סובל מחוסר ריכוז, וכי קיימים הבדלי גרסאות בין דברים שאמר התובע לקצינת המבחן לבין הדברים שנאמרו לו בעניין יחסיו עם אשתו ורצונו להשתלב בשוק העבודה.

1. פרופ' דנון הסביר בחקירתו כי לעיתים ההתמכרות לקנאביס היא כה משמעותית עד שאנשים אינם מוכנים להודות בהתמכרותם מחשש שיאבדו את האפשרות להשתמש בקנאביס. עוד הסביר כי הוא רואה את התובע כמכור לקנאביס אך הוא סבור שהתובע אינו חושב כך כי אם סבור שמדובר בתרופה המסייעת לו לבצע את הדברים הבסיסיים ביותר. המומחה העלה סברה כי הדברים לא צוינו בתצהירים לאור חשש התובע ובני משפחתו לאבד את הרישיון לקנאביס. כשנשאל מדוע בבדיקתו התובע כן העלה את נושא הכמיהה לקנאביס ולא חשש לשלילת הרישיון, הסביר כי התובע נשאל שאלות ספציפיות בנושא ובהתאם לכך סיפק תשובות (עמ' 380-378 לפרוטוקול). ההסברים שנתן המומחה בעניין זה מקובלים עלי ולא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו. על כן אין לשלול את קביעתו כי התנהלותו זו של התובע משקפת את הצורך העמוק שלו להשתמש בקנאביס ואת התלות שפיתח בו.

תפקודו הקוגניטיבי של התובע

1. פרופ' דנון הפנה בחוות הדעת לבדיקה שערך לתובע ממנה למד כי חלה ירידה משמעותית בתפקודו הפרה מורבידי ומצא כי יש עדות לקשיים במטלות הדורשות ריכוז ותהליכי למידה. לפיכך נקבע על ידו כי השפעת השימוש הממושך הביאה לפגיעה בתפקוד הקוגניטיבי. הנתבעת טוענת כי התובע התלונן על מרבית התסמינים האמורים עוד לפני שניתן לו הרישיון לשימוש בקנאביס, ותסמינים אלו מיוחסים לנכותו הפסיכיאטרית והנוירולוגית מבלי קשר לשימוש בקנאביס: התובע תיאר בפני פרופ' מסטר תחושה של "סתימת המוח"; בחוות הדעת של ד"ר ורבר צוין שהתובע נבדק בדצמבר 2006 על ידי פסיכיאטר של קופת החולים, אשר התייחס לתופעות שונות מהן סבל התובע, ופרופ' דנון אישר בעדותו כי תופעות אלו עלולות היו לנבוע גם מקנאביס, ומכאן שלא ניתן ללמוד על החמרת מצב התובע לפני ואחרי השימוש בו; בחוות הדעת של ד"ר ורבר צוין שביום 6.6.07 התלונן התובע על כאבי ראש ברקות, מצבי עצבנות והפרעות שינה, שאובחנו ביום 17.1.13 כקשורות לתסמונת הפוסט טראומטית ממנה הוא סובל; ד"ר ורבר קשרה בחוות דעתה בין כאבי הראש, הפרעות השינה והירידה הקוגניטיבית הקלה לזעזוע המוח ממנה סבל התובע.
2. גם טענה זו של הנתבעת יש לדחות. פרופ' דנון העיד כי בשנים שלאחר התאונה ועד לקבלת הקנאביס תיפקד התובע ברמה גבוהה יותר (עמ' 403 לפרוטוקול). עוד העיד כי חלק מהתסמינים מהם סובל התובע החמירו אחרי השימוש בקנאביס והדבר נובע מההתמכרות (עמ' 534 לפרוטוקול). אשר על כן יש לקבל את קביעת המומחה בדבר ירידה בכושרו הקוגניטיבי של התובע ואת מסקנתו כי ירידה זו מעידה על התמכרות.

היעדר תסמיני גמילה

1. הנתבעת טוענת להיעדרם של תסמיני גמילה בתקופות בהן התובע לא נטל קנאביס, המלמדים כי הוא לא היה מכור לסם. ביום 2.4.14 אושפז התובע בבית החולים איכילוב בגין דלקת ריאות והשתחרר ביום 6.4.14. בסיכום הרפואי לא צוין כי התובע השתמש באשפוז בקנאביס רפואי ומאידך אין זכר לתסמיני גמילה, אף שאלו היו אמורים להופיע בחלוף 72-48 שעות. פרופ' דנון אף הודה בחקירתו כי ישנם פרקי זמן ארוכים ללא עדות לשימוש בסם. היעדר סימני גמילה מלמד כי התובע לא היה מכור לסם ומשלא השתנו הנסיבות אין סיבה כי מצב התובע ישתנה והוא יפתח התמכרות לסם לאחר 4 שנות שימוש בו.
2. פרופ' דנון הסביר בעדותו את היעדרם של תסמיני הגמילה לאחר מספר שעות ללא עישון, כדלקמן:

"ש. יפה. שאלת אותו תגיד לי, כשלא לקחת את הטיפול, את הקנאביס, אחרי כמה זמן קיבלת את התופעות האלה? שאלת אותו את השאלה הזאת?

ת. התשובה היא שאלתי אותו והוא ענה אחרי מספר שעות כבר יש לו קריז והוא מחפש את המנה הבאה שלו, כי אם לא הוא לא יכול לעמוד בזה. זו הייתה התשובה. ברגע שבן אדם בקריז,

ש. עכשיו השאלה שלי הייתה, השאלה שלי הייתה,

ת. אם הגענו לתופעות גמילה. התשובה היא לא הגענו לתופעת הגמילה כי רוב האנשים שיש להם קריז כבר לא מחכים להגיע לתופעות הגמילה, להתאשפז בבית החולים כדי לקבל עזרה. הם מחפשים כל דרך למצוא את הסם כדי להשתיק את,

ש. תראה לי איפה כתוב בחוות דעתך שהוא לא לקח את התרופה ונכנס לקריז. תראה לי.

ת. כתוב ברגע שהוא מתחיל את היום שלו בבוקר ומעשן, אם הוא לא מעשן בכלל הוא לא מתחיל לתפקד. במהלך היום הוא דואג לזה שהוא ממשיך אחר כך כדי לספק את המנה הבאה וכתוב שם באופן מפורש שגם אם וכאשר הוא לא מקבל את זה, יש לו חוסר שקט, יש לו פתיל קצר, יש לו עצבנות".

(עמ' 424 לפרוטוקול, שורות 26-14 ועמ' 425, שורות 2-1).

1. בנוסף, פרופ' דנון אישר בחקירתו כי חרף תקופה רצופה של שנה במסגרתה אין קבלות על רכישת קנאביס, ישנן מספיק תקופות ארוכות בהן יש רצף המעיד על התמכרות (עמ' 512 לפרוטוקול, שורות 19-17 ועמ' 513, שורות 11-3). שאלת ההתמכרות הינה בתחום מומחיותו של פרופ' דנון ואם הגיע למסקנה זו לאחר בדיקה מדוקדקת של התובע אין מקום להתערב במסקנתו זו.

השימוש הנטען בקוקאין

1. בחוות הדעת התייחס פרופ' דנון לסיכום אשפוז מבית החולים איכילוב מיום 6.4.14, בו הוזכר "שימוש בקוקאין" וציין כי מכיוון שישנו דיווח אחד בלבד אין ביכולתו להסיק מסקנות ולכן אינו יכול להתייחס לנתון זה. בחקירתו הסביר פרופ' דנון כי מדובר בשימוש מזדמן וכי בבית החולים איכילוב לא בוצעה בדיקה בכדי לוודא האם התובע משתמש באופן קבוע בקוקאין. המומחה הבהיר כי שאל את התובע אודות שימוש בקוקאין וזה השיב בשלילה, אך לא ציין את תשובתו בחוות הדעת והתייחסותו לנושא הייתה זניחה, מאחר ולא התרשם מבעיית התמכרות לקוקאין ואף לא ראה מסמך שיכול להעיד על כך. עוד הסביר, כי תופעות ההתמכרות של שימוש בקוקאין שונות מאוד מתופעות ההתמכרות של שימוש בקנאביס, שכן הקוקאין הינו סם ממריץ וההתמכרות לו מתבטאת בהזיות וטריפים ולאדם המכור לסם זה יש מצב רוח מרומם והוא פועל בחוזקה, עושה החלטות לא נכונות ובעל חשק מיני מוגבר (עמ' 350 לפרוטוקול, שורה 26; עמ' 351, שורות 2-1, 12-5, 22-19; עמ' 353, שורות 2-1, 14-10; עמ' 354, שורות 14-1). מהאינטייק שהוגש על ידי המומחה עולה כי נרשמה השאלה "מצויין שלקח קוקאין – לבדוק איתו באיזו תקופות?" וצוין בתשובה "שולל שימוש בקוקאין (ארצות הברית עישן קנאביס)" (נ/21, בעמ' 5). שאלת השימוש בקוקאין וההתמכרות לו נבדקה על ידי המומחה ונשללה על ידו ואין מקום להתערב במסקנתו.
2. בחקירתו הנגדית עומת המומחה עם טענת הנתבעת כי היה עליו לבצע בדיקה השוללת שימוש בקוקאין. המומחה הסביר בעניין זה כי בדיקה זו הייתה מראה תוצאה חיובית ל-THC שזהו החומר הפעיל גם בקנאביס וכי על מנת לבדוק שימוש בקוקאין היה צורך לבצע בדיקה משורש השערה במעבדה טוקסיקולוגית, בדיקה אשר אינה כלולה בסל הבריאות ועלותה נעה בין 2,000$ ל- 2,500$ (עמ' 355 לפרוטוקול, שורות 10-5). עוד הבהיר כי משנמצא על ידו כי התובע סובל מתסמיני התמכרות לקנאביס לא מצא לנכון לבצע בדיקה בדבר התמכרויות נוספות. לא מצאתי פסול במסקנה זו של המומחה לפיה מאחר ונמצאה התמכרות לקנאביס לא מצא לנכון לבדוק גם התמכרות לקוקאין.
3. לסיכום, שוכנעתי כי יש לקבל את מסקנת המומחה בדבר התמכרות התובע לקנאביס. תפקידו של מומחה מטעם בית המשפט הינו "להעמיד לרשות בית-המשפט את הידע, הנתונים והעובדות בתחום שבו נדרשת מומחיות על-מנת לסייע לבית-המשפט בגיבושה של המסקנה המשפטית הנכונה (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 948 (2002) (להלן: "עניין שטרן")). ככלל, בית המשפט יאמץ את חוות דעתו של מומחה מטעמו ולא יסטה ממנה אלא אם מתקיימים נימוקים כבדי משקל לעשות כן (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (31.12.1988); עניין שטרן, בעמ' 949-948; רע"א 3941/14 מולאים נ' שירותי בריאות כללית (ביה"ח סורוקה) (11.9.2014)).
4. בענייננו, לא מצאתי כי מתקיימים נימוקים המצדיקים סטייה מחוות דעתו של פרופ' דנון. המומחה בדק את התובע פעמיים וחוות דעתו ברורה, מפורטת ומנומקת. אף עדותו ביחס לחוות הדעת הייתה מנומקת היטב ועולה בקנה אחד עם הראיות.
5. בעניינו של התובע מתקיימים התסמין הראשון, השלישי והשישי, לרשימת התסמינים של המופיעה ב -ICD-10, ועל כן אין מקום לסטות ממסקנת פרופ' דנון לפיה התובע התמכר לקנאביס.

שיעור הנכות

1. פרופ' דנון קבע בחוות דעתו כי לתובע 50% נכות פסיכיאטרית על פי ס' 33(א)(4) לתקנות המל"ל, בגין הפרעה נפשית והתנהגותית כתוצאה משימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים, ועל פי אבחנה F12.8 בספר האבחנות של ארגון הבריאות העולמי, ה- ICD-10 - הפרעות נפשיות עקב התמכרות לקנאביס,mental and behavioral disorders due to use of cannabinoids - other mental and disorders.
2. פרופ' דנון הסביר בחקירתו כי אבחנות המל"ל אינן מעודכנות ולפיכך התבסס על אבחנה מתוך ה- ICD-10, שהינו מקובל יותר בז'רגון המקצועי (עמ' 472 לפרוטוקול, שורות 21-20), ומכיל סעיף ספציפי הנוגע לתלות בקנאביס רפואי, בעוד שתקנות המל"ל אינן קובעות סעיף דומה (עמ' 537 לפרוטוקול, שורות 6-3). עם זאת, מאחר וספר זה אינו קובע אחוזי נכות, הסתמך המומחה על תקנות המל"ל לצורך קביעת שיעור הנכות ביחס לתובע (עמ' 473 לפרוטוקול, שורות 9-1), וקבע כי שיעור הנכות הינו 50% במטרה להתאים את נכות התובע לקביעה הרלוונטית ב- ICD-10, שהינה הספרות עליה הוא מסתמך (עמ' 537 לפרוטוקול, שורות 7-4).
3. ס' 33(א)(4) לתקנות המל"ל, עליו התבסס פרופ' דנון, קובע נכות בשיעור 40% בגין הליקוי הבא: "מצב פוסט פסיכוטי עם סימני ליקוי ניכרים, הגבלה של כושר העבודה והפרעה בולטת בדפוסי ההתנהגות והתפקוד הנפשי והחברתי". המומחה אישר בחקירתו כי התובע אינו סובל ממצב פוסט פסיכוטי, אך לגישתו יתר חלקי הסעיף מתקיימים בעניינו (עמ' 473 לפרוטוקול, שורות 23-16). המומחה הסביר כי נכות התובע גבוהה מהשיעור הקבוע בסעיף 33(א)(4) אך אינה מתאימה לשיעור הקבוע בסעיף 33(א)(5):

"ש. קבעת לו נכות לפי סעיף 33, תזכיר לי בטובך.

ת. לפי סעיף 33 של ביטוח לאומי.

ש. כן, אבל בוא נראה איזה סעיף קטן.

ת. סעיף קטן? אנחנו נמצא, תיכף. אוקי. 33 א' סעיף קטן 4: הפרעה נפשית והתנהגותית כתוצאה משימוש בחומרים פסיכו אקטיביים,

ש. בוא נראה שאנחנו באותו דבר נמצאים. תראה בטובך,

ת. אני כן יודע שהמספר הזה זה לא מספר מדויק כי בביטוח לאומי בספר האחוזים הם לא מעודכנים וגם,

ש. אצלי כתוב שהסעיף הזה זה 40 אחוז נכות.

ת. אני אומר האחוזים האלה לא מעודכנים. הוא בהחלט לא מתאים לסעיף 5, אבל הוא יותר מסעיף 4. זה משהו שצריך להיות בין לבין, כי סעיף 5 כבר זה אם אני לא טועה 70 אחוז, זה רחוק ממה שצריך להיות.

ש. לא, 5 זה 50 אחוז. ו-4 זה 40 אחוז..."

(עמ' 471 לפרוטוקול, שורות 17-6).

פרופ' דנון נשאל "אתה כמומחה...כשאין לך בנמצא סעיף ספציפי, זה נכון שמה שנוהג לעשות מומחה זה ללכת ולעשות התאמה, סעיף מותאם. נכון?" והשיב כי "זה מה שנעשה בהמלצות" (עמ' 538 לפרוטוקול, שורות 3-1). המומחה הסביר בנוסף כי הוא סבור שיעור הנכות המתאים למצבו של התובע הינו 50% וכי אין בתקנות המל"ל סעיף המתייחס למצב תפקודי יותר גרוע (עמ' 538 לפרוטוקול, שורות 22-13).

1. התאמת סעיפי הליקוי הקבועים בתקנות המל"ל למצבו של נפגע ספציפי על ידי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט הינה פרקטיקה מקובלת. בענייננו, פרופ' דנון הסביר בעדותו מדוע מצא כי יש לקבוע את נכותו של התובע בשיעור של 50%, באופן המותאם לסעיף 33(א)(4) לתקנות המל"ל הקובע, כאמור, 40% נכות בלבד. לא מצאתי כל פסול בכך שפרופ' דנון קבע לתובע נכות בשיעור 50%, וזאת לאור הצורך בהתאמת הסעיף למצבו הספציפי של התובע והסימפטומים מהם הוא סובל. הדבר אינו מעיד על פגם בהתנהלותו כפי שטוענת הנתבעת ויש לדחות טענתה זו.
2. לפיכך, יש להעמיד את נכותו של התובע בגין התלות בקנאביס על שיעור הנכות אשר נקבע על ידי פרופ' דנון, שהינו 50%.

אפשרות הגמילה

1. הנתבעת מפנה לחוות דעתו של פרופ' פרס שם נקבע כי שומה על התובע להיגמל מהשימוש בקנאביס וככל וייגמל ישתפר מצבו לאין ערוך. אף בעדותו התייחס לאפשרות כי התובע ייגמל ולסיכויי ההצלחה לכך, ועמד על כך שהתובע לא מיצה את אפשרויות הטיפול הניתנות לסובלים מפיברומיאלגיה בציינו יש לאפשרויות אלו יש תוצאות טובות. אמנם, פרופ' דנון סבר כי במצבו של התובע יהיה לו קשה יותר להיגמל, אך התסמינים שמהם, לשיטתו, עלול התובע לסבול במהלך הגמילה הינם התסמינים מהם הוא סובל ממילא, בגין ה- PTSD. לפיכך סבורה הנתבעת כי הימנעות התובע מלפנות למרכז גמילה מסמים, ללא הצדק סביר, צריכה לעמוד לחובתו, ומאחר והוא ממאן לפעול להקטנת נזקו יש לראותו כמי שאינו סובל מנכות שהיא תולדה של תלות בקנאביס ולשום את נזקיו כאילו נגמל לחלוטין מהתמכרותו לקנאביס.
2. גם טענה זו יש לדחות; פרופ' דנון מציין בחוות דעתו כי השיטות לטיפול בגמילה אינן יכולות לפתור את הבעיה ולסייע לתסמינים הפיזיולוגיים הקשים של הגמילה. בחקירתו, עמד על כך שסיכויי התובע להצליח להיגמל מהקנאביס הינם קלושים ואישר כי אם התובע יפנה לטיפול גמילה אשר לא יצליח, הוא עשוי למצוא עצמו במצב הרבה יותר קשה ממצבו הנוכחי, שכן הסם לא יוכל להרגיע אותו, וכן הסביר כי במצבו של התובע קשה יותר להיגמל בגלל מצבו הגופני, בציינו כי אין בנמצא נתונים מספריים של אנשים במצבו שהצליחו להיגמל (עמ' 534 לפרוטוקול, שורות 19-18, 23; עמ' 535, שורות 6-4, 26; עמ' 536, שורות 3-1, 15-7). כאמור משקבעתי כי חוות דעתו של פרופ' דנון עדיפה על פני חוות דעתו של פרופ' פרס, נוכח מומחיותו של פרופ' דנון, הרי יש לאמץ גם את מסקנתו של פרופ' דנון כי אין באפשרות התובע להיגמל.
3. לאור כל האמור לעיל, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור של 65.372%.

הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות

1. התובע טוען כי בעקבות התאונה הוא הפך מבחור עצמאי, פעיל ונמרץ שעבד למחייתו, לאדם התלוי במשפחתו וקרוביו, המרבה להסתגר בביתו והסובל ממצוקה נפשית קשה. עקב מגבלות התובע ונכויותיו ותופעות הלוואי בגין התמכרותו לקנאביס, כשלו ניסיונותיו להשתלב במעגל העבודה ואף בעתיד תמנע ממנו האפשרות להשתלב במעגל העבודה. על כן יש להעמיד את הנכות התפקודית של התובע על שיעור של 100%, לאור שילוב נכויותיו הקשות, העובדה כי הוא חסר השכלה וכן בהתאם לכישוריו ולעבודותיו עובר לתאונה שהיו עבודות פיזיות.
2. לטענת הנתבעת, קיימת חפיפה בין השפעות הנכויות בתחום הנוירולוגי ובתחום הפסיכיאטרי על כושר העבודה של התובע, ובפרט לאור קביעות המומחים כי נכויות אלו הינן בדרגות קלות עד בינוניות. באשר לנכות הראומטולוגית בגין הפיברומיאלגיה, אזי על פי קביעת פרופ' פרס חזרת התובע למעגל העבודה עשויה להיטיב עמו. לפיכך, סבורה הנתבעת כי הלכה למעשה סובל התובע מנכויות בתחום האורתופדי ובתחום הפסיכיאטרי בלבד, הגורעות לכל היותר 19% מכושר עבודתו. עוד נטען כי התובע עבד עם אחיו לאחר התאונה אך ביקש להסתיר זאת. הנתבעת מוסיפה כי יש לזקוף לחובת התובע את הימנעותו מלחזור למעגל העבודה מבלי שהייתה הצדקה רפואית לכך ולקזז מהפיצוי את הסכומים שהיה בידו להשתכר. שכן, אף לשיטתו הנכות המהותית הינה תולדה של ההתמכרות לקנאביס ואולם, חלפו למעלה מארבע שנים ממועד התאונה ועד לקבלת רישיון השימוש בקנאביס ובתקופה זו לא הייתה מניעה שהתובע יחזור למעגל העבודה.
3. יש לדחות את טענת הנתבעת באשר לחפיפה בין השפעת הנכות בתחום הנוירולוגי והשפעת הנכות בתחום הפסיכיאטרי על כושר העבודה של התובע. המומחית בתחום הנוירולוגי, ד"ר ורבר, ציינה בחוות דעתה כי הנכות הנוירולוגית בעניינו של התובע הינה "בנוסף לנכות הפסיכיאטרית שהוכרה לו אשר מתייחסת לאספקטים הנפשיים של הפגיעה מיום 18.4.2006". כאמור, ד"ר ורבר לא נחקרה על חוות דעתה ומסקנתה לא נסתרה בדרך כלשהיא. אף המומחה בתחום הפסיכיאטרי, פרופ' מסטר, לא נשאל בחקירתו אודות החפיפה האפשרית בין נכויות אלו. העובדה כי הנכויות בתחומים אלו הינן קלות עד בינוניות אינה מבססת טעם לקיומה של חפיפה ביניהן. הנכות הפסיכיאטרית נקבעה בגין הפרעת דחק בתר חבלתית, בעוד שהנכות הנוירולוגית נקבעה בגין כאבי ראש, הפרעות בשינה וירידה קוגניטיבית קלה וכאמור אינה מתייחסת לאספקטים נפשיים כלל. משכך, מדובר בנכויות שונות שאין ביניהן חפיפה.
4. בפסיקה נעשתה הבחנה בין המושגים "נכות רפואית"; "נכות תפקודית" - המתארת את השפעתה של הנכות הרפואית על תפקוד הנפגע בתחומים שונים; ו"גריעה מכושר ההשתכרות" - המהווה אחד מהמישורים, לרוב העיקרי, של תפקודו הכללי של הנפגע לשם חישוב הפיצוי. בין השלושה יתכנו פערים ועל בית המשפט להבחין ביניהם בהתאם לנתוני הנפגע העומדים בפניו אשר עשויים להשליך על תפקודו וכושר השתכרותו, כדוגמת גילו, כישוריו, השכלתו, עיסוקו לפני התאונה ואחריה, מידת השפעת הנכות הרפואית על יכולתו לעסוק באותו המקצוע ועוד. כמו כן, יש להתייחס לנסיבות שונות שיתכן כי ישפיעו על יכולת תפקודו של הנפגע, כדוגמת מצב התעסוקה בשוק. בהתאם לכך נקבע כי "אין לקבוע מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות" (ע"א 2577/14 ‏פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015)).
5. לתובע רישיון תיווך במקרקעין וכן תעודה על סיום קורס במיון והערכת יהלומים (נספח י"ב לתצהיר התובע). מתצהירו של התובע עולה כי כשנה וחצי לאחר התאונה הוא ניסה לעבוד כשליח אך עבודתו הופסקה לאחר כחודש לאור מצבו הגופני והנפשי. בהמשך ניסה לעבוד עם אביו בעסק לשיפוצים שבבעלותו, אך הוא לא הצליח להתמיד בעבודה זו מאחר שרב עם לקוחותיו של אביו. מלבד מגבלותיו הפיזיות של התובע אשר מנעו ממנו לעבוד בעבודות פיזיות או בעבודות המצריכות קשב וריכוז כדוגמת עבודה בהערכת יהלומים, אף מצבו הנפשי הקשה עליו להשתלב במעגל העבודה. בחקירתו העיד התובע כי לאחר התאונה לא הצליח להשתלב במעגל העבודה, חרף ניסיונותיו לעבוד בעבודות שונות: בעסקו של אביו בתחום השיפוצים; בתחום השליחויות ובתחום התיווך (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 31-22 ועמ' 25, שורות 4-1). התובע הבהיר כי בעבודתו עם אביו פיקח על פועלים ולא ביצע עבודה פיזית (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 32-28). באשר לעבודתו בתחום התיווך, העיד כי ניסה לעבוד בעבודה זו במשך מספר חודשים אך ללא הצלחה, והסביר כי לא הצליח להגיע לדירות בכדי להציגן בפני לקוחות (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 32-22 ועמ' 30, שורות 4-1).
6. מקובלת עליי טענת התובע כי נוכח פגיעותיו בתאונה נפגעה יכולתו לעסוק במיון והערכת יהלומים, וכך אף באשר לעבודות פיזיות או לעבודות המצריכות ריכוז ברמה גבוהה. עם זאת, מעדותו של התובע התרשמתי כי הוא כשיר לעבוד במשרה חלקית, ולפיכך מצאתי כי כי הגריעה מכושר ההשתכרות אינה תואמת את נכותו הרפואית, ויש להעמידה בשיעור של 60%, וכך גם באשר לנכות התפקודית.

בסיס השכר

1. לטענת התובע, עובר לתאונה הוא עבד בארה"ב כמלטש יהלומים והרוויח שכר ממוצע של כ- 4,000$, ובהמשך עבד כסבל ונהג משאית בחברת הובלות והרוויח שכר ממוצע של כ- 8,000$-10,000$. עבודה מעין זו מחייבת מאמץ פיזי ומאמץ מנטלי ניכרים ומאז שנפגע בתאונה, הוא אינו כשיר עוד לעבודה מעין זו. התובע טוען כי יש לאמוד את ממוצע שכרו לפי השכר הממוצע בארה"ב, מאחר שבמועד התאונה ארה"ב שימשה כמרכז חייו ולא מדינת ישראל. נטען, כי בהתאם לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארה"ב, נכון לחודש מאי 2016, השכר הממוצע בהובלה וסבלות עמד על סך של 25,980$, כשהנתונים תואמים את עדותו של התובע ואת עדות חברו לעבודה מר רוני כהן, בנוגע לשכרם בארה"ב בשנים שקדמו לתאונה. נוכח תקרת שילוש השכר הקבועה בדין, יש לחשב את הפיצוי לפי שילוש השכר הממוצע במשק בישראל, העומד על סך של 31,347 ₪ ברוטו ו- 24,015 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה.
2. הנתבעת טוענת כי אין לקבל את טענת התובע כי מרכז חייו במועד התאונה היה בארה"ב וכי הוא התכוון לשוב לשם לאחר חתונת אחיו. כוונת התובע להישאר בארץ נלמדת מהתנהלות התובע לפני התאונה, כאשר מצא לרכוש קטנוע וממסמכים שהוגשו מטעמו לאחר התאונה: מכתב ב"כ הקודם מיום 30.5.06, כתב התביעה ותשובותיו לשאלון. לטענת הנתבעת, אף אם תתקבל טענת התובע כי במועד התאונה מרכז חייו היה בארה"ב, הוא לא הציג כל ראיה להוכחת שיעור ההשתכרות לו הוא טוען ולא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, שהינו כבד וזאת מכוח הודאתו כי קיבל שכר במזומן בגין העדר אשרת עבודה. הנתבעת תוהה כיצד היה באפשרות התובע לשוב לארה"ב לאחר ששהה ועבד בה באופן בלתי חוקי, ואם היה הדבר עולה בידו סביר כי הרשויות היו פועלות לגרשו משם. עוד מצביעה הנתבעת על סתירות בין גרסת התובע לגרסת המצהיר מטעמו מר רוני כהן, בשאלה האם התובע עבד כשכיר או שהיה שותף בחברת ההובלות בה עבדו. ניתן ללמוד על פוטנציאל השתכרותו של התובע מנתוני מר כהן, שהעיד כי עם שובו ארצה עבד כפקח בעירייה ובהמשך כשליח, והרוויח שכר של כ- 5,000 ₪-6,000 ₪ בלבד. בנוסף, הימנעות התובע בתואנות שונות מלהביא ראשית ראיה באשר להכנסותיו רובצת לפתחו.
3. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי יש לראות את התובע כמי שיכולת ההשתכרות שלו במועד התאונה עמדה לכל היותר על השכר החציוני במשק שהינו כ- 6,600 ₪, בשים לב לנתוני התובע, לפיהם אין לו תעודת בגרות והוא בחר לעבוד בעבודת כפיים בארה"ב. אין להניח שהתובע היה מסוגל להשתכר כפי השכר הממוצע במשק, בשים לב לכך שאין לו תעודת בגרות וכן מאחר ופקד בתי חולים בתכיפות עוד לפני התאונה, כעולה מחוות דעתו של פרופ' פרס.
4. בתצהירו טוען התובע כי לפני התאונה הוא היה בחור בריא, פעיל ונמרץ, השתתף בקורס מיון והערכת יהלומים והיה בעל ידע וניסיון פרקטי כמעריך יהלומים. התובע טס לארה"ב, שם עבד כחצי שנה בחנות יהלומים של קרובי משפחה רחוקים של אביו, והרוויח שכר חודשי של כ- 4,000$, אותו קיבל במזומן מאחר שלא הייתה לו ויזת עבודה. לאחר מכן הכיר התובע אזרח אמריקאי אשר העסיק אותו בחברת הובלות שבבעלותו, במשכורת חודשית של כ- 8,000$-10,000$. התובע עבד בחברת ההובלות עד לחודש פברואר 2006, אז חזר לישראל לרגל חתונת אחיו והתכוון לשוב לארה"ב מיד לאחר מכן ולהמשיך לעבוד שם, אך התאונה גדעה את תכניותיו.
5. התובע לא הציג כל ראיה לשכרו הנטען בעבודתו בחברת ההובלות קודם לתאונה. כאמור, התובע טוען בתצהירו כי קיבל שכר במזומן מאחר שלא הייתה לו ויזת עבודה. התובע אישר בעדותו כי הגיע לארה"ב באשרת תייר וכי אסור היה לו לעבוד שם (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 9-6). ואולם, התובע לא הציג דפי חשבון בנק המצביעים על הפקדת מזומן בגובה השכר לו הוא טוען, או כל מסמך אחר שניתן ללמוד ממנו כי אכן הרוויח את הסכומים האמורים בעבור עבודתו. התובע אף לא הגיש תצהיר מטעם מעסיקו ביחס לשכרו. התובע נשאל בחקירתו בנוגע לאפשרות לבסס את טענתו לשכר הנ"ל והשיב כדלקמן:

"ש. הרווחת כל כך הרבה כסף 8000 דולר, 10000 דולר, בכל זאת הגעת לארץ, נכון, האם ביקשת לקבל תצהיר או אישור ממי שהחזיק אותך, שהיה שותף שלך שיגיד כמה הרווחת?

...

ת. ביקשתי ממנו לבוא לפה, אבל הוא עבר אסון ממש רציני, בנו הקטן נפטר ומאז איבד קשר, אי אפשר לפנות אליו הוא לא בקשר עם אף אחד יותר

...

ש. למרות השכר האסטרונומי הזה את היכול להוכיח שהרווחת סכום זה? [הטעות במקור-ח.ק.]

ת. אם היית בודק בשנים האלה, אני לא היחיד שעבדתי בהובלות בשנים האלה, היו שם אלפים של ישראלים שעבדו בהובלות, אם היית מברר יש לכם חוקרים, היית יודע שזה מה שמרווחים

ש. האם אתה יכול להוכיח לי במסמכים או ברישומים שלך, בהעברות כספים לארץ באיזו צורה שזה מה שהרווחת?

ת. אין לי מסמכים, לא היה לי שם חשבון בנק, כל הכסף היה בשחור, אין לי שום דבר"

(עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 25-23; 29-28 ועמ' 18, שורות 13-7).

1. בנוסף, בעוד שבחקירתו העיד התובע כי הוא היה שותף בחברת ההובלות בה עבד בארה"ב והסביר כי "אני עבדתי כקבלן משנה, עשיתי את ההובלות, הוא היה עם הניירות והתחלקנו ברווחים" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 30-25), הרי שמתצהירו, מתצהיר תשובותיו לשאלון (נ/4, שאלה 22ג') ומעדותו מיום 9.12.08 בדיון בבקשה לתשלום תכוף (בש"א 2628/08) שהוגשה לבית משפט השלום ברמלה (נ/3, בעמ' 6 לפרוטוקול, שורות 2-1), עולה כי עבד כשכיר בחברה זו. אף בתצהיר של מר כהן, המצהיר מטעם התובע אשר עבד עמו בחברת ההובלות, צוין כי הוא והתובע עבדו כשכירים בחברה. כשנשאל התובע בחקירתו מדוע ציין בתצהירו כי עבד בחברת ההובלות כשכיר, לא עלה בידו ליישב סתירה זו והוא השיב "עניתי למה ששאלו אותי. אני לא מבין מה זה משנה" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 4-2).
2. התובע אף לא הציג כל ראיה בדבר השכר הנטען בעבודתו בתחום היהלומים. בחקירתו, העיד כי עבד בארה"ב בתחום זה אצל קרובי משפחתה של אביו, שאמם הייתה קרובה לסבתו וגדלה עמה, והתגורר בביתם במשך 7-6 חודשים. נוכח התנהגותם עזב התובע את עבודתו ומאז אינו בקשר עמם ולפיכך נתקל בקושי לבקש מהם להעיד או להגיש תצהיר בדבר הסכומים ששילמו לו. עוד העיד כי רק הוא וקרוביו ידעו על היחס כלפיו ועל עזיבת העבודה בגין יחס זה (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 32-26 ועמ' 14, שורות 12-1).
3. התובע לא הוכיח את טענתו כי היה בכוונתו לחזור לארה"ב וכי יש לחשב את שכרו בהתאם לשכר הממוצע בתחום ההובלות שם; מגרסתו של התובע עולות סתירות שונות בעניין זה ועדותו לא נמצאה אמינה בעיני. כאמור, בתצהיר התובע נטען כי הוא חזר לארץ לרגל חתונת אחיו והתכוון לחזור לארה"ב מיד לאחר מכן ולהמשיך לעבוד שם. ואולם, הדברים אינם עולים בקנה אחד עם כתב התביעה, במסגרתו נטען כי "עובר לתאונה במהלך חודש 2/06 שב התובע מטיול בארה"ב בן מס' שנים במהלכו עבד בהובלות ... התובע היה בתחילת תהליך של הרשמה להשלמת בגרויות ולמציאת עבודה" (ס' 7 לכתב התביעה). כשנשאל התובע בחקירתו על האמור בכתב התביעה, השיב כי "ברור שאני אמצא עבודה, אני לא אשאר בבית ולא אעשה כלום במשך שלושה חודשים" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 7-6). בשאלון מטעם הנתבעת נשאל התובע האם עבד בארבע השנים האחרונות עובר לתאונות והתבקש לפרט, בין היתר, את מועדי תחילת העבודה וסיומה ואת סיבת הפסקת העבודה. בתצהיר התשובות לשאלון מיום 26.10.07, השיב התובע ביחס לשאלה זו כי עבד בארה"ב מתחילת שנת 2004 ועד ליום 15.2.06, ובסעיף המתייחס לסיבת הפסקת העבודה ציין "הגעתי לחתונת אחי שהתקיימה בסוף חודש 2/06 והתכוונתי להשלים בגרויות ולהתחיל ללמוד ולעבוד". דהיינו, מכתב התביעה ומתצהיר התשובות לשאלון עולה כי התובע חזר ארצה במטרה ללמוד ולעבוד כאן, ולא התכוון לשוב לארה"ב ולהשתקע בה. אף במכתב מיום 30.5.06 של ב"כ הקודם של התובע, עו"ד דב שמואלי, נכתב כי "בשנת 2003 נסע מרשי לטיול בארה"ב אצל קרוביו ונשאר שם ועבד בהובלות...עד סוף חודש 2/06 שאז שב לארץ לצמיתות, בין השאר לחתונת אחיו שנערכה ביום 28.2.06. מרשי היה בתהליך של הרשמה להשלמת בגרויות ולאחר מכן לימודי אדריכלות או הנדסה" (נ/5). כשהתובע עומת עם מכתב זה, השיב "מה? כל מה שהעו"ד הזה עשה היה כותב מה שבא לו וכל מה שעולה על רוחו, ולכן פיטרתי אותו" (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 15-9).
4. יוער כי אף אם הייתה מתקבלת גרסת התובע לא ניתן היה לקבל את טענתו בעניין גובה השכר הממוצע; האסמכתא לגובה השכר הממוצע בארה"ב למשרת הובלות, אליה מתייחס התובע בסיכומיו (נספח א' לסיכומים) מתייחסת לשכר שנתי (ANNUAL MEAN WAGE) ולא שכר חודשי כטענתו. דהיינו, השכר השנתי הינו 25,080$ והשכר החודשי הינו 2,090$.
5. ככלל, בעניינו של בגיר אשר טרם גיבש את דרכו המקצועית טרם פגיעתו בתאונה, בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות יהיה לפי השכר הממוצע במשק (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 914 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: "ריבלין"); ע"א 10064/02 מגדל נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, 32 (2005) והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צי'בוטארו, פסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט חשין (25.11.2009)). נתון זה ישמש את בית המשפט בפסיקתו ככל שלא הובאו ראיות לפיהן הנפגע עשוי היה להרוויח יותר או פחות מהשכר הממוצע במשק, לאור נתוניו האישיים (ריבלין, בעמ' 914; ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי, פסקה 8 לפסק דינו של המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין (20.02.2008)).
6. בענייננו, כאמור לעיל, במועד התאונה היה התובע בחור צעיר בתחילת דרכו אשר טרם גיבש את דרכו המקצועית וביקש להשלים בגרויות וללמוד. לפיכך, יש להעמיד את בסיס השכר לצורך הפסדי ההשתכרות על השכר הממוצע במשק, אשר כיום הינו 9,858 ₪, ובניכוי מס הכנסה - 9,207 ₪.
7. יש לדחות את טענות הנתבעת כי יש להעמיד את בסיס השכר על השכר החציוני במשק. אמנם, התובע עבד בעבודות פיזיות טרם התאונה אך נראה כי מדובר בעבודות מזדמנות. אף מהעובדה שלתובע אין תעודת בגרות לא ניתן ללמוד כי הוא היה מרוויח פחות מהשכר הממוצע במשק, וזאת בשים לב לגילו הצעיר ומאחר וכאמור נתתי אמון בגרסתו לפיה ביקש להשלים בגרויות וללמוד. לפיכך, אין לסטות מההנחה כי יש לחשב את הפסדי השכר לפי השכר הממוצע במשק (ר' לעניין זה ע"א 1429/08 חנוכייב נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, בעמ' 8 (25.9.2011)). עם זאת, מאחר והיו נדרשות לתובע כחמש שנים להשלמת בגרויות ולימודים, יש לחשב את הפסדי השכר בחמש השנים הראשונות שלאחר התאונה לפי שכר חודשי של 7,000 ₪, ומסיומה של תקופה זו לחשב את הפסדי השכר על פי השכר הממוצע במשק, כמו גם ביחס להפסדי ההשתכרות בעתיד.

הפסד השתכרות לעבר

1. על פי חוות דעת המומחה האורתופדי, נקבע לתובע אי כושר מלא למשך 5 חודשים לאחר התאונה, דהיינו מיום 18.4.06 עד ליום 18.9.06. לפיכך, ביחס לתקופה זו, יש לפסוק לתובע פיצוי מלא בהתאם לשכר בסך של 7,000 ₪:

7,000 ₪ X 5 חודשים = 35,000 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה – 37,132 ₪.

1. מתום תקופה זו נקבעה לתובע על ידי המומחה האורתופדי נכות זמנית בשיעור 50% למשך 4 חודשים. וכן, על פי חוות דעת המומחה הפסיכיאטרי, נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 20% למשך שנה מיום התאונה. מכאן, שבתקופה שמיום 19.9.06 ועד ליום 19.1.07 הנכות המשוקללת עמדה על שיעור של 82.9%, ובמעוגל 83%, והפיצוי הינו כדלקמן:

7,000 ₪ X 4 חודשים X 83% = 23,240 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה - 24,603 ₪.

1. מתום תקופה זו, ועד לסיומה של שנה מיום התאונה, דהיינו מיום 20.1.07 ועד ליום 18.4.07, נכותו המשוקללת של התובע עמדה על שיעור של 69.220%, ובמעוגל 70%, בהתאם לנכויות הצמיתות והנכות הפסיכיאטרית הזמנית. הפיצוי ביחס לתקופה זו הינו כדלקמן:

7,000 ₪ X 3 חודשים X 70% = 14,700 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה - 15,536 ₪.

1. מתום תקופה זו, עת התגבשו כלל הנכויות הצמיתות, ועד לתום 5 שנים מיום התאונה, דהיינו מיום 19.4.07 ועד ליום 18.4.11, יש לחשב את הפיצוי לפי פגיעה בשיעור 60% בכושר ההשתכרות ובהתאם לשכר של 7,000 ₪:

7,000 ₪ X 48 חודשים X 60% = 201,600 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה - 210,740 ₪.

1. מתום 5 שנים מיום התאונה, דהיינו מיום 19.4.11, ועד היום, יש לחשב את הפיצוי לפי פגיעה בשיעור 60% בכושר ההשתכרות ובהתאם לשכר הממוצע במשק בניכוי מס הכנסה:

9,207 ₪ X 81 חודשים X 60% = 447,460 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה – 455,042 ₪.

1. סך הפיצוי בגין הפסדי השכר לעבר הינו 743,053 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

1. יש לחשב את הפיצוי בהתאם לשכר הממוצע במשק בניכוי מס הכנסה, עד להגיעו של התובע לגיל 67:

9,207 ₪ X 60% X 239.6103 (מקדם היוון ל- 366 חודשים) = 1,323,655 ₪

הפסדי פנסיה

1. יש להוסיף פיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור של 12% מהפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, העומד על סך של 248,005 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

1. לטענת התובע הוא נדרש לעזרת בני משפחתו כדבר שבשגרה ובאופן החורג מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. לאחר התאונה שהה התובע במשך חודשים ארוכים בביתו ללא יכולת לתפקד. בנוסף, התובע אינו מסוגל לפתוח את יומו מבלי להסתייע ברעייתו, אשר בשל מוגבלותו ויתרה על לימודים וקריירה ונטל הטיפול בתובע, בילדיהם ובבית נפל על כתפיה. במקביל לעזרה פיזית התובע נזקק אף לעזרה כלכלית מצד הוריו וכן לווה כספים מגורמים זרים. התובע עותר לפיצוי בגין עזרה, לעבר ולעתיד, בסך של 300,000 ₪.
2. לטענת הנתבעת התובע הינו עצמאי ומצבו הרפואי אינו מצריך הסתייעות בעזרה חיצונית. העזרה מצד רעיית התובע, כנטען על ידה, אינה חורגת מעזרה המושטת על ידי בן זוג ושהותה בבית במהלך היום אינה נעוצה במצב התובע כי אם בכך שהיא מפעילה עסק למכירת מאפים מהבית. לפיכך, נטען כי אין מקום לפצות את התובע בגין עזרת צד ג' לעתיד אך מוצע לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג' בעבר, עבור התקופה בה נקבעו לתובע נכויות זמניות, בסך של 20,000 ₪.
3. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחוות הדעת ושמיעת העדויות השונות, ובשים לב לסוג פגיעותיו של התובע, מצאתי כי יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה, לעבר ולעתיד, בשיעור של 150,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

1. לטענת התובע, הוא נזקק ויזדקק לטיפולים שונים ובכלל זה טיפולים פסיכיאטריים, בדיקות, תרופות, משככי כאבים וקנאביס, והוצאותיו הינן מעבר לאלו המכוסות על ידי קופת החולים. התובע מבהיר כי השכיל לשמור קבלות חלקיות בלבד ואלו צורפו על ידו לתצהירו. התובע מפנה לקביעת המומחה הפסיכיאטרי לפיה יזדקק לטיפול פסיכיאטרי למשך שנתיים לפחות, בעלות חודשית משוערת של כ- 2,050 ₪ ובסך כולל של כ- 60,000 ₪ לתקופה של שנתיים. בנוסף, לאור קביעת פרופ' דנון כי סיכוייו של התובע להיגמל מהקנאביס הינם נמוכים, יש לפצותו בגין הוצאות על רכישת קנאביס. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות רכישת קנאביס לפי עלות של 400 ₪ לחודש. באשר לעבר, עותר התובע לפיצוי בסך של 36,277 ₪, לתקופה שמחודש מרץ 2010 (אז קיבל היתר לשימוש בקנאביס) ועד היום; באשר לעתיד, עותר התובע לפיצוי בהתאם לעלות הנ"ל, בהיוון לפי תוחלת חיים, בסך של 117,188 ₪. התובע טוען כי לאור נכויותיו יזדקק להוצאות רפואיות רבות נוספות ומבקש להעמיד את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך כולל של 500,000 ₪.
2. הנתבעת מציינת כי המומחים לא קבעו כי התובע זקוק לטיפולים רפואיים, למעט המומחה הפסיכיאטרי אשר קבע צורך בטיפול במשך שנתיים ממועד מתן חוות דעתו הראשונה, אך לטענתה מעיון בתיקו הרפואי של התובע, התרופות שרכש והקבלות שצירף עולה כי המלצת המומחה לא יושמה. התובע טופל בתקופה זו במסגרת הרפואה הציבורית, ומקבלותיו עולה כי לכל היותר נשא בהשתתפות עצמית בסכומים זניחים ולא נשא בעלויות אליהן מתייחס המומחה. כל הוצאותיו הרפואיות של התובע, החל מיום 1.1.10 (המועד בו נכנס לתוקף פרק ט' לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), התשס"ט-2009), מכוסות על ידי קופות החולים ואין לפצותו בגינן. באשר להוצאות רפואיות שהוציא התובע בפועל עד ליום 1.1.10, הרי שמדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה והסכום הכולל של הקבלות שהגיש התובע עומד על כ- 2,000 ₪. מוצע לפסוק פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך של 10,000 ₪.
3. באשר להוצאות התובע בגין קנאביס, בשים לב לקביעות פרופ' דנון ובפרט בכל הנוגע לסיכויי הגמילה הקלושים, ולאור הראיות שהוצגו בפני ובכלל זה מסמכי הזמנת קנאביס מספקים וקבלות על אספקת הקנאביס, מצאתי כי יש לפצות את התובע בסכום של 17,000 ₪ לעבר, במעוגל, על פי האסמכתאות שהגישו הצדדים, ובסכום של 120,000 ₪, במעוגל, בגין הוצאות הקנאביס לעתיד. יוער כי חלק מהקבלות שהוצגו הינן בגין תשלום בסך 360 ₪ עבור שירות קבלת הקנאביס ובתוספת 100 ₪ עבור שינוע, וחלק מהקבלות הינן בגין תשלום בסך 370 ₪ עבור שירות קבלת הקנאביס בלבד ללא תוספת תשלום בעבור שינוע. בסיכומיו, כאמור, עותר התובע למתן פיצוי בהתאם לסכום של 400 ₪ לחודש ולפיכך, מצאתי כי יש לחשב את הפיצוי בהתאם לסכום זה, שהינו ההוצאה החודשית הממוצעת של התובע בגין רכישת הקנאביס.
4. באשר להוצאות רפואיות אחרות להן טוען התובע, בהתאם לקביעת המומחה פסיכיאטרי התובע נזקק לטיפול פסיכיאטרי למשך שנתיים לפחות. עם זאת, התובע צירף לתצהירו 2 קבלות בודדות המלמדות על תשלום לפסיכיאטרים. מיתר הקבלות שצירף וכן מתיקו הרפואי עולה כי הוא טופל על ידי הפסיכיאטרית ד"ר שבכר באמצעות קופת החולים בה הוא חבר, במהלך השנים 2011-2007. עוד הציג התובע קבלות חלקיות שעיקרן עבור תרופות או ביקורים אצל רופאים.
5. בשים לב לנכויות התובע ולראיות שהוצגו בפני, מצאתי כי יש לפסוק פיצוי בגין הוצאות רפואיות אחרות, על דרך האומדן, בסך של 25,000 ₪.
6. הפיצוי הכולל בגין ההוצאות הרפואיות הינו בסך של 162,000 ₪.

הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד

1. לטענת התובע הוא נדרש להרבות בנסיעות לצורך קבלת טיפולים רפואיים ובדיקות רפואיות, והוצאות אלו צפויות להמשיך נוכח מצבו. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות נסיעה, לעבר ולעתיד, בסך של 150,000 ₪.
2. לטענת הנתבעת התובע אינו נזקק לפיצוי בגין הוצאות נסיעה, לאור הודאתו והודאת רעייתו כי הוא נוהג ברכב וכן רוכב על אופנוע כבד, והסך הכולל של הקבלות שהוצגו על ידו עומד על עשרות ₪ בלבד. בשים לב לכך ששיעור הנכות האורתופדית שנקבעה לתובע הינו 10%, המתייחסת להשפעה קלה על כושר הפעולה הכללי והתנועות בהתאם לס' 35(1)(ב) לתקנות המל"ל, מוצע לפצות את התובע, לעבר ולעתיד, בסך של 30,000 ₪.
3. בהתחשב בפגיעותיו של התובע ובטיפולים הרפואיים להם הוא נדרש וידרש והנסיעות בגינם, מצאתי כי יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה, לעבר ולעתיד, בשיעור של 50,000 ₪.

כאב וסבל

1. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 65.372%, והוא אושפז למשך חמישה ימים. הפיצוי בראש נזק זה הינו 143,443 ₪.
2. סך נזקו של התובע, לפני ניכויים, הינו 2,820,156 ₪.

ניכויים

תגמולי המל"ל

1. התובע טוען בסיכומיו כי הוא החל בהליך מיצוי זכויותיו מול המל"ל אך טרם נקבעו נכויותיו, ובהתאם לכך מבקש להורות כי הנתבעת תשלם את הפיצוי שייפסק לו במלואו מבלי לבצע ניכוי של תגמולי המל"ל, תוך הקפאת הניכוי והפקדתו בנאמנות אצל ב"כ התובע, עד להשלמת בירור התביעה במל"ל.
2. הנתבעת טוענת כי ככל שבית המשפט יקבע כי לתובע נכות בשיעור הגבוה מהשיעור הנטען על ידה וכי לנכות זו השפעה על כושר השתכרותו של התובע, יש לערוך ניכוי של תגמולי המל"ל מענף נכות כללית להם יהיה זכאי התובע, על פי חוות הדעת האקטואריות שהגישה הנתבעת. הנתבעת הגישה שתי חוות דעת אקטואריות: האחת לפי לוחות חיים בנכות כללית בתקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח-1978 (להלן: "תקנות ההיוון"), והשנייה לפי תוחלת חייו של התובע על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: "הלמ"ס"). לטענתה, יש לנכות את תגמולי המל"ל על פי חוות הדעת השנייה, בהתאם לפסיקה המורה כי צריכה להיות התאמה בין תוחלת החיים לפיה מחושב הפיצוי על ידי בית המשפט ובין תוחלת החיים לפיה מחושבים תגמולי המל"ל, ומאחר ובית המשפט צפוי לחשב את הפיצוי לתובע על פי תוחלת החיים של הלמ"ס. הנתבעת מתנגדת להקפאת תגמולי המל"ל כהצעת התובע ועומדת על ביצוע הניכוי במסגרת פסק הדין, בציינה כי יש לנכות את כל הסכומים שהתובע זכאי לקבל מהמל"ל ולא את אלו שהוא מקבל בפועל. לטענתה, הקפאת התגמולים תותיר פתח למחלוקות עתידיות בין הצדדים ויש להביא לכך שההליך יסתיים ופסק הדין יהיה סופי. התובע נמנע במשך למעלה מעשור למצות את זכויותיו במל"ל, התנהלות המהווה חוסר תום לב, ואין הצדקה לגרום להארכת ההליך המשפטי בעניינו. לחילופין ככל שבית המשפט יורה על הקפאת ניכויי המל"ל, יש להורות על הקפאתם בידי ב"כ הנתבעת ולא בידי ב"כ התובע. בנוסף, יש להקפיא את הסכום המקסימלי האפשרי לפי חוות הדעת האקטוארית, היינו האפשרות הרביעית המצויה בה, המביאה בחשבון כי התובע יקבל 100% מקצבת נכות מלאה וכן להביא בחשבון תוספת עבור רעיית התובע ושני ילדיו עד למועד בו יהיה בגירים, וכל זאת בהתחשב בחוות הדעת אשר נערכה לפי תוחלת החיים שנקבעה על ידי הלמ"ס. עוד מבקשת הנתבעת להורות לתובע למצות את זכויותיו במל"ל בשקידה סבירה ובתום לב ולהודיע לבית המשפט לאחר סיום ההליכים ולרבות הליכי ערעור, ככל שיהיו. לאחר שהנתבעת תעתיק את מלוא תיק המל"ל יבוצע על ידה ניכוי ו/או התחשבנות בהתאם לחוות דעת אקטוארית שתערך על ידה.
3. במקרים בהם זכאי הנפגע לגמלאות מהמל"ל, יש לנכות את סכום הגמלאות מהפיצויים אותם הוא זכאי לקבל מהמזיק. חובת הניכוי קבועה בסעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ביחס למזיק שהינו מעסיקו של הנפגע, ובכל הנוגע למזיק שהינו צד שלישי ולא מעסיקו של הנפגע, כבענייננו, חובת הניכוי נקבעה בפסיקה. במקרים בהם הנפגע אינו מקבל גמלה מהמל"ל אך הוא עשוי לזכות בגמלאות ככל שיגיש תביעה למל"ל, בית המשפט עשוי להקפיא את ההפרש שבין סכום הפיצוי לסכום התגמולים שהנפגע עשוי לקבל עד לבירור תביעתו לגמלאות. ככל שתביעתו תדחה על ידי המל"ל הסכום שהוקפא יועבר לידיו, וככל שהתביעה תתקבל הסכום שהוקפא יוחזר למזיק (ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל, פ"ד נח(2) 375, 382-381 (2004); רע"א 9475/02 המגן נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין (27.12.2004)). המלומד ריבלין התייחס בספרו לאופן הקפאת התגמולים:

"הסכום שהוקפא יעוכב, ברגיל, בידי המבטחת, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין. התובע יחויב להגיש תביעה מתאימה למוסד לביטוח לאומי בתוך פרק זמן סביר...חובת הניכוי או ההפקדה במשמורת, לפי העניין, של סכום כסף כשיעור הגמלה הצפויה מן המוסד לביטוח לאומי קמה מקום שבית המשפט סבור כי התובע עשוי למלא, לכאורה, אחר התנאים המזכים אותו בגמלת הביטוח הלאומי. במקרים אלה העובדה שהתובע לא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי או השתהה בהגשתה אין בה, כשלעצמה, כדי לייתר את ההפקדה במשמורת" (עמ' 1002-1001).

1. לאור נכותו של התובע כפי שנקבעה בהליך זה, הרי שהוא עשוי לזכות בגמלת נכות כללית. מסיכומי התובע עולה כי תביעתו עודנה מתבררת במל"ל ולפיכך אני סבורה כי יש להקפיא את ההפרש שבין סכום הפיצוי שנפסק על ידי לבין סכום הגמלאות המהוון שהוא עשוי לקבל. הסכום יעוכב בידי ב"כ הנתבעת, כמקובל. ככל שתביעת התובע תדחה על ידי המל"ל - הסכום המוקפא יועבר לו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ושכ"ט עו"ד מיום מתן פסק הדין, וככל שזכאותו תוכר על ידי המל"ל - הסכום המוקפא או חלק ממנו יוחזר לנתבעת. אמנם, התובע השתהה בפנייתו למל"ל לצורך מיצוי זכויותיו, אך אין בכך לייתר את הקפאת סך התגמולים. התובע יפעל בתום לב לצורך מיצוי ההליך במל"ל, לרבות הצגת כל חוות הדעת שהוגשו בהליך זה, ובסיומו יגיש הודעה מתאימה לתיק בית המשפט.
2. כאמור, הנתבעת הגישה שתי חוות דעת אקטואריות. בחוות הדעת הראשונה היוון תגמולי המל"ל חושב בהתאם ללוחות החיים שבתוספת לתקנות ההיוון; בחוות הדעת השנייה היוון תגמולי המל"ל חושב לפי לוחות תוחלת החיים המפורסמים על ידי הלמ"ס (חוות הדעת צורפו לבקשת הנתבעת מיום 4.5.16); לטענת הנתבעת, יש לנכות את התגמולים בהתאם לחוות הדעת השנייה. התובע לא התייחס לסוגיה זה בסיכומי התשובה מטעמו.
3. ככלל, תגמולי המל"ל שיש לנכות מהפיצוי לניזוק, כמו גם הפיצוי שזכאי המל"ל לתבוע מהמזיק, יחושבו בהתאם לתקנות ההיוון ורק במקרים בהם נמצא כי תוחלת חייו של הניזוק התקצרה, אזי יש להתחשב בניכוי תגמולי המל"ל בהתאם לתוחלת החיים המקוצרת (ע"א 7453/12 אלחבאנין נ' אברהם (9.9.2014) (להלן: "הלכת אלחבאנין")).

בת"א (י-ם) 3053/09 ע.א. נ' מדינת ישראל (3.2.2016) עמד כב' השופט וינוגרד על כך שבמקרים בהם בית המשפט פוסק לניזוק פיצוי בהתבסס על תוחלת החיים בהתאם ללוחות שמפרסמת הלמ"ס, אין לראות בכך ממצא שקבע בית המשפט אשר בגינו יש לבצע ניכוי שלא על פי תקנות ההיוון, שכן זכות התביעה של המל"ל במקרים מסוג זה מבוססת על תקנות אלו. לפיכך, יש לצמצם את תחולתה של הלכת אלחבאנין רק למקרים בהם נקבע ממצא עובדתי בנוגע לתוחלת החיים של הניזוק, כשפגיעתו הינה פגיעה פיסית קשה אשר ניתן לצפות כי תשפיע על תוחלת חייו (ר' פסקה 83 לפסק הדין).

1. בענייננו, אין כל קביעה כי תוחלת החיים של התובע התקצרה ומכאן שיש לדחות את טענת הנתבעת כי יש לבצע את הניכוי בהיוון לפי לוחות הלמ"ס, אלא יש לבצע את התחשיב על פי הלוחות שבתקנות ההיוון.
2. לאור האמור, יש לנכות את תגמולי המל"ל בהתאם לחוות הדעת הראשונה שהגישה הנתבעת, במסגרתה חושב ההיוון על פי תקנות ההיוון. בהתאם לקביעת הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות, שהינן בשיעור 60%, יש לחשב את התגמולים בהתאם לשיעור נכות זה בכל אחת מהקטגוריות המופיעות בחוות הדעת (קצבת נכות כללית; תוספת עבור רעיית התובע; תוספת עבור ילדיו של התובע) ושיעורם הכולל הינו 489,235 ₪.

תשלומים תכופים

1. הנתבעת שילמה לתובע תשלומים תכופים כדלקמן: סך של 11,500 ₪ ביום 29.6.06; סך של 23,500 ₪, הכולל שכ"ט עו"ד, ביום 16.10.06; סך של 20,287 ₪, הכולל שכ"ט עו"ד, ביום 11.12.08 (נספח ב' לראיות הנתבעת). התשלום הראשון, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית להיום עומד על סך של 16,764 ₪; התשלום השני, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית להיום עומד על סך של 34,021 ₪; התשלום השלישי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית להיום עומד על סך של 25,302 ₪.

סוף דבר

1. הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,820,156 ₪.
2. מסכום זה יוקפא בידי הנתבעת הסך של 489,235 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד על סכום זה.
3. להפרש בסך 2,330,921 ₪ יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 13% + מע"מ ולאחר מכן יקוזזו הסכומים הנזכרים בסעיף 143 לעיל.

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ח, 15 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.