בפני תביעה כספית.

כללי;

התובע שכר את שירותיו של הנתבע באוקטובר 2008 עבור בנו יהושע שלוש (להלן: "יהושע") שנקלע לקשיים כלכליים, ועמד נגדו צו איחוד תיקים בהוצאה לפועל כנגד חובות שצבר.

אין חולק כי מטרת ההתקשרות עם הנתבע היתה לשם הגשה וטיפול בהליך של פשיטת רגל ליהושע בתמורה לתשלום סך של 25,000 ₪ + אגרת פש"ר. אולם הצדדים חלוקים לעניין היקף השירות.

בגין ההתקשרות הנ"ל לא נערך הסכם בכתב אלא רק בע"פ.

ביום 23.2.09 הגיש הנתבע עבור יהושע בקשה לכונס הרשמי למתן אישור להגשת בקשה למתן צו כינוס בבית המשפט המחוזי, הכונס הרשמי לא השיב מיד לבקשה ועברו חודשים עד מתן תשובתו, ולא הוברר בפני מה הסיבות לעיכוב זה .

ביום 26.7.09 הגיש הנתבע, לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו כינוס נגד יהושע ולהכרזתו כפושט רגל וצירף לבקשה אישור בדבר המצאת העתק הבקשה לכונס הרשמי.

הכונס הרשמי הגיש תגובתו לבקשה בתיק הפש"ר ביום 26.10.09, וביום 9.11.09 ניתן נגד יהושע צו כינוס לנכסיו ובית המשפט קבע דיון בבקשת יהושע להכריז עליו כפושט רגל ליום 16.9.10.

במועד הדיון לא יכל הנתבע להתייצב, הוא שלח בקשה לבית המשפט לדחיית שעת הדיון אולם הבקשה נדחתה, הנתבע הודיע לנאמן שמונה ע"י ביהמ"ש על אי יכולתו להתייצב וזו התייצבה גם בשמו והודיעה בדיון כי אביו של הנתבע ביקש להציע הצעה ולכן התבקשה דחיית ההכרזה. ביהמ"ש לא נתן צו הכרזת פשיטת רגל והחליט כי על החייב להמציא אישורי הודעות לנושים ולכנ"ר תוך 30 יום.

עד כאן העובדות שאין עליהן מחלוקת.

טענות התובע:

התובע טוען כי ביום 9.1.2010 הוא זומן עם בנו למשרד הנתבע והאחרון ביקש תשלום נוסף בסך של 10,000 ₪ על מנת "להעיף" את התיקים הקטנים ולסגור עם הנושים הקטנים ואז יהיה קל להגיע להסכמות עם הבנקים, הסכום שולם לנתבע אך מאז התובע ויהושע לא שמעו מהנתבע עד שיבולי 2010 ביקשו לקבוע פגישה עימו להתעדכן במצב הדברים ומה עשה עם הכסף אולם הנתבע מסר כי זה לא עניינו של התובע מה עשה עם הכסף ובזאת הסתיימה הפגישה.

התובע טוען כי הנתבע לא הופיע לדיון שנקבע ביום 16.9.10 ולא שלח מכתב לנושים כפי שהתחייב, פעולה שכמעט גרמה לביטול תהליך הפש"ר והחזירה את יהושע לנקודת ההתחלה.

התובע טוען כי פנה לנתבע מספר פעמים על מנת שימציא לו העתק מההודעות לנושים אולם לא נמסרו לו ולכן החליט לבטל את הייצוג של הנתבע ובתאריך 20.12.10 ביטל התובע ובנו יהושע את ייפוי הכוח שניתן לנתבע ושכרו עו"ד אחר.

התובע דורש כי הנתבע יחזיר לו סך של 10,000 ₪ ששולם לו על מנת להעבירו לנושים והדבר לא נעשה, כמו כן הוא דורש החזר תשלום של 25,000 ₪ אשר שולם לנתבע עבור שכר טרחה.

טענות הנתבע:

הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה נגדו מאחר ו-

1. הוא נשכר ע"י התובע בתחילת אוקטובר 2008 על מנת להגיש בשם יהושע בקשה לפשיטת רגל בבית המשפט מחוזי, הבקשה הוגשה ביום 26.7.09 ונקבע דיון ביום 16.9.10 , אליו לא יכל להגיע ולכן ביקש מעו"ד נשר המנהלת המיוחדת מטעם ביהמ"ש להופיע בשמו וכך היה. בדיון ביהמ"ש דחה את מועד ההכרזה ל- 30 יום כדי לאפשר המצאת אישור בדבר הודעה לנושים. מכאן שלא היה פסול ו/או פגם בהתנהלות הנתבע וכתוצאה מפועלו של הנתבע, ניתן נגד יהושע צו כינוס נכסים סיום 9.11.09 והוא הוכרז כפושט רגל ביום 6.6.11. מכאן שקיבל את השכר המגיע לו כדין ונתן תמורתו ליהושע ויש לדחות את התביעה נגדו.

הנתבע טוען כי הטענה לפיה לא נשלחו הודעות לנושים אינה נכונה מאחר ויהושע חתם בכתב ידו שקיבל מהנתבע את הודעות לנושים בתיקי ההוצאה לפועל ביום 15.11.09.

2. הנתבע מודה כי אכן קיבל מהתובע סך של 10,000 ₪ כטענתו אולם טוען כי הסכום הנ"ל לא התקבל על מנת לשלם לנושים קטנים כטענת התובע אלא על מנת לטפל בתיק הוצאה לפועל (איחוד תיקים) 02-99574-08-2 שבו יהושע פיגר בתשלומים ובנק מרכנתיל החל בהליכי תפיסת רכבו של יהושע והתובע ויהושע פנו לנתבע ביום 26.7.09 כדי שיגיש בקשות לעכב הליכי מימוש העיקול.

3. הנתבע טוען כי לבקשת התובע ויהושע, הוא טיפל ביום 11.12.08 גם בהלוואה שנטל יהושע מבנק מזרחי טפחות בע"מ, כדי למנוע מצב בו לאחר הכרזתו של יהושע כפושט רגל, הבנק יגיש בקשה למימוש הרכב אשר היה משועבד לבנק בשעבוד ראשון בדרגה, סוכם עם הבנק כי התובע ייקח על עצמו התחייבות יהושע כלפי הבנק וכל עוד יעמד יהושע בתשלום ההלוואה הבנק לא יפעל למימוש הרכב. התובע הבטיח לשלם לנתבע בגין טיפולו אולם לא שילם דבר ובגין כך הגיש הנתבע תביעה שכנגד נגד התובע בסכום של 10,000 ₪.

התובע (הנתבע שכנגד) טוען כי ההתקשרות הראשונית עם הנתבע כללה טיפול בתיק פש"ר עד לקבלת הפטר כולל פגישות עם נציגי הבנקים ובכלל זה ההליכים מול בנק מזרחי והטיפול בתיק ההוצאה לפעול.

התלונות בבית הדין המשמעתי:

התובע הגיש תלונה נגד הנתבע בלשכת עורכי הדין, הנתבע הורשע בעבירות של שליחת יד בכספי לקוח, חוסר נאמנות ומסירות ללקוח, התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, אי שמירה על כבוד המקצוע. בית הדין קבע כי האמין לגרסת התובע ויהושע שהעידו בפניו, כי התשלום של 10,000 ₪ בוצע על מנת לסגור את הנושים הקטנים בתיק הפש"ר.

הנתבע זוכה בעבירה של אי הופעה לדיון ביום 16.9.10 ונקבע כי לא נגרם נזק ללקוח כתוצאה ממחדל הנתבע במיוחד לאור העובדה כי הודיע למנהלת המיוחדת להופיע בשמו וכך היה. אילו לעניין אי משלוח הודעות לנושים בית הדין אישר לנתבע להמציא העתק של אותן הודעות והנתבע צירף אישור חתימת יהושע על מסמך לפיו הוא קיבל את העתק מההודעות ומכאן החליט ביה"ד כי לכאורה הנתבע הוציא הודעות לנושים או לחלק מהם ולכן הוא זיכה אותו מחמת הספק.

הנתבע הגיש ערעור על החלטת בית הדין המשמעתי ובית הדין הארצי המשמעתי התערב בממצאי בית הדין המשמעתי המחוזי וזיכה את הנתבע מעבירה של שליחת יד בכספי לקוח, חוסר נאמנות וסירות ללקוח, ואי שמירה על כבוד המקצוע לאחר שדחה את גרסת התובע ובנו לגבי מהות התשלום של 10,000 ₪ וקבע כי עדויות התובע ובנו מעלות תהיות בנוגע לגרסתם מה שהוביל לזיכוי הנתבע מההאשמות.

מעמד פסק דין משמעתי בהליך בבית משפט לתביעות קטנות:

בהליך משמעתי כללי סדר הדין ונטל הבאת הראיות שונה במהותו מהליך אזרחי ולאור השוני בין שני ההליכים, במקרים בהם מזוכה נאשם בשל קיום ספק, לא ניתן לקבל את תוכן וממצאי פסק הדין המזכה כממצאים בפסק הדין בהליך אזרחי, מקל וחומר כאשר מדובר בבית משפט לתביעות קטנות שאינו קשור לסדרי הדין;

" על פסק הדין המשמעתי חלים אותם רציונאליים האוסרים על קבלת פסק דין פלילי מזכה, כראייה במשפט אזרחי" ברע (ארצי) 2055-01-13 פלוני נגד אלמונית (פורסם בנבו, 28.05.2013).

הכלל הוא שפסק דין שניתן בהליך אחד, איננו יכול להוות ראיה לאמיתות תוכנו בהליך אחר, משום ש"צריך הדין להיחתך לפי דברי העדים שהעידו בפני אותו שופט ועל סמך המסקנות שאליהן הגיע הוא באותו משפט, ולא מישהו אחר- ואפילו יהא זה שופט אחר" (י' קדמי, על הראיות חלק שלישי תש"ע- 2009 ע' 1549).

בע"א 783/83 קפלן נ' נובוגרוצקי, פ"ד לח(3) 477, 486, נפסק:

"דא עקא, שכפי ששם לא היה בית המשפט מוכן לקבל מימצאי מהימנות, שנקבעו במשפט אחר, כך גם כאן איננו יכולים לפנות - באשר למערכת העובדתית - למימצאיו של בית-משפט, שדן בתביעה אחרת, אף אם היא קרובה למערכת העובדות שלפנינו. מימצאים עובדתיים, שנקבעו במשפט אחד, אינם קבילים בתור שכאלה במשפט אחר (פרט להוראות המיוחדות שבסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971שאין עניינן לכאן)."

על כן, קביעותיו העובדתיות של שופט במשפט אחד הן בבחינת עדות שמועה או עדות סברה לגבי השופט הדן במשפט השני: "קביעותיו העובדתיות של שופט במשפט פלילי המבוססות על דברי העדים שראה ושמע הן בכל משפט אחר בגדר עדות שמיעה, ומסקנות השופט בעניין העדויות הן עדות סברה, שאיננה ניתנת להוכחה על-ידי הגשת פסק הדין בלבד; הכול בכפיפות להסדר המשפטי המיוחד שביטויו בסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], שאיננו נוגע לעניין דנן, והקובע זיקת גומלין בין משפט פלילי שהסתיים בהרשעה לבין משפט אזרחי שבו המורשע או חליפו הם בעלי דין. סעיף 42א הנ"ל ­כוחו בתחום שהותווה לו בחוק החרות, ואין בו כדי להנהיג שינוי בקשר לזיקה בין משפט למשפט, מעבר למה שנקבע בו." ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 470.

החריג לכלל זה הוא מצומצם ביותר, ומעוגן בס' 42א' לפקודת הראיות, [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן: "הפקודה"), הקובע כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים כראיה בהליך אזרחי בו הנאשם הוא בעל דין. בעניננו זוכה הנתבע על ידי בית דין משמעתי של לשכת עורכי הדין. אין עסקינן איפוא בפסק דין מרשיע, כנדרש לפי ס' 42א' לפקודה. ממילא לא חלה הוראת ס' 42א' לפקודה, ופסק הדין המשמעתי אינו קביל כראיה בהליך הנוכחי והוא מהווה לכל היותר עדות שמועה או סברה בכל הנוגע לאמיתות תוכנו. ראה גם בש"א (י-ם) 4994/08 עזבון אברהמי ז"ל נ' הרשות הפלשתינית (2009) (פורסם בנבו) וכן ת.א. (ת"א) 13023/94 מזור נ' רחמים. ראה גם ע"א (ת"א) 6975-06-13 יוסף דיאמנט נגד משה זינגל (פורסם בנבו, 12.09.2013).

ראה גם את בשא (ת"א) 5489/09 מירי טימסיט נגד משה שלום (פורסם בנבו, 16.02.2010) שבו נקבע כי:

" פסק הדין בהליך המשמעתי אינו יוצר "מעשה בית דין" או "השתק פלוגתא". גם אם פסק דינו של בית הדין למשמעת יהיה חלוט, פסק הדין של בית הדין למשמעת לא ייצור השתק פלוגתא במקרה הנדון, נוכח השוני בסדרי הדין ובדיני הראיות בין בית הדין למשמעת לבין בית הדין לעבודה. קיימים נימוקים כבדי משקל התומכים בקבלת העמדה לפיה פסק דין חלוט של בית הדין למשמעת הפועל מכוח שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963 המרשיע אדם בהטרדה מינית יהווה השתק פלוגתא לכאורה בהליך האזרחי כנגד אותו אדם. יש לראות בפסק דינו של בית הדין למשמעת ראייה לכאורה לאמור בו ממס' נימוקים: הטעם לקביעה כי פסק דין בהליך פלילי אינו יוצר השתק פלוגתא בהליך אזרחי הוא הפער הקיים בכללי סדר הדין והראיות בהליך הפלילי לעומת ההליך האזרחי, היוצרים חשש לעיוות דין אם תימנע מבעל דין האפשרות להוכיח מלכתחילה את טענותיו בהליך האזרחי. אולם, דיני הראיות בדין המשמעתי בהליכים שעניינם אישומים בהטרדה מינית והתנכלות נוקשים יותר מדיני הראיות בבית הדין לעבודה, ודומים לדיני הראיות בהליך פלילי. לפיכך, ככל שהנתבע הורשע בדין המשמעתי פסק הדין המרשיע ניתן לאחר שהורם נטל ראייה כבד יותר מנטל הראייה המוטל על התובעת בהליך אזרחי בבית הדין לעבודה. מכאן, השוני בדיני הראיות פועל לטובתו של הנתבע, ולכן אין מקום לקבוע כי יש בשוני זה כדי לגרום עיוות דין לנתבע."

לאור האמור, פסק הדין שניתן נגד הנתבע אינו מהווה מעשה בית דין לעניין התביעה שבפניי.

השאלות שבמחלוקת:

שתי שאלות שעומדות להכרעה בתיק זה:

1. האם הנתבע לא קיים את התחייבותו כלפי יהושע במידה שמצדיקה ביטול ההתקשרות והשבת הכספים ששולמו?

2. עבור מה שולמו 10,000 ₪ לנתבע בתחילת 2010? האם עבור טיפול בתיק ההוצאה לפועל או עבור תשלום לנושים קטנים?

הכרעה:

1. הטיפול בתיק הפש"ר:

לעניין אי ההופעה לדיון, עיון בפרוטוקול מעלה כי אכן הנתבע לא התייצב אך עו"ד שלומית נשר התייצבה במקומו ואף הודיעה כי התובע מבקש להציע הסדר ולכן ביקשה דחיית ההכרזה. ביהמ"ש , לאור העדר הודעות לנושים, אפשר 30 יום להמצאת ההודעות.

מכאן, שלא נגרם כל נזק מאי הופעת הנתבע לדיון ביום 16.9.10 במיוחד כי המנהלת המיוחדת הופיעה בשמו של הנתבע.

לעניין המצאת הודעות לנושים:

אין בתיק הפש"ר העתק הודעות לנושים מטעם התובע, ביטול ייפוי הכוח היה כשלושה חודשים לאחר הדיון בפני ביהמ"ש המחוזי, ובזמן זה היה על הנתבע להמציא העתק ההודעות לתיק.

עיון בת/2 מעלה כי יהושע נדרש ע"י המנהלת המיוחדת להמציא אישור הודעות לנושים כבר ביוני 2010 ועדיין הצדדים הגיעו לדיון ללא ההודעות והנתבע לא המציא אותם הודעות למנהלת המיוחדת וגם לא לבית המשפט.

הנתבע טוען כי התובע יהושע חתום על מסמך המאשר קבלת העתק מההודעות, המסמך לא הוגש לתיק. יהושע העיד (עמ' 7) : " אתה מציג לי מסמך ואני לא חתמתי עליו מעולם והחתימה לא חתימתי, זה מזוייף".

הנתבע העיד בפניי כי הוא ימציא את המסמכים (העתק הודעות לנושים) ויצרפם לסיכומים (ראה עדותו עמוד 13 שורה 21-22) אולם העתק ההודעות לא צורף לתיק.

אומנם וכעולה מפרוטוקול הדיון מיום 16.9.10, גם אם היו הודעות הנושים נמצאים בפני ביהמ"ש בדיון וגם אם היה הנתבע מופיע לדיון, הוא לא היה מוכרז באותה ישיבה כפושט רגל מאחר והתובע וכפי שהדברים נאמרו מפי עו"ד שלומית נשר, רצה להגיע להסדר עם הנושים, אך בכך כדי לפטור את הנתבע מלפעול כפי שנדרש לפי הוראות החוק בהליכי הפש"ר ולפי הוראת ביהמ"ש, דבר שלא הוכח כי נעשה ע"י הנתבע על אף דרישה של המנהלת המיוחדת ועל אף הוראה ברורה של ביהמ"ש עדיין בדצמבר 2010 לא היו בידי יהושע ולא בפני ביהמ"ש הודעות לנושים, דבר שהינו אלמנטרי בהליך פש"ר.

התובע, לאור התנהלותו של הנתבע, היה זכאי לבטל את ההסכם, בשל הפרתו ע"י הנתבע. אין זה סביר כי הודעות לנושים לא תומצאנה לתיק ו/או למנהל המיוחד במשך למעלה מ- שנה (מיולי 2009 ועד לדצמבר 2010).

בעקבות פיטורי הנתבע בדצמבר 2010 יהושע שכר שירותי עו"ד מאיר מור ושילם לו לפי המסמכים סך של 7,000 ₪ (ת/3) (על אף שהתובע טוען כי שילם 10,000 ₪ אולם אין ראיות לכך בתיק). עו"ד מור השלים את ההמצאות וליווה את יהושע עד לקבלת הפטר.

אם כך, עבודתו של הנתבע הסתכמה בהגשת בקשת הכינוס לביהמ"ש ולכנ"ר לאחר שהכין את מלוא המסמכים הנדרשים. אולם מי שליווה את ההליך, הופיע לדיונים, הגיש דוחות לכנ"ר היה עו"ד מור.

הנתבע התחייב לספק שירות משפטי עד לסיום הליך הפש"ר ומאחר והשירות הופסק בטרם קיים את מלוא התחייבותו, אין ספק יש מגיע לו שכר עד השלב בו הופסק השירות המשפט. במקרה זה יהא התובע זכאי להשבה חלקית ולא להשבת מלוא הסכום מאחר והוא ביצע חלק מהעבודה הנשרדת לפי ההסכם.

הסכום שיש להשיבו הינו סך 7,000 ₪ הסכום ששולם לעו"ד מור על מנת להשלים את הליך הפש"ר. מדובר בסכום המשקף נכונה את עלות ההליכים שנותרו ואשר נבצר מהנתבע לבצע, ורק סכום יושב לידי התובע ויתרת הסכום תישאר בידיו של הנתבע.

2. ההסכם בדבר היקף השירות - התשלום של 10,000 ₪;

כאמור, התובע טוען כי התשלום של 10,000 ₪ ניתן לאור בקשת הנתבע על מנת לסגור את התיקים הקטנים ויהא יותר קל לסיים עם הנושים הגדולים.

הנתבע מודה כי קיבל סך של 10,000 ₪ אולם טוען כי הם שולמו כנגד שכר טרחה לטיפול בדברים נוספים כגון ההלוואה בבנק מזרחי ותיק האיחוד.

הנתבע טען כי הסיכום עם התובע היה לטפל בתיק של יהושע הפש"ר אולם אין הוא אחראי בגין מחדלים ופעולות לא צפויות מטעם החייב כגון פיגור בתשלום שהינו באחריות ובאשמתו הבלעדית של יהושע ומכאן שהסיכום אינו יכול לכלול מקרים כאלו בהם חייב מתנהל שלא כדין.

אין חולק כי הנתבע טיפל בתיק ההוצאה לפועל והגיש בקשה לביטול תפיסת הרכב כהלכה ולתובע אין תלונות בדבר מקצועיות הטיפול.

אין חולק כי הטיפול בתיק ההוצאה לפעול היה ביולי 2009 בתקופה בה הוגשה הבקשה למתן צו כינוס אולם טרם ניתן צו כינוס נגד יהושע ועל כן הליכי הגביה טרם עוכבו. באותה תקופה יהושע פיגר ב- 4 תשלומים בתיק האיחוד ועל כן הבנק החל לפעול נגדו ומכאן נוצר הצורך בעיכוב הליכי העיקול.

התובע לא העיד בפניי אך גרסתו הוצגה מפי בתו שי והיא חזרה על הטענה שלו לפיה הסיכום הינו לטפל בכל ההליך כולל בנקים, הוצאה לפועל, בית משפט, מהנייר הראשון עד קבלת ההפטר.

על גרסה זו חזר יהושע בעדותו בפניי (עמ' 4) : " זה כולל סגירת תיקי הוצאה לפועל ובנקים ולקבל הפטר לכל החובות.."

בפניי גרסה מול גרסה;

לאחר שהקשבתי לצדדים קשב רב, עיינתי במסמכים ובטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי אותו תשלום של 10,000 ₪ הינו בגין טיפול בהלוואה ובתיק ההוצאה לפועל:

ראשית, התרשמתי מעדויות הצדדים כי הסיכום בין הצדדים היה טיפול הליך הפש"ר מתחילתו ועד תומו, כולל קצוות מתבקשות של הוצאה לפועל המצריכות טיפול שאינו חריג מהמקובל.

אך טבעי הוא כי במהלך הליך פש"ר יצוצו עניינים הקשורים להוצאה לפעול ולסגירת פינות לצורך השלמת הליך הפש"ר, סביר הוא כי הטיפול בהגשת בקשה לביטול תפיסת רכב יהושע, שהינה בקשה סטנדרטית ולא מורכבת ואינה דורשת שעות של עבודה, תיכלל במסגרת הטיפול בהליך הפש"ר. הסתכלות על התמונה בכללותה מעלה כי ארבעת התשלומים שפיגר יהושע בתשלומם היו לאחר הגשת הבקשה לפשיטת רגל לתגובת הכנ"ר דהיינו לאחר שהחל יהושע בהליכי פשיטת הרגל, משמע כי אין מדובר במחדל בלתי צפוי אלא בסיטואציה סבירה לחלוטין העלולה להתרחש במקרים בהם אדם הנמצא בהליך איחוד מתחיל תהליך פש"ר ובינתיים וטרם קיבל עיכוב הליכים מפסיק לשלם בתיק האיחוד כי הוא ממתין להתקדמות הליך הפש"ר ואחד הנושים מחליט להתחיל לפעול בגבייה. התובע היה מודע לסיטואציה כפי שהעידו בעמ' 13 : " הכונס הרשמי לא נתן תגובה באופן מיידי, לקח לו זמן ובינתיים התובע כפי שבית המשפט יכול לראות בתיק ההוצאה לפעול 02-99574-08-2, עמדו לתפוס לו את האוטו..".

מכאן, וככל שסיטואציה צפויה זו קוראת, צפוי הוא כי בא כוח החייב יטפל בה ע"י הגשת בקשות סטנדרטיות לראש ההוצאה לפועל כפי שהנתבע השכיל לעשות.

שנית, אני מקבל את ייפוי הכוח שצורף לתיק שבו נכתב כי הוא כולל טיפול בליכי הוצל"פ:

ייפוי כוח זה אינו בבחינת ראיה מפתיעה לנתבע , הוא זה אשר ערך אותו והחתים עליו את יהושע ועל כן היה מודע לכתוב בו, כמו כן יש ביפוי כוח זה כדי להבהיר את התמונה והוא ראיה רלוונטית במשפט ומכאן אני מאשר הגשתו.

ניסוח יפוי הכוח ע"י הנתבע פועל כנגד מנסחו ומחזק את המסקנה כי הצדדים התכוונו כי ענייני פשיטת הרגל כולל טיפול בתיקי ההוצאה לפועל יטופלו ע"י הנתבע.

שלישית, מדובר בחוזה בע"פ בין הצדדים שניתן לפרשנות חוזית כמו כל חוזה אחר בכתב, וכללי הפרשנות החלים על חוזה בכתב חלים גם על החוזה בע"פ, אך העובדה כיח לא נערך חוזה בכתב נזקפת לחובתו של הנתבע ומחזקת את גרסת הצד השני;

"שמדובר בהסכם בע"פ, אין מניעה לפרשו, שכן פרשנות היא מתן מובן או משמעות לאירוע. בחוזים, הארוע נושא הפרשנות הוא ה"טקסט" המעגן בחובו את החוזה. טקסט זה יכול שיהא כתב, ויכול שיהא התנהגות (שאינה כתב) כגון דברים בע"פ או התנהגות ללא מילים. כללי הפרשנות החלים על חוזה שנכרת בע"פ הם אותם כללי פרשנות החלים על חוזים בכתב. השאלה היא מהו אומד דעת הצדדים, כפי שהוא עולה מהתנהגותם ומנסיבות העניין. לכללי פרשנות אלה מצטרף הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה". כן תיזקף לחובת התובע העובדה שלא דאג לעריכת הסכם שכ"ט בכתב עם הנתבע, כאשר האחריות לעריכתו, מוטלת בראש ובראשונה עליו, כעו"ד" תא (ת"א) 26467/05 דרור אורן-הורן נגד יצחק לוי (פורסם בנבו, 14.12.2006). כמו כן ראה: א' ברק, פרשנות במשפט, כרך רביעי, עמ' 41, 44.

בע"א 9282/02 יכין חק"ל בע"מ נ' יחיאל, פ"ד נח(5) 20, 31-32) נקבע:

" המתקשר בהסכם ומהות השירותים שניתנו מתוקפו, על התובע. כמו כן, תיזקף לחובתו של התובע העובדה, שלא דאג לעריכת הסכם שכר טרחה בכתב עם הנתבע, כאשר האחריות לעריכת הסכם זה מוטלת בראש ובראשונה על שכמו של עורך הדין".

לאור האמור לעיל, תיזקף לחובתו של הנתבע העובדה כי לא ערך הסכם בכתב המפרט היקף השירותים שאמור הוא לספק לבנו של התובע, דבר המוביל למסקנה כי עצם אי עריכת הסכם בכתב מחזקת את גרסת הצד השני.

רביעית:

גרסתו של הנתבע לא נראית סבירה לאור העובדה כי בהליך פש"ר מורכב וארוך שנים המלא מסמכים וניירת והכנות דרש הנתבע תשלום של 25,000 ₪ בעוד לצורך הגשת בקשה פשוטה וסטנדרטית לראש ההוצאה לפועל ונוכחות בבנק ליד לקוחו הוא ידרוש כמעט מחצית מהסכום שכ"ט.

חמישית,

הנתבע צירף חשבונית שהוצאה ביום 9.1.2010 שרשום בה תשלום 10,000 ₪ ע"ח שכר טרחת תיקי הוצל"פ לבן (נספח ח' לכתב ההגנה). החשבונית נושאת תאריך 2010 על אף שהטיפול בתיקי ההוצאה לפועל היה באמצע 2009. איך ייתכן כי הנתבע הגיש בקשות ופעל מיידית בתיק הוצל"פ והסוגיה תמה מיד עם הגשת הבקשה, אך התובע חיכה יותר מחצי שנה עד שקיבל כסף והוציא חשבונית. אין במהלך התקופה שבין יולי 2009 ועד ינואר 2010 כל דרישה ו/או פניה מהנתבע לתובע לתשלום על חשבון שכר הטרחה הנטען, מה שמחזק את המסקנה כי אין קשר בין הטיפול בתיק ההוצל"פ לתשלום של 10,000 ₪.

שישית,

גרסת התובע מתיישבת ומשתלבת עם יתר הנסיבות בתיק, התרשמתי כי אמנם התובע ויהושע פנו לנתבע על מנת שיהושע יוכרז כפושט רגל אולם התובע ניסה להימנע מהכרזת בנו כפושט רגל וניסה להגיע להסדר עם הנושים ללא שיהושע יוכרז כפושט רגל, לראיה אני מפנה לדבריה של המנהלת המיוחדת בדיון בפני ביהמ"ש המחוזי ביום 16.9.10 אשר ביקשה דחיית ההכרזה של יהושע מכיוון שאביו מנסה להציע הצעה.

דברים אלו מחזקים את הגרסה של התובע אודות הניסיון ל"סגור" את התיקים הקטנים, הכל במטרה להגיע להסדר עם הנושים.

שביעית;

חיזוק נוסף לאמור לעיל הוא הגעת התובע ובנו להסדר עם בנק מזרחי אודות ההלוואה של הרכב, הצדדים הגיעו להסכמה כי התובע יהא ערב לחוב ההלוואה של בנו אילו הבנק לא יפעל למימוש הרכב אם יוכרז יהושע כפושט רגל, מהלך זה הנו כתוצאה מיעוץ שהנתבע נתן לתובע ובנו והינו חלק בלתי נפרד מהליכי הפש"ר. אם התובע ובנו לא היו מגיעים להסדר יהושע לא היה יכול להמשיך לשלם את ההלוואה לבנק ולשמור על הרכב, הבנק הפך להיות נושה שאין להעדיפו על פני יתר הנושים מכאן ההגעה להסדר היתה במסגרת הליך הפש"ר וכחלק בלתי נפרד ממנו.

התובע ובנו לא היו מגיעים להסדר עם הבנק, אם הנתבע לא היה מייעץ להן זאת, ולא ייתכן שכל ייעוץ קטן הינו בבחינת טיפול נפרד שבגינו הנתבע ידרוש כסף!

לאור כל האמור, אני קובע כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי 10,000 ₪ שקיבל הנתבע על חשבון סגירת חלק מהתיקים הקטנים, ומשלא נסגר אף תיק , סכום זה יש להשיבו במלואו. לא הוכח בפני כי מדובר בשכר טרחה בגין פעולות שציין הנתבע בכתב ההגנה ובתביעתו.

סוף דבר;

אני מקבל את התביעה העיקרית בחלקה ודוחה את התביעה שכנגד ומורה לנתבע לשלם לתובע סך של 17,000 ₪ תוך 30 יום מהיום.

הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור תוך 15 יום.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ה, 01 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.