מבוא

1. בפני שתי בקשות: האחת - בקשתם של המבקשים בהפ"ב 6109-08-14, והמשיבים בהפ"ב 15563-08-14 (אשר ייקראו להלן יחדיו בלשון יחיד: "ממן"), לאישור חלקי של פסק בוררות שניתן ביום 9.7.14 על ידי השופט בדימוס בעז אוקון (להלן בהתאמה: "הפסק" או "פסק הבוררות" ו-"הבורר") ולביטול חלקי של הפסק; השנייה בקשתם של המבקשים בהפ"ב 15563-08-14 והמשיבים בהפ"ב 6109-08-14 (אשר ייקראו להלן כולם יחד "החברות"), לביטול חלקי של פסק הבוררות. כל אחת מהבקשות מתייחסת לחלק אחר בפסק הבוררות.
2. ביסוד שתי הבקשות, שהדיון בהן התקיים במאוחד, פסק בוררות מפורט ומנומק שדן בסכסוך בין הצדדים על רקע סיום עבודתו של ממן בחברות ותביעתו לתשלום בונוס שהגיע לו בגין תקופת עבודתו ובונוס שהגיע לו בשל סיום העבודה וזאת לצד תביעות הדדיות נוספות של הצדדים.
3. שתי המחלוקות המרכזיות שהועמדו להכרעת הבורר היו:
   1. האם השתכלל בין הצדדים הסכם מחייב שבגדרו נכללו גם ההוראות המזכות את ממן בבונוסים;
   2. האם, בהנחה שההסכם מחייב, זכאי ממן לאותם סכומים שתבע ומה גובהם.

בנוסף, כפי שציינתי לעיל נדונו חיובים כספיים נוספים שהצדדים להם.

1. בפסק הבוררות התקבלה עמדתו של ממן בשאלה הראשונה ונקבע כי אכן קיים הסכם מחייב בין הצדדים וכי החברות הפרו אותו ועל כן הן חבות בפיצוי. מנגד, בכל הנוגע לטענת ממן באשר לבונוס ולדרך חישובו התקבלה עמדתן של החברות כי זה יחושב באופן 'חשבונאי' לפי הרווח שנרשם בדו"חות הכספיים של החברות. כפועל יוצא מכך נדחתה תביעתו של ממן לתשלום בונוסים, משנקבע שהדו"חות הכספיים אינם מלמדים על רווחים שמזכים בבונוס, אך נפסק לזכותו פיצוי הסתמכות בגין השקעתו הרבה בחברה והנזק שנגרם לו בגינה. עוד ניתנו הוראות שונות לגבי החיובים הכספיים.
2. הבקשות שלפני לא עוסקות בקביעת הבורר באשר לשאלה הראשונה והן יוצאות מנקודת הנחה כי אין עילה לביטול הקביעה בדבר קיומו של הסכם מחייב. בקשתו של ממן מבקשת לבטל את סעיף 22 לפסק, שעניינו קביעת מהימנות לגביו, וסעיפים 57 עד 111 מפסק הבוררות, שעוסקים בקביעה כיצד יחושב הבונוס והאם יש לקבוע אותו על פי בסיס חשבונאי או בהתחשב בשווי הנכסים והשבחתם גם אם אינם באים לידי ביטוי בשורת ה"רווח" בדו"חות הכספיים. בקשתן של החברות מתמקדת בשאלה האם היה הבורר מוסמך לפסוק פיצויי הסתמכות שעה שדחה את התביעה לפיצויי קיום מקום בו תביעה לפיצוי כזה לא נכללה בכתב התביעה וכן נטען כלפי סכום ההוצאות שבו חויבו.
3. כפי שאראה להלן, חלק לא מבוטל מהטענות שנטענו בבקשות, בתגובות ובתשובות - הארוכות, ארוכות מדי יש לומר – חורג מגדר עילות הביטול המוכרות בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") והן בגדר טענות "ערעוריות" מובהקות. מטעם זה ולמרות הפירוט הרב של הדברים – אתמקד באותם עניינים שיש להם רלוונטיות להכרעה, ולא אאריך לגבי הטענות ה"ערעוריות", אלא ככל שהדבר דרוש לדיון בעילות הביטול.

הקביעות המרכזיות בפסק הבורר

1. בטרם נדרש לפרטי הבקשות נתאר בקצרה את מערכת היחסים בין הצדדים ואת הקביעות המרכזיות שבפסק הבוררות תוך זיקה בינן לבין הנושאים שיידונו בהמשך ומועלים במסגרת הבקשות, וזאת כדי להקל על הבנת הטענות בהמשך.
2. כעולה מפסק הבוררות מנהלות החברות פעילות עסקית בישראל, בעיקר בתחום הנדל"ן והבנייה. בעלי השליטה בחברות הם נפתלי סיאני (להלן: "נפתלי"), אשתו לשעבר, מנואלה די וורולי (להלן: "מנואלה"), וכן אביה ואחיה של מנואלה, גווידו ומיקלה די וורולי. ממן נתן שירותים שונים לחברות במהלך השנים ובשנת 2002 הגיעו הצדדים להסכם שלפיו יספק ממן לחברות שירותי ניהול כלליים וישקיע את מיטב מאמציו וכישוריו לטובת קבוצת החברות. תפקידו של ממן הוגדר כמנכ"ל משותף יחד עם נפתלי. חלק מרכזי בפסק הבוררות עסק בטענותיהן של החברות כי לא נכרת הסכם מחייב בשל נימוקים שונים. הבורר דחה טענה זאת והעדיף את עדותו של ממן על פני העדויות האחרות.
3. במסגרת ההסכם שנכרת כאמור בשנת 2002 נקבעו הוראות המסדירות, בין היתר, את הבונוסים שישולמו לממן. לגבי הבונוס השוטף, שאמור היה להיות משולם אחת לשנה עם הכנת המאזנים הכספיים, נקבע "שיחושב על בסיס הרווח המצרפי של הקבוצה, לפני מס ולפני חישוב הבונוס" תוך שנקבעו מדרגות לגבי שיעור הבונוס בין 4% ל- 10% בהתאם לגובהו של הרווח השנתי (סעיף 8 להסכם). עוד נקבע כי ממן יהיה זכאי לבונוס עם סיום עבודתו בחברות כאמור בסעיף 12 להסכם:

"עם סיומו של הסכם זה מכל סיבה שהיא, יהיה המנהל זכאי לתשלום הבונוס, אשר יחושב על בסיס מלוא הרווח על פי הדו"ח הכספי של השנה שבה הסתיים הסכם זה ועל בסיס מחצית מהרווח על פי הדו"ח הכספי של השנה שלאחר מכן וזאת, אך ורק בגין הפרויקטים שביצועם בפועל החל לפחות 4 חודשים לפני סיומו של הסכם זה."

(ההדגשה שלי – א.ד. – הבונוס הנובע מהוראה זו ייקרא להלן: "בונוס הסיום").

1. לפתחו של הבורר הונחה מחלוקת באשר לפירוש הנכון של המונח 'מלוא הרווח על פי הדו"ח הכספי'. עמדת החברות הייתה כי החישוב הוא מתוך הרווח ה'חשבונאי' שבדו"חות הכספיים, כמות שהם – כלומר הבונוס צריך להיות מחושב ביחס לסכום שנקבע בדו"ח הכספי כרווחי החברות. עמדתו של ממן הייתה כי רק הוראות הבונוס השוטף מתייחסות לרווח כפי שהוא מופיע בדו"ח הכספי אך הביטוי "מלוא הרווח", שמופיע בהוראת בונוס הסיום כולל כל השבחה או עלייה בערך הנכסים, שיש לחשב אותו על פי מכלול הנתונים לרבות הערכות שמאי, שמופיעות בדו"ח הראשי, בדו"ח התוצאתי או בביאורים. הבורר ציין בפסק הבוררות את המשמעות שיש לבחירה בין החלופות השונות, ככל שיש לדוגמא שינוי בתב"ע שהביא להעלאת שווי מקרקעין שבבעלות החברה. שורת הרווח הסופי בדו"ח הכספי לא תיתן ביטוי לעליית ערך זו ולעומתה ככל שהפרש כזה בא לידי ביטוי למשל בביאורים המצורפים לדו"ח הכספי, יש בו לשיטת ממן, כדי לזכותו בבונוס.
2. הבורר העדיף את הפרשנות שנטענה על ידי החברות כי הביטוי מלוא הרווח על פי הדו"ח הכספי משקף את הרווח החשבונאי כפי שהוא משתקף משורת הרווח בדו"ח הכספי (בכפוף לבדיקה שלא נעשו צעדים כדי להטות את הנתונים בדו"ח). בהגיעו למסקנה זו נשען הבורר על כללי הפרשנות הכלליים בדיני חוזים, על הפרשנות המקצועית של המושג כפי שלמד אותה מתוך חוות דעתו של רואה החשבון דני וקנין, רואה החשבון שמונה על ידי הבורר (להלן: "וקנין"), שלה ייחס הבורר משקל סגולי גבוה בשל מעמדו כמומחה מטעמו של הבורר, ועל אי קבלת עמדתו של ממן שלדעתו של הבורר התבססה על כללים שלעתיד לבוא ולא על כללים שחלו על דרכי קביעת רווח באותה עת. נדבך נוסף ששימש את הבורר בהכרעתו היה שינויי הניסוחים בטיוטות שהוחלפו בין הצדדים עד לחתימת ההסכם.
3. לצד עקרונות פרשניים אלה נסמך הבורר גם על כלל פרשני נוסף, הוא "פרשנות נגד בעל השליטה המקצועית". הבורר מצא כי ממן, רואה חשבון בהשכלתו ובמקצועו, היה מסוגל להבין היטב את המשמעויות השונות של שינויי הנוסח ולכן זקף את קשיי הפרשנות לחובתו של ממן. בהקשר זה דחה הבורר את טענתו של ממן כי עורכת הדין נולמן, מי שייצגה את החברות, עסקה בניסוח ואת הנגזרת מכך שיש לזקוף לחובת החברות את אי הבהירות בניסוח. הבורר הטעים כי הוא מקבל את דבריה של עו"ד נולמן כי לא הייתה בקיאה במשמעות החשבונאית של המונחים וכי זו הוכתבה לה על ידי הצדדים. עוד ציין הבורר כי ניתן גם לקבל את דבריה של עו"ד נולמן כי ממן היה "יותר פעיל" במהלך ניסוח ההסכם.
4. משהגיע הבורר למסקנה כי החישוב נעשה על בסיס הרווח הסופי כפי שהוא מופיע בדו"חות הכספיים הוא בחן את הרווח האמור והגיע לכלל מסקנה כי לא היה כל רווח כזה במהלך השנים הרלוונטיות. קביעתו זו של הבורר נעשתה לאחר שבחן את טענות ממן ל"הכשלה" של הדו"חות הכספיים. הבורר סבר כי דו"חות הקבוצה נערכו כדין והסתמך על חוות דעתו של רואה החשבון וקנין שנסמך עליהם, בהינתן כי היו מאושרים וחתומים על ידי משרד רואה חשבון, שאחיו של ממן היה שותף בו ועסק בהכנת הדו"חות.
5. הבורר התייחס בפסק הבוררות גם לפסק בוררות שניתן על ידי מר יוחנן גוב-ארי, ומסדיר את ההיבטים הכספיים של גירושי מנואלה ונפתלי, ובגדרו מוזכר כי נצבר בחברות רווח בסך של 34.5 מיליון ₪ (להלן: "פסק גוב-ארי"). הבורר העדיף שלא להכריע בשאלת הקבילות של פסק גוב-ארי, שכן קיבל את עמדת החברות לפיה אין ללמוד ממנו לצורך הסכסוך שלפניו בשל מספר נימוקים: הפסק האמור בוטל בהסכמה ולכן אינו ראיה של ממש, הוא עוסק במערכת יחסים של שיתוף בין בני זוג, שבה נהוג לבצע הערכה נכסית ולא חשבונאית ובכל מקרה הפסק ניתן ביום 15.9.08, למעלה משנתיים וחצי לאחר תום התקופה הקובעת (הבורר הזכיר כי חלק מהרווחים ובהם הרווחים ממכירת דירות במתחם ברנר נוצרו בתקופה זו).
6. לאחר שהבורר דחה את התביעה לפיצויי קיום, הוא דן בבקשתו של ממן לפסוק לו פיצויי הסתמכות, הנובעים מטענת ממן שבעקבות ההסכם הוא הקדיש את מירב זמנו לענייני החברות, עשה כן בהסתמך על התמורה שנקבעה בו ובהנחה שמדובר בהסכם שיימשך תקופה ארוכה יחסית. נטען כי כתוצאה מכך ממן הפחית את מעורבותו במשרד רואה החשבון שבבעלותו עד כדי זניחה מוחלטת ונגרמו לו הפסדים. הבורר קיבל את עמדתו של ממן בנקודה זו ופסק לו פיצויי הסתמכות בשל עצם הפרתו של ההסכם. קביעת הפיצוי הביאה בחשבון את הירידה בהכנסות שנגרמה לממן והסכום שנקבע היה 420,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
7. הבורר הוסיף כי שאל את עצמו אם סעד זה אינו בבחינת ultra petitium, שכן ממן השתית את התביעה על פיצויי הקיום דווקא אך לדבריו בא לכלל דעה שפיצוי המגן על אינטרס ההסתמכות הוא במקרה זה סעד הנובע באופן ישיר מהסעד העיקרי, וכן ממן סיפק את מלוא הנתונים הנחוצים וטען לנזקים אלה במפורש (אף אם לא תבע אותם). עמדת הבורר הייתה כי מקרה זה "יכול ליפול לשורת אותם מקרים יוצאי הדופן שבהם ניתן להושיט גם סעד שלא התבקש", וזאת משיקולים של צדק ובהיעדר פגיעה בבעל הדין האחר.
8. עוד פסק הבורר לממן פיצויים עבור הודעה מוקדמת, תשלום שכרו לחודש נובמבר 2004, הפרשי שכר שמגיעים לממן, הפרש על חשבון פיצויים והפחית מהסכום שפסק, לפי תביעת החברות, עבור משיכת יתר של ממן, שימוש ברכב של החברות והוצאות נוספות.
9. הסכום הסופי שנפסק בפסק הבוררות הועמד על 469,355 ₪ בתוספת מע"מ כאשר נקבע כי סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 21.12.14. החברות חויבו בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות ההליך בסכום של 200,000 ₪.

בקשתו של ממן לאישור חלקי ולביטול חלקי של פסק הבוררות

1. ממן מבקש, כאמור, לבטל את פסק הבוררות – ביטול חלקי ובקשתו מתייחסת לסעיף 22 לפסק, שבו נדרש הבורר למהימנותו של ממן ולסעיפים 57-111, שבקשר עמם הוא מבקש לבטל את הפרשנות שנתן הבורר למונח "מלוא הרווח על פי הדו"ח הכספי", שלפיה נמצא כי אינו זכאי לתשלום שכן השורה התחתונה של הדו"חות הכספיים של החברות לא לימדה על רווחים ולגישתו היה מקום לקבל את פרשנותו שלו לפיה הכוונה ל"כל רווח שבא לידי ביטוי בדו"ח הכספי על כל חלקיו".
2. לשיטתו של ממן בחינה מדוקדקת של פסק הבוררות מביאה לכך שקביעתו באשר לפרשנות נשענה על "שתי רגלים מוטות ומטעות: עדות רו"ח וקנין וחוות דעתו מן הצד האחד, ועדותה של עו"ד נולמן מן הצד השני". על רקע זה הוא טוען ביחס לפסק הבוררות ארבע טענות מרכזיות (נטענות גם טענות רבות אחרות הנגזרות מהן):
3. עו"ד נולמן הציגה מצג כוזב באשר לנסיבות ניסוחו של סעיף הבונוסים. מאחר ולדעתו של ממן עדותה היא עדות שקר – יש לבחון את מסקנות פסק הבוררות המתבססות על עדותה מחדש.
4. רואה חשבון וקנין היה שרוי לפי הטענה בניגוד עניינים חמור, שהוסתר על ידו ועל ידי הצדדים הקשורים אליו. גילוי זה, בשים לב לפגמים שנפלו בחוות דעתו ובאופן התנהלותו, מעלים חשש כבד למשוא פנים ולחוות דעת שאי אפשר ולא נכון וראוי לסמוך עליה. על רקע המשקל הרב שניתן לעדותו ולחוות דעתו מצדיק ניגוד העניינים האמור את ביטולו של אותו חלק מפסק הבוררות.
5. במסגרת פסק גוב-ארי, נקבעו קביעות שונות, שיש בהן כדי להשליך על מהימנות הדו"חות הכספיים של החברות. לשיטתו של ממן מנע הבורר ממנו מלטעון טענות המתייחסות לפסק הבוררות הזה בכלל ובעיקר שלל ממנו את האפשרות להתמודד עם הטענה כי פסק גוב-ארי בוטל במסגרת הליך הגירושין של נפתלי ומנואלה, כאשר הסתפק בקבלת מסמך חלקי ומקוטע מהסכם הגירושין ללא שיוצג בפניו הנוסח המלא.
6. בפסק הבוררות ניתח הבורר את הדו"חות הכספיים של החברות תוך שקבע קביעה חשבונאית מקצועית שגויה לגבי אופן יישום תקן 40 עליהם. יישום זה נעשה ביוזמת הבורר וללא טיעון ודיון מקדים בשאלה זו ולכן הופרה זכות הטיעון.
7. עמדתן של החברות היא כי אין יסוד לבקשה. החברות מדגישות כי המחלוקת באשר לדרך חישוב הבונוס הייתה בלבו של הסכסוך ומשנתו של הבורר בסוגיה זו הייתה ברורה וניתנה לאחר שבחן את האספקטים השונים ואת הזוויות השונות שבטענות הצדדים לרבות הפרשנות מתוך ההסכם, הנחתו של הבורר כי קבלת הפרשנות של ממן תביא לתוצאה אבסורדית אשר נוגדת את ה'קומון סנס' העסקי, עיון בפרשנות המקצועית ואימוץ חוות הדעת של רואה החשבון וקנין, ועיון בטיוטות הקודמות של ההסכם. החברות סבורות כי הניתוח היסודי של מכלול הראיות, כפי שהוא מופיע בפסק הבוררות, מבסס את התוצאה שאליה הגיע וכי כל טענתו של ממן היא טענה ערעורית בניסיון לשנות את פסק הבוררות ללא עילה.
8. נבחן להלן את טענות הצדדים באשר לארבעת האדנים שעליהם נשענת בקשתו של ממן בנפרד כאשר נתייחס תחילה לעדותה של עורכת הדין נולמן ולחוות דעתו ולעדותו של רואה החשבון וקנין ברובד העובדתי ולאחר מכן נבחן בקשר אליהם את עילות הביטול שנטענו. לאחר מכן נבחן את הטענות כלפי המסמך החלקי ואת משמעותן ואת הטענה הנוספת לעניין הקביעות בפסק הבוררות לעניין תקן 40.

עדותה של עורכת הדין בטי נולמן

1. הטענה הראשונה שמועלית על ידי ממן עוסקת ב"שיבוש הליכי משפט ומעורבותה של עו"ד נולמן בהליך הבוררות". ממן מפנה לכך שעו"ד נולמן, ששימשה יועצת משפטית של החברות, הציגה מצג בעדותה לפיו הסירה ידה מהסכסוך בין הצדדים בהליך הבוררות אך ראיה חדשה שהובאה לידיעתו של ממן ומקבץ ממצאים שעלו במהלך הליך הבוררות, מצביעים על כך שמדובר במצג כוזב ועל כן יש לדחות את הפרשנות לגבי סעיף הבונוס בהסכם שנשענה על גרסתה של עו"ד נולמן.
2. ממן טוען כי הבורר קיבל את עדותה של עו"ד נולמן כמהימנה והסתמך על גרסתה כאשר הסיק כי מי שניסח את הצירוף שסביבו נסבה המחלוקת הפרשנות הוא ממן. הבורר כזכור, כתב כי "ניתן לקבל את דבריה של עו"ד נולמן שלפיהם ממן 'היה יותר פעיל' במהלך ניסוח ההסכם" (סעיף 50). טענתו של ממן היא כי הנחתו של הבורר הייתה כי לעו"ד נולמן אין אחריות לניסוח ההסכם ולכן הוא החיל עליו את כלל הפרשנות כנגד ממן, בשל הנחתו כי הוא בעל הידע המקצועי ומי שהיה פעיל יותר בניסוח ההסכם.
3. לפי הנטען עו"ד נולמן הציגה מצגים מטעים וכוזבים כאשר הטעתה את הבורר בכוונת מכוון – באומרה כי נמנעה מלקחת חלק בשלב הבוררות בין הצדדים ועל רקע דברים אלה התקבלה עדותה כמהימנה. ממן טוען כי הוכח שעורכת הדין הייתה מעורבת בסכסוך מאחורי הקלעים ולכן ההסתמכות על גרסתה שגויה. הוא למד על אותה זיקה בין עורכת הדין נולמן לסכסוך מכך שהחתימה על הסכם השיפוי, הסכם שבו התחייבו החברות כלפי נפתלי ולטענת ממן הטה את עדותו של נפתלי, אומתה על ידי עורכת הדין נולמן. עוד למד ממן מתשובתה של עו"ד נולמן לבקשה להטלת עיקול (שנעשתה במסגרת ההליכים בבית המשפט לאחר מתן פסק הבוררות) כי משרדה נמצא בתוך משרדי החברות. טענות נוספות הן כי עו"ד נולמן הייתה מעורבת בעסקת נדל"ן של החברות, כי עו"ד נולמן ועו"ד יוסף ארנון, בא כוחן של החברות התמחו יחדיו אצל עו"ד רמי קוק וכן כי עו"ד נולמן נפגשה עם רואה החשבון דן אטיאס שהעניק חוות דעת לחברות. עוד מצוין כי בהליך הבוררות עשתה עו"ד נולמן מאמצים לסייע לחברות באופן שבו הציגה את ההסכם.
4. בנסיבות אלה, כך טענת ממן, יש לבטל את הוראות פסק הבוררות שעוסקות בפרשנות סעיף הבונוסים או לתקנו או למצער להשיבו לבורר שידון בפרשנות ההסכם מחדש וזאת נוכח "עדות כוזבת ומטעה" של עו"ד נולמן באשר למעורבותה בהליך זה.
5. החברות מתנגדות לניסיונו של ממן ל"הלביש" על עורכת הדין נולמן את האחריות לניסוחו של ההסכם (וזאת מבלי שהוא נכון לעשות כן לגבי יתר סעיפי ההסכם אלא רק בסעיף שבו נוח לו לתקוף את עמדתה). הם מפנים לכך שהבורר דן בשאלה זו בהרחבה ומצא להעדיף עדות אחת על אחרת ולקבל את גרסתה של עו"ד נולמן כי ממן היה אחראי למונחים המקצועיים מכוח השכלתו והכשרתו כרואה חשבון.
6. אשר לטענות עצמן מפנות החברות לכך שדבר קיומו של כתב השיפוי היה ידוע לממן והדברים עלו במסגרת הבוררות. עצם אישור חתימה על ידי עורך דין אינו הופך אותו למעורב בסכסוך אחר בין ממן לבין החברות. בנוסף דבר היותה של עורכת הדין יועצת משפטית של החברות היה ידוע לכולם, לצדדים ולבורר, ולמרות זאת קבע הבורר את שקבע. הטענות במישור זה הן אפוא טענות ערעוריות ולא דבק כל פגם בעדותה של עו"ד נולמן או באפשרות להסתמך עליה.
7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים במישור זה איני סבור כי יש ממש בטענותיו של ממן כלפי עו"ד נולמן או כי הונח בסיס מספיק להאשמות החמורות שהוטחו בה. על פני הדברים דבר היותה של עו"ד נולמן, היועצת המשפטית הקבועה של החברות, לא היה נתון במחלוקת והדברים היו בידיעתו של הבורר. משכך, כל הטענות הנוספות הנוגעות לקשרים של עו"ד נולמן עם החברות (כגון קשריה עם עו"ד ארנון או היכרותה עם רואה החשבון), אינן מצביעות על פגם בהתנהלותה או בהסתמכות הבורר על עדותה, שכן הן נבעו ממילא מתפקידה כיועצת משפטית. זאת ועוד, הבורר היה מודע ליחסים בין עו"ד נולמן לחברות, ואכן התייחס בזהירות לעדותה. כך, בכל הנוגע לשאלה הראשונה – עצם כריתתו של ההסכם – הבורר לא קיבל חלקים נרחבים מעדותה (ר' לעניין זה סעיפים 39, 41 ו- 42 לפסק הבוררות) וערך את ההבחנה המתבקשת לדעתו בין החלק בעדותה הנוגע לכריתת ההסכם לבין זה העוסק בפרשנותו.
8. לא מצאתי ממש בטענת ממן כי הקשר שתואר של עו"ד נולמן עם החברות, בשלב הבוררות, על אף עדותה כי לא נטלה חלק בהליך הבוררות, מצדיק ביטול חלק מפסק הבוררות. ראשית, אימות החתימה על גבי הסכם השיפוי בין החברות לבין נפתלי, שנעשה בידי עו"ד נולמן, היה בפני ממן והבורר במהלך הליך הבוררות, ועל כן לא מדובר בראיה חדשה. אך חשוב מכך, איני סבור כי די באותו אימות חתימה או במיקום המשרד כדי להפוך את הדברים שאמרה, ולפיהם לא הייתה מעורבת בענייני הבוררות, ל"תרמית", לא כל שכן תרמית המביאה לביטול פסק בוררות, כפי שאפרט להלן. במקרה הטוב, ואיני סבור כי כך פני הדברים, מדובר לכל היותר בעדות לא נכונה או לא מדויקת – שבינה לבין ביטול פסק בורר אין ולא כלום.
9. כאן המקום להתייחס גם להיבט נוסף. קביעת הבורר לגבי פרשנות ההסכם לא נסמכה רק על עדותה של עו"ד נולמן אלא היא מבוססת על מספר אדנים. כך למשל, הבורר דחה את טענת ממן לפרשנות ההסכם לאור לשון המונח "רווח" ופרשנותו הרווחת במשפט (עמ' 35), נוכח תכלית ההסכם וה"קומון סנס" העסקי (עמ' 53), נוכח השינויים בין הטיוטות שקדמו להסכם (עמ' 44-47), ועל בסיס עדויות מומחים בחשבונאות (עמ' 36-39). על-כן גם מטעם זה, לא ניתן לקבוע כי די בהנחה כי העדות לא הייתה נכונה בהיבט כזה או אחר שלה, ואיני קובע כי אכן כך, כדי להביא לביטול אותו חלק בפסק הבוררות שנשען על טעמים רבים אחרים.

חוות דעתו ועדותו של רואה החשבון דני וקנין

1. ממן טוען כי המומחה מטעם הבורר, רואה החשבון וקנין היה בלשונו: "נגוע בניגוד עניינים ולכל הפחות, פעל מתוך משוא פנים של ממש". הוא טוען כי לאחרונה גילה על זיקות שיש בין המומחה לבין החברות או מי מטעמן וכי אותן זיקות מסבירות את הטעמים לכך שחוות דעתו של וקנין שגויה ועדותו מוטה, כוזבת ומטעה. המסקנה הנובעת מכך היא שהסתמכותו של הבורר על חוות הדעת והעדות של וקנין שגויה ויש להורות על ביטולו.
2. בפתח טענותיו במישור זה מפנה ממן למשקל הרב שניתן על ידי הבורר לעדותו ולחוות דעתו של וקנין, כמי שהיה מומחה מטעם הבורר. עוד הוא מפנה לכך שהבורר, בכהונתו כשופט וכן כבורר, מינה במספר הזדמנויות את רואה החשבון וקנין מומחה – דבר שאף הוא מלמד על האמון הרב שהבורר רכש לוקנין.
3. את טענותיו לניגוד העניינים סומך ממן על מספר נדבכים:
   1. קשרי "עבותות" בין רואה החשבון וקנין לבין מר ג'קי בן זקן – ממן מפנה לכך שוקנין מונה כמנכ"ל חברת מנופים פיננסיים ביום 23.4.06 ונכנס לתפקידו בשנת 2007. חברה זו, כך הטענה, נרכשה קודם לכן על ידי מר ג'קי בן זקן ומר נניקשווילי. עוד מפנה ממן לכך שוקנין מונה לתפקידים נוספים בחברות שבשליטת בן זקן ושותפיו. מכאן נפנה ממן לתאר כי לבן זקן שותפים עיקריים בחברות השונות ובהן מר אברהם נניקשווילי ומר חיים ליבוביץ. יחד עם זאת ממן מאשר כי הקשר בין וקנין ובין ג'קי בן זקן היה ידוע לו ורואה החשבון וקנין לא הסתיר אותו אלא שלאחרונה, לאחר העדות של וקנין, מצא קשר בין אחד משותפיו של בן זקן, חיים ליבוביץ, לבין נפתלי וזאת כאשר הוא ראה את נפתלי ואת ליבוביץ יחד בירושלים. עוד התברר לו על כך שאחד הפרויקטים שנפתלי עוסק בו, "פרויקט חב"ד", הוא פרויקט שאותו ליבוביץ מעורב בו.

• 1. זיקה שנייה שאליה מפנה ממן היא בין ג'קי בן זקן לבין עורך הדין יוסף ארנון, בא כוחן של החברות. הוא מציין כי איתר חברה בשם "החוצבים בגבעה ובהר – ייזום השקעה ובנייה בע"מ, ששלושת בעלי המניות בה הן ג'קי בן זקן, יואב דוגה ועו"ד יוסף ארנון. בנוסף הוא מפנה לכך שרואה החשבון וקנין דיווח בשם בן זקן על רשימת תאגידים שהוא ממלא בהם תפקידים ובהם אותם חברה. מכאן הוא למד כי וקנין ידע ללא ספק כבר בעת מינויו למומחה בתיק כי בן זקן הוא שותפו של עו"ד ארנון, וחרף זאת הצהיר הצהרת שקר, כי אינו מכיר ואין לו קשר לבאי כוח הצדדים.
  2. טענה נוספת היא כי וקנין התמנה שלושה חודשים לאחר מינויו כמומחה בתיק כדירקטור בלתי תלוי בחברה הציבורית גלובל כנפיים ליסינג בע"מ. חברה זו נשלטת על ידי החברה הציבורית כנפיים בע"מ, שבין קבוצת בעלי השליטה בה נמנים בני משפחתו של עו"ד ארנון.

1. לצד טענות אלה טוען ממן בהרחבה באשר לטעויות שנפלו בחוות דעתו של וקנין, טענות לגבי התנהלותו במהלך הבוררות, התעלמות מכוונת מצדו מראיות מהותיות, הוצאת טיוטת חוות דעת כוזבת עובדתית וחשבונאית, עריכה ו"בישול" של תמלול פרוטוקול הישיבה של מומחי הצדדים. תוצאתם של אלה הייתה חוות דעת שגויה ומטעה, שעליה נסמך הבורר, כאמור, בקביעותיו. תמיכה לטענותיו מוצא ממן בחוות דעת שצרף להליך זה ובה מנתח רואה חשבון מטעמו את כל הטעויות שנפלו בחוות הדעת של וקנין.
2. עוד טוען ממן כי וקנין השיב תשובות לא נכונות בדיון בפני הבורר לגבי אופן יישום התקנים החשבונאיים – דבר שהתברר לאחר מכן מתוך דו"חות כספיים שוקנין עצמו ערך בעיסוקו כרואה חשבון, כפי שהדברים פורטו בחוות דעת של מומחה, שצרף, כאמור, להליך זה.
3. בהתחשב בכל אלה מבקש ממן לבטל את אותו חלק בפסק הבורר, שבו נסמך הבורר על עדות וחוות דעת וקנין בכל הנוגע לפרשנות סעיף הבונוס.
4. עמדתן של החברות היא כי אין יסוד לטענות וכן כי היה ניתן לעשות את אותן בדיקות שנעשו עתה במועדים מוקדמים יותר. הן מפנות תחילה לכך שלממן אין כל טענה באשר לקשר שיש בין וקנין לבין מר ג'קי בן זקן וכן מתייחסות לטענותיו כפי שפורטו לעיל:
   1. באשר לקשר הנטען בין נפתלי לבין מר חיים ליבוביץ – נטען כי האדם שצולם אינו מר ליבוביץ אלא אדם אחר. בכל מקרה אותה פגישה התקיימה לפני שניתן פסק הבוררות ולכן ניתן היה לטעון את הטענות בעניין זה לפני הבורר. עוד מציינות החברות כי אין מדובר בשותפות בפרוייקט "חב"ד" אלא בפרויקט אחד של החברות שנקרא "המושבה האיטלקית", שהוא "סמוך לשכונת חב"ד" ולא חלק מפרויקט חב"ד ולכן לא נובע מכך כל קשר אפשרי בין נפתלי לבין אותו חיים ליבוביץ'.
   2. אשר לזיקה בין מר בן זקן לבין עו"ד ארנון, בא כוחן של החברות, מאשרות החברות כי עורך הדין ארנון אכן החזיק במניות חברת "החוצבים בגבעה ובהר – יזום השקעה ובניה בע"מ", אך עשה זאת בנאמנות עבור צד שלישי, מר יצחק חממי, וזאת שנים לפני הגשת חוות הדעת של וקנין. עו"ד ארנון הצהיר כי אינו מכיר ולא פגש את רואה חשבון וקנין בשום עניין שהוא. עצם קיומה של זיקה של עו"ד ארנון לאותה חברה אינו יוצר זיקה בינו לבין רואה החשבון וקנין.
   3. בהתייחסן לטענה השלישית – הזיקה בין עו"ד ארנון לבין חברת גלובל כנפיים, שבה מונה רואה החשבון כדירקטור, טוענות החברות כי עורך הדין ארנון, שלמשפחתו מניות באותה חברה הוא עורך הדין יגאל ארנון המנוח. בקשר עם טענה זו צורף לקראת הדיון תצהירו של בנו של עו"ד יוסף ארנון, יונתן ארנון השולל כל קשר משפחתי בין אביו לבין עורך הדין יגאל ארנון המנוח (עו"ד ארנון היה בחו"ל בסמיכות למועד הדיון ולכן התצהיר המשלים ניתן מטעמו של בנו).
5. גם בהיבט זה של הדברים לא מצאתי כל ממש. אתחיל עם העניינים הראשון והשלישי – שנראה כי ממן זנח אותם לאחר תגובת החברות. נוכח הספק האם מי שצולם הוא אכן ליבוביץ ולא אדם אחר ובהיעדר כל אינדיקציה לזיקה בין אותו ליבוביץ לבין וקנין, אף אם יש להם חבר משותף או שותף עסקי – איני רואה יסוד לטענה כלפי המומחה. העניין השלישי ממילא ירד מעל הפרק לאחר שהוברר שאין כל קשר בין עורך הדין יגאל ארנון ז"ל או בני משפחתו לבין עורך הדין יוסף ארנון יבל"א וממילא טענה זו אינה רלוונטית.
6. מכאן לשאלה האחרת והיא מה משמעות קיומה של זיקה עסקית וחברית בין המומחה מטעם הבורר, וקנין, לבין מר ג'קי בן זקן (נתון שהיה בידיעתו של ממן) לבין היותם של בן זקן ועו"ד ארנון בעלי מניות בחברת החוצבים האמורה (וזאת אף אם נניח כי עו"ד ארנון היה בעל מניות לכל דבר ולא רק נאמן עבור אדם שלישי). איני סבור כי יש בקשר כזה להביא לפסילת חוות דעתו של וקנין מראש ואף לא בדיעבד.
7. לדידי, עצם קיומו של קשר בין מומחה מטעם בית המשפט או מטעם בורר לבין אדם אחר וקיומו של קשר בין האחר לבין עורך דין המייצג את אחד מבעלי הדין בסכסוך – רחוק מכדי לבסס עילה לפסילתו של מומחה.
8. מעמדו של מומחה מטעם בורר דומה למעמדו של מומחה מטעם בית המשפט, ועל כן נקבע כי אמות המידה לפסלות מומחה מטעם בורר, תהיינה זהות לאלו המוכרות בכל הנוגע לפסלות מומחה מטעם בית המשפט [רע"א 8005/08 קבוצת גיאות בע"מ נ' תפעול בע"מ (8.3.2009) (להלן: " גיאות")].
9. קשרי עבודה בין בא כוחו של אחד הצדדים למומחה מטעם בית המשפט נדונו בעבר כעילה לפסילת המומחה, ונקבע כי אין די בעצם קיומם של קשרי עבודה על מנת לבסס פסילת המומחה [רע"א 6234/09 חיות נ' הדר-חברה לביטוח (17.11.2009) (להלן: "חיות")]. טענה לפסלות מומחה מטעם בית המשפט או מטעם בורר חייבת להישען על תשתית עובדתית קונקרטית המציגה חשש ממשי למשוא פנים בשל נסיבות המקרה הפרטני.
10. בחינה פרטנית של הקשר בין בא כוחו של אחד הצדדים למומחה, תכלול בדיקה של תכיפות הקשר, סמיכות הזמנים בין הקשר למתן חוות הדעת, נכונות המעורבים לחשוף ההיכרות וכן, מועד העלאת טענת ניגוד העניינים על ידי המבקש (חיות, ס' 5-6).
11. טענות ממן לניגוד עניינים של רו"ח וקנין בשל קשרים עם עו"ד ארנון, בדרך של קשר של כל אחד מהם עם מר בן-זקן, דינן להידחות. כאמור, גם היכרות ישירה בין בא כוחו של אחד הצדדים למומחה אינה מהווה בהכרח טעם לפסילת המומחה, לא כל שכן כאשר הקשר הנטען בין רו"ח וקנין לעו"ד ארנון, היה של כל אחד מהם לאדם שלישי, מר בן-זקן ואין כל יסוד להנחה כי קיים קשר ישיר בין השניים. בקשר עקיף, דוגמת זה שהוצג, שעניינו בעלות של כל אחד מהם בנפרד על מניות חברה מסוימת – אין כדי להביא לתוצאה המבוקשת על ידי ממן.
12. היכרות, שעל פניה נראית שטחית, בין מר בן-זקן לעו"ד ארנון, מכוח בעלות במניות אותה חברה על ידי שניהם, לא יכולה להוות טעם הגיוני לפסילת רו"ח וקנין, אף אם האחרון היה מודע לכך שמר בן זקן ועו"ד ארנון חולקים בבעלות על מניות החברה. קבלת טענה מסוג זה תסכל מינויים של מומחים מטעם בתי משפט או בוררים שכן יתברר כי פעמים רבות מומחה מטעם בית המשפט הוא בעל קשר עקיף מכלי שני, לאחד הצדדים או לאחד מעורכי הדין המייצג אותם. הפסיקה קבעה מספר פעמים כי במדינה קטנה כמו ישראל יתכנו היכרויות מקצועיות רבות, במיוחד כאשר מדובר במשרדי עורכי דין ותיקים, חברות עסקיות גדולות, או אנשי עסקים שפעילותם ענפה במיוחד, כפי שנמצא במקרה שלפנינו [ר' רע"א 7088/11 אלרוב נדל"ן מלונאות בע"מ ואח' נ'Hilton International Co. (2011), פסקה יא; רע"א 2181/13 חרזי נ' טיב הכרמל אחזקות בע"מ (24.7.2013) (להלן: "חרזי")]. המעט שניתן לומר הוא אפוא כי אין מתקיימ בנסיבות אלה אותה "זיקה מהותית בין המומחה לבין הצד שכנגד על פני פרק זמן משמעותי" [השווה רע"א 8869/13 נעמה פאור נ' כלל חברה לביטוח (19.1.14) פסקה 6 וההפניות שם].
13. לבסוף יצוין כי מעבר לכל הטעמים לדחיית טענותיו של ממן אודות ניגוד העניינים מצדו של וקנין, יש טעם נוסף לפקפק בהן. בעת בחינת טענות מסוג זה יש חשיבות למועד העלאת הטענה בדבר ניגוד עניינים על ידי המבקש לבטל את פסק הבוררות. כך למשל בעניין חרזי נקבע, בנוגע לטענות ניגוד עניינים ביחס למומחה מטעם בורר, כי "העובדה כי הקשר המקים – לפי הטענה – את משוא הפנים נתגלה למבקש רק לאחר שניתנו הערכת השווי הסופית ופסק הבוררות מצדיקה הקפדה הרבה בשעה שנבחן קיומו של אותו חשש ממשי למשוא פנים" (פסקה יב). בענייננו, למרות כנותו של רו"ח וקנין באשר לקשריו עם מר בן-זקן, פעל ממן לערוך את הבדיקות שערך רק לאחר שניתנו חוות הדעת ונמסרה העדות ואף לאחר שניתן פסק הבוררות.

הטענות כלפי עו"ד נולמן ורו"ח וקנין – העילה לביטול פסק הבוררות

1. כאן המקום להידרש להיבט המשפטי של טענותיו של ממן בקשר עם עו"ד נולמן ווקנין. קשה לדלות מבקשתו של ממן את עילות הביטול עליהן הוא סומך את טענותיו השונות כלפי עו"ד נולמן, רו"ח וקנין והסתמכות הבורר על עדותם. בכתב הבקשה נכתב תחת הכותרת "פרק משפטי- העילות לביטול הפסק" רק כי "רוב רובן של העילות לביטול החלקי המבוקש מתקיימות בענייננו (ראה למשל ס' 24(4)(9)(10))" ולא ניתן להבין על איזו עילת ביטול שמוגדרת בחוק, מבוססת כל אחת מהטענות.
2. ככל שניתן ללמוד על העילה לביטול הפסק מתוך הדיון שהתקיים ביום 26.4.15, הרי שהטענה היא כי יש לערוך "משפט חוזר", וזאת בהנחה שניתן להניח כי הפסק הושג בשל "תרמית" שהביאה להסתמכותו של הבורר על שתי עדויות אלה. אותה תרמית מתייחסת לעובדות משמעותיות שגילוין היה משנה את הכרעת הבורר, בהתאם לעילת הביטול המופיעה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות.
3. סעיף 24(10) לחוק הבוררות- "עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד"- יוצר עילת סל בלשון עמומה. הוכר בעבר כי טענת תרמית יכולה להיכנס בגדר עילת הסל שבסעיף 24(10), אך מקובל כי זו טענה שיש לבטל בגינה פסק בורר במקרים חריגים בלבד, ורק כאשר הוכח כי מעשה התרמית הוכח מעבר לכל ספק, וכי היה בו כדי להשפיע על מתן הפסק [ת"א (ת"א) 2408/76 תרשיש בע"מ נ' דומכס בע"מ פ"מ תשמ"ג (1) 306]. אין זה המצב שלפנינו, הן באשר לטענות הנוגעות לעדותה של עו"ד נולמן והן באשר לטענות הנוגעות לחוות דעתו של וקנין. כפי שציינתי לעיל, איני סבור כי עו"ד נולמן הציגה מצג שווא כאילו אינה בעלת קשרים עם החברות ובטח שלא יצרה בעניין זה תרמית שיש בה כדי לבטל פסק בוררות. איני סבור כי ממן הוכיח בהליך זה שעו"ד נולמן הייתה מעורבת גם בהליך הבוררות מטעם החברות, ולכן לא הוכח שרימתה את הבורר כשהוצג כאילו אינה מעורבת מטעמו.
4. בכל הנוגע לטענות המופנות לרו"ח וקנין, איני סבור כי עו"ד ארנון או רו"ח וקנין רימו את הבורר כאשר לא גילו לבורר ולצדדים אודות הקשר העקיף ביניהם לבין מר בן-זקן, ככל שהיה כזה וספק בעיני אם הייתה מוטלת על מי מהם החובה, גם אם הם מודעים לכך, להצהיר על קיומו. כפי שכתבתי לעיל, מדובר בקשר עקיף בין מר בן זקן לוקנין ובין אותו בן זקן לעו"ד ארנון. קשר כזה אינו מצדיק פסילת מומחה שכן לא הוכח חשש מבוסס למשוא פנים.
5. כך עמדתי אף באשר לטענת גילוי עובדה חדשה בהקבלה לטענת משפט חוזר, שהוכרה גם היא כחלק מהעילות לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות. טענה זו נשענת על שני אדנים- ראשית, כי התגלתה למבקש עובדה חדשה שלא ידע בעת הליך הבוררות, ושנית, כי העובדה החדשה היא חשובה עד כדי שיש ביכולתה לשנות את הכרעת הבורר [רע"א 7978/07 חבר לחייל בע"מ נ' האגודה למען החייל (18.4.2010), פיסקה 18]. על כן, אין די בטענות כלליות על כך שהתגלו קשרים בין רו"ח וקנין לבין עו"ד ארנון בדיעבד, ויש להוכיח כי היה בקשרים אלו כדי לשנות את פסק הבורר. עיון בפסק הבוררות מלמד כי לא היה בגילוי זה כדי לשנות את הכרעת הבורר, שכן זו נשענה, כפי שפורט לעיל גם על נדבכים אחרים.
6. אכן, לממן טענות רבות כלפי חוות דעתו של וקנין ואולם אלה אינן טענות המצדיקות את ביטול פסק הבוררות אלא טענות ערעוריות. אין זה מסמכותו של בית המשפט לבחון את הכרעותיו של הבורר לגופם של דברים או להידרש לשאלת נכונותן, ועל כן בתי המשפט מתייחסים לעילות הביטול שבחוק בצורה דווקנית [אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (מהדורה רביעית, 2005), 986 (להלן: "אוטולנגי")]. טענות על הסתמכות הבורר על חוות דעת שגויה, על הכרעה שאינה מתייחסת לנתונים נדרשים, או הכרעה שמעניקה משקל גדול מדי לחוות הדעת של המומחה וכן הלאה, אינן מקימות עילה לביטול פסק בוררות.
7. לסיכום, לא מצאתי כל ממש בטענות ממן, שנשענות על המשקל שניתן לעדותה של עו"ד נולמן ולחוות דעתו ולעדותו של רו"ח וקנין- הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי ואין בהן כדי לשמש יסוד לבקשת ממן לביטולו החלקי של פסק הבוררות.

פסק גוב ארי והמצאה חלקית של הסכם הגירושין המבטל אותו

1. הטענה המרכזית השלישית שמעלה ממן עניינה פסק הבוררות של גוב-ארי שדן במחלוקת בין שני בעלי השליטה בחברות נפתלי ומנואלה וכן אחיה של מנואלה – לגבי חלוקת כספים ורכוש בחברות. הבורר גוב-ארי נתן פסק בוררות ביום 15.9.08 ובו קבע את חלוקת הנכסים והרווחים שטרם מומשו בדירות ובמקרקעין של החברות. על פי פסק הבוררות לקבוצת החברות רווחים, שטרם מומשו, בגובה של 34.5 מיליון ₪, שלא מצאו ביטוי בדוחות הכספיים (בחלק מהטיעונים נזכר סכום גבוה יותר).
2. אין חולק כי המומחה מטעם ממן התייחס לפסק גוב-ארי בחוות דעתו אך הבורר סרב להסתמך עליו. הנימוק שהובא לכך הוא כי פסק גוב-ארי בוטל בבית המשפט לענייני משפחה. נימוק זה נסמך, לטענת ממן, על פרוטוקול חלקי של הדיון בבית המשפט לענייני משפחה שכלל "'מדגם נבחר' של שתי דפים (כך במקור) וכן שתי שורות מהדף השלישי מתוך ההסכם שאושר". אותו הסכם לביטול פסק גוב-ארי לא נחשף והבקשות של ממן להורות על כך לא נענו. על רקע זה טוען ממן כי זכות הטיעון שלו נפגעה שכן לא התאפשר לו לסתור את הטענה כי פסק גוב-ארי בוטל כמו גם לסתור את הטענות כי הדבר נעשה במסגרת הסכם הגירושין של בני הזוג. ממן מפנה לכך כי במהלך ההליך הורה הבורר על חשיפת המסמך אך בסופו של דבר הומצא מסמך אחר. לאחר שה"קנוניה" נחשפה במהלך שמיעת הראיות אישר הבורר בקשה לגילוי מסמך אצל הבורר גוב ארי אך האחרון השיב כי חיפש את המסמך ולא מצא אותו. מנואלה טענה כי נאמר לה על ידי הבורר שהשמיד את המסמך. במצב זה "נקבר" הסכם חשוב ומהותי בין בעלי המניות בחברות, ונמנעה האפשרות להוכיח כי הדו"חות הכספיים והמצגים הפורמליים של החברות רחוקים מהאמת.
3. החברות טוענות כי אף במקרה זה מדובר בטענה ערעורית. המחלוקת לגבי ביטולו של פסק גוב-ארי הונחה לפתחו של הבורר והוא קבע על יסוד הראיות שהובאו לפניו כי פסק גוב-ארי בוטל. עוד מפנות החברות לכך שבין הנימוקים שהביא הבורר להחלטתו שלא להסתמך על פסק גוב-ארי היו גם נימוקים אחרים ובהם האופן שבו נערכו החישובים שם, על בסיס נכסי ולא על בסיס חשבונאי, פער הזמנים בין מועד מתן פסק גוב-ארי לבין סיום עבודתו של ממן בחברות וכן כי יש הסבר לקיומם של רווחים שמופיעים בפסק גוב-ארי וזאת ממכירת הדירות בבניינים 1 ו- 3 במתחם ברנר.
4. עמדתן של החברות היא כי מלכתחילה פסק גוב-ארי לא היה קביל כראיה שכן מדובר בפסק דין חסוי שניתן במסגרת דיון בדלתיים סגורות בבית המשפט לענייני משפחה. הם מוסיפים כי לא הונחה בקשה לחסות את פסק גוב-ארי או את ההליך לביטול פסק זה אף שמנואלה צרפה חלקים ממנו לתצהירה ובכל מקרה התאפשר לממן לקבל לידיו את המסמכים מהבורר גוב-ארי אך זה לא אחז עוד בהסכם הגירושים שהביא לביטול פסק הבוררות כאשר התבקש להמציאו.
5. לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי אין לקבל גם את טענתו של ממן הנסמכת על אי המצאת ההסכם שהביא לביטולו של פסק גוב-ארי. עיון בפסק הבוררות מלמד כי הבורר היה ער לקיומו של פסק גוב-ארי וגם למשמעות האפשרית שלו אך בחר שלא להסתמך עליו ממספר טעמים. אחד הטעמים היה כי פסק גוב-ארי בוטל וזאת לצד טעמים אחרים ובעלי משקל. החשיבות שיש לכך שרק חלק מהסכם הגירושין בין נפתלי ומנואלה, שבגדרו בוטל פסק גוב-ארי, עמד בפני הבורר, היא חשיבות ראייתית לגבי טיב ההוכחה בדבר ביטול פסק גוב-ארי. בהקשר זה היה הבורר מודע היטב לכך שלא הומצא לו המסמך המלא אך בחר לייחס משקל ראייתי לעדויות מנואלה ונפתלי באשר לקביעה זו. עוד סמך הבורר את קביעתו כי אין ללמוד מפסק גוב-ארי לענייננו גם מנימוקים נוספים ובהם פער הזמנים בין פסק גוב-ארי לבין המועדים הרלוונטיים למחלוקת, ההתייחסות השונה לרווחים בפסק גוב-ארי כמבוססים לפי חישוב נכסי ולא חשבונאי וכן שינויים שחלו במהלך הזמן כתוצאה ממכירת נכסים.
6. לתמיכה בטענתו, הפנה ממן לפסק הדין שניתן בהפ"ב 45009-09-13 ש.א.ק.ל חברה לבניה בע"מ נ' חורש ואח' (מיום 19.8.2014) (להלן: "ש.א.ק.ל"), בו פסק בית המשפט המחוזי מרכז כי הסתמכות בורר על מסמך חלקי, כהנמקה מרכזית בהחלטתו, מצדיקה ביטול פסק בורר מחמת פגיעה בכללי הצדק הטבעי וזכות הטיעון.
7. בעניין ש.א.ק.ל, המשיבים ביקשו להגיש עם סיכומיהם בבוררות, ראיה חדשה והיא "עמודים רלוונטיים מתוך הסכם מכר". ללא שהתקבלה החלטה נפרדת בבקשה וללא שניתנה לצד השני אפשרות להגיב להוספת ראיה זו, ניתן פסק הבורר תוך שימוש בראיה החלקית שהוגשה ברגע האחרון. כלומר, בעניין ש.א.ק.ל, שלא כבמקרה דנן, למבקשים לא הייתה כל אפשרות להביא בפני הבורר את הטענה שמדובר במסמך חלקי וכי הם עומדים על קבלת המסמך במלואו ועל כן נכתב כי "משהבורר ראה לקבל "עמודים רלוונטיים" מתוך הסכם המכר כראיה-היה מקום לאפשר למבקשת לטעון מלוא טענותיה בעניין הסכם המכר במסגרת הליך הבוררות". בענייננו, התקיים דיון של ממש בשאלת הבאת הסכם הגירושין, ממן הביא טענותיו אודות הקשיים שעשויים לעלות משימוש במסמך החלקי, והבורר אף נעתר לבקשות ונתן צווים שיאפשרו את הגשתו של המסמך המלא. לאחר שהוברר כי אין בנמצא את המסמך המלא, החליט הבורר להידרש לראיות נוספות בדבר השימוש בפסק גוב-ארי והכרעתו התקבלה לאור נימוקים נוספים, לבד מהסכם הגירושין החלקי שהוצג בפניו. לפיכך, אף אם ניתן לקבל את טענתו של ממן במישור זה כי אכן הונח בפני הבורר מסמך חלקי המתעד את תנאי הגירושין ולא המסמך המלא, הרי ששעה שהבורר היה ער לכך, בחר בכל זאת להסתמך על העדויות שלפניו ולקבוע קביעות עובדתיות בהתבסס עליהן וכן השתית את מסקנתו גם על נימוקים אחרים – לא קמו התנאים לביטול פסק הבוררות מחמת פגיעה בכללי הצדק הטבעי בהתאם לסעיף 24(4) לחוק הבוררות, כנטען על ידי ממן.

תחולת תקן 40 על דו"חות הקבוצה

1. לממן טענות גם כלפי "טענה שגויה מקצועית" של הבורר באשר לתחולתו של תקן 40 על דו"חות הקבוצה, טענה שאף לא נטענה על ידי החברות. ממן אף טוען שכיוון שהבורר העלה טענה זו בפסק הבוררות ללא שהצדדים התייחסו אליה, נפגעה זכות הטיעון שלו. כמו כן, הוא טוען להסקת מסקנות שגויה לגבי אי הסתמכות החברות על תקנים 2 ו- 40, ולגבי שלבי השלמת הבניה נכון ליום פיטוריו. על כן הוא סבור כי פסיקת הבורר "שגויה באופן נחרץ".
2. עמדתן של החברות היא כי מדובר בטענות ערעוריות מובהקות וכי אינן נכונות לגופן. החברות מציינות כי הבורר התייחס בפסק הבוררות לטענות ממן אודות שימוש החברות בתקנים, דחה אותן לאור עמדות המומחים וקבע כי הצגת התקנים על ידי ממן נעשתה באופן מקוטע ומוטה.
3. כאמור בעניין טענות ממן על חוות הדעת של רו"ח וקנין, גם כאן אין מדובר בטענות המהוות עילה לביטול פסק בוררות. מדובר בהכרעות עובדתיות של הבורר אודות השימוש של החברות בתקנים החשבונאיים והכרעות משפטיות אודות תוקפם של התקנים ותנאי החלתם, חובתו של ממן להבהיר את מצב הדברים בעת ניסוח ההסכם ופרשנות המלל של התקנים ביחס למימוש נכסי החברה. בכל הכרעותיו אלה, ביכר הבורר את חוות דעתו של המומחה שלדעתו הלמה את הכוונה הסובייקטיבית של הצדדים בעת כריתת ההסכם, וקיבל את טענות החברות בעניין זה. הבורר בחן את טענותיו של ממן לעומקן והסתמך על ראיות מוצקות וחוות דעת מומחים על מנת לדחותן. מכל מקום, אין זה מתפקידו של בית המשפט להחליף את שיקול דעתו של הבורר בהכרעות משפטיות, ולא כל שכן, בהכרעות עובדתיות. הלכה היא כי טעות בפסק הבוררות אינה מהווה עילה לביטול פסק בוררות, אפילו הוכחה טעות כזו לפני [ר' בר"ע 276/81 נתיבי הנגב בנגב בע"מ נ' דרורי פ"ד לו(1) 391 (1982), בו לא ניתנה רשות ערעור נוכח התבססות טענת ביטול פסק הבוררות על שגיאה של הבורר]. טענות לפיהן הבורר טעה או כי המומחה מטעמו של הבורר טעה ואף אם ניתן להניח כי מסר דברים אחרים בנסיבות אחרות – אינן כאלה שיש בהן להביא לביטול פסק בוררות.
4. מכל מקום, גם אם אניח כטענת ממן שהבורר הוסיף הנמקה שאינה כלולה בחוות דעתם של המומחים וכי יש פגם בכך, וספק אם זה מצב הדברים נוכח היריעה המקצועית הרחבה שנפרשה בפניו, מקובלת עלי טענת החברות, לפיה הכרעותיו של הבורר בעניין משמעות הכללים החשבונאיים נעשתה מעבר לנדרש, ולאחר שהבורר קבע כי די בהכרעתו במחלוקת הפרשנית על נוסח סעיף הבונוס לאור שאר השיקולים שמנה קודם לכן, כדי לייתר את הדיון במשמעות הכללים החשבונאיים (הדברים נאמרים מפורשות בסעיף 70 לפסק). על כן, טענת ממן המסכמת את טענותיו בקשר להסתמכות השגויה על התקנים, כאילו "לולא הוטעה כב' הבורר... יש להניח כי היה פוסק לטובת המבקשים את הסף של 1,067,400 ₪ בתוספת מע"מ בגין סעיף זה בלבד" אינה מבוססת ודינה להידחות.

היות פסק הבוררות בסתירה לתקנת הציבור

1. טענה כללית נוספת של ממן, שנשענת על כל הנדבכים בבקשתו היא כי פסק הבוררות פוגע בתקנת הציבור, עילת ביטול המוכרת בסעיף 24(9) לחוק הבוררות. איני רואה לנכון להידרש בהרחבה לטענה זו של ממן. אכן, סעיף 24(9) לחוק מסמיך את בית המשפט לבטל פסק בוררות במצבים בהם פסק הבוררות סותר את תקנת הציבור. בתי המשפט ממעטים לבטל פסקי בוררות מכוח הסמכות הנתונה להם בסעיף 24(9) לחוק הבוררות, אלא כאשר תוכן הפסק "עומד בסתירה עמוקה לתפיסות היסוד של החברה" [רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (22.9.2003), פיסקה 13]. טענה זו של ממן נטענה בעלמא, ללא כל פירוט או הסבר הכיצד פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור.

סיכום ביניים

1. לסיכום, לאחר בחינת טענות ממן לא מצאתי ממש בכל אחת מהן בנפרד, ואף לא בהצטברותן יחד כדי להצדיק ביטולו החלקי של פסק הבוררות. מרבית הטענות הן טענות "ערעוריות" והטענות האחרות אינן מבססות עילה לביטול פסק בוררות.

בקשת החברות לביטול פסק הבוררות

1. בקשת החברות לביטול פסק הבוררות מתייחסת לחיובן בפיצויי הסתמכות, פיצויים שלא נכללו כסעד בין הסעדים שהתבקשו על ידי ממן בתביעתו. המדובר לדעתן בחריגה מסמכות ובפסיקה מעבר לנדרש הנכנסת לגדרו של סעיף 24(3) לחוק הבוררות. החברות מסכימות כי הטענות לגבי אותה הסתמכות אכן נטענו בכתב התביעה וכי בשלב ההוכחות בבוררות אכן נחקרו עדים גם בעניין צמצום היקף הפעילות של המשרד של ממן, אך לגישתן "אין בכך כדי לשנות מהמצב המשפטי והעובדתי לפיו טענה זו לא נתבעה באופן מפורש ולא הייתה חלק מהסעדים שנתבעו על ידי המשיבים".
2. לגישת החברות פסיקת פיצויי ההסתמכות אף פגעה בכללי הצדק הטבעי ובזכות הטיעון שלהן, משום שלא ניתנה לחברות הזדמנות ראויה להתגונן ולהתייחס למסמכים שסיפק ממן כאסמכתאות להפסדי ההשתכרות שלו, מסמכים אשר היוו הבסיס היחיד להכרעת הבורר באומדן ההפסדים. החברות מוסיפות כי החלטת הבורר אודות רכיב נזק שלא נתבע בכתב התביעה יצרה פגיעה עצומה בחברות, שכן סכום הפיצוי אותו נדרשו לשלם לממן גדל משמעותית.
3. כמו כן, החברות טוענות כי יש לבטל באופן מלא או חלקי את פסק הבורר בכל הנוגע לחיובן בהוצאות. לגישתן, חיובן בהוצאות ושכר טרחה על סך 200,000 ₪, איננה עומדת ביחס סביר לפיצויים שנפסקו לטובת ממן, המסתכמים בכ-600,000 ₪ (נומינלי).
4. טענה נוספת עניינה הוצאות המשפט. לפי הכלל שקבע הבורר, המבקש לשמור על יחס סביר בין שכר הטרחה לבין סכום הפיצויים שנפסק, היה ראוי, לדעתן של החברות, לקחת בחשבון שמתוך כלל תביעתו של ממן, התקבלה התביעה רק בחלק מזערי -7.10% בלבד ומתוך טענות הקיזוז שטען ממן, התקבלו הטענות בהיקף של 9.86%.
5. בתשובתו לבקשה טוען ממן כי נזקי ההסתמכות נתבעו, נטענו וכומתו על ידי ממן בהליך זה, ואף זכו להתייחסות של החברות לאורך ההליך כולו. ממן מפרט כי בכתב התביעה שהוגש לבית הדין לעבודה ובכתב התביעה המתוקן פורטו נזקי ממן בשל צמצום היקף עבודתו במשרדו, וכך גם במסגרת ההליכים המקדמיים לבקשת החברות חשף ממן נתונים אודות נזקי ההסתמכות הנטענים, ולבסוף, אף נחקר על ידי באי כוחן של החברות בעניין זה, בדיון בבית הדין לעבודה.
6. הדיון בבקשתן של החברות מצריך בחינה האם קמה עילה לביטול פסק בוררות, מקום בו נדון ונפסק סעד שלא נכלל בכתב התביעה וזאת מכוחו של סעיף 24 (3) לחוק הבוררות.
7. הקו המנחה לבחינת שאלה זו הינו האם הסעד שנפסק נובע באופן טבעי מהסכסוך שנמסר להכרעת הבורר (אוטולנגי, 1016). כך למשל, נקבע לגבי פסק בורר שהעניק סעד בגין עילה שכלל לא נתבעה או פסק בורר שהעניק סכום גבוה יותר מזה שנתבע בכתב התביעה, כי ניתנו בחוסר סמכות [ה"פ (י-ם) 603/95 גלבוע נ' געש דינים מחוזי כו (4) (11.3.1996)] תוך שהבחינה שנעשית על ידי בתי המשפט לסמכויות הבורר היא בחינה רחבה [רע"א 8613/13 מרקעי תקשורת נ' אביב נקש (8.1.2014); רע"א 8747/07 ירחמיאל אפלבוים נ' אשר דניאל (3.2.2008)].
8. השאלה העומדת כעת לבחינה היא האם הסעד שניתן לממן על ידי הבורר- פיצוי ההסתמכות- נובע משאר הסעדים והעילות שהועברו על ידי הצדדים להליך הבוררות. בלב הסכסוך, כפי שפירטתי לעיל, עמדה תביעה לתשלום פיצויי קיום ולא לתשלום פיצויי הסתמכות. עם זאת, גם בהיעדר של אזכור מפורש של עילה זו בכתבי הטענות – על פני הדברים עמדתו של הבורר כי ניתן לראות בתביעות האלה תביעות חלופיות הנובעות אחת מהשנייה ועל כן קביעה שפיצוי הסתמכות הוא המשך מתבקש של ההכרעה בשאלת פיצוי הקיום – אינה נראית בלתי מתקבלת על הדעת.
9. החברות טוענות כי מתן סעד שלא נתבע בכתב התביעה מפורשות, פגע ביכולתן להתגונן ואולם תצהירו של ממן כלל פירוט מספרי של טענותיו לצמצום היקף העבודה, צורפו לו מסמכים כתימוכין לטענותיו, ולחברות הייתה נתונה האפשרות להגיב לטענות אלו. כפי שמוסכם על הצדדים, ממן אף נחקר על ידי באי כוח החברות בעניין זה. ניתן לראות בכך אפוא הסכמה מצדן של החברות לדיון גם בסעד זה (בגדרו של שינוי חזית).
10. לתוצאה זו ניתן להגיע גם באמצעות הוראות סעיף 26(א) לחוק הבוררות. סעיף 26(א) לחוק מאפשר לבית המשפט להימנע מביטול פסק כאשר לא נגרם לאחד מהצדדים עיוות דין, אפילו התקיימה עילת ביטול [השווה רע"א 7401/11 Boyes נ' ים החיים בע"מ (27.11.2011)]. לכן, גם אם ניתן היה לקבל את הטענה כי הבורר חרג מסמכותו שעה שקבע פיצויי הסתמכות שלא התבקשו באופן מפורש כסעד בתביעה של ממן, לא נגרם לחברות עיוות דין, ולכן אף בדרך זו יש להגיע למסקנה לפיה יש להימנע מביטול אותו חלק מפסק הבוררות, שהחברות מבקשות לבטל.
11. לבסוף, לעניין ההוצאות. אין כל עילה להתערבות בקביעה זו של בורר בפסק בוררות והבורר רשאי היה לשקול את מכלול השיקולים בפסיקת ההוצאות שפסק.

סיכום

1. לאור כל האמור – שתי הבקשות לביטול חלקי של פסק הבוררות נדחות. כפועל יוצא מכך ובהתאם לסעיף 28 לחוק הבוררות – פסק הבוררות מאושר.
2. אין צו להוצאות בהליך זה וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ה, 11 מאי 2015, בהעדר הצדדים.