הערעור שלפנינו הינו על החלטת ועדת הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים שליד בית משפט השלום בחיפה, בראשות כב' השופט אהרון שדה, מיום 13.6.17, בתיק ו"ע (שלום חי') 10359-08-14 (להלן: "הוועדה"), במסגרתה דחתה הוועדה את בקשת המערערים לפסיקת שכר טרחתם בהתאם להוראת סעיף 17(ה) לחוק נכי רדיפת הנאצים (להלן: "החוק").

רקע עובדתי:

1. המערער מס' 1 הוא עורך-דין העוסק במיצוי זכויות של ניצולי שואה לצורך קבלת תגמולים על פי חוק, והוא מנהל את מערערת מס' 2 (להלן: "המערער" או "המערערים") .

2. המשיבים, כולם עולי עיראק, הטוענים שנפגעו באירועי "הפרהוד", הגישו באמצעות המערער, תביעות למשיבה 1 להכרה בנרדפות וקבלת תגמולים מכוח החוק. לאחר דחיית תביעתם, הגישו המשיבים, באמצעות המערער, עררים על דחיית תביעתם בפני הוועדה.

3. בהתאם להסכמה הדיונית, הוקפא הטיפול בערר בפני הוועדה עד להכרעה בתיק המוביל [ו"ע (שלום חי') 34142-08-13 גמיש נגד הרשות לזכויות ניצולי השואה], הדן בשאלת זכאות יהודי עיראק לקבלת תגמולים על פי חוק.

בעיצומו של ניהול הערר בפני הוועדה, פרסם שר האוצר, ביום 31/12/15, החלטה מנהלית בעניינם של יוצאי מרוקו, אלג'יר ועיראק לפיה, יהיו זכאים המה למענק שנתי בסך של 3,600 ₪ ולפטור מלא מתשלום דמי השתתפות עצמית בגין רכישת תרופות הכלולות בסל התרופות.

תנאי לזכאות לתגמול לעיל, על פי ההחלטה המנהלית, הוא ויתור על המשך ההליכים המשפטיים לקבלת תגמולים חודשיים.

4. המשיבים החליטו לקבל מענק שנתי בהתאם למסלול הקבוע בהחלטה המנהלית, תוך ויתור על המשך ההליכים המשפטיים לקבלת תגמולים חודשיים, ובכך סיימו את ההתקשרות החוזית עם המערער.

5. הוועדה בתיק המוביל, דחתה בסופו של יום, את ההכרה העקרונית בדבר זכאות יהודי עיראק לקבלת תגמולים לפי החוק, וזאת על פי פסק דינה מיום 13.6.17. הוועדה ציינה שסבלם של יהודי עיראק בזמן אירועי "פרהוד", אינו מוטל בספק, אך עם זאת, לא ניתן להכיר באירועים אלו כמזכים בהכרה לפי החוק.

עולי עיראק שבחרו לנהל את התביעה במסלול המשפטי הרגיל, לא קיבלו תגמולים לפי הוראות החוק, והערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה על פסק דינה של הוועדה בתיק המוביל, נדחה בהתאם לפסק הדין מיום 18/2/18. לעומתם, המשיבים בתיק זה, בחרו במסלול המנהלי וקיבלו מענק שנתי לפי ההחלטה המנהלית.

6. המערער הגיש בפני הוועדה בקשה לפי הוראת סעיף 17(ה) לחוק, הקובעת כי: "אדם הבא לפני ועדת העררים כבא כוחו של עורר לא יהיה זכאי לשכר טרחה אלא באישור ועדת העררים על פי בקשתו ובשיעור שתקבע הועדה".

7. במסגרת הבקשה לפסיקת שכרו, עתר המערער לחיוב כל אחד מן המשיבים בתשלום שכר ראוי בסך של 1,540 ₪ בצירוף מע"מ. לאחר שמיעת המשיבים לבקשה, החליטה הוועדה בהחלטתה מיום 13.6.17 לדחות את הבקשה.

החלטת הוועדה קמא:

8. הוועדה לא הסתירה בהכרעתה, את נקודת המוצא לפיה, כשמדובר בניצולי שואה, נטייתה לפסיקת הוצאות משפט "נמוכה ולמען הדיוק אפסית". כל זאת, בשים לב לכך שמדובר בעניין שכל כולו נתון לשיקול דעתה של הוועדה, ובשל העובדה כי "מדובר בהליך מיוחד, הליך 'מוגן' על ידי המחוקק" (סעיף 2 להחלטה נשוא הערעור).

9. הוועדה מצאה כי הסעד המבוקש בעניין פסיקת שכר הטרחה, נוגע למישור היחסים שבין המערערים לבין לקוחותיהם-המשיבים, וכי כאשר הסמיך המחוקק את הוועדה לפסוק שכר טרחה, לא כיוון המחוקק למחלוקת מסוג זה.

עוד קבעה הוועדה כי אינה מוסמכת לפסוק שכר טרחה מעבר לסכומי התקרה שנקבעו על ידי המחוקק בחקיקה מאוחרת יותר.

לדידה של הוועדה, העררים שהוגשו בשמם של המשיבים (וזאת, בשונה מההליך שהתנהל במסגרת התיק המוביל שהוא הליך יוצא דופן בהיקפו והוצאותיו), הם עררים טכניים, כלשון הוועדה - "גזור הדבק", שנועדו רק לקבוע מועד תחילת זכאות עבור המשיבים הספציפיים, ובאף אחד מהעררים שהוגשו על ידי המשיבים, לא התקיים דיון בעניינו של עורר ספציפי.

10. הוועדה קבעה כי הוראת סעיף 22א(ה) לחוק אינה מותירה לה שיקול דעת לפסוק סכומים מעבר לאלו שנקבעו בסעיף הנ"ל; מה גם שלמערערים היה אינטרס כלכלי בפניה למשיבים.

הוועדה הטעימה כי המערערים תקפו בבג"צ את תיקוני החקיקה הפוגעים בשכרם, וכי המערערים אינם רשאים לאחר שנכזבה ציפייתם לביטול החקיקה, לפנות בערוץ "עוקף" לוועדה.

הוועדה הוסיפה שאינה קובעת מסמרות באשר לסיכוייה של תביעה אזרחית ככל שתוגש על ידי המערערים, על פי הסכמי שכר טרחה שנחתמו בינם לבין המשיבים, אולם לא ראתה לפסוק שכר טרחה מכוח סמכותה לפי סעיף 17(ה) לחוק.

נימוקי הערעור:

11. המערער טען במסגרת ערעור זה, כי ביקש מהוועדה לפסוק לו שכר טרחה ראוי בסך של 1,540 ₪ בצירוף מע"מ מכל משיב, עבור טיפולו בעררם, וזאת מכוח סמכות הוועדה לפי סעיף 17(ה) לחוק. המערער הדגיש בטיעוניו כי המאבק המשפטי שניהל עבור המשיבים במסלול המשפטי, במסגרת התיק המוביל, גרם לשר האוצר, בסופו של יום, לפרסם החלטה מנהלית בדבר המענק השנתי אשר גרמה למשיבים לוותר על ההליך המשפטי.

12. לטענת המערער, המשיבים ביטלו חד-צדדית את התקשרותם עם המערער לאחר שהשקעתו העצומה בניהול הערר בתיק המוביל, הניבה להם הטבה כלכלית משמעותית. המערער הדגיש כי אינו מבקש לפסוק לו את השכר ההסכמי, אלא ביקש שהוועדה תפסוק לו שכר ראוי בלבד עקב ניתוק הקשר ההסכמי לאחר שהמשיבים הסתפקו בתשלום השנתי הנובע מההחלטה המנהלית, וזאת כמידת השירות שכבר נתן למשיבים עד אותו שלב.

13. המערער טען עוד, כי ניצולי שואה, ככל אדם, צריכים לשלם שכר לבעלי מקצוע שטרחו עבורם; עורך דין כמו כל בעל מקצוע אחר, אינו אמור לעבוד חינם, אף אם לקוחותיו ניצולי שואה.

14. לשיטת המערער, הוראת סעיף 22א(ה) לחוק, שהוספה מכוח תיקון מספר 22 לחוק, אין לה דבר וחצי דבר עם הבקשה לקביעת שכר טרחה ראוי, עבור ניהול הערר לעניין זכאות לתגמולים חודשיים, אשר הובא בפני הוועדה. המערער ביקש מהוועדה לקבוע את שכרו הראוי עבור ניהול ערר מורכב ורחב היקף עבור המשיבים (בתיק המוביל), על מנת שהם יוכרו כזכאים בתגמול חודשי מכוח החוק. הליכים אלו נקטעו, טרם סיומם, על פי החלטתם החד-צדדית של המשיבים להסתפק בתשלום הנובע מכוח ההחלטה המנהלית. הוראת סעיף 22 א(ה) לחוק רלוונטית רק ביחס לטיפול שמעניק עורך דין המסייע ללקוח למלא טופס בקשה למענק שנתי. במקרה כזה, הוא זכאי עבור סיוע מוגבל זה, לשכר הטרחה שנקבע בסעיף 22א(ה) לחוק, על תקרותיו, בין 120 ₪ ל- 473 ₪; אם לא סייע – אינו זכאי לתשלום כלשהו.

15. נטען כי הוספת הוראת סעיף 22א(ה) לחוק נועדה להפחית את התשלום לגורמים המסייעים במילוי טופס לבקשת מענק שנתי מכוח החלטה מנהלית, אך סעיף 22א(ה) לחוק אינו מתייחס כלל, וודאי שלא במפורש, לשכר ראוי עבור הליך להשגת תגמול חודשי שהופסק מיוזמתו של הלקוח. במקרה זה, תחול ההלכה של פסיקת שכר טרחה ראוי שלקוח מחויב בתשלומו בשל ניתוק ההתקשרות עם עורך דין, גם אם לא הושלם ביצוע המשימה שעבורה נשכר עורך הדין.

16. המערער הדגיש כי הוועדה נחשפה לטרחה העצומה והבלתי שגרתית שהשקיע המערער עבור המשיבים, והדבר קיבל ביטוי בפסק דינה של הוועדה בתיק המוביל, וזו הוועדה שהובאה בפניה הבקשה לפסוק שכר ראוי בשל העובדה כי ועדה זו הכירה את פועלו ומאמצו של המערער בעניינם של המשיבים.

המערער שב ומדגיש כי אינו מבקש שכר בעבור סיוע בהגשת בקשות לקבלת המענק השנתי שביחס אליו חלה תקרת השכר שבסעיף 22א(ה) לחוק. המערער מבקש שכר ראוי עבור הליך משפטי סבוך, מורכב ורחב היקף שניהל במשך שנים עבור המשיבים לשם הכרה בזכאותם לתגמולים חודשיים, שהסתיים בהחלטתם לוותר על ההליך בתמורה לקבלת מענק שנתי ותרופות סל חינם בהתאם להחלטה המנהלית.

טיעוני המשיבה 1, הרשות לזכויות ניצולי השואה:

17. המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") טוענת כי תיקון 22 לחוק מגביל את שכר הטרחה ביחס להחלטה מנהלית הקובעת זכאות למענק שנתי, וכי זהו השכר המקסימלי לו זכאים המערערים כנגד המשיבים. לא ניתן לטעון לקיומה של לקונה כלשהי בתיקון 22 לחוק. מדובר בתיקון מפורט, ברור וחד-משמעי, הקובע מפורשות הגבלת שכר טרחה, וזאת גם אם קדם למימוש הזכאות, לפי ההחלטה המנהלית, הליך משפטי כלשהו.

18. המשיבה מציינת כי הוראה זו מטיבה עם עורך דין מייצג באשר היא מקנה לו שכר טרחה גם במקום שבו הייצוג המשפטי לא הניב תוצאה (הוועדה דחתה את הערר על החלטת הרשות, ובית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהוגש על החלטת הוועדה). למעשה, המערער, על פי ההליך המשפטי שנקט בו, אינו זכאי כלל ועיקר לשכר טרחה, אך קיומה של ההחלטה המנהלית והסכמת המשיבים לאמץ את המסלול הקבוע בה, היטיבה את מצב המערער והחזירה לו בדרך זו חלק מהשקעותיו.

19. המשיבה סבורה כי יש לפסוק למערערים, אם בכלל, את הסכום הקבוע בהוראות החוק, דהיינו: 473 ₪ כולל מע"מ, והוועדה אינה רשאית לחרוג מתקרה מקסימלית זו הקבועה בחוק. המשיבה מפנה להוראת סעיף 22ב' לחוק הקובעת מפורשות כי לא יידרש אדם, על אף האמור בכל הסכם, לשלם שכר טרחה בעד הטיפול בתביעה, לרבות הוצאות כוללות בסכום העולה על המקסימום שנקבע לפי סעיף 22א' לחוק. משכך, סבורה המשיבה כי יש לדחות את הערעור. לחלופין, יש לפסוק, לכל היותר, תשלום בסך של 473 ₪ בהתאם לקבוע בהוראות החוק.

טיעוני יתר המשיבים (באמצעות הלשכה לסיוע משפטי):

20. המשיבים טוענים כי צדקה הוועדה בקביעתה לפיה, המערערים אינם זכאים לשכר טרחה מעבר לקבוע בסעיף 22א(ה) לחוק. לשיטתם, תיקון 22 נחקק כשעמדה לנגד עיני המחוקק סיטואציה הדומה למקרה שלפנינו, לפיה, עורך דין שקד על הכנת ערר ספציפי על פי ההליך המשפטי, ולאחר מכן, ובטרם ניתן פסק דין, בחר הניצול בקבלת מענק שנתי בהתאם להחלטה המנהלית, ובמקרה זה, קבע המחוקק שעבודתו זו של עורך הדין תזכהו בשכר מרבי של 473 ₪.

21. בקשתו של המערער לפסוק שכר ראוי עבור השקעתו במסלול המשפטי, נועדה לעקוף את ההגבלה שנקבעה על ידי המחוקק. אין לאפשר למערער לעקוף את הוראות החוק בטענה לפיה, השכר הראוי מבוקש עבור ההליך במסלול המשפטי ומכוח הוראת סעיף 17(ה) לחוק.

22. המשיבים מדגישים שההליך המשפטי שננקט על ידי המערער בעניינם של המשיבים, לא צלח, שכן הם לא הוכרו כזכאים לגמלה מכוח החוק, ובשל כך, ומכוח הסכמי שכר הטרחה שנחתמו עם המערער, אין הוא זכאי לשכר טרחה כלשהו, ואין בהסכמים אלו כדי לבסס את תביעתו לשכר ראוי.

דיון:

23. דרישת המערער לשכר טרחה נובעת, למעשה, מכך שהמשיבים, לטענת המערער, נטשו את הספינה תוך כדי ההליך, תוך העדפת המסלול המנהלי, במקום לאפשר למערער לקצור את פירות ההצלחה תוך ניהול ההליך עד תום. בפועל, ההליך במסלול המשפטי בתיק המוביל, נחל אכזבה ולא הניב דבר לניצולים. הערר שהוגש נדחה על ידי הוועדה, ואף הערעור בבית המשפט המחוזי על החלטת הוועדה נדחה, ולמעשה, המערער אינו זכאי במסלול המשפטי שנקט בו, לשכר טרחה מהניצולים שנקטו באותו הליך, מאחר שלפי ההסכמים שצורפו על ידי המערער, עולה שהוא זכאי לשכר לפי תוצאות.

24. הפסקת ייצוג, בשונה מסיום ייצוג, מהווה "סיום לא טבעי" של היחסים החוזיים בין עורך הדין ללקוח ומציפה את שאלת שכר הטרחה שזכאי לו עורך הדין, אם בכלל. סוגיית הזכאות לשכר הטרחה מוכרעת בהתאם לשני אדנים נפרדים השלובים זה בזה. הראשון נוגע לסיבת הפסקת הייצוג, ואילו השני נוגע בשאלה אם קיים הסכם שכר טרחה בין הצדדים, ואם קיימת בו התייחסות לשכר הטרחה במקרה של הפסקת ייצוג.

הלכה פסוקה היא כי בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, אם לא הוסכם במפורש אחרת, הרי שיש לקרוא להסכם שכר הטרחה, תנאי מכללא ולפיו, רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו בטרם הושלם הטיפול בעניין שבקשר אליו נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח לו שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן [ע"א 136/92 בייניש עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993)].

25. שכר טרחה ראוי מבוסס על הוראת סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ששורשיו בדיני עשיית עושר ולא במשפט. ביסוד סעיף 46 לעיל מונח העיקרון לפיו אדם זכאי לשכר בגין עמלו שאם לא כן, יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין. יש להידרש לסעיף 46 לעיל מקום שבו הסכם שכר הטרחה אינו מתייחס לאפשרות של הפסקת הייצוג.

26. מכאן, שיש לבחון תחילה אם ההסכם בין הצדדים מסדיר את שכר הטרחה בעת הפסקת הייצוג. אם התשובה לכך חיובית, הרי שאין להיזקק למנגנון השכר הראוי. בענייננו, טענו המערערים לקיומם של שני נוסחים עיקריים להסכם שכר הטרחה (נספחים א' ו- ב' לבקשה לפסיקת שכר טרחה), כאשר חלק מהמשיבים חתמו על נוסח א' המוקדם, וחלקם חתמו על נוסח ב' המאוחר יותר.

עיון בהסכמי שכר הטרחה מראה שמדובר בקביעת שכר טרחה מותנה. הכוונה למנגנון תשלום לפיו, תלוי שכר הטרחה בתוצאות הטיפול. מקום בו נדחתה התביעה, אין עורך הדין זכאי לשכר טרחה בגין פועלו.

בסעיף 2 להסכם שכר הטרחה לפי נוסח א', נקבע כי: "'הצלחת הטיפול' ע"י עורך הדין תהיה עם הכרת הלקוח כנרדף ע"פ חוק, ושכר הטרחה ישולם על-ידי הלקוח אך ורק במקרה של הצלחת הטיפול ועם קבלת התשלום לחשבונו".

בנוסח ב' של הסכם שכר הטרחה, קיימת הוראה דומה בסעיף 2 להסכם לפיה, שכר הטרחה ישולם אך ורק במקרה של הצלחת הטיפול, דהיינו: במקרה של הכרת הלקוח כנרדף על פי החוק.

27. הסכם שכר הטרחה, על שני נוסחיו, קובע מהו השכר שיש לשלם במקרה שבו הופסק הייצוג על ידי הלקוח. סעיף 4 לנוסח א' להסכם שכר הטרחה, קובע כי: "...וכי אם מסיבה כלשהי יבטל את יפוי הכוח שנתן לעורך הדין ו/או יעביר את הטיפול בעניינו מעורך הדין דויד ידיד, אף בטרם החלטה של הרשות לזכויות ניצולי השואה לשלם לו תגמולים, יהיה הלקוח חייב בתשלום מלוא שכר הטרחה והוצאות, כמפורט לעיל...".

בנוסח ב' של הסכם שכר הטרחה, קיימת הוראה זהה בסעיף 4 להסכם, וגם לפיה, הלקוח מחויב בעת הפסקת הייצוג, בתשלום מלוא שכר הטרחה ההסכמי.

28. בענייננו, בהסכם שכר הטרחה קיימת התייחסות לשכר טרחת עורך הדין במקרה של הפסקת הייצוג. המערערים קבעו את שכר הטרחה לו יהיו זכאים במקרה של הפסקת ייצוג, קרי: חיוב המשיבים לשלם, עם הפסקת הייצוג, את השכר הקבוע בהסכם במלואו, שהוא מותנה בתוצאות ההליך המשפטי מושא הסכם שכר הטרחה, היינו: הכרת הוועדה במשיבים כנרדפים על פי החוק וזכייתם בתגמולים חודשיים על פי חוק.

29. תביעת המערערים להכרתם כנרדפים על פי החוק, נדחתה על ידי וועדת הערר, הכרעה שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי בתיק ע"ו 54199-09-17 עפרוני ואח' נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר שניתן ביום 18/2/18, ומכאן שדי בכך כדי לקבוע כי אין המערערים זכאים לשכר טרחה בגין עבודתם ולא ניתן באמצעות הוראת סעיף 17(ה) לחוק לעקוף את המנגנון ההסכמי אשר נועד , כפי שנראה להלן להטיב עם הניצולים ולא לגרוע מן הזכויות הנתונות להם בהסכמי שכר הטרחה בו התקשרו עם המערערים.

לא נעלם מעינינו כי על הכרעתו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור אזרחי לבית המשפט העליון ( רע"א 2334/18 אהרון עפרוני ועוד 574 אח' נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה ) שנקבע שהיא מצריכה תשובה על פי החלטת כבוד השופטת ד' ברק-ארז מיום 21/3/18. מטעם זה אף עיכבנו את מתן פסק דיננו זה, ואולם בסופו של דבר הגענו לכלל דעה כי גם אם יתקבלו בקשת רשות הערעור והערעור לא יהא בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגענו.

30. כל זאת משום שלפי עמדתנו יש לאמץ את עמדת המשיבים כי תיקון מס' 22 לחוק, לפי פרשנותו הנכונה, מגביל את פסיקת שכר הטרחה שמוסמכת הוועדה לפסוק לפי סעיף 17(ה) לחוק, לסך 473 ₪ כולל מע"מ, וכי אין לקבל עמדת המערערים לפיה אין לסעיף 22א(ה) לחוק תחולה ביחס לבקשה לקביעת שכר טרחה ראוי לפי סעיף 17(ה) לחוק.

תיקוני החקיקה בעניין הגבלת שכר הטרחה בחוק:

31. ההגבלות על שכר טרחת עורכי הדין המטפלים בתביעות לפי החוק, נקבעו לראשונה עוד בתיקון מס' 1 לחוק, בהוספת סעיף 22א' לחוק, אשר נחקק עוד בשנת 1960, וכותרתו "הגבלת שכר טרחה", הקובע כי "שר המשפטים רשאי, בצו, לקבוע שיעורי מקסימום לשכר הטרחה שמותר לקבל בעד טיפול בתביעה".

מכוח הוראה זו, הוצא צו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה), התשכ"א-1961 שקבע שיעורי שכר טרחה מרביים שניתן לגבות על פי החוק.

מעטפת נוספת שנועדה להיטיב עם הזכאים לפי החוק ולמנוע גביית שכר טרחה מופרז ולא סביר, היא הוראת סעיף 17(ה) לחוק, על פיה מוסמכת הוועדה לקבוע את שכר הטרחה שזכאי לו עו"ד מייצג בהליך בפני הוועדה, וזאת על מנת שהוועדה תפקח על גובה שכר טרחת עו"ד שגובה המייצג מהלקוח.

32. המסלול היחיד שהיה בפני נפגע כהגדרתו בחוק, הוא המסלול המשפטי הרגיל על פיו, נדרש התובע לפנות לרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר, המכריעה בדבר הזכאות לתגמולים. על החלטות הרשות ניתן להשיג בדרך של הגשת ערר לוועדת הערר, ועל החלטת ועדת הערר ניתן להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בשאלה משפטית בלבד .

הוראות החוק והמנגנונים שהיו בתוקף שמכוחם היה ניתן להגביל את שכר טרחת עורך הדין, סיפקו כלים נאותים להתערבות בשכ"ט עו"ד ולמנוע ניצול לרעה.

33. בעקבות פסיקה שניתנה לגבי זכאותם של יהודי לוב לתגמולים לפי חוק [ו"ע (מחוזי ת"א) 255/08 טייר נ' הרשות המוסמכת (7.4.2010)], הוצאה על ידי שר האוצר החלטה מנהלית בעניין מתן תגמולים לכל מי שתביעתו תגלה עילה. החלטות מנהליות דומות ניתנו גם בעניין יוצאי מרוקו, אלג'יר ועיראק.

על פי המסלול המנהלי, הליך קבלת התגמולים על פי חוק הוקל באופן משמעותי, והוא מסתכם בדרך כלל במילוי טופס פשוט מבלי להידרש להליכים משפטיים מורכבים.

כפועל יוצא מהחלטות מנהליות אלו, נוצרה מציאות בלתי רצויה לפיה, חויבו רבים מן הזכאים בשכר טרחה גבוה שלא נבע מעבודתם של עורכי הדין, ובחלק מן המקרים אף ננקטו הליכי הוצאה לפועל נגדם, ראו: דברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 596) מיום 9/12/14.

34. בעקבות המציאות החדשה, נולדו שלושה תיקונים לחוק בעניין הגבלת שכ"ט עו"ד. התיקון הראשון הוא תיקון מס' 20 המטיל מגבלות על שיעור שכר הטרחה כתוצאה מהחלטה מנהלית. במסגרת התיקון נקבעו ארבע דרגות תשלום, בהתאם למועד כריתת הסכם שכר הטרחה והשלב שבו נמצאת התביעה. כך, דרגת התשלום הנמוכה ביותר קובעת תקרת שכר טרחה בסך של 473 ₪, והיא חלה במצב שבו הסכם שכר הטרחה והגשת התביעה נעשו לאחר מתן ההחלטה המנהלית, ואילו דרגת התשלום הגבוהה ביותר עומדת על סך של 5,960 ₪, והיא חלה במצב שבו ההחלטה המנהלית ניתנה רק לאחר שהתובע כבר הגיש בפועל ערעור לבית המשפט.

תיקון זה עמד במבחן הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון במסגרת בג"ץ 687/15 ‏דוד ידיד, עו"ד ונוטריון נ' הכנסת ( 9.7.2015). כל הטיעונים שהעלה המערער שם ביחס לתיקון החוק נדחו, ובכלל זה, גם טענתו בעניין אי תחולת החוק למפרע.

35. כפי שעולה מהצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון מס' 21, התשע"ו -2016), תיקון מס' 20 לא הביא לפתרון כל הסוגיות בעניין שכר טרחת עו"ד בעקבות קיומה של החלטה מנהלית, ובעקבותיו נולד תיקון 21 לחוק. תיקון זה המשיך את מגמת ההתערבות ביחסים החוזיים בין המייצגים לבין הזכאים לפי החוק בהגבלת שכר טרחת עורך הדין המייצג.

בתיקון מס' 21 הוספה הוראת סעיף 22א(ב1), הדנה במקרים שבהם ההחלטה המנהלית ניתנה טרם הגשת ערר או ערעור שנמחק, נדחה או הופסק. וזו לשונה:

"במקרים האמורים בפסקת משנה (א) או (ב) שבסעיף קטן (ב)(1), לא יעלה שכר הטרחה המרבי על שכר הטרחה האמור באותה פסקת משנה, לפי העניין, גם אם לאחר מתן ההחלטה המנהלית הוגש ערר לוועדת העררים או ערעור לבית המשפט, והוא נמחק, נדחה או שהטיפול בו הופסק."

תיקון מס' 21 מהווה נדבך נוסף בהתערבות בשכר טרחת עורך הדין המטפל כדי למנוע תשלום לא סביר או ניצול הנפגע במיצוי זכויותיו לפי הוראות החוק.

36. מגמת המחוקק להגן על ניצולי השואה בכל הקשור לשכר הטרחה המרבי שניתן יהיה לגבות מהם בעקבות קבלת ההחלטות המנהליות, המשיכה בתיקון מס' 22 מיום 7.4.2016. אף בגדרי תיקון זה, עודכנו ההגבלות על שכר הטרחה שניתן לגבות בייצוג בהליכים לפי החוק, ובין היתר, הופחתו הסכומים המרביים לגבייה בתביעות שאושרו כתוצאה מההחלטה המנהלית; עוד נקבע כי לא ניתן יהיה לגבות שכר טרחה, אלא כאשר הפעולות של המייצג נעשו מכוח הוראה מפורשת של הלקוח, בכתב ומראש. נקבע, לצורך הבהירות והוודאות, כי סכומי התקרה שנקבעו כוללים מע"מ, וכן כי הוראות התיקון יחולו באופן רטרואקטיבי גם על הסכמי שכר טרחה שנכרתו לפני יום תחילת פרסומו של החוק, אלא אם כן ניתן פסק דין חלוט בעניין שכר הטרחה לפני יום התחילה.

37. המחלוקת הפרשנית בין הצדדים ממוקדת בשאלה אם חלה על המקרה שבפנינו הוראת סעיף 22א(ה) לחוק הקובעת כדלקמן:

"(ה)(1) על אף האמור בסעיף זה, שכר הטרחה המרבי בעבור ייצוג או סיוע בטיפול בהגשת בקשה, בהתאם להחלטה בדבר מענק שנתי, יהיה סכום חד-פעמי של 120 שקלים חדשים כולל מס ערך מוסף; שכר הטרחה המרבי יחול גם אם לאחר מתן החלטה כאמור הוגש ערר לוועדת עררים או ערעור לבית המשפט, והוא נמחק, נדחה או שהטיפול בו הופסק;

(2) על אף האמור בפסקה (1), ייצג עורך דין אדם בהליך של תביעה, ערר או ערעור שהיה תלוי ועומד במועד ההודעה על מתן ההחלטה כאמור באותה פסקה, יהיה שכר הטרחה המרבי כאמור באותה פסקה סכום חד-פעמי של 360 שקלים חדשים כולל מס ערך מוסף."

38. בבחינת הסוגיה הפרשנית הניצבת בפנינו, נפתח בהוראת סעיף 22א(ו) לחוק הקובעת כי: "לא יקבל אדם שכר טרחה בשל החלטה מנהלית ובשל החלטה בדבר מענק שנתי, אלא לפי הוראות סעיף זה".

כבר עמדנו על ההבדל מבחינת ההשקעה והמאמץ הנדרשים מצד עורך הדין המטפל בהליך משפטי לעומת אלו הנדרשים מצד עורך דין המטפל בהליך מנהלי לפי הוראות החוק. לא דומה שכר הטרחה שזכאי לו מייצג של ניצול לפי הוראות החוק, לשכר טרחה לו זכאי המייצג בגין מימוש זכויות לפי החלטה מנהלית.

השוני הוא רב, שכן במסלול של תביעה משפטית, מדובר בזכאות לשכר טרחה שהיא תוצר של הליך משפטי, הליך הכולל בירור ראייתי פרטני, לעומת הזכאות מכוח ההחלטה המנהלית שהיא תוצר של החלטת שר האוצר, שאין בה בירור עובדתי פרטני ולא כרוכים בה המאמצים הניכרים הכרוכים בניהול ההליך המשפטי.

39. הצדדים חלוקים בשאלת תחולת סעיף 22 א(ה) לחוק על המקרה דנן. המערער סבור כי אין תחולה להוראת סעיף 22 א(ה) לחוק, בעוד שהמשיבים סבורים כי יש תחולה להוראת סעיף זה הקובע תקרת שכר טרחה בסכום של 473 ₪ כולל מע"מ.

40. מעיון בהוראות החוק, ההיסטוריה החקיקתית, דרך פריסת המטריה המגוננת של ההתערבות החקיקתית על הסכמי שכר הטרחה, למדים אנו כי גם אילו היה מקום לפסוק שכר טרחה ראוי על פי סעיף 17 לחוק, הרי שבמקרה כזה, יש תחולה להוראת סעיף 22א(ה) לחוק ושכר הטרחה המרבי שזכאי לו המערער, כשכר ראוי, עומד על סך 473 ₪ כולל מע"מ.

סעיף 1 לחוק מגדיר "טיפול בתביעה" כ- "מתן עצה משפטית בתביעת תגמולים לפי חוק זה, ייצוג בתביעה לפני כל גוף או רשות וכן עריכת בקשה לפי סעיף 6 או כל מסמך אחר הדרוש להגשת הבקשה או אימותה;"

מדובר בהגדרה רחבת היקף ביחס לאופן הטיפול בתביעה, החל ממתן עצה משפטית ועד לטיפול מלא בתביעה לפי הוראות החוק. זאת ועוד, בקשה לרשות המוסמכת בכל חלופה מחלופות הזכאות לפי הוראות החוק, הוגדרה כתביעה, בין תביעה במסלול משפטי ובין תביעה במסלול מנהלי.

סעיף 1 מגדיר החלטה בדבר מענק שנתי כדלהלן:

"'החלטה בדבר מענק שנתי' – החלטה שפורסמה ברשומות בדבר זכאות למענק שנתי, שנתן שר האוצר לפי הצעת הרשות המוסמכת, לגבי מי שחי בתקופת מלחמת העולם השנייה ואינו זכאי לתגמולים לפי חוק זה או לפי חוק הטבות לניצולי שואה;".

לפי הגדרה זו, החלטה בדבר מענק שנתי היא לגבי זכאות למענק שנתי מכוח החלטה מנהלית למי שאינו זכאי לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים או לפי חוק הטבות לניצולי שואה. הגדרה זו הוספה מכוח תיקון מס' 22 לחוק, והחלטה בדבר מענק שנתי המוזכרת בסעיף 22א(ה) לחוק, מתייחסת להחלטה מנהלית הקובעת פיצוי שנתי למי שאינו זכאי לתגמולים לפי הוראות החוק או לפי הוראות חוק הטבות לניצולי שואה.

41. מעיון בהוראת סעיף 22א(ה)(1) לחוק, למדים אנו כי הוראה זו קובעת תקרת שכר טרחה בגין טיפול בקבלת מענק שנתי על פי ההחלטה המנהלית בסכום חד-פעמי של 120 ₪ כולל מע"מ. עוד נקבע בסעיף הנ"ל כי שכר הטרחה המרבי יחול גם לאחר מתן ההחלטה המנהלית, בין אם הוגש ערר על ההחלטה המנהלית לוועדת הערר או ערעור לבית המשפט שנמחק, נדחה או שהטיפול בו הופסק.

42. במוקד המחלוקת בענייננו הוראת סעיף 22א(ה)(2) לחוק הקובעת כי:

"(2) על אף האמור בפסקה (1), ייצג עורך דין אדם בהליך של תביעה, ערר או ערעור שהיה תלוי ועומד במועד ההודעה על מתן ההחלטה כאמור באותה פסקה, יהיה שכר הטרחה המרבי כאמור באותה פסקה סכום חד-פעמי של 360 שקלים חדשים כולל מס ערך מוסף".

מעיון בהוראת סעיף 22א(ה)(2) לחוק, עולה כי היא מבקשת להרחיב את תחום התפרשותה של הוראת סעיף 22א(ה)(1) לחוק גם על נסיבות שבהן כבר היה תלוי ועומד הליך משפטי, בין אם תביעה לפי החוק, בין אם ערר ובין אם ערעור, כאשר תוך כדי ההליך המשפטי, ניתנה ההחלטה המנהלית.

לשיטתו של המערער, לסעיף זה אין תחולה על המקרה שבפנינו, שכן תיקון זה נועד לחול על תביעה, ערעור או ערעור ביחס להחלטה מנהלית בדבר מענק שנתי. המערער מבקש לפרש את המונח "מענק שנתי" כמענק שנתי הניתן לפי חוק הטבות לניצולי שואה, והוא הציג לתמיכה, עררים שהגיש בגין אי קבלת מענק שנתי לפי חוק הטבות לניצולי שואה.

ואולם, פרשנותו זו של המערער אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם הגדרת המונח "מענק שנתי" בחוק. המונח "מענק שנתי" כהגדרתו בחוק, מתייחס למענק נשוא ההחלטה המנהלית מקום שבו אין הניצול זכאי לתגמולים, לא לפי החוק, ולא לפי חוק הטבות לניצולי שואה.

משקבענו כי המונח "מענק שנתי" מתייחס למענק שנתי על פי החלטה מנהלית מקום שבו אין זכאות לתגמולים לפי החוק או לפי חוק הטבות לניצולי שואה, אין דרך אחרת לפרש את סעיף 22 א(ה)(2) לחוק, אלא באופן הנטען על ידי המשיבים, שהרי לפני מתן ההחלטה המנהלית, לא היה בנמצא כל הליך ביחס לאותה החלטה שטרם נולדה. אם היו הליכים קודמים, אלו נבעו מתביעות לתגמולים במסלול המשפטי.

ברור מאליו כי לפני פרסום ההחלטה המנהלית, לא ניתן היה לנקוט בהליכים או בתביעה לזכאות למענק שנתי במסלול המנהלי ביחס להחלטה מנהלית שטרם באה לעולם; כל שהיה עד למועד פרסום ההחלטה המנהלית, היה אך ורק הליך במסלול המשפטי שביחס אליו כיוונו הוראות סעיף 22א(ה)(2) לחוק.

43. הניסיון של המערער לציין כי הוראת סעיף 22א(ה) לחוק חלה על ההליך לפי חוק הטבות ניצולי שואה, שהמענק השנתי היה קיים בו לפני מנגנון ההחלטה המנהלית, אינה מקובלת עלינו, שכן ההחלטה בדבר מענק שנתי שהובאה לעיל, מתייחסת לאלה שאינם זכאים לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים או לפי חוק הטבות לניצולי שואה, וההרחבה שנועדה בהוראת סעיף 22א(ה)(2) לחוק, חלה הן על חסרי הזכאות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים והן על חסרי הזכאות לפי חוק הטבות לניצולי שואה.

44. להשלמת התמונה, נציין כי הוראות אחרות של תיקון מס' 22 לחוק מחזקות פרשנותנו זו בדבר תחולת התיקון על המקרה שלפנינו. כך, למשל, סעיף 5 לתיקון מס' 22 קובע כי:

"יראו כל טיפול בתביעה שהוגשה בעניינו של אדם בהכרה בו כנכה לפי חוק זה או כנרדף לפי חוק הטבות לניצולי שואה, לרבות בקשה לפי החלטה מנהלית או לפי החלטה בדבר מענק שנתי, והגשת ערר או ערעור, כטיפול בתביעה אחת".

מלשון הוראה זו, אנו למדים כי כוונת המחוקק הייתה לראות הן בהליך המשפטי כפי שננקט על ידי המשיבים, באמצעות המערער, טרם קבלת ההחלטה המנהלית, והן בבקשה המאוחרת מטעמם בהתאם להחלטה המנהלית, כטיפול בתביעה אחת, וזאת בנוסף להליך לפי חוק ההטבות לניצולי השואה.

הוראת סעיף 22ב(1) לחוק אשר הוספה בתיקון מס' 22, מהווה נדבך נוסף בפריסת המטריה המגוננת על מערכת היחסים בין מייצג לניצול. הוראת סעיף 22ב(1) לחוק מחזקת ומלמדת על הפרשנות הראויה שאימצנו לעיל, כאשר סעיף זה קובע כדלקמן:

"על אף האמור בכל הסכם, לא יידרש אדם לשלם בעד טיפול בתביעה אחת תשלום העולה על שכר הטרחה המרבי לפי סעיף 22א, גם אם יותר מאדם אחד טיפל בתביעתו, בין יחד עם אחר ובין לחוד...".

ניסיון המערער להבחין, לצורך שכר הטרחה שזכאי לו, לפי הנטען, בין מילוי טופס כלשונו לבין ניהול הליך כפי שניהל המשיב, אין לו עיגון בהוראות החוק. הוראות החוק ביקשו לקבוע את העיקרון על פיו עורך דין ו/או אדם אחר המסייע לניצול, לא יהיה זכאי לשכר טרחה מעבר לשכר הטרחה שנקבע בהוראות החוק. לשון הוראת סעיף 22א(ה)2 לחוק ומכלול הוראת תיקון מס' 22, מחזקות את הפרשנות לפיה, הוראת סעיף 22א(ה)(2) לחוק חלה על מערכת היחסים בין המערער למשיבים, תוך דחית הפרשנות המוצעת על ידי המערער.

45. גם אנו סבורים, כפי שסברה הוועדה, כי שכר ראוי שייפסק על פי הוראת סעיף 17(ה) לחוק, לא יעלה על השכר המרבי הקבוע בהוראות החוק, ואין בסמכות הוועדה לקבוע שכר מעבר לתקרה הקבועה בחוק.

46. לפיכך, גם לו תשתנה הכרעת בית המשפט בתיק המוביל, יהיו זכאים המערערים לשכר טרחת עורך דין בסך 473 ₪ כולל מע"מ מכל משיב לפי הוראות החוק, ולא השכר שדרשו מהמערערים.

סוף דבר:

47. בענייננו, אין חולק כי הסכם שכר הטרחה תלוי תוצאה, קרי: זכאות המערערים לשכר הטרחה, גם בעת הפסקת הייצוג, תלויה בתוצאות פעולותיהם ויכולתם של המערערים להביא להכרה במשיבים כנרדפים. משלא עלה בידי המערערים להביא לתוצאה המיוחלת משמעות הדבר שהמערערים אינם זכאים לשכר טרחה, לאחר הפסקת הייצוג.

48. גם אם בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון תוביל לשינוי תוצאות ההליך, שכר המערערים לא יעלה על השכר המרבי שהיו זכאים לו המערערים לפי הוראות החוק. אין בהפסקת הייצוג ומתן הזכות לקבלת שכר הסכמי או אפילו שכר ראוי כדי להפקיע את תקרת השכר הקבוע בהוראות החוק. המערער יהיה זכאי, לכל היותר, לשכר המרבי הקבוע בחוק בסך של 473 ₪ כולל מע"מ , אך לא מעבר לכך.

49. נציין כי גם הועדה קמא הייתה ערה לזכותם של המערערים ל"שכר ראוי" עבור פועלם ולפיכך, בפסק הדין מיום 13.6.17 (בתיק המוביל 34142-08-13), אשר דחה את תביעת הנפגעים שלא בחרו במסלול המנהלי, מצאה לנכון לחייב את המשיבה מס' 1 בתשלום הוצאות ושכר טרחת המשיבים שם. אנו ערים לעובדה שחיוב המשיבה מס' 1 בוטל בפסק דין בערעור (ע"ו 17971-08-17) ואולם אין מדובר בהחלטה חלוטה ועל פסק הדין תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור.

כמובן שאין בהכרעתנו כדי למנוע גבית שכר טרחתם של מהמערערים בגין טיפול בהליך המנהלי עבור מי מהמשיבים, במידה ובוצע טיפול על פי המסלול המנהלי, על פי הוראות הדין.

50. אי לכך, אנו מורים על דחיית הערעור. במקרה ותוצאות ההליך בתיק המוביל ישתנו, השכר שיהא זכאי לו המערער, מכל אחד מהמשיבים, עומד ע"ס של 473 ₪ כולל מע"מ בלבד.

51. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

הפיקדון, ככל שהופקד יוחזר למערערים.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ח, 08 מאי 2018, בהעדר הצדדים.