<#1#>

גזר דין

הנאשם הורשע עפ"י הודאתו בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין.

ב"כ המאשימה בטיעוניה לעונש הפנתה לערך המוגן בו פגע הנאשם במעשיו, בכללו הגנה על ביטחון ושלום הציבור. זו עתרה למתחם עונש הולם הנע בין חודש ל-6 חודשים מאסר בפועל, תוך הפנייה לפסיקה רלוונטית. אשר לשאלת הארכת המאסר המותנה, הפנתה לכך שאין מקום לחרוג ממתחם העונש ההולם, כך גם אין מקום לחרוג מהכלל לפיו מאסר מותנה יש להפעילו למעט מקרים חריגים בלבד.

ב"כ הנאשם מנגד כיוון את עיקר טיעוניו לשאלת הארכת המאסר המותנה של הנאשם. לדבריו בעניינו של הנאשם מתקיימים החריגים המצדיקים הארכת מאסר על תנאי. ראשית, הפנה לכך שמדובר במי שלחובתו הרשעה אחת בגין שתי כניסות בלבד ולא שלוש. בגין שתי כניסות אלו נגזרו עליו 40 ימי מאסר בפועל אשר הנם "שווה ערך" לשלושה חודשים ויום (לאחר ניכוי שליש מנהלי) אשר בדרך כלל נגזרים על נאשמים. שעה שהרשעתו הנוכחית כיום הינה בגין כניסתו השלישית לישראל שלא כדין, הרי שלו היתה זו נכללת בהרשעתו הקודמת לא היה נגזר עליו בפועל עונש חמור יותר.

הנאשם מצוי במעצר מזה כ-30 יום כך שאפילו יוארך המאסר המותנה אין לומר כי יצא פטור בלא כלום. הנאשם עבר תאונת דרכים קשה ומצבו הבריאותי אינו בכי טוב. הנאשם זקוק לטיפולים רפואיים נוספים כאש רמטרת כניסתו היתה בין היתר על מנת לממן את ההוצאות הרפואיות שלו וכן על מנת לפרנס את בני משפחתו. המאסר המותנה בן 4 חודשים והתוצאה הסופית כתוצאה מהפעלת התנאי שבה זה ירצה לכל הפחות מאסר של 4 חודשים אינה מידתית. תקופת התנאי היתה לקראת סופה כך שאין לומר שעסקינן במי שחזר על העבירה תוך תקופה קצרה לאחר שהורשע ע"י בית המשפט.

דיון והכרעה:

הואיל ועיקר הטיעונים שהיו בפני נסובו סביב שאלת הארכת המאסר המותנה אתייחס ראשית בקצרה לסוגיית המתחם העונש ההולם ואציין כי בנסיבותיו של תיק זה כאשר מדובר בכניסה יחידה למטרות פרנסה ללא עבירות נלוות מתחם העונש ההולם נע בין חודש ל 6 חודשים. הדבר נקבע ועוגן במספר רב של גזרי דין מאת בתי המשפט המחוזיים אשר מנחים ערכאה זו (ראה בין היתר, עפ"ג 57019-07-12 מחוזי מרכז, עפ"ג 41708-07-12 מחוזי נצרת, עפ"ג 28704-09-12, מחוזי באר שבע, עפ"ג 48101-10-13 מחוזי באר שבע).

אשר לשאלת הארכת המאסר המותנה, בהתאם להוראת סעיף 55 לחוק העונשין: "מי שנדון למאסר על תנאי והורשע בשל עבירה נוספת יצווה בית המשפט על הפעלת המאסר על תנאי.

ב"כ הנאשם מבקש לעשות שימוש בהוראת סעיף 56 לחוק הנ"ל המאפשרת לבית המשפט במקום לצוות על הפעלת המאסר המותנה לצוות על הארכתו או על חידושו: "אם שוכנע בית המשפט ובנסיבות העניין לא יהיה זה צודק להפעיל את המאסר על תנאי".

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים, קראתי החומר שהובא לעיוני וכן בשים לב לפסיקה הנוגעת לא מצאתי לנכון להורות על הארכתו של המאסר המותנה.

ככל שהדבר נוגע לנסיבות העמדתו לדין של הנאשם בתיק המקורי (שבגינו נגזר עליו המאסר המותנה), וככל שהדבר נוגע לאורכו של המאסר המותנה שהושת עליו הרי שאין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על המותב שגזר את דינו. לו סבור היה הנאשם כי לא היה מקום להעמידו לדין או שהעונש שהוטל עליו אינו מידתי יכול היה להגיש ערעור על גזר הדין תוך 45 יום ולא להשיג עליו במסגרת הרשעתו בתיק הנוכחי. עוד יוער כי נקבע בפסיקה שהיות מאסר מותנה "בלתי מידתי" אינו מהווה שיקול להימנע מהפעלתו וראה, בין היתר, רע"פ 2801/14 קניבי מרד נ' מדינת ישראל. למעלה מן הצורך, לא מצאתי את המאסר בן 4 חודשים כבלתי מידתי ומאסרים מותנים שכאלו מוטלים כדבר שבשיגרה.

ככל שהדבר נוגע למצוקה כספית ורצונו של הנאשם לפרנס את בני משפחתו סיבה שבגינה נכנס הנאשם לתוך תחומי מדינת ישראל הרי שלדאבון הלב, הדבר מאפיין את מרביתם של השוהים הבלתי חוקיים שנכנסים לתוך תחומי המדינה. לא מצאתי את עניינו של הנאשם שונה מעניינם של אותם שוהים בלתי חוקיים וממלא עובדה זו משוכללת בקביעת מתחם העונש ההולם ככזו מתחילה 30 ימי מאסר ולא במתחם עונש שתחילתו גבוהה יותר כך למשל כשמדובר בכניסה לצורך ביצוע עבירות רכוש.

אשר למצבו הרפואי של הנאשם אכן זה עבר תאונת דרכים בגינה עבר מספר טיפולים וניתוחים. יחד עם זאת, מרביתם של המסמכים שהוגשו לבית המשפט הינם מלפני כ - 10 חודשים ותקופה ישנה יותר. עיון במסמכים אלו לא מלמד על מצב רפואי קשה או כזה שלא ניתן לתת לו מענה במסגרת שב"ס. יתרה מזו, מצבו הרפואי הנטען של הנאשם לא מנע ממנו להיכנס ולעבוד בתוך תחומי המדינה בשים לב לדברי הנאשם לפיהם זה נכנס לישראל על מנת להתפרנס. עובדה זו מקהה באופן משמעותי את הטענה בדבר מצב רפואי קשה. עוד בהקשר לכך יצוין כי לאחר פציעתו של הנאשם לפני כשנתיים. דווקא ניתנו לו אישורים מטעמים רפואיים ויש להצר על כך שזה לא השכיל לדאוג להוצאת רישיון בהתאם לנהלים בזו הפעם.

ב"כ הנאשם הפנה להלכת פראג'ין והאפשרות להארכת המאסר המותנה בהתאם לאמור בה. בהקשר לכך אין לי להפנות לדברי בית המשפט העליון ברע"פ 2801-14 בעניין קניבי, שם בית המשפט התייחס לטיעון דומה וציין כי: "אשר להלכה שנפסקה בעניין פראג'ין אליה מפנה המבקש, אין לגזור גזירה שווה מהתם להכא שהרי בעניין פראגי'ן מדובר על שהייה שניה בישראל שלא כדין ואילו בענייננו מדובר בהרשעה שניה בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין. כל זאת כאשר תלוי ועומד כנגד המבקש עונש מאסר על תנאי בגין ביצוע עבירה זו. מכאן שאין ללמוד מעניין פראגי'ן לנדון דידן.

בנסיבות האמורות לעיל, לא מצאתי שישנה הצדקה לחרוג מן הכלל ולהימנע מהפעלת המאסר המותנה. לא אתעלם מכל שפורט לעיל והעונש שבסופו בר ייגזר על הנאשם יהיה כאורכו של המאסר המותנה.

מכל המקובץ לעיל, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

א. חודש מאסר בפועל שימנה מיום מעצרו 01.09.14.

ב. מורה על הפעלת המאסר המותנה בן 4 חודשים שנגזר על הנאשם בת.פ 32356-12-11, כך שחודש ממנו יהיה בחופף לעונש המאסר עליו הוריתי בסעיף א' לעיל ו-3 חודשים במצטבר.

סה"כ יהיה על הנאשם לרצות 4 חודשים מאסר בפועל שימנו מיום מעצרו.

ג. 4 חודשים מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו שלא יעבור כל עבירה לפי חוק הכניסה לישראל.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום לבית המשפט המחוזי.

<#2#>

ניתנה והודעה היום ז' תשרי תשע"ה, 01/10/2014 במעמד הנוכחים.

הוקלד ע"י חיה דמרי