לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף מכוח הוראות תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

בנוסף, עומדות על הפרק בקשות שהוגשו מטעמם של המשיבים לביטול החלטות שניתנו בגדרי התיק, לבקשת המבקשת, לפיהן, בין היתר, הוארך המועד להגשת כתב ההגנה מטעמה של המבקשת.

עיקר העובדות הרלבנטיות לענייננו:

עסקינן בתביעה אותה הגישו המשיבים, לביטול פסק דין שניתן מתחת ידיו של כב' השופט עודד גרשון, ביום 6.6.1983 במסגרת ת.א 515/81 (שלום – טבריה) (להלן: "פסק הדין" או "פסק דין גרשון").

עולה מכתב התביעה ומן הבקשה, התגובה והתשובה שהוגשו מטעמם של בעלי הדין בתיק זה כי, בין שני הצדדים הניצים התנהלו במשך הרבה שנים הליכים משפטיים רבים ומרובים, בערכאות משפטיות שונות, הליכים הנוגעים בזכויותיהם של המשיבים בנכסי מקרקעין הנמצאים בישוב פוריה. במסגרת אותם ההליכים ולאחר התדיינויות משפטיות ניתן פסק הדין וניתן פסק דין נוסף, אף הוא ניתן על ידי בית המשפט השלום בטבריה (מתחת ידו של כב' השופט קלך). פסקי דין אלה עומדים במרכזן של התדיינויות משפטיות נוספות שהתנהלו בחלקן ומתנהלות בחלקן האחר עד היום בבית משפט זה ובבית המשפט המחוזי בנצרת.

הרקע להגשת התביעה שבעטיה ניתן פסק הדין הובא על ידי המשיבים, בהרחבה יתרה לטעמי, בכתב תביעתם ובנסיבות העניין, בשים לב למהות הטענות הצריכות הכרעה בהליך זה, אינני רואה מקום במסגרת הנוכחית לפרטן.

בקצירת האומר יצוין כי, משפחת לוי עליה נמנים המשיבים עלתה ארצה מתימן בשנת 1949, בסיועה של הסוכנות היהודית, ובהיות יחידי המשפחה חקלאיים, החליטה הסוכנות להעביר את בני המשפחה ליישוב פוריה, כדי להקימו כיישוב חקלאי. בשלב מסויים הוקנו לאחרים זכויות בחלקים מסויימים מנכסי המקרקעין ששימשו עד לאותו מועד את בני המשפחה למגוריהם ועיסוקיהם החקלאיים, ובנסיבות אלה פנו המשיבים ו/או מי מהם, לבית המשפט בתביעה אזרחית שהתבררה במסגרת ת"א 632/77 ובה הם עתרו לסילוק ידם של אותם אחרים מהמקרקעין האמורים. בבסיס התביעה הנ"ל עמדה טענת המשיבים לפיה הם ולא אחרים בעלי הזכויות במקרקעין.

בגדרו של אותו הליך הגישה המבקשת תביעה שכנגד ובמסגרתה היא עתרה לסילוק ידם של המשיבים מאותם נכסים.

בסופו של הליך הצדדים הגיעו להסדר דיוני שלפיו המחלוקת תתברר לפני ועדת ההחכרות המחוזית של המנהל שעל החלטתה הסופית יוכלו הצדדים לערער לבג"צ תוך חודש ממועד קבלתה. הוסכם עוד בין הצדדים כי אם לא תוגש עתירה יוכל כל צד להגיש בקשה למתן תוקף של פסק הדין להחלטה הנ"ל.

ביום 20.3.1984 הוגש דו"ח על ידי מר יעקב פרידמן שעמד בראשותה של הועדה ובגדרו המליץ שלמבקשים תוחכרנה 5 נחלות, 40 דונם לנחלה, סה"כ 200 דונם. ביום 19.12.1984 ניתן תוקף של פסק דין לדו"ח הועדה הנ"ל, על ידי כב' השופט קלך ובמסגרתו הוא הורה על סילוק ידם של המשיבים מהמקרקעין, והמשיבים לא פנו לבג"צ בנוגע לאותה החלטה.

כאמור, פסק הדין הנ"ל אינו פסק הדין היחיד שניתן במסגרת התדיינויות המשפטיות שבין הצדדים ומכתב התביעה עולה כי במהלך שנת 1981 החל מנהל מקרקעי ישראל להנפיק היתרי בניה על מגרשים הנמצאים בשטח היישוב, אשר היו בחלקם בחזקתה של משפחת המשיבים. בעקבות התנהלותו המתוארת הנ"ל של המנהל, הוגשה על ידי המשיבים בקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המנהל להנפיק חוזי מכירה וחכירה על המגרשים שהיו בחזקת משפחת המשיבים. התביעה התנהלה במסגרת ת"א 515/81 שהתנהל בבית משפט זה. המנהל בתורו הגיש תביעה שכנגד שהיא במהותה תביעה לסילוק ידם של המשיבים מהמקרקעין. בשלב מסוים ביקשו המשיבים לחזור בהם מהתביעה, ובנסיבות אלה נותרה מתבררת אך התביעה שכנגד שהתקבלה בסופו של הליך, בפסק דין מיום 6.6.1983, אשר ניתן מתחת ידיו של כב' השופט גרשון. במסגרת פסק הדין בו נקבע בין היתר כי אין למבקשים כל זכות במקרקעין, וכי על המשיבים לפנות ולסלק את ידם מהמקרקעין ולהחזירם למנהל. זאת למעט מבנים מסוימים, מגרשיהם והמשקים החקלאיים השייכים להם.

על פסק הדין, ראוי לציין, הוגש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי והוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. אלא שהקביעות האופרטיביות שבפסק הדין נותרו בעינן ובתביעתם נשוא תיק זה עותרים המשיבים לביטול פסק הדין. הטעמים המצדיקים לשיטת המשיבים ביטול פסק הדין הם אלו:

במהלך שמיעת התיק דנן, פרסם המנהל החלטה שקיבלה מספר 260, התקפה לטענת המשיבים גם לגבי כפר עבודה פוריה. החלטה זו, כך נטען, הקנתה זכויות למחזיקים במקרקעין באותם יישובים בה הוחלה זו (להלן: "ההחלטה 260").

לשיטתם של המשיבים, המנהל נמנע מגילויה של החלטה זו לבית המשפט. ככל שדבר מתן ההחלטה 260 היה מובא לידיעת בית המשפט, זה האחרון היה מגיע בוודאות למסקנה אחרת מזו אליה הוא הגיע, והיה נמנע מלקבוע שאין למשפחת המשיבים זכויות במקרקעין. על ידי אי הבאת דבר מתן ההחלטה 260 לידיעת בית המשפט עלה בידי המבקשת להשיג פסק דין לטובתה, בדרכי מרמה.

כפי שעולה מכתב התביעה, התרמית הנ"ל התגלתה למשיבים במהלך שנת 2012 בעת שאלה שקדו על הכנת סיכומי טענותיהם בהליך אחר שהתנהל בבית המשפט בעפולה. אז עלה בידי המשיבים לאתר פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת ת.א 615/05, המתייחס להחלטה 260.

בהסתמך על הטענות הנ"ל, הוגשה התביעה שלפני.

טענות המבקשת בתמצית:

הנתבעת רשות מקרקעי ישראל (להלן: "המבקשת") בבקשתה נשוא החלטתי זו עתרה לסילוק התביעה על הסף. נטען על ידי המבקשת, בבקשתה, לקיומו של השתק שיפוטי המונע בעד המשיבים מלהגיש את תביעתם ולעתור במסגרתה לקבלת סעד הביטול הנ"ל. בעניין זה טענה המבקשת כי "השתק שיפוטי הנובע מעקרון האוסר על בעל דין להעלות טענות עובדתיות או משפטיות סותרות בשני הליכים שונים". התביעה הנוכחית שעניינה ביטול פסק דין שניתן ביום 6.6.1983 מבוססת על הטענה בדבר מרמה, הטעייה וזיוף. תביעה זו עומדת בסתירה לתביעה קודמת שהוגשה על ידי המשיבים, נדונה והוכרעה בפסק דין שניתן מתחת ידיה של כב' השופטת שאדן במסגרת ת"א 6058-11-07. במסגרת אותו הליך עתרו המשיבים לאכיפת פסק הדין מכות פקודת ביזיון בית המשפט.

בנסיבות אלו, טענה המבקשת, אין להתיר למשיבים לנהל הליך זה בו מועלות על ידם טענות עובדתיות ומשפטיות העומדות בסתירה לטענות עובדתיות ומשפטיות שהועלו על ידם במסגרת ההליך האחרון הנ"ל. הגשת התביעה נשוא התביעה דנן הינה עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט והיא לוקה בחוסר תום לב המצדיק דחייתה על הסף.

המבקשת טענה בנוסף לקיומו של מעשה בית דין. לטענת המבקשת במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט בעפולה, העלו המשיבים את טענתם למרמה הנוגעת לאי גילויה של ההחלטה 260. טענה זו נדונה על ידי בית המשפט בפסק דינו האמור ונדחתה על ידו לגופה .בנסיבות אלו, מנועים המשיבים מלהעלות את הטענה זו שוב. המשיבים לא הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט בעפולה ופסק הדין הפך לחלוט.

המבקשת הוסיפה וטענה כי דין התביעה דחייה גם כך באשר לא מתקיימים בעניינו התנאים אשר בהתקיימותם רשאי בית המשפט להורות על ביטולו של פסק דין חלוט בטענת תרמית. המדובר הוא בתנאים המצטברים הבאים: אמינות לכאורית, חיוניות הראיה וקיומן של ראיות חדשות ושקידה סבירה.

המבקשת העלתה בנוסף, בבקשתה, טענת שיהוי המתבססת על מועד מתן פסק דין.

נטען לעניין זה כי התביעה הוגשה לבית המשפט שנים רבות לאחר מתן פסק הדין ורק לאחר שהמשיבים ניהלו בין כותליו של בית המשפט השלום בעפולה הליך משפטי ארוך שהסתיים בפסק דין הדוחה את תביעתם, עליו לא הוגש ערעור.

טעם נוסף עליו ביססה המבקשת את בקשתה הינו היות התביעה קנטרנית וטורדנית. בעניין זה צויין על ידי המבקשת כי המשיבים מנהלים מספר רב של הליכים בבית המשפט שבחלקם סותרים הליכים נוספים המתנהלים ו/או התנהלו בין הצדדים.

תגובת המשיבים בתמצית:

במסגרת תגובה שהוגשה מטעמה של המשיבים, עתרו האחרונים לדחיית הבקשה.

בכל הנוגע להליכים הקודמים אליהם הפנתה המבקשת בבקשתה, המשיבים ציינו כי הליכים אלה אינם רלבנטיים לתביעה דנן, מאחר והם הליכים מאוחרים למועד מתן פסק הדין.

בכל הנוגע לטענת מעשה בי-דין והשתק פלוגתא, המשיבים טענו כי ההליך שהתנהל בבית המשפט

השלום בעפולה, הינו הליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט במסגרתו הם עתרו לחיוב המבקשת להחכיר

למשיבים בתים ומגרשים אליהם התייחס פסק דין גרשון. במועד שבו נפתח ההליך, טענו המשיבים,

טרם נודע להם דבר המרמה על ידי המבקשת. בעת שהובא לידיעת המשיבים דבר המרמה האמור, לא

ניתן היה לעתור לבית המשפט בבקשה לתיקון ההליך וזאת בשים לב לזמן שחלף מאז פתיחת ההליך

(כארבע שנים).

בעניין טענת המרמה, טענו המשיבים, הגם שטענה זו הועלה על ידי המשיבים במסגרת תצהיר עדות

ראשית שהוגש באותו תיק מטעמו של מר יפת לוי, הרי שבית המשפט לא נתן סעד כלשהו בטענה

הנוגעת להחלטה 260 ולמעשה סעד כאמור לא התבקש על ידי המשיבים באותו הליך.

בעניין הטענה לקיומו של מעשה בי-דין, טענו המשיבים כי התנאים לקיומו של מעשה בית דין, אינם מתקיימים בעניינו באשר המדובר בשתי עילות שונות.

המשיבים הכחישו את הטענה לפיה הגישו הם שתי תביעות סותרות והם הוסיפו וטענו לקיומם של התנאים הנדרשים לביטול פסק דין בטענת מרמה – אותם תנאים עליהם עמדה המבקשת בבקשתה.

לאור טענותיהם הנ"ל המשיבים עתרו לדחיית הבקשה. בנוסף, המשיבים עתרו לביטול החלטות שיצאו מתחת ידי ובמסגרתן הוארך המועד להגשת כתב ההגנה מטעמה של המבקשת.

המסגרת הדיונית:

בידוע, בית המשפט רשאי להורות על סילוק תביעה על הסף, על ידי דחייתה או מחיקתה, מבלי שהתביעה תתברר לגופה. סמכות זו מעוגנת בתקנות 100 ו- 101 לתקנות.

הרציונל העומד מאחורי תקנה 101 הינו מניעת בזבוז זמנו של בית המשפט לשווא, "לעקור על הסף תובענה, אשר אפילו תתברר עד תומה, לא תוכל להביא לתובע את הסעד המבוקש" (ראו לעניין זה יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 409 (מהדורה שביעית, 1995); ע"א 316/56 קרמש נ' סול, פ"ד יא (3) 1336, 1341 (1957)); ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה, (ניתן ביום 11.6.2009).

כאשר בית המשפט נוכח לדעת שהתביעה חסרת כל סיכוי, ואף אם תתברר עד תומה היא תיכשל, עומד לפניו האמצעי של הדחייה על-הסף וזאת בכדי למנוע מבית המשפט לבזבז זמנו לריק בדיון בטענות שאין בהן ממש, ראו לעניין זה (ע"א 14/61 עזבון המנוח אברבנאל נ' "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים , פ"ד טו(2) 1840, 1841 (1961).

חרף הסמכות הרחבה הנ"ל לסילוק תביעות על הסף, המגמה הננקטת כיום בבתי המשפט הינה ברורה. בהתאם למגמה זו סילוק תביעה על הסף נחשב למהלך דרסטי וככלל ישנו מקום להעדיף עליו את בירורה הענייני של התובענה (ראו רע"א 8862/08 צין טורס החדשה נ' אהרוני (1/12/08); רע"א 8355/08 צברי נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (16/12/08); ע"א 2517/08 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים נ' נפטא חברה ישראלית לנפט בע"מ (15/10/09)).

מאחורי המגמה הנ"ל עומד הטעם שדחייתה של תביעה על הסף יוצרת מעשה בית דין המונע הגשת תובענה שוב (ע"א 54/87 אמגר נ' ק.י.מ.א להשקעות ובנין, פ"ד מג (2) 347), לפיכך בית המשפט ינהג במשנה זהירות בטרם יסלק תביעה על הסף, ויעשה זאת רק במקרים שבהם ברור כי התובע לא יכול לקבל, על יסוד הטענות המפורטות בתביעתו, את הסעד המבוקש.

אקדים את המאוחר ואציין כי בנסיבות המקרה דנן וחרף המגמה הזהירה הנ"ל, נחה דעתי כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף וכי אין מקום להעדיף בנסיבות העניין את בירורה הענייני.

הנימוקים למסקנתי הנ"ל יבואו להלן.

הטענה לקיומו של השתק שיפוטי:

עקרון ההשתק השיפוטי, קובע כי בעל דין מנוע מלסתור טענות שהסתמך עליהן בהליך משפטי ולטעון דבר והיפוכו בהליך מאוחר יותר או באותו הליך. מאחורי עקרון זה עומד הצורך במתן סיוע לבתי משפט בשמירה על טוהר הליכי המשפט ויושרם, וביסוס אמון הציבור במערכת המשפט (אבישי אדר, שימוש לרעה בהליכי משפט, התשע"ג-2013 עמ' 75)

בע"א 513/89 Interlego נ' Exin-Lines, פ"ד מח(4) 133 (1994, נקבע כי יש להבחין בין דוקטרינה

זו לבין דוקטרינת ההשתק. בהתאם לדוקטרינת ההשתק השיפוטי, בעל דין שטען טענה בהליך אחד

וטענתו התקבלה, יהא מושתק מלטעון טענה סותרת בהליך אחר, אף אם מדובר ביריב אחר, לגביו לא

קיים מעשה בית דין, ואף אם מדובר בטענות נכונות, וזאת מחמת חוסר תום לב וטוהר ההליך

השיפוטי.

בניגוד לתורת ההשתק, המתמקדת בצדדים עצמם, הדגש במקרה של השתק שיפוטי הוא על היחס שבין המתדיין לבין בית המשפט, ואין חשיבות במקרה זה לשאלה- אם מדובר באותם מתדיינים בשני ההליכים, וכפי שנקבע על ידי בית המשפט בעניין EXIN, "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבענייננו לא נוצר מעשה בית דין) ולטעון טענה הפוכה".

נקבע עוד בפסיקה כי ההשתק השיפוטי נועד למטרה כפולה, "במישור המשפט הציבורי, הוא נועד לשמור על טוהר ההליך המשפטי, ולמנוע מבעל דין לנצל לרעה את בתי המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק; (ב) במישור המשפט הפרטי, תכליתו היא למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על-פי הדין (בהנחה שהטענה המאוחרת היא הטענה הנכונה), וזאת על-ידי השתקת בעלי הדין מלטעון ומלהוכיח בבית המשפט טענות עובדתיות ומשפטיות גם אם הן נכונות".

בפרשת בית ששון, עליה סמכו שני הצדדים את ידם, נותרה השאלה - אם זכייה בדין מהווה תנאי בלתו אין לתחולת ההשתק השיפוטי, בצריך עיון, ונקבע כי:

"בפסיקתנו נקבע, בעקבות פסיקה אמריקאית, כי אחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הוא הצלחה בהליך הקודם... אעיר, כי איני משוכנע שאומנם הדרישה של הצלחה קודמת תהא בכל מקרה ומקרה תנאי שאין בלתו לתחולתו של השתק שיפוטי. ברם, אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו, שכן דרישה זו מתקיימת במקרה הנוכחי...". כן נקבע, כי "די בכך, שהטענה התקבלה על ידי בית המשפט אף אם בסופו של יום בעל הדין לא צלח במשפט".

מאחורי הגישה המתנה קיומו של השתק שיפוטי בזכייה בדין, עומד החשש מכך שתתקבלנה שתי החלטות סותרות על ידי שני טריבונלים שונים. לפיכך, ועל פי אותה גישה, אם ביהמ"ש הראשון דחה את טענתו של בעל דין, אין מניעה,שהוא יעלה טענה סותרת בהליך המאוחר מבלי להתייחס כמובן לעובדה שעדות הסותרת עדות קודמת עלולה לפגוע במהימנותו של העד בהליך השני.

גישה אחרת, סוברת כי השתק יכול לקום גם מקום בו הטענה לא התקבלה ולא מתקיים התנאי של זכייה בדין. בהתאם לגישה אחרונה זו "המשמעות של קבלת הטענה בדבר השתק שיפוטי הינה חסימת בעל דין מהעלאת טענות מסוימות בהליך שיפוטי, אפילו מוצדקות הן לגופן, בשל התנהלותו בהקשר לסוגיה הנדונה שדבק בה פגם". עוד נפסק, כי "יתכנו מקרים בהם ימנע מבעל דין מלטעון טענה דיונית, שאפילו נכונה היא ויכולה לסייע בחשיפת האמת, משום שיש בה דופי של חוסר תום לב דיוני" (רע"א 3640/03 דקל נ' דקל, (16.12.2007)).

הדרישה הנ"ל להצלחת בעל דין בהליך קודם, אשר נקבעה בפסקי הדין השונים, מוטלת היום בספק ראו לעניין זה ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ (17.9.2007), שם נקבע כי ההשתק עשוי לקום, במקרה בו נטענות שתי טענות סותרות או הפוכות וכאשר הטענה המשתיקה והטענה המושתקת הן קוטביות זו לזו ומכל מקום נדרש סתירה מובהקת, כגון במקרה בו עסקינן, כאשר מחד מבקשים התובעים לאכוף את פסק הדין, ומאידך מגישים במסגרת הליך אחר עתירה לביטולו.

מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעל הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעל הדין להעלותן במסגרת אותו הליך, ולא עשה כן. הכוונה היא לאותן טענות שבעל הדין חייב להעלותן במסגרת טיעוניו, ומשלא טען אותן במועד, הוא מושתק מלטעון אותן במועד מאוחר יותר, במיוחד מקום שבהעלאת אותן טענות מנסה בעל הדין הטוען אותן כיום לקעקע פסק דין חלוט שניתן בהליך קודם בו הוא עצמו היה צד, ובאותו הליך קודם לא העלה אותן טענות שמנסה להסתמך עליהן כיום, אף שהן טענות רלוונטיות גם בהליך הקודם. בנסיבות אלה, ברור שבית המשפט לא יתיר העלאתן של אותן טענות ודינן דחייה על הסף (ראו: ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 741 (1992); רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (08.03.2009); ת"א (נצ') 244/08 נדאף תריזה נ' נדאף ג'אבראן (ניתן ביום 05.05.09).

כאמור, עד עתה לא הכריע בית המשפט העליון בשאלה האם יש לאמץ את "כלל ההצלחה הקודמת" הנהוג במשפט האמריקאי (ראה למשל ע"א 9984/04 חקשורי נ' בובליל, סעיף 12 לפסה"ד), כתנאי להחלת השתק שיפוטי. לפי כלל זה, חל השתק שיפוטי רק מקום בו הטענה הראשונה נחלה הצלחה בהליך שיפוטי (ראה ענין בית ששון שצויין לעיל, עמ' 633-634 ועמדת כב' השופט רובינשטיין בעמ' 637).

בשאלה האמורה הנני מצטרפת, בכל הכבוד, לדעה שהובעה ע"י כב' השופט רובינשטיין בענין בית ששון הנ"ל, ולפיה:

"אף אני איני סבור - על פני הדברים - כי לשם השתק שיפוטי נחוץ בכל מקרה התנאי של הצלחה קודמת בטענה כחוסמת העלאתה שוב, קרי שאם נתקבלה הטענה יש חשש להיווצרותן של החלטות סותרות של בתי המשפט, אך אם נדחתה אין החשש קיים וניתן להעלות את הטענה. לדידי, באספקלריית תום הלב - ובלשון פשוטה, הגינות - אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה זו. אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם בתי המשפט, יהיו לטוען בחינת "תכנית כבקשתך". ראו גם, בהיקש, בג"ץ 932/49 התנועה לאיכות השלטון נ' יו"ר הועדה לבדיקת מינויים, פ"ד נג(3) 769".

ראה גם הדעה שהובעה ע"י כב' השופט רובינשטיין ברע"א 9288/07 גאזי נ' שפיגל (7.11.07).

אף לדידי, עקרון תום הלב, שהינו עקרון על בשיטתנו המשפטית, מחייב מסקנה כי אין הכרח בהצלחה בהליך הקודם כתנאי לתחולת השתק שיפוטי, ודי בכך שהטוען דבר והיפוכו טוען כך, ללא קשר לשאלת ההצלחה בהליך הקודם.

לפיכך, ומכוח תורת ההשתק השיפוטי, מסקנתי הינה כי המשיבים אינם רשאים לעתור היום לביטול פסק הדין מקום בו עתרו, במסגרת ההליך שהתנהל לפני כב' השופטת נאשף- אבו אחמד, לאכיפת פסק הדין מכוח פקודת ביזיון בית המשפט. כל תוצאה אחרת, עומדת לעניות דעתי בסתירה לעקרון תום הלב ואין מקום לקבלה.

רוצה לומר, במסגרת ההליך שהתנהל לפני כב' השופטת נאשף-אבו אחמד בבית המשפט בעפולה, התביעה הוגשה בהסתמך על הוראות סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, והטענה המרכזית עליה ביססו המשיבים דכאן את תביעתם, הייתה סירובה של המבקשת לקיים את פסק דין גרשון מיום 6.6.1983 ולהסדיר את זכויותיהם במקרקעין הנמצאים ביישוב פוריה מבלי לקבוע תנאים מקדמיים.

ביום 29.6.2014 ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת נאשף – אבו אחמד והתביעה נדחתה.

כעבור חודשים ספורים בלבד, וליתר דיוק ביום 3.9.2014 הוגשה התביעה בה אנו עוסקים

עתה, שבכותרתה צוין שמהותה התביעה הינה "ביטול פסק דין", ובפתיח צוין כהאי לישנא:

"התובעים מתכבדים להגיש בזאת את תביעתם לביטול פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בטבריה ביום 6.6.83 בת.א 515/81, ויטענו טענותיהם במצטבר או לחילופין..."

עינינו הרואות כי, לאחר שניתן פסק דין הדוחה את תביעתם של המשיבים לאכיפת פסק דין,

הוגשה התביעה בה מבקשים עתה להורות על ביטולו של פסק הדין, אותו פסק דין אשר עתרו לאכיפתו בהליך הקודם. אם כן נוצר מצב שבו, המשיבים העלו טענות עובדתיות ומשפטיות סותרות בשני הליכים שונים כנגד אותה נתבעת- מבקשת, כך שהגשת התביעה הנ"ל עומדת בניגוד לעקרון "ההשתק השיפוטי" עליו עמדתי לעיל. סבורה אני כי התנהלותם של המשיבים, הינה בעייתית למדי, כאשר נמצא שהטענות העיקריות עליהם התבססה התביעה דנן אינן עולות בקנה אחד עם הטענות שהועלו במסגרת ההליך הקודם שהתנהל בעניינם של המשיבים ובו ניתן פסק דין, שכיום הינו חלוט.

השתק פלוגתא:

קיים טעם, נוסף, שני, לסילוק תביעת המשיבים על הסף. אף אם תאמר כי לא חל השתק שיפוטי בענייננו, בכל מקרה, חל בענייננו השתק פלוגתא. ובמה דברים אמורים?

טענת המשיבים בנוגע להחלטה 260 הנ"ל, הועלה על ידי המשיבים במסגרת ההליך שהתנהל לפני בית המשפט השלום בעפולה, במסגרת תצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמו של מר יפת לוי, והיא הוכרעה לגופה, לרעת המשיבים, באותו הליך. נקבע שם כי:

"... אין בידי לקבל את טענת המבקשים אודות קיומו של נוהל חכירה ו/או הקצאה המחייב את המנהל לפנות את המבקשים ולהמציא חוזי חכירה לחתימתם. נוהל שכזה כלל לא הוצג לעיונו של בית המשפט".

מהאמור לעיל עולה כי, לפני בית המשפט הועלתה הטענה בדבר החלטה 260, ובית המשפט דן וקבע כי המדובר במקרה פרטני שעמד לדיון לפני בית המשפט המחוזי, כך שלא ניתן להסיק שהמדובר בנוהל שיש להחילו על כל הקרקעות בפוריה.

"אין גם ממש בטענת המבקשים בדבר החלת נוהל הקצאה של מנהל בכל הנוגע לקרקעות היישוב פוריה, אשר נקבע בהליך אחר שהגישה משפחת אריה נגד המנהל במסגרת ת"א 615/05 (מחוזי נצרת) מעיון בפסק דינה של כבוד השופטת הלמן שניתן בת"א 615/05 ניתן ללמוד, כי קביעותיה מתחייבות אך ורק למקרה הפרטני שעמד לדיון בפניה". (ראו עמ' 12 לפסק הדין מיום 29.6.2014).

מהאמור לעיל, ניתן לראות שהמשיבים מנועים מלהעלות את הטענות הללו הנוגעות לקיומה של החלטה 260, במיוחד לאור העובדה שהם היו כבר מודעים לקיומה של ההחלטה 260, ואף העלו זאת במסגרת סיכומי טענותיהם וכן במסגרת תצהירי עדות ראשית שהוגשו מטעמם של המשיבים.

ראו לעניין זה סיכומי טענותיהם של המשיבים, סעיף 38 שם צוין כי:

"ואולם, למרבה התדהמה, במקום שהמנהל יפעל על פי ההחלטה 260 הנ"ל מחודש 6/82 הגיש בתיק גרשון תביעה לפינוי משפחות לוי מבתים ומגרשים המוחזקים על ידם..."

מהאמור לעיל, ניתן להסיק כי המשיבים ובעת שניהלו את ההליך בבית המשפט בעפולה היו מודעים לקיומה של ההחלטה 260, ואף העלו את טענותיהם בנוגע להחלטה הנ"ל לפני בית המשפט אשר נדרש לשאלת קיומה של החלטה 260 וכן לשאלת תוקפה והחלתה על המשיבים.

קרי, שטענותיהם של המשיבים לגבי קיומה של החלטה 260, הועלו לפני בית המשפט שדן בתביעתם בעפולה, ולאחר שטענות אלה נדונו נקבע שלא ניתן לקבל את הטענות הללו כפי שצוין לעיל. לפיכך, ניתן לקבוע כי במקרה דנן אכן המשיבים מנועים מלעלות טענות אלה, לאור הדיון שהתנהל לפני בית המשפט בעפולה שם נדונו הטענות ונקבעו לגביהם ממצאים פוזיטיביים.

תביעה קנטרנית וטורדנית:

טעם נוסף לסילוק התביעה על הסף הינו היות התביעה דנן קנטרנית וטורדנית שדינה מחיקה על הסף מכוח תקנה 100(2) לתקנות.

לאחר שעיינתי בתביעה דנן, בבקשה לסילוקה על הסף, ובתגובה לה, שוכנעתי כי תביעתם של המשיבים להורות על ביטולו של פסק דין שניתן בעניינם משנת 1983, לפני יותר מ 30 שנה, שהינו כיום פסק דין חלוט, לאחר שהמשיבים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי וערעורם נדחה, וכן לאחר דחייתה של בקשה למתן רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון, ולאחר שהמשיבים עתרו לקבלת סעד של אכיפת פסק הדין, אותו הם מבקשים לבטל היום, הינה תביעה טרדנית וקנטרנית כאמור בתקנה 100(2), ובכל מקרה קיים נימוק המצדיק את דחייתה של התביעה מלכתחילה כאמור בתקנה 101(3).

לעניין זה, יפים הדברים שהובאו בספרו של ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, עמ' 400) כדלקמן: "כבר אמרנו כי לא רק על יסוד תקנה 100 ושאר התקנות, כי אם גם על יסוד הכוחות שהוענקו לבית המשפט מטבע ברייתו מוסמך הוא למחוק כתב תביעה ואפילו לדחות תביעה, והוא יעשה כן כאשר הוברר לו, שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליך משפטי", מצב המתקיים בענייננו.

טענת השיהוי:

ואם לא די בטעמים שהובאו לעיל, כל אחד מהם לחוד וכולם יחדיו , על מנת להצדיק סילוק התביעה על הסף הריני שעל פניו נראה כי חל שיהוי ניכר בהגשת התביעה.

בגדרי התביעה עותרים המשיבים לביטול פסק דין שניתן מלפני מעל ל- 30 שנה. עילת הביטול הינה מרמה והיא נסמכת על החלטה 260 שלטענת המשיבים, המבקשת נמנעה מלגלותה לבית המשפט עובר למועד מתן פסק הדין. אין מחלוקת על כך שמאז מועד מתן ההחלטה הנ"ל ועד למועד הגשת התביעה חלפו להן הרבה שנים.

בתגובתם לבקשה המשיבים ניסו להיבנות מן העובדה כי דבר מתן ההחלטה הובא לידיעת רק במהלך ניהול ההליך המשפטי בבית המשפט השלום בעפולה. אלא שלטעמי טיעון זה אינו יכול להתקבל.

מדובר בהחלטה שפורסמה ברשומות לגביה קיימת חזקה חלוטה של ידיעה (ראו בש"א (מח – חי) 17904/01 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עו"ד זיסמן 6.2.2002)), העובדה כי מדובר בהחלטה שפורסמה כאמור אינה מוכחשת על ידי המשיבים (ראו בעניין זה טענת המשיבים עצמם במסגרת כתב התביעה שהוגש מטעמם, שם צוין כי ההחלטה פורסמה ברשומות מיום 29.6.1982, סעיף 67 (3) לכתב התביעה).

הטענה לפיה המשיבים לא היו יכולים לדעת על קיומה של ההחלטה מאחר ואינם מנויים על הרשומות ואינם אנשי מנהל, אין בה ממש, מקום בו עסקינן בחזקה חלוטה.

בנוסף, עצם הטיעון בדבר האופן שבו הובא לידיעת המשיבים דבר מתן ההחלטה אינו משכנע. המשיבים טענו במסגרת התביעה, כי נודע להם על קיומה של העילה לביטול פסק הדין, אגב הכנת סיכומים בהליך שהתנהל בבית המשפט בעפולה, כאשר נודע להם על קיומה של החלטה 260, ועל כך שהמנהל נמנע מלגלות לבית המשפט את קיומה של ההחלטה הזו, ובכך ניתן פסק הדין נגדם במרמה.

הטענות עליהן ביססו המשיבים את התביעה, הינן טענות בעלמא, שהועלו מבלי שצוין מועד גילויה של ההחלטה הנ"ל, ואת האופן בו נודע להם על קיומה, המשיבים הסתפקו בהעלאת טענות בעלמא לפיהן בעת הכנת סיכומי טענותיהם התגלתה החלטה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (שניתן על ידי כב' השופטת הלמן) מבלי שטרחו להביא ראיות המלמדות על גילויה של עילת התביעה, לטענתם.

טעמים נוספים לסילוק התביעה על הסף:

טעם נוסף המטה את הכף לחובת המשיבים הוא הטעם הבא. עילת התביעה כאמור הינה מרמה שכתוצאה ממנה ניתן פסק הדין. בידוע, אדם המעלה טענת תרמית חייב לפרט את העובדות המבססות את טענתו ואין הוא יכול להתספק בהעלאת טענות בעלמא. ראו לעניין זה הוראות תקנה 78 לתקנות, הקובעת כי "כל מקום שבעל דין טוען טענת... תרמית... יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתבי הטענות".

המשיבים לא השכילו לפרש בכתב תביעתם את הפרטים הנ"ל ואף לא מקצתם.

בע"א 3552/01 Banco Exterior Suiza SA נ' Zegluga Polska Spolka Akcyjna [2005 (פורסם במאגר נבו), נקבע כי: "אך קודם שיידרש בית-המשפט לשקול אפשרויות אלו במקרה נתון, מוטל על התובע להציג לפניו תשתית עובדתית המבססת, ברמה הלכאורית, את טענת התרמית. לעניין זה אין די בטענות כלליות וסתמיות. כך מתחייב גם מהוראת תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ... יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות" ( ראה גם א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית, בעמ' 67-66 והפסיקה הנזכרת שם).

במסגרת כתב התביעה ציינו המשיבים כי נודע להם על התרמית בעת שהכינו את הסיכומים להליך שהתנהל בבית משפט בעפולה, המשיבים לא פירטו מה הוא המועד שנודע להם על "התרמית" בגינה הגישו את תביעת הביטול.

שעה שבית המשפט נדרש לדון בתובענה כגון זו, שעניינה ביטול פסק דין חלוט בטענת תרמית, יש להוכיח שלושה תנאם מצטברים, אמינות לכאורית- כאשר לא כל עדות או ראיה שהובאה יכולה להצדיק ביטולו של פסק דין חלוט; חיוניות הראיה- האם טענת המרמה יכולה להוביל לתוצאה אחרת ושונה מזו שנקבעה בהליך הראשון; ראיות חדשות ושקידה סבירה- טענת המרמה מתבססת על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין שלא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה.

לעניין משפט חוזר אזרחי נקבע בע.א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ ואח' פד"י נז(3) 366, כי למרות שבחוק החרות אין הסדר למשפט חוזר אזרחי כפי שקיים לגבי המשפט הפלילי, הרי כאשר מתקיימים שיקולים של צדק ניתן לבטל פסק דין חלוט, ושיקולי צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית דין, ובעיקר כאשר מדובר בתרמית (עמ' 371, ד-ז).

במסגרת ע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, נקבעו הדברים הבאים, ביחס לתביעה לביטול פסק דין עקב מרמה ובין היתר כי תביעה כזו תתקבל בכפוף לתנאים מחמירים ובמשורה:

"עם זאת, על מנת לא לפרוץ לחלוטין את עיקרון סופיות הדיון ועל מנת לאזן בין שני העקרונות נקבעו כללים ותנאים לביסוס עילה לביטול פסק דין בשל מרמה, ואף צוין כי היענות לבקשה מעין זו תישקל במשורה ובכפוף לתנאים מחמירים (ראו ע"א 4958/99 עין גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11, 22 (2000); רע"א 194/07 פור נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור (6.3.07) ; רע"א 33/08 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל ( 21.5.08).

כמו כן, נקבע כי בשלב הראשון של התביעה, על התובע להוכיח משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה וכי עומדת לנתבע הזכות לבקש לסלק את התביעה על הסף, אם התובע לא עמד בכך וכדברי בית המשפט: "התנאי הראשון לביטול פסק דין חלוט הוא אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה. מובן כי לא כל טענה בעלמא כי עדות שנשמעה הינה עדות שקר או מסמך שהוגש הינו מסמך מזויף יכולה להצדיק ביטולו של פסק דין חלוט וקיום משפט חוזר בהליך. "עצם העובדה שטוענים שעדות פלונית היא עדות שקר אינה מספיקה, שאם לא כן לא היה סוף למשפטים המבוססים על ממצאים שבעובדה" (עניין יהושוע שיווק, פסקה 2). לטעמי, בדרך כלל סדר הדברים להוכחת התרמית צריך להיות כדלהלן: בשלב ראשון על מבקש הביטול להביא ראיות בעלות אמינות לכאורית המבססות את טענת התרמית. לאחר מכן יכול הצד השני לבקש את סילוק התביעה על הסף. הטענות בשלב זה יכולות להיות כי לא הוכחה תרמית אפילו לכאורה; או כי לא התקיימו תנאים אחרים כגון חיוניות הראיה או היותה חדשה (ועל כך בהמשך הדברים). אם נדחית הבקשה והתביעה נידונה לגופה יידרש התובע להוכיח את התרמית באופן סופי. רק לאחר מכן, אם אכן הוכחה התרמית ואף הוכחו יתר התנאים הנדרשים יינתן האישור להליך המשפט החוזר עצמו (ראו עניין אברהם, בעמ' 507; עניין בוהדנה). המטרה של תהליך זה הינה לחסוך בעלויות של הצדדים ובזמנו של בית המשפט ולא לקיים דיונים שלא לצורך".

לא זו אף זן, וכפי שנקבע לעניין ביטול פסק דין שכאשר מדובר בטענת מרמה אשר בית המשפט לא דן בה בהתדיינות הראשונה, יש להוכיח כי הטענה מתבססת על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין, או על ראיות חדשות שהתגלו לאחר מכן, ואי אפשר היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה בשקידה סבירה או ראייה חיצונית למשפט עצמו.

כלל זה, של השקדנות הסבירה, יש לפרשו כך שיאזן בין העקרונות ויתיישב עם עקרונות הצדק, ועל כן אין הוא כלל נוקשה ויש להשאיר פתח לאותם מקרים בהם יגרם עוול משמעותי או מקרים בעלי חשיבות ציבורית. אז תיטה הכף לעבר פתיחת ההליך הסופי. (פסקות 20, 22, 23).

בפסקה 18 לפסק הדין תורג'מן נכתבו על ידי כב' השופטת ארבל הדברים החשובים הבאים:

"לעתים אין מנוס מליתן לשיקולים מערכתיים ולשיקולי הצדק הדיוני לגבור על שיקולי הצדק המהותי בעניין הפרטני, גם אם הדבר נעשה לא בלב קל ובניגוד לתפישה הבסיסית שלנו שהצדק והאמת שייראו וייעשו" וכב' השופטת ארבל מפנה לדברי כב' השופט רובינשטיין בעניין ע.א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין מיום 8.3.09, והדברים מצוטטים בפסקה 18 של פסק הדין של כב' השופטת ארבל. שם נדחתה בקשה ליתן רשות להתגונן בשל קיומו של מעשה בית דין.

עילת התביעה של המשיבים מבוססת על הנאמר בסעיפים 62-63 לכתב התביעה.

בקצירת האומר, טוענים המשיבים כי המבקשת ונציגה , מר קופרמן – שכיהן אז בתפקיד של מנהל מחוז צפון, ידעו על קיומה של החלטה 260 ובחרו להונות את בית המשפט ולא לגלות את עובדת קיומה של ההחלטה, על מנת לקבל פסק דין המורה על סילוק ידם מהמקרקעין.

הנה כי כן, על מנת שניתן יהיה לקבוע כי עומדת למשיבים עילת תביעה המצדיקה ביטול פסק הדין עקב מרמה כלפי בית המשפט, עליהם להוכיח את התנאים הנדרשים אותם מניתי לעיל.

נשאלת השאלה האם בית המשפט היה מגיע למסקנה אחרת, ולתוצאה משפטית שונה, לו היתה מובאת לידיעתו אותה החלטה 260?

בכל הנוגע לשאלת האמינות, נקבע בפסיקה, כי לא כל טענה בעלמא כי הייתה תרמית ואי אמינות או מסמך שהוגש או שלא הוגש לבית המשפט כגון במקרה דנן, יכולה להצדיק ביטולו של פסק דין חלוט וקיום משפט חוזר בהליך.

לא זו אף זו, אין מקום גם, כמובן, שבית משפט זה ישב כ"ערכאת ערעור" על פסק דין אחר של אותה ערכאה, ובוודאי לא של ערכאה אחרת גבוהה יותר, במיוחד כשאר עסקינן בפסק דין שניתן מלפני יותר משלושים שנה.

משפט חוזר לא נועד ליצור זכות לקיומו של ערעור נוסף (ראה במ"ח 193/10 טלה נגד מדינת ישראל (מיום 11.5.10) וכן במ"ח 5128/09 גולן נגד מדינת ישראל (פורסמו בנבו).

הואיל ובמקרה דנן המדובר בפסק דין סופי וחלוט שבחן את טענות המשיבים בכל הנוגע לזכויותיהם במקרקעים נשוא התביעה ובשעה שערעורים שהוגשו על פסק הדין נדחו ספק רב כי היה מקום לקבוע, לו התביעה לא היתה מסולקת בשלב המקדמי על הסף, כי פסק הדין הושג במרמה, במיוחד לאור העובדה שהמשיבים לא השכילו לבסס ולפרט כדבעי בכתב תביעתם את טענת המרמה והסתפקו בהעלאת טענות סתמיות בהקשר זה.

תנאי נוסף הנדרש לצורך ביטול פסק דין חלוט הוא הוכחת חיוניות הראיה ובמילים אחרות, האם יש בראיה היחידה שהתגלתה על ידי המשיבים כדי לשנות את ההכרעה בהליך הקודם. כאמור בכתב התביעה, הראיה היחידה עליה סומכים המשיבים את ידם הינה החלטה 260. בעניינה של ראייה זו טענו המשיבים כי לו היה בית המשפט מודע לקיומה, הוא היה בוודאות מגיע לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בפועל. אין ממש בטענה זו וזאת בשים לב למהות הראייה. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור החלטת בית המשפט המחוזי במסגרת ת"א 615/05 שאול אריה נ' מנהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 8.7.2009), שם עולה כי הקביעות שניתנו במסגרת פסק דין זה הינן פרטניות למקרה שעמד לדיון לפניה, ואין להסיק מהן כי המדובר בנוהל כללי שיש להחילו על יתר תושבי היישוב פוריה.

תנאי נוסף שאינו מתקיים בענייננו הוא התנאי שהראייה החיונית החדשה לא היה ניתנת להשגה בשקידה סבירה. בעניינו של תנאי זה טענו המשיבים לא היו יכולים לדעת על הפרסום של ההחלטה הנ"ל ברשומות וזאת לאור העובדה כי אינם אנשי מנהל. המבקשת טענה מנגד כי בשים לב לכך שמדובר בהחלטה של מועצת מנהל מקרקעי ישראל, יכלו גם יכלו המשיבים לדעת על ההחלטה בשקדנות סבירה ובוודאי שהם יכלו להגיש את הראיה כבר במסגרת הערעור שהוגש על פסק דינו של השופט גרשון משנת 1985.

בעניין זה מקובלים עלי טיעוני המבקשת. מקום בו עסקינן בהחלטה שפורסמה ברשומות, כפי שהמשיבים מאשרים זאת בכתב תביעתם, חזקה כי ההחלטה הובאה לידיעת המשיבים והטענה שלפיה מדובר בראיה שאינה ניתנת להשגה בשקידה סבירה אינה עומדת.

לסיכום – נראה על פניו גם לגופם של דברים כי התנאים המצטברים הנדרשים לביטולו של פסק דין שהושג במרמה, אינם מתקיימים בענייננו ובכל מקרה המשיבים לא הניחו את התשתית העובדתית המינימלית הנדרשת להוכחת קיומם. בנסיבות העניין, נראה כי גם אם התביעה לא היתה מסולקת על הסף והיתה ניתנת למשיבים הזכות לנהל את משפטם, לא היו זוכים המשיבים ממילא לקבלת הסעד הנתבע על ידיהם.

הבקשה לביטול ההחלטות בדבר הארכת המועד להגשת כתב הגנה:

בשולי החלטה זו, אין מנוס מלשוב ולהתייחס לבקשות שהגישו המשיבים לביטול החלטות שתכליתן הארכת מועדים להגשת כתב ההגנה מטעמה של המבקשת.

במסגרת התגובות שהוגשו מטעמן, חזרו המשיבים וביקשו מבית המשפט לקבוע כי ההחלטות שניתנו על ידו, במיוחד ההחלטה מיום 16.11.2014 שבמסגרתה קבעתי כי אין מקום לתת פסק דין בהעדר הגנה, והארכתי את המועד להגשת כתב הגנה על ידי המבקשת, מבוטלות.

במסגרת ההחלטה אותה נתתי בתיק זה, מיום 9.2.2015, קבעתי כי אין מקום להיעתר לבקשותיהם של המשיבים ולהתעלם מכתב הגנה שהוגש לבית המשפט במיוחד לאחר שניתנו החלטות המאריכות את מועד הגשתו כאמור בענייננו, כך שאין מקום להיעתר לבקשות אלה ולתת פסק דין בהעדר הגנה. (ראו לעניין זה סעיף 13 להחלטתי מיום 9.2.2015)

בנסיבות העניין, ומקום בו העניין הוכרע בהחלטתי מיום 9.2.15, אני רואה מקום לשוב על הנימוקים שהובאו לעניין זה, במסגרת אותה החלטה הטובים ויפיף אך לגבי הבקשות הנוספות שהוגשו מטעמם של המשיבים בעניין זה, ואני דוחה בקשות המשיבים לביטול ההחלטות האמורות.

סוף דבר:

לאור כל הנימוקים עליהם עמדתי לעיל, שוכנעתי כי דין התביעה סילוק על הסף וכך אני מורה.

המשיבים ישלמו למבקשת הוצאות הליך זה בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ עליו כחוק. התשלום יבוצע תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן – ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום במלא בפועל.

בשולי הדברים, אני רואה מקום לציין כי מפאת תקלה חל עיכוב במתן פסק הדין ועם הצדדים הסליחה.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ו, 29 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.