ב"כ המבקש, מר חלמי עתאמנה (צ"ג 2) – עו"ד ותד חוסאם

ב"כ המשיבה, קרנית (הנתבעת 2 ושולחת ההודעה לצדדים שלישים) – עו"ד יעקב קליינמן

בקשתו של צ"ג 2, מר חלמי עתאמנה, לביטול פסק-דין שניתן כנגדו בהעדר הגנה.

הבקשה נדחית.

רקע

1. המבקש, מר חלמי עתאמנה, הוא אביו של נתבע 1, מר איאד עתאמנה.
2. ב-2009 רכש המבקש רכב שנרשם על שמו אך לטענתו היה בשימוש בנו. הרכב נסע ללא ביטוח חובה במשך ארבע שנים, וב-27/2/13 פגע בהולכת רגל (התובעת) שחצתה מעבר חציה.
3. התובעת הגישה תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, ובאין ביטוח חובה תבעה את קרנית. קרנית מצדה שיגרה הודעת צד שלישי למבקש ולבנו בהתאם לסעיף 9(א)(3) לחוק הפלת"ד המקנה לה זכות לשיפוי מ"בעל הרכב והמשתמש בו".
4. הצדדים השלישיים לא הגישו כתבי-הגנה.
5. ב-23/4/17 ניתנו שני פסקי דין – האחד אישר הסדר פשרה במסגרתו פיצתה קרנית את התובעת בסכום של 282,875 ₪; והשני פסק דין בהעדר הגנה כנגד הצדדים השלישיים שהתבסס על אישורי מסירה עליהם חתמה, לכאורה, גב' פתחיה עתאמנה – רעייתו של המבקש.

הבקשה והדיון

1. ב-3/12/17 הגיש המבקש "בקשה דחופה לביטול פסק הדין" ולעיכוב הליך הוצאה לפועל שנפתח נגדו. לטענתו, ההודעה לצד שלישי לא הומצאה לו מעולם ורק ב-28/11/17 נודע לו כי התנהל נגדו הליך משפטי. המבקש טוען כי חתימתה של רעייתו על אישור המסירה שהוצג לבית-המשפט זויפה, שכן אשתו כלל אינה יודעת קרוא וכתוב. והוא מוסיף וטוען כי ממילא יש לבטל את פסק הדין שכן סיכויי הגנתו בתביעה גופה גבוהים שכן למרות שנרשם על שמו הוא לא היה "בעל הרכב" . לטענתו הרכב היה שייך לאיאד והרישום על שמו נעשה מטעמים טכניים ומשום שבנו נקלע לקשיים כלכליים. לדבריו איאד התחייב בפניו שיבטח את הרכב בביטוח חובה והוא, כאב, סמך בתום לב על הבטחת בנו. המבקש סבור כי בנסיבות אלו חוק הפלת"ד אינו מטיל עליו אחריות כלשהי.
2. ב-18/3/18 התקיים דיון בבקשה ובמהלכו העידו המבקש, רעייתו, מר ואסים ביאדסה – השליח שהמציא את ההודעה לצד שלישי לידי המבקש, ואיאד שזומן לעדות מטעם קרנית.
3. בתום שמיעת העדויות סיכמו הצדדים על-פה, ניתנה למבקש אפשרות להגיש רשימת פסיקה שתתמוך בטענותיו אך חרף הזמן שחלף בחר המבקש שלא להגיש רשימה שכזו.
4. לשלמות התמונה אעיר כי איאד לא ביקש את ביטול פסק הדין בעניינו.

ביטול פסק דין בהעדר הגנה – כללי

1. חיובו של בעל-דין בלא שזכה ליומו המלא בבית-המשפט היא חריג, משום שהיא מכרסמת בזכות הגישה לערכאות שהיא אחת מזכויות היסוד הנעלות במשפטנו. מטעם-זה יש לנקוט גישה זהירה וליברלית בעת בחינת בקשות לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה "שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה" (ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954); רע"א 4837/14 אסולין נ' פלאפל אסולין (21/10/14); רעא 5448/14 אלגיר טכנולוגיות נ' עמית לדרמן (5/10/14)). עם-זאת, כשכתב התביעה (או ההודעה לצד שלישי) הומצא באופן תקין והנתבע בחר שלא לנצל את זכותו להגיב בבית-המשפט הפגיעה בזכות הגישה לערכאות מצומצמת וקיימים אינטרסים המצדיקים מתן פסק דין גם ללא תגובתו.
2. על-רקע זה, ולצורך האיזון שבין האינטרסים השונים – צדק, יציבות, זכות גישה לערכאות, יעילות דיונית, זכות התובע לקבל את יומו בבית המשפט ועוד – נפסק כי ניתן לבטל פסק-דין שניתן במעמד צד אחד מכוח שתי עילות: האחת, ביטול מן הצדק אם נמצא כי כתב התביעה לא הומצא כדין; השנייה, ביטול בשיקול דעת, ועיקר בה הוא סיכויי הגנה גבוהים עד-כי אין זה הוגן לחייב את הנתבע גם אם נפל פגם בהתנהלותו (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12, 2015), 641, 642; י. זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 737).

האם קמה עילת ביטול מן הצדק?

1. טענתו הראשונה של המבקש היא אפוא טענה עובדתית – כי ההודעה לצד שלישי מעולם לא הומצאה לו ולכן יש לבטל את פסק הדין. קרנית הגישה לבית-המשפט אישור המצאה עליו חתומה רעייתו של המבקש ותצהיר של מר ואסים ביאדסה, שאישר את ביצוע ההמצאה, אך המבקש טוען שמדובר בחתימה מזויפת שכן רעייתו כל איננה יודעת קרוא וכתוב, ולראיה – על התצהיר התומך בבקשה לביטול פסק-הדין חתמה בטביעת אצבע בלבד. בעניין זה העידו כל ארבעת העדים.
2. גב' פתחיה עתאמנה הצהירה שאינה יודעת קרוא וכתוב, כי לא קיבלה לידיה את ההודעה וכי החתימות שעל אישורי המסירה אינן חתימותיה. בעדותה חזרה על הדברים וכשהוצג לה השליח, מר ביאדסה, העידה שאינה מזהה אותו.
3. המבקש העיד כי רעייתו אינה יודעת קרוא וכתוב, כי לא קיבל את ההודעה לידיו וכי אינו מכיר את מר ביאדסה.
4. מר ביאדסה הצהיר כי הוא זוכר את מעמד ההמצאה וכי גב' עתאמנה היא שחתמה על אישורי ההמצאה. בעדותו הסביר כי הוא מכיר את המבקש ורעייתו ואף מצוי בקשרי חברות עם אחינייהם במתגוררים בקרבת מקום. במענה לשאלה שנשאל תיאר את מיקום ביתם של המבקש ורעייתו וכן תיאר את ביתו של איאד ואף הסביר כי ניסה להמציא את ההודעה לביתו אך נמסר לו שאיאד נקלע לסכסוך עם רעייתו, עזב את הבית ועבר להתגורר בבית-הוריו.
5. איאד – שזומן לעדות מטעם קרנית – העיד כי גם הוא אינו מכיר את מר ביאדסה וכי במועד ההמצאה (27/1/15) כלל לא גר בבית הוריו שכן עזב את ביתו רק בפברואר 2015.
6. שמעתי את ארבע העדויות ומצאתי כי עדותו של מר ביאדסה סבירה יותר מעדותם של המבקש, רעייתו ובנם. עדותו של מר ביאדסה הייתה קוהרנטית, לא התערערה בחקירה ותאמה את הממצאים שבתיק. העדות נתמכה בתצהירים מזמן אמת שאישרו את ההמצאה, והוא ידע להשיב בחקירתו לשאלות רלבנטיות כמו מיקום ביתו של המבקש, לתאר פרטים לגבי שכניהם ובני משפחה שגרו בקרבת מקום, ולהסביר על הסכסוך שבין איאד לרעייתו. מר ביאדסה גם ידע כי איאד עזב את ביתו ועבר להתגורר בבית-הוריו בתחילת 2015 (ההמצאה בוצעה ב-27/1/15). איאד אישר בחקירתו פרט זה ואף העיד בתחילה כי עזב את ביתו בינואר 2015, אם כי בהמשך תיקן וטען שעזב בפברואר. מכלול הפרטים שמסר בתשובה לשאלות בחקירה נגדית חיזק את הרושם כי מר ביאדסה אכן מכיר את המבקש ומשפחתו וכי המציא את ההודעה לביתם.
7. לעומתו, התקשו המבקש ורעייתו להוכיח את טענותיהם ואף נפלו סתירות בגרסתם. אני ער לקושי האינהרנטי להוכיח "אי-קבלה" של מסמך וכן לעובדה שאינם דוברי עברית והעדות באמצעות מתורגמן עלולה ליצור אי-הבנות ולהקשות על קביעת ממצאי אמינות. בחנתי אפוא את עדותם בזהירות רבה, ועדיין מצאתי בה קשיים לא מבוטלים. עדותה של גב' עתאמנה הייתה מגמתית שכן הדגישה, אף טרם שנשאלה, כי אינה יודעת קרוא וכתוב (למשל בעמ' 5, 18). איאד, בנם, הודה כי ידע על התביעה (עמ' 15, 15) ולא סביר שלא אמר דבר להוריו (בוודאי אם התגורר עמם באותה עת). ולא הוצגו ראיות כלשהן שיתמכו בטענות המבקש, למשל – אישורי דואר רשום עליהם חתמה רעייתו בטביעת אצבע או עד אובייקטיבי (למשל דוור) שיוכל לתמוך בטענותיו.
8. בנוסף, למבקש ובני משפחתו אינטרס גבוה בביטול פסק הדין ואף קיים אינטרס להסית את תביעת קרנית מן המבקש לאיאד – שכלל לא ביקש את ביטול פסק הדין בענייננו – משום שאיאד מצוי בקשיים כלכליים ואולי אף בהליכי פשיטת רגל וספק אם קרנית תוכל להיפרע ממנו (עמ' 15, 17). אמנם גם למר ביאדסה קיים אינטרס בקביעתי שכן אם יקבע שהוא זייף חתימת מסירה הוא עלול לאבד את עבודתו בהמצאת מסמכים, אך הוא אינו בעל דין ישיר בהליך, האינטרס שלו חלש יותר, ומלכתחילה אין לו אינטרס של ממש לזייף את חתימתה של גב' עתאמנה על אישורי ההמצאה. לפיכך, וגם מן הטעם זה, יש עדיפות מסוימת לעדותו של מר ביאדסה.

לאחר בחינת הראיות לא שוכנעתי כי המבקש הציג ראיות שיערערו את אישורי ההמצאה שהוצגו ואת תצהירו של מר ביאדסה, ולכן נקבע כי ההודעה לצד שלישי הומצא לו כדין ולא נמצא פגם בהמצאתם. בנסיבות אלו לא קמה למבקש עילה מן הצדק לביטול פסק הדין.

ביטול בשיקול דעת – סיכויי ההגנה

1. עילת הביטול השנייה מתרכזת בסיכויי ההגנה – אם קיימים סיכויים גבוהים יש לשקול ביטול פסק הדין גם אם נפל פגם בהתנהלות המבקש (והסנקציה היא הוצאות) אולם אם אין למבקש הגנה של ממש אין טעם בביטול פסק הדין, שכן ממילא יחויב בדינו, זו הפעם אחרי הליך ארוך ויקר. במקרה הנוכחי לא שוכנעתי כי למבקש סיכויי הגנה טובים.
2. ההודעה כנגד המבקש נשלחה מכוח סעיף 9(א)(3) לחוק הפלת"ד הקובע:

9.(א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:

(1) ...

(2) ...

(3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א".

1. המבקש היה רשום כ"בעל הרכב" במשרד הרישוי ומכאן שקמה לקרנית עילת תביעה מולו. אלא שלטענתו הרישום היה פורמאלי בלבד והבעלות הקניינית הייתה שייכת לבנו שאף הבטיח לו שיבטח את הרכב בביטוח חובה כחוק, והוא סבור כי בנסיבות אלו אין לקרנית זכות לחזור עליו. המבקש לא סמך טענותיו בפסיקה כלשהי. נוכח חשיבות הדברים ניתנה לו, כאמור, הזדמנות להוסיף רשימת פסיקה גם אחרי הסיכומים, אך הוא בחר שלא לעשות כן. קרנית, מצדה, תמכה את טענותיה בשורה של פסקי דין שפורטו בסיכומיה (עמ' 24).

אף שהמבקש לא תמך את טענותיו, אבחן את הדברים לגופם בראי הדין והפסיקה.

1. חוק הפלת"ד אינו מגדיר מי הוא "בעל הרכב" לצורך זכות החזרה אך נקבע כי על-דרך הכלל יהא זה בעליו הרשום של הרכב במשרד הרישוי (ע"א (מחוזי ת"א) 8883-01-12 יעקבי נ' סיטבון (5/11/13); י. אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, תשס"ה), 192). אמנם הרישום עצמו הוא דקלרטיבי ואינו יוצר בעלות קניינית, ברם "קביעה זו רלוונטית במישור הקנייני ואין להחילה בענייננו, שכן כאמור, מתן פרשנות לפיה יש לבחון בעלות בפועל ואין די ברישום הבעלות בלבד במשרד הרישוי אינה מתיישבת עם לשון הסעיף ותרוקן למעשה את התיבה 'בעל הרכב' מתוכן" (עניין יעקבי). עמדה זו מתיישבת הן עם לשון החוק שהבחינה בין "בעל הרכב" לבין "המחזיק", והן עם תכלית החוק – להגן על הציבור הרכב מפני רכבים הנוסעים ללא ביטוח. זכות החזרה של קרנית, נועדה, בין השאר, לשמש גורם מרתיע ולהוות תמריץ לבעלי רכבים על מנת שיקפידו על רכישת ביטוח בהתאם לחובה המוטלת עליהם בסעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], ו"אם בגלל מחדל שלהם אין ביטוח המכסה את החבות, אין להם על מה ועל מי להלין. אין כל אינטרס ציבורי בהגנה עליהם מפני עצמם. יש ויש אינטרס ציבורי לשמור על כך, שקרנית תוכל לקבל החזר של מלוא הסכומים שנאלצה לשלם בגלל מחדלם" (ע"א 428/84 קרנית נ' אברהם, פ"ד מא(4) 754 (1987)).
2. זכות החזרה של קרנית אינה מוחלטת והיא מותנית בכך שהתנהגות של בעל הרכב הייתה נגועה באשם (ע"א 7580/03 קרנית נ' צ'ודקר (18/1/07)) – ודומה כי לכך כיוון המבקש בטענותיו גם אם לא סמך אותן באסמכתאות – אלא שבמקרה הנוכחי שוכנעתי כי התנהלות המבקש נגועה באשם משמעותי ולמצער עצם עיניו וסיכן את הציבור.
3. מבחינה עובדתית המבקש ובנו כלל לא הציגו ראיות אובייקטיביות שיתמכו בטענה כי איאד היה בעליו של הרכב, ובפועל הוכח כי איאד הציג את הרכב כרכבו של אביו (מש/1, עמ' 16 משורה 1) וכי גם אם המבקש לא נהג ברכב עדיין הייתה לו שליטה אפקטיבית ברכב והוא יכול היה לשלול מבנו את השימוש בו (עמ' 14, 2). יתרה מכך, גם אם איאד היה זה שעשה שימוש ברכב עדיין אין כל הסבר מניח את הדעת להתנהלות המבקש והתנערותו המוחלטת מאחריות לרכב הרשום על שמו. הרכב נרכש בשנת 2009, כארבע שנים לפני התאונה, ומיום רכישתו ועד לתאונה לא נעשה לו ביטוח חובה אפילו פעם אחת. המבקש טוען כי הסתמך על הבטחת בנו שיעשה ביטוח, אך הודה שמעולם לא בדק האם ההבטחה יושמה ושבמשך ארבע שנים לא ביקש לראות את ביטוח הרכב (עמ' 3-4). התנהגות זו מהווה רשלנות חמורה ומלמדת, במקרה הטוב, על חוסר אכפתיות כלפי הציבור וכלפי מצבו הביטוחי של הרכב. יתרה מכך, המבקש הרי טען כי הרכב נרשם על שמו משום שבנו נקלע לקשיים כלכליים, מכאן שהיה עליו לחשוד – לכל הפחות – כי הבן יתקשה לשלם את ביטוח החובה ולבדוק זאת. אולם המבקש לא עשה דבר במשך כל השנים ולא וידא כי הרכב מבוטח בביטוח חובה ולכן נגועה התנהגותו באשם.
4. המבקש הוא בעל הרכב והעובדה שבחר, מטעמיו, לרשום את הרכב על שמו ורישום הטילה עליו אחריות מכוח החוק לבטח את הרכב. המבקש אינו פטור מאחריותו זו רק משום שהרכב היה בשימוש בנו (ראו: ת.א (שלום ת"א) 21212-10-12 קרנית נ' אוחיון (24/3/17); ת.א. (שלום ת"א) 20951-04-14 קרנית נ' בספורי (4/9/16); וכן פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בעניין יעקבי לעיל, ופסק דינה של כב' השופטת אילני בבית-משפט השלום (ת.א. 61228/06)). אם היה מבצע פעולה כלשהי בעניין הביטוח יתכן והיה מקום לשקול את טענותיו, אך משנמצא כי במשך ארבע שנים לא בדק אפילו פעם אחת אם בנו פועל כדין ואם הרכב מבוטח בביטוח חובה התנהלותו נגועה באשם המצדיק חיובו לשפות את קרנית על הסכומים ששילמה לתובעת.

לא שוכנעתי שלמבקש סיכויי הגנה טובים בתביעתו, ולכן גם עילת ביטול זו אינה מתקיימת.

סוף דבר

1. לא מצאתי כי קיימת הצדקה לביטול פסק הדין שניתן כנגד המבקש ועל כן בקשתו נדחית. המבקש יישא בהוצאות קרנית בסך 7,500 ₪.
2. במהלך הדיון המלצתי לצדדים לבוא בדברים לסיום המחלוקת כולה בהתחשב במכלול האינטרסים המעורבים (עמ' 26) לצערי לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות ומבקשת קרנית מ-28/3/18 עולה כי בפועל לא נוהל כל מו"מ. אני שב אפוא וממליץ לצדדים לנסות ולהגיע להסדר כולל בתביעה.

ניתנה היום, י"ז ניסן תשע"ח, 02 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.