תביעה למתן צו עשה קבוע, לפיו יחויבו הנתבעות 2 ו- 3 (עיריית שפרעם ותאגיד מים וביוב סובב שפרעם בהתאמה, להלן יכונו יחדיו הנתבעות), יחד ולחוד, עם הנתבע 1 (הנתבע) לתכנן ולבצע פתרון לניקוז הביוב מבית הנתבע. כן מבוקש פיצוי כספי בסך של 88,000 ₪, בגין נזק שנטען שנגרם לתובע עקב הליקויים בניקוז הביוב מבית הנתבע.

רקע וטענות הצדדים

התובע הוא הבעלים הרשום של המקרקעין הידועים כחלקה 12 בגוש 10312 באדמות שפרעם, עליהם בנוי בניין בן מספר קומות (להלן חלקת התובע).

הנתבע הוא הבעלים של חלקה 13 באותו גוש, באדמות שפרעם, הסמוכה לחלקת התובע, ועליה בנוי בניין בן מספר קומות (להלן חלקת הנתבע).

ביום 11.9.14 הגיש התובע את תביעתו הנ"ל, במסגרתה טען כי הנתבע חפר, בניגוד לדין ובסמוך מאד לבניין התובע, בור ספיגה לניקוז מי השופכין של הדירות בבניין שבבעלותו.

כן נטען כי הבור נחפר בצורה רשלנית וכי הוא לא מתוחזק על ידי הנתבע, מה שגורם לעיתים תכופות להצפה של מי שפכים אל חלקת התובע, תוך זיהומה, וגרימת נזקים, בין היתר, נזק ארוך טווח לאדמת התובע; רטיבות במבנה התובע; מפגעי ריח; מזיקים ועוד.

לטענת התובע, במשך מספר שנים פנה אל הנתבעים מספר רב של פעמים בבקשה לטפל בבור הניקוז, ואף למשרד לאיכות הסביבה, אך כל פניותיו לא טופלו מעולם. לטענת התובע, התעלמות הנתבעות מפניותיו מהווה הפרת חובה חקוקה, בין היתר, של הוראות פקודת העיריות נוסח חדש וכן חוק תאגידי המים והביוב, תשס"א- 2001 (להלן חוק תאגידי המים).

לכתב התביעה צורפה חוות דעת מיום 15.5.14 של השמאי, מר יוסף מילוא, לפיה השפכים שגלשו מבור הספיגה של הנתבע, גרמו לתובע נזקי צבע וטיח, אשר עלות תיקונם הוערכה בסכום מינימאלי של כ- 7,000 ₪. כן צוין בחוות הדעת, כי עלות התיקון חושבה לפי "מחירי מינימום ולפיכך ראוי לראות כממוצע תוספת של 50% על העלויות הנקובות" (עמ' 2 בחוות הדעת).

לאור האמור לעיל, ביקש התובע כי:

"...בית המשפט ייתן צו עשה קבוע, אשר יחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לנקוט בכל הצעדים והפעולות הנדרשים על מנת לתחזק את בור הספיגה באופן תקין ובהתאם להוראות הדין, לפנותו באופן שוטף ולנקוט בכל הפעולות הנדרשות על מנת למנוע את מפגעי זרימת השפכים אל חלקת התובע..." (סעיף 11 בכתב התביעה).

בנוסף לכך, נטען כי התנהלות הנתבעים עולה לכדי רשלנות ועוולת מטרד ליחיד, ומשכך יש לחייבם, יחד ולחוד, בנזקי התובע, שהוערכו כאמור בסך של 88,000 ₪, לפי הפירוט הבא: סך של 50,000 ₪- בגין נזק בלתי ממוני; סך של 8,000 ₪- בגין נזק שנגרם לדירה אחת בבניין התובע; סך של 30,000 ₪- בגין נזק שנגרם כתוצאה מחלחול מי השופכין.

כן התבקש סעד של פיצול סעדים, מן הטעם כי הזיהום מבור הספיגה עדיין מתמשך, ואת הנזק שנגרם לתובע, ניתן יהיה לאמוד רק לאחר שבור הספיגה יוסדר וזרימת מי השפכים תפסק.

מנגד, הנתבע טען כי דין התביעה להידחות על הסף בשל חוסר יריבות. לטענתו, אין המדובר בבור לספיגת מי שפכים, אלא במיכל פלסטיק סגור אליו מתנקזים השפכים מכל הדירות שבבניין שבחלקת הנתבע, אותו שואבים לפי הצורך. משכך, אין ממש בטענה כי הנתבע בנה בור ספיגה באופן רשלני.

כן נטען, כי המיכל של הנתבע לא ממקום בחלקת התובע, אלא בחלקה הדרומי של חלקה 9, שבבעלות העירייה ועל כן היא אחראית לחיבור הבניין למערכת ביוב מרכזית, או לתכנן ולבצע פתרון לניקוז הביוב מבית הנתבע. לטענתו, מעבר לכך שטענת התובע לא נכונה, התובע בעצמו השליך (ועדיין משליך) פסולת רבה בחלקה 9, והעיריה לא נקטה כל פעולה לא בעניין בור הניקוז ולא בעניין הפסולת.

לגופן של הטענות, טען הנתבע כי עיקר הנזקים נגרמו בשל בנייה לא חוקית שביצע התובע בחלקה שלו, תוך שהוא פלש לשטח של הנתבע. לטענתו, בשנת 2005 התובע בנה תוספת לא חוקית של 2 קומות לביתו, בצמוד לבניין של הנתבע, תוך כדי פלישה של כ 2-3 מטרים לחלקת הנתבע. לטענת הנתבע, הוא הגיש שתי התנגדויות לבנייה (בין השנים 2008- 2010), לוועדה המקומית גבעת אלונים שפרעם, אך אלו נדחו, או שנותרו ללא מענה.

לטענת הנתבע, תוספת הבנייה של התובע, שנבנתה בקיר המשותף לשתי החלקות, חסמה את הגישה היחידה של בניין הנתבע להתחבר למערכת הביוב המרכזי. מה שאילץ את הנתבע, בלית ברירה, כך הטענה, להטמין מיכל פלסטיק לצורך ניקוז השפכים והביוב.

לטענת הנתבע, נזקי הרטיבות הנטענים בכתב התביעה לא נגרמו כתוצאה מגלישת שפכים, שממילא לא הוכחה, אלא בשל תוספת הבנייה של התובע, שהותירה תפר פתוח בין שני המבנים, תפר אשר (עד היום) חודרים דרכו מי גשמים.

לטענת הנתבע הוא עתיד להגיש בזמן הקרוב תביעה למתן צו הריסה לבנייה שביצע התובע, וכן תביעה כספית בגין הנזקים שנגרמו לו, שלטענתו עולים בהרבה על נזקי התובע.

לצורך הוכחת טענותיו, צירף הנתבע לכתב הגנתו חוות דעת מיום 2.1.15 של שמאי המקרקעין, מר אמיר חוראני. בחוות הדעת צוין, בין היתר, כי באזור מיכל הביוב הטמון לא נראו סימני שלוליות מי שופכין על פני הקרקע או סביב הבית, וכי לא נמצאו שרידים המעידים על גלישת מי ביוב או הצפה. כן צוין כי קיימים סימני רטיבות בקיר המשותף שבחזית הצפונית של הבניין של הנתבע, כתוצאה מחדירת מי גשם מהתפר שנותר פתוח לאחר הבנייה. משכך, קבע השמאי חוראני כי אין קשר סיבתי בין הרטיבות למי השופכין.

לאור כל האמור לעיל נטען כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבע, הן לעניין הסדרת החיבור לביוב, והן לעניין הנזק הנטען, וכי יש לחייב את העירייה ואת תאגיד המים להסדיר את חיבור הבניין למערכת ביוב מרכזית.

יצוין, כי לאחר שהוגשה התביעה, והתקיים לפניי דיון בנוכחות כל הצדדים, פנה הנתבע אל תאגיד המים וביום 11.8.16 הוצאה "פקודה לחיבור צרכן חדש" לחיבור הבניין של הנתבע למערכת ביוב (נספח 2 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע). בסיכומיו טען הנתבע, כי מאז הוצאת הפקודה לא ננקטה שום פעולה על ידי תאגיד המים או העירייה, ומשכך ביקש הנתבע להורות לנתבעות לפעול בהתאם לפקודה הנ"ל.

הנתבעת 2, עיריית שפרעם (העירייה) טענה כי יש לסלק את התביעה על הסף הן בשל העדר יריבות והן בשל העדר עילה.

העדר עילה- לטענתה, החל משנת 2009 חיבור של בניין למערכת ביוב מרכזית וכן בנייה והקמה של בור ניקוז שפכים, הם באחריות תאגיד המים, וזאת מכוח סעיף 9(א) בחוק תאגידי המים. לטענתה, מאז שחוקק החוק הנ"ל, בפועל, לעירייה אין כל אפשרות מעשית לפעול ביחס למערכות המים והביוב.

העדר יריבות- לטענתה, עסקינן בסכסוך שכנים שנמשך למעלה מ15 שנה, שנגרם כתוצאה מהתנהלותם של התובע והנתבע.

לטענתה, ככל שבור הספיגה נבנה בניגוד לייעוד ו/או להיתר הרי שהאחריות לבניית הבור ולנזקים הנגרמים ממנו היא של מי שבנה אותם. כמו כן נטען, כי על בעל המקרקעין מוטלת האחריות לדאוג לתקינות בור הספיגה, או לחיבורו של המבנה שבבעלותו למערכת ביוב בתוך החלקה שלו, בעת בניית המבנה, או לאחר שהמבנה הוקם.

לטענתה, ככל שתוספת הבנייה של התובע, אכן חסמה את האפשרות לחיבורו של בניין התובע למערכת ביוב, הרי שיש להטיל את האחריות לפתחו של התובע.

לטענתה, חלקה 9 בה נמצא מיכל הספיגה, הוא שטח בבעלות פרטית, וטענת הנתבע כי היא בבעלות הרשות, לא נתמכה בכל ראיה.

משכך אף נטען כי אף עניין הפסולת הממוקמת בחלקה, היא באחריות הבעלים של החלקה.

לטענת העירייה אין קשר סיבתי בין המעשים המיוחסים לה- אי חיבור בניין הנתבע למערכת ביוב- לבין הנזק הנטען שנגרם לקירות בביתו של התובע.

באשר לנזק הנטען, טענה העיריה כי אף אם יעלה בידי התובע להוכיח את הנזק בסכומים הנטענים, יש לקבוע אשם תורם הן של התובע והנתבע והן של תאגיד המים, ומשכך אין מקום לחייב אותה בפיצוי כלשהו לתובע.

לחילופין טענה העירייה בעניין זה, כי ככל ותוטל עליה אחריות יש לקבוע את חלוקת האחריות בין כל הצדדים, דהיינו, הן התובע והן כל הנתבעים.

אציין כי בסיכומיה טענה העיריה לראשונה, שהתביעה התיישנה, ומשכך לא ראיתי לנכון להרחיב בעניין זה.

תאגיד המים טען, כי יש לסלק על הסף את התביעה נגדו, מהסיבות הבאות:

בדומה לטענת העירייה טען תאגיד המים להעדר יריבות, שכן ככל שטענות התובע יוכחו, ממילא מדובר בבור ספיגה שנחפר על ידי הנתבע בשטח פרטי שבבעלותו, ולא על ידי תאגיד המים. משכך נטען כי את האחריות המלאה יש להטיל על הנתבע.

כן טען תאגיד המים להעדר עילה, שכן התאגיד הוקם בשנת 2009, דהיינו לאחר שבור הספיגה נחפר והנזק הנטען כבר נגרם. לטענתו, במועדים הרלוונטיים לתביעה, העירייה הייתה אחראית לתפעול משק המים והביוב, ובכלל זה לתפעול מערכות ביוב.

משכך נטען, כי את האחריות לחיבור בניין הנתבע למערכת ביוב מרכזית יש להטיל לפתחם של העירייה והנתבע.

שיהוי קיצוני- בנוסף לאמור, נטען כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, שכן התובע בעצמו ציין כי הוא סובל מספר שנים, ולא ניתן הסבר מפיו מדוע השתהה זמן כה רב בטרם פנה לרשויות.

אלו היו, בתמצית, טענות הצדדים.

אציין כי ביום 20.10.15, לאחר שהתקיים לפניי דיון בנוכחות הצדדים ולאור הסוגיה שבמחלוקת, מיניתי את מר אסא זהר, כמומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיבדוק את הנכס נשוא הדיון ויתייחס לשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

עוד אציין, במועד האחרון שנקבע לדיון הוכחות וסיכומים בעל פה (שנקבע ליום 14.1.18), תאגיד המים והמצהיר מטעמו, לא התייצבו לדיון ולא הוגשה כל בקשה בכתב מטעמו בעניין זה, לא בטרם הדיון ואף לא לאחריו. זאת על אף שב"כ התובע יצר עמו קשר טלפוני באותו היום. כמו כן, המצהיר מטעמה של העירייה לא התייצב לדיון ההוכחות שנקבע, ואף מטעמה לא הוגשה בקשה בעניין זה, בשום שלב.

על נפקות של דברים אלה בהמשך.

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט

על מנת להכריע במחלוקת תחילה אפרט את קביעותיו של המומחה אסא, באשר למצב העובדתי הקיים בשטח, כפי שתואר בחוות דעתו.

אציין כי במסגרת החלטתי הוריתי למומחה לבחון, בין היתר, את הדברים הבאים: אמצעי ניקוז מי הביוב מהבניין שבבעלות הנתבע- קיומו של בור ביוב, תקינותו ומיקומו (באיזו חלקה).

ביום 12.7.16 הוגשה חוות דעתו של המומחה אסא, בה צוין כי הנכס של התובע הוא בניין מגורים בן 3 מפלסים הבנוי על מדרון משופע, כאשר בניין הנתבע, בניין מגורים בן 4 קומות, ממוקם בצמוד לחלקת התובע. שני הבניינים הנ"ל צמודים ללא רווח ביניהם בשטח שיפוע כאשר בניין הנתבע מצוי במפלס גבוה יותר מבניין התובע. כן צוין כי:

"בצד המערבי של חלקת התובע ובצמוד אליה מצוי בור/ מיכל קליטה למי שופכין המצוי ברום ביניים ומשמש את נכס הנתבע".

המומחה, אשר ביקר במקום ביום 25.2.16, ציין כי הנזקים הנטענים בכתב התביעה נראו בצורה ברורה.

באשר למיכל הקליטה צוינו הדברים הבאים:

"בבואי לשטח היה המיכל מכוסה בערימה ענקית של אשפה מסוגים שונים [...] בהמשך הביקור הובא מחפרון אשר המתין במקום וגרף את האשפה וחשף את פי המיכל ככל שניתן היה להבחין אין מדובר במיכל סגור הרמטית כי אם במיכל אשר הנוזלים מציפים אותו ועולים, ניתן היה להבחין בגובה פני הנוזלים המלאים בוץ ולכלוך ומרכיבי ביב אשר עולה על גדותיו, ומרטיב את סביבתו בעיקר לכיוון מורד הקרקע הטבעי לכיוון צפון.

על פי הבנתי כיוון הזרימה העל והתת קרקעי נוזלי הביוב אכן באים במגע עם קירות ותקרת קומת המרתף וריצפת קומת הקרקע בבית התובע ויותר שם בעיית רטיבות קבועה ומתמשכת בהיקף גדול.

אחריות עיריית שפרעם כרשות מוניציפאלית ושל תאגיד הביוב העירוני לתכנן ולבצע פתרון לניקוז הביב מבית הנתבע.

לאור השיפועים החזקים הקיימים במקום נראה על פניו כי קיימת אפשרות לבצע פתרון ראוי ולחבר את הצד המערבי של בית התובע ואת הביוב המצטבר שם למערכת הביוב של הישוב" (בעמ' 11 בחוות הדעת).

באשר לרטיבות בדירת הקומה העליונה בבניין התובע, ציין המומחה כי זו נובעת מכשלי איטום בתוספת הבניה שבוצעה על ידי התובע ברצועת הרווח שבין שני הבתים, וככל הנראה בעיקר בתפר שבין גג התוספת לקיר הצפוני של הנתבע. לכן קבע המומחה כי האחריות לרטיבות זו הינה כשלים בעבודות שביצע התובע, וכן בשל כך שהתובע הניח על גג התוספת "חפצים וגרוטאות רבות אשר חלקם עשויים מתכת ועלולים לפגוע בשכבת האיטום והחדיר רטיבות" (סעיף ג בעמ' 10 בחוות הדעת).

עוד ציין המומחה את הדברים הבאים, שלאור חשיבותם יובאו במלואם:

"קיים קשר סיבתי בדבר העדר פתרון ראוי של הביוב וכן הפתרון הלקוי שביצע וקיים הנתבע תקופה ממושכת לרטיבות ברצפת קומת הקרקע ובקומת המרתף של בית התובע- עלות התיקון לסעיף זה - 5,200 ₪.

אשם תורם לגרימת הנזק ניתן לייחס לכך שהתובע הרחיב את ביתו והצמיד אותו לבית הנתבע ובכך חסם את מעבר הצנרת לקו הביוב העירוני העובר ברחוב (על אחת כמה וכמה) אם אכן מדובר בבניה על שטח שאינו בבעלותו ואם אכן לא ניתן היתר בניה לכך.

הרטיבות בבית התובע בקומה ב' אינה קשורה להעדר פתרון הביוב והינה תולדה של העדר איטום של התפר בין גג ההרחבה של בית התובע לקיר הצפוני של הנתבע- באחריות התובע" (עמ' 12 בחוות הדעת).

המומחה לא נחקר על חוות דעתו, וזו לא נסתרה.

דיון והכרעה

תחילה אדון בתביעה לצו עשה, ולאחר מכן בסעד הכספי המבוקש בגין הנזקים.

כבר אציין, כי לאור אי התייצבות תאגיד המים כאמור לעיל, יש לראותו כנתבע שלא הגיש כתב הגנה.

צו עשה

העדר עילה

בטרם הדיון, יש להבחין בין טענת העדר עילה במישור צו עשה, לבין העדר עילה במישור התביעה לפיצויים כספיים.

הלכה היא כי "כאשר בוחנים את השאלה, אם אכן אין בכתב התביעה כדי לגלות עילה [...] המבחן לעניין זה הוא, אם התובע יוכל לקבל את הסעד המבוקש על יסוד האמור בתביעה אם היא תוכח" (ראו למשל ע"א 280/84 אברהם עפרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 358, בעמ' 359).

כאמור העירייה טענה נוכח חקיקת חוק תאגידי המים, והקמתו של תאגיד המים שפרעם החל מיום 1.8.09, עילת התביעה של התובע, היא כלפי תאגיד המים בלבד, שכן אין לה כל אפשרות מעשית לפעול ביחס למערכות ביוב ומים. לטענת תאגיד המים נוכח העובדה כי במועד בו התאגדה, המיכל כבר הוטמן והנזק כבר נגרם, האחריות היא על העירייה.

באשר לצו עשה שיורה לעירייה ולתאגיד המים לתכנן ולבצע פתרון לניקוז הביוב מבית הנתבע, יש ממש בטענת העירייה כי בהתאם לסעיף 9(א) בחוק תאגידי מים, החל מתאריך 8/2009 כל זכויותיה במתקני המים והביוב הועברו לתאגיד המים, ובפועל אין לה אפשרות מעשית לחבר למערכות מים וביוב.

עוד אציין כי סעיף 10 בחוק תאגידי המים קובע כך:

"רשות מקומית שהקימה חברה, לבדה או יחד עם רשויות מקומיות אחרות, תעביר לחברה את זכויותיה וסמכויותיה לפי הסכמים, התקשרויות ועסקאות (בסעיף זה - הסכמים) בכל הנוגע להפעלת מערכות המים והביוב ולמתן שירותי המים והביוב ערב יום תחילת פעילות החברה; מיום תחילת פעילות החברה, יהיו הזכויות והסמכויות כאמור נתונות לחברה, והחובות וההתחייבויות המוטלות על הרשות המקומית לפי ההסכמים יהיו מוטלות על החברה, והיא תבוא במקום הרשות המקומית לכל דבר, על אף האמור בכל חוזה ובדיני המחאת חיובים".

חוק תאגידי מים קובע בסעיף 33 את החובה של התאגיד לספק שירותי ביוב "בהתאם לכללים וברמה כנדרש לפי כל דין ותנאי הרישיון, לכל צרכן בתחומה, בלא הפליה, בהתאם לאמות המידה שנקבעו לפי סעיף 99, ולתעריפים שנקבעו לפי סעיף 102".

בסעיף 34(א) נקבע שם כי:

"לשם ביצוע חובותיה כאמור בסעיף 33 ובכפוף לתנאי הרישיון, רשאית חברה –

(1) להקים מערכת ביוב ולחברה למקרקעין;

(2) להקים מיתקנים ולבצע פעילות לניטור שפכים;

(3) לבצע פעילויות נלוות הקשורות במישרין בביצוע פעילויות כאמור בסעיף זה.

(ב) הוראות סעיפים 10, 14 ו-15 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962, יחולו על חברה, והוראות סעיף 13 והתקנות שהותקנו לפי סעיף 55(ב) לחוק האמור יחולו על תכניות של החברה".

הוראות הסעיפים בחוק רשויות מקומיות (ביוב), אליהן מפנה חוק תאגידי מים, קובעות כך:

"10. רשות מקומית תחזיק את ביובה במצב תקין להנחת דעתה של רשות הבריאות.

[...]

13. (א) תכנית להתקנת ביוב, לרבות תכנית להתקנת מיתקני טיהור וסילוק שפכים מן הביוב אל מחוץ לתחום הרשות המקומית, טעונה אישורים של הועדה המחוזית לבניה ולתכנון עיר של שר הבריאות ומנהל רשות המים והביוב, או מי שיסמיכו לכך, מבין עובדי משרד הבריאות או עובדי רשות המים והביוב, לפי העניין.

14. באתר היסטורי כמשמעותו בפקודת העתיקות, לא יותקן ביוב אלא בהסכמתו של שר החינוך והתרבות או של מי שימנה לכך; במקום קדוש כמשמעותו בדבר המלך במועצה על א"י (המקומות הקדושים), 1924, לא יותקן ביוב אלא בהסכמתו של שר הדתות או של מי שימנה לכך.

15. רשות מקומית רשאית, בכפוף להוראות חוק המים, תשי"ט-1959, וההוראות על פיו, למכור את מי הביוב שלה בתנאים הנראים לה, ובלבד שיובטח להנחת דעתה של רשות הבריאות כי מי הביוב לא יהיו למפגע ציבורי".

לאור האמור לעיל, הרי שכיום הסמכות לנקוט את הפעולות הנדרשות על מנת לחבר את הנתבע למערכת הביוב, הוא תאגיד המים- והוא בעל הדין הנכון לעניין צו עשה. מה גם שתאגיד המים הוציא את פקודת החיבור של בניין הנתבע למערכת ביוב (שכאמור צורפה לתצהיר הנתבע).

בבחינת מעבר לנדרש, אזכיר כי תאגיד המים טען להעדר יריבות, משום שעסקינן בסכסוך שכנים. לאור כל האמור לעיל, בדגש על חובת תאגיד המים להתקין ביוב, נהיר דין הטענה להידחות.

אעיר- על אף שבשום שלב הדבר לא נטען במפורש על ידי מי מהנתבעות- מהחקיקה הנ"ל עלה כי לכאורה בעל הדין הנכון לעתור לצו כאמור, הוא הנתבע ולא התובע.

עם זאת בענייננו, הנתבע בעצמו, לאחר שהוגשה התביעה, פנה אל תאגיד המים בבקשה לחבר אותו למערכת הביוב מששילם את כל ההיתרים הנדרשים, ואף ניתנה "פקודה" על ידי תאגיד המים לחיבורו. כמו כן, במהלך הדיון, במסגרת סיכומיו בעל פה, הנתבע ביקש כי בית המשפט יורה "לתאגיד לעמוד בפקודה שהוא נתן..." כאשר הכוונה לפקודה לחיבור הבניין למערכת ביוב (ראו עמ' 12 לפרוט' שורות 25- 26).

משכך, ממילא בעלי הדין הנכונים בתביעה למתן צו עשה הם הנתבע ותאגיד המים.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה לצו עשה כנגד תאגיד המים ומורה לו לתכנן ולבצע פתרון לניקוז הביוב מבית הנתבע, וזאת תוך 60 יום מיום מתן הצו.

הנזקים הנטענים

העדר עילה- באשר לטענת העירייה להעדר עילה במישור הפיצויים בגין נזקי התובע, דין הטענה להידחות, מהסיבות שיפורטו להלן.

סעיף 139 בחוק תאגידי המים קובע בין השאר כי:

"החל ביום תחילת פעילות החברה תהיה כל אחת מן הרשויות המקומיות שבתחום החברה (להלן – הרשות המקומית) משוחררת מחובותיה לאספקת שירותי מים ושירותי ביוב וכן מחובותיה לביצוע פעילות נוספת שהיא העבירה לחברה ויינטלו ממנה סמכויותיה על פי כל דין בכל הנוגע לאספקתם ולהטלה ולגביה של תשלומי חובה בקשר אליהם."

סעיף 12 בחוק תאגידי המים קובע כי:

"כל תביעה שהייתה תלויה ועומדת מטעם הרשות המקומית או נגדה לפני יום תחילת פעילות החברה בקשר לתפעול משק המים והביוב, לנכסי מערכות המים והביוב או בקשר לרישיונות, להסכמים, להתקשרויות או עסקאות...וכן כל עילה של תביעה כזו שהיתה קיימת אותו זמן, יוסיפו לעמוד בתוקפן כאילו לא נעשתה ההעברה האמורה".

פקודת העיריות [נוסח חדש] קובעת בסעיף 237 כי:

"בענין ביוב תפקח העיריה על תכניתם, בנייתם, שינוים של ביבים, נקזים, אסלות, משתנות, בתי כסא, בורות שופכין, מישטפים, אמבטיות ואביזרים סניטריים, והשימוש בהם, שטיפת אסלות וריצופם של רצפות, חצרות ושטחים פתוחים".

כן קובעת הפקודה בסעיף 236א(3) את חובת הפיקוח של העירייה "בהתקנת בורות לבניינים ובנייתם".

אזכיר, כי התובע טען שאחריות הנתבעות לנזק נובעת הן מאי הפעלת סמכויות הפיקוח שהיו מסורות להן והן בשל מעשים או מחדלים ישירים שנעשו על ידן, הן בתקופה שקדמה לשנת 2009 (הכוונה לעירייה) ואף לאחר הגשת התביעה.

בענייננו הוכח שבטרם הוקם תאגיד המים בשנת 2009, העירייה כבר קיבלה מספר פניות בעניין הן מהתובע והן מהמשרד לאיכות הסביבה, אך היא לא נקטה בכל פעולה בעניין, על אף חובתה בדין, שפורטה לעיל.

בענייננו הוצגו מספר ראיות, שיופרטו להלן, מהן ניתן ללמוד כי המיכל הוטמן על ידי הנתבע, לכל המאוחר, בשנת 2004, וכי נעשו פניות לעירייה, לכל הפחות, הן בשנת 2004 והן בשנת 2007.

לתצהיר עדותו הראשית של התובע צורף מכתב מיום 19.3.04, שנשלח אל המשרד לאיכות הסביבה, מאת ב"כ התובע (נספח א3). במכתב צוין כך:

"לאחרונה ובקרבת בית מרשי הוקם מבנה שלוש קומות .... בבעלות מר אמיר ברקאת, לא ידוע למרשי אם הבית הוקם כדין אך פניה זו באה כתוצאה מתופעה חמורה במיוחד... ביוב שכנו יוצא לסביבה, דהיינו אין תשתית ראויה ואין חיבור למערכת ביוב וכתוצאה כל הביוב יוצא מחוץ לבניין" (סעיף 2 במכתב). כן נטען במכתב כי התובע פנה לעיריית שפרעם והג"א אך פניותיו לא צלחו, וכי "כיום ולאחר שהמצב לא נסבל ומהווה סכנת חיים של ממש הנני פונה במכתבי זה לגורמים במשרדכם" (סעיף 4).

מן האמור לעיל עולה כי כבר בחודש מרץ 2004 נזקי ההצפה היו ניכרים, ומשכך ברור שבמועד זה המיכל כבר הוטמן. אמנם עסקינן במכתב שצורף לתצהיר של התובע, ללא הוכחה של ממש כי המכתב נשלח או כי הגיע ליעדו. מה גם שבמכתב נטען כי התובע פנה לעיריית שפרעם בטרם פנה למשרד להגנת הסביבה, אך לא צורפה ראייה בעניין זה. עם זאת, צורפה ראייה אחרת ממנה ניתן ללמוד כי נעשתה פנייה לעירייה על ידי המשרד להגנת הסביבה, להסדיר את הנושא.

לתצהיר עדותו הראשית של התובע צורף מכתב מיום 3.5.2007 מאת המשרד להגנת הסביבה, מחוז צפון ענף פניות הציבור, הממוען הן ליו"ר עיריית שפרעם, בו צוינו, בין היתר, הדברים הבאים:

"אי הסדר נושא סילוק שפכי הבית אשר בבעלותו של הנ"ל [הכוונה לנתבע] בנדון גורם לזרימות שפכים גולמיים על פני השטח לחצר שכנו, דבר שמסכן את בריאות האנשים שגרים בסביבת הבית, מזהם את קרקע [...] לפי העובדות המתוארות לעיל, מבוצעות במקום עבירות לכאורה לפי סעיף 20ב' (א)- (ב) וסעיף 20ג' לחוק המים, התשי"ט- 1959.

לפיכך הנך נדרש בזאת להורות למחלקות העירייה, על מנת לחבר הבית למערכת הביוב המרכזית ולהפסיק את הזיהום שנגרם.

באחריותכם לבצע כל פעולה נדרשת על מנת למנוע בעתיד הזרמות מעין זו [כך במקור] (להזכירך שבעל הבית שילם למועצה כל ההיטלים הדרושים ממנו לפי חוק).

לדווח למשרדנו בתוך 15 יום על כל הפעולות בהן נקטתם כדי להפסיק המפגע".

המכתב הנ"ל נשלח כאמור ב 5/2007, דהיינו לאחר שחוקק חוק תאגידי מים, ובטרם הוקם תאגיד המים הנתבע. העירייה לא התייחסה לעניין זה כלל, ושתיקתה בהקשר זה פעלה לרעתה. כן שתיקתה רק חיזקה את טענת התובע כי פניותיו לעירייה נותרו ללא כל מענה, והיא לא פעלה בנושא כלל. להתרשמותי, העירייה קיבלה פניות הן מהתובע, והן מהמשרד לאיכות הסביבה, והיא ידעה אף ידעה על המצב הקיים, לכל הפחות שבע שנים לפני שהוגשה התביעה.

כאן המקום לציין שטענות העירייה (המעטות) נטענו על דרך הסתם ללא פירוט, ללא התייחסות ספציפית לנסיבות המקרה, והן לא נתמכו בראיה אחת. כאמור העירייה צירפה תצהיר עדות ראשית מטעמה אך המצהיר לא הופיע לדיון, ומשכך אין בכוונתי לתת כל משקל לתצהיר. בבחינת מעבר לנדרש, אציין כי התצהיר שכל כולו עמוד אחד לא היה בו כדי לתמוך בטענות העירייה.

לאור כל האמור אני דוחה את טענת העירייה להעדר עילה ויריבות במישור הפיצויים.

ולגוף טענות התובע:

באשר לסך של 8,000 ₪ הנטען בגין נזקי רטיבות לדירה אחת בבניין התובע – בעניין זה אני מקבלת את חוות דעת המומחה אסא שקבע כי הנזק שנגרם, כתוצאה מהצפת המיכל, הוא בסך של 5,200 ₪.

אזכיר כי המומחה קבע בעניין זה כי קיים קשר סיבתי בדבר העדר פתרון ראוי של הביוב- שבאחריות הנתבעות, וכן הפתרון הלקוי שביצע וקיים הנתבע תקופה ממושכת לרטיבות ברצפת קומת הקרקע ובקומת המרתף של בית התובע.

כמו כן, התובע זכאי לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו, וזאת בסך של 25,000 ₪.

לא צריך דמיון רב כדי לשער את עוגמת הנפש שנגרמה לתובע בעקבות אי הסדרת נושא הביוב בחלקה הגובלת לבית מגוריו והמטרדים שנבעו מכך, ובכלל זה, מטרדי ריח וזיהום שהתובע נאלץ לסבול מהם במשך שנים אורכות. שלא לדבר על הטרחה והטרדה שנגרמו לתובע אשר טורטר בין הנתבעים פעם אחר פעם במהלך השנים, ללא כל היענות לדרישותיו בסילוק המפגע הנ"ל.

באשר לסך של 30,000 ₪ בגין נזק שנגרם, לטענת התובע - "לשטח החלקה בשל חלחול מי השפכים", אני דוחה אותה, שכן היא נטענה על דרך הסתם ללא כל פירוט (דהיינו מהו שטח החלקה- כל הקומות בבניין, הבניין יחד עם הקרקע ועוד), והיא לא נתמכה בראייה.

באשר לחלוקת האחריות - בעניין זה אני סבורה כי יש לחלק את האחריות לנזק שהתגלה עד למועד עריכת חוות דעתו של מומחה בית המשפט, באופן הבא: 35% הנתבע; 35% תאגיד המים; 30% העירייה. זאת, בהינתן שנזקיו של התובע התגלו כבר בשנת 2004, בשנת 2009 הוקם התאגיד, בשנת 2104 הוגשה התביעה, ובשנת 2016 ניתנה חוות דעתו של מומחה בית המשפט.

יודגש, כי חלוקה זו היא בתוקף אך ורק לגבי הנזקים שנתגבשו עד למועד התביעה ועד למתן חוות דעתו של מומחה בית המשפט (המועד הקובע לפי חוות דעת זו היה: 25.2.2016 – מועד ביקורו של מומחה בית המשפט בנכס). ממועד זה ועד להסדרת נושא התקנת מערכת הביוב לבניין הנתבע, כל נזק שיתגלה או ייגרם, יהא באחריותם של הנתבע ושל תאגיד המים, הא ותו לא.

כאן המקום לציין כי המומחה אסא קבע בחוות הדעת כי יש לייחס לתובע אשם תורם לגרימת הנזק בכך שהרחיב את ביתו והצמיד אותו לבית הנתבע ובכך חסם את מעבר הצנרת לקו הביוב העירוני העובר ברחוב. עוד הוסיף המומחה כי שיעור האשם התורם יעלה, אם יתברר שהתובע בנה את התוספת לא בחלקתו וללא היתר בניה.

לא ראיתי לנכון לאמץ קביעתו זו של המומחה, ולו מהטעם כי לא נפרשה בפניי מסכת ראייתית כלשהי שתאפשר ביסוס ממצאים עובדתיים כלשהם בעניין זה. ואסביר.

בכתב התביעה טען התובע "כי זה מספר שנים הוא סובל מנזקים תברואתיים חמורים ונזקים ממוניים..." (סעיף 8) בשל ההצפה של מי הביוב.

התובע לא ציין מתי הוטמן המיכל, לא צוין מתי החלה הרטיבות, הנזילות, צבירת הפסולת באזור ועוד.

המומחה לא ציין בחוות הדעת מתי נעשתה תוספת הבנייה על ידי התובע שחסמה את מעבר הצנרת, לא צוין אם המיכל הוטמן רק לאחר תוספת הבנייה, או שהוא היה שם מקודם. כן לא צוין האם הנזקים שנגרמו כתוצאה מהרטיבות, הם נזקים שנגרמו במשך שנים רבות.

וכל שנרשם בחוות הדעת בעניין מועד בניית התוספת היה כך: "ככל הנראה בוצעה הרחבה על ידי משפחת געפרי..." (סעיף 11א).

טענת הנתבע לפיה תוספת הבנייה של התובע, שנבנתה בין השנים 2004- 2005 וחסמה את הגישה לצנרת הביוב, היא שאילצה אותו להטמין את המיכל, דינה להידחות.

בענייננו לא הוכח מתי נעשתה תוספת הבנייה, כאשר היתר הבנייה שהציג התובע לתוספת הוא מתאריך 27.3.84, ולא הוצגו ראיות בעלות משקל של ממש בעניין. הנתבע ביקש להסתמך בעניין זה על חוות הדעת של המומחה מטעמו, השמאי חוראני, בה צוין כי בשנת 2005 בנה התובע תוספת לא חוקית. מעבר לכך שבענייננו מונה מומחה מטעם בית המשפט, ואת מרבית הממצאים בחוות דעתו אימצתי, עיינתי עיין היטב בחוות דעת של חוראני, וקביעותיו בעניין מועד הבנייה המאוחרת התבססו על העובדות כפי שהציג אותן בפני ו מבקש חוות הדעת, היינו, הנתבע (סעיף 3 בחוות הדעת) כאשר המסמך שהוצג בפניו היה "תכנית מצב קיים הערוכה והחתומה ע"י מודד מוסמך מר אסעד גרייס מיום 2.1.2006" (סעיף 2).

בענייננו לא הוכח מתי נטמן המיכל, ייתכן והוא נטמן עוד בשנת 1993, השנה בה טען הנתבע כי הוא בנה את הבניין שלו. לא ניתן לשלול כי הנתבע מעולם לא פעל לחיבורו של הבניין למערכת ביוב מסיבות אחרות.

לאור דברים אלו, ובהעדר תשתית ראייתית בדבר המועדים הרלוונטיים, לא ניתן לקבוע את שיעור האשם התורם שיש לייחס לתובע, בכך שחסם את מעבר הצנרת לקו הביוב העירוני העובר ברחוב.

לאור דברים אלו, סבורני כי בגין נזקיו נשוא פסק דין זה, ישולמו לתובע הפיצויים כאמור לעיל במלואם, וללא הפחתת שיעור אשם תורם.

פיצול סעדים

אני מקבלת את בקשת התובע למתן היתר לפיצול סעדים, אך זאת בגין נזקים ממועד ביקורו של מומחה בית המשפט בנכס ועד למועד בו יחובר בניין הנתבע למערכת ביוב. כך, שלאחר קיום הצו על ידי תאגיד המים, יהיה התובע רשאי לתבוע את הנזק שיוכיח שנגרם לו, כאשר במסגרת זו לא תיפגע הזכות לטעון ולהוכיח קיומו של אשם תורם של התובע בגין הנזקים שייתבעו, ככל שייתבעו, בהתאם להיתר שניתן לפיצול סעדים.

סוף דבר

אני מקבלת את התביעה בחלקה, במובן זה שניתן צו עשה לתאגיד מים וביוב סובב שפרעם בע"מ לתכנן ולבצע פתרון לניקוז הביב מבית הנתבע, וזאת תוך 60 יום מיום מתן הצו.

מובהר בזאת, כי על הנתבע לדאוג לריקונו של בור הספיגה הקיים כיום באופן שוטף, וזאת עד להסדרת נושא בור הביוב בהתאם לפסק דין זה.

כן אני מחייבת את הנתבעות והנתבע בנזקי התובע בסך של 5,200 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.2.2016 (המועד הקובע למועד חוות דעתו של מומחה בית המשפט) ועד היום, וכן את הסך של 25,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

לסכומים הנ"ל יש להוסיף את הסך של 5,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד (הסכום כולל מע"מ כחוק), ובתוספת סך של 2,211 ₪ בגין אגרת בית משפט.

למען הסר ספק, כל הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע בהתאם לחלוקה שנקבעה לעיל, כאשר חיוביהם של הנתבעים הם חיובים נפרדים.

כל הסכומים שנפסקו לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן בזה היתר לתובע לפיצול סעדים, בגין נזקים שהתגבשו מהמועד הקובע על פי חוות דעתו של מומחה בית המשפט (2/2016) ושיגרמו עד ליום בו יחובר בניין הנתבע למערכת ביוב.

ניתן היום, כ"ו אדר תשע"ח, 13 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.