טוען...

פסק דין שניתנה ע"י משה דרורי

משה דרורי07/09/2018

התובע

מנחם כהן

- ע"י ב"כ עוה"ד נרדה בן-צבי ו/או דניאל בן שלמה ו/או לנה מור ו/או יעקב סלומון, ליפשיץ ושות' עורכי דין

נגד

הנתבעים

1. יוסף עופר

2. יהונתן יעקבס

3. המכללה האקדמית הרצוג

4. האיגוד העולמי למדעי היהדות

- ארבעתם ע"י ב"כ עו"ד גלעד קורינאלדי ו/או טליה גרינשטיין

פסק דין

תוכן העניינים (מקוצר; שמות ראשי הפרקים)

הנושא מספרי הפיסקאות

  1. מבוא (הצגת הנושא ותוכן הפרקים) 1-14
  2. הצדדים והספר 15-23
  3. תמצית כתב התביעה 24-73
  4. תמצית כתב ההגנה 74-160
  5. כתב התשובה 161-219
  6. תמצית ההליכים 220-227
  7. הראיות – מבט על 228-230
  8. טענות התובע בסיכומיו 231-232
  9. טענות הנתבעים בסיכומיהם 411-626
  10. טענות התובע בסיכומי תשובתו 626-742

דיון

  1. המתווה הכללי לניתוח 743-760
  2. זכות יוצרים ותכליתה 761-790
  3. הזכות המוסרית במסגרת דיני זכויות היוצרים 791-811
  4. המשפט העברי 812-858
  5. היש מקום להתייחסות מיוחדת לזכויות יוצרים בתחום המדעי, בכלל,

ולהדרות של כתבי יד, בפרט 926-975

  1. הרכיבים של מקראות גדולות הכתר – האם הם יצירה

על פי דיני זכות היוצרים? 976-1061

  1. האם התובע הוא היוצר של פירוש הרמב"ן במהדורת מקראות גדולות

הכתר? 1062-1098

  1. הספר תוספות הרמב"ן – מטרה ודברי הנתבעים בהקדמתם 1099-1125
  2. האם הפרו הנתבעים את זכותו המוסרית של התובע בעניין מתן קרדיט? 1126-1163
  3. האם פגעו הנתבעים בזכות המוסרית של התובע בהעתקה ובסילוף של

מקראות גדולות הכתר? 1164-1219

  1. האם מעשיהם של הנתבעים היו בתום לב או שמא היו מכוונים ונעשו

בזדון? 1220-1232

  1. ההפרות של הנתבעים – היקף, משך ועוצמה 1233-1247
  2. הנזק שנגרם לתובע והרווח שצמח לנתבעים 1248-1254
  3. עילות התביעה של פגיעה במוניטין וגזל 1255-1271
  4. הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 1272-1286
  5. אחריותם של הנתבעים 3 ו-4 1287-1306
  6. הסעדים המבוקשים וההכרעה ביחס לכל אחד מהם 1307-1324
  7. טענת חוסר הסמכות 1325-1329
  8. הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין 1330-1331
  9. סיכום ומסקנות משפטיות ועובדתיות 1332-1335
  10. הרהורים לפני נעילה 1336-1340
  11. הפסיקתא 1341-1344
  12. לאחר החיתום 1345-1346

תוכן העניינים (מפורט)

הנושא מספרי הפיסקאות

  1. מבוא (הצגת הנושא ותוכן הפרקים) 1-14
  2. הצדדים והספר 15-23
  3. תמצית כתב התביעה 24-73

ג.1 כללי 24-28

ג.2 הרקע והנתונים הרלבנטיים 29-35

ג.3 תיאור הפעולות האסורות, לשיטת התובע, אשר בוצעו על ידי

הנתבעים 36-53

ג.4 הצורך בהגשת התביעה 54-58

ג.5 עילות התביעה 59-70

ג.6 הסעדים המבוקשים 71-73

  1. תמצית כתב ההגנה 74-160

ד.1 טענות מקדמיות וכלליות 75-81

ד.2 טענות הנתבעים בעניין תוספות הרמב"ן 82-95

ד.3 טענות הנתבעים בעניין שימוש בנוסח פירוש הרמב"ן

שבמהדורת הכתר 96-100

ד.4 האם השימוש במהדורת הכתר מורשה, מותר וחוקי? 101-108

ד.5 מתן קרדיט לתובע 109-112

ד.6 הכנס האקדמי לציון הופעת הספר 113-115

ד.7 אחריות הנתבעת 3 – מכללת הרצוג 116-121

ד.8 אחריות הנתבע 4 – האיגוד העולמי למדעי היהדות 122-125

ד.9 התייחסות הנתבעים לכתב התביעה, לסעיפיו 126-160

  1. כתב התשובה 161-219
  2. תמצית ההליכים 220-227
  3. הראיות – מבט על 228-230
  4. טענות התובע בסיכומיו 231-232

ח.1 טיעונים כלליים 233-239

ח.2 יצירות התובע מוגנות על פי דיני זכויות היוצרים ואינן

"נחלת הכלל" 240-249

ח.3 זכויותיו המוסריות של התובע מוגנות על פי דיני זכויות היוצרים 250-254

ח.4 העתקת מהדורת הכתר אל הספר 255-265

ח.5 העתקת תקליטור הכתר לאתר מכללת הרצוג 266-267

ח.6 הנתבעים סילפו את הטקסט של מהדורת הכתר 268-270

ח.7 הנתבעים העתיקו את עזרי הטקסט ממקראות גדולות הכתר

ובכמה מקרים סילפו אותם 271-273

ח.8 הנתבעים מונעים מהתובע את הקרדיט המגיע לו 274-287

ח.9 התייחסות לחוות הדעת של המומחים מטעם הנתבעים 288-301

ח.10 הפגיעה של הנתבעים במוניטין של התובע ושל מקראות גדולות

הכתר, וגזילת מוניטין זה 302-313

ח.11 התייחסות לעדויותיהם, התנהלותם ומניעיהם של הנתבעים 314-340

ח.12 התייחסות לטענות ההגנה המשפטיות של הנתבעים 341-350

ח.13 זכויות התובע במקראות גדולות הכתר וזכויות האוניברסיטה 351-354

ח.14 דחיית טענת הנתבעים לפיה התובע העתיק את נוסח שעוועל 355-357

ח.15 הקרדיט שנתן התובע לעופר ולעובדי מקראות גדולות הכתר 358-360

ח.16 גובה הפיצוי שיש לשלם לתובע 361-390

ח.17 משפט עברי 391-393

ח.18 מספר ההפרות 394-400

ח.19 פיצוי בגין פגיעה במוניטין, גזל מוניטין ועוגמת הנפש שנגרמה

בשל כך 401-404

ח.20 שיעור הפיצוי בגין ההפרות 405-406

ח.21 סיכום סיכומי התובע והסעדים המבוקשים על ידו 407-410

  1. טענות הנתבעים בסיכומיהם 411-626

ט.1 פתיחה 411-418

ט.2 לתובע אין "זכות מוסרית", עצמאית ואישית,

בנוסח פירוש הרמב"ן לתורה 419-432

ט.3 החזון והרעיון של מפעל מקראות גדולות הכתר –

אינו שייך לפרופ' כהן 433-435

ט.4 התובע לא פירסם פרסום מדעי בנושא פירוש הרמב"ן 436-439

ט.5 היצירה המוגנת היא כרך של חומש, ולא כל פרשן ששולב

במקראות גדולות הכתר 440-443

ט.6 התובע אינו הבעלים של הזכות המוסרית בנוסח הרמב"ן לתורה

במקראות גדולות הכתר, שכן אינו היוצר 444-448

ט.7 התובע לא התקין את נוסח פירוש הרמב"ן במקראות גדולות הכתר 449-462

ט.8 ניתן לתובע הקרדיט (זכות הייחוס) – כראוי 463-474

ט.9 תום ליבם של הנתבעים – לא הייתה כוונה להעלים את שמו של

התובע מספרם 475-477

ט.10 האם קמה לנתבעים חובה להתייחס למחקריו של התובע

בעניינים שאינם מתייחסים לרמב"ן? 478-481

ט.11 טענת חוסר סמכות: היהפוך בית המשפט לבית המדרש?

ושופט ללקטור 482-485

ט.12 הקיצור הביבליוגרפי של "מקראות גדולות הכתר" 486-496

ט.13 אין כוונת זדון מטעם הנתבעים ואין דפוס פעולה של הנתבעים

כנגד התובע 497-509

ט.14 "קשוט עצמך תחילה" – טענת מניעות 510-514

ט.15 אי מתן קרדיט של התובע לעובדי מפעל מקראות גדולות הכתר 515-516

ט.16 מעמדה היחסי של הזכות לשלמות היצירה 517-529

ט.17 עמדת אוניברסיטת בר-אילן 530-534

ט.18 שיקול דעת עצמאי של הנתבעים בשלב הכרעות הנוסח 535-543

ט.19 "כל הפוסל – במומו פוסל" – לעניין המדעיות של נוסח הכתר 544-546

ט.20 התייחסות לטענת התובע, כי הדיון הפרשני של הנתבעים בספרם

מבוסס על נוסח הכתר 547-552

ט.21 תשובת הנתבעים לטענת התובע בעניין סילוף עזרי הטקסט 553-557

ט.22 תשובת הנתבעים לטענת התובע בעניין סילוף השימוש בנוסח

הזמני שבתקליטור 558-561

ט.23 ההבהרה בדבר הקרדיט שניתן לתובע באתר נתבעת 3 562-565

ט.24 טענת הגנה: סעיף 50 לחוק – סייג הסבירות 566-577

ט.25 הזכות המוסרית בהתאם למקורות המשפט העברי 578-582

ט.26 אין ולא הייתה כל פגיעה במוניטין של התובע וטענה זו גם לא

הוכחה 583-591

ט.27 העדר אחריות הנתבעים 3 ו-4 להפרה הנטענת והמוכחשת 592- 595

ט.28 הסעדים המבוקשים על ידי התובע מופרכים 596-600

ט.29 היקף הפיצוי הסטטוטורי המקובל בפסיקה בגין הפרת הזכות

המוסרית 601-612

ט.30 אין מקום לפסוק פיצויים כלל ואף לא פיצויים נוספים בגין פגיעה

במוניטין 613-615

ט.31 אין בסיס משפטי לסעדים המניעתיים הנדרשים במסגרת

סיכומי התובע 616-620

ט. 32 כיצד היה הרמב"ן מתייחס לפרשה זו? 621-624

ט. 33 הסעדים המבוקשים על ידי הנתבעים 625

  1. טענות התובע בסיכומי תשובתו 626-742

י.1 כללי 627-631

י.2 מקראות גדולות הכתר – הינן יצירות מוגנות המקיימות את

דרישת המקוריות 632-647

י.3 התובע הוא בעל הזכויות המוסריות במקראות גדולות הכתר 648- 650

י.4 זכויותיו של התובע הינן בלעדיות ונתונות לו באופן אישי 651-658

י.5 מניעת הקרדיט הראוי מהתובע 659-672

י.6 פגיעת הנתבעים בתובע נעשתה כחלק משיטה 673-677

י.7 הוכח כי הדיון הפרשני של הנתבעים מבוסס על נוסח הכתר 678-681

י.8 התובע הוכיח כי אין מאום ב"טענת המניעות" המופרכת שהעלו

הנתבעים 682-685

י.9 טענות הנתבעים לעניין הוכחת פגיעה בשם או בכבוד כחלק

מהוכחת הפרת הזכות המוסרית 686-688

י.10 הסוואת העתקת הנתבעים את יצירתו של כהן באמצעות מנגנון

מתוחכם 689-697

י.11 טענות הנתבעים בעניין "סייג הסבירות" הינן אבסורד גמור 698-705

י.12 טענת הטרנספורמציה 706

י.13 חוות דעתו של עמנואל כהן 707-711

י.14 השיקול בדבר היקף ההפרה 712

י.15 השיקול בדבר משך ההפרה 713

י.16 השיקול בדבר טיב הקשר בין התובע לנתבעים 714

י.17 השיקול בדבר תום ליבם של הנתבעים, ובענייננו – היעדרו 715

י.18 השיקול בדבר הרווח שצמח לנתבעים 716-718

י.19 מספר ההפרות 719-722

י.20 היקף הפיצוי הסטטוטורי המקובל בגין פגיעה בזכויות מוסריות 723-724

י.21 הפגיעה במוניטין התובע 725-731

י.22 אחריותם של הנתבעים 3 ו-4 732-735

י.23 התייחסות לטענות נוספות של הנתבעים 736-742

דיון

  1. המתווה הכללי לניתוח 743-760

יא.1 התשתית 743-748

יא.2 הפרמטרים של תביעה אזרחית 749-754

יא.3 הפרמטרים של תביעה זו – תיאור תמציתי של הפרקים הבאים 755-760

  1. זכות יוצרים ותכליתה 761-790

יב.1 סיווג זכות יוצרים במסגרת דיני הקניין 761-772

יב.2 המקורות החוקיים 773-779

יב.3 זכויות יוצרים במשפט הבינלאומי 780-782

יב.4 המעמד החוקתי 783-790

  1. הזכות המוסרית במסגרת דיני זכויות היוצרים 791-811

יג.1 רקע 791-796

יג.2 הוראות חוק זכות יוצרים בעניין הזכות המוסרית 797-811

  1. המשפט העברי 812-858

יד.1 מבוא 812-814

יד.2 מחקרו של פרופ' רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים 815-816

יד.3 אמרות רעיוניות במקרא ובמקורות חז"ל, כמקור לדיני זכויות

יוצרים 817-835

יד.4 שו"ת הרי"ף 836-839

יד.5 המרדכי ומדרש משלי – ויישומם בספרות הפסיקה ההלכתית 840-847

יד.6 האם יש "היתר" לגנוב דברי תורה? 848-850

יד.7 האם יש בעלות של יוצר על יצירתו הרוחנית? 851-858

יד.8 המקורות המשפטיים לזכות היוצרים על פי המשפט העברי 859-883

יד.1.8 דינא דמלכותא דינא 861-860

יד.2.8 מנהג האומנים (תקנות הקהל) 868-869

יד.3.8 תקנת חכמים 870-871

יד.4.8 דיני הקניין 872-876

יד.5.8 יורד לאומנותו של חברו – הסגת גבול מסחרית 877-880

יד.6.8 ההסכמות של הספרים 881-883

יד.9 סיכומו של פרופ' רקובר 884-888

יד.10 יישום המשפט העברי במשפט הישראלי, בדיני זכויות יוצרים 889-925

יד.1.10 כללי 889-891

יד.2.10 השימוש במשפט העברי במסגרת ההכנות לחוק

(הצעת החוק) 892-895

יד.3.10 חוק יסודות המשפט 896-904

יד.4.10 חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו 905-912

יד.5.10 עקרונות היסוד של השיטה המשפטית 913-918

יד.6.10 היש לתת משקל לכך שמדובר בספר קודש, וכן כי

בעלי הדין שומרי תורה ומצוות? 919-925

  1. היש מקום להתייחסות מיוחדת לזכויות יוצרים בתחום המדעי, בכלל,

ולהדרות של כתבי יד, בפרט 926-975

טו.1 מבוא 926-928

טו.2 היצירות שבהן יש זכות יוצרים – כללי 929-932

טו.3 המקוריות והיצירתיות 933-938

טו.4 פרשת קימרון 939-958

טו.5 המשפט העברי 959-975

טו.1.5 שו"ת הרמ"א 959-968

טו.2.5 פסק דינו של הרב אשר וייס 969-973

טו.3.5 סיכום 974-975

  1. הרכיבים של מקראות גדולות הכתר – האם הם יצירה

על פי דיני זכות היוצרים? 976-1061

טז.1 כללי 976-981

טז.2 מהות המהדורה וחשיבותה ההיסטורית 982-984

טז.3 הנוסח 985-988

טז.4 "הנצחת פירושי המקרא המובהקים של ימי הביניים" 989-996

טז.5 הייחוד של מהדורת היסוד החדשה של מקראות גדולות הכתר 997-1002

טז.6 הפירושים במהדורת הכתר 1003-1011

טז.7 פירוש הרמב"ן לספר בראשית – הקדמת מהדורת

מקראות גדולות הכתר 1012-1016

טז.8 היצירתיות שבפירוש הרמב"ן במהדורת מקראות גדולות הכתר 1017-1053

טז.1.8 בחירת כתב היד ששימש נוסח יסוד 1017-1020

טז.2.8 קביעת הנוסח על פי כתב יד היסוד וכתבי היד

האחרים, והכרעה כאשר כתבי היד אינם אחידים 1021-1028

טז.3.8 השימוש בעזרי הטקסט, וביניהם פיסוק 1029-1045

טז.1.3.8 מקרא 1033-1038

טז.2.3.8 משנה 1039-1040

טז.3.3.8 ברייתא 1041

טז.4.3.8 הודאת בעל דין 1042-1044

טז.5.3.8 סיכום 1045-1045

טז.4.8 האם הרמב"ן של מקראות גדולות הכתר, הוא

"יצירה", לעומת מהדורת שעוועל 1046-1053

טז.9 סיכום: פירוש הרמב"ן במהדורת מקראות גדולות הכתר

– הוא יצירה על פי דיני זכויות היוצרים 1054-1061

  1. האם התובע הוא היוצר של פירוש הרמב"ן במהדורת מקראות גדולות

הכתר? 1062-1098

יז.1 מי היוזם וההוגה של מפעל מקראות גדולות הכתר? 1062-1071

יז.2 מי היוצר כאשר מדובר בעבודת צוות בהשתתפות חוקרים רבים? 1072-1081

יז.3 האם התובע, פרופ' כהן הוא היוצר בעניין פירוש הרמב"ן במסגרת

מקראות גדולות הכתר? 1082-1086

יז.4 הזכויות של אוניברסיטת בר אילן ושל פרופ' מנחם כהן במקראות

גדולות הכתר 1087-1098

  1. הספר תוספות הרמב"ן – מטרה ודברי הנתבעים בהקדמתם 1099-1125

יח.1 מטרת הספר, כמתואר במבוא 1099-1117

יח.2 המרשתת 1118-1120

יח.3 נוסח הרמב"ן 1121-1125

  1. האם הפרו הנתבעים את זכותו המוסרית של התובע בעניין מתן קרדיט? 1126-1163

יט.1 אמות המידה לעניין הקרדיט – הוראות החוק ופרשנותו 1126-1135

יט.2 תמצית טענות הצדדים 1136-1138

יט.3 דיון – על אי מתן קרדיט לפרופ' מנחם כהן בספר 1139-1150

יט.4 דיון – אי מתן קרדיט בציטוטים של פרשנים אחרים ממהדורת

מקראות גדולות הכתר 1151-1155

יט.5 דיון – על הקרדיט של פרופ' כהן באתר 1156-1163

  1. האם פגעו הנתבעים בזכות המוסרית של התובע בהעתקה ובסילוף של

מקראות גדולות הכתר? 1164-1219

כ.1 הסעיף ופרשנותו 1164-1172

כ.2 עמדות הצדדים 1173-1177

כ.3 דיון 1178-1215

כ.1.3 כללי 1178-1187

כ.2.3 דוגמאות 1188-1215

כ.1.2.3 "ריוח והצלחה" או "ריוח והצלה" 1189-1201

כ.2.2.3 "עד היום הזה" או "על היום הזה" 1202-1215

כ.4 סיכום 1216-1219

  1. האם מעשיהם של הנתבעים היו בתום לב או שמא היו מכוונים ונעשו

בזדון? 1220-1232

  1. ההפרות של הנתבעים – היקף, משך ועוצמה 1233-1247

כב.1 כללי 1233-1235

כב.2 היקף 1236-1240

כב.3 משך 1241-1243

כב.4 העוצמה 1244-1247

  1. הנזק שנגרם לתובע והרווח שצמח לנתבעים 1248-1254
  2. עילות התביעה של פגיעה במוניטין וגזל 1255-1271

כד.1 כללי 1255-1261

כד.2 ניתוח המאמר של יהודה טרופר 1262-1270

כד.3 המסקנה 1271

  1. הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 1272-1286

כה.1 תמצית טענות הצדדים 1272-1273

כה.2 המעמד המשפטי של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 1274-1280

כה.3 תחולתה ופרשנותה של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 6.7000 1281-1285

כה.4 סיכום 1286

  1. אחריותם של הנתבעים 3 ו-4 1287-1306

כו.1 טענות משותפות לשני הנתבעים 3 ו-4 1287-1293

כו.2 ההבדל בין הנתבעים 3 ו-4 1294-1297

כו.3 האם יש משמעות לכך שהמכללה האקדמית הרצוג (הנתבעת 3)

פועלת בגוש עציון? 1298-13-6

  1. הסעדים המבוקשים וההכרעה ביחס לכל אחד מהם 1307-1324

כז.1 צו מניעה קבוע 1308-1312

כז.2 צו עשה קבוע 1313-1314

כז.3 צו למתן חשבונות ונתונים 1315-1316

כז.4 פיצויים 1317-1324

  1. טענת חוסר הסמכות 1325-1329
  2. הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין 1330-1331
  3. סיכום ומסקנות משפטיות ועובדתיות 1332-1335
  4. הרהורים לפני נעילה 1336-1340
  5. הפסיקתא 1341-1344
  6. לאחר החיתום 1345-1346
  7. מבוא (הצגת הנושא ותוכן הפרקים)
  8. עניינה של תביעה זו היא מחלוקת בין מלומדים בתחום פרשנות המקרא, כאשר התביעה מסווגת, כמוגדר ב"מהות התביעה": תביעה בענייני קנין רוחני שהיא תביעה לצו מניעה קבוע, צו עשה ותביעה כספית.
  9. ביסוד תיק זה נמצא אחד מפרשני התורה הידועים, רבי משה בן נחמן, הוא הרמב"ן (גירונא, ספרד, 1194 – עכו, ארץ ישראל, 1270).
  10. פירוש הרמב"ן על התורה הינו חלק ממהדורת מקראות גדולות הכתר, אותה ההדיר וערך מדעית, פרופ' מנחם כהן, התובע, הטוען כי הנתבעים 1 ו-2, פרופ' יוסף עופר וד"ר יהונתן יעקבס, פגעו בזכויות היוצרים שלו, בספרם "תוספות רמב"ן לפירושו לתורה שנכתבו בארץ ישראל" ובתקליטור המלווה ספר זה.
  11. מעבר לחשיבות האינהרנטית, בכל תיק, להציג את הצדדים, כאן, בתיק זה, יש משנה חשיבות בהצגת מעמדם של התובע ושני הנתבעים, כאנשי מדע, ובמסגרת זו יוצג הספר, נשוא התביעה. כן יוצגו מעמדם ותפקידם של הנתבעים 3 ו-4 בתחומים הקשורים בהוצאת הספר ובמעמדם בתחום מדעי היהדות, בכלל. לכך יוקדש הפרק השני.
  12. התיאורים של כתב התביעה, כתב ההגנה וכתב התשובה, יובאו בפרקים 5-3.
  13. בפרק השישי אסקור בתמצית את ההליכים בתיק שנמשכו תקופה די ארוכה, כולל ניסיונות לפשרה.
  14. בתיק זה נשמעו עדים, לאורך ישיבות רבות, והובאו ראיות לא מעטות, ואליהם אתייחס בפרק השביעי, במבט על; ניתוח מדוקדק של הראיות יובא – בפרקי הדיון הרלבנטיים.
  15. בפרקים השמיני, התשיעי והעשירי אביא את הטענות המשפטיות והעובדתיות של הצדדים בסיכומיהם בכתב: התובע (פרק ח); הנתבעים (פרק ט); התובע בסיכומי תשובתו (פרק י). בשל חשיבות הדברים, הם יובאו בהרחבה.
  16. חלק הדיון – שהוא עיקרו של פסק הדין – יוקדש הן לנושאים משפטיים, והן להכרעות עובדתיות.
  17. בפרק ה-11 אציג את המתווה הכללי לניתוח בחלק הדיון, כאשר בראשית הדברים אתייחס בפרק 12 לדיני זכות היוצרים ותכליתה, על רקע דיני הקניין הרוחני, בכללם.
  18. מאחר שהתביעה בתיק זה אינה לזכויות יוצרים גרידא, אלא לזכויות מוסריות בלבד, אייחד דיבור בפרק ה-13 על הזכויות המוסריות הללו.
  19. בפרק ה-14 אביא את עמדת המשפט העברי בענייני זכויות יוצרים, בכלל, והמעמד של ספרים המהווים מהדורה מעודכנת ומוגהת של ספרים קודמים, בפרט.
  20. מצוידים בתובנות משפטיות אלה ניתן יהיה לגשת בפרקים הבאים בחלק הדיון לניתוח מעשיהם ומחדליהם של הצדדים בתיק זה: האם הוכחו עילות התביעה של התובע; האם זכאי התובע לסעדים שביקש, חלקם או מקצתם; או שמא יש לקבל את טענות ההגנה של הנתבעים.
  21. פועל יוצא מן הניתוח האמור תהיה התוצאה המשפטית, ולאחריה תובא הצעה מעשית לפשרה, מעבר להכרעת הדין.
  22. הצדדים והספר
  23. תיאורו של התובע מופיע בסעיף 1 לכתב התביעה, אשר הנתבעים הודו בו (סעיף 149 לכתב ההגנה). לפיכך, ראיתי לנכון להעתיק את האמור בסעיף 1 לכתב התביעה, במלואו:

"התובע, פרופסור מנחם כהן, הינו מן המומחים המובילים בימינו לנוסח המקרא, המסורה וכתבי היד של ימי הביניים. בין מגוון תפקידיו בעבר, עמד פרופ' כהן בראש מפעל כתבי היד של המקרא והמסורה בימי הביניים, ובראש הקתדרה לחקר פרשנות ימי הביניים והמכון למידע ממוחשב ביהדות באוניברסיטת בר-אילן (להלן גם: 'בר אילן'). בהיותו דיקן הפקולטה למדעי היהדות בבר אילן לפני כ-30 שנה, הגה וייסד את מפעל 'מקראות גדולות הכתר' [...] לצורך הוצאה לאור של 'מקראות גדולות הכתר' (להלן: 'מפעל הכתר'). פרופ' כהן הינו המהדיר והעורך הראשי של מקראות גדולות הכתר, והעומד בראש מפעל הכתב מאז ייסודו ועד היום".

  1. תיאורם של הנתבעים 2 ו-3 בכתב התביעה, אינו מלא, לשיטת ב"כ הנתבעים (סעיף 150 לכתב ההגנה). לפיכך, ראיתי לנכון להציגם בשילוב האמור בכתב התביעה ובכתב ההגנה, וכן בדש כריכת הנייר של הספר נשוא המשפט, שם בחרו הנתבעים לכתוב על עצמם, וממילא הדבר משקף את התיאור המקובל עליהם.
  2. הנתבע מס' 1, פרופ' יוסף עופר (להלן גם: "פרופ' עופר"), משמש כראש המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן. הוא חוקר המסורה ופרשנות המקרא, וחבר האקדמיה ללשון העברית. הוא הועסק במשרה חלקית בין יתר עובדי מפעל הכתר בין השנים 2000-2009. הוא מחבר הספר, המסורה הבבלית לתורה, עקרונותיה ודרכיה (תשס"א), ומאמרים רבים. בעבר שימש כראש החוג לתנ"ך במכללת הרצוג (הנתבעת 3).
  3. הנתבע 2, ד"ר יהונתן יעקבס (להלן גם: "ד"ר יעקבס"), הינו מרצה בכיר לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן ובמכללת הרצוג. כתב את הספר, מידה כנגד מידה בסיפור המקראי (תשס"ג). תחום מחקרו המרכזי הוא פרשנות המקרא בימי הביניים.
  4. נשוא המשפט הוא ספר שנכתב על ידי פרופ' עופר וד"ר יעקבס: תוספות רמב"ן לפירושו לתורה שנכתבו בארץ ישראל (להלן גם: "הספר" או "ספר תוספות הרמב"ן").
  5. לנוחיות הקורא, יכונו יחדיו פרופ' עופר וד"ר יעקבס, בשם "המחברים" או "מחברי הספר" או "הנתבעים".
  6. אשר לנתבעות 3 ו-4, הן מתוארות בכתב התביעה בסעיפים 4 ו-5, אשר מוסכמים על דעת הנתבעים בכתב הגנתם (סעיף 151).
  7. הנתבעת 3, המכללה האקדמית הרצוג (להלן גם: "מכללת הרצוג"), היא אחת מן המוציאות לאור של הספר, והיא מכללה אקדמית העוסקת, בין היתר, במחקר ובהוצאת ספרים.
  8. הנתבעת 4, האיגוד העולמי למדעי היהדות (להלן גם: "האיגוד"), היא אחת מן המוציאות לאור של הספר, והינה עמותה ציבורית, העוסקת, בין היתר, בקידום המחקר בתחומי היהדות ובהוצאת ספרים. האיגוד הינו ארגון בינלאומי המקדם את מדעי היהדות בארץ ובעולם. האיגוד עורך גם את הקונגרס העולמי למדעי יהדות, אחת לארבע שנים, בהשתתפות אלפי מרצים וחוקרים מן הארץ ומכל רחבי העולם. בראשות האיגוד היו ענקי רוח, והבולטים ביניהם הם פרופ' אלימלך אורבך (לימים נשיא האקדמיה למדעים) ופרופ' מנחם אלון (המשנה לנשיא בית המשפט העליון).
  9. תמצית כתב התביעה

ג.1 כללי

  1. על פני 11 עמודים מלאים וגדושים מציגים באי כוח התובע, עו"ד נרדה בן צבי ועו"ד דניאל בן שלמה, את כתב התביעה, כאשר תמציתו מובאת בפתח הדברים, בהדגשה (הקו במקור):

"תביעה זו עניינה בהפרה בוטה מצד הנתבעים, של זכויות היוצרים והזכויות המוסריות של התובע פרופ' מנחם כהן [...] ביצירות הספרותיות המוכרות כ-'מקראות גדולות הכתר', תוך שהנתבעים גוזלים פרי עמל ומחקר בן עשרות שנים שהשקיע פרופ' כהן ביצירות, ופוגעים פגיעה קשה במוניטין הרב שרכש".

  1. בהמשך התמצית הנ"ל נטען כי עיון בספר הנ"ל מוכיח שמחברם העתיקו ללא אישור מאות קטעים מתוך פירוש הרמב"ן המופיע במקראות גדולות [להלן גם: "מק"ג"] הכתר, על מרכיביהם הייחודיים והחדשניים, ובכך, כלשון כתב התביעה, "סילפו ופגעו בשלימות היצירות, פגעו במוניטין של פרופ' כהן ואף ניכסו לעצמם חלקים נרחבים מפרי מחקרו ועמלו של פרופ' כהן, מבלי לתת לו כל קרדיט, ודאי שלא קרדיט בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין".
  2. כתב התביעה מוסיף ואומר כי הנתבעים המשיכו ופרסמו גם באתר האינטרנט של הנתבעת 3 את קבצי העבודה ששימשו אותם, לטענתם, לקביעת נוסח פירוש הרמב"ן, שהביאו בספר. נטען בכתב התביעה כי בקבצים אלה העתיקו הנתבעים ללא אישור מאות קטעים מתוך פירוש הרמב"ן, המופיעים במקראות גדולות הכתר, על מרכיביהם הייחודיים והחדשניים; גם בעניין זה נטען כי בכך "סילפו ופגעו בשלימות היצירות, פגעו במוניטין של פרופ' כהן ואף ניכסו לעצמם חלקים נרחבים מפרי מחקרו ועמלו של פרופ' כהן, מבלי לתת לו כל קרדיט ראוי" (עמ' 2 במסגרת המבוא התמציתי לכתב התביעה).
  3. כתב התביעה מפרט את דרך עבודתו של פרופ' כהן בההדרה ועריכה של מקראות גדולות הכתר, תוך הדגשת המאפיינים הייחודיים של מקראת גדולות הכתר, ובהן: שילוב "עזרי טקסט"; סימון "תוספות פירוש" (פרקים א-ב לכתב התביעה). לפרופ' כהן יש מוניטין רב כעורך ומהדיר של מקראות גדולות הכתר (לעניין זה מובאים בנספח ג מאמרי ביקורת חיוביים רבים; וראה סעיף 9 לכתב התביעה).
  4. מודגש, כי זכויות היוצרים במקראות גדולות הכתר הן של פרופ' כהן; גם לאחר ההסכם בינו לבין אוניברסיטת בר אילן לעניין זכויות היוצרים עדיין הזכויות המוסריות היו ונותרו בידיו ובכל מקרה השימוש שניתן לאוניברסיטת בר אילן לזכויות היוצרים הותנה בכך שאין לשנות את התוכן או את צורת היצירות ללא קבלת אישור מראש ובכתב של פרופ' כהן (פרק ד, סעיף 10 לכתב התביעה).

ג.2 הרקע והנתונים הרלבנטיים

  1. בהמשך, מתוארים המועדים שבהם יצאו לאור הכרכים השונים של ספרי התנ"ך במהדורת מקראות גדולות הכתר; לענייננו, רלבנטיים שבעת הכרכים של ספרי התורה שיצאו במועדים אלה (פרק ה, סעיף 11, לכתב התביעה):
  2. 1997 – בראשית כרך א;
  3. 1999 – בראשית כרך ב;
  4. 2007 – שמות כרך ב;
  5. 2012 – שמות כרך א;
  6. 2012 – במדבר;
  7. 2012 – דברים;
  8. 2013 – ויקרא.
  9. לצורך הוכחת עילות התביעה השונות, מודגש בכתב התביעה (סעיף 11 סיפא), כי כל אחד ואחד מן הכרכים הנ"ל יצא בשלמותו קודם שהוציאו הנתבעים את הספר (הקו במקור).
  10. במסגרת הפרק האמור, מתארים באי כוח התובע, עורכי הדין נרדה בן צבי ודניאל בן שלמה, כי במקביל למהדורה המודפסת יצאה במפעל הכתר גם מהדורה ממוחשבת של מקראות גדולות "הכתר" הכוללת תוכנת עיון וחיפוש מתקדמת, אף היא ביוזמתו ובתכנונו של פרופ' כהן. עד 2006 היא הופצה כתקליטור (להלן: "תקליטור הכתר") ולאחר מכן פותחה ויצאה כגרסה אינטרנטית (להלן: "הגרסה המקוונת") כאשר בה חלק מהטקסים שההדרה שלהם הושלמה, סומנו בגופן בצבע שחור, וחלק מהטקסטים – שההדרתם טרם הושלמה – סומנו בגופן בצבע ירוק (סעיף 12 והערה 4 לכתב התביעה). לענייננו רלבנטית הגרסה המקוונת, שהחליפה את התקליטור ובה עודכן פירוש הרמב"ן כולו כנוסח מוהדר לדפוס עוד לפני השלמת יציאתו לדפוס בפועל, כאשר העדכון של פירוש הרמב"ן לגרסה המקוונת החל משנת 2007 והושלם בשנת 2011, שנתיים לפני הדפסת הכרך האחרון של התורה (סעיף 12 סיפא לכתב התביעה).
  11. בהקשר זה רואים באי כוח התובע את שבעת כרכי התורה הללו (פסקה 29 (א)-(ז) לעיל) כמקיפות חמש חטיבות תוכן שונות ומהוות חמש יצירות עצמאיות ונפרדות (סעיף 14 לכתב התביעה).
  12. מוסבר בכתב התביעה (פרק ו, סעיף 15), כי הנתבעים הכירו את מקראות גדולות הכתר; ובמיוחד – פרופ' עופר שנמנה בפועל על עובדי מפעל הכתר בשנים 2000-2009, ואף השתתף בההדרה לדפוס של חלק מהטקסטים הזמניים שנכללו בתקליטור הכתר (כולל פירוש הרמב"ן לספר במדבר).
  13. כן הוזכר, כי מכללת הרצוג פנתה לפרופ' כהן בבקשה לשלב את מקראות גדולות הכתר באתר האינטרנט של המכללה (פרק ו, סעיף 16 ונספח ט לכתב התביעה).
  14. על רקע כל הנתונים הללו, מספר כתב התביעה, כי פרופ' כהן נדהם לגלות במהלך חודש ספטמבר 2013, עת התגלגל לידיו עותק של הספר, כי הנתבעים, כלשון כתב התביעה, "עשו שימוש אסור רחב היקף במקראות גדולות הכתר, הן בספר והן באתר המפר הנלווה לספר, תוך ניצול ציני של יצירותיו ופרי מחקרו ועמלו ארוך השנים" (סעיף 17 סיפא, פרק ו לכתב התביעה).

ג.3 תיאור הפעולות האסורות, לשיטת התובע, אשר בוצעו על ידי הנתבעים

  1. בפרק ז לכתב התביעה, שכותרתו "השימוש האסור שעשו עופר ויעקבס במקראות גדולות הכתר בספר המפר" מתאר כתב התביעה את ההפרות והפגיעות שלטענת התובע נגרמו על ידי הנתבעים בספרם, ביחס למקראות גדולות הכתר.
  2. ההפרה הראשונה הנטענת הינה ביחס לעזרי הטקסט בספר זהים בקירוב של 100% לעזרי הטקסט בתקליטור הכתר (סעיף 18 לכתב התביעה).
  3. בהמשך נטען, בכתב התביעה, כי הנתבעים הפרו את זכויות התובע בכך שהעתיקו מתוך תקליטור הכתר בדרך של "העתק הדבק", יותר מ-20,000 (!) עזרי טקסט שונים, אשר לדברי כתב התביעה הושקע בהם על ידי פרופ' כהן היקף רב של ידע, מומחיות, זמן ומשאבים (סעיף 19).
  4. "העתקה וסילוף של נוסח מהדורת הכתר המעודכנת", היא הכותרת של סעיף 20 לכתב התביעה, שבו נטען כי באותם מקרים שערכו הנתבעים שינויים בנוסח פירוש הרמב"ן שהועתק מהתקליטור, הן ברכיב "סימוני תוספות הפירוש" והן ברכיב "עזרי הטקסט", כאשר ההתאמה בין נוסח הספר לנוסח מהדורת הכתר המעודכנת היא כ-97% (סעיף 20 לכתב התביעה, כאשר לכך מובאת כראיה ציטוט מדברי המבוא בספר, בסעיף 21 לכתב התביעה).
  5. לכן, כנטען בכתב התביעה נוסח הספר הוא העתקה של מהדורת הכתר, וההבדלים הקיימים הם מבחינת סילוף של נוסח זה (סעיף 22 לכתב התביעה, כאשר מדובר אף על סילוף של צורת הסוגריים מסוגריים מזווים במקום מרובעים).
  6. כותרת סעיף 23 לכתב התביעה היא: "שימוש ללא אישור בתקליטור הכתר ובמהדורת הכתר המעודכנת". נטען באותו סעיף כי הנתבעים ידעו היטב שאין להם רשות לעשות שימוש בתקליטור הכתר ובמהדורת הכתר המעודכנת, לא רק מידיעתם האישית אלא גם נוכח הגבלות השימוש המפורשות, המופיעות בהסכם הרישיון של התקליטור בגרסה המקוונת; הנתבעים ביצעו את ההפרות האמורות על אף האזהרה המופיעה בתקליטור, שבה נאמר כי "לחיצה על אישור מעידה גם כי הנך מודע בעת ההעתקה להגבלות השימוש בחומר המועתק, שקיבלת על עצמך בהסכם ההרשאה"; ומכאן, כנטען בכתב התביעה, כי כאשר הנתבעים העתיקו את נוסח הרמב"ן מתקליטור הכתר "התנוססה הודעה זו לעיניהם מאות פעמים, ואף על פי כן המשיכו בהעתקה האסורה במזיד וביודעין" (סעיף 23 סיפא; הקו במקור; וראה גם: נספחים יא-יב לכתב התביעה).
  7. כתב התביעה מציין כי הנתבעים עשו כל זאת, ללא קבלת אישור מפרופ' כהן, למרות נגישותם למפעל הכתר, ועל אף היותו של פרופ' עופר מועסק במפעל הכתר תחת פרופ' כהן, במקביל לחיבור הספר במשך ארבע שנים (סעיף 24 לכתב התביעה).
  8. כתב התביעה מייחס לנתבעים "הטעיית הציבור לגבי השימוש שנעשה בתקליטור הכתר במהדורת הכתר המעודכנת" (סעיף 25 לכתב התביעה).
  9. כמו כן, נטען בכתב ההגנה, כי הספר שנכתב על ידי הנתבעים כולל "אי מתן קרדיט לפרופ' כהן", כמי שהגה, ערך מדעית, וההדיר את מקראות גדולות הכתר, ובוודאי שלא בהיקף ובמידה הראויים על פי דין, הוכח הקרדיט הבולט שנתנו הנתבעים לעורכים ולמהדרים של מהדורות פירוש אחרות הנזכרות בספר (סעיף 26 לכתב התביעה).
  10. בהקשר זה של פגיעה בקרדיט של פרופ' כהן, נטען כי העלמת שמו מקבלת ביטוי חריף ברשימה הביבליוגרפית ובמפתח החוקרים (סעיף 27 לכתב התביעה).
  11. בנוסף, נטען בכתב התביעה, בפרק ח, כי הנתבעים עשו שימוש אסור במקראות גדולות הכתר גם באתר מכללת הרצוג, שכן הנתבעים פירסמו בנוסף לספר, גם חומרים שונים באתר מכללת הרצוג בדפי אינטרנט הקוראים "אתר מלווה לספר וקוצבי עזר", בהם מיוצגת השוואה מפורטת בין נוסח תקליטור הכתר (שהועתק אל הקבצים הללו) לבין נוסח המופיע במספר כתבי יד עתיקים של פירוש הרמב"ן, שנבחרו על ידי המחברים הנתבעים, כ"קבוצת ביקורת" לצורך קביעת נוסח הספר (סעיף 28).
  12. השימושים האסורים הנטענים בכתב התביעה, בפרק ח הנ"ל, מפורטים, ואתייחס לכל אחד בפסקה נפרדת.
  13. "העתקה ללא אישור של נוסח תקליטור הכתר" ב-300 קטעים שונים (סעיף 29), וזאת ללא בקשה, וממילא ללא קבלת רשות לעשות שימוש בתקליטור הכתר (סעיף 30).
  14. "סילוף נוסח תקליטור הכתר", כולל העתקה לדוגמה של חלק מקבצי השוואת הנוסח עם סימון עזרי טקסט שהועתקו מעמודת מקראות גדולות הכתר ליתר כתבי היד (סעיפים 31-32).
  15. "הטעיית הציבור באשר לשימוש שנעשה בתקליטור הכתר", וזאת גם בשל כך שהנתבעים בחרו לתת לעמודת נוסח תקליטור הכתר את הכותרת "מהדורת הכתר" כאשר זאת ללא הבהרה בעזרי הטקסט בסימוני התוספות ושימוש בטקסט זמני בלבד שהתעדכן במקומות רבים (סעיפים
    33-35).
  16. "אי מתן קרדיט לפרופ' כהן" (סעיף 36).
  17. בעניין אחרון זה, מתאר כתב התביעה כי הופיעה הערה מיום 14.1.14 שבו יש הפניה למהדורת הכתר עם השם פרופ' מנחם כהן; דבר זה מהווה, לשיטת התובע, "הוכחה מפורשת למודעות הנתבעים בדבר ההפרות שנעשו באתר המפר. למותר לציין כי אין ב'תיקון' זה כדי לרפא את ההפרות" (סעיף 37).
  18. כל הפעולות הללו, כולל: בחירת נוסח תקליטור הכתר כנוסח בסיס להתקנת נוסח הספר, הצגתו בקבצי השוואת הנוסח, תוך סילופו בתחום עזרי הטקסט והתוספות והדגשת ההבדלים לעומתו בטקסט המילולי, והעלמת שמו של פרופ' כהן מהאתר המפר – כל אלה, לטענת ב"כ התובע, "נועדו כולם להטעות את הציבור במזיד ובחוסר תום לב לגבי טיבה של מהדורת הכתר, ולקומם של שמם ויוקרתם המקצועית של המחברים כחוקרים, על חשבון המוניטין הרב של מקראות גדולות הכתר ופרופ' כהן" (סעיף 38 סיפא לכתב התביעה).

ג.4 הצורך בהגשת התביעה

  1. בפרק ט של כתב התביעה (סעיפים 39-41) מתואר פרוץ הסכסוך המשפטי בין התובע לנתבעים.
  2. לאחר גילוי ההפרות, יידע פרופ' כהן את הנתבעים 3-4 על המעשים החמורים של הנתבעים 1-2, ודרש כי לא יתנו למעשיהם יד ויחדלו לאלתר מלפגוע בזכויות התובע בספר ובאתר (סעיף 39 לכתב התביעה).
  3. ברם, לאחר גילוי ההפרה הנטענת על ידי פרופ' כהן, נודע לו על כוונה לערוך כנס לכבוד הוצאת הספר לאור (ההזמנה היא נספח ט). הנתבעים לא נענו לבקשת התובע לבטל את הכנס, על אף פנייה אליהם ואל אחרים.
  4. הכנס נערך בפועל, ובכך רואה התובע הפרה נוספת, ומכנה את הכנס בשם "הכנס המפר" (סעיפים 40-41 לכתב התביעה).
  5. מאחר ובכנס לא הוזכר שמו של פרופ' כהן, "השתכנע פרופ' כהן כי לא נותרה כל דרך לשמור על זכויותיו, אלא באמצעות פנייה לבית המשפט הנכבד ומכאן התובענה דנא" (סעיף 41 סיפא לכתב התביעה).

ג.5 עילות התביעה

  1. בחלק השלישי של כתב התביעה (עמ' 8 ואילך) מוסברות עילות התביעה על פי קבוצות שונות.
  2. העילה הראשונה של הפרת זכויות יוצרים, הפרת הזכויות המוסריות, נטענת כי הופרה ביחס לשש יצירות אלה: מהדורה ממוחשבת של מקראות גדולות הכתר (תקליטור הכתר והגרסה המקוונת); חמש הפרות של היצירות המודפסות של כל אחד מחמשת חומשי תורה. הפרת הזכות המוסרית כוללת שני אלה: זכות לייחוס (קרדיט) וזכות לשלימות היצירה (סעיף 42 לכתב התביעה).
  3. בגין עילה זו של הפרת זכות יוצרים והפרת הזכויות המוסריות, עותרים ב"כ התובע, פרופ' מנחם כהן, עורכי הדין נרדה בן צבי ודניאל בן שלמה, כי בית המשפט יפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום מקסימלי של עד 100,000 ₪ בגין כל הפרה של הזכויות המוסריות בכל אחת ואחת מן היצירות שהופרו (סעיף 43), כאשר הפרת הזכות המוסרית של התובע הינה על שני היבטיה: סילוף ופגיעה בשלימות היצירות שהופרו באתר המפר ובספר המפר; אי מתן קרדיט לפרופ' כהן, ולא כל שכן קרדיט בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין (סעיף 44).
  4. אשר להפרת הזכות המוסרית, נטען כי מדובר בהיקף הפרה עצום (סעיף 46.1), וכי, כלשון כתב התביעה, "השמטת הקרדיט הייתה מכוונת ונעשתה במזיד, ככל הנראה מסיבות של יריבות וקנאה מקצועית, השמטה שמתבלטת אל מול הקרדיט המפורט והנרחב שנתנו הנתבעים למחברי ועורכי מהדורות אחרות שנזכרו בספר המפר" (ההדגשה במקור). בנוסף לכך נטען בכתב התביעה, כי "השמטת הקרדיט חמורה עוד יותר לאור חוסר תום הלב המשווע של הנתבעים שניסו באופן אקטיבי להטעות את הציבור ולהציג בספר המפר באתר המפר חלקים ומאפיינים שונים מן הקטעים שהועתקו כמעשה ידי הנתבעים" (סעיף 46.3; ההדגשות במקור).
  5. בכתב התביעה נטען כי אותם מעשים של הנתבעים, הטילו פגם בחמש היצירות המודפסות, וכן באתר הגרסה המקוונת, "סילפו אותן ועשו בהן פעולה פוגענית", וזאת, כנטען כדלקמן: "בכך שהתקינו נוסח שהוא העתק של נוסח פירוש הרמב"ן במהדורת הכתר המעודכנת בחלקיו העיקריים, תוך שנטלו לעצמם את החירות לחרוג מנוסח זה במקומות מסוימים כרצונם. בנוסף, בעת שהציגו באתר המפר את הנוסח שהתקינו בספר המפר, עשו זאת בצורה חלקית, ללא חלק מזערי הטקסט המועתקים, ובכך הוסיפו סילוף על סילוף" (סעיף 47.1 לכתב התביעה).
  6. בנוסף לכך נטען כי "הנתבעים הטילו פגם ביצירת תקליטור הכתר, סילפו אותה ועשו בה פעולה פוגענית בעת שהעתיקו מאות קטעים מתוכה לאתר המפר אולם השמיטו חלק מזערי הטקסט וסימוני 'תוספות פירוש' שהיו בנוסח המועתק, שילבו בו סימוני תוספות פירוש משלהם, ו'השאילו' עזרי טקסט מתוכו לנוסחי כתבי היד שהוצגו באתר המפר" (סעיף 47.1 לכתב התביעה; ההדגשות במקור).
  7. טענה נוספת המתייחסת להפרה של זכותו המוסרית של התובע, מנוסחת כדלקמן (סעיף 47.3; ההדגשות במקור): "הנתבעים פגעו בשלמות היצירות שהופרו באופן מכוון ובמזיד. עובדה זו ניכרת הן בספר המפר – מן הדיווח המסולף והבלתי מדויק שמסרו הנתבעים לגבי מידת ההתאמה בין נוסח הספר המפר לנוסח מהדורת הכתר המעודכנת – באופן שיוצר תמונה מטעה לגבי טיבן של יצירות מהדורת הכתר המעודכנת, והן באתר המפר – מכך ששילוב הקטעים מתקליטור הכתר באתר המפר לא נדרש כלל לגופו של עניין, ואין ספק שנעשה כל כולו במגמה להשמיץ את יצירות מהדורת הכתר המעודכנת, כמתואר לעיל".
  8. מנסחי כתב התביעה רואים בכל ההפרות האמורות "פגיעה משמעותית במוניטין של פרופ' כהן ושל היצירות שהופרו", בהסבירם כי "במעשיהם גרמו הנתבעים שלא כדין לקוראי הספר המפר ולגולשי האתר המפר בארץ ובעולם לפקפק ביוקרתה ובאיכותה של מקראות גדולות הכתר כמהדורת יסוד מדעית חדשה, ולפקפק במעמדו של פרופ' כהן כיוצר המהדורה, תוך פגיעה בשמו ובאמינותו של פרופ' כהן ביחס לכל מפעל חייו המדעי" (סעיף 48 לכתב התביעה).
  9. כתב התביעה מתייחס גם לנתבעים ונטען בו, כי, למיטב ידיעתו של פרופ' כהן, "הפיקו עופר ויעקבס רווח ויוקרה מקצועיים מן ההפרות על חשבונו, שכן השימוש האסור והמטעה שעשו בפרי מפעלו הייחודי והחדשני בתחום ההדרת נוסח הפירושים, מסייע בידם לנכס לעצמם מעמד כחוקרים המובילים והחדשניים של פירוש הרמב"ן בתחום זה, כפי שניכר, למשל, במהלך הכנס המפר. זאת ועוד, למיטב ידיעת פרופ' כהן, מפיקים הנתבעים כולם רווחים גדולים, במונחי כסף ויוקרה, מן הפרסום וההוצאה לאור של הספר המפר" (סעיף 49 לכתב התביעה; ההדגשות במקור).
  10. בהמשך נטען כי מאחר ומדובר בהפרות הנמשכות חודשים ארוכים תוך התעלמות מפניות חוזרות ונשנות מצד פרופ' כהן, על פי הקריטריונים המפורטים בדין ובהלכה הפסוקה, זכאי פרופ' כהן לפיצויים על פי סכום תקרת הפיצויים המקסימלית עקב הפרת הנתבעים את זכותו המוסרית, ובמיוחד כאשר הנתבעים עשו את מעשיהם ביודעין (סעיפים 50-52 לכתב התביעה).
  11. במסגרת הטענות בדבר הפרת זכויות יוצרים והזכויות המוסריות של פרופ' כהן, נטען כי להפרות הנתבעים עלולות להיות השלכות חמורות ומרחיקות לכת גם לגבי נזקים עתידיים, שייגרמו הן לפרופ' כהן והן למפעל הכתר, וזאת, כנטען בכתב התביעה, כי הפרות הנתבעים עלולות לשמש "מודל לחיקוי" בידי גורמים נוספים. לעניין אחרון זה נטען כי הסכנה הגלומה בכך מתעצמת עקב הקלות הטכנולוגית, המאפשרת הפרות אלה בדרך של לחיצת "העתק הדבק" פשוטה (סעיף 53 לכתב התביעה).
  12. בנוסף לעילות של הפרת הזכות המוסרית במסגרת זכויות יוצרים, נטענות עילות נוספות: פגיעה במוניטין (סעיף 54); גזל מוניטין על פי סעיף 52 לפקודת המוניטין [נוסח חדש], בכך שהנתבעים מנסים לגזול מן התובע את המוניטין הרב שרכש בעומדו בראש מפעל הכתר ולנכסם לעצמם שלא כדין (סעיף 55); עשיית עושר ולא במשפט, בניגוד להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (סעיף 56).

ג.6 הסעדים המבוקשים

  1. כתב התביעה מסתיים בחלק IV, שכותרתו "הסעדים המבוקשים" והוא כולל את הסעדים הבאים, בסעיפים 58 עד 66 (ההדגשות במקור):

"58. צו מניעה קבוע – התובע עותר לקבל צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים – ביחד ולחוד ועל ידי מי מטעמם – להפיץ, לשווק ו/או למכור את הספר המפר, והאוסר על הנתבעים להמשיך ולקיים את האתר המפר, כולו ו/או חלקו, בכל צורה ו/או מדיה שהיא. כן עותר התובע לכך שצו המניעה הקבוע יאסור על הנתבעים – ביחד ולחוד ו/או על ידי מי מטעמם – להשתמש ביצירות שהופרו ו/או כל חלק מהן, בין בספר המפר ובין באתר המפר ו/או בכל צורה ודרך אחרים, והאוסר על העמדת היצירות שהופרו לרשות הציבור, הין בעצמם ובין באמצעות מי מטעמם, בכל טריטוריה (בין בתחומי מדינת ישראל ובין מחוצה לה) ובכל שפה, ובכך דרך שהיא לרבות באמצעות האינטרנט.

59. צו עשה קבוע – התובע עותר לקבלת צו עשה קבוע המורה לנתבעים להסיר את הספר המפר ממדפי החנויות ו/או כל פלטפורמת מכירה אחרת (recall), וכן להסיר את העתר המפר מאתר מכללת הרצוג ו/או כל אתר אחר באינטרנט ו/או כל פלטפורמה אחרת.

60. צו למתן חשבונות ונתונים – התובע עותר לסעד של מתן חשבונות ונתונים המורה לנתבעים למסור דין וחשבון מלא ומדויק, מאומת על ידי רואה חשבון, בדבר פירוט כל ההכנסות ו/או התקבולים ו/או הרווחים שנבעו לכל אחד מן הנתבעים, במישרין ו/או בעקיפין בקשר עם הספר המפר והאתר המפר, במהלך כל התקופה שתחילתה במועד הוצאת הספר המפר לאור וסיומה במועד מתן פסק דין בתביעה זו ("תקופת החשבונות") וכן מועד קבלתם.

61. פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה של הזכות המוסרית – בית המשפט הנכבד מתבקש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בפיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכויותיו המוסריות של פרופ' כהן בסך של 100,000 ₪ בגין כל הפרה והפרה כמפורט להלן. התובע זכאי לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין 2 ההפרות של זכותו המוסרית (זכותו לקרדיט וזכותו לשלמות יצירותיו), בעד 2 הפלטפורמות שבהן התבצעו ההפרות (הספר המפר והאתר המפר), ובעד כל אחת ואחת מ-6 היצירות שהופרו (המהדורה הממוחשבת, וכל אחת מ-5 היצירות של המהדורה המודפסת לספרי התורה); וכן בגין הפרה עקיפה של הזכות המוסרית של פרופ' כהן – במכירת עותקים מפרים, בהחזקת עותקים מפרים ובהפצה בהיקף מסחרי של עותקים מפרים של הספר המפר. יצוין, כי התובע שומר על זכותו לתקן את כתב התביעה באם יתברר כי הנתבעים הפרו זכויות נוספות.

62. פיצוי בגין פגיעה במוניטין – בית המשפט הנכבד מתבקש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לפרופ' כהן פיצויים בסך של 200,000 ₪ בגין הפגיעה במוניטין שרכש ובשמו הטוב.

63. פיצוי בגין גזל – לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך של 100,000 ₪ בגין גזל מוניטין.

64. סעד בגין איסור עשיית עושר – להורות לנתבעים ביחד ולחוד, לשלם ולהשיב לתובע כל הכנסה ו/או רווח ו/או תקבול ו/או טובת הנאה, ישירים או עקיפים, שקיבלו בגין השימוש שעשו שלא כדין במקראות גדולות הכתר בספר המפר ו/או באתר המפר ובמוניטין של פרופ' כהן בגין עילת עשיית עושר ולא במשפט. מאחר ואין בידי התובע מידע ונתונים אודות ההכנסות מהספר המפר והאתר המפר, ומאחר והנתבעים ממשיכים בביצוע ההפרות נכון למועד הגשת התובענה דנא, יקבע התובע את סכום התביעה על דרך האומדן, והוא עותר לסעד של מתן חשבונות שיאפשר קביעה מדויקת של סכום התביעה המגיע לו.

65. ליתן לתובע כל סעד אחר שימצא בית המשפט הנכבד לנכון בנסיבות העניין.

66. משיקולי אגרה מעמיד התובע את סך הפיצויים הנתבעים על ידו בפרק זה על סך של 800,000 ₪ בלבד. התובע שומר על זכותו לתקן את כתב התביעה באם יתברר כי הנתבעים הפרו זכויות נוספות של התובע לבד מאלה המתוארות לעיל".

  1. מאחר והתביעה הוגשה על ידי פרופ' כהן לבדו בגין הפרת זכותו המוסרית במסגרת חוק זכויות היוצרים, זכות יוצרים, תשס"ח-2007, ומאחר שזכויות היוצרים (הכלכליות) שייכות לאוניברסיטת בר אילן, מציינים ב"כ התובע כי אין הסעדים בכתב התביעה מתייחסים להפרות אלה. הם מבקשים כי יותר לתובע לפצל את סעדיו, "כך שבמידה ואוניברסיטת בר אילן תבקש להצטרף לתביעה זו, או ככל שזכויות היוצרים ביצירות שהופרו יחזרו לבעלותו יוכל לממש את זכויותיו על פי דין ולתבוע בעתיד סעדים בגין נזקים נוספים אשר נגרמו או ייגרמו לו בשל מעשיהם של הנתבעים והפרות של זכויות יוצרים אלה" (סעיף 67 סיפא לכתב התביעה; ההדגשות במקור).
  2. לאחר הצהרה כי לבית המשפט סמכות עניינית ומקומית לדון בתביעה, מסתיים כתב התביעה בכך שבית המשפט מתבקש "לקבל את התובענה דנן על כל צדדיה, להעניק לתובע את הסעדים המפורטים לעיל, ולחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, בהוצאות הליך זה, לרבות שכר טרחת עו"ד בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כדין" (סעיף 69 סיפא לכתב התביעה).
  3. תמצית כתב ההגנה
  4. כתב ההגנה שהוגש על ידי עו"ד גלעד קורינאלי ועו"ד טליה גרינשטיין, בשם כל הנתבעים, פורס, על פני 31 עמודים, טענות הגנה רבות, מסוגים שונים, כפי שיפורט להלן.

ד.1 טענות מקדמיות וכלליות

  1. כבר בתחילת כתב ההגנה, נכתב בסעיף 3 כי "דין תובענה זו להימחק על הסף בהיותה תובענת סרק חסרת כל עילה משפטית, כמו גם היותה לוקחה בחוסר תום לב מובהק, תוך שהיא מגלה טפח ומכסה טפחיים ביחס לזכויות הנטענות בתובענה..." (ההדגשות במקור).
  2. בנוסף, עדיין בחלק הכללי של כתב ההגנה, מנסים ב"כ הנתבעים "להסביר" את מטרת התביעה, כפי שהם מבינים, בכותבם את הדברים הבאים (סעיפים 4-6 לכתב ההגנה; הקווים במקור):

"4. מדובר בתובענה קנטרנית וטורדנית, כפשוטה, בבחינת 'מהומה על לא מאומה' או 'סערה בכוס תה', אשר מונעת מקנאת סופרים אובססיבית גרידא, בלשון המעטה, מצדו של התובע.

5. בכל הכבוד הראוי, הרי שעניינו של תיק זה עיקרו בתחום מדעי הפסיכולוגיה והיחסים הבין-אישיים, ומיעוטו, אם בכלל [...] בתחום הבירור המשפטי של דיני זכויות יוצרים, או ליתר דיוק – דיון אקדמי בשאלת היקף הזכות המוסרית בכתיבה אקדמית.

6. כאן המקום לציין כי גם אליבא לשיטתו של התובע [...], עניינה של תביעה זו היא רק בשאלת מתן הקרדיט הראוי ושיעורו. אין עסקינן כלל ועיקר בתביעה ב'הפרת זכויות יוצרים'".

  1. ב"כ הנתבעים מתרעם על כך שבכתב התביעה צוין התובע כפרופ' כהן ואילו הנתבעים הוזכרו בשמם כמר עופר ומר יעקבס, במקום תואריהם האקדמי ותפקידם (סעיפים 7-8 לכתב ההגנה). (למען שלימות התמונה אציין כי בפסק הדין, במסגרת תיאור הצדדים, הופיעו התארים המלאים והתפקידים האקדמיים של כל הצדדים הרלבנטיים; ראה פסקאות 15-18 לעיל).
  2. טענה מקדמית המשתרעת על פני שני עמודים (סעיפים 10-17 לכתב ההגנה) מתייחסת לנושא הבא, והוא: העלמת המסמך היסודי, שהוא לטענת ב"כ הנתבעים, ההסכם שבין התובע, פרופ' כהן, לבין אוניברסיטת בר אילן בעניין זכויות היוצרים במהדורת הכתר. עמדת הנתבעים היא כי בעוד שהתובע, במכתבו הראשון, שבו ביקש לבטל את הכנס המפר, ייחס לעצמו את מלוא הזכויות במקראות גדולות הכתר, הוברר כי התובע העביר את זכויותיו לאוניברסיטת בר אילן, ולא צירף מסמך זה לכתב התביעה, על אף היותו מסמך מהותי. ב"כ הנתבעים מבקש כי התובע יתקן תחילה את הליקויים בתביעתו ויגיש תביעה מתוקנת שבו יתייחס לזכויות הרלבנטיות במהדורת הכתר.
  3. טענה מקדמית נוספת עולה מדברי הפרק הבא של כתב ההגנה, שכותרתו "מעמד התובע: התובע אינו מחבר יצירת מקראות גדולת הכתר כי אם במעמד עורך ומהדיר בלבד". לדברי ב"כ הנתבעים, התובע אינו היוצר של מקראות גדולות הכתר, שכן לצדו יש "צוות שלם וגדול של חוקרים ועובדים השותפים לפרויקט זה" (סעיף 18 סיפא לכתב ההגנה; הקו במקור).
  4. בהמשך מופיעה טענה משפטית, עקרונית, לגבי טיב זכויות היוצרים בקשר להוצאה לאור והאדרה של כתבי יד מלפני מאות שנים, שאין עליהן זכויות יוצרים. וכך מנוסחים הדברים בסעיפים 19-21 לכתב ההגנה; הקווים – במקור):

"19. כידוע, מקראות גדולות הכתר הינו מהדורה עדכנית של נוסח היצירה הקלאסית המכונה 'מקראות גדולות', מדובר ביצירה שהיא נחלת הכלל ואשר כוללת את הטקסט התנכ"י המקורי (טקסט אשר שייך לבורא עולם ואינו מוגן על פי חוק), על פרשניו ותרגומיו השונים (יצירות שאינן בנות הגנה על פי חוק בשל חלוף הזמן מאז יצירתן).

20. התובע בתביעתו טוען כי מהדורת הכתר כוללת לפחות 20 פרשנים. ברי כי לתובע אין זכויות יוצרים בטקסטים קלאסיים אלה וכי הוא אינו מחברו של יצירות שונות ורבות אלו.

21. ודוק, יודגש, כי פעולת ההדרה, על פי חוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007, אינה זכות מוגנת כלל ועיקר ולמעשה אין לתובע כל זכויות קנייניות בעבודת הההדרה שביצע".

  1. תחת הכותרת "טול קורה מבין עיניך: התובע נמנע ממתן קרדיט מתאים לכל החוקרים שעבדו עימו במפעל הכתר תוך ניכוס כל עבודת החוקרים והשותפים לעצמו" – טוענים הנתבעים כי במהדורת הכתר לא הוזכרו שמות של צוותי החוקרים שעבדו תחת פיקוחו של פרופ' כהן. מטרת פירוט עניינים אלה (סעיפים 22-26 לכתב ההגנה) הוא, לדברי ב"כ הנתבעים, זה (סעיף 24): "לצורך בחינת טענת התובע ומשקלה החוקי והמוסרי, ראוי כי נבדוק כיצד זה האחרון פעל והתנהל ביחס לכפופים לו בעבודה בשמירה והקפדה על זכויותיהם". אמנם בהמשך מזכירים ב"כ הנתבעים כי בכרך הראשון של מהדורת הכתר (ספר יהושע ושופטים שיצא לאור בשנת תשנ"ב), אכן, מופיעים שמם וחלקם של כל אחד ואחד מחברי צוות החוקרים שעבד על מהדורת הכתר (סעיף 25 רישא לכתב ההגנה), אולם ב"כ הנתבעים מדגישים כי מאחר ובכרכים הבאים נשמט שמם של השותפים למפעל – וביניהם נתבע 1 (פרופ' עופר) – רואים ב"כ הנתבע את התובע כמי שמנכס לעצמו את מלוא העבודה, תוך הצגת מצג שווא על כל המשתמע מכך, בעוד שמלוא הזכויות של פרי עבודתם של חוקרים אלה שייך לאוניברסיטת בר אילן, ולא לתובע, ובכל מקרה לטענת ב"כ הנתבעים, "הרי שאין ולא ניתן לייחס את מלוא הזכויות המוסריות דווקא לתובע, על כל המשתמע מכך" (סעיף 26 סיפא לכתב ההגנה). ב"כ הנתבע 1 וחברי צוות אחרים שאינם צו לתובענה, שומרים לעצמם את הזכות להגיש תובענה מתאימה כלפי התובע בגין רמיסת זכויותיהם והעלמת שמם ופועלם בהיקף ובמידה ראויים למפעל הכתר (סעיף 27 לכתב ההגנה).

ד.2 טענות הנתבעים בעניין תוספות הרמב"ן

  1. חלק מכתב ההגנה מוקדש להסבר פועלם של הנתבעים, במסגרת תוספות הרמב"ן, תוך הדגשה כי מדובר במהות וייחודיות של המחקר שלהם, וזאת על רקע מאמרים קודמים, חלקיים, שפורסמו בשנת 1969 (על ידי הרב קלמן כהנא) ובשנים 1995 ו-2005 (על ידי הרב מרדכי סבתו). שני הנתבעים, הגישו בקשה למענק מחקר מהקרן הלאומית הישראלית למדע, שלבסוף התקבלה, והם הקדישו מספר שנים, יחד עם צוות עובדים ועוזרי מחקר לבחינת עשרות כתבי יד של הרמב"ן ובמסגרת זו זיהו שני הנתבעים 300 קטעי תוספת בסך הכל כאשר מחציתם תועדו במכתבים שנשלחו מארץ ישראל שם שהה הרמב"ן בסוף ימיו (ראה על כל הנ"ל סעיפים 29-33 לכתב ההגנה).
  2. תהליך המחקר המדעי כלל השוואת כתבי יד שונים כאשר במסגרתו ביצעו החוקרים (הנתבעים) השוואת שמונה כתבי יד שונים מול הנוסח הבסיסי של תקליטור הכתר (2005). מחקר זה מצוי בעשרות קבצי אקסל, שיוצגו ומוצגים לרשות הציבור באתר האינטרנט של מכללת הרצוג (סעיף 34 לכתב ההגנה).
  3. בכתב ההגנה מוזכר כי הנתבעים פירסמו מאמרים מדעיים על מחקריהם ביחס לתוספות הרמב"ן, בשנת 2008 ובשנת 2014 (סעיפים 35-36 לכתב ההגנה; האזכור המדעי המלא של כל אחד מן המאמרים מופיע שם).
  4. בכתב ההגנה נאמר כי כאשר עשו החוקרים הנתבעים את עיקר עבודתם לקביעת נוסח הפירוש (בשנים 2008-2011), ראתה אור מהדורת הכתר בדפוס, רק בכרך בראשית ושמות (סעיף 39 רישא לכתב ההגנה). ומודגש בכתב ההגנה, כי "החוקרים לא עשו כל שימוש במהדורות המעודכנות של מקראות גדולות הכתר – לא בדפוס וגם לא בגרסה המקוונת המוצגת כיום לרשות הציבור ברשת. למעשה בביצוע המחקר השתמשו רק בנוסח פירוש הרמב"ן של מהדורת הכתר כפי שיצא לאור במסגרת תקליטור הכתר" (סעיף 39 סיפא לכתב ההגנה; הקו במקור).
  5. בהמשך, מוזכר בכתב ההגנה (סעיף 40) כי באתר מכללת הרצוג, הוספה הבהרה ביום 14.1.14 כי בעת בדיקת כתבי היד לקביעת הנוסח, עמדה לרשות הנתבעים "התוכנה מאגר הכתר (תקליטור) מקראות גדולות הכתר, מהדיר ועורך מדעי: מנחם כהן, גרסה שנייה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן 2005". יש התייחסות באותה העברה לנוסח הרמב"ן לספר בראשית שהוא סופי וניתן בגופן שחור, ואילו נוסח הרמב"ן בספרים שמות עד דברים היה נוסח זמני שניתן בגופן ירוק, וכי החוקרים מעידים על עצמם באותה הבהרה כי "אל הנוסח הזה השווינו את שמונת כתבי היד ועל פיהם כתבנו את נוסח הרמב"ן כפי שניתן לראות בקובצי אקסל באתר זה". בהמשך ההבהרה נאמר כי נוסח הבסיס המובא בטור הימני בכל גיליון הוא הנוסח הזמני שבו השתמשו הנתבעים, ואיננו הנוסח הסופי שנקבע במפעל הכתר ופורסם בדפוס ובאתר, מקראות גדולות הכתר במרשתת, תוך הפניה אל "מנחם כהן (מהדיר ועורך מדעי), מקראות גדולות הכתר: מהדורת יסוד חדשה", ולאחריה פירוט הספרים שמות עד דברים ותאריך פרסומם.
  6. לטענת הנתבעים, הם עשו שימוש כדין בתקליטור הכתר, ואף הצהירו על כך במפורש בעמ' 10 בספר, ועל פי טיעוניהם המשפטיים, "שימוש זה הינו שימוש חוקי ומותר כדין, ברשות ובסמכות של בעלת הזכויות – האוניברסיטה" (סעיף 41 לכתב ההגנה; הקו במקור). לאור זאת מוכחשת כל טענה בדבר הפרת זכויות יוצרים כלשהן (סעיף 42 לכתב ההגנה).
  7. אשר לסימון תוספות הרמב"ן במהדורת הכתר, הדבר נעשה בעקבות מחקרם של הרב סבתו ושל הנתבעים, ובכל מקרה אין מדובר בחידוש או מאפיין ייחודי השייך למהדורת הכתר. בעניין זה מפרט כתב ההגנה את עבודת הנתבע 1 (פרופ' עופר) בההדרת מהדורת הכתר בספר במדבר, בשנת 2006-2008. לדברי ב"כ הנתבעים התבקש פרופ' עופר על ידי פרופ' כהן להכין דברי הסבר ותיאור ביחס לקטעי תוספות הרמב"ן לספר במדבר; דברי הסבר אלו היו אמורים להופיע בהקדמה לספר במדבר של מהדורת הכתר, אך, לדברי ב"כ הנתבעים, כרך במדבר הודפס בלי לצרף לו כל הקדמה, כל הסבר מדעי לתופעת תוספות הרמב"ן שנכתבו על ידי פרופ' עופר (סעיפים 43-45 לכתב ההגנה; וכן ראה המשך הדברים כולל האמור בסעיף 49 סיפא לכתב ההגנה).
  8. לעומת זאת מודגש בכתב ההגנה (בסעיף 50) כי: "... התובע עצמו לא כתב וגם לא ניסח הסברים מדעיים בעניין זיהוי תוספות הרמב"ן וכל ההתייחסות במסגרת מפעל מהדורת הכתר לסוגיה זו הייתה אך ורק על ידי הנתבע 1!" (הקו וסימן הקריאה – במקור).
  9. על כל פנים, גם כאשר בחלק מכרכי מהדורת הכתר סומנו קטעי התוספות במילים "תוספות הרמב"ן עצמו", הרי שקטעי התוספות הלא מתועדים לא זוהו כלל ועיקר כתוספת רמב"ן במהדורת הכתר; והנם – לטענת ב"כ הנתבעים – "ללא כל ספק בבחינת חידוש מדעי בלעדי במחקרם של החוקרים 1-2" (סעיף 51 סיפא לכתב ההגנה).
  10. את ההבדלים בין נוסח מהדורת הכתר לבין האמור בספר, מציגים ב"כ הנתבעים בסעיפים 52-53 לכתב הגנתם, באופן הבא (הקווים וההדגשות וסימני הקריאה – במקור):

"52. משכך, ההבדל בסימונים הגרפיים בין מחקר החוקרים למהדורת הכתר הינו הבדל עקרוני ומשמעותי: הסוגריים המרובעים של מהדורת הכתר כשלעצמם מסמלים תוספת כלשהי ברמב"ן, אך אין בסימון זה כדי לזהות את מקור התוספת – האם מדובר בתוספת עצמית של המחבר עצמו או שמא תוספת של אחרים. מאידך, הסוגרים המזווים של מחקר החוקרים מסמנים בעליל שהתוספת יצאה מידי המחבר המקורי – קרי: הרמב"ן בעצמו.

53. אשר על כן, טענת התובע בסעיף 8.3 לתובענה כי סימון תוספות הפירוש הינו מאפיין ייחודי של מהדורת הכתר אינה נכונה כלל ועיקר ביחס לתוספות פירוש הרמב"ן!! (וזאת במובחן מפרשנים אחרים של התובע שאין להם כל רלבנטיות ביחס לתובענה זו)".

  1. לאור זאת, מסקנת ב"כ הנתבעים בסעיף 54 לכתב ההגנה היא זו: "לפיכך, ממילא, נשמטת טענת התובע ביחס למקוריות נוסח פרוש הרמב"ן ששולב במהדורת הכתר כיצירתו המוגנת של התובע דווקא".
  2. אשר לטענה בכתב התביעה כי הנתבעים השתמשו בעזרי הטקסט, תשובתם של ב"כ הנתבעים היא כי "עזרי הטקסט בפרוש הרמב"ן במהדורת הכתר אינם ייחודיים כלל ועיקר" (הכותרת לפרק המתחיל בסעיף 55 לכתב ההגנה). בהמשך מוסבר, כי אין כל ייחודיות מדעית בסימוני פיסוק וניקוד בסימון מראה מקומות, שכן זה נוהל מקובל ברשות המעמיד לרשות הלומדים והחוקרים טקסטים תורניים, לנקדם, לפסקם, על פי כללי הפיסוק המודרניים ולציין מראה מקומות למובאות (סעיף 56 לכתב ההגנה; מובאים כמשל מהדורת המשנה של פנחס קהתי ומהדורת התלמיד של הרב עדין שטיינזלץ). יתירה מזו, מקומות אלה יהיו גם במהדורות קודמות של פרוש הרמב"ן ובמיוחד במהדורת שעוועל, שקדמה למהדורת הכתר (סעיפים 57-58 לכתב ההגנה), כאשר נטען כי למעשה מהדורת הכתר העתיקה ושילבה את מראה המקום והמקומות שבמהדורת שעוועל המוקדמת, תוך שיפור, הוספת שיבוצי פסוקים, ניקוד והדגשת מילים. אולם, למטענה ב"כ הנתבעים "אין המדובר במאפיין ייחודי למהדורת הכתר" (סעיף 59 סיפא לכתב ההגנה; הקו במקור).
  3. בפרק שלאחר מכן, מוצגת השאלה, "האם התובע השתמש בנוסח יסוד הרמב"ן, מהדורת שעוועל, כבסיס לעבודתו מבלי לציין זאת". בסעיפים 60-63 לכתב ההגנה נטען כי למעשה מדובר בהעתקת מהדורת שעוועל ומהדורת הכתר, ועל כן נטען כנגד התובע כי מדובר ב"מצג דברים לפיו התובע מנכס לעצמו את קניינם של הרב שעוועל ומוסד הרב קוק, ללא כל רשות, על כל המשתמע מכך!" (סעיף 62 סיפא לכתב ההגנה; סימן הקריאה במקור). ב"כ הנתבעים ער לכך שיש מספר שינויים בין מהדורת הכתרת למהדורת שעוועל, אך, עדיין מדובר, לשיטת הנתבעים, בהקלדה פשוטה של מהדורת שעוועל, בלי לשנות את הנוסח כלל, ורק סימני פיסוק ועזרי הטקסט נוספו לנוסח היסוד של שעוועל (סעיפים 63-64 לכתב ההגנה). פרק זה מסתיים במילים (סעיף 65): "על כגון דא למדונו חז"ל: 'קשוט עצמך תחילה' וד"ל ...".
  4. על כל פנים, עמדת הנתבעים היא, כי יש לראות במעשיהם שכבה נוספת בפרוש הרמב"ן, ולעניין זה ראיתי לנכון לצטט את סעיפים 66-67 לכתב ההגנה במלואם (ההדגשות במקור):

"שכבות נוסח פרוש הרמב"ן על התורה: סקירה וגלגולים

המחקר המדעי והאקדמי בנוי כשכבה על גבי שכבה או כלבנה על גבי לבנה. וכך אף בענייננו: לנוסח פירוש הרמב"ן על התורה. את הקומה הראשונה בנה המחבר – ר' משה בן נחמן המכונה הרמב"ן, עוד בהיותו בספרד בגירונה (Girona). את הקומה השנייה בנה הרמב"ן בהגיעו לארץ ישראל עת הוסיף מאות תוספות שונות לפירושו. שכבה נוספת, נבנתה במשך דורות רבים בידי עשרות מעתיקים בפזורות ישראל שהעתיקו והדפיסו את נוסחים שונים של כתבי היד שהתגלגלו לידיהם. בשנת 1959 שכלל הרב שעוועל בהוצאת מוסד הרב קוק את השכבה שבנו במשך דורות, תוך איסוף והסתייעות בשלושה כתבי יד עיקריים שהיו בפניו (שעוועל, פירוש רמב"ן על התורה, עמ' 12-13). שלב נוסף ביצעו פרופ' כהן ואנשיו במסגרת עבודתם במפעל הכתר תוך הוספת שכבת דיוק נוספת על גבי בסיס נוסח שעוועל.

קומת המחקר הייחודית ותרומתם של החוקרים 1-2

על גביהם באו עתה, פרופ' עופר וד"ר יעקבס, ותרמו לנוסח הרמב"ן תרומה נוספת וכפולה:

א. בחשיפת קטעי התוספות לפירוש הרמב"ן על התורה ופרסומם באופן מדויק.

ב. בדיוק מרבי של נוסח הרמב"ן, על פי מיטב שיפוטם המדעי-מחקרי שלהם".

ד.3 טענות הנתבעים בעניין שימוש בנוסח פירוש הרמב"ן שבמהדורת הכתר

  1. לטענת הנתבעים, כל מהדיר מדעי המוציא לאור נוסח של פירוש הרמב"ן, נדרש ליתן לקוראים הסבר, כיצד קבע את נוסח הפירוש שהובא על ידו (סעיף 68 לכתב ההגנה). עמדת הנתבעים היא, כי חלק חשוב מעבודתם המדעית של החוקרים היה קביעת נוסח מדעי מדויק של פירוש הרמב"ן, ולצורך כך עבודתם הכילה מאות רבות של הכרעות נוסח וזאת לאחר שהוקדשו לעניין אלפי שעות עבודה של הנתבעים וצוות עוזרי המחקר שלהם, והכל בעיון השוואתי מוקפד, ובעיקר "תוך שקיפות מלאה" כאשר אותן הכרעות, לדברי ב"כ הנתבעים, "מוצגות לביקורת ציבורית הן בפני חוקרי המקרא והן בפני כל הדיוט" (סעיף 69 לכתב ההגנה; הקו במקור).
  2. זאת, לטענת הנתבעים, בניגוד מוחלט למהדורת הכתר, שבה לא פורסמו לציבור הכרעות הנוסח ולא הוסבר מהו אופן הקביעה של דיוק נוסח פירוש מסוים; זאת, לא במהדורת הדפוס של הכתר, לא בתקליטור הכתר ואף לא במהדורה המקוונת. הנספח שצורף לתובענה הכולל העתק מכללי הכרעה של מהדורת הכתר, לא פורסם מעולם, לא ברבים ולא בפרסום מדעי כלשהו (סעיף 70 לכתב ההגנה), אלא הוא כולל כללים המופצים אך ורק לעובדים של מפעל הכתר בשנת תשנ"ח, כאשר לא ברור מה קרה לאחר אותו מועד (סעיף 71 לכתב ההגנה).
  3. מכאן, מסקנת ב"כ הנתבעים היא כי יש לדחות בשתי ידיים את טענת התובע, כאילו הנתבעים, חלילה, סילפו את הנוסח הייחודי המאפיין את מהדורת הכתר (סעיף 72 לכתב ההגנה), בעוד הם – בעמ' 10 לספרם – הסבירו כיצד בחרו את נוסח הרמב"ן (סעיף 73). הם לא שינו את נוסח הכתר באופן סתמי, אלא עשו כן, ולא התכוונו חלילה לסלפו (סעיפים 74-75 לכתב ההגנה): "כל שינוי מנוסח מהדורת הכתר נועד לצורך השבחתו ודיוקו המדעי המקסימלי של פירוש הרמב"ן", כאשר ההסבר לכך הוא כי הדבר נעשה "בעקבות מחקר השוואתי מדעי, בדרך לשלימות מדעית אקדמית, שהיא נשמת אפו, אחריותו וחובתו של כל חוקר ראוי באקדמיה!" (סעיף 76 לכתב ההגנה; הקו וסימן הקריאה – במקור). יתרה מזו, לדברי ב"כ הנתבעים, אם היו הם מאמצים את נוסח הרמב"ן כפי שמופיע במהדורת הכתר, כאשר הם נחשפו למקורות רבים המרכיבים פאזל ומעניקים תמונת נוסח מלאה ושלימה של פירוש הרמב"ן, כי אז משמעות הנדרש מהם על פי כתב התביעה היא "מעילה בחובה ובאמון האקדמי ובאופן נגזר כלפי הציבור הרחב וציבור לומדי התורה" (סעיף 77 סיפא לכתב ההגנה; הקו במקור).
  4. הנתבעים, בכתב הגנתם, טוענים, כי מאחר שבפני הנתבעים היו כתבי יד רבים, שלא עמדו בפני מפעלו של פרופ' כהן, אין מקום לתלונתו של פרופ' כהן, שכן "זה דרכו של עולם, וזה דרכו של המחקר האקדמי המתקדם והמתפתח" (סעיף 78 סיפא לכתב ההגנה).
  5. כל פעולותיהם של החוקרים, כאמור בעמ' 10 לספר והבאת נוסחאות שונות, נעשו על ידם לצורכי מחקר, לימוד וביקורת אקדמית מדעית (סעיפים 78-80 לכתב ההגנה), ולכן מסקנת ב"כ הנתבעים היא זו: "אין כאן לא הטעייה ולא סילוף כי אם עבודת השוואה דקדקנית מחקרית מדעית, הנחשפת מילה במילה לעיני הציבור ופותחת בפני ציבור הקוראים צוהר ברור מדויק ללימוד, עיון ולביקורת חשופה של מהלך מחקר הנתבעים" (סעיף 81 לכתב ההגנה).

ד.4 האם השימוש במהדורת הכתר מורשה, מותר וחוקי?

  1. לטענת ב"כ הנתבעים, גם אם תוכח טענתו של התובע (פרופ' כהן), כי בידיו זכויות קנייניות כלשהן, עדיין המחקר של הנתבעים, פרופ' כהן וד"ר יעקבס, הינו "מחקר מדעי עצמאי וחדש אשר עושה שימוש מורשה, מותר והוגן כדין במהדורת הכתר" (סעיף 84 סיפא לכתב ההגנה; הקו במקור).
  2. הנתבעים מציינים כי בעלת הזכויות במהדורת הכתר, היא אוניברסיטת בר אילן, אישרה והתירה את מחקרם של הנתבעים ואף סייעה במימונו (סעיף 85). בעניין זה מפרט כתב ההגנה את פניות הנתבעים, אל הקרן הלאומית למדע ואת אישור האוניברסיטה בדרג הבכיר ביותר, לאותו שימוש שעשו הנתבעים במהדורת הכתר, תוך ציון העובדה כי בפורומים הבכירים באוניברסיטת בר אילן דחו את טענות התובע והבהירו לו כי החוקרים לא ביצעו הפרה של זכויות יוצרים (סעיף 88); אך התובע – העלים נתונים אלה ואת ההתכתבות שהוא צד לה מבית המשפט (סעיף 89 לכתב ההגנה).
  3. הנתבעים מתבססים גם על סעיף 19(א) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, המאפשר שימוש הוגן ביצירה למטרות מחקר (סעיף 91 לכתב ההגנה), שחל גם על שימוש בזכות מוסרית (סעיף 92 לכתב ההגנה).
  4. הנתבעים מוסיפים וטוענים, בהתבססם על הספרות המשפטית, כי יש לאפשר חשיבות מחקר אקדמי, חופש ביטוי ביצירה, ואילו קבלת עמדת התובע תחנוק את המשך התקדמות המחקר המדעי ביחס לנוסח פירוש הרמב"ן המדויק והשלם, שכן עמדת התובע היא כי נוסח מהדורת הכתר הינו "כזה ראה וקדש" שאסור לשנותו ואסור לגרוע ממנו (סעיף 94), אך תכלית השמירה על זכויות היוצרים אינה לפגוע בחופש היצירה האקדמי ולמנוע פיתוח יצירות מחקריות חדשות (סעיף 95 לכתב ההגנה).
  5. במסגרת הדיון בכתב ההגנה על השימוש שעשו הנתבעים בתקליטור הכתר, מפרטים ב"כ הנתבעים את הוראות סעיף 50 לחוק זכות יוצרים, וטוענים כי הסייגים המפורטים בחוק מצדיקים את התנהגות הנתבעים, ואינם תומכים בטענות התובע (ראה במפורט סעיפים 96-101 לכתב ההגנה). בהקשר זה הם מציינים כי הספר אינו מהווה תחליף או תחרות כלשהי למהדורת הכתר, וזאת כמוסבר בספרות המשפטית ובפסיקה מעבר לים בדבר שימוש הוגן בנסיבות אלה (סעיפים 102-107 לכתב ההגנה).
  6. ב"כ הנתבעים מוסיפים ומסבירים כי הספר אינו בא כתחליף או כתחרות למקראות גדולות הכתר הכולל מפעל טקסט שלם של התנ"ך ובו פרשנים רבים; בעוד הספר מתמקד בפרשן ספציפי אחד שהוא הרמב"ן, ובתוכו בתת נושא של זיהוי התוספות המאוחרות של הרמב"ן עצמו. בהקשר זה נאמר כי השימוש במהדורת הכתר הינו בהיקף של כעשירית, לא רצופה, מן הפירוש שבספר, ובוודאי שאין פה תחרות ממי שמבקש לרכוש את פירוש הרמב"ן לתורה (סעיף 108 לכתב ההגנה).
  7. על פי מבחנים נוספים המוזכרים בסעיף 50 הנ"ל לחוק זכויות יוצרים, ובהם "מבחן המקובל בענף" ואיזון האינטרסים, יש לדחות את התביעה ולאפשר לנתבעים להוסיף נדבך חדש ונוסף בקומת המחקר התנכ"י תוך יצירת מוצר חדש בעל ביטוי, אופי ותכלית חדשים מזו של מהדורת הכתר (סעיף 109-114 לכתב ההגנה).
  8. מכל מקום, לא נגרמה לתובע כל פגיעה בפעולתם של הנתבעים, "שכן יצירת מהדורת הכתר עומדת בשלמותה אף לאחר מחקרם הספציפי של הנתבעים" (סעיף 115 סיפא לכתב ההגנה; הקו במקור).

ד.5 מתן קרדיט לתובע

  1. לעניין מתן הקרדיט לתובע, כנאמר בסעיף 46(1) לחוק זכויות היוצרים, טענת הנתבעים היא כי הם "נתנו גם נתנו לתובע קרדיט מתאים בהיקף ובמידה הראויים לתובע" (סעיף 118 סיפא לכתב ההגנה; הקו במקור).
  2. לעניין זה מתייחסים הנתבעים לאזכורים בספר, ברשימה הביבליוגרפית (סעיפים 119-122 לכתב ההגנה). ככל שמופיע אזכור מקראות גדולות הכתר, בלי שמו של פרופ' כהן, טוענים הנתבעים כי לא נהוג לרשום את שם המהדיר בראש קיצור הפריט הביבליוגרפיה (סעיף 124 לכתב ההגנה).
  3. אשר לטענת התובע כי הנתבעים בחרו שלא להזכיר ברשימה הביבליוגרפית מאמרים מתוך ספר שהוקדש לפרופ' כהן, ובכך פגעו בשמו של פרופ' כהן, עונים הנתבעים כי גם התובע עצמו נהג כך לגבי אזכורים אחרים ובחר להשמיט, במסגרת ציטוט אזכור של מאמרים, כי אותם מאמרים פורסמו בכרכים שהוקדשו לפרופסורים אחרים (סעיף 129 לכתב ההגנה).
  4. טענת התובע כי הוא חוקר ששמו היה צריך להיות מופיע ברשימת המפתחות, נענית על ידי ב"כ הנתבעים בכך שהתובע מעולם לא פירסם כל פרסום מדעי על פרשנות המקרא בימי הביניים, בכלל, ובענייני הרמב"ן ותוספות הרמב"ן, בפרט, ועל כן לא היה מקום להוסיפו ברשימת החוקרים (סעיף 130 לכתב ההגנה).

ד.6 הכנס האקדמי לציון הופעת הספר

  1. הנתבעים רואים בכנס האקדמי להשקת מחקרם של הנתבעים פעולה לגיטימית שלא הייתה בה כל הפרה של זכויות התובע (סעיף 134 לכתב ההגנה).
  2. ב"כ הנתבעים רואה במכתב שנשלח כדי למנוע את הכנס "ניסיון להלך אימים על מרצים בכירים בתחום מדעי היהדות" והם רואים מעשים אלה בחומרה, תוך ציון כי "מעבר להיותו פגיעה בחופש הביטוי, זהו ניסיון נואל וחמור לחנוק את חופש היצירה האקדמי, תוך התנהגות שאינה מכבדת את התובע בלשון המעטה" (סעיף 135 סיפא לכתב ההגנה).
  3. מבחינת הנתבעים, הם אלה שנפגעו בשמם הטוב עקב המכתבים של התובע לפני הכנס האמור. שמם הטוב של הנתבעים הוא רכושם המדעי החשוב ביותר, והם שומרים לעצמם את מלוא זכויותיהם וטענותיהם (סעיפים 136-137 לכתב ההגנה).

ד.7 אחריות הנתבעת 3 – מכללת הרצוג

  1. בפרק הבא שבכתב ההגנה מתייחסים ב"כ הנתבעים, עורכי הדין גלעד קורינאלדי וטליה גרינשטיין, לאחריות הנתבעת 3, היא מכללת הרצוג. בכתב הגנה מאשרים ב"כ הנתבעים כי מכללת הרצוג היא המו"ל שלה ספר וכי באתר האינטרנט שלה פורסם המחקר של הנתבעים 1 ו-2 (סעיף 139 לכתב ההגנה), וטענתם הבסיסית היא כי כל הפעולות של מכללת הרצוג נעשו "בהתאם לכל נוהל ומנהג מקובלים בהתקשרות שבין חוקר-מחבר לבין גוף אקדמי העוסק בהוצאה לאור", ולכן, מאחר ומכללת הרצוג פעלה בכל הזהירות הנדרשת כדי למלא את חובתה, הן כמו"ל והן כגוף אקדמי, אין לייחס לה אחריות בתיק זה (סעיף 139), וזאת בנוסף לכך שמכללת הרצוג מצטרפת לכל הטענות של נתבעים 1 ו-2 (סעיף 140 רישא).
  2. ב"כ הנתבעים מוסיפים שמכללת הרצוג ערכה בחינה פנימית אקדמית של הנושא והגיעה למסקנה כי לא נפל כל פגם ו/או הפרה במעשיהם של הנתבעים 1 ו-2, אשר פעלו בהתאם לנהוג ולמקובל במחקרים בתחום זה ולמקובל בענף, על פי החוק (סעיף 140 סיפא), וכי לעניין זה הם שומרים לעצמם את הזכות להגיש חוות דעת מקצועיות מתאימות.
  3. אשר לטענות בדבר הפניות לרשימות ביבליוגרפיות במחקר של הנתבעים, נטען בכתב ההגנה כי אלו נערכו על ידי עורך לשוני מומחה (שאין לו נגיעה לתובע), וזאת, על פי אמות מידה מקובלות ואחידות וללא כל פניות, ולא על ידי הנתבעים 1 ו-2, ולכן, הטענות בעניין זה כנגד כל הנתבעים הן חסרות כל בסיס (סעיף 142).
  4. לעניין פרסום המחקר של הנתבעים 1 ו-2 באתר האינטרנט של מכללת הרצוג, נטען בכתב ההגנה כי מדובר במרחב ייחודי מחקרי שנעשה על פי כל דין, וכי מכללת הרצוג רואה בפרסום המחקר והעמדתו לרשות הציבור תרומה חשובה לחקר המקרא (סעיף 143 רישא).
  5. מעבר לכך נטען בכתב ההגנה, כי לא היה בפרסום זה של המכללה כדי להפיק כל רווח כספי ו/או כל מטרה מסחרית. לעניין זה חוזרים ומדגישים ב"כ הנתבעים כי מדובר בפרסום "שכבות המחקר", וזאת באתר האינטרנט של המכללה, דבר שנועד לצורכי מחקר אקדמי מדעי, כאשר לטענת הנתבעים הדבר נעשה בהתאם לכל דין (סעיף 143 סיפא).
  6. ב"כ הנתבעים ערים לכך שהוכנסו הבהרות באתר האינטרנט של המכללה ושם ניתן קרדיט מלא יותר לפרופ' כהן. הם מציינים בכתב ההגנה, "למעלה מן הצריך", כי הנתבעת 3 מצאה לנכון להוסיף את ההבהרות הללו וליתן קרדיט מתאים לתובע, ואולם, לדברי ב"כ הנתבעים, "אין בהבהרות אלה כדי להוות הודאה ו/או נטילת אחריות, שכן אף לדידה של הנתבעת 3, פעלו החוקרים 1-2 כדין ובהתאם לחוק" (סעיף 144 סיפא לכתב ההגנה).

ד.8 אחריות הנתבע 4 – האיגוד העולמי למדעי היהדות

  1. ב"כ הנתבעים מאשרים כי אכן הנתבע 4 (להלן: "האיגוד") היה שותף להוצאה לאור של המחקר, וגם האיגוד סבור כי בנסיבות העניין, במעשיהם של הנתבעים 1 ו-2 לא נפל כל פגם וכן לא התקיימה כל הפרה בזכויות הלכאוריות של התובע (סעיף 145 לכתב ההגנה).
  2. גם לעניין האיגוד טוענים ב"כ הנתבעים, כי מעשיהם של הנתבעים 1 ו-2 הינם בהתאם למקובל בענף ולא הייתה כל חריגה בנסיבות העניין, ואף האיגוד שומר לעצמו את הזכות להגיש חוות דעת מקצועיות מתאימות בעניין (סעיף 146).
  3. ב"כ הנתבעים מציינים כי הנתבע 4 מצטרף לטענות של הנתבעים 1 ו-2 וגם לאחר בחינה פנימית אקדמית של האיגוד, המסקנה היא כי לא נפל כל פגם ו/או הפרה במעשיהם של הנתבעים 1
    ו-2, אשר פעלו בהתאם לנהוג ולמקובל למחקרים בתחום זה ולמקובל בענף, על פי חוק (סעיף 147).
  4. בסיום פרק זה מציינים ב"כ הנתבעים כי "אין התביעה מגלה כל קשר ו/או זיקה ישירה בין הנתבע 4 למעשים לכאורה המתוארים בתובענה" (סעיף 148).

ד.9 התייחסות הנתבעים לכתב התביעה, לסעיפיו

  1. פרק זה בכתב ההגנה מכיל שבעה עמודים (24-31), אך לא ראיתי צורך לחזור ולהביא נושאים שכבר הועלו לעיל. אתייחס רק ל"חידושים" או למיקוד טענות.
  2. ב"כ הנתבעים מאשרים כי התובע ייסד ועמד בראש מפעל הכתר מאז ייווסדו, אולם הם מעלים טענות לגבי אי צירוף מסמכי היסוד ולהסדרים החוזיים שבין התובע לבין אוניברסיטת בר אילן, שהיא בעלת הזכויות במפעל הכתר (סעיף 153), ואף נקטו לשון לא מעודנת בכך שייחסו לתובע חוסר תום לב בכך שהוא בחר להעלים מבית המשפט את מסמכי ההתקשרות היסודיים בינו לבין האוניברסיטה, שלדברי ב"כ הנתבעים ייתכן ויש להם אף השלכה ביחס להיקף הזכות המוסרית הנטענת (סעיף 156 לכתב ההגנה; וראה גם סעיף 161 לכתב ההגנה הנוקט לשון דומה).
  3. ב"כ הנתבעים גם מתייחסים למוניטין של מהדורת הכתר, אשר מתואר בסעיף 9 לכתב התביעה [ראה: פסקה 27 סיפא לעיל], ומאשרים את המוניטין האמור; אולם, מציינים כי יש פגם חמור באיכות המדעית של מהדורת הכתר בשל חוסר השקיפות של הכרעות הנוסח. הם מזכירים כי התובע עצמו הכיר בכך בהקדמתו לספר יחזקאל והבטיח לתעד במהדורה הממוחשבת את תיקוני הנוסח ואת אמות המידה לכך, אך תיעוד זה מעולם לא פורסם גם בחלוף 22 שנה לאחר הפרסום וההופעה של הכרך הראשון (סעיף 155 לכתב ההגנה).
  4. ב"כ הנתבעים טוענים כי החוקרים, נתבעים 1 ו-2, עשו שימוש כדין בתקליטור. לטענתם, ביחס לספר בראשית מהדורת הכתר לא התייחסה כלל לתוספות הפירוש של הרמב"ן, לא במסגרת מהדורת הדפוס ואף לא במסגרת המהדורה המקוונת (סעיף 157 לכתב ההגנה).
  5. כנגד טענת התובע – הרלבנטית גם לסעדים השונים – כאילו מדובר בשבע כרכי תורה המקיפים חמש חטיבות תוכן שונות בהתאם לחמשת ספרי התורה (סעיף 14 לכתב התביעה; ראה לעיל בפסקה 32 וכן בפסקה 29), טוענים הנתבעים כי "מהדורת הכתר היא תנ"ך אחד ויצירה אחת. הניסיון לפצל באופן מלאכותי את מהדורת הכתר לתנ"ך ליצירות וליחידות משנה, אינו במקום" (סעיף 158 לכתב ההגנה).
  6. אחת הטענות המרכזיות החוזרת בכתב ההגנה היא כי הנתבעים מכחישים כל שימוש במהדורה המקוונת, המכונה "המהדורה המעודכנת" או "מהדורת הדפוס". לדברי ב"כ הנתבעים הם לא "העתיקו" כלל ועיקר, אלא מתארים את מעשיהם באופן הבא: "עשו שימוש מחקרי מותר והוגן בתקליטור הכתר ובהרשאת ובהסכמת בעלי הזכויות – אוניברסיטת בר אילן" (סעיף 162 סיפא).
  7. בהמשך, בסעיף 163 לכתב ההגנה נאמר כי הנתבעים לא "שינו" את טקסט פירוש הרמב"ן של מהדורת הכתר, כי אם, כלשונם, "דייקו בדיוק מדעי ואקדמי על סמך כתבי יד רבים נוספים, את נוסח פירוש הרמב"ן, וזאת כאמור לאחר מחקר מדעי השוואתי של כתבי יד רבים נוספים של פירוש הרמב"ן, שהתובע ואני מפעל הכתר לא עשו בהם שימוש בקביעת נוסח הרמב"ן במהדורת הכתר".
  8. לטענת הנתבעים, עזרי הטקסט אשר התובע רואה בהם חלק מזכויות היוצרים שלו, "אינם מאפיין ייחודי ביחס לנוסח הרמב"ן שבמהדורת הכתר, ואין לתובע כל זכויות שהם בעזרים אלו" (סעיף 164).
  9. הנתבעים טוענים כי הם לא עשו כל שימוש במהדורה המקוונת המעודכנת של מהדורת הכתר, ובוודאי שלא סילפו מהדורה זו, ולא ברור כיצד התובע הגיע למסקנה כי יש זהות של 97% דווקא בין מחקר החוקרים למהדורה המקוונת (סעיף 165).
  10. על כל פנים, מדגישים ב"כ הנתבעים, כי הדמיון בנוסח הטקסט של פירוש הרמב"ן במהדורה המקוונת המעודכנת של הכתר, לבין נוסח הטקסט של הרמב"ן במחקר של הנתבעים, "נובע מהעובדה כי מדובר בנוסח דברי המחבר המקורי, הרמב"ן עצמו! לצד העובדה כי ביצירת החוקרים בוצעה עבודת מחקר השוואתית סיזיפית דייקנית של השוואת כל כתבי יד נוסח הרמב"ן שעליהם עמלו החוקרים 1-2" (סעיף 167).
  11. אשר ליחס שבין פירוש הרמב"ן במהדורת הכתר לבין האמור בספר, מציינים ב"כ הנתבעים כי מדובר בשתי יצירות שונות, וזאת "תוך שימת לב לאופי המחקרים השונים, כמו גם להבדלים הנובעים מהכרעות נוסח מדעיות שהתקבלו על ידי החוקרים בשל כתבי היד נוספים שעמדו לפני החוקרים 1-2" (סעיף 168 סיפא).
  12. ככל שמדובר בשימוש שעשו הנתבעים בתקליטור הכתר, מפנים ב"כ הנתבעים לעמ' 10 של הספר ומדגישים כי אין בכך "כדי להוות, חלילה, כל הודאה ו/או טענה כי החוקרים עשו שימוש כלשהו במהדורה המקוונת המעודכנת של מהדורת הכתר, כאשר יודגש כי מהדורה זו לא הייתה קיימת כלל במועד בו ביצעו החוקרים את מחקרם" (סעיף 169 סיפא).
  13. בהמשך לאמור, חוזרים הנתבעים ומציינים כי הם לא עשו כל שימוש במהדורה המעודכנת והמקוונת, ועל כן לא יכולה להיות כל הפרה של הזכויות במהדורה המקוונת (סעיף 170 רישא); באשר לסימון הגרפי השונה – מכחישים זאת ב"כ הנתבעים ומציינים כי טענות אלה של התובע "מוכיחות העדר הבנה של מהות סימני המחקר של החוקרים, כמו גם העדר עמידה על מהות החידוש המדעי במחקרם של הנתבעים", כאשר בהמשך נאמר שבעתיד יציגו זאת הנתבעים באופן ויזואלי להסבר והוכחת טענתם (סעיף 170 לכתב ההגנה).
  14. אשר לעצם השימוש ללא אישור בתקליטור הכתר ובמהדורת הכתר המעודכנת (סעיף 23 לכתב התביעה; ראה פסקה 41 לעיל) – מכחישים זאת הנתבעים וטוענים את הדברים הבאים (סעיף 171 לכתב ההגנה; הקווים במקור):

"הסכם ההרשאה של אוניברסיטת בר אילן לתקליטור הכתר, מתיר באופן מפורש שימוש לצורכי מחקר, וזהו סוג השימוש שנעשה על ידי הנתבעים, והכל בהתאם לפסיקה ולחוק. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשימוש של שני חוקרים בכירים של אוניברסיטת בר אילן ובמסגרת מחקר בחסות אקדמית של אוניברסיטת בר אילן, בעלת הזכויות".

  1. בהמשך, מסבירים ב"כ הנתבעים כי "אין ולא היה כל צורך ו/או מקום לפנות להרשאה מיוחסת מאת 'מנהל המפעל או נציג מטעמו' כאמור בסעיף 2ד' להסכם ההרשאה וזאת בהיות החוקרים 1-2 נמנים על סגל בעלת הזכויות (אוניברסיטת בר אילן), שעה שברור לחלוטין כי השימוש שנעשה על ידי החוקרים היה והינו לצורכי מחקר מדעי, המהווה שימוש מותר מפורשות בסעיף 2ג' להסכם ההרשאה של בעלת הזכויות קרי אוניברסיטת בר אילן" (סעיף 172).
  2. אשר לטענת התובע בעניין הטעיית הציבור לגבי השימוש שנעשה בתקליטור הכתר במהדורת הכתר המעודכנת (סעיף 25 לכתב התביעה; ראה: פסקה 43 לעיל), תשובת הנתבעים היא זו: "התובע כנראה לא התעמק דיו במחקרם של החוקרים ופירות חידושם. יודגש כי אין ולא הייתה כל הטעייה של ציבור הקוראים" (סעיף 173 לכתב ההגנה).
  3. ככל שמדובר בטענות התובע בכתב תביעתו לעניין אי מתן קרדיט, המענה שניתן על ידי הנתבעים הוא זה (סעיף 174 לכתב ההגנה):

"...החוקרים נתנו גם נתנו קרדיט ראוי בהיקף ובמידה המקובלים לתובע. אין ולא הייתה כל הסתרה ו/או העלמה של שם התובע ממחקרם של החוקרים כעורך ומהדיר מהדורת הכתר והטענות בעניין זה מגיעות לכדי אבסורד וגיחוך של ממש, שלא לומר באופן אובססיבי מעבר לכל פרופורציה וד"ל".

  1. מול טענת התובע בסעיפים 28-30 לכתב תביעתו, בדבר השימוש האסור שעשו הנתבעים במקראות גדולות הכתר באתר מכללת הרצוג, בכך שהעתיקו ללא אישור את נוסח תקליטור הכתר, מוצגת עמדת הנתבעים בסוגיה זו, באופן הבא (סעיף 175-176 לכתב ההגנה; הקווים במקור):

"התובע בחר מדעת להתעלם מכך כי ה'חומרים השונים' שפורסמו באתר המכללה הינם לב ליבו של דיוק נוסח המחקר של הנתבעים. החוקרים בחרו להעמיד את שכבות מחקרם על גלגוליו לעיני הציבור ולביקורת מדעית וציבורית, באופן קפדני, מפורט, כמעט חסר תקדים. על כך ראויים הם לציון לשבח, והדברים אינם נאמרים במליצה.

יודגש כי אין ולא הייתה כל העתקה אסורה מתקליטור הכתר. המדובר בשימוש מותר לצורכי מחקר השוואתי והכל באישור והרשאת בעלת הזכויות. זאת ועוד, הקבצים שהועלו לאינטרנט לא רק שאינם מהווים 'הפרה נוספת'. ההפך. הם שיקוף מלא של ליבת המחקר עצמו, על נוסחאותיו, דיוקיו, וההשוואות כתבי יד הרבות שהביאו לאופטימום של שלמות אקדמית בנוסח הרמב"ן. למעשה, החיבור של החוקרים 1-2, שיצא בדפוס בספר 'תוספות רמב"ן לפירושו לתורה שנכתבו בארץ ישראל', מתבסס על המחקר המדעי הגדול המופיע באתר המכללה. יודגש כי מעיון בטבלאות הנוסח ביחס לכל מילה ומילה של פירוש הרמב"ן מגלה כי נוסח הרמב"ן המופיע במהדורת הכתר הינו מקור אחד מיני רבים ששימש לצורך המחקר ההשוואתי ולצורך ההכרעה הסופית של דיוק נוסח הרמב"ן".

  1. אשר לטענת התובע בסעיפים 31-32 לכתב התביעה [ראה: פסקה 49 לעיל], לפיהם מעשיהם של הנתבעים מהווים סילוף של נוסח תקליטור הכתר, עונים ב"כ הנתבעים בסעיף 177 לכתב ההגנה, כי "הטענה בדבר סילוף הינה ביטוי לחוסר הבנה של עבודת מחקר אקדמית בתחום השוואות נוסח כתבי יד. בהשוואת הנוסח אין כל משמעות לסימון מראה המקומות וסימני הפיסוק".
  2. שימוש אסור נוסף שעשו הנתבעים, לטענת התובע, בסעיפים 33-35 לתובענה, היא כי מעשי הנתבעים מהווים הטעיית הציבור באשר לשימוש שנעשה בתקליטור הכתר. טענה מוכחשת על ידי ב"כ הנתבעים, ובנוסף לכך טוענים הנתבעים כדלקמן (סעיף 178 לכתב ההגנה): "באתר המכללה ישנה הערה מתאימה וראויה, כאמור, וממילא אין כל בסיס לטענת הטעייה של הציבור ביחס לאופי השימוש שנעשה בתקליטור הכתר. למעלה מן הצריך, ייאמר כי הגולשים והנכנסים והמגלים עניין באתר מיוחד זה אינם רבים והוא מיועד בעיקרו לחוקרים העוסקים בתחום".
  3. אשר לסוגיית אי מתן הקרדיט לפרופ' כהן (כנטען בסעיף 36 לכתב התביעה; ראה: פסקה 51 לעיל), טענת הנתבעים היא כי "אתר האינטרנט של המכללה כולל קרדיט מתאים לתובע כמהדיר ועורך ראשי של מהדורת הכתר ואין כל בסיס לטענה זו" (סעיף 179 לכתב ההגנה).
  4. ביחס לטענה נוספת של התובע כי בשינוי שנעשה באתר מכללת הרצוג, ביום 14.1.14, הכולל הפניה וציון ביבליוגרפי של תקליטור הכתר עם שמו של המהדיר, פרופ' כהן, דבר המהווה הוכחה לצדקת טענות התובע (סעיף 37 לכתב התביעה; ראה: פסקה 52 לעיל), תשובת ב"כ הנתבעים בסעיף 180 לכתב ההגנה היא כי "הוספת ההערה אין בה משום הודאה כלל ועיקר", ובכל מקרה, נדחית על ידי ב"כ הנתבעים הטענה בדבר הטעיית הציבור (סעיף 181 לכתב ההגנה).
  5. עמדת הנתבעים ביחס לטענת התובע על קיום הכנס המפר, ודרישתו של התובע לפני הכנס כי הוא לא יתקיים וכי לא יפגעו בזכויותיו ובשמו (סעיפים 39-40 לכתב התביעה; ראה: פרק ג.4 לעיל ובמיוחד פסקאות 55-57 לעיל), נדחית על ידי ב"כ הנתבעים, בטענה כי התובע בוחר לספר חצאי דברים (סעיף 182 סיפא לכתב ההגנה), ובהמשך, מופיע הפירוט הבא (סעיף 183 לכתב ההגנה): "התובע חרד להיקף הקרדיט שלו באופן אובססיבי. אובססיביות זו גרמה לכך כי התובע לא הסתפק במשלוח מכתבי התראה לכל ארבעת הנתבעים בתובענה דנן, כי אם שלח מכתבי התראה לכל הפרופסורים שהיו אמורים ליטול חלק בכנס האקדמי המחקרי שנערך לכבוד השקת פרסום מחקרם של החוקרים 1-2. למותר לציין כי הנתבעים דחו את טענות התובע בעניין זה אז וגם היום. אין ולא היה בקיום כנס מחקרי אקדמי לכבוד החוקרים 1-2, כדי להטיל כל אחריות על מי מהנתבעים".
  6. גם תיאור העובדות שבכתב התביעה ביחס לניסיונות פרופ' כהן לבטל את הכנס, לחדול מן ההפרות ולנסות להידבר עם הצדדים האחרים, כולל מסקנתו כי לאחר שנוכח כי דבריו נופלים על אוזניים ערלות, השתכנע פרופ' כהן כי לא נותרה לו כל דרך לשמור על זכויותיו אלא באמצעות פנייה לבית המשפט (סעיף 41 לכתב התביעה; ראה: פסקה 58 לעיל), נענה על ידי ב"כ הנתבעים במילים אלה (סעיף 184 לכתב ההגנה): "דווקא התובע הוא אשר הפגין חוסר תום לב של ממש בעיצומו של המו"מ. גם בעניין זה ייאמר כי התובע בוחר לספר חצאי דברים בבחינת מגלה טפח ומכסה טפחיים וד"ל".
  7. באי כוח התובע, בכתב התביעה, במסגרת התיאור של עילות התביעה וההפרות, רואים את הפגיעה בזכויות היוצרים של התובע בשש יצירות שונות שהן המהדורה הממוחשבת של מקראות גדולות הכתר (תקליטור הכתר והגרסה המקוונת) וכל אחד מחמשת היצירות המודפסות של חמישה חומשי תורה, אשר הודפסו על ידי אוניברסיטת בר אילן, אך הסוגיות המוסריות בהן הן של פרופ' כהן (סעיפים 42-43 לכתב התביעה; ראה: פסקאות 60-61 לעיל); אך, עמדת הנתבעים שונה, באומרם את הדברים הבאים (סעיפים 185-186 לכתב ההגנה): "התובע מחשיב את התקליטור והמהדורה המקוונת כיצירה אחת אולם, קיימים הבדלים תהומיים בין השניים. באשר לאוניברסיטה ייאמר כי זו אינה מעוניינת כלל ועיקר להצטרף לתובענה דנן, בשל העובדה כי האחרונה קיבלה גם קיבלה את עמדתם של החוקרים ואינה רואה במחקרם, חלילה, הפרה של זכויות היוצרים במהדורת הכתר שבבעלותה!... לא התקיימה במקרה דנן הפרה של זכויותיו המוסריות של התובע. בוודאי שאין כאן הפרה 'כפולה' שכן הקבצים שהועלו לאתר הנתבעת 3 הינם לב ליבו של המחקר שעליו פורט בחיבור 'תוספות רמב"ן לפירושו לתורה' שיצא לאור על ידי הנתבעים. אין ולא תיתכן כל הפרה כפולה כאשר מדובר באותו מחקר ממש!".
  8. בסוגיית מתן הקרדיט הראוי לפרופ' כהן, טוענים ב"כ הנתבעים כי הם נתנו לו קרדיט ראוי בהיקף ובמידה האקדמיים הראויים כנדרש בסעיף 46(1) לחוק זכות יוצרים. מודגש, כי לא הייתה כל פגימה וסילוף של מהדורת הכתר, שכן המחקר של הנתבעים "עומד בסטנדרטים אקדמיים מקובלים של חופש יצירה וכתיבה וכן גם בסייג הסבירות כאמור בסעיף 50 לחוק זכות יוצרים".
  9. בכתב התביעה מתבקש בית המשפט לפסוק לתובע את הפיצויים הסטטוטוריים על פי תקרת הפיצויים המקסימלית הקבועה בחוק זכויות יוצרים, דהיינו: 100,000 ₪ בגין כל הפרה, בכל אחת ואחת מן היצירות שהופרו (סעיפים 43-45 לכתב התביעה; ראה: פסקה 61 לעיל). על כך עונים ב"כ הנתבעים כדלקמן (סעיפים 188-189 לכתב ההגנה):

"אין כל מקום לפסיקת כל פיצוי עבור התובע ובוודאי שאין יסוד לפסיקת 'תקרת הפיצויים המקסימלית' הכל כאשר מחקרם של החוקרים עשה שימוש טרנספורמטיבי מותר, בהרשאה כדין מאת האוניברסיטה – בעלת הזכויות במהדורת הכתר, ומעשיהם עומדים בסטנדרטים אקדמיים ובסייג הסבירות כמפורט בסעיף 50 לחוק והכל על פי חוק... בענייננו, אין כל הפרה ובוודאי שאין כאן 'היקף הפרה עצום' או הפרה במזיד או בחוסר תום לב. נחזור ונדגיש כי קרדיט מתאים ניתן גם ניתן לתובע וטענות התובע בעניין זה גובלות באבסורד כפי שפורט לעיל בהרחבה".

  1. בסעיף 47 לכתב התביעה, על כל חלקיו [כמתואר בהרחבה בפסקאות 63-65 לעיל], נאמר כי הנתבעים הטילו פגם במהדורת הכתר ועשו זאת תוך כדי סילוף ופעולה פוגענית באופן מכוון ובמזיד. הנתבעים מכחישים זאת וטענתם היא כי "החוקרים לא הטילו כל פגם במהדורת הכתר ובוודאי לא במזיד. החוקרים גם לא סילפו את מהדורת הכתר ובוודאי לא במזיד" (סעיף 190 לכתב ההגנה).
  2. כנגד הטענה כי ההפרות של הנתבעים פגעו פגיעה משמעותית במוניטין של פרופ' כהן וגרמו לקוראי הספר ולגולשי האתר לפקפק ביוקרתה ובאיכותה של מקראות גדולות הכתר, ובכך פגעו בשמו ובאמינותו של פרופ' כהן ביחס לכל מפעל חייו המדעי (סעיף 48 לכתב התביעה; ראה: פסקה 66 לעיל), משיבים הנתבעים כדלקמן (סעיף 191 לכתב ההגנה):

"מחקרם של החוקרים לא פגע כלל ועיקר במוניטין התובע. מחקרם אינו מחליף את מהדורת הכתר ויוקרתו. אין במחקר החוקרים ליצור פקפוק 'ביוקרתה ובאיכותה של מקראות גדולות הכתר'. מחקרם של החוקרים מתמקד אך ורק בסוגיית תוספות פירוש הרמב"ן, כאשר המחקר מסביר ומעיר באופן מדעי את השינויים ממהדורת הכתר. אין בהתפתחות מדעית זו כדי לפגוע במוניטין של התובע, כאשר בפני התובע פתוחה הדרך לפרסם ביקורת מדעית משלו ביחס למחקרם של החוקרים 1-2".

  1. כתב התביעה מייחס לנתבעים הפקת רווח ויוקרה מקצועיים מן ההפרות על חשבונו של התובע, מסייע בידם לנכס לעצמם מעמד של חוקרים מובילים וחדשניים של פירוש הרמב"ן (כפי שעולה למשל, במהלך הכנס), ובנוסף לכך נטען כי למיטב ידיעתו של פרופ' כהן מפיקים הנתבעים כולם רווחים גדולים, במונחי כסף ויוקרה, מן הפרסום וההוצאה לאור של הספר (סעיף 49 לכתב התביעה; ראה: פסקה 67 לעיל). הנתבעים מכחישים זאת וטוענים כי "מעמדם המקצועי של החוקרים 1-2 הוקנה להם בזכות עמלם והשקעתם בשדה המדעי. אלו לא ניכסו דבר אשר אינו שייך להם ולא הפיקו כל רווח, לא מקצועי ולא כספי, ובוודאי שלא על חשבונו של התובע" (סעיף 192 לכתב ההגנה).
  2. בכתב התביעה נטען כי ההפרות של הנתבעים נמשכו חודשים ארוכים, ונמשכות עד היום, תוך התעלמות מפניות חוזרות ונשנות של פרופ' כהן, וכי הנתבעים ממשיכים בהפרות האמורות בהפגנתיות (סעיף 50 לכתב התביעה; ראה: פסקה 68 לעיל). כנגד טענה זו, נכתב בכתב ההגנה כי "אין המדובר בהפרה מתמשכת כלל ועיקר. בענייננו, לא הייתה כל הפרה והחוקרים מטעמי סדר טוב, אף דאגו להוסיף הבהרה באתר הנתבעת 3, להבחנת מהדורת הכתר ממחקרם וזאת לאחר פניית התובע אליהם. אין שחר ובסיס לטענה כי החוקרים התעלמו מפניות התובע בעניין" (סעיף 193 לכתב ההגנה).
  3. את הפרק העוסק בהפרת זכויות היוצרים של התובע על ידי הנתבעים, מסיים כתב התביעה באומרו כי להפרות האמורות של הנתבעים עלולות להיות השלכות חמורות מרחיקות לכת על נזקים עתידיים שייגרמו לפרופ' כהן ולמפעל הכתר, משום שהן עלולות לשמש "מודל לחיקוי" בידי גורמים נוספים, במיוחד שהסכנה מתעצמת עקב הקלות הטכנולוגית המאפשרת הפרות כאלה (סעיף 53 לכתב התביעה; ראה: פסקה 69 לעיל). מול טענה זו, תשובת הנתבעים היא כי "... מפעל הכתר הוא בבעלות האוניברסיטה. ככל שיש ממש בטענת התובע כי למחקר החוקרים 1-2 'השלכות חמורות מרחיקות לכת' הרי שעל האוניברסיטה – ולא על התובע – לבחון את העניין" (סעיף 195 לכתב ההגנה).
  4. כתב התביעה כולל עילות נוספות ובהן: פגיעה במוניטין, גזל מוניטין ועשיית עושר ולא במשפט (סעיפים 54-56 לכתב התביעה; ראה: פסקה 70 לעיל). על כך נכתב בכתב ההגנה: "... אין כל יסוד לטענה כי מחקרם של החוקרים פגע ו/או גזל את מוניטין התובע ובוודאי שאין בעניינו כל עשיית עושר ולא במשפט. על כגון דא אמר הכתוב: 'קורא דגר ולא ילד' (ירמיהו י"ז, יא)" (סעיף 196 לכתב ההגנה).
  5. הסעדים המבוקשים בכתב התביעה כוללים: צו מניעה קבוע; צו עשה קבוע; צו למתן חשבונות ונתונים; פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה של הזכות המוסרית; פיצוי בגין פגיעה במוניטין; פיצוי בגין גזל; סעד בגין איסור עשיית עושר (סעיפים 58-65 לכתב התביעה; סעיפים אלה במלואם צוטטו בפסקה 71 לעיל). הנתבעים מכחישים מכל וכל את הסעדים המפורטים הללו ומוסיפים וטוענים את הטענות הבאות ביחס לשני סעדים (סעיפים 197-198 לכתב ההגנה): "במאזן הנוחות הכולל, כמו גם ביחס לתשתית משפטית מתאימה, אין כל בסיס למתן צו מניעה קבוע. מוכחש הסעד מפורט ביחס לפיצויי כספי. אין בסיס שבדין לפסיקת פיצויים כספיים לתובע, בפרט שעסקינן בתביעת סרק קנטרנית וטורדנית, מנופחת וחסרת כל פרופורציה".
  6. כתב ההגנה מסתיים בבקשה "לדחות את תביעת התובע, על הסף ו/או לגופה, תוך חיוב התובע בהוצאות משפט בגין הגשת תובענת סרק קנטרנית זו, ותוך חיוב התובע בשכ"ט עו"ד הנתבעים, בשיעור ריאלי, בצירוף מע"מ כדין" (סעיף 199).
  7. כתב התשובה
  8. ב"כ התובע, עוה"ד נרדה בן צבי ודניאל בן שלמה, טוענים בפתח כתב התשובה, את הטענה הבאה (סעיף 1):

"ייאמר מיד, כי על אף שכתב ההגנה שהגישו הנתבעים רצוף הנחות חסרות בסיס, טיעונים בלתי רלוונטיים, סתירות פנימיות, השמצות ושקרים משולחי רסן – דומה כי מבלי משים הודו הנתבעים במרבית המסכת העובדתית שנטענה בכתב התביעה".

  1. בהמשך כתב התשובה מדגימים זאת ב"כ התובע, כדלקמן (סעיף 2; ההדגשות במקור):

"כך למשל, הודו הנתבעים בפה מלא כי הנתבע 1 עבד על ספרו המפר במקביל לעבודתו במפעל הכתר (ס' 44 לכתב ההגנה), כי הנתבעים 1-2 העתיקו את נוסח תקליטור הכתר אל האתר המפר וערכו בו שינויים (בס' 34, 37, 39-40 ו-76 לכתב ההגנה), כי בין נוסח הרמב"ן שהביאו בספרם המפר לבין נוסחו במהדורת הכתר המעודכנת קיימת 'קרבה גדולה' ו-'הבדלים מעטים' (ס' 83 לכתב ההגנה), וכי עד ליום 14.1.2014 פרסמו את נוסח תקליטור הכתר באתר המפר מבלי לתת לפרופ' כהן כל קרדיט (ס' 40 וס' 80 לכתב ההגנה)".

  1. ב"כ התובע, בכתב תשובתם, מנסים למקד את הדיון ואת המחלוקת בהסבירם, כי מדובר בתביעה, אשר כלשונם, היא "פשוטה ומוכחת בעניין הפרת הזכות המוסרית של פרופ' כהן על שני היבטיה (אי מתן קרדיט ראוי וסילוף יצירות מקראות גדולות הכתר)" (סעיף 3 רישא לכתב התשובה; הקו במקור); אך, לשיטת ב"כ התובע, ב"כ הנתבעים, "הלכו סחור סחור והביאו טענות מטענות שונות, מן הגורן ומן היקב, והכל – בניסיון לטשטש את תמונת אשמתם הברורה" (סעיף 3 סיפא לכתב התשובה).
  2. הטיעון האמור, נתמך בציטוטים רבים בכתב ההגנה, המתייחסים לזכויות הקנייניות של פרופ' כהן ביצירות של מקראות גדולות הכתר, ובטענה (שבעיני ב"כ התובע היא מגוחכת) כאילו פרופ' כהן העלים ראיות באשר לזכויות הקנייניות של האוניברסיטה, בעוד ש"ידוע לנתבעים היטב שכל עניינה של התובענה אך ורק בהפרת הזכות המוסרית של פרופ' כהן ביצירה" (סעיף 4 רישא לכתב תשובה; הקו במקור). ובנוסף לכך, "ידוע לנתבעים היטב כי לא זו בלבד שהזכות המוסרית נשמרה במפורש בידי פרופ' כהן, אלא שהיא כלל אינה ניתנת להעברה!" (סעיף 4 סיפא לכתב התשובה).
  3. בתשובה לטענה שבכתב ההגנה כאילו הנתבעים עשו שימוש "מחקרי" ו-"מדעי" ביצירות מקראות גדולות הכתר, וכי השינוי שעשו בנוסח מקראות גדולות הכתר נעשה "לצורך השבחתו ודיוקו המדעי", כנטען בכתב ההגנה, עמדת ב"כ התובע היא זו: "חשוב להעמיד את הדברים על דיוקם כבר עתה – בניגוד גמור לטענת הנתבעים, עסקינן ב'מחקר' המתפרסם בספר הנמכר באופן מסחרי בחנויות הספרים, ובאתרי האינטרנט של הנתבעים 3-4, שמטרתו השאת רווחים וגריפת מוניטין לנתבעים, וממילא נופלות כל טענות הנתבעים בעניין זה כמגדל קלפים. למעלה מן הדרוש נוסיף גם, כי בטענת שימוש הנעשה למטרות מחקר (טענה המוכחשת, כאמור) אין כל הגנה לעניין הפרת הזכות המוסרית של פרופ' כהן" (סעיף 5 סיפא לכתב ההגנה; הקווים במקור).
  4. טענה משפטית-דיונית בכתב התשובה, היא כי הנתבעים לא צירפו מסמכים רלבנטיים לטיעוניהם, ובית המשפט מתבקש להורות להם לעשות כן (סעיף 6 לכתב התשובה).
  5. בסעיף 7 לכתב התשובה ממקדים ב"כ התובע את השאלות השנויות במחלוקת לשיטתם. ראיתי לנכון לצטט סעיף זה במלואו (הקו במקור):

"חשוב להדגיש כי השאלה היחידה הרלבנטית שצריכה לעמוד בפני בית המשפט הנכבד היא האם ביצירות מקראות גדולות הכתר יצר פרופ' כהן יצירות חדשות המוגנות על פי דיני זכויות יוצרים אם לאו, ובמידה והתשובה חיובית – האם הפרו הנתבעים את זכותו המוסרית ביצירות אלה ופגעו וגזלו את המוניטין של פרופ' כהן, הא ותו לא!".

  1. בפרק השני של כתב התשובה, שכותרתו "פרופ' כהן – בעל הזכויות המוסריות במקראות גדלות הכתר", נטען על ידי ב"כ התובע, כי גם הנתבע 1 עצמו (פרופ' יוסף עופר) מודה במאמר שכתב לכבוד פרופ' כהן, כי פרופ' כהן עמד בראש המפעל והכשיר צוותים של עוזרי מחקר והכין נהלים והנחיות ליישום תפיסותיו (סעיף 8 לכתב התשובה). לכן, ניסיון הנתבעים להעמיד את מפעל הכתר כפרויקט מחקר רב שותפים, אינו עומד במבחן האמת, אלא סותר את עמדתו המוקדמת והמוצהרת של פרופ' עופר. לעניין אחרון זה מצוין בסוף סעיף 9 לכתב התשובה כי "דווקא עבודתו של הנתבע 1 במסגרת מפעל הכתר יכולה להוות דוגמא מובהקת למעמד ההגמוני המחקרי של פרופ' כהן בהוצאת מקראות גדולות הכתר, שכן ניתן להראות בנקל כי הנתבע 1 עבד לפי הנחיותיו של התובע גם כאשר לטענתו שלו – הן עמדו בסתירה לגישתו שלו בסימון תוספות בפירוש הרמב"ן".
  2. לעניין המעמד של מקראות גדולות הכתר, כיצירות מוגנות על פי דיני זכויות יוצרים, מוקדש הפרק השלישי של כתב התשובה, כאשר בפתח פרק זה מצביעים באי כוח התובע על סתירה בסיסית, לשיטתם, בטיעוני הנתבעים בכתב הגנתם, כפי שהדבר מנוסח בסעיפים 10-11 לכתב התשובה (הקווים במקור):

"בכתב ההגנה הודו הנתבעים כי העתיקו את נוסח תקליטור הכתר אל האתר המפר ועל בסיסו התקינו את נוסח ספרם (סע' 34, 37, 39-40 ו-70 לכתב ההגנה). הנתבעים אף לא הכחישו כי הסירו חלק מעזרי הטקסט (כהגדרתם בכתב התביעה) מנוסח תקליטור הכתר המוצג באתר וכי השתמשו בכל עזרי הטקסט בנוסח ספרם, ואף הודו כי החסירו את כל סימוני תוספות הפירוש שהופיעו בתקליטור הכתר, ושילבו סימוני תוספות משל עצמם (סע' 52 לכתב ההגנה). להגנתם, טוענים הנתבעים כי נוסח פירוש הרמב"ן במקראות גדולות הכתר על הטקסט המילולי, עזרי הטקסט וסימוני תוספות הפירוש שבו אינם ייחודיים, וכי לכן אין לתובע זכויות בנוסח זה (ס' 43-59, 72, 154 ו-164 לכתב ההגנה).

טרם נתייחס לגופן של טענות אלה דבר דבור על אופניו, יש לתמוה על כך שבסתירה מוחלטת לטענה זו, כדי לשרת טענות אחרות, מודים הנתבעים ב'יוקרתה ואיכותה של מקראות גדולות הכתר' (ס' 191 לכתב ההגנה), ב'כבודן ועצמאותן של שתי היצירות השונות' (ס' 168 לכתב ההגנה). אין זאת אלא שאפילו הנתבעים מודעים למופרכות טענה כזו – וכל אותן טענות בדבר העדר 'ייחודיות' הן נדבך נוסף במעטה הערפול וההטעיה שנקטו הנתבעים!"

  1. באי כוח התובע, חוזרים, למעשה, על הייחודיות של מקראות גדולות הכתר, בכתב התשובה האמור, על אף שהנושא תואר והומחש בכתב התביעה. ההסבר לכך, לשיטת באי כוח התובע הוא זה:

"יחד עם זאת, נתעכב להלן על טענות כתב ההגנה בעניין זה, משום שהן חושפות את חוסר תום הלב של הנתבעים ואת מגמתם לפגוע במעמדה של מקראות גדולות הכתר כמהדורת יסוד חדשה, על מנת להאדיר את פועלם המחקרי העצמאי כביכול. מוטיבציה שלילית זו היא שעמדה, כטענת כתב התביעה, בבסיס הסילוף של יצירות מקראות גדולות הכתר באתר ובספר המפר".

  1. במסגרת פרק ג.1 של כתב התשובה שכותרתו "ייחודיות הטקסט המילולי במקראות גדולות הכתר", מסבירים באי כוח התובע כי דווקא במהדורת הכתר הנהיג פרופ' כהן בדיקה מדגמית של כלל כתבי היד של כל פירוש ובחר את כתבי היד המייצגים. כך למשל, ביחד לפירוש הרמב"ן נסרקו בין 35 ל-40 כתבי יד לצורך בחירת נוסח היסוד וקבוצת ביקורת של 4-5 כתבי יד (מול בחירת שלושה כתבי יד בלבד במהדורת שעוועל). באי כוח התובע מדגישים כי קביעת הנוסח הסופי של פירוש הרמב"ן במפעל הכתר נעשתה על ידי פרופ' כהן, על פי כללים מנחים שקבע; מודגש, כי פרופ' עופר, נתבע 1, עבד בין היתר במפעל הכתר ופעל על פי הכרעותיו של פרופ' כהן בפירוש הרמב"ן לספר במדבר, בשנים 2006-2007 (סעיפים 14-15 לכתב התשובה).
  2. לעומת זאת, מציגים באי כוח התובע את הסריקה המדגמית של הנתבעים של שלל כתבי היד, אולם הנתבעים בחרו לצורך קביעת הטקסט הסופי "קבוצת ביקורת" שונה מזו שנבחרה בפירוש הרמב"ן במקראות גדולות הכתר (שמונה כתבי יד בספר, שלכולם משקל שווה, ללא נוסח יסוד מוביל). בכתב התשובה מוסבר כי "הסיבה העיקרית להבדלים בין קבוצות הביקורת היא, שהנתבעים, בהתאם למטרת מחקרם, נזקקו ל-4 כתבי יד הכוללים תוספות פירוש, ול-4 כתבי יד החסרים תוספות פירוש, ואילו במפעל הכתר נבחרו כתבי היד בעיקר לפי טיב הנוסח שלהם ללא תלות מוקדמת בנושא התוספות" (סעיף 16 סיפא לכתב התשובה).
  3. באי כוח התובע מוצאים סתירה או העדר עקביות בטענות הנתבעים ביחס לקביעת הטקסט בספר, לעומת קביעת הטקסט במקראות גדולות הכתר; וכך הם כותבים בסעיף 17 לכתב התשובה (הקווים במקור):

"לאחר הבחירה הראשונית של כתבי היד, הפעילו המחברים שיטה אוטומטית של קביעת גרסה סופית על פי רוב כתבי יד בקבוצת הביקורת (ע' 10 לספר המפר, נספח יג' לכתב התביעה). שיטה זו אינה הולמת את התיאורים המפליגים בכתב ההגנה על 'מאות רבות של הכרעות נוסח, אלפי שעות עבודה... שכל אחת מהן נעשתה בעיון השוואתי מוקפד ובשיקול דעת רחב' (ס' 69 לכתב ההגנה) או: 'מדובר בדיוק מדעי של הנוסח וזאת בעקבות בחינה והשוואה דקדקנית מדעית של גרסאות שונות...' (ס' 74 לכתב ההגנה). תיאורים אלו היו יפים דווקא כדי לתאר את שיטת קביעת הטקסט המילולי במפעל הכתר, המחייבת שקילתה של כל גרסה וגרסה על פי עקרונות מנחים, המוצגים (בחלקם) בנספח ה' לכתב התביעה".

  1. לאחר הבאת שתי דוגמאות שבהן נקבעו בספר הכרעות נוסח שונות מנוסח תקליטור הכתר, לא משיקול דעת אלא בשל "הכרעה אוטומטית" על פי כמות כתבי היד מתוך קבוצת הביקורת שנבחרה על ידי הנתבעים, ולא על פי כלל כתבי היד או על פי איכותם, כפי שנקבעו הכרעות הנוסח במפעל הכתר (סעיף 18, עמ' 3-4 לכתב התשובה), נכתבו מילים אלה על ידי באי כוח התובע (סעיף 19):

"הדוגמאות לעיל ממחישות את השקריות בטענת הנתבעים כאילו העמידו נוסח מדויק משל נוסח מקראות גדולות הכתר על ידי השוואה דקדקנית של גרסאות שונות, שכן הפעילו כלל הכרעה אוטומטית העלולה לפגוע בדיוק הטקסט – בניגוד לשיקול הדעת שלווה את הכרעות הנוסח במפעל הכתר, ובחרו בכתבי יד שגרסת הרוב שלהם אינה בהכרח מייצגת את הגרסה המדויקת".

  1. באי כוח התובע מציינים כי על אף ההבדלים האיכותיים הקיימים בין נוסח הספר לבין נוסח מהדורת הכתר, עדיין, באופן כללי, נמצאה התאמה גבוהה מאוד בין הנוסחים, וזאת מאחר שהנתבעים בחרו במכוון כתבי יד זהים או דומים בכללותם מבחינת הטקסט המילולי (סעיף 20 לכתב התשובה).
  2. כנגד טענת השקיפות המדעית שבה מתגאים הנתבעים בהשוואה למפעל הכתר, בכך שהביאו את הטקסט המלא של שמונת כתבי היד של קבוצת הביקורת בטבלאות השוואת הנוסח, מציינים ב"כ התובע, כי "שקיפות" כזו יכולה לעוות את תמונת המצב האמתית של הנוסח. כמו כן נטען כי הנתבעים לא הציגו לעיון את הבדיקה המדגמית שעשו ואת השיקולים הטקסטואליים (שאינם קשורים למצב התוספות) אשר הביאו אותם לבחירת שמונת כתבי היד, ועל כן, טענת באי כוח התובע היא, שאל להם – לנתבעים – להלין על מפעל הכתר בתחום זה (סעיף 21 לכתב התשובה); בעוד "פרופ' כהן, העמיד את ההשקעה בתוצאה המדעית בסדר עדיפות גבוה יותר מהדיווח המדעי הפרטני, אך במבואות השונים ובהקדמות המצורפים לכרכי המהדורה נמסר דיווח על זהות כתבי היד בכל פירוש ופירוש, וכן דברי הסבר שונים על תופעות שונות בנוסח, מגובים בדוגמאות (ראה, למשל, מבוא למהדורת הכתר, ובפרט עמ' 83-86)" (סעיף 22 לכתב התשובה).
  3. פרק ג.2 של כתב התשובה, מסתיים במילים אלה (סעיף 23):

"מן האמור לעיל יוצא אפוא, כי לא זו בלבד שהטקסט המילולי של מקראות גדולות הכתר, אשר נקבע על פי שיטתו הסדורה של פרופ' כהן – מהווה ללא ספק מרכיב חדשני וייחודי ביצירות מקראות גדולות הכתר המוגנות בהתאם לדיני זכויות היוצרים, אלא שטענות הנתבעים לגבי מדת הדיווח המדעי וטיבו המדעי של הטקסט המילולי במקראות גדולות הכתר נגועות בחוסר תום לב ומשוללות יסוד".

  1. המרכיב השני בזכות היוצרים המוסרית של פרופ' כהן במקראות גדולות הכתר, הוא הייחודיות של עזרי הטקסט (פרק ג.2 לכתב התשובה).
  2. לטענת באי כוח התובע, מנסים הנתבעים להמעיט מערכם של עזרי הטקסט המופיעים במקראות גדולות הכתר, וטוענים שאין בהם ייחוד מדעי משתי סיבות: (1)מדובר בנוהג מקובל של מי שמעמיד טקסטים תורניים, שיצרף בנוסף להם גם ניקוד, פיסוק ומראי מקום בהתאם ל"כללי הפיסוק המודרניים"; (2) רוב מראי המקום בפירוש הרמב"ן במקראות גדולות הכתר הופיעו כבר במהדורות קודמות של הרמב"ן ובעיקר במהדורת שעוועל (סעיף 24 לכתב התשובה).
  3. על כך, משיבים באי כוח התובע, כדלקמן (סעיפים 25-26):

"בניגוד לטענת הנתבעים, העמדת סימוני הפיסוק והניקוד בטקסטים תורניים איננה פעולה מוכתבת בשל 'כללי הפיסוק המודרניים', שכן הן הניקוד והן הפיסוק דורשים התעמקות בתכני הטקסט ומבטאים את אופן הבנתו. כמו כן, העובדה שעזרי טקסט מסוימים מיושמים גם בספרים אחרים, לא מפקיעה את הזכויות המוסריות על ערי הטקסט בכל אחד מהם, כל עוד ניתן להראות יישום עצמאי.

זאת ועוד, הנתבעים מתרכזים אך ורק בסימוני הפיסוק, הניקוד, ומראי המקומות, שהם מבחר מצומצם מתוך כלל עזרי הטקסט המגוונים שתוארו והומחשו בכתב התביעה, ובכך מעלימים את קיומם של עזרי הטקסט האופייניים למפעל הכתר לבדו כגון: הדגשת מילים מן הפסוק הנדון, פישוט ראשי תיבות וקיצורים, ציון הבדלים בין נוסח הפסוק שעמד בפני המפרש ובין נוסח המסורה שבמהדורת שבמקראות גדולות הכתר, ציון מספר מילולי ולא ראשי תיבות של אותיות ועוד). בנוסף, ייחודיות עזרי הטקסט במקראות גדולות הכתר נמדדת בהיקף, בשיטתיות ובטיב, וכמכלול שלם אחד".

  1. בסעיף 27 רישא (המפנה לנספח ב לכתב התשובה) מופיע ציטוט של פירוש הרמב"ן מדברים יא, ד, המצטט את הפסוק מדברים יא, ב: "אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה". בנוסח מהדורת הכתר (אותו העתיקו הנתבעים בספר), נכתב: "את גדלו ואת (בנוסחנו: את) ידו החזקה וזרועו הנטויה". עניין זה שנראה לכאורה פעוט, מוסבר בסעיף 27 סיפא לכתב התשובה, במילים אלה:

"ב'עזר-טקסט' יחיד זה אצורים שנות מחקר רבות של פרופ' כהן, כמומחה מוביל בתחום המסורה וכתבי היד של ימי הביניים, ובאשר למציאות הטקסטואלית המקראית בימי הביניים. פרופ' כהן הביא לקדמת הבמה המדעית בעולם את העובדה שלעיתים עמד בפני מפרש מסוים נוסח פסוק השונה מנוסח המסורה שלפנינו, כאשר פירושו לפסוק מובן אך ורק לאורו של נוסח זה (כמוסבר, למשל, במבוא למהדורת הכתר, עמ' 88-89)".

  1. בהמשך נטען, בניגוד לעמדת הנתבעים, לפיה פרופ' כהן נטל את סימון מראי המקומות ממהדורות שקדמו למקראות גדולות הכתר (במיוחד ממהדורת שעוועל), בדיקה תוכיח שבמסגרת מפעל הכתר נבדקו ותוקנו, כאשר היה צורך בכך, מראי מקומות שהופיעו במהדורות אחרות, ובכל מקרה, ביצירות של מקראות הכתר נכללו מראי מקומות רבים שלא הופיעו במהדורות קודמות, וכי אותם מראי מקומות נקבעו כולם על פי בדיקה עצמאית של מפעל הכתר (סעיף 28 לכתב התשובה).
  2. את פרק ג.3 לכתב התשובה, שכותרתו "ייחודיות סימוני התוספות במקראות גדולות הכתר", פותחים באי כוח התובע באומרם זאת (סעיף 29; הקו במקור): "מאחר והנתבעים הקדישו לא פחות מ-4 עמודים תמימים לטענה כי אין כל ייחודיות מדעית במרכיב סימון תוספות הפירוש במקראות גדולות הכתר, נראה להלן כיצד גם בעניין זה טענות הנתבעים מופרכות לחלוטין, ומונעות משיקולים זרים וחסרי תום לב" (סעיף 29).
  3. ההתייחסות לתוספות הרמב"ן מחולקת לשניים: תוספות המכונות "מתועדות" – תוספות שמופיעות גם ברשימות נפרדות מהפירוש עצמו (כהוראות מיוחדות ששלח הרמב"ן להשלמת פירושו); ותוספות "לא מתועדות" – אשר נחשפות רק מתוך עיון השוואתי בכתבי היד של הפירוש של הרמב"ן. בכתב ההגנה נטען כי בחלק מכרכי מהדורת הכתר סומנו קטעי התוספות המתועדים במילים "תוספת רמב"ן עצמו" (סעיף 51 לכתב ההגנה), וכי אין חידוש בעצם סימון קטעי התוספות ה"מתועדות", שכן אלה פורסמו כבר במאמרו של כהנא משנת 1969, וכי מהדורות נוספות של פירוש הרמב"ן שיצאו לאור בין השנים 2000 ו-2010 סימנו באופן שיטתי את קטעי התוספת המתועדים בכל חמשת חומשי התורה, וקדמו בכך למהדורת הכתר (סעיף 48 לכתב ההגנה), וכי לגבי התוספות ה"לא מתועדות", אלה לא זוהו כלל ועיקר כתוספת רמב"ן במהדורת הכתר והינם ללא ספק, בבחינת חידוש מדעי בלעדי במחקרם של הנתבעים (סעיף 51 לכתב ההגנה) (סעיף 30 לכתב התשובה).
  4. באי כוח התובע מציינים כי דברים אלה סותרים את האמור בספר, בהערה 27, לפיה רק סומנו כמה מן התוספות המתועדות בסוגריים במהדורת הכתר, ומכאן ניתן לכאורה להסיק כי לא נמצאו מהדורות שסימנו את התוספות המתועדות באופן שיטתי, כולל מהדורת הכתר (סעיף 31 לכתב התשובה). אולם, באי כוח התובע טוענים כי "תוספות מתועדות בפירוש הרמב"ן במקראות גדולות הכתר – סומנו בשיטתיות החל מספר שמות, ומסתכמות בעשרות רבות, ותוספות רבות לא מתועדות סומנו אף הן (כ-70) על פי בדיקה השוואתית של כתבי היד שנבחרו בפירוש הרמב"ן בכל ספר" (סעיף 32 לכתב התשובה).
  5. כתב התשובה מפרט בעניין זה, ומציג את עמדתו המדעית של פרופ' כהן, התובע, באופן הבא, תוך "עימות" עם גישתם של הנתבעים (סעיפים 33-34 לכתב התשובה):

"כמומחה לכתבי היד של ימי הביניים, מסתייג פרופ' כהן מנטיית חוקרים לראות במציאות התוספות המרובות סימן למהדורות שונות שיצאו מתחת ידי המפרש עצמו. לשיטתו, במציאות הנוסח הימי-ביניימית המגוונת קיימת תמיד אפשרות סבירה שתוספת נוספה על ידי אחרים (תלמיד המפרש ו/או מעתיקיו בשלבים שונים) – אלא אם כן קיימת עדות חיצונית מפורשת המזהה תוספת פירוש מסוימת עם המפרש עצמו. בהתאם לתפישה זו, נעשתה בפירוש הרמב"ן במקראות גדולות הכתר הבחנה בין התוספות המתועדות והלא מתועדות על ידי הוספת ההערה 'תוספת הרמב"ן עצמו' לתוספות המתועדות.

שיטה זו כסימון תוספות ייחודית למקראות גדולות הכתר, ולא קיימת בשום מהדורה אחרת. גם החשיפה השיטתית של תוספות לא מתועדות על פי קבוצת ביקורת שנבחרה מתוך כלל כתבי היד, היא בגדר חידוש של מקראות גדולות הכתר. ניסוח הנתבעים לעיל, כמו גם הניסוח המופיע בפתיחה לספר, עמ' 9: 'אך חלק מהתוספות ייחשפו לראשונה בספר זה, בעקבות השוואה מדוקדקת בין כתבי יד; להלן: תוספות לא מתועדות' – מטעה את הקורא להניח כי התוספות הלא מתועדות נחשפו לראשונה בספר המפר, וכי לפני כן לא נעשתה השוואה מדוקדקת בין כתבי יד בנידון. ואולם, בניגוד לטענת הנתבעים כ-40 מתוך כ-70 התוספות הלא מתועדות שסומנו במקראות גדולות הכתר בפירוש הרמב"ן סומנו גם בנוסח הספר המפר – ושם הן מזוהות כתוספות הרמב"ן. מה שנחשף בספר המפר לעומת מקראות גדולות הכתר – זו התיאוריה המשייכת תוספות לא מתועדות רבות לרמב"ן עצמו – עליה חולק פרופ' כהן".

  1. אשר לטענות הנתבעים בדבר היעדר התייחסות מדעית של פרופ' כהן לסימון התוספות לפירוש הרמב"ן (סעיפים 49-50 לכתב ההגנה), וכנגד הטעה של הנתבעים, כאילו פרופ' עופר הוא זה ששימש סמכות מדעית לעניין סימון התוספות במסגרת עבודתו במפעל הכתר (סעיפים 44, 45 ו-49 לכתב ההגנה), מגיבים באי כוח התובע כדלקמן (סעיף 35 לכתב התשובה; ההדגשה במקור):

"הרי שמדובר בעוד מניפולציה גסה של נתונים מבית היוצר של הנתבעים. אין ולא היה במפעל הכתר שום תחום עבודה שלא עוצב על פי תפישותיו של פרופ' כהן! כל עובדי המפעל, למגדול ועד קטן, אמורים לעבוד על פי הנחיותיו הברורות, ובמסגרת עבודתו במפעל הכתר הנתבע 1 מעולם לא התבקש על ידי פרופ' כהן לכתוב מבוא עצמאי בעניין התוספות, ואילו המבואות שצורפו לחלק מכרכי המהדורה המודפסת, ויצא להם שם בכל העולם, הם פרי עבודתו המדעית הבלעדית של פרופ' כהן".

  1. אשר לטענת הנתבעים, כי פרופ' כהן לא כתב מבוא או הקדמה המסביר את שיטתו, מפנים באי כוח התובע להקדמות של פרופ' כהן ששם מורחב ומפורט מחקרו החלוצי בנושא התוספות בפירוש רש"י למקרא, והבטחתו כי מידע נרחב יותר על הרמב"ן ודרכו בפרשנות יינתן בספר ויקרא. אך, ספר ויקרא יצא בפורמט קטן ללא הקדמה, ולכן טרם נכתבה ההקדמה המובטלת (סעיף 33 לכתב התשובה).
  2. באי כוח התובע מסכמים טענותיהם לעניין תוספות הפירוש וטוענים כי "גם מרכיב זה ביצירות המוגנות מקראות גדולות הכתר הינו ייחודי וחדשני, אלא שאף פה המשיכו הנתבעים את מגמת הטשטוש והערפול כחלק ממסעם הכולל להשמצה ופגיעה במוניטין של פרופ' כהן" (סעיף 37 לכתב התשובה).
  3. פרק ד לכתב התשובה מוכתר במילים "השימוש שעשו הנתבעים במקראות גדולות הכתר אינו מורשה, אינו מותר ואינו הוגן!".
  4. באי כוח התובע מתייחסים לטענות הנתבעים בכתב הגנתם, בעניין הזכויות הקנייניות, ומכנים אותם "כחלק מאסטרטגיית ההטעיה" (סעיף 38 רישא לכתב התשובה), כאשר עמדת הנתבעים מוצגת בכך שלטענתם אוניברסיטת בר אילן אישרה את השימוש שהם עשו במקראות גדולות הכתר, ואף סייעה במימון המחקר שלהם. הנתבעים מתבססים על מענק המחקר שקיבלו מאת הקרן הלאומית למדע של האקדמיה הלאומית למדעים, באמצעות "צינור" שהוא – רשות הפיתוח של אוניברסיטת בר אילן.
  5. על כך עונים באי כוח התובע, בסגנון זה (סעיף 39 לכתב התשובה; הקו במקור):

"ברם, לפנינו מניפולציה זולה מבית היוצר של הנתבעים שכן התובענה דנא איננה בעילת הפרת זכויותיו הקנייניות של פרופ' כהן אלא זכויותיו המוסריות (ועילות נוספות), ומשכך – אפילו הייתה האוניברסיטה מאשרת את השימוש שעשו הנתבעים במקראות גדולות הכתר כטענת הנתבעים (והדבר מוכחש מחוסר ידיעה) – אין בכך כדי להסביר ו/או לרפא את אי מתן הקרדיט הראוי לפרופ' כהן, סילוף יצירותיו וחוסר תום ליבם של הנתבעים בהסתרת אופן השימוש, היקף ההעתקה והשינויים שעשו בתקליטור".

  1. אחת מן הטענות המרכזיות של באי כוח התובע היא כי התביעה ממוקדת בזכויות המוסריות של התובע, ולא בזכויות הקנייניות. לפיכך, מועלית על ידי באי כוח התובע, כלפי באי כוח הנתבעים, טענה זו (סעיף 40 לכתב התשובה): "ניסיון הנתבעים להסיט את הדיון פעם אחר פעם מהפרת זכויותיו המוסריות והפגיעה במוניטין של פרופ' כהן אל שאלת הפרת זכויותיו הקנייניות לוקה בחוסר תום לב משווע, שכן הנתבעים עצמם יודעים גם יודעים כי עסקינן בתובענה שעוסקת בהפרת זכויותיו המוסריות של פרופ' כהן (סע' 92 לכתב ההגנה). דוגמא מצוינת לדרך הטעיה זו שנקטו בה הנתבעים היא טענתם להגנת 'שימוש הוגן', זאת בזמן שבאותה נשימה ממש ציינו הנתבעים בעצמם כי לטענה זו אין רלוונטיות להליך דנן אשר איננו עוסק בהפרת זכויות קנייניות".
  2. טענת הנתבעים כאילו קיבלו אישור מאוניברסיטת בר אילן לעשות שימוש ביצירות מקראות גדולות הכתר מוכחשת על ידי התובע מחוסר ידיעה, יחד עם טענה מדוע לא צורף אותו מסמך נטען (סעיף 41 לכתב התשובה). על כל פנים לידיעת פרופ' כהן, הנתבעים מעולם לא פנו מראש, לא ביקשו וממילא לא קיבלו אישור מאוניברסיטת בר אילן לעשות שימוש ביצירות מקראות גדולות הכתר, וקבלת מימון מהקרן הלאומית למדע של האקדמיה הלאומית למדעים, באמצעות הצינור של רשות הפיתוח של אוניברסיטת בר אילן, אין בו, לשיטת התובע, כדי להוכיח שהאוניברסיטה אישרה מראש את השימוש שעשו הנתבעים ביצירות מקראות גדולות הכתר (סעיף 42 לכתב התשובה).
  3. אשר לטענת הנתבעים, כי הם פעלו על פי תנאי השימוש בהסכם ההרשאה של תקליטור הכתר, וכי הם עשו זאת אך ורק לצורך לימוד עצמי ומחקר, כנאמר באותם תנאי שימוש, משיבים באי כוח התובע כי בכך מעלימים הנתבעים מבית המשפט את ההוראה בהסכם ההרשאה האוסרת להשתמש בתקליטור לצורכי הדפסה, הפקת טקסטים והוצאה לאור, וכי, לשיטת התובע, בכל מקרה של ספק – חובה היה לקבל את אישור מנהל המפעל (סעיף 43 לכתב התשובה).
  4. בפרק ה של כתב התשובה (שכותרתו: "הנתבעים העתיקו וסילפו את יצירות מקראות גדולות הכתר") מתייחס התובע לטענות הנתבעים בכתב ההגנה, כי הם עשו שימוש בתקליטור הכתר אך ורק לצורך קביעת נוסח פירוש הרמב"ן בספרם (סעיפים 34, 37 ו-40 לכתב ההגנה), כאשר הנתבעים מכחישים שעשו כל שימוש במהדורת הכתר המעודכנת, על גרסתה המודפסת ו/או המקוונת (סעיף 39 ו-169 לכתב ההגנה). אולם, השוואה לעמודים אחרים בספר מעלה כי הנתבעים עצמם מודים בהעתקה של מהדורת הכתר המעודכנת (סעיפים 44-46 לכתב התשובה).
  5. בהקשר זה מדגישים באי כוח התובע כי – בניגוד לסעיף 169 לכתב ההגנה – מהדורת הכתר המעודכנת בגרסתה המקוונת ו/או המודפסת, הייתה קיימת, כאשר החלו הנתבעים 1 ו-2 בעבודתם על הספר, שכן לגרסת הנתבעים עבודתם על נוסח פירוש הרמב"ן בספר נעשתה בין השנים 2008 ו-2011, כאשר מהדורת הכתר המעודכנת הייתה קיימת לספרים בראשית ושמות לפני פרק זמן זה והגרסה המקוונת הושלמה במלואה בשנת 2011.
  6. אשר לנוסח הרמב"ן לספר במדבר, ההדרה שלו הושלמה בשנת 2008, והוא הופיע במהדורה המקוונת ב- 2009, וזאת ידע פרופ' עופר, בעצמו, שכן השתתף בההדרה של ספר במדבר במסגרת עבודתו במפעל הכתר (סעיף 47 לכתב התשובה).
  7. לכן, עמדת התובע היא כי נוסח הרמב"ן היה קיים בשלמותו כשנתיים לפני פרסום הספר של הנתבעים, כאשר לגבי ספר בראשית הועתק על ידם כל המרכיבים מתוך תקליטור הכתר; לגבי ספר שמות הועתקו על ידם מרכיבי הטקסט המילולי ועזרי הטקסט; וביחס לספר במדבר "עמד על שולחן עבודתו של הנתבע 1 במסגרת עבודתו במפעל הכתר ונשלם כבר בשנת 2008, בתחילת עבודתו על קביעת נוסח הספר" (סעיף 48 סיפא.)
  8. על כל פנים, באי כוח התובע עומדים על הנאמר בכתב התביעה, כי נוסח הספר מהווה העתקה מסולפת של כל נוסח פירוש הרמב"ן ומהדורת הכתר המעודכנת, וזאת על פי מבחן התוצאה: התאמה של 100% בתחום עזרי הטקסט ו- 97% בתחום הטקסט המילולי. מודגש כי כתב ההגנה אינו מכחיש נתונים אלה ואף מודה בפה מלא (סעיף 80 לכתב ההגנה) כי קיימת התאמה משמעותית בתחום הטקסט המילולי (סיף 49 לכתב התשובה)
  9. אשר לעזרי הטקסט, הנתבעים עצמם אינם חולקים כי העתיקו את עזרי הטקסט שבמקראות גדולות הכתר. מדובר בעשרות אלפי עזרי טקסט מקוריים, אשר לדברי ב"כ התובע, "הושקע בהם ידע, חדשות ומשאבים רבים אשר מהווים את אחד מסימני ההיכר המפורסמים של מקראות גדולות הכתר" (סעיף 50 לכתב התשובה). זו, בעיני בא כוח התובע, הליבה של הפרת הזכות לשלמות היצירות, שהיא נשוא התביעה.
  10. באי כוח התובע מוסיפים ואומרים כי עצם ההעתקה של עזרי הטקסט מטילה על הנתבעים חובה לתת לפרופ' כהן קרדיט ראוי ולמנוע כל סילוף בעזרי הטקסט הללו. הם מדגישים כי אם היה מתבקש מלכתחילה פרופ' כהן, הוא לא היה מאשר את השימוש בעזרי הטקסט שלא במסגרת הבאת נוסח מהדורת הכתר המעודכנת בשלימותו. "ברם, בספר המפר לא רק שהנוסח אינו מובא בשלמותו, ולא רק שלא נמסר על כך דיווח ראוי והוגן, אלא שהשינויים שהוכנסו בו נוגדים את הסטנדרטים המדעיים הנקוטים במקראות גדולות הכתר, ועל כן אין אפילו צל צילו של ספק שפרופ' כהן לא היה מסכים לשימוש המסלף את עזרי הטקסט שביצירותיו לטקסט כגון זה" (סעיף 50 סיפא).
  11. בהקשר זה של עזרי הטקסט, מציינים באי כוח התובע כי בכתב ההגנה התעלמו הנתבעים לחלוטין מן הטענה שהם העתיקו, באופן גורף, את עזרי הטקסט מנוסח פירוש הרמב"ן במקראות גדולות הכתר, ומדבריהם בעמ' 10 לספר ניתן להסיק שמעורבותם הייתה יותר ממזערית וכי נמצאו פגמים במקראות גדולות הכתר. דרך זו של הנתבעים, בעיני באי כוח התובע, מוכיחה כי "אפילו בתחום עזרי הטקסט, בו לא נמצא מי שיחלוק על עצם ההעתקה הכוללת שהתבצעה, ניכרת מגמת הטעיית הציבור לגבי טיבן של יצירות מקראות גדולות הכתר ומידת השימוש שנעשתה בהן" (סעיף 51 סיפא לכתב התשובה).
  12. לטענת ב"כ התובע, כתב ההגנה מתעלם מטענות התביעה ביחס לסילוף הנוסח של תקליטור הכתר באתר של מכללת הרצוג (סעיפים 29-38 לכתב התביעה), ובאי כוח התובע חוזרים עליהם בכתב התשובה בסעיפים 52-55 בהדגישם כי הנתבעים לא הסבירו מי התיר להם להשמיט חלק ניכר מעזרי הטקסט או להוסיף סימני תוספות כרצונם, ומדוע לא דיווחו על השינויים בדף ההסבר שבאתר שלהם (סעיף 53), וכן כי הנתבעים לא ציינו על בסיס איזה היתר פעלו כאשר העתיקו עזרי טקסט מעמודת נוסח תקליטור הכתר, תוך שהם נוהגים בהם מנהג בעלים (סעיף 54), וכי הנתבעים לא נימקו מדוע הכתירו את העמודה אליה הועתק נוסח תקליטור הכתר, בכותרת "מהדורת הכתר" ובכך, לטענת באי כוח התובע, הטעו הנתבעים את ציבור הגולשים באתר לחשוב כאילו מדובר בנוסח מהדורת הכתר המעודכנת (סעיף 55).
  13. בפרק השישי של כתב התשובה, הנושא כותרת "אי מתן הקרדיט", כותבים באי כוח התובע כי "בכתב ההגנה, טענו הנתבעים בלוליינות של ממש כי נתנו לפרופ' כהן קרדיט ראוי (ס' 118-128 לכתב ההגנה) הגם שברור שטענה זו אינה אמת" (סעיף 56 לכתב התשובה).
  14. לטענת התובע, הנתבעים לא הביאו נימוקים מדוע לא נתנו קרדיט לפרופ' כהן כאשר העתיקו 300 קטעים של פירוש הרמב"ן מתקליטור הכתר אל האתר (סעיף 57).
  15. באי כוח התובע חוזרים ומזכירים את התיקון שנעשה באתר ביום 14.1.14, המפנה באופן מלא לאזכור "מנחם כהן (מהדיר ועורך מדעי), מקראות גדולות הכתר...". הם רואים בכך קרדיט מינימלי, לשיטת הנתבעים, אך התובע מדגיש כי אין בכך כדי לרפא את העבר (סעיף 58 לכתב התשובה).
  16. בהמשך, נטען לגבי הקרדיט ברשימה הביבליוגרפית כאשר אין הפניה לשם כהן בעוד שביחס למהדורת שעוועל שמו מוזכר (סעיפים 59-60 לכתב התשובה).
  17. לדברי באי כוח התובע, השמיטו הנתבעים אך את שמו של פרופ' כהן מן הספר שהוקדש לו, לעומת מקרים אחרים שבהם מצוין כמי שמוקדש בכל הספרים שבהם יש הקדשות כאלו, וטענת הנתבעים כאילו רוב החיבורים כוללים את ההקדשה כחלק משמו של החיבור אינה נכונה (סעיף 61 לכתב התשובה).
  18. באי כוח התובע, עורכי הדין נרדה בן צבי ודניאל בן שלמה, נוקטים לשון חריפה כלפי ב"כ הנתבעים ביחס לפגיעה בשמו ובמעמדו האקדמי של פרופ' כהן, התובע. וכך נכתב בסעיפים 62-64 לכתב התשובה:

"קשה להפריז באבסורד ועזות המצח שבטענה המגוחכת של הנתבעים (ס' 130 לכתב ההגנה) כאילו פרופ' כהן לא פרסם פרסומים בכתבי עת מדעיים מגוחכת זו – פרופ' כהן פרסם מבואות מחקריים המצורפים למקראות גדולות הכתר העוסקים בין השאר, בפרשנות המקרא בימי הביניים בכלל ובתופעת תוספות הפירוש בפרט. הנתבע 1 עצמו, בתקופה שהועסק במפעל הכתר, סבר כי מן הראוי להתייחס למבואות אלו כמקור מדעי לכל דבר ועניין (ראה למשל במאמרו משנת 2008: 'הכרעת נוסח המקרא על פי המסורה: שיטתו של הרב ברויאר ומקורותיה' הערות 6, 14).

ההעלמה המכוונת של שמו של פרופ' כהן והיעדר ההתייחסות למבואות בלטו, באופן לא טבעי, גם בשני פרקי המבוא הבאים של הספר המפר: (א) בפרק 'תפוצת ספרים ותוספות בימי הביניים' (עמ' 17-21 לספר המפר) – שם מובאת שורת מחקרים בנושא התוספות בתקופת ימי הביניים אשר פרט לאחד לא עוסקים כלל בפרושי המקרא. המחקר החלוצי של פרופ' כהן בנושא התוספות [...] – אינו מוזכר ולו ברמז. זאת למרות שהנתבעים מתבססים על מחקר זה במסגרת דיון בחלקו המרכזי של הספר (ראה עמ' 355 הערה 40 בספר המפר). (ב) בפרק 'התייחסות לתוספות רמב"ן במהלך הדורות' (עמ' 21-26 לספר המפר) – שם מובאת סקירה מפורטת של שתי מהדורות פרוש רמב"ן שקדמו למהדורת הכתר (שעוועל ואיזנשטט), ואילו למהדורת הכתר – בה השתמשו המחברים לקביעת נוסח הפירוש ובניגוד למהדורות לעיל כוללת סימון תוספות שיטתי – לא יוחד מקום בגוף סקירה זו (ראה נספח יד1 לכתב התביעה).

טענת הנתבעים כי נתנו קרדיט ראוי בספר נראית מגוחכת במיוחד כאשר בוחנים את הפרק 'פתח דבר' בספר המפר. בפרק זה מודים הנתבעים 1 ו-2 לכל אלו שעזרו להם בעבודתם. הנתבעים מצאו לנכון להודות ל-9 מוסדות וגופים שונים ול-24 אנשים, אולם הם לא מצאו לנכון לתת קרדיט לשימוש הנרחב ביותר שעשו בספר המפר במקראות גדולות הכתר, לא לפרופ' כהן, לא למפעל מקראות גדולות הכתר, ואף לא לאוניברסיטת בר אילן, אשר לטענתם נתנה להם אישור להשתמש בתקליטור הכתר. אי הזכרת הפרופ' כהן ומפעל הכתר בפרק זה, כמו בשאר הספר בוודאי שאינם עונים על הדרישה לתת קרדיט בכלל, ו-'בהיקף ובמידה הראויים' בפרט".

  1. באי כוח התובע מתייחסים לטענת הנתבעים בכתב הגנתם (סעיף 117) לפיה טענת פגימה וסילוף מאיינת את החובה לתת קרדיט. עמדת התובע היא זו (סעיף 65 לכתב התשובה): "ברם, לא די שטענה זו עומדת בסתירה גמורה לדין ולהלכה הפסוקה, אלא אף אין בה היגיון שהרי היא כטענת מי שרוצח את הוריו ואומר להגנתו: יתום אני. טוב היה אילו תחת הפרחת טענות תיפלות היו הנתבעים עושים שימוש ברשות ביצירות מקראות גדולות הכתר באופן שאין בו סילוף ובצירוף קרדיט ראוי ומלא כדין!".
  2. בתחילת פרק ז לכתב התשובה, העוסק ב"ניקיון כפיו של התובע בעניין מתן קרדיט", כפי שהועלה על ידי הנתבעים הדורשים מפרופ' כהן עצמו שייתן קרדיט בבחינת "טול קורה מבין עיניך", עמדת התובע היא כי טענות אלה אינן רלבנטיות לתובענה, ומיד אחרי זה מוסיפים באי כוח התובע מילים אלה כלפי הנתבעים "שכן אין בהן כדי להפחית ממעשיהם הפסולים של הנתבעים. יחד עם זאת, לא ניתן להשאיר טענות אלו ללא מענה נוכח השקרים הגסים עליהן הן נשענות, אשר גובלים בהוצאת דיבה של ממש, ואשר ממחישים את מניעיהם הנגועים של הנתבעים ביחס לתובע ולמפעלו המחקרי" (סעיף 66 סיפא לכתב התביעה).
  3. ככל שמדובר במתן הקרדיט לחוקרים שעבדו עם פרופ' כהן במפעל הכתר, מסבירים באי כוח התובע כי ניתנו קרדיטים מלאים לכל אנשי הצוות בהקדמות של כרכי המהדורה המודפסת בפורמט הרגיל (דוגמאות מובאות בנספח ה), וכי לפורמט המוקטן, עקב אילוצים שונים אין הקדמה ולכן אין הזכרה של החוקרים (סעיף 67 לכתב התשובה). מכל מקום, מדגישים באי כוח התובע, בסעיף 68 לכתב התשובה, כי "בהתאם לחוק זכות יוצרים, קיימת חזקה לפיה יוצר היצירה הוא זה ששמו מופיע על היצירה, וממילא, אלא אם יוכח אחרת – פרופ' כהן הוא בעל מלוא הזכות המוסרית ביצירה".
  4. לעניין אי מתן קרדיט למהדורת שעוועל, מוסבר בהרחבה כי מהדורת שעוועל שימשה "נוסח בסיס" שהועלה זמנית על המחשב, כשימוש טכני מזמני ובלתי מחייב. לאחר שנקבע נוסח היסוד על פי כתבי היד, לא נעשה יותר שימוש במהדורת שעוועל פרט למיעוט מקרים (סעיפים 69-74 לכתב התשובה).
  5. בפרק ח המוקדש למוניטין התובע, מצוטט סעיף 191 לכתב ההגנה, שבו נטען כי מחקרם של הנתבעים עוסק אך ורק בסוגיית תוספות פירוש הרמב"ן ומסביר באופן מדעי את השינויים ממהדורת הכתר, וכי אין בהתפתחות מדעית זו כדי לפגוע במוניטין של התובע (סעיף 75 לכתב התשובה).
  6. כנגד טענה זו, נכתב בכתב התשובה, כי דברים אלה סותרים טענות אחרות של הנתבעים בכתב ההגנה ובהם כי חלק חשוב מעבודתם הייתה קביעת נוסח מדויק של פירוש הרמב"ן (סעיף 69 לכתב ההגנה) וכן כי כל שינוי מנוסח הכתר נועד לצורך השבחתו ודיוקו המקסימלי של פירוש הרמב"ן (סעיף 76 לכתב ההגנה). סתירה זו מוסברת בכתב התשובה במילים אלה: "שכן אין לי ספק שהנתבעים עצמם מודעים לכך שהשימוש האסור שעשו בטקסט המילולי של מקראות גדולות הכתר פגע במוניטין של פרופ' כהן" (סעיף 76 לכתב התשובה). ופגיעה נוספת במוניטין הייתה כאשר השמיטו הנתבעים את כל סימוני התוספות שבנוסח מקראות גדולות הכתר, שהועתק על ידם, ואף נמנעו בכל דרך מלהזכיר את שיטתו הסדורה של פרופ' כהן בנושא (סעיף 77 לכתב התשובה).
  7. התובע מדגיש, כי הפגיעה של הנתבעים במוניטין של מקראות גדולות הכתר, ושל פרופ' כהן, אינה מסתמכת בפירוש הרמב"ן במקראות גדולות הכתר. לטענת התובע, הנתבעים גרמו לכך שציבור הקוראים של הספר וכן המשתמשים באתר המכללה, מניחים כי פירוש הרמב"ן במקראות גדולות הכתר אינו מדויק, ובכך, למעשה, "פגעו בכך במוניטין של פרופ' כהן בכל הפירושים ובכל 21 הכרכים של מקראות גדולות הכתר" (סעיף 78 סיפא לכתב התשובה). כראיה לכך מצוטט מאמר שנכתב בעיתון "מקור ראשון" ביחס לספר (סעיף 79 לכתב התשובה).
  8. בפרק התשיעי של כתב התשובה, נטען כי הפגיעה של הנתבעים בזכות המוסרית של פרופ' כהן, איננה סבירה, וכך נאמר בסעיפים 80-81 לכתב התשובה:

"מתוך הכרה בחולשת גרסתם העובדתית, הפליגו הנתבעים על כנפי הדמיון בטיעוניהם המשפטיים המפולפלים, וטענו כי פעולותיהם החמורות של הנתבעים חוסות תחת סייג הסבירות הקבוע בסעיף 50(ב) לחוק זכות יוצרים. ואולם, למרבה הצער – לא רק שאין לטיעוניהם אחיזה בדין, אלא שהם אף עומדים בסתירה גמורה להלכה הפסוקה.

נשוב ונדגיש, כי השימוש שעשו הנתבעים ביצירות מקראות גדולות הכתר אינן נעשות לשימושים אלטרואיסטים גרידא, אלא ב'מחקר' המתפרסם בספר הנמכר באופן מסחרי בחנויות הספרים, ובאתרי האינטרנט של הנתבעים 3-4, שמטרתו השאת רווחים וגריפת מוניטין רב".

  1. כתב התשובה נחתם בפרק העשירי, "סוף דבר", שזה לשונו (סעיפים 82-83):

"התובע, שעבר את שנתו ה-86, "אובססיבי" (כלשון הנתבעים) רק לדבר אחד: סיומו של מפעל חייו המונומנטלי: 'מקראות גדולות הכתר'. מעבר לכך, חשוב לתובע שמפעל חייו זה לא יסולף ושזכויותיו לא יפגעו, בעיקר בשל הקלות הרבה שבה ניתן כיום להעתיק את עבודתו העצומה מתוך המהדורה המקוונת אותה יצר. האופן בו שני אנשי סגל בכירים באוניברסיטת בר אילן מבטלים בהינף יד את זכויות התובע במפעל הכתר, ופוגעים פגיעה קשה במוניטין שצבר – הם אלו שהביאו את התובע, למרות הדחיפות בהשלמת משימתו ההיסטורית לסיום המפעל, ועל אף גילו המתקדם, 'לבזבז' זמן יקר, ולהגיש תביעה זו על הקשיים הרבים הכרוכים בכך.

לנוכח כל האמור בכתב התביעה ובתשובה זו, מתבקש בזאת בית המשפט הנכבד לקבל את התביעה במלואה וליתן לתובע סעדים כמבוקש. כן מתבקש בזאת בית המשפט הנכבד לחייב הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בצירוף מע"מ כדין".

  1. תמצית ההליכים
  2. התביעה בתיק זה הוגשה לפני כארבע שנים ביום 23.9.14.
  3. לאחר הגשת כתב התביעה, כתב ההגנה וכתב התשובה, התקיימו בתיק 14 ישיבות, שתחילתן בראשית שנת 2015; 5 ישיבות של קדמי משפט ו-9 ישיבות הוכחות.
  4. במהלך ישיבות בית המשפט הועלו מספר הצעות לפשרה או לגישור או לבוררות.
  5. נעשו ניסיונות למו"מ לפשרה, לאורך כל הדיונים:
  6. כבר בישיבה הראשונה, ביום יג בשבט תשע"ה (2.2.15)), הוצע כבורר – מגשר דיקן הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר אילן, פרופ' שחר ליפשיץ (עמ' 2 לפרוטוקול), אך העניין לא הוסכם.
  7. בישיבה השנייה, ביום ט בניסן תשע"ה (29.3.15)) התייחסו הצדדים להצעת הסדר שהועלתה בישיבה קודמת, אך היא לא התקבלה. וכתבתי, בהחלטתי, באותו יום, כי בהתאם לנהוג בבתי המשפט, "לא אציין מי מסכים להצעה ומי מתנגד לה. משנפלה ההצעה – רואים אותו כלא הייתה, והתיק יתנהל לגופו, על פי כתבי הטענות" (פסקה 2, עמ' 9, שורות 19-21 לפרוטוקול).
  8. בפתח חקירתו הנגדית של התובע, פרופ' מנחם כהן (עמ' 23-24 לפרוטוקול בית המשפט מיום ז בחשוון תשע"ו (20.10.15)), הועלתה אפשרות פשרה.
  9. בעמ' 210, בפתח ישיבת ההוכחות של יום ח באייר תשע"ו (16.5.16), לפני תחילת שמיעת עדי הנתבעים, שוב, הועלתה הצעת פשרה.
  10. בתחילת ישיבת ההוכחות השנייה, בה נחקר נתבע 1, פרופ' יוסף עופר, ביום ט"ו סיון תשע"ו (21.6.16) נעשה ניסיון מסוים להגיע לפשרה (עמ' 308, שורות 16-22, ועמ' 309, שורות 1-5). הייתה גם הסכמה כי פרופ' עופר ייפגש עם עורך דינו במהלך החקירה הנגדית [מהלך לא מקובל], כדי לגבש הצעה לפשרה (עמ' 316, שורות 2-5). באותו מועד של הדיון בבית המשפט ביום ט"ו סיון תשע"ו (21.6.16), התקיימה ישיבה בלתי פורמלית בניסיון להגיע לפשרה, בשעות 12:30-13:40, כאמור בעמוד 333, שורות 31-34. ציינתי בהחלטה שניתנה בעמ' 334, שורות 1-4, כדלקמן: "ציפיתי שבעקבות הפגישה בלשכתי, תהיה קרן אור לסיום התיק, אך התברר שיש עדיין מחלוקות בין הצדדים. אינני מפרט את ההצעה, אינני מפרט את המחלוקות. מבחינתי, או שיש הסכם או שאין הסכם." בהמשך, פניתי לפרופ' יוסף עופר, הנתבע מס' 1, ואמרתי לו את הדברים הבאים (עמ' 334, שורה 32 – עמ' 335, שורה 3): "פרופ' עופר, אינני שואל את אדוני מה דווח לאדוני מהישיבה הבלתי פורמלית, הישיבה הבלתי פורמלית כמעט לא התקיימה, מבחינת בית משפט זה. מה שתגיעו להסדר – תגיעו להסדר; מה שלא תגיעו להסדר – אני לא שואל: למה לא הגיעו להסדר? מבחינתי, מספיק שאחד הצדדים לא הגיע להסדר, ואני לא יודע אפילו מי הוא. מבחינתי, או שיש הסדר ששני הצדדים מסכימים, או שאין הסדר, לא חשוב מי גרם לכך שלא מגיעים להסדר." (וכן ראה החלטה בעמ' 396).
  11. הועלתה אפשרות פשרה בפתח ישיבת בית משפט ביום כ"ב אלול תשע"ו (25.9.16), עמ' 537-541, כולל הצעה שלי כי אכריע בעניין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כמפורט בעמ' 540, שורות 10-11; אך, גם הצעה זו לא התקבלה.
  12. כמו כן, הוצעו מפשרים שונים (רובם מהעולם האקדמי), כדי לנסות להגיע לפתרון מחוץ לכותלי בית המשפט. ההצעה האחרונה הייתה כי המפשרת תהיה פרופ' נילי כהן [אין, כמובן, כל קירבה בינה לבין התובע, פרופ' מנחם כהן], נשיאת האקדמיה הישראלית למדעים, מומחית בעלת שם עולמי בתחום דיני החוזים, ותת מומחיותה היא "משפטי וספרות", נושא הקרוב לתיק זה). הצדדים לא שללו אפשרות זו (עמוד 819, שורות 11-12, לפרוטוקול מיום י"א אייר תשע"ז (7.5.17), ועל באי כוח הצדדים היה להביע את עמדתם בעניין הצעה זו. עו"ד גלעד קורינאלדי הביע, ביום 21.5.17 הסכמה עקרונית והוסיף כי אם ייבצר מפרופ' נילי כהן טכנית (שהייה בחו"ל וכו'), הביע הסכמה כי המגשר יהיה שר המשפטים בדימוס, פרופ' דניאל פרידמן. עמדת באות כוח התובע, עורכות הדין נרדה בן צבי ולנה מור, בהודעתן לבית המשפט מיום 22.5.17 הייתה כי הודעה זו של בא כוח התובע נמסרה באופן חד צדדי מבלי לקיים מגעים בין באי כוח הצדדים, והן רואות להסכמת הנתבעים לגישור מן השפה ולחוץ שכל המטרה היא לגרור ולדחות את בירורו והכרעתו של ההליך. לפיכך, ביקשו הן בשם התובע כי יקבעו מועדים להגשת סיכומים. אך לבסוף גם הצעה זו לא התקבלה.
  13. באי כוח התובע הודיעו כי עשו ניסיון נוסף לגישור ביום 5.6.17, לפני נציג אוניברסיטת בר אילן, ד"ר דוד יסלזון, אך ניסיון זה לא צלח (הודעת בא כוח התובע מיום 7.6.17), ועל כן ביקש בא כוח התובע שיקבעו מועדים לסיכומים.
  14. במהלך חקירתו החוזרת של פרופ' מנחם כהן, מסרה באת כוחו, עו"ד נרדה בן צבי, כי בהיבט אחר של הנושא – כנראה מחלוקת בין פרופ' כהן לאוניברסיטת בר אילן – התנהל גישור בפני כב' השופטת (בדימוס) של בית משפט זה, אורית אפעל-גבאי (עמ' 165, שורות 12-10); חבל שלא הוסכם כי היא תהיה מגשרת גם בתיק זה.
  15. הצעתי גם כי תתקיים ישיבה בין עורכי הדין, בלשכתי ובסיוע שלי, כדי להגיע להסכמות (עמ' 210, שורות 23-25). ואולם, כל הניסיונות לא הניבו פרי.
  16. [ראיתי לנכון, להזכיר, בהקשר זה, את דבריו של השופט, כתוארו אז, אליקים רובינשטיין, אשר הובא בפניו ערעור בענייני זכות היוצרים של מי שצילום את יצחק רבין ז"ל, כנגד הנתבע שהשתמש בתמונה זו לצורך מדליה שהוטבעה בנורבגיה, כחלק מסדרת מדליות של זוכי פרס נובל לשלום (רע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף (2012); להלן – "פרשת ויינברג"). וכך אמר (סעיף א סיפא לחוות דעתו):

"לדעתי הצנועה הסתבך תיק זה מעל ומעבר לנחוץ. אינני יודע אם היו מאמצי גישור בשלב כלשהו, אך הודאה מצד המשיב בכך שעשה שימוש בתמונת המבקש, גם אם לשיטתו שלו אין זו העתקה במלוא מובנה, תוך מתן 'קרדיט' ראוי לעניין הזכות המוסרית, ואולי תשלום מסוים למבקש – היו חוסכים שבע שנות התדיינות ומשקפים פתרון של שכל ישר, מצרך נדיר מדי במחוזותינו".

על אף דברים אלה, נכתב על ידי בית המשפט העליון פסק דין עקרוני וחשוב בענייני זכויות יוצרים, בכלל, וזכויות צילומים, בפרט, כאשר חוות הדעת המרכזית ניתנה על ידי המשנה לנשיא בדימוס אליעזר ריבלין, וחוות הדעת הנוספות ניתנו על ידי השופטים (לימים אף הם המשנה לנשיא) אליקים רובינשטיין וחנן מלצר].

  1. על כן, אין מנוס ממתן פסק דין, על פי הדין, וזאת לאחר שאפשרתי לבאי כוח הצדדים הגשת סיכומים מפורטים מטעמם, כאשר סיכומים הוגשו בחלק האחרון של שנת 2017. מתן פסק הדין התעכב עקב היותי בשבתון, והקדשתי לכתיבתו את פגרת הקיץ של שנת תשע"ח (2018).
  2. התקיימו קדמי משפט בנושאים של הליכים מקדמיים, מועדי הגשת תצהירים ושאלונים לאורך שנת 2015, ובמהלכן נעשה ניסיון לצמצם את המחלוקות ולהגיע לפלוגתאות; אך, ללא הצלחה.
  3. במסגרת זו של קדמי משפט הוגש מסמך – שלבסוף היה חלק מן הראיות – והוא מכתבו של עו"ד דרור פרנקל, היועץ המשפטי של אוניברסיטת בר אילן, מיום יב בשבט תשע"ה (1.2.15), הממוען לב"כ הנתבעים, עו"ד גלעד קורינאלדי, שזה לשונו:

"לאחר עיון בכתב התביעה שהוגש על ידי פרופ' מנחם כהן ובכתב ההגנה שהוגש על ידי מרשך, ולאחר בדיקת הנושא, התבקשתי על ידי מרשתי להודיעך כדלקמן:

האוניברסיטה אינה סבורה שהחוקרים פרופ' עופר וד"ר יעקבס חרגו בחיבורם 'תוספות רמב"ן לפירושו לתורה שנכתבו בארץ ישראל' מפעילות אקדמית מקובלת, ואינה רואה במחקרם ובספר שיצא בעקבותיו משום הפרת זכויות יוצרים".

  1. בתיק זה הוקדשו ישיבות תשע ישיבות להוכחות, והפרוטוקול משתרע על פני כ-800 עמודים. יש בתיק 189 מסמכי נייר וניתנו במהלכו 63 החלטות.
  2. הראיות – מבט על
  3. בתיק זה הוגשו תצהירים, כעדות ראשית, והמצהירים נחקרו, בהרחבה וכמעט ללא הגבלת זמן, על תצהיריהם, כאשר לא אחת ישיבות בית המשפט התארכו עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות.
  4. מטעם התובע הוגשו, ביום 31.8.15, שני תצהירים (הכוללים עם נספחיהם – 171 עמודים):

א. התובע פרופ' מנחם כה, הגיש תצהיר מפורט, הנושא כותרת "תצהיר וחוות דעת מומחה" המשתרע על פני 25 עמודים, ו-44 נספחים. פרופ' כהן נחקר במשך שתי ישיבות על תצהירו:

(1) ביום ז בחשוון תשע"ו (20.10.15), עמ' 19-91;

(2) ביום ט אדר א תשע"ו (18.2.16), עמ' 99-105 (פרוטוקול מוקלד), עמ'
106-163 (פרוטוקול מוקלט), ובעמ' 163-165 חקירה חוזרת.

ב. בנו של התובע, עמנואל כהן, הגיש תצהיר וחוות דעת מומחה בתחום הסטטיסטיקה המתייחסת לשימושים שנעשו בספר, אל מול נוסח מקראות גדולות הכתר, הן במהדורה המקוונת והן במהדורה המודפסת. ובחלק השני של תצהירו הוא כולל מידע, כעד, על מה שארע בכנס השקת הספר, שם היה נוכח. העד עמנואל כהן, נחקר בחקירה נגדית ביום ט אדר א תשע"ו (18.2.16), עמ' 167-198 חקירה חוזרת, ש­ם, בעמ' 198-203.

  1. מטעם הנתבעים, הוגשו תצהיריהם של הנתבעים 1-2, שני תצהירים מטעם נתבעת 3, תצהיר מטעם נתבע 4, וכן שתי חוות דעת של מומחים חיצוניים (ביחד, כל התצהירים, על נספחיהם, הגיעו ל-204 עמודים), הכול כמפורט להלן:
  2. פרופ' יוסף עופר, נתבע מס' 1, הגיש תצהיר מפורט, הכולל 28 עמודים, ונספחים. הוא נחקר חקירה נגדית בישיבת בית המשפט ביום ח באייר תשע"ו (16.5.16), עמ' 211-305, וכן בישיבת יום ט"ו סיון תשע"ו (21.6.16), עמ' 309-395, ובהמשך בישיבת יום כ"ז סיון תשע"ו (3.7.18), עמ' 403-482, וחקירה חוזרת, שם, בעמ' 482-492.
  3. ד"ר יהונתן יעקובס, נתבע מס' 2 הגיש אף הוא תצהיר (הכולל 9 עמודים ונספחים). הוא נחקר בחקירה נגדית בימים אלה: כב" אלול תשע"ו (25.9.16), עמ' 639-656; ביום כ"ה חשוון תשע"ז (27.11.16), עמ' 665-742; ביום ה כסלו תשע"ז (5.12.16), עמודים 744-808, וחקירה נגדית, שם, בעמ' 808-814.
  4. הרב ד"ר יהודה ברנדס, ראש מכללת הרצוג (נתבעת 3), הגיש תצהיר ונחקר חקירה נגדית ביום כ"ב אלול תשע"ו (25.9.16), עמ' 593-629, וחקירה חוזרת בעמ' 629-631.
  5. עו"ד יהושע הרלינג, סמנכ"ל מכללת הרצוג (נתבעת 3) וחבר הנהלתה הגיש תצהיר ונחקר חקירה נגדית ביום כ"ב אלול תשע"ו (25.9.16), עמודים 632-638, וחקירה חוזרת, בעמ' 638.
  6. ד"ר יעקב דויטש, הנתבע 4, האיגוד העולמי למדעי היהדות הגיש תצהיר ונחקר חקירה נגדית ביום כ"ז סיון תשע"ו (3.7.16), עמודים 527-533, וחקירה נגדית בעמ' 533-534.
  7. עד חיצוני, פרופ' משה בר אשר, הגיש חוות דעת מומחה, ונחקר עליה ביום כ"ז בסיון תשע"ו (3.7.16), עמודים 493-526.
  8. עד חיצוני נוסף, פרופ' אביעד הכהן, הגיש אף הוא חוות דעת מומחה אשר עליה נחקר ביום כ"ב אלול תשע"ו (25.9.16), עמ' 549-588, וחקירה חוזרת בעמ' 588-593.
  9. ניתוח הראיות – ייערך בחלק הדיון.
  10. עתה, אביא את תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם, וניתן לערוך השוואה בין האמור בסיכומים לבין הטענות בכתבי התביעה ההגנה והתשובה (פרקים ג-ה לעיל), והאם הראיות הביאו לשינוי או לחיזוק או להחלשה של טיעוני מי מהצדדים.
  11. טענות התובע בסיכומיו

ח.1 טיעונים כלליים

  1. בפתח סיכומי התובע, בפרק הנושא כותרת "פתח דבר", טוענות עורכות הדין נרדה בן צבי ולנה מור, ב"כ התובע, כי "כפי שהוכח בהליך זה, הנתבעים רמסו ברגל גסה את זכויותיו המוסריות של התובע, העתיקו מיצירותיו רבות המוניטין 'מקראות גדולות הכתר' –פרי עמל, מחקר, חשיבה ולימוד של עשרות שנים שהשקיע פרופ' כהן – מאות קטעים שלא בשם אומרם ואף סילפו אותם כרצונם תוך התעלמות בוטה מזכויותיו של התובע. כל זאת, עשו הנתבעים בכוונת מכוון, בחוסר תום לב רבתי, על מנת לקומם את שמם ויוקרתם המקצועית של מחברי הספר המפר כחוקרים, על חשבון המוניטין הרב של מקראות גדולות הכתר ופרופ' כהן" (סעיף 2 לסיכומי התובע; ההדגשה במקור).
  2. גם בהמשך, כאשר מתייחסים באות כוח התובע לספר שהוציאו הנתבעים 3 ו-4, שמחבריו הם הנתבעים 1 ו-2, חוזרות ב"כ התובע, על כך כי במסגרתו של ספר זה, "העתיקו ללא אישור של כהן מאות קטעים מתוך פירוש הרמב"ן המופיע במקראות גדולות הכתר – על מרכיביהם הייחודיים והחדשניים, סילפו ופגעו בשלמות היצירות, פגעו במוניטין של כהן ואף ניכסו לעצמם חלקים נרחבים מפרי מחקרו ועמלו של כהן, מבלי לתת לו כל קרדיט – ודאי שלא קרדיט בהיקף ובמידה המקובלים בנסיבות העניין" (סעיף 4 לסיכומי התובע).
  3. טענה נוספת על הפרה, מייחסות באות כוח התובע לנתבעים 1 ו-2, בפרסום שבאתר האינטרנט של מכללת הרצוג (נתבעת 3). טענת התובע היא כי "גם בקבצים אלה העתיקו הנתבעים 1-2 ללא אישור מאות קטעים מתוך פירוש הרמב"ן כפי שנקבע והובא במקראות גדולות הכתר – על מרכיביהם הייחודיים והחדשניים, סילפו ופגעו בשלמות היצירות, פגעו במוניטין של כהן וניכסו לעצמם חלקים נרחבים מפי מחקרו ועמלו של כהן מבלי לתת לו קרדיט ראוי!" (סעיף 5).
  4. אשר לכוונה של הנתבעים, טענת ב"כ התובע הינה זו (סעיף 6 לסיכומי התובע; ההדגשה במקור):

"הגם שהתובע איננו חייב במסגרת הליך זה להוכיח כוונה מצד הנתבעים להפר את זכויותיו של כהן, שכן בהתאם לדין די בעצם ההפרה כדי להטיל חובת פיצוי על הנתבעים – הרי שלמעלה מן הצורך הוכיח התובע במסגרת הליך זה כי הנתבעים הפרו במכוון ובמודע את זכויות כהן ופעלו בכוונה לגמד ואף להעלים את מפעלו ואת פועלו. המודעות והכוונה שהוכחו היטב כפי שיפורט להלן, מוסיפים משנה חומרה למעשי הנתבעים ואת המשפט הנכבד יתבקש לתת להם משקל רב בעת שיפסוק לכהן פיצויים."

  1. עדיין במסגרת הפרק הכללי של הסיכומים, טוענות ב"כ התובע, לעניין האישור שקיבלו הנתבעים, בדיעבד, לשימוש ביצירות מקראות גדולות הכתר מאת אוניברסיטת בר אילן, אליה העביר כהן, את הזכויות יוצרים הכלכליות, כי ניסיון זה, נועד, כלשון הסיכומים, "להכשיר את השרץ"; ומסבירות זאת באות כוח התובע, כדלקמן: "בניסיון זה אין מאום שכן ממילא אין בכוחה של האוניברסיטה לתת את מה שאינו בידיה: הזכויות המוסריות של כהן היו ונותרו שלו, ושלו בלבד ואוניברסיטת בר אילן לא התיימרה לתת ולא נתנה הכשר לפגיעה בזכויותיו המוסריות של כהן. אמור מעתה, לא זו בלבד שהנתבעים פנו לאוניברסיטת בר אילן בדיעבד, לאחר הפגיעה בזכויותיו של כהן אלא שכל אישור שיכולה הייתה האוניברסיטה לתת, הנו אישור לשימוש בזכויות היוצרים בלבד הכפוף לשימוש תוך שמירה על זכויותיו המוסריות של כהן – מתן קרדיט ראוי והולם והעדר סילוף של היצירה" (סעיף 7 לסיכומי התובע).
  2. מול טענת נתבעים בעניין החופש האקדמי, תשובת ב"כ התובע היא, כי בפנינו ניסיון ליצור "מסך עשן", וזאת, "בהבינם כי לא עומדת להם כל הגנה כנגד תביעתו המוצדקת של התובע", וכך הן כותבות (סעיף 8 לסיכומי התובע; ההדגשות והקווים במקור): "גם בטיעון זה אין מאום שהרי לתובע אין כל עניין להפריע לחופש האקדמאי של הנתבעים – הנתבעים רשאים וחופשיים כמובן לכתוב כל כתיבה אקדמאית שירצו, אך זאת בכפוף לדין. מובן שגם בשם 'החופש האקדמאי' אין יכולים הנתבעים לנכס לעצמם את יצירתו של כהן, לסלפה ולעשות בה שימוש כאילו היא יצירה עצמאית שלהם וללא מתן קרדיט!"
  3. הסעיף האחרון (9) בפרק הכללי של סיכומי התובע, מתייחס, במידה מסוימת אל השופט, אישית; וכך נכתב בו (ההדגשות והקווים במקור):

"בניסיון נואל נוסף להציל את עורם מתביעתו והמוצדקת והמוכחת של התובע, ניסו הנתבעים במסגרת הליך זה להשפיע על דעתו של בית המשפט הנכבד באמצעות 'מצעד המכובדים' אותם הושיבו באולם בית המשפט במהלך הדיונים שהתקיימו בתיק. וכך, הוצעדו לאולם בית המשפט חוקרים, פרופסורים ומרצים ידועים ומוערכים מתוך מחשבה כי הפגנת התמיכה של מכובדים אלה בנתבעים לעיני בית המשפט הנכבד, תעניק לנתבעים יתרון בהליך זה. יש לראות בחומרה רבה ניסיון בוטה זה להשפיע על בית המשפט שהרי ידוע הוא שבית משפט נכבד זה פוסק ויפסוק לפי הדין בלבד. גם ניסיונם של הנתבעים לבקש את רחמי בית המשפט בטענה שפסיקה כנגדם עלולה להזיק לקרירה שלהם – אין בה כדי להועיל לנתבעים שהרי לא רק זאת שעל הנתבעים לשאת באחריות בגין מעשיהם, בהתאם להוראות הדין, אלא גם שהצדק מחייב את בית המשפט לראות לנגד עיניו לא רק את הנתבעים – אשר הפרו את זכויות התובע, אלא גם ואף בעיקר את התובע – פרופסור מכובד ורב מוניטין אשר עמל כל חייו על מפעל חיים, וסובל מעוגמת נפש ופגיעה רבה בשל מעשיהם החמורים של הנתבעים! בית המשפט הנכבד מתבקש לעשות צדק במסגרת פסיקתו ולקבוע בפסק הדין קביעות נחרצות כנגד הנתבעים. התובע תולה יהבו בכבוד בית המשפט, כגורם היחיד שביכולתו לעשות עמו צדק באמצעות קביעות ברורות כי הנתבעים עוולו כלפיו, הפרו את זכויותיו, סילפו את מפעל חייו ופגעו במוניטין הרבים שלו, וזאת בחוסר תום לב ובכוונת מכוון".

ח.2 יצירות התובע מוגנות על פי דיני זכויות היוצרים ואינן "נחלת הכלל"

  1. טענת התובע היא, כי במפעל מקראות גדולות הכתר, יש מאפיינים ייחודיים הכוללים כמה עשרות מחקרים טקסטואליים, ובהם הדרה לפי כתבי יד של הטקסט המקראי עצמו, המסורה, פרשנים שונים ותרגומים לארמית, תחת קורת גג אחת, כאשר נוסף להם אפראט ייחודי הנקרא "עין המסורה", וכל זאת נעשה ע"י הנהגתו של פרופ' מנחם כהן, התובע (סעיפים 10 עד 12 לסיכומי התובע), תוך הדגשה כי "כל התהליכים, בחירת כתבי היד שישמשו לקביעת נוסח הטקסט, קביעת המדגמים להשוואה, השוואת כתבי היד בקטעי המדגם, והכרעות הנוסח נעשו לפי דרכו המדעית של כהן" (סעיף 12, עמודים 3-2; ההדגשות הן במקור). ביחס ל"חלוקת העבודה" – נטען כי בחירת כתבי היד נעשתה על ידי פרופ' מנחם כהן באופן אישי, על ידו, והשאר – על ידי צוות עובדי מפעל מקראות גדולות הכתר, שעבדו תחת הנחיות מפורטות וברורות של פרופ' כהן ואשר הביאו להכרעתו כל ספק (סעיף 12 סיפא לסיכומי התובע).
  2. אשר לנושא המשפט שלפנינו, שהוא טענת התובע, שהנתבעים בספרם על תוספות הרמב"ן, העתיקו ממנו – מסבירות באות כוח התובע, כי ההדרה של פירוש הרמב"ן במפעלי מקראות גדולות הכתר, נעשתה גם היא ע"י פרופ' כהן, התובע, "לפי שיטה שפיתח ושכלל כהן הכוללת סריקה בשני קטעי מדגם של כל כתבי היד שניתן היה להשיג, השוואתם, ובחירה מתוכם של כתב היד הטוב ביותר כנוסח היסוד ושל 3-4 כתבי יד נוספים כקבוצת הביקורת. כתבי יד אלו הושוו במלואם ומתוכם נוצר הנוסח לאחר הכרעות נוסח בכל מקום שהיה חשש לשיבוש" (סעיף 13 לסיכומי התובע).
  3. נושא נוסף שעלה במהלך הדיונים, ואשר ב"כ התובע רואים בו את אחד מפעולותיו החשובות של פרופ' כהן בהכנת מקראות גדולות הכתר, הוא "עזרי הטקסט", אשר נועדו לסייע ללומדים בהבנתם, ביחס לטקסט המילולי של הפירושים, ובתוכם, גם בפירוש הרמב"ן. "עזרי הטקסט" הם: "כלי עזר להבנת הטקסט כפי שמבין אותו ומפרש אותו כהן" (סעיף 14 לסיכומי התובע). בסיכומים מוסבר, כי "עזרי הטקסט" הינם: "סימונים, הפניות ואלמנטים שונים, כגון: פיסוק, ניקוד, סימון מובאות, סימון תוספות בפירוש, הדגשת מילים מן הפסוק הנדון, ציון מראי מקומות, פישוט ראשי תיבות, ציון הבדלים בין נוסח הפסוק שעמד בפני המפרש ובין נוסח המסורה שבמהדורת שבמקראות גדולות הכתר, מדיניות הצגה עקבית לגבי ביטויים מסוימים (כמו ציון מספר מילולי ולא ראשי תיבות של אותיות הנוהגים לעיתים בכתבי יד) ועוד. כפי שהסביר התובע בתצהירו (ס' 25) עזרי הטקסט הינם תוצר מקורי של עבודה עצומה שהתבצעה במשך שנים רבות, המבוססת על ידע ומחקר מדעי. התקנתם חייבה ידע ומחקר בלשון המקרא, בלשון העברית של ימי הביניים, בנוסח המסורה, בפרשנות ימה"ב, והתעמקות בתכנים של כל פירוש ופירוש" (סעיף 14 לסיכומי התובע). ובהמשך הסיכומים מוסבר, כי "גם סימון תוספות פירוש נעשה על סמך מחקר חלוצי של כהן העוסק בזיהוי תוספות פירוש בכתבי יד – ובמסגרתו סומנו תוספות רבות (בתוך סוגריים מרובעים) – בנוסח הפירושים השונים של מקראות גדולות הכתר, לראשונה במהדורה כלשהי של מקראות גדולות (סעיף 15 לסיכומי התובע; ההדגשה במקור). ולכן, לשיטת ב"כ התובע, כל אלה מוכיחים את ייחודיותה ואת מקוריותה של מהדורת הכתר, אשר מעניקות לה הגנה וזכויות יוצרים (סעיף 16 לסיכומי התובע), כאשר הבסיס לכך הוא סעיף 4(א) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (המובא בסעיף 17 לסיכומי התובע), ופסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת קימרון (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817) שעסקה בנושא דומה (סעיף 18; עוד אדרש לפסק דין זה – בהרחבה – בחלק הדיון, להלן).
  4. כנגד טענות נתבעים כי נוסח פירוש הרמב"ן במהדורת הכתר, על הטקסט המילולי, עזרי הטקסט וסימוני תוספות הפירוש, כל אלה אינם ייחודיים, ולכן, אין לתובע זכויות בהם – עונות ב"כ התובע, כי יש מקוריות רבה בטקסט שההדיר כהן, ועל כן, הוא זכאי להגנת דיני זכויות היוצרים (סעיף 19 לסיכומי התובע). בכל מקרה, גם טענה זו של הנתבעים מתייחסת אך ורק לניקוד, לפיסוק ולסימון מראי המקומות; מכאן מסיקות ב"כ התובע, כי הנתבעים מודים בייחודיותם של יתר עזרי הטקסט (סעיף 20 לסיכומי התובע).
  5. לעניין הייחודיות של עזרי הטקסט, אשר באה לידי ביטוי בכך שהצבתם ומיקומם מבטאים עבודה פרשנית, שהיא היצירה המוגנת על פי דיני זכויות היוצרים, מזכירות ב"כ התובע, את דברי הרב ד"ר ברנדס, ראש מכללת הרצוג (נתבעת 3), שהעיד כי פיסוק היא פעולה פרשנית בכל טקסט ודברים אלה חלים על יתר עזרי הטקסט כולם (סעיפים 21-22 לסיכומי התובע).
  6. ב"כ התובע מתמודדות עם הטענה, לפיה כהן עצמו העתיק את רוב מראי המקומות ממהדורת שעוועל של הרמב"ן (שקדמה למהדורת הכתר בשנים רבות), והן מדגישות, כי במהדורת הכתר נכללו מראי מקום רבים שלא הופיעו במהדורות שקדמו להן, וכולן נקבעו על פי בדיקה עצמאית של מפעל הכתר; ובכל מקרה, בשלב הראיות, לא הביאו הנתבעים הוכחות לסתור טענה זו (סעיף 23 לסיכומי התובע).
  7. לשיטת התובע, עצם ההודאה של הנתבעים בכתב הגנתם ביוקרתה ובאיכותה של מקראות גדולות הכתר, ובכבודן ועצמאותן של יצירות מקראות גדולות הכתר, בספר ובאתר, יש בה כדי להוות הודאה מטעם הנתבעים, כי התקיים התנאי של דרישת המקוריות על פי דיני זכויות היוצרים (סעיף 24 לסיכומי התובע).
  8. עצם טענת הנתבעים, כאילו ביקשו אישור מאוניברסיטת בר אילן – בעלת הזכויות הכלכליות במקראות גדולות הכתר – לשימוש שעשו למקראות גדולות הכתר, מהווה, לשיטת התובע, "הודאת בעל דין מטעם הנתבעים לקיומן של זכויות יוצרים ביצירות אלה" (סעיף 25 סיפא לסיכומי התובע).
  9. מבחינה סגנונית, מתוארת טענת הנתבעים, כי מקראות גדולות הכתר, הן נחלת הכלל ואינן מוגנות בזכויות יוצרים, כי הטקסט התנכ"י שייך לבורא עולם ופירוש הרמב"ן אינו שייך לאף אחד, במלים אלה: "טענה מופרכת" (סעיף 27 רישא לסיכומי התובע); או "טענה כה מגוחכת עד כי אינה ראויה להתייחסות" (סעיף 28 לסיכומי התובע). בהקשר זה, מוסיפות וטוענות באות כוח התובע, כי אם אכן מדובר בנחלת הכלל, לא מובנת טענת הנתבעים כאילו קיבלו אישור מאוניברסיטת בר אילן להשתמש במקראות גדולות הכתר; על כל פנים, עצם קבלת האישור, לטענת הנתבעים, יוצרת מניעות, והנתבעים מושתקים מלטעון טענת "נחלת הכלל", ביחס ליצירות המוגנות שיצר פרופ' כהן (סעיף 29 לסיכומי התובע).
  10. אולם, עיקר הטענה של התובע בעניין זה, היא זו: "כפי הידוע היטב גם לנתבעים, הטקסט הכלול במהדורת הכתר הוא פרי עבודתו והשקעתו של כהן, אשר עמל במסגרת מפעל חייו על שחזור הטקסט המקורי, והעובדה שאבני היסוד של עבודתו הנם הטקסט המקראי ופירושו של הרמב"ן אינה גורעת מזכויות היוצרים ביחס ליצירה שיצר כהן – שחזור הפירוש המקורי, והוספת עזרי הטקסט שלא נכללו בטקסט המקורי" (סעיף 30 לסיכומי התובע). כתמיכה לטענותיהן, מזכירות ב"כ התובע, פעם נוספת, את פסק הדין בעניין קימרון, שהוא ההדרה של טקסט מפוענח של מגילות שנמצאו במערות קומראן, ובית המשפט העליון קבע, כי אין מדובר ב"נחלת הכלל", אלא בזכויות יוצרים של המהדיר המגיש את הטקסט לקוראים, בהוספת עזרי הטקסט של הכותב (סעיפים 31-32 לסיכומי התובע).

ח.3 זכויותיו המוסריות של התובע מוגנות על פי דיני זכויות היוצרים

  1. בפרק השלישי של הסיכומים, מבססות ב"כ התובע את זכויותיו של פרופסור כהן, כ"זכויות מוסריות", על פי דיני זכויות היוצרים, תוך הסבר כי זכויות אלה היו ונותרו בבעלותו של כהן על פי סעיף 46 לחוק זכות היוצרים, שכן הוא הגה את רעיון יצירת מקראות גדולות הכתר, תיכנן ועיצב באופן עצמאי את דרכי הביצוע של הרעיון – מבחינת תוכנית, צורנית ואדמיניסטרטיבית – והוא זה אשר, כלשון הסיכומים, "מנצח על הוצאתו אל הפועל במשך עשרות שנים מיום שהקים לצורך כך את המפעל. בהיותו יוצר היצירה, כהן הינו גם הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה" (סעיפים 33-34 לסיכומי התובע).
  2. בעניין זה מצטטות ב"כ התובע חלק מן ההסכם שנערך בשנת 1991 בין התובע לבין אוניברסיטת בר אילן, הכולל הצהרה כי עבודתו של התובע במפעל כתר היא "יצירה מקורית שטרם פורסמה וכי הוא לא העביר את זכות היוצרים ולא העניק לאחר חלק כלשהו בזכויות היוצרים" (הקטע המלא מצוטט בסעיף 35 לסיכומים). מכוח זאת, לטענת התובע, הוא היה ונשאר בעל הזכויות המוסריות הבלעדי של "מקראות גדולות הכתר", וכי זכות מוסרית זו, על פי סעיף 45 לחוק זכות היוצרים, אינה ניתנת להעברה ונותרת בידי היוצר, גם אם העביר את זכות היוצרים ("הכלכלית") לאחר (ראה סעיפים 36-39 לסיכומים, שם מובאים גם דברי מלומדים ומצוטט קטע מפסק הדין בפרשת קימרון).
  3. כנגד טענת הנתבעים, כאילו מקראות גדולות הכתר הוא פרויקט רב שותפים, ולכן אין לתובע את זכויותיו המוסריות במקראות גדולות הכתר, משיבות ב"כ התובע כי הנתבע 1 עצמו (פרופ' יוסף עופר) – שהיה אחד מעובדי מפעל מקראות גדולות הכתר – התקבל על ידי פרופ' כהן למשימה זו, הוכשר ו/או הונחה על ידו, ואף נתבע 1, במאמר לכבוד התובע, ציין כי כהן הכשיר צוותים של עוזרי מחקר, שסייעו בידו ליישום תפיסותיו ביחס למחקר של מקראות גדולות הכתר (סעיף 40 לסיכומים).
  4. מעדותו של נתבע 1, פרופ' עופר, על עבודתו במפעל הכתר, ועל כך שחלק מעמדותיו לא התקבלו, מסיקות ב"כ התובע כי אכן פרופ' כהן, התובע, הוא זה שהיה המכריע האחרון במקרים שבהם יש צורך בשיקול דעת מיוחד, ולכן, מסקנת ב"כ התובע, היא זו: "זאת אומרת, שאין מאפיין ייחודי שמאפשר ליחס עבודה לעובד מסוים. לפיכך, תרומתם של עובדי המפעל איננה ייחודית או יצירתית" (סעיף 42 סיפא לסיכומי התובע). בהקשר זה, מובאת הוכחה נוספת ומובהקת להעדר שיקול הדעת העצמאי של פרופ' עופר במפעל הכתר: בעוד שבעבודתו במפעל הכתר הוא פעל על פי הנחיותיו של פרופ' כהן וסימן כ"תוספות הרמב"ן עצמו" רק תוספות שניתן לומר שהם של הרמב"ן, ותוספות שלא ניתן לומר בוודאות שהן של הרמב"ן עצמו, סימן פרופ' עופר בסוגריים מרובעים – כשיטת פרופ' כהן – הרי בספר נשוא המשפט, עבד פרופ' עופר לשיטתו שלו, ביחד עם ד"ר יעקובס, והם סימנו באופן נרחב יותר תוספות הרמב"ן עצמו (סעיף 43 לסיכומים).
  5. על פי ספרות משפטית ופסיקה המובאת (סעיפים 44-45 לסיכומי התובע), מסקנת ב"כ התובע היא כי כל מי שעבד במפעלי מקראות גדולות הכתר אינו שותף ליצירה, ותרומתם של אותם עובדים ואנשי צוות מפעלי מקראות גדולות הכתר – מבלי לזלזל בה – הינה טכנית בעיקרה, והיא, למעשה, יישום הנחיותיו של התובע, ולכן, אין היא מקיימת את דרישת המקוריות על פי הדין. על כן, מסקנת ב"כ התובע היא, כי אין לעובדי המפעל כל חלק בזכויותיו המוסריות של התובע, והתובע הוא הבעלים היחידי והבלעדי של כל הזכויות המוסריות במקראות גדולות הכתר (סעיפים 46-48 לסיכומי התובע).

ח.4 העתקת מהדורת הכתר אל הספר

  1. הפרק הרביעי של סיכומי התובע, נושא כותרת זו: "הנתבעים העתיקו את הטקסט של מהדורת הכתר אל הספר המפר, ואף ניסו להסוות את ההעתקה באמצעות מנגנון מתוחכם".
  2. לעניין עצם ההעתקה, טענת ב"כ התובע היא, כי בכך שהנתבעים 1-2 כתבו בספרם כי "נוסח הפנים שקבענו בספרנו יסודו בנוסח מקראות גדולות הכתר", די בה, כדי לקבוע כי רכיב ההעתקה הוכח, שכן להבנת באות כוח התובע "יסודו", משמעו "העתקנו" (סעיף 49 לסיכומי התובעים).
  3. לעניין הוכחת ההעתקה של הנתבעים, בספר, ממקראות גדולות הכתר, טענת התובע היא כי די להתבונן בספר, "ברפרוף קל", ולראות את היקף ההעתקה. לדעת ב"כ התובע, יש לקבל את חוות דעתו של עמנואל כהן, כי יש 99% של קירבה בין מקראות גדולות הכתר (המהדורה המקוונת והמודפסת), לבין הספר. על כן, מבקשות ב"כ התובע, כי בית משפט יקבע – כאמור בסוף חוות דעתו של עמנואל כהן – כי "נוסח הספר המפר הוא בבחינת העתקה של נוסח מהדורת הכתר המעודכנת על כל רכיביו" (סעיף 50 לסיכומי התובע).
  4. לטענת ב"כ התובע, אין צורך להוכיח את אופן ההעתקה, ודי בעצם ההעתקה (סעיף 51 רישא לסיכומי התובע). אך, ב"כ התובע, החוזרות וטוענות כנגד תום ליבם של הנתבעים, מבקשות כי בית המשפט יקבע כי "מנגנון ההעתקה המתוחכם של הנתבעים מתחזה להיראות 'מחקר עצמאי', אך למעשה מדובר במראית עין בלבד" (הסיפא של סעיף 51 לסיכומי התובע; ההדגשה – במקור).
  5. לעניין אחרון זה, מתמודדות ב"כ התובע, עם טענתם המרכזית של הנתבעים – זכותם לערוך מחקר מדעי עצמאי – באופן הבא (סעיף 52 לסיכומי התובע; כל הסעיף מודגש במקור):

"ויודגש – ניתוח שיטת הנתבעים המובא להלן לא מובא בשום פנים כביקורת מדעית. כל מטרת ניתוח זה היא להוכיח כי עצם העובדה שהנתבעים נזקקו לטכניקה מתוחכמת זו – במסגרתה הם מתיימרים להציג את בחירת הנוסח 'כמחקר מדעי עצמאי', בעוד בפועל הנתבעים אימצו למעשה את נוסח הכתר – מעידה כי הנתבעים ידעו היטב שאסור להם להעתיק את נוסח הכתר ועל כן בחרו לנסות להסוות את ההעתקה תחת כסות 'המחקר העצמאי'".

  1. תזה זו, לשיטת התובע, מורכבת מעצם בחירת כתבי היד על ידי הנתבעים, שלדברי ב"כ התובע, "הינו השלב הקריטי ביותר במהדורה מדעית של טקסט והוא בעל ההשפעה הרבה ביותר על איכות התוצר של המחקר" (סעיף 53 רישא לסיכומי התובע), כאשר האסמכתאות לכך הן עדות הנתבע 2 – ד"ר יעקבס – ושל המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' אביעד הכהן (סעיף 53 מציעתא). והנה, מסבירות ב"כ התובע, כי הנתבעים התקשו להסביר כיצד נבחרו כתבי היד המובילים, לצורך העבודה בספר נשוא התביעה, כאשר הן גילו – במסגרת גילוי המסמכים – כי "הקריטריון הראשון לאיכות כתבי היד שנבדקו מבחינת דיוקם הוא מידת קרבתם לנוסח הכתר" (סעיף 54 מציעתא; הקו במקור; לטענת ב"כ התובע, בכך גם הודה פרופ' עופר בעדותו, כמצוטט, שם).
  2. לטענת התובע, הנתבעים עשו שימוש בנוסח הכתר, לצורך בחירת כתבי היד, בלי לדווח על כך לקוראים, בניגוד לטענת הנתבעים בדבר חובת השקיפות לציבור הקוראים (סעיף 56 לסיכומי התובע).

יתרה מזו, מוסיפות וטוענות ב"כ התובע, כי בחירת כ"י מינכן 137-8 – כאחד משמונת כתבי היד שבחרו הנתבעים – שכלל לא נבדק על ידי הנתבעים 1-2, ואשר שימש בסיס למקראות גדולות הכתר (כ"י יד זה נבחר על ידי פרופ' כהן כנוסח היסוד של הכתר), מוכיח את שלושת הטענות הבאות של התובע (סעיף 57 סיפא לסיכומי התובע; הקו במקור):

"(1) הנתבעים לא ביצעו מחקר עצמאי אלא הסתמכו על הבדיקה שביצע כהן;

(2) כחלק מהפגיעה בזכותו של כהן לקרדיט העלימו הנתבעים עובדה זו ולא גילו בשום מקום שהם הסתמכו על בדיקת התובע;

(3) ע"י בחירת כתב היד הקרוב ביותר לנוסח הכתר ביצעו הנתבעים וידאו נוסח מראש כי הנוסח שיתקבל בסוף 'מחקרם' יהיה דומה עד כדי כמעט זהות לנוסח הכתר".

  1. שלב נוסף בטיעוני התובע הוא זה (הרישא של סעיף 58 לסיכומי התובע; הקווים – במקור):

"לאחר 'בחירת' כתבי היד, גם בשלב הכרעות הנוסח לא הפעילו הנתבעים כל שיקול דעת עצמאי, שהרי היכולת של הנתבעים לוודא מראש כי הנוסח הסופי שיתקבל אכן יהיה דומה מאד לנוסח מהדורת הכתר, היה תלוי ביישום של אותה שיטת ההכרעה שעבדה טוב במדגם ו'ניטרלה' את כתבי היד השגויים – זוהי שיטת ההכרעה לפי עיקרון רוב ומיעוט בלבד!".

  1. כנגד טענת הנתבעים, לפיה, הם לא הכריעו את הנוסח באופן אוטומטי על פי רוב כתבי היד, וכי "מלאכה זו היא בבחינת אמנות", כלשון סעיף 86 לתצהירו של פרופ' עופר, נתבע 1, כותבות ב"כ התובע את הדברים הבאים (סעיף 59 רישא לסיכומי התובע, ההדגשות והקווים במקור):

"אך בשום מקום – לא בתצהיריהם, לא בעדויותיהם הארוכות ולא בכל שלב של ההליך הארוך שהתנהל בענייננו – לא הצביעו אפילו על מקרה אחד (!!!) בו הם הכריעו שלא באופן טכני ואוטומטי לפי רוב ואף הודו בחקירותיהם כי לא נתנו לקוראיהם הסבר כלשהו על שיקולי הכרעה כלשהם".

לאחר הבאת קטעים מעדותו של פרופ' עופר (סעיף 59 מציעתא, עמ' 9-10, לסיכומי התובע), מסכמות ב"כ התובע ואומרות (סעיף 59 סיפא לסיכומיהן): "ממילא ברור, כי הכרעות נוסח שנעשות לפי קריטריון של רוב ומיעוט אינן 'אמנות' ואין בהן כל שיקול דעת או עבודה מדעית – 'מכריע' הנוסח יכול להיות כל ילד שיודע לספור עד שמונה ואפילו תוכנת אקסל פשוטה".

  1. ב"כ התובע מציינות בסיכומיהן, כי יש הבדל בין נוסח תקליטור הכתר לבין הנוסח המעודכן, ולאור זאת מתמודד התובע עם טענות הנתבעים כדלקמן (סעיף 60 לסיכומי התובע; הקו במקור):

"בהקשר זה יוער, כי טענת הנתבעים כאילו ישנם '1,800 הבדלים' בין הנוסח המפר לבין הכתר ... הנה הטעיה בוטה מבית היוצר של הנתבעים אשר נועדה להסוות את שיטת ההכרעה האוטומטית של הנתבעים, כיוון שאותם '1,800 הבדלים' מתייחסים לנוסח תקליטור 2005, שכלל שלושה ספרים לא מוגהים, ולא לנוסח המעודכן של מהדורת הכתר (הספרים והמהדורה המקוונת) – אשר ביחס אליו לא ידעו הנתבעים, כאמור, להצביע על כל הבדל. נזכיר כי הנתבעים הודו במהלך חקירתו הנגדית של עופר כי הנוסח המעודכן של מהדורת הכתר עמד לנגד עיניהם בעת כתיבת ספרם ... ".

  1. וכך מסתיים הפרק הרביעי של סיכומי התובע, לעניין ההעתקה של הנתבעים וניסיון ההסוואה (סעיף 61; הקווים וסימן הקריאה – במקור):

"הנה כי כן – הנתבעים היו מודעים לבעייתיות הגדולה שבהכרעה אוטומטית, אך נאלצו לבחור בה כדי להיצמד לנוסח ה'כתר'. עובדה זו מוכיחה כי הנתבעים הבינו וידעו היטב שהטקסט שהוצג על ידיהם כפרי מחקר עצמאי היה לאמיתו של דבר העתקה מתוחכמת של נוסח מהדורת הכתר וכי הנתבעים התאמצו להסוות העתקה זו ביודעם כי היא אסורה! דברים אלה מוכיחים כי 'מחקרם' של הנתבעים הנו למראית עין בלבד ולמעשה הנתבעים זרקו את החצים ולאחר מכן שרטטו את המטרה סביבם ואף מוכיחים כי בכוונת מכוון העלימו הנתבעים מקוראיהם את השימוש שעשו במקראות גדולות הכתר על מנת להסוות את ההעתקה ממקראות גדולות הכתר!".

ח.5 העתקת תקליטור הכתר לאתר מכללת הרצוג

  1. כמוסבר בסעיפים 62-64 לסיכומי התובע, הנתבעים הכינו באתר המכללה "אתר מלווה לספר וקובצי עזר", שבו יש 10 טורים, כאשר הטור הראשון, הימני, הוא "נוסח היסוד", שהוא נוסח מקראות גדולות הכתר, כאשר פרופ' עופר כותב – באחד מהסבריו – כי "בעצם הבחירה בנוסח מהדורת הכתר כנוסח יסוד לצורכי השוואה, היה משום הצהרה שלנו שנוסח זה הוא משובח" (סעיף 64 לסיכומי התובע; אך, מול זאת מובא – בסיפא של סעיף 64 לסיכומי התובע – קטע אחר בתצהירו של פרופ' עופר, שבו נאמר כי "הנוסח המילולי שנקבע על ידינו לא היה משתנה כמעט בכלל, לו היינו משמשים בנוסח בסיס אחר").
  2. לטענת התובע, עירפלו הנתבעים, בכוונה, את המושגים "נוסח בסיס" ו"נוסח יסוד" (סעיף 65 לסיכומים), ואף התעלמו מכך שנוסח היסוד במהדורות המבוססות על כתבי יד, צריך להיות כתב יד, ולא נוסח סופי, כמו הנוסח של מקראות גדולות הכתר (סעיף 66 לסיכומים), ועל כן, מסקנת התובע היא זו (סעיפים 67-68; ההדגשות במקור):

"הבלבול שמנסים הנתבעים ליצור ביחס למונחים 'נוסח היסוד' ו'נוסח הבסיס' הנו מכוון ונועד לנסות להתחמק מטענת ההעתקה – הנתבעים סבורים שאם יכנו את נוסח הכתר 'נוסח בסיס' הדבר 'יוכיח' כי לא הייתה לו השפעה על הנוסח הסופי. ואולם, אם אכן זה היה המצב – ברור כי לא היה מקום לעמודת נוסח הכתר בקבצים, לא היה מקום להתייחס אליו כנוסח יסוד ולא היה מקום להשוות אליו את כתבי היד. מרגע שכך עשו הנתבעים – בהכרח שיש לנוסח הכתר השפעה על הנוסח הסופי של הנתבעים – ומכאן כי הנתבעים העתיקו את נוסח הכתר גם לאתר.

זאת ועוד, העובדה שעזרי הטקסט של נוסח הכתר, משולבים לכל אורך עשרת הטורים שבקבצי הנתבעים שבאתר, כולל כמובן טורי כתבי היד (כשמי שמסתכל בקבצים יכול לטעות ולחשוב שכתבי היד עצמם הכילו אותם) – מבליטים עוד יותר את ההעתקה, ומוכיחים אותה ביתר שאת".

ח.6 הנתבעים סילפו את הטקסט של מהדורת הכתר

  1. ב"כ התובע מצטטות, בפתח סעיף 69 לסיכומיהן, את האמור בעמ' 10 לספר, שבו נכתב על ידי הנתבעים 1-2, כי "נוסח הפנים שקבענו בספרנו יסודו בנוסח 'מקראות גדולות הכתר' ואת הנוסח הזה שינינו במקום הצורך'", והן רואות בכך הודאה של הנתבעים, כי הם "שינו את יצירתו של התובע כרצונם וכראות עיניהם מבלי לציין בפני הקורא מהו השינוי שעשו – כדי להוכיח את הסילוף. ויודגש כבר עתה, לפי הדין, שלמות היצירה היא אחת מזכויותיו הבסיסיות של היוצר, מי שמביא את יצירתו, אך גורע ממנה, משנה אותה או מוסיף עליה – פוגע בזכות הבסיסית ביותר של היוצר שיצירתו תובא בפני הקורא כפי שיצר אותה, ללא שינוי או סילוף" (סעיף 69 סיפא לסיכומים).
  2. ההסבר לכך, לשיטת התובע, נובע מ"בחירת" (המירכאות במקור) שמונת כתבי היד על ידי הנתבעים, וכי השינויים שנעשו בספר "פוגעים ביצירתו של כהן ומסלפים אותו, כפי שהוכח במסגרת הליך זה" (סעיף 70 סיפא לסיכומים).
  3. גם לעניין הסילוף הנטען, רואות ב"כ התובע צורך להתמודד מול טענת הנתבעים בדבר "החופש האקדמי", והן כותבות את הדברים הבאים (סעיף 71 לסיכומי התובע):

"ונדגיש שוב, אין בין החופש האקדמי לבין סילוף יצירה ופגיעה בשלמותה ולא כלום שכן לא זו בלבד שספרם של הנתבעים הינו ספר מסחרי ולא מחקר אקדמי, אלא שהנתבעים, כדרכם, מנסים לאחוז את המקל משני קצותיו, מחד, מנפנפים בחופש האקדמי 'לבקר יצירה ולהתקדם במחקר' ומאידך, רומסים ברגל גסה את כל כללי המחקר האקדמי הדורשים מכל חוקר ראוי לשמו, להקפיד ולהציג: זו היצירה אותה אני מבקר, זו היצירה שלי וזו הביקורת ולא להעתיק כרצונו יצירה של אחר, להציג אותה כפרי יצירתו, ולטעון כי יצירתו 'יסודה' במקראות גדולות הכתר ואותה 'שינינו במקום הצורך'!".

ח.7 הנתבעים העתיקו את עזרי הטקסט ממקראות גדולות הכתר ובכמה מקרים סילפו אותם

  1. לטענת התובע, יש בחומר הראיות מספיק הודאות של פרופ' עופר, כי בספר, עזרי הנוסח נלקחו ממקראות גדולות הכתר, ועל כך, הצהיר והעיד (סעיף 72 לסיכומים).
  2. טענה נוספת של ב"כ התובע היא, כי את אותם עזרי הטקסט, שהעתיקו הנתבעים ממקראות גדולות הכתר, הם סילפו ושינו (זאת לומדות ב"כ התובע גם מהניסוח הכללי שבעמ' 10 לספר, כי רק "לרוב" הביאו את סימני הפיסוק, ו"בדרך כלל" התבססו על מהדורת הכתר, כמוסבר בסעיף 75 לסיכומים), במקומות מסוימים, בארבעה נושאים, המפורטים בסעיף 73 לסיכומי התובע:
  3. בסימון התוספות – הנתבעים הורידו את הסוגריים המרובעים שבהם במהדורת הכתר מצוין "תוספת הרמב"ן עצמו", והוסיפו סימני סוגריים מזווים, לציון התוספות, לפי שיטתם של הנתבעים. סילוף זה, כלשונן של ב"כ התובע, "חומרתו רבה במיוחד בכך שהוא מציג את חוסר תום הלב של הנתבעים בניסיונם להסתיר את סימון התוספות של כהן במק"ג הכתר ואת שיטתו של כהן במחקר התוספות. בהקשר זה יש לראות גם את העלמת התוספות מהטבלה המסכמת".
  4. הנתבעים מחקו את עזרי הטקסט "בנוסחנו" ו"לפנינו", בחלקם הגדול, והוסיפו כמה אחרים.
  5. הנתבעים ביטלו את סימון ציטוטים מפרשנים אחרים בפונט שונה – והשתמשו בפונט אחיד.
  6. הנתבעים שינו את נוסח הטקסט המילולי, מנוסח התקליטור לנוסח המועתק ממהדורת הכתר, ולא שינו את עזרי הטקסט בהתאמה.
  7. לאחר הבאת ציטוט מדברי פרופ' עופר, כי יש לו חירות מדעית לעשות שינוי בעזרי הטקסט, למי שמשתמש במאגר המידע, כרצונו, עונות על כך ב"כ התובע כי זו "טענה שכמובן אינה נכונה, עומדת בניגוד לדין ומפרה את זכויות המוסריות של כהן" (סעיף 74).

ח.8 הנתבעים מונעים מהתובע את הקרדיט המגיע לו

  1. לנושא זה הוקדש הפרק התשיעי של סיכומי התובע (סעיפים 76-96, עמ' 13-16). עיקר הטענה של התובע היא, כי הנתבעים, לא רק שעשו שימוש נרחב ובלתי מורשה ביצירות התובע וסילפו אותם, אלא גם "הנתבעים הוסיפו חטא על פשע ושללו מן התובע את הקרדיט המגיע לו. הנתבעים העלימו בכוונת מכוון, לכל אורך הספר המפר את שמו של התובע כמהדיר ועורך של מק"ג הכתר. הדבר בולט במיוחד נוכח הקרדיט הבולט שנתנו הנתבעים 1-2 למהדירים ו/או עורכים אחרים, ולנוכח העובדה שהנתבעים 'הקטינו' את מהדורת 'מקראות גדולות הכתר' ביחס למהדורות אחרות, וזאת על מנת להימנע מלהזכיר את שמו של התובע" (סעיף 76 לסיכומי התובע; הקווים במקור).
  2. הבסיס המשפטי לטענה זו, מוסבר בסעיף 77 לסיכומי התובע, שזה לשונו:

"יודגש, כי בהתאם לדין הנתבעים אינם יכולים לצאת ידי חובתם באזכור כלשהו של שם התובע, אלא חובתם ליתן קרדיט היא 'בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין' (ס' 46(1) לחוק זכות יוצרים). על כך כתב המלומד גרינמן בספרו: 'ציון שמו של היוצר כשלעצמו אינו עומד בהכרח בחובת הייחוס, שכן על הייחוס להיות בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות המקרה. ציון שמו של סופר באותיות קטנות על העמוד הפנימי של ספרו לא ייחשב לציון בהיקף ובמידה הראויים' וכן: 'כאשר מצטטים מיצירתו של יוצר, יש לאזכר את שמו ליד הציטוט או בסמוך לו. נוסף לכך, כאשר תרם היוצר תרומה ליצירה המתפרסמת על ידי אחר, על האזכור להיות מובא בהבלטה כיאה לתרומה' (גרינמן, כרך ב' עמ' 845-846 וכן ת"א (ת"א) 46017/01 קפלנסקי ידידיה אדי נ' הרטוך נועם)".

  1. תחילה נטען, כי יש התעלמות מפרופ' כהן, כבר ב"פתח הדבר" בספר, שבו מצאו לנכון הנתבעים להודות ל-9 מוסדות וגופים שונים ול-21 בני אדם, "אולם לא מצאו לנכון לתת כל קרדיט בגין השימוש הנרחב ביותר שעשו בספר המפר בנוסח מק"ג הכתר ובשיטות עבודה של מפעל הכתר – לא לתובע ולא למפעל מק"ג הכתר" (סעיף 79 סיפא).
  2. בסעיף 80 רישא לסיכומי התובע מתוארת השמטת הקרדיט של התובע בספר, באופן הבא (הקווים במקור):

"הפעם הראשונה בה 'טורחים' הנתבעים לציין את השם 'מקראות גדולות הכתר' הנה בעמ' 10 לספר המפר שם הם כותבים: 'נוסח הפנים שקבענו בספרנו יסודו בנוסח 'מקראות גדולות הכתר', ואת הנוסח הזה שינינו במקום הצורך והתאמנו לגרסת רוב כתבי היד'. הנתבעים טוענים בעזות מצח שאמירה זו מהווה מתן קרדיט. אמירה זו, לא רק שאינה ראויה להיקרא קרדיט, אלא שהיא מלאכת מחשבת של השמצה!! – מצד אחד – מזכירים את מקראות גדולות הכתר, אך אינם מזכירים את מנחם כהן. מזכירים את מקראות גדולות הכתר אך משמיצים אותו בכך שאינו מדויק ואינו תואם את כתבי היד. מתייחסים למקראות גדולות הכתר כנוסח יסוד, מונח המשמש לכתב יד ולא למהדורה מדעית, ואינם מדווחים נכונה על היקף ואופן השימוש שנעשה במהדורת הכתר. למשפט זה בספר המפר ראוי הביטוי: טוב שלא היה נכתב משנכתב! כמו כן, בניגוד לנהוג בכתיבה מדעית, לפיו בפעם הראשונה שספר מוזכר, מצוין שמו המלא של הספר ופרטיו כגון, כרכים, עורך, מהדיר, הוצאה ועוד – הרי הנתבעים נמנעו ממתן אזכור מלא של מקראות גדולות הכתר לא בגוף הטקסט, לא בהערה ואפילו לא על ידי הפניה ביבליוגרפית".

בהתבסס על ציטוט קטע גדול מעדות פרופ' עופר (מצוטט בהמשך סעיף 80 לסיכומי התובע), טוענות ב"כ התובע כי הוא לא סיפק כל נימוק להימנעות מאזכור שמו של פרופ' כהן בספר, והפנה לרשימה הביבליוגרפית, ולטענת ב"כ התובע בכך יש "ראיה חותכת לכך שהמדובר במעשה מכוון של הנתבעים" (הסיפא של סעיף 80 לסיכומי התובע; הקו במקור).

  1. ב"כ התובע מנתחות את המשך האמור בעמ' 10 לספר, ודווקא ממנו מסיקות הן כי אין מדובר בקרדיט, אלא בהיפוכו של דבר, כלשונן (סעיף 81 לסיכומים; הקווים במקור):

"בהמשך אותה פסקה בעמ' 10 כוללים הנתבעים מצב שווא מטעה לגבי העתקת עזרי הטקסט מן הכתר וכותבים: 'אימצנו כמה מעקרונות ההדרת הטקסט הנהוגים ב'מקראות גדולות הכתר': מילים מן הפסוק הנדון המובאות בדברי רמב"ן סומנו באות עבה. לרוב הבאנו את סימני הפיסוק וניקוד העזר שבמהדורה זו, והוא הדין בדרך כלל לגבי מראי המקומות לפסוקים ולמובאות מספרות חז"ל'. דברים אלה הם בדיוק ההיפך מקרדיט ראוי, שכן הקורא הסביר מקבל מהם תמונת מצב 'מוקטנת' ומעוותת על השימוש שנעשה בפועל במהדורת הכתר. כך, תחת שיכתבו הנתבעים כי העתיקו את הטקסט של מק"ג הם נוקבים בניסוח פתלתל 'אימצנו כמה מעקרונות', ממנה מבין הקורא שלאחר 'אימוץ חלק קטן מהעקרונות' של מהדורת הכתר – הם יושמו לפרטיהם באופן עצמאי על ידי הנתבעים בספרם – ולא היא. זאת ועוד, סגנון הכתיבה 'לרוב הבאנו' ו'בדרך כלל' מייצג מצג של שיפור מתוך שיקול דעת – ולא היא. בחקירתו נשאל עופר לגבי הניסוח המטעה והחסר הנ"ל וטען בציניות ראויה לגינוי שבפסקה זו יש פירוט יתר... הנתבעים אשר העתיקו לספרם המפר כ-20,000 סימנים מתוך מקראות גדולות הכתר, אינם מתבלבלים כאשר הם טוענים כי פסקה של 40 מילים בספר בן 700 עמודים היא 'פירוט יתר'. הניסוח הפתלתל של תיאור השימוש בעזרי הטקסט מעיד כמה מחשבה השקיעו הנתבעים בניסיון להקטין ולגמד את מקראות גדולות הכתר".

  1. ב"כ התובע מוצאות מקומות נוספים בספר בהם היה מקום – או חובה לשיטתן – להזכיר את פרופ' כהן, בפרק של "תפוצת ספרים ותוספות בימי הביניים" (סעיף 82 לסיכומים), ובהתייחסות לרש"י ולתוספותיו, שם מוזכר המלומד פנקובר שכתב מאמר אחד בנושא, מול כהן שהקדיש לרש"י 13 עמודים במבוא למהדורה וארבע פסקאות בהקדמה ליחזקאל (סעיף 83 לסיכומי התובע).
  2. דוגמא ל"הפליה" בין כותבי מהדורות קודמות של הרמב"ן או כותבי מאמרים על הרמב"ן המוזכרים בשמם, לבין כהן התובע, מובאת על ידי באות כוח התובע בסיכומיהן, כאשר הן מתייחסות למקום שבו דנים הנתבעים במקראות גדולות הכתר, ואז שמו של כהן – נפקד (כמוסבר בסעיף 84 לסיכומי התובע; הקווים במקור):

"בראש עמ' 87 לספר המפר, דנים נתבעים 1-2 בכ"י מינכן ובהתייחסות חוקרים אליו וכותבים: 'שטיינשניידר תיאר את שני החלקים כאחד בקטלוג שערך... כהנא וסבתו דנו ברשימת התוספות והשתקפותה בכתב היד ולא הבחינו בין שני חלקיו. מפעל 'מקראות גדולות הכתר' בחן את כתבי היד של רמב"ן והחליט להעמיד כנוסח היסוד של פירוש רמב"ן לתורה את כתב יד מינכן על שני חלקיו'. בפנינו דוגמה מובהקת להעלמת כהן – בעוד באותו הקשר ממש נוקבים הנתבעים בשמותיהם של שלושה חוקרים, בכל הקשור לתובע – מציינים הנתבעים רק את שם המפעל ונמנעים מלציין את שמו של התובע! בעדותו הודה עופר שזו הייתה החלטה מכוונת ועקרונית: 'ש. ... אתה אומר זה לא השמטה או שגגה בטעות, זו בחירה מכוונת של מילים להגיד במפעל מקראות גדולות הכתר; ת. נכון'... הנה בפנינו הוכחה נוספת – מפי הנתבעים עצמם להעלמה המכוונת של כהן!".

(וראה גם סעיף 87 לסיכומי התובע, שבו מעלות ב"כ התובע תמיהה זו: "מדוע זכו החוקרים האחרים לאזכור שמם, ודווקא מקומו של התובע נפקד ממנה? אין לעופר הסבר").

  1. כאשר ניסה פרופ' עופר להסביר כי לא התייחס למקראות גדולות הכתר, כי טרם יצאו הספרים, טוענות באות כוח התובע כי דברים אלה אינם נכונים [הנוסח שבחרו ב"כ התובע לנקוט הוא חריף יותר: "מדובר בשקר ברור, פשוטו כמשמעו!"], "שהרי כבר בתחילת 2010 הייתה בידי עופר הגרסה המקוונת של הכתר, שבה כבר היו סימונים של כל התוספות בכל התורה! מדובר בכמעט שנתיים לפני ההדפסה של טיוטת הספר, ושלוש וחצי שנים לפני הדפסת הספר! (יוער בהקשר זה כי בגרסה המקוונת של הכתר, ניתן בשאילתה פשוטה לקבל את כל המקומות של התוספות, כולל חלוקה לתוספות הרמב"ן עצמו ולתוספות לא מזוהות, בתוך דקות ספורות). 'נימוק' נוסף שנתן עופר בעדותו לאי הכללת כהן הוא הסיסמא האהובה של הנתבעים בדבר 'חופש מדעי' – התירוץ הנקוט ביד הנתבעים להצדיק כל העתקה וגזילה מיצירתו של התובע" (סעיף 85 סיפא לסיכומי התובע).
  2. בעניין אחד, יש הודאה של פרופ' עופר בכך שהיה צריך להכניס הערה כללית, שבה ייאמר, כי כל הציטוטים בספר (שלהערכת ב"כ התובע הם כ-30) של פרשנים שונים (שאינם הרמב"ן) לקוחים מילה במילה במהדורת הכתר, ללא אזכור זה. מכאן, מסקנת ב"כ התובע, כי "לפנינו הודאה נוספת מפי הנתבעים להעלמת כהן!" (סעיף 88 סיפא לסיכומי התובע).
  3. אשר לרשימה הביבליוגרפית המובאת בסוף הספר, יש לב"כ התובע טענות כי מאמרים שמוזכרים שפורסמו בקבצים לכבודם של אחרים, הוזכרו עם ציון שמם של מי מהספרים הוקדשו להם, אך מאמר שצוטט מן הספר שהוקדש לפרופ' מנחם כהן, צוטט באופן חלקי בלי להזכיר כי הספר מוקדש לפרופ' מנחם כהן (סעיף 90).
  4. אזכור מקראת גדולות הכתר, ברשימה הביבליוגרפית, אינו מתחיל בשם המהדיר "כהן", אלא ניתן למוצאו – על פי סדר א' ב' – רק באות "מ" (מקראות גדולות הכתר; עמ' 690) או "ת" (תקליטור הכתר; עמ' 698). בעניין אחרון זה ערכו ב"כ התובע השוואה בין הבקשה שהגישו הנתבעים לקרן הלאומית למדע לבין האזכור בספר, ומסקנתן היא זו "חשוב להדגיש כי מדובר בהשמטה מכוונת, גם מכיוון שבבקשה לקרן הלאומית למדע שקדמה לטיוטה הוזכר כהן ו'מקראות גדולות הכתר' בביבליוגרפיה" (סעיף 91 סיפא).
  5. וכך מסתיים תת הפרק על העדר הקרדיט בספר, בסיכומי התובע (סעיף 92):

"בכל הספר המפר אין ולו מקום אחד בו הקורא יכול לזהות הפניה ביבליוגרפית למקראות גדולות הכתר! לנתבעים שיטה אחידה של רישום ביבליוגרפי לכל אורך הספר, והנתבעים לא השתמשו בשיטה זו לגבי 'מקראות גדולות הכתר' כלל. הדבר מקבל משנה תוקף בכך שעופר חתום על מסמך של מכללת הרצוג המנחה כיצד לכתוב הפניות ביבליוגרפיות באופן אחיד, והוא אכן הקפיד על הנחיות אלו, למעט כתיבת ההפניות ל'מקראות גדולות הכתר'".

והשורה האחרונה של הנושא היא זו (סעיף 93, ההדגשה במקור):

"עינינו הרואות, אם כן, כי לכל אורך הספר המפר העלימו הנתבעים במכוון את שמו של כהן מליתן לו קרדיט, וכל שכן לא קרדיט ראוי".

  1. לטענת ב"כ התובע, גם באתר מכללת הרצוג, נמנעו הנתבעים במתכוון להענקת הקרדיט לפרופ' כהן. הם גם לא הזכירו, ולו ברמז, כי המקור לעזרי הטקסט הוא מתקליטור הכתר (סעיף 94), ולא טרחו לתקן את האתר ולכלול בו תודות לפרופ' כהן, אף שהודו לגופים ולאנשים אחרים, וזאת על אף "שבאתר ניתן היה לתקן בקלות את המעוות, בחרו הנתבעים שלא לתקן את המעוות בו הם לכאורה הכירו – עד היום" (סעיף 95 סיפא לסיכומי התובע).
  2. אכן, לאחר הגשת התביעה, היה שינוי בטקסט של תקליטור הכתר ובו ניתן קרדיט לפרופ' כהן. אך, פרופ' עופר הסביר זאת מתוך "רגישות", ולא הכיר בכך שלא ניתן קרדיט ראוי לפרופ' כהן (סעיף 96).

ח.9 התייחסות לחוות הדעת של המומחים מטעם הנתבעים

  1. בהמשך סיכומי ב"כ התובע, יש התייחסות לחוות הדעת של שני המומחים. אעיר, כי הכותרות של ראשי הפרקים שבחרו ב"כ התובע, הן מעליבות ופוגעניות, שלא לצורך (הכותרת של פרק י היא: "למסמך המתייתר להיות 'חוות דעת' מטעם פרופ' אביעד הכהן – אין כל ערך"; הכותרת של פרק יא היא: "בחוות דעתו של פרופ' בר אשר אין כל ערך").
  2. לטענת ב"כ התובע, מאחר שפרופ' אביעד הכהן לא הביא כל ראיה, אסמכתא או דוגמה לביסוס טענותיו, לפיהן כל נושא ה"קרדיטציה" במדעי היהדות אינו אחיד ואין "מסמרות" או קריטריונים מחייבים, וכי הפניה ל"מפעל מדעי", שלו שותפים רבים אינה נעשית תמיד תוך ציון שם העורך הראשי – כל זה מצדיק שלא להידרש למסמך זה כלל ועיקר (סעיפים 97 והרישא של סעיף 98 לסיכומי התובע).
  3. כאשר ניסה פרופ' אביעד הכהן, בתחילת חקירתו הנגדית, כדברי ב"כ התובע, לבצע "מקצה שיפורים", באמצעות הבאת דוגמאות, לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית, מזכירות ב"כ התובע את הערת בית המשפט כי העדר דוגמאות כאלה פגעו בזכות ב"כ התובע להתארגן לחקירה הנגדית (סעיף 98 סיפא לסיכומים).
  4. גם כאשר יש התייחסות לדברי פרופ' אביעד הכהן, מדגישות ב"כ התובע כי אין הוא נוקב בשם המאמר ומזכיר את המילים "עשרות דוגמאות", ואותן שלוש דוגמאות המוזכרות, אינן מוכיחות דבר, לשיטת ב"כ התובעים (סעיף 100). בהמשך, יש התייחסות פרטנית לאותן דוגמאות (סעיפים
    101-105).
  5. אשר לדוגמה של פרופ' אביעד הכהן כי במהדורת הכתר אפילו המילה "קאפח", שהוא הרב יוסף קאפח, המהדיר והמתרגם של פירוש המשניות לרמב"ם וספרים אחרים, נכתבה קפאח, משיבות ב"כ התובע כי מהדורת הכתר, לאחר שגילתה את השגיאה, בכל הספרים שלאחר מכן נכתבה המילה נכון, ועל כך מוסיפות הן ואומרות: "במקום לראות בכך סימן להקפדה על קלה כבחמורה, לדיוק ולשיטתיות בוחר אביעד הכהן להציג מצג הפוך, וזאת מתוך כוונה ברורה לסייע לנתבעים להתגונן מפני התובע באמצעות השמצת מהדורת הכתר" (סעיף 107 סיפא לסיכומי התובע; הקו במקור).
  6. כנגד טענת פרופ' אביעד הכהן כאילו שמו של הרב ברויאר הוזכר בכרך הראשון והושמט בכוונת מכוון משאר הקטעים, תשובת ב"כ התובע היא כי בשני המבואות של מהדורת הכתר, יהושע שופטים ומלכים – שרק בהם יש הפניות ביבליוגרפיות – מופיע שמו של הרב ברויאר מספר פעמים; ואילו בשאר כרכי המהדורה, שאין בהם רשימות בביבליוגרפיות אלא טקסטים, "לא מוזכר בהם הרב ברויאר כחוקר, בדיוק באותה מידה שלא מוזכר בהם פרופ' מנחם כהן כחוקר" (סעיף 108 סיפא).
  7. בנוסף לטענות לעניין הדוגמאות מסכמות ב"כ התובע כי מעדותו של פרופ' אביעד הכהן התברר כי רמת ההיכרות שלו עם היצירות של מקראות גדולות הכתר היא מוגבלת, שכן אלה אינן נמצאים בביתו, והוא עיין בהם בספריה הלאומית, ולכן, מסקנתן היא, כי מצב זה אינו מאפשר "אפילו לאדם בעל יכולות כשלו, להעריך את היקף ההעתקה והסילוף שעשו ממנה הנתבעים, וגם מטעם זה נשמט הבסיס תחת טענותיו ומסקנותיו ב'חוות דעתו' באשר להיקף ואופי השימוש שעשו הנתבעים ביצירות התובע" (סעיף 109 סיפא).
  8. הפרק על חוות דעתו של פרופ' אביעד הכהן מסתיים במילים אלה (סעיף 110): "לפיכך, אין ליתן כל משקל למסמך המתיימר להיות 'חוות דעת' מטעם פרופ' אביעד הכהן".
  9. ככל שמדובר בחוות דעתו של פרופ' משה בר אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, נטען על ידי ב"כ התובע כי בחוות דעתו הוא לא ציטט, ולו פעם אחת, לא מהספר לא מכתב התביעה ולא מכתב ההגנה, ואף לא מכתב התשובה, ולכן, טענת באות כוח התובע היא, כי פרופ' בר אשר לא התייחס למסמכים אלה באופן מקצועי ומשמעותי (סעיף 111 לסיכומי התובע).
  10. בהמשך נטען, כי פרופ' בר אשר, עצמו, העיד מספר פעמים, כי לא קרא את הספר בשלמותו. לשיטתו, די בכך שראה בתביעה כתביעה קנטרנית ומרושעת, וכל הסיפור הוא סיפור הזוי (סעיף 112).
  11. עניין מרכזי, ששייך לתחום מומחיותו של פרופ' בר אשר, הם עזרי הטקסט, אך הוא לא ידע מהם בדיוק עזרי הטקסט (סעיף 113). כמו כן, הוא לא ידע את ההבדל בין תקליטור הכתר לבין המהדורה המקוונת והמודפסת (סעיף 114).
  12. לטענת התובע, בדבר קיום הכנס של השקת הספר, שגם בו נפגע שמו של התובע, פרופ' כהן, ולעניין השתתפותו של פרופ' בר אשר כיו"ר הכנס, הייתה תשובת העד כי "כיוון שידעתי שיש ספרים בכתר שיוסי עופר הכין אותם ושמו לא קורא עליהם". כמו כן, אישר העד, פרופ' בר אשר, כי לא פנה לפרופ' כהן לבדוק את טענותיו, כיוון שכך הצהיר שהוא יודע מי זה יוסי עופר (סעיף 115). בהקשר זה מציינות ב"כ התובע, כי לפרופ' בר אשר הייתה היכרות מוקדמת עם פרופ' עופר, כתלמיד שלו לתואר מוסמך וכמנחה שלו בדוקטורט, ובעבודתם המשותפת באקדמיה ללשון העברית. כמו כן, השתתף פרופ' בר אשר באירוע משפחתי של פרופ' עופר. מכאן, שהיכרות זו השפיעה באופן מהותי על חוות דעתו של פרופ' בר אשר (סעיף 116).
  13. לבסוף, טוענות באות כוח התובע כי פרופ' בר אשר גיבש עמדה מוקדמת שלילית ביחס לפרופ' כהן התובע, וכינה את התביעה "רדיפת בצע" והוסיף כי אם "לרדיפת בצע מצטרף גם כבוד אז זה מעשה מביש" (סעיף 118).
  14. גם פרק זה נחתם במילים (סעיף 119): "לאור האמור לעיל, ברור שאין לתת משקל כלשהו לתצהירו של בר אשר".

ח.10 הפגיעה של הנתבעים במוניטין של התובע ושל מקראות גדולות הכתר, וגזילת מוניטין זה

  1. בפרק יב של סיכומיהן מתארות באות כוח התובע את העילה הקשורה בפגיעה במוניטין של התובע.
  2. הן פותחות בכך שלמקראות גדולות הכתר יש מאפיינים ייחודיים, הוא מוכר כאחת היצירות החשובות ביותר בתחום מדעי היהדות של זמננו, הן בחדשנותה ובאיכותה והן בנגישותה לקהל הקוראים, והיא "מפעל הדגל של אוניברסיטת בר אילן", אשר מציגה אותו ואת פרופ' מנחם כהן, כמי שעומד בראשו, בגאווה, בפרסומים השונים שלה (סעיף 120 לסיכומי התובע).
  3. לטענת התובע, הנתבעים פגעו במוניטין של התובע, פרופ' מנחם כהן, כמהדיר ועורך מדעי של מפעל מקראות גדולות הכתר. לשיטתן, "די בעצם הפגיעה כדי לזכות את התובע בסעד, ואין הוא נדרש להוכיח כוונת זדון לשם כך. למרות זאת ולמעלה מן הדרוש – הוכח גם הוכח במסגרת הליך זה כי פגיעת הנתבעים במוניטין של כהן ובמקראות גדולות הכתר נעשה במכוון" (סעיף 121). כתמיכה בטענה זו, מובאות שלוש דוגמאות מהספר, שמהן עולה, כי כאשר הנתבעים 1 ו-2 מזכירים שקטע או מילים נשמטו מהדפוסים, מחמת הדומות, ניתן להסיק כי גם במהדורת הכתר הקטע נשמט, אך אין הדבר כן (סעיפים 122-124).
  4. פגיעה חמורה נוספת במוניטין של כהן ושל מקראות גדולות הכתר, רואות באות כוח התובע במעשים שביצעו הנתבעים באתר מכללת הרצוג, ב"קבצי השוואת נוסח". הנתבעים הכניסו לעמודה הראשונה את נוסח מקראות גדולות הכתר, ובעמודה האחרונה את הנוסח הסופי של ספרם, תוך סימון בצהוב של השינויים. מכיוון שתקליטור הכתר עדיין לא היה בנוסח הסופי ביחס לשלושה ספרים (ויקרא, במדבר ודברים), לטענת התובע, "נוצר מצב בו סימון השינויים מהתקליטור יצר מצג שווא של ריבוי שגיאות במהדורת הכתר, בשעה שבפועל מספר השינויים הוא קטן מאוד" (סעיף 125 סיפא; הקו במקור).

וביתר פירוט, מודגשים בסיכומי התובע שלושה דברים (סעיף 126; הקווים במקור):

"ראשית, הנתבעים נתנו לעמודה הראשונה את הכותרת: 'מהדורת הכתר', וכך מסרו לקורא מידע שיקרי שמעצים את הפגיעה במוניטין של מהדורת הכתר (שהרי, כאמור הטקסט היה לקוח מתקליטור הכתר שכלל נוסח לא עדכני).

שנית, לעופר הייתה נתונה כבר בתחילת 2010 (יותר מ-3 וחצי שנים לפני הוצאת הספר המפר) גישה למהדורה המקוונת של הכתר, ולמרות זאת הנתבעים לא החליפו את הטקסט בקבצים עד היום.

שלישית, לאחר הגשת התביעה הנתבעים הכניסו הערה באתר שמציינת כי הם השתמשו בנוסח התקליטור ושהוא אינו זהה לנוסח הסופי של מהדורת הכתר המודפסת והמקוונת – אולם הנתבעים נמנעו במכוון מלתקן את הטבלה עצמה כך שתשקף באופן אמתי את ההבדלים בין נוסח מהדורת הכתר לבין הנוסח של הספר המפר שכן הדבר היה מוכיח שכמעט אין הבדלים בין השניים. העלמת עובדה זו מהקורא, הותירה על כנה את הפגיעה החמורה במוניטין שכן המעיינים בטבלאות עדיין רואים 'תיקונים' רבים מבלי לדעת ששימוש במהדורה המקוונת היה מבטל את רובם! מעבר לכך – לא היה צורך מלכתחילה להציג את עמודת הכתר ובודאי לא לסמן את השינויים – שהרי לעמודת הכתר [כנראה צריך להוסיף את המילה: אין; מ.ד.] כל השפעה על המחקר וכל תכליתה הוא ליצור מצג של צורך בתיקונים רבים במהדורת הכתר!".

  1. בנוסף לכך, טוענות באות כוח התובע כי הנתבעים השמיטו את מהדורת הכתר הן מטבלת התוספות שבספר והן מטבלת הדפוסים שבאתר, וזאת, למרות שבטבלאות אלו מופיע מהדורת שעוועל. בכך, לטענת התובע, העלימו הנתבעים מהקורא את העובדה שרוב התוספות מסומנות במהדורת הכתר (סעיף 127).
  2. תת פרק זה (יב.2) מסתיים במילים אלה: "כל הנ"ל ונוספים – מוכיחים פגיעה קשה (ומכוונת) במוניטין של מקראות גדולות הכתר ושל כהן" (סעיף 128).
  3. וכך מתוארת בסיכומי התובע העילה של גזל המוניטין (סעיפים 129-130; הקו במקור):

"גזל מוניטין הוא כל מקום בו הנתבעים התהדרו בנוצות לא להם, על ידי שהציגו את עבודתו של כהן במק"ג הכתר, כעבודה שלהם. כל גזל מוניטין מהווה כמובן גם פגיעה במוניטין של כהן ושל מק"ג הכתר.

הנתבעים, כאמור לעיל, העתיקו את הטקסט של מק"ג הכתר באופן הנחזה להיראות כעבודה עצמאית שלהם. בכך עשו שימוש בעבודה שהמוניטין עליה הוא של פרופ' כהן וגזלו מוניטין זה".

  1. בהמשך, מוסבר כי הגזל של הנתבעים את המוניטין של כהן חל על עזרי הטקסט, תוך התחזות כאילו עזרים אלה נעשו על ידי הנתבעים (סעיפים 131-132 לסיכומי התובע).
  2. טענה נוספת של באות כוח התובע, בהקשר זה, היא זו: הנתבעים העלימו את מחקרו של כהן בנושא התוספות, וכן העלימו את העובדה שכהן היה הראשון לסמן את התוספות בפירוש הרמב"ן באופן שיטתי, ולחלק בין תוספות, שאותן – על פי שיטתו – לא ניתן לייחס לרמב"ן, לבין תוספות שאותן ניתן לייחס לרמב"ן, ושסומנו במהדורת הכתר כ"תוספות הרמב"ן עצמו". בכך, לטענת התובע, הנתבעים "הציגו מצג שקרי כאילו הם הראשונים שסימנו באופן שיטתי את התוספות. בכך גזלו הנתבעים את המוניטין של כהן בנושא זה" (סעיף 133 סיפא לסיכומי התובע).
  3. בהמשך, מסבירות ב"כ התובע, כי התובע הוכיח במהלך המשפט, "כיצד מעשיהם של הנתבעים הביאו בפועל את קוראי הספר המפר למסקנות מוטעות באשר לאיכות הטקסט ולסימון ומחקר התוספות במהדורת הכתר, באופן המוכיח בצורה הברורה ביותר כיצד הספר המפר פוגע במוניטין של כהן ומפעל מק"ג הכתר" (סעיף 135 לסיכומי התובע).
  4. להוכחת דברים אלה מובא מאמר בעיתון "מקור ראשון", שהוא מאמר ביקורת על הספר, שממנו עולה כי יש צורך במהדורה מדויקת של הרמב"ן, כי במהדורת הכתר נפלו טעויות. דבר זה מוכיח, כי אפילו קורא של הספר, הבקי ומצוי בתנ"ך, הבין מהספר, כי הטקסט של הרמב"ן במקראות גדולות הכתר אינו מדויק, וכי יש צורך להכין מהדורה מדויקת יותר (סעיפים 137-139). בכך, לטענת התובע, "נפגע המוניטין של מקראות גדולות הכתר ושל כהן, אצל עשרות אלפי קוראי העיתון, שכלל לא קראו את הספר המפר" (סעיף 140). כן נטען, שהפגיעה במוניטין עולה מפרסום מאמר באנגלית המוזכר בסעיף 141 לסיכומים. בהקשר זה, חוזרות באות כוח התובע לדבריו של פרופ' אביעד הכהן, והן מסיקות כי מתצהירו גם הוא קיבל את הרושם שהטקסט של הספר טוב יותר מהטקסט של מקראות גדולות הכתר (סעיף 142).
  5. אין מדובר – לשיטת התובע – רק בפגיעה בו בקרב הציבור הרחב, אלא מדובר בפגיעה עיקרית ומכאיבה בקרב החוקרים ואנשי המקצוע בתחום מדעי היהדות והתנ"ך, בפרט. לכך יש השפעות לגבי מעמדו של מקראות גדולות הכתר, שכן יהודה טרופר (שכתב את המאמר הנ"ל ב"מקור ראשון") הוא מפמ"ר (מפקח-מרכז, כלומר: המפקח הראשי של המקצוע במשרד החינוך) תנ"ך, ולכן, יש לו השפעה רבה לגבי ההחלטה באילו ספרי תנ"ך ומקראות גדולות ישתמשו במערכת החינוך. כמו כן, פרופ' עופר וד"ר יעקבס העבירו שיעורים על תוספות הרמב"ן לסטודנטים לתנ"ך במכללת הרצוג ובאוניברסיטת בר אילן, ובכך, לטענת התובע, "סטודנטים אלו נחשפו לספר המפר ולפגיעה הקשה בתובע ובמפעלו במסגרת ספר זה" (סעיף 143 סיפא).

ח.11 התייחסות לעדויותיהם, התנהלותם ומניעיהם של הנתבעים

  1. לאורך חמישה פרקים (יג-יז; עמ' 23-31 לסיכומי התובע) פורשות ב"כ התובע את עמדתן, שלטענתן נתמכות בראיות, ביחס אל הנתבעים, כאשר הביטויים, הן בראשי הפרקים והן בניסוח המילולי של סעיפי הסיכומים, הם חריפים, פוגעניים ומעליבים.
  2. בפרק יג ("סילופים, אי אמיתות, בדיות וחוסר תום לב בעדויותיהם והתנהלותם של הנתבעים"), נטען והודגם, לשיטת ב"כ התובע, כי הנתבעים נהגו "בחוסר תום לב רבתי, אמרו אי אמיתות, הטעו, סילפו ועיוותו את המציאות על מנת לנסות להתאים אותה לטענותיהם ולרצונם" (סעיף 144 לסיכומי התובע).

ואלה מבחר הדוגמאות המובאות בהמשך הסיכומים:

  1. הן מזכירות כי פרופ' עופר כתב בתצהירו, שכתב מכתב לפרופ' כהן, בקשר לעבודתו במפעל הכתר, בשנת 2012, שלא זכה למענה עד היום, בעוד שהוברר כי זכה למענה בעל פה (סעיף 145). כך גם הוברר, כי פרטים שהעיד פרופ' עופר על עובדי מפעל הכתר, לא התיישבו עם הראיות (סעיף 146). אף טענת פרופ' עופר בדבר העדרו, כביכול, של פרופ' כהן ממפעל הכתר, בקמפוס של אוניברסיטת בר אילן, הובררה כלא נכונה, שכן פרופ' כהן עבד מביתו, ולשם הגיעו עובדי מפעל מקראות גדולות הכתר (סעיף 147).
  2. מול תצהירו של פרופ' עופר, כי לא עשה שימוש בנוסח המקוון של מהדורת הכתר או בנוסח המודפס, הוא "נאלץ" להודות ש"הנתבעים כן עשו שימוש במהדורה המודפסת" (סעיף 149 לסיכומי התובע; וראה הציטוט מעדותו של פרופ' עופר, בסיפא של הסעיף).
  3. בספר נכתב שבמהדורת הכתר הכריעו שבנושא פלוני "הדיבור לא יצא מתחת ידי רש"י ולא כללו אותו בנוסח רש"י", אך, בפועל, הוברר שהדברים אינם נכונים (סעיף 150).
  4. בעוד שבתצהירו כתב ד"ר יעקבס שאוניברסיטת בר אילן אישרה את השימוש במקראות גדולות הכתר, בעדותו אמר, שאין לו אישור כזה ואין צורך באישור כזה (סעיף 151).
  5. פרופ' עופר העיד כי הוא בחר את נוסח כתב יד היסוד של 5 המגילות, ורק בחקירה נגדית אישר, לבסוף, שפרופ' כהן הוא זה שהחליט מהו כתב יד היסוד של המגילות (סעיף 152).
  6. לעניין ניסיונו של פרופ' עופר בההדרת טקסטים של כתבי יד, לפני בואו לעבוד במפעל הכתר – לאחר שתחילה העיד כי היה לו ניסיון קודם, אישר, לבסוף, לאחר חקירה נגדית של ב"כ התובע, שלא כך הדבר (סעיף 154).
  7. לעניין הטבלה של כתבי היד של ספר בראשית, העיד פרופ' עופר, כי הנתבעים בדקו את כל כתבי היד, ולבסוף, הודה פרופ' עופר, כי את כתב יד מינכן הם לא בדקו, שכן סמכו על כך שהוא כ"י שנבחר במפעל הכתר (סעיף 156).
  8. ככל שמדובר בהתייחסות לטענה של התובע כי הדיון הפרשני בספר הוא על בסיס מהדורת הכתר ולא על בסיס הנוסח שקבעו מחברי הספר, העיד פרופ' עופר כי טענה זו אינה נכונה. רק לאחר חקירה נגדית, אישר פרופ' עופר כי מחברי הספר לא עדכנו את הנוסח, בעת הדיון הפרשני על הרמב"ן והתוספות, בספר (סעיף 157). אף ד"ר יעקבס, שהבטיח כי ימציא עשרות דוגמאות לכך שנוסח הנתבעים – ולא נוסח מק"ג הכתר – שימש בסיס לדיון הפרשני, לא הביא אף לא אחת (סעיף 158).
  9. ד"ר יעקבס, במאמרו על הרשב"ם, כתב שהעתיק הציטוטים ממהדורת ראזין. וזאת, כדברי ב"כ התובע, "בחוסר תום לב משווע וכחלק מדרכם של הנתבעים להעלים את כהן ולזלזל בו". רק בחקירה הנגדית, אישר ד"ר יעקבס, שהציטוטים הם ממהדורת מקראות גדולות הכתר, וכלשון ב"כ התובע, הוא לא "היה מסוגל לספק כל הסבר להטעיה – שלא לומר רמיה בוטה זו" (סעיף 159).
  10. לטענת ב"כ התובע, "פגיעת הנתבעים בתובע היא חלק משיטה" (כותרת פרק יד, לסיכומי התובע).
  11. בסיכומים נטען, כי גם במאמר קודם של פרופ' עופר על פירוש רש"י לפרקי המקדש בספר יחזקאל, הוא בחר לקחת תרשים ממהדורת הכתר ואף כתב איור על בסיס התרשים של מהדורת הכתר, בלי לתת את הקרדיט המלא למהדורת הכתר, ומבלי שקיבל את אישורו של פרופ' כהן, התובע (סעיפים 164-165).
  12. כמו כן, עשה פרופ' עופר שימוש במידע פנימי שהיה לו עקב עבודתו במפעל מקראות גדולות הכתר (סעיף 166).
  13. ב"כ התובע חוזרות על טענת ההעתקה ממקראות גדולות הכתר שביצע ד"ר יעקבס במאמרו על הרשב"ם (סעיף 167; וראה לעיל בפסקה 315.ט).
  14. פרק זה של סיכומי התובע, מסתיים במילים אלה (סעיף 168):

"כל האמור לעיל, וכמובן היקף ההפרות בספר המפר עצמו ובאתר, מוכיח בבירור שאין המדובר במעידה או שגגה חד פעמית, אלא בשיטה ובגישה המתמשכת לאורך שנים רבות ושמתבטאת לא רק בזלזול מוחלט בזכויות יוצרים ובזכויות מוסריות בכל מה שקשור למפעל מק"ג הכתר ולכהן, אלא גם ברצון מכוון להעלים את פועלו המחקרי של כהן".

  1. לא נתקררה דעתן של באות כוח התובע, עד שניסחו את הכותרת לפרק טו לסיכומיהן במילים אלה: "פגיעתם של הנתבעים בפרופ' כהן נעשתה בכוונת מכוון".
  2. אכן, מבחינה משפטית, כפי שמציינות ב"כ התובע, בפתח פרק זה של סיכומיהן, אין צורך להוכיח כוונה, והפרת זכות יוצרים חלה, ללא קשר לכוונה (סעיף 169 והספר המוזכר שם).
  3. ברם, ב"כ התובע טוענות בסעיף 170 לסיכומיהן:

"מבלי לגרוע מהאמור, ומטענת התובע כי די בעצם ההפרה הברורה שהוכיח התובע במסגרת הליך זה – ושהנתבעים אף הודו בה – כדי לחייבם בפיצויים שלפי [כנראה צ"ל: כלפי – מ.ד.] התובע, הרי שבמסגרת הליך זה הוכיח גם הוכיח התובע כוונת מכוון מטעם הנתבעים".

  1. ב"כ התובע, מתחילות לפתח טיעון זה, בכך שפרופ' עופר, הנתבע 1, היה ממורמר, על כי לא זכה לקבלת קרדיט מפרופ' כהן, במפעל מקראות גדולות הכתר, ביחס למה שביצע פרופ' עופר, בחמשת המגילות ובספר במדבר. וזה נוסח סעיפים 171-172 לסיכומי התובע (הקווים במקור):

"כך, במהלך חקירתו הנגדית של עופר הוכחה באופן ברור העובדה שעופר חש כעס ועלבון על כך שכרך חמש מגילות של הכתר שיצא במהדורה מוקטנת לא הכיל קרדיטים לעובדי מפעל הכתר ובכללם הוא עצמו. כך למשל, בלשונו של עופר עצמו: 'חשוב להעצים את העובדה שפרופ' כהן לא נתן קרדיט לעובדים שלו ועשה את זה ועל רקע זה הוא בא ומדבר על קרדיט'... וכן: 'כאן זה לא בשגגה. החליט וביצע, למרות שאני העמדתי אותו על הדברים האלה. אף על פי שאני העמדתי אותו [את פרופ' כהן] על חומרת הדברים ותבעתי את עלבוני, כך הוא החליט לעשות והוציא את הדברים לפועל'... ועוד: 'אין כל ספק שאם אני אמרתי למישהו אני עובד במפעל הכתר והיה לי חלק נכבד בכרך הזה של מגילות ובסופו של דבר הכרך יוצא ללא הזכרת שמי בכלל, זה מעצים את העוול שנגרם לי, בהחלט'... ועוד: 'אדם עבד וטרח וקיבל לידו את המשימה לארגן את כרך 5 מגילות. לחפש את כל המפרשים, להיעזר להפעיל את שאר עובדי המפעל בהתאם לנהלים של המפעל ועשה במו ידיו התקנה של חלק מהדברים ובסופו של דבר מתפרסם אותו מחקר או אותו דבר שהוא עצמו עשה ושמו לא נזכר. את משווה את זה למקרה שמישהו ציטט מאיזה תקליטור ולא הזכיר בדיוק את מראה המקום?'...

עוד נחשף בחקירתו הנגדית של עופר, כי בכוונת מכוון נמנע עופר מלציין את שמו של כהן וציין באופן לאקוני רק את 'מקראות גדולות הכתר': 'ש. ... מכאן אתה אומר זה לא השמטה או שגגה בטעות, זו בחירה מכוונת של מילים להגיד במפעל מקראות גדולות הכתר. ת. נכון'... וכן: 'כבוד השופט: אדוני עשה את זה בכוונה? [לא הזכיר את שמו של כהן] העד: לא, הכוונה כן, הייתה כוונה שאי אפשר לייחס שום נתון ספציפי קשור במקראות גדולות הכתר לאדם פלוני'...".

  1. את כוונת הנתבעים, מסיקות ב"כ התובע, גם בהשוואה בין הטיוטות של הספר לנוסח הסופי של הספר, כאשר המטרה – לשיטתן ולהבנתן של באות כוח התובע – הייתה להשמיץ את מפעל מקראות גדולות הכתר (סעיף 173 לסיכומי התובע; הקווים במקור):

"הוכחה נוספת לכוונתם של הנתבעים לפגוע בכהן, במפעל הכתר ובמוניטין שלהם הנה 'התיקון לאחור' שהנתבעים עשו בספר המפר לעומת טיוטת הספר מ-2011. ויוסבר – בטיוטת הספר (מוצג 64), עמ' 621 כתבו הנתבעים: 'הקטע המוקף בסוגרים מזווים נמצא בכל כתבי היד, אולם נשמט בכמה דפוסים מחמת הדומות, במהדורת שעבעל [כך במקור] בתכנת אריאל ובמהדורת הכתר'. לעומת זאת בספר המפר עצמו, לאחר שראו הנתבעים כי נפלה טעות בטיוטה ובניגוד לכתוב בה, הרי בספרים ובמהדורה המקוונת של הכתר הקטע קיים ולא נשמט – במקום שיעשו הנתבעים את הדבר המתבקש וימחקו את ההתייחסות למהדורת הכתר בהקשר זה, לפיה הקטע הנ"ל נשמט בה – חיפשו הנתבעים כל דרך להשאיר את ההשמצה על כנה ועל כן בגרסה הסופית של הספר המפר (עמ' 622) שינו הנתבעים את הניסוח מ'מהדורת הכתר' ל'תקליטור הכתר'. עופר נחקר ארוכות על עניין זה ולאחר שהתחמק ושינה גרסאות נאלץ בסופו של דבר להודות שהשינוי היה מכוון: 'אני טעיתי קודם, אני מודה: בעובדות טעיתי. עכשיו אני רואה: התקליטור פה מתאים למה שכתבנו לגבי התקליטור, ואכן במהדורה המקוונת הקטע הזה נמצא. המהדורה המקוונת זהה למהדורה המודפסת... הבאנו פה את העובדות כאשר אנו כותבים בסעיפים הקודמים 'בשלושה כתבי יד הקטע הזה חסר', בקטעים הסמוכים, 'הקטע הזה נמצא ב-12 כתבי יד וחסר באחרים'. אנחנו פורסים את מסכת העובדות שעמדה בפנינו והיא הביאה אותנו לבדוק את הקטע הזה'... למותר לציין, כי המדובר בהתפתלות גרידא ואין בדברים אלה כל הסבר מדוע בחרו הנתבעים במכוון לשנות את הכיתוב מ'מהדורת הכתר' אל 'תקליטור הכתר', ואין ספק כי עשו כן על מנת להשמיץ את מפעל הכתר ואת כהן".

  1. הוכחה נוספת לקו זה של הנתבעים מצאו ב"כ התובע, בדברים הבאים (סעיף 174 לסיכומי התובע):

"לא זו אף זו, גם העובדה שבשום מקום בספרם המפר, לא טרחו הנתבעים לציין בפני קוראיהם את העובדה החשובה ביותר, בדבר קיומה של מהדורה מקוונת של הכתר אשר יצאה לאור בשנת 2010 – מוכיחה את כוונת הזדון של הנתבעים. עופר בתחילה הודה בהעלמת קיומה של המהדורה המקוונת מהספר ומיד לאחר מכן סירב בתוקף לענות לשאלות שנשאל (!!!) דבר המוכיח כי יש לעופר מה להסתיר, וכי כוונותיו – כוונות זדון הן".

בהמשך הסעיף מובאים ציטוטים מעדותו של פרופ' עופר בעניין זה.

  1. בפרק טז לסיכומי התובע, שכותרתו "מדוע העתיקו הנתבעים את יצירתו של כהן?", מובא בפתיחה מהי מטרת הספר (סעיף 175):

"המחקר של הנתבעים, כפי שבא לידי ביטוי בספר המפר, ובאתר המפר כולל שלושה חלקים: הראשון – זיהוי ה'תוספות' בפירוש הרמב"ן וייחוסן לרמב"ן עצמו כתוספות שנכתבו על ידיו לאחר הגעתו לארץ ישראל. השני – דיון פרשני על כל תוספת. השלישי – חלק המתיימר להיות 'מחקר טקסטואלי' של כתבי יד וההדרה של קטעי הפירוש הכוללים את התוספות, הוצאת קטעים אלו בספר תוך כדי ביאורם בעזרת 'עזרי טקסט' שונים ופרסום אפראט חילופי גרסאות בספר ובאתר מכללת הרצוג ('החלק השלישי')".

  1. וכאן מתחיל הסבר, כי בנוסף לזיהוי התוספות ולדיון הפרשני, הפך החלק של האפראט של נוסח הרמב"ן לחלק חשוב של הספר.
  2. בסעיף 176 נכתב:

"בהליך זה הוכחנו כי מחקר טקסטואלי כלל לא היה בין מטרות הנתבעים בתחילת עבודתם על הספר המפר, וכי רק במרוצת הזמן העניקו הנתבעים לרכיב המחקר הטקסטואלי נפח. כך, מעיד יעקבס (ס' 13 לתצהירו) שמטרות הנתבעים בתחילת כתיבת הספר המפר כלל לא כללו מחקר טקסטואלי, אלא היו 'דיונים פרשניים נרחבים, זיהוי וסיווג רשימות התוספות, דיון בתוספות המתועדות והלא מתועדות' וגם בעדותו מאשר יעקבס כי בספר המפר 'עיקר העניין זה התוספות' ולא המחקר הטקסטואלי... הוא אף אמר שם שהיה צריך להשקיע בחלק זה כ-10% ממשאבי המחקר. גם יהודה ברנדס בחקירתו יוצא מההנחה שהיצירה המדעית בספר הזה איננה הטקסט אלא ניתוח התוספות...".

  1. ובהמשך, לעניין המועד והמשקל של נוסח הטקסט, כותבות ב"כ התובע, בסעיפים 177-178 כדלקמן (ההדגשות במקור):

"גם עופר בתחילת תצהירו אומר (בסעיף 45) כי לב מחקרם עסק בדיונים הפרשניים וברשימת התוספות ותפוצתן. אך מיד הוא מוסיף 5 סעיפים (46-50) שמסבירים כמה המחקר הטקסטואלי היה חשוב ונחוץ. בסעיף 69 הוא כותב במפורש שרוב המשאבים התקציביים וזמנם של עוזרי המחקר הוקדש למחקר הנוסח. גם יעקבס כותב זאת בתצהירו (סעיף 22) מה שסותר את דעתו שלו עצמו לגבי חלוקת המשאבים הראויה שצוטטה בסעיף הקודם.

ככל שחלף הזמן מרכיב המחקר הטקסטואלי, הההדרה, תפס נפח וחשיבות גדולים יותר ויותר, במיוחד אצל עופר, שהוביל את הנושא,... אך יעקבס היה שותף לכך. יעקבס אומר בחקירתו: 'הספר שלנו הציע נוסח חדש לגמרי לרמב"ן'... ואילו עופר אמר 'רציתי להדגיש שהמהדורה שלנו, של רמב"ן היא מהדורה שלנו במאה אחוזים לא ב-97 אחוזים ולא שלושה אחוזים, אלא מהדורה מלאה'... יעקבס אף טבע בעדותו את המונח 'נוסח יעקבס-עופר'... גם אתר מכללת הרצוג 'גויס' לצורך זה וכמעט כל החומרים המופיעים בו קשורים למחקר הטקסטואלי ולאפראט וגם על דפי הספר עצמם הטקסט, האפראט ורשימות חילופי הנוסח תופסים מקום נכבד".

  1. וכאן, באה טענת התובע, תוך התמודדות עם טענת הנתבע בדבר החירות האקדמית של הנתבעים, כניסוחו של סעיף 179 לסיכומי התובע (הקווים במקור):

"כינינו את החלק השלישי בעבודה על הספר 'חלק המתיימר להיות מחקר' שהרי כפי שהוכח בהליך זה – עניינם של הנתבעים היה ליטול לעצמם קרדיט בגין יצירת מהדורה 'שלהם' ומצג של אפראט, ולא שיפור ודיוק הנוסח עצמו ולכן הם העדיפו את הדרך המהירה והקלה של העתקה אך הסוו והסתירו אותה כדי שיוכלו לייצר מצג של מהדורה 'שלהם'. ויודגש חזור והדגש – מטרת דברינו אלה אינה לבקר את עבודתם של הנתבעים מבחינה מדעית אלא לחשוף את ההעתקה המסיבית שביצעו ואת המניעים הפסולים שמאחורי העתקת הטקסט דרך הוכחת חוסר העניין שלהם בדיוקו ובדקדוקו של הנוסח".

  1. ברם, הנתבעים הודו "שהדיונים הפרשניים נעשו חלקם לפני וחלקם במקביל לעבודה הטקסטואלית הוי אומר שכלל לא היה צורך בנוסח 'משלהם'" (סעיף 181 מציעתא), כאשר לעניין זה מובאים בסיכומי התובע דברים של ראש מכללת הרצוג הרב ד"ר ברנדיס: "אפילו יהודה ברנדס שהובא להעיד מטעם הנתבעים התקשה להאמין שהדיונים הפרשניים נעשו לפני מחקר הנוסח ואמר 'אם סטודנט לתואר שני היה לי מגיש לי דבר כזה הייתי זורק אותו מכל המדרגות'!" (סעיף 181 סיפא).
  2. הנקודה המרכזית, עליה חזרו ב"כ התובע, גם במהלך החקירות וגם בסיכומים, מובאת בסעיפים 182-183 לסיכומי התובע (ההדגשות במקור):

"לא רק שהנתבעים ביצעו חלק משמעותי מהדיונים הפרשניים שלהם שלא על פי הנוסח 'שלהם', אלא הוכחה נוספת לכך שטיב הנוסח לא באמת עניין את הנתבעים נעוצה בעובדה שבספר המפר עצמו – בעשרות מקומות – הציטוטים מפירוש הרמב"ן המופיעים בדיון הפרשני אינם תואמים את הנוסח 'של הנתבעים' אלא את נוסח תקליטור הכתר!! הנתבעים הודו בכך בחקירתם וניסו לתרץ זאת בכך שמדובר ב'הבדלים קטנים' בנוסח שכלל לא חשבו שיש צורך לתקנם ולהתאימם לנוסח 'שלהם'... גם לגבי עובדה זו תמה יהודה ברנדס שהעיד מטעם הנתבעים תמיהה גדולה בחקירתו ואמר כי הדבר 'מופרך ומוזר'...

בהקשר זה יודגש, כי התירוץ עליו חזרו הנתבעים שוב ושוב כאשר נחקרו אודות אי ההתאמות בנוסח הדיונים הפרשניים – לפיו מדובר ב'הבדלים קטנים' שאינם משנים את המשמעות – אינו יכול להישמע מפיו של פילולוג או מהדיר המתיימר להיות רציני, שהרי לא זו בלבד שבחלק לא מבוטל מהמקרים אין עסקינן בהבדלים קטנים אלא בהבדלים משמעותיים אלא שגם הבדלים קטנים של חסרות ויתרות הם עיקר ומהות עיסוקו של פילולוג או מהדיר!".

  1. ב"כ התובע מביאים דוגמאות של העדר דיוק בנוסח, בכך ששמו של הקב"ה כתוב "ה' ", במקום "יי", בכל כתבי היד, והן מסיקות כי "כיוון שחזקה על הנתבעים, העוסקים שנים רבות בתנ"ך, שהנם יודעים שאין בכתבי היד של פרשני ימי ביניים ה' כשם ה' – הרי עובדה זו מוכיחה שוב שהנתבעים לא השקיעו מאמצים רבים בדיוק הנוסח והגהתו" (סעיף 184 סיפא לסיכומי התובע).
  2. וכאן, באה הטענה הבאה, בסיכומי באות כוח התובע, המציגות את מניעיהם של הנתבעים 1 ו-2: מפעל מקראות גדולות הכתר אינו מדעי, ואנו הנתבעים, נעשה מפעל מדעי (סעיף 185):

"לשיטת הנתבעים – האפראט ולא דיוק הנוסח – הוא הוא שחותם את הנוסח 'שלהם' בחותם המדעיות. בניסיון להגן על עמדה זו, השמיעו הנתבעים לכל אורך הליך זה טענה כנגד מק"ג לפיה מהדורת הכתר איננה מהדורה מדעית, כיוון שאין בה (עדיין) אפראט. אין שלב במשפט שבו הם נמנעו מלחדד את ההבדל הזה. החל בסעיפים 69-70 בכתב ההגנה (צילום 51) עבור בסעיפים רבים (49, 90, 95-105) בתצהיר העדות של עופר (צילומים
52-54) וכלה בחקירות הנגדיות... כאשר עומת עופר בחקירתו עם דעתו של חתן פרס ישראל פרופ' עמנואל טוב על כך שמהדורות מדעיות טובות יכולות שלא להכיל אפראט הוא התנגד לה בנחרצות".

  1. ולכן, כך מסבירות ב"כ התובע, נהגו הנתבעים באופן הבא (סעיף 186):

"הביקורת על חוסר האפראט במהדורת הכתר מול האפראט של הנתבעים לא נשארה בד' אמותיהם. גם בר אשר נחשף אליה והתייחס לכך בתצהירו בסעיפים 6-7... וגם הדיון על נושא זה בסנאט של בר-אילן שהוזכר בחקירתו הנגדית של יעקבס... לא צץ מעצמו. ניתן לראות בבירור שרצונו של עופר לבנות לעצמו שם של מהדיר של טקסטים מדעיים שלוב יד ביד ברצונו לפגוע בשמו של כהן כמהדיר".

  1. אולם, מוכיחות ב"כ התובע את שיטתן כי הנתבעים לא בדקו את כתבי היד באופן מלא, כפי שעולה מן החקירה, אשר מסוכמת בסעיף 187 לסיכומיהן (ההדגשות במקור):

"והנה, דווקא ביקורתם של הנתבעים בעניין האפראט משמשת כחרב פפיות כנגדם – שהרי 'האפארט' שכללו הנתבעים בספר המפר הנו שגוי ורשלני, באופן המעיד שוב כי כל רצונם היה לייצר מצג של קיומו של אפארט כלשהו ולא לדייק ולעמול על בנייתו של אפארט אמתי ונכון. מובן, כי עדיף חוסר אפארט מאשר אפארט שגוי ומטעה, שהרי בהעדר אפארט – חוקר המעוניין בכך יבדוק את כתבי היד עצמם, אך בהכללת אפארט שגוי – חוקר יסתמך על דברים לא נכונים ויטעה לחשוב כי בכתבי היד כתובים דברים אחרים לגמרי מאלה שכתובים בהם בפועל. אחת הדוגמאות שהובאו במהלך המשפט... להיות ה'אפארט' של הנתבעים שגוי ומטעה היא בקטע מויקרא א' שבו מופיע כאילו בכל שמונת כתבי היד כתובה המלה 'באר' כאשר בפועל בשבעה מתוך כתבי היד המלה בכתב היד היא 'בחר'. כאשר בודקים את כתב היד השמיני מגלים עובדה עוד יותר מדהימה – כל קטע התוספת הזה איננו מופיע! למרות שבאפראט הוא מופיע. הדבר מעיד בוודאות גמורה שאף אחד לא בדק את כתב היד במקום הזה. באותו קטע תוספת הוצג לעופר בחקירתו צילום של כתב יד מינכן ובו 4 מילים שונות שנכתבו באופן שגוי באפראט. קטע החקירה הארוך הזה שבו ניסה עופר להתחמק בכל מיני דרכים מן השאלות הקשות נמצא בפרו' מיום 3.7 בעמ' 454-471".

  1. וכך מסוכם פרק זה של סיכומי התובע (סעיף 188):

"החשיבות הרבה שייחסו הנתבעים ובעיקר עופר להצגת מחקר טקסטואלי, נוסח ואפראט משל עצמם, נובעת מכך שלעופר היה חשוב 'לרשום על שמו' ההדרה של טקסט פרשני מכתבי יד ולהראות 'שהוא מצליח' במקום שכהן 'כשל' בו (הוצאת אפראט). ייתכן שצורך זה התגבר על רקע הדיונים שהתקיימו, לפי טענתו של עו"ד קורינלדי, בעניין החלפתו של כהן על ידי עופר ב-2008".

  1. אם אכן, זו דרכם של הנתבעים, ופגיעתם בפרופ' כהן כה ברורה ומכוונת, מאליה עולה השאלה, שהיא כותרת הפרק הבא של סיכומי התובע, פרק יז, "הכיצד לא חששו הנתבעים מתביעה ומפגיעה במעמדם המדעי?"
  2. תשובת ב"כ התובע מבוססת על מספר אירועים בעבר ופרשת קימרון, בכותבן את הדברים הבאים (סעיפים 189-190 לסיכומי התובע; הקווים במקור):

"ישאל השואל – כיצד זה הרשו הנתבעים לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם ללא חשש כי תהיינה לכך השלכות? לכך יש להשיב כי הנתבעים לא העלו על דעתם כי ייתבעו לדין על ידי כהן, הן בשל גילו המתקדם ומצב בריאותו, והן מאחר והנתבעים ידעו על מקרים מהעבר בהם ביכר כהן שלא לתבוע בגין הפרות אחרות של זכויות היוצרים וזכיותיו המוסריות. כך למשל, בגין הפרת זכויותיו בידי עופר במאמרו בו הועתק איור המקדש מפירוש רש"י ביחזקאל..., בגין הפרת זכויותיו על ידי יעקבס במאמרו על הרשב"ם בו דווח שציטוטי הרשב"ם נלקחו ממהדורת ראזין בעוד הם נלקחו ממהדורת הכתר..., וכן כאשר הסכים פרופ' כהן להסתפק בהערת הבהרה בתחילת מאמרו של פרופ' י פנקובר 'נוסח המקרא שעמד בפני רש"י כפי שהוא משתקף בפירושיו למקרא'... גם בתיק קימרון נתן בית המשפט את דעתו לשאלה כיצד לא חשש הנתבע להיתבע על הפרת זכויות יוצרים, וזו הייתה מסקנתו: 'שנקס, לאחר שיקול, הגיע לכלל דיעה כי אין להניח כי הוא ייתבע לדין על הפרת זכות יוצרים, לא על-ידי סטרגנל החולה (ובכך צדק) ולא על-ידי התובע [קימרון] השקט והביישן, מה גם שמתגורר הוא בישראל'.

זאת ועוד, לנוכח היכרותם את העולם האקדמי היום, הבינו הנתבעים שהסיכוי שמישהו ישקיע זמן ומשאבים בקריאה ביקורתית של נוסח הטקסט שבספר המפר, בדיקתו והתחקות אחר אופן עבודתם – הינו אפסי. הדבר מוכח בצורה הטובה ביותר מעדותו של פרופ' בר-אשר בה הסתבר שדעותיו המוצקות על טיב הספר המפר נקבע לאחר 'טעימה מן החבית' כלשונו".

ח.12 התייחסות לטענות ההגנה המשפטיות של הנתבעים

  1. בשבעת הפרקים הבאים של סיכומי התובע (פרקים יח-כד, עמ' 31-35), דנות באות כוח התובע ומתמודדות עם טענות הגנה שהועלו על ידי הנתבעים, בכתב הגנתם ובמהלך שמיעת הראיות.
  2. תחת הכותרת "'משל הקומות' של הנתבעים אינו נכון ונועד להטעות" (פרק יח, עמ' 31-32), מציגות ב"כ התובע את טענת ההגנה של הנתבעים, לפיה, לכאורה, "המחקר המדעי האקדמי בנוי כשכבה על גבי שכבה, כך שביחס לנוסח פירוש הרמב"ן על התורה – את הקומה הראשונה בנה המחבר הרמב"ן בהיותו בספרד, את הקומה השנייה בנה הרמב"ן בהגיעו לארץ ישראל, שכבה נוספת נבנתה במשך דורות בידי עשרות מעתיקים, שעוואל [צ"ל: שעוועל] בנה קומה נוספת, עליה בנה כהן במפעל הכתר קומה נוספת כאשר על כל אלה בנו הנתבעים 'קומת מחקר ייחודית'" (סעיף 191 לסיכומי התובע)
  3. אך, טוענות ב"כ התובע, כי להסבר זה "אין כל קשר למציאות, שהרי הנתבעים בהסברם מתייחסים לחשיפת התוספות בעוד ענייננו אנו הוא במחקר הנוסח. מאחר שהרמב"ן לא היה חוקר נוסח הרמב"ן, כי אם פרשן חשוב, הרי ממילא ברור כי הרמב"ן לא הניח קומת מחקר ראשונה או שנייה או כלשהי, אלא הוא פשוט כתב פירוש וגם הוסיף לו תוספות. גם מעתיקי כתבי היד לאורך הדורות והדפוסים שהעתיקו מהם לא הוסיפו קומת מחקר או קומת דיוק – נהפוך הוא – תהליך העתקת כתבי היד לאורך מאות שנים הכניס מטבע הדברים שיבושים רבים שהתגלגלו בכתבי היד השונים. תהליך זה, והעובדה שכתב היד המקורי של הרמב"ן עצמו לא שרד, יצר את הצורך המחקרי להגיע באופן מדויק ככל שניתן לנוסח הרמב"ן המקורי דרך מחקר כתבי היד השונים. מחקר טקסטואלי מסוג זה הנקרא גם 'ההדרת טקסט' או 'ההדרת נוסח' הוא בעיקרו מחקר חד קומתי הבנוי על גבי הקרקע של כתבי היד. אמנם החוקר, בבואו להעריך ולבחור את כתבי היד ולהכריע הכרעות נוסח, עשוי להשתמש בכלים מחקריים שפותחו על ידי חוקרים קודמים, מדיסציפלינות שונות, אך הבסיס לקומה שלו הוא כאמור מאגר כתבי היד שברשותו ולא מהדורות קודמות! לפיכך, מחקר טקסטואלי הנו תמיד, בהכרח בבחינת 'קומה ראשונה'!" (סעיף 192 לסיכומי התובע; הקווים במקור).
  4. וכך מוצגת עבודתו המדעית של פרופ' כהן במקראות גדולות הכתר, תוך השוואה למצב שקדם לו (מהדורת שעוועל), ולאור זאת, מציגות ב"כ התובע את מהדורת הנתבעים בספרם (סעיפים
    193-194; הקווים במקור):

"כמו שכתבו הנתבעים הבסיס למחקרו ומהדורתו של שעוועל היה שלושה כתבי יד שהיו ברשותו. שלא כמו שכתבו התובעים הבסיס למחקרו ומהדורתו של כהן היה חמישה כתבי יד שנבחרו בקפידה מתוך כ-40 כתבי יד שנסקרו סקירה מדגמית. הטוב מחמשת כתבי היד לפי מחקרו של כהן שימש כנוסח יסוד והוא שונה במקומות ששיקול הדעת המדעי קבע שהנוסח בכתבי היד האחרים נראה יותר קרוב לנוסח המקורי של הרמב"ן. נוסח מהדורתו של שעוועל לא היה נוסח היסוד ולא נלקח כלל בחשבון באף שינוי שנעשה בנוסח היסוד. כהן לא עשה שימוש במהלך ההדרת הנוסח שלו באף הכרעה או מסקנה מחקרית (יצירה מדעית) של שעוועל. בנוסף, השקיעו כהן וצוותו מאמץ וידע מחקרי רב בהוספת עזרים רבים המבארים ומבהירים את הפירוש ומאפשרים לקורא להבין בקלות רבה יותר את פירושו של הרמב"ן. גם יצירה מדעית זו לא הסתמכה בשום צורה על מחקרו של שעוועל.

'משל הקומות' הנכון בענייננו אינו בניית קומה חדשה ע"י כהן על גבי קומתו של שעוועל אלא בניית מבנה חד קומתי חדש ליד מבנהו של שעוועל על גבי אותה קרקע (כתבי היד). יצוין, שבשער כל כרך, מיד מתחת לכותרת 'מקראות גדולות הכתר' כתוב 'מהדורת יסוד חדשה ההדרה מדעית על-פי כתבי יד עתיקים'. תיאור זה מדגיש את עובדת היות המהדורה מבנה עצמאי שיסודותיו בכתבי היד ולא קומה נוספת על מהדורות קודמות. היות שלרשות כהן עמדו מספר גדול בהרבה של כתבי יד והיות שכהן פיתח שיטות לבחירת כתבי היד הטובים – מקובל לחשוב שהנוסח שהוא הגיע אליו קרוב יותר לנוסח הרמב"ן המקורי מהנוסח של שעוועל. לו חשבו הנתבעים שיש להם יכולת להגיע לנוסח קרוב עוד יותר לנוסחו המקורי של הרמב"ן, מאשר נוסחו של כהן – הדרך הנכונה בה היו צריכים הנתבעים ללכת היא לבנות מבנה חדש ועצמאי, שלישי במספר, ליד שני המבנים שקדמו להם (יש מקום על הקרקע...). ואולם, הנתבעים משיקוליהם שלהם, בין מחסור בזמן, בסבלנות, במשאבים חוסר רצון או כל סיבה אחרת – בחרו שלא לבנות מבנה משלהם באופן עצמאי אלא פשוט פלשו למבנה שהקים כהן, העתיקו אותו, תוך שהם מכניסים בו שינויים, מסלפים ומזיקים לו, משמיטים את הקרדיט המגיע לכהן בשל יצירת המבנה, ולבסוף הכריזו בגאווה שהם בנו בעצמם 'קומה חדשה' על גבי 'קומה נמוכה יותר'...".

  1. לעניין טענת ההגנה בדבר השימוש הטרנספורמטיבי, תשובת ב"כ התובע היא כי אין רלבנטיות לטענה זו, והן כותבות את הדברים הבאים (סעיף 195):

"טענה נוספת שהעלו הנתבעים בכתב הגנתם היא טענת 'שימוש טרנספורמטיבי'. ואולם, טענה זו רלוונטית רק כחלק מטענת 'שימוש הוגן' ואפילו הנתבעים בעצמם טוענים את טענת השימוש הטרנספורמטיבי תחת הכותרת 'שימוש הוגן' (ר' בכותרת בעמ' 17 לכתב ההגנה) וכותבים כי 'שימוש טרנספורמטיבי הינו מקרה מובהק של שימוש הוגן' (סעיף 105 לכתב הגנתם). גם בפסקי הדין שהביאו הנתבעים בכתב הגנתם (המאוזכרים בסעיפים
102-105) נאמר במפורש כי שאלת היות היצירה טרנספורמטיבית רלוונטית רק לצורך הכרה בטענת השימוש ההוגן. מאחר, וכאמור לעיל טענת השימוש ההוגן איננה רלוונטית בענייננו, הרי ממילא ברור גם כי יש לדחות את טענת השימוש הטרנספורמטיבי המהווה חלק ממנה".

  1. טענת הגנה נוספת של הנתבעים, היא "סייג הסבירות", זוכה למענה זה בסיכומי התובע (פרק כ, סעיפים 195-196):

"הנתבעים העלו בכתב הגנתם טענה תיאורטית בדבר 'סייג הסבירות', תוך שהם מצטטים דברי חקיקה, פסיקה וספרות בעניין זה, אך נמנעו מליישם את הדברים ולציין מדוע לשיטתם עומדת לטובתם הגנה זו. הנתבעים לא הסבירו כיצד זה לטענתם העלמתו של כהן וסילוף יצירתו באופן כה בוטה כפי שעשו, היא בבחינת 'פעולה סבירה בנסיבות העניין'. די בהעדר כל הנמקה של הנתבעים בכדי שלא להידרש לטענה זו כלל ועיקר, קל וחומר שעה שנטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבעים: 'טענת הסבירות היא טענת הגנה ועל כן הנטל להעלותה ולהוכיחה מונח לפתחו של הנתבע, מבצע הפעולה' (גרינמן, כרך ב', עמ' 866).

למעלה מן הדרוש יצוין, כי בין יתר התנאים שעל הנתבעים להוכיח לצורך 'סייג הסבירות' הוא את 'המקובל בענף' וכן את 'הצורך בעשיית הפעולה לעומת הפגיעה שנגרמה ליוצר כתוצאה ממנה' (סעיף 50(ב) לחוק זכות יוצרים). ברי, כי נסיבות ההפרה החמורות שהוכחו במסגרת הליך זה, אינן יכולות בשום קנה מידה להיחשב לדבר המקובל בענף, והתובע אף הוכיח כי הדרך בה נהגו הנתבעים בכהן איננה תואמת את המקובל בענף. הנתבעים אף לא הוכיחו כל 'צורך' לסלף את יצירתו של כהן ולהימנע מהענקת קרדיט ראוי לכהן. מכאן, כי אין כל מקום להידרש ל'סייג הסבירות'".

  1. כותרת הפרק הבא של סיכומי התובע כתובה בסגנון חריף: "טענת הנתבעים כי פגימה וסילוף מאיינים את החובה ליתן קרדיט – הנה חסרת בסיס ובבחינת 'הרצחת וגם ירשת'" (פרק כא, עמ' 32 לסיכומי התובע); אומנם, מדובר בציטוט פסוק מן המקרא (מלכים א, פרק כא, פסוק יט: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ", מילים שאומר הנביא אליהו התשבי לאחאב מלך ישראל, בעקבות פרשת נבות היזרעאלי), וענייננו בפסק דין זה, באחד מפרשני המקרא, הרמב"ן; אך, ראוי היה לשמור על פרופורציות, שכן המרחק בין המשל לבין הנמשל – גם לשיטת התובע – הוא רב ביותר [אף אם אחד מהמחברים בתחום זכות היוצרים הביא משל זה, כמצוטט בסעיף 200 לסיכומי התובע].
  2. בחינה משפטית אנליטית, טענת באות כוח התובע היא זו: אם לשיטתם של הנתבעים, פטורים הנתבעים מליתן קרדיט ראוי לתובע, כי טענת פגימה וסילוף מאיינת את החובה ליתן קרדיט, כי אז, בעצם טענה זו, מודים, למעשה, הנתבעים, כי אכן סילפו את יצירתו של פרופ' מנחם כהן; שאם לא כן, מדוע העלו טענה זו?! לפיכך, מדגישות ב"כ התובע: "די בכך כדי לקבל את כל טענות התובע בהליך זה בדבר סילוף יצירתו של כהן והפגיעה בה על ידי הנתבעים" (סעיף 198 סיפא לסיכומי התובע).
  3. טענת ב"כ התובע, בהקשר זה היא (סעיף 199 רישא): "למעלה מכך, נסיונם של הנתבעים להיבנות מסילוף יצירותיו של כהן נגוע בעזות מצח חמורה ויש לדחותו בשתי ידיים". באות כוח התובע מביאות ספרות משפטית, אשר ממנה עולה כי המפר זכויות יוצרים ומסלף את היצירה המקורית זכאי לפיצוי נוסף, לכן, יוצר כזה לא יהיה מעוניין בייחוס היצירה אליו (סעיף 199 סיפא).
  4. ובכך מסתיים פרק זה של סיכומי התובע (סעיף 200): "מכאן, כי הנתבעים אינם יכולים להתגונן מפני מחדלם ליתן לתובע קרדיט בשם הסילוף והפגיעה שפגעו ביצירותיו של פרופ' כהן ויש לדחות בשתי ידיים טענה עזת מצח זו".

ח.13 זכויות התובע במקראות גדולות הכתר וזכויות האוניברסיטה

  1. תמצית טענות התובע בעניין זה, מקופלות בכותרת של פרק כב לסיכומים, "טענת הנתבעים שהאוניברסיטה נתנה להם אישור לא רק שאינה נכונה עובדתית, אלא ממילא אינה רלוונטית לזכויות המוסריות של התובע".
  2. בתחילת הפרק בתשובה לטענת הנתבעים כי העתיקו את מקראות גדולות הכתר באישור אוניברסיטת בר אילן, שהיא בעלת הזכויות הכלכליות ביצירה, טוענות ב"כ התובע כי מן הראיות עולה שטענה זו אינה אמת, ובכל מקרה, אין בה כדי להועיל לנתבעים (סעיף 201 לסיכומי הנתבע).
  3. פרופ' עופר עצמו אישר, בתשובה לשאלה, כי ערב התחלת עבודתו על הספר, הוא לא פנה לאוניברסיטת בר אילן, כתב להם מכתב וביקש אישורם להשתמש במקראות גדולות הכתר (סעיף 202).
  4. על כל פנים, באות כוח התובע מעלות טענה משפטית, בעניין זה, כדלקמן (סעיף 203):

"מכל מקום – וזהו החשוב לענייננו – גם לו היה ניתן אישור כאמור (וכאמור זה לא ניתן) – ממילא לא היה בכוחו להכשיר הפרה של זכויות המוסריות של פרופ' כהן וכל שימוש של הנתבעים ביצירות היה כפוף לשמירה על זכויותיו המוסריות של התובע – מתן קרדיט ראוי והולם ושמירה על שלמות יצירתו – שהרי הזכויות הכלכליות והזכויות המוסריות הן שתי זכויות נפרדות, והזכות המוסרית עומדת ליוצר גם אם לא נתונות לו זכויות כלכליות ביצירה: 'ביצירות ספרותיות, אומנותיות, דרמטיות ומוסיקליות טמון לא רק ערך כלכלי, אלא גם – ואולי בעיקר – ביטוי לאישיותו של היוצר. בשל כך, קיים קשר בין היוצר לבין יצירתו שנמשך אף לאחר שנפרד ממנה כנכס כלכלי' (גרינמן, כרך ב', עמ' 823)".

ח.14 דחיית טענת הנתבעים לפיה התובע העתיק את נוסח שעוועל

  1. בפתח פרק זה טוענות ב"כ התובע כי אין מקום להתייחס למהדורת שעוועל של פירוש הרמב"ן על התורה, והן מתבססות על כך שהנושא כבר הובהר בקדם המשפט, ועל כן טענותיהן בעניין זה הן למעלה מן הדרוש ומחמת הזהירות בלבד (סעיף 205).
  2. מוסבר כי כהן במהדורת מקראות גדולות הכתר עשה שימוש זמני, חלקי וטכני בלבד במהדורת שעוועל, כבסיס להקלדה של חילופי הנוסחאות של כתבי היד, ולאחר תום העבודה לא נותר זכר ממהדורת שעוועל. לכן, לדעת ב"כ התובע אין צורך ואין חובה ליתן קרדיט לשעוועל, "שהרי לא מדובר בהבאת יצירה של אחר בתוך יצירתו של כהן, לא בהעתקה, לא בציטוט, לא בתוצרי חשיבתו והשקעתו של שעוועל – מאום" (סעיף 206, עמ' 33-34 לסיכומי התובע). יתרה מזו, נוסח הבסיס הטכני במהדורת הכתר לא הייתה רק מהדורת שעוועל, שבה נעשה שימוש רק ביחס לשליש מהנוסח, אלא גם פרויקט השו"ת, ביחס ליתרת הנוסח (סעיף 207). וכאן, מביעות באות כוח התובע פליאה על פרופ' עופר שעבד בהתקנת הרמב"ן, במהדורת מקראות גדולות הכתר והוא ידע על כך, ועל כן הן מסיקות את המסקנות הבאות (סעיף 208 סיפא לסיכומי התובע):

"התעלמות זו מלמדת אחת משתיים: או שעופר העלים במכוון עובדה זו במטרה להטעות את בית המשפט הנכבד – דבר שיש לראותו בחומרה רבה; או שפרופ' עופר לא היה מודע לעובדה זו וסבר שרק נוסח שעוועל שימש כבסיס טכני – דבר המלמד שלמרות עבודתו הצמודה של עופר על הנוסח לא שם עופר לב לעובדה שהיו שני מקורות שונים לנוסח הבסיס ומוכיח כשלעצמו כי לאחר המעבר והעבודה על כתבי היד לא נותר זכר לנוסח הבסיס ולכן לא ניתן לזהות את מקורו".

  1. וכאן, מסבירות באות כוח התובע את ההבדל בין השימוש הטכני שעשה כהן במהדורת שעוועל (ובפרויקט השו"ת), כבסיס טכני להכנת הנוסח הסופי של מהדורת מקראות גדולות הכתר, לעומת השימוש שעשו הנתבעים במהדורת מקראות גדולות הכתר כבסיס לספרם (סעיף 209 לסיכומי ב"כ התובע):

"וזאת יש להדגיש – לו היו הנתבעים עושים במהדורת הכתר שימוש זהה לזה שנעשה על ידי התובע במהדורת שעוועל – דהיינו שימוש טכני בלבד, כבסיס להקלדה, שבסופו לא היה נותר זכר למהדורת הכתר ולא ניתן היה לדעת כי נעשה שימוש במהדורת הכתר – לא הייתה לתובע טענה או חצי טענה כנגדם. ואולם, השימוש שעשו הנתבעים במהדורת הכתר שונה לחלוטין והוא שימוש מהותי ולא טכני – הנתבעים: העתיקו הן את הטקסט עצמו והן עבודת ביאור ופרשנות רחבה הכוללת עשרות אלפי עזרי טקסט לספר, לקבצים ואפילו לטורי כתבי היד שבקבצים; בחרו את כתבי היד שלהם תוך השוואה לנוסח הכתר ווידאו באופן סטטיסטי שהנוסח הסופי יהיה דומה מאד לנוסח הכתר; אימצו את כתב יד היסוד של מהדורת הכתר ללא בדיקה, בהסתמך על בדיקת התובע; השתמשו בנוסח הכתר בהשוואה בטור הראשון בקבצים".

ח.15 הקרדיט שנתן התובע לעופר ולעובדי מקראות גדולות הכתר

  1. לטענת ב"כ התובע, כאחד מטענות ההגנה של הנתבעים, ומתוך ניסיון להצדיק את השמטת הקרדיט המגיע לתובע, בשל השימוש הנרחב שעשו הנתבעים בספר, בהתבססם על מקראות גדולות הכתר, העלו הנתבעים טענה כי התובע עצמו לא נתן קרדיט לפרופ' עופר וליתר עובדי המפעל של מקראות גדולות הכתר (סעיף 211 רישא); אולם עמדת ב"כ התובע היא טענה זו אינה נכונה, הן עובדתית והן משפטית, והן מוסיפות כי טענה זו אינה רלבנטית כלל, וכי "כל כולה נועדה להבאיש את ריחו של כהן בעיני בית המשפט" (סעיף 211 סיפא).
  2. טענת באות כוח התובע היא כי מקראות גדולות הכתר יצאו בשתי מהדורות: גדולה הכוללת הקדמות ומבואות; קטנה המיועדת בעיקר לבתי ספר (ללא מבואות והקדמות). בכרכים הגדולים הוזכרו כל עובדי הכתר. מאחר והספרים במדבר וחמש מגילות (שבהם עסק פרופ' עופר, במסגרת מפעל מקראות גדולות הכתר), יצאו רק במהדורה קטנה, שמו ושם עובדים אחרים לא הוזכר, "והדבר ייעשה כאשר הספרים יצאו במהדורה הגדולה". מכל מקום, מדגישות ב"כ התובע כי דבר זה חל ונכון לגבי כלל העובדים של מקראות גדולות הכתר, ועל כן "אין כל בסיס למצג שמנסים הנתבעים להציג כאילו מדובר בדבר המכוון לעופר" (סעיף 212 סיפא).
  3. מההיבט המשפטי, טענתן של באות כוח התובע היא כי אין חובה מן הדין להעניק קרדיט לפרופ' עופר על עבודתו במפעל הכתר, שכן פרופ' עופר ויתר העובדים אינם "שותפים" ביצירתו של פרופ' כהן, וכי יצירה זו והזכויות המוסריות הנלוות אליה הן של כהן לבדו. אזכור העובדים במהדורה הגדולה נעשתה מתוך רצונו הטוב של כהן, ורק בשל הערכתו הרבה לעבודתם ולהשקעתם הרבה של העובדים במפעל מקראות גדולות הכתר, אך לא מכוח חובה על פי דין (סעיף 213).

ח.16 גובה הפיצוי שיש לשלם לתובע

  1. החלק האחרון של סיכומי התובע (פרקים כה-לז, עמ' 35-42), מוקדש לגובה הפיצוי שעותר התובע כי בית המשפט יחייב את הנתבעים לשלם לו.
  2. מיקום שאלה זו הוא בהנחה שהתובע עבר את שתי המשוכות הראשונות: הוכחת זכויותיו המוסריות; הוכחת ההפרה של הנתבעים את זכויותיו. לטענת באות כוח התובע, אכן התובע צלח את שתי המשוכות הראשונות, ועתה הגיעה העת לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצויים לפי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, כאשר עמדת באות כוח התובע היא כי הוא זכאי לפיצוי המקסימלי של 100,000 ₪ לכל הפרה (סעיף 214). סכום זה נקבע כ"פיצויים ללא הוכחת נזק", ובהמשך הסיכומים יפורטו השיקולים אשר מצדיקים את הפיצוי המרבי הנ"ל (סעיף 215), וזאת לאור המגמה בשנים האחרונות לפסיקת פיצויים בסכומים משמעותיים כנגד מפרי זכויות יוצרים וזכויות מוסריות (סעיף 216, שבו מובאים מספר פסקי דין חדשים התומכים בתיזה זו).
  3. השיקול הראשון המוזכר בסיכומים, עניינו – היקף ההפרה (פרק כו). נטען, כי מדובר בהעתקה של 300 קטעים מתוך יצירותיו של כהן בשש יצירות נפרדות של מקראות גדולות הכתר: המהדורה הממוחשבת (תקליטור הכתר והגרסה המקוונת), וכל אחת מחמש היצירות המודפסות מספרי התורה (סעיף 217). לכך יש להוסיף את ההפרה של הנתבעים גם במסגרת האתר של מכללת הרצוג, שגם בו עשו הם שימוש בטקסטים נרחבים מתוך יצירות מקראות גדולות הכתר, מבלי להעניק לתובע שום קרדיט באתר הנ"ל (סעיף 218).
  4. במסגרת הטענה בדבר היקף נרחב של ההפרה, מצוין בסיכומים כי הנתבעים הפרו את זכותו המוסרית של התובע בשני היבטים: הזכות לשלמות היצירה; הזכות לקבלת קרדיט (סעיף 219); ובנוסף לכך הנתבעים גם פגעו באופן חמור במוניטין של התובע ומקראות גדולות הכתר, וגזלו מוניטין אלה (סעיף 220).
  5. בהזכירם פסיקה של בית המשפט, שבה ניתן משקל רב ולעיתים משקל בלעדי לכך שמדובר בהיקף רחב מאוד של הפרה, עותרות ב"כ התובע כי בית המשפט יחייב את הנתבעים בסכום המקסימלי, קרי: 100,000 ₪ לכל הפרה (סעיפים 211-212).
  6. השיקול השני, אשר אליו מתייחסות באות כוח התובע הוא משך הזמן שבו בוצעה ההפרה (פרק כז). בעניין זה נטען כי מדובר בהפרה ארוכה ומתמשכת שהחלה מיום הוצאת הספר, מחודש אוגוסט 2013, וממשיכה עד היום, הן במכירת עותקים נוספים של הספר והן בשימוש הציבור בעותקים שכבר נמכרו (סעיף 223).
  7. הנתבעים התעלמו מדרישות התובע להימנע ולחדול מהפרת זכויותיו, בספר ובאתר; יתרה מזו, בחוסר תום לב מוחלט ארגנו הנתבעים 3 ו-4 ערב השקה חגיגי לכבוד הוצאת הספר, וקיימו אותו על אף מכתבי ההתראה של התובע (סעיף 224).
  8. השיקול השלישי המוזכר בסיכומים הוא "הנזק הממשי שנגרם לתובע להערכת בית המשפט" (פרק כח).
  9. באות כוח התובע מתארות את ההפרות של הנתבעים ככאלה אשר "גרמו לתובע לנזק אדיר ממדים שאינו ניתן לריפוי" (סעיף 225 רישא). הן תומכות טענה זו בתצהירים של התובע ובנו על כך שהתובע נפגע עד עמקי נשמתו מהתנהלות הנתבעים ומעזות המצח שלהם כלפיו, והעדות על עוגמת הנפש האדירה שנגרמה לו והפגיעה הקשה במוניטין שלו ושל מפעל חייו, כאשר לעניין הזכות המוסרית מצוטט מן הספרות המשפטית כי מדובר בנזק כבד יותר העשוי לעלות על משקלו של הנזק הממוני (סעיף 225). כתמיכה נוספת לטענה זו מובא פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת קימרון שבו התקבל הערעור ובית המשפט העליון העלה את גובה הפיצוי בשל עוגמת הנפש שנגרמה לו (סעיף 226). לכך יש להוסיף את הפגיעה במוניטין וההערכה של מומחים בתחום שקבעו כי במפעל הכתר נפלו פגמים רבים עד שיש צורך להוציא פירוש חדש מדויק לרמב"ן, "הדבר ישפיע (ואולי כבר השפיע) על מכירות של 'מקראות גדולות הכתר', ובעיקר על המכירות כתוצאה מהמלצות של משרד החינוך לרכישת ספרי מקראות גדולות" (סעיף 228 סיפא).
  10. למעלה מן הדרוש, כלשונן, טוענות באות כוח התובע כי לעניין פיצויים בלא הוכחת נזק, התובע אינו נדרש להוכיח נזק בפועל, שכן ישנה חזקה לפיה עצם ההפרה מהווה את הנזק שנגרם לתובע (סעיף 229 לפסק הדין המצוטט שם), כאשר לכך יש להוסיף את האלמנט העונשי וההרתעתי המופנה אל המפר, בעת קביעת הפיצויים ללא הוכחת נזק (סעיף 230).
  11. יישום הדברים הללו בפרשה זו, מופיע בסיום פרק כח לסיכומי ב"כ התובע, כדלקמן:

"בענייננו, לנושא ההרתעה נודעת חשיבות משמעותית במיוחד, הרבה יותר מתביעות רבות אחרות בתחום של זכויות יוצרים וזכויות מוסריות. זאת, כיוון שמפעל הכתר הוא מפעל עצום – מפעל חיים – הקיים כבר כ-30 שנה ועלותו היא מיליוני דולרים. אם לא תהיה הרתעה משמעותית מפגיעה בזכויות מפעל הכתר וכהן, יביא הדבר לזילות היצירות ויגרום לכך שלאחרים יהיה כדאי להשתמש בתוצרים של המפעל ולעשות בהם 'כבתוך שלהם'. זאת ועוד, גם העלות הגבוהה של ניהול הליך שכזה (שעברה כבר את ה-200,000 ₪), תרתיע נפגעים מלדרוש את הצדק לו הם ראויים אם הפיצוי לא יהיה מרתיע".

  1. שיקול רביעי מתמקד ב"טיב היחסים בין הנתבעים לבין התובעים" (הכותרת של פרק כט).
  2. באות כוח התובע מתארות את היחסים האמורים, באופן הבא (סעיפים 233-234):

"לנתבעים 1-2 היכרות מוקדמת עם כהן והם קיבלו מכהן חלק לא מבוטל מניסיונם ומהשכלתם. עופר ויעקבס הכירו מקרוב את מפעל הכתר ואת מקראות גדולות הכתר, ולו רק מתוקף היותם חוקרי תנ"ך באוניברסיטת בר אילן שבחסותה התנהל מפעל הכתר כולו. בנוסף, עופר נמנה בפועל בין עובדי מפעל הכתר בין השנים 2000-2009 ובתוך כך השתתף בההדרתם לדפוס של חלק מהטקסטים הזמניים שנכללו בתקליטור הכתר (כולל פירוש רמב"ן לספר במדבר). תחת כי ירכשו יראת כבוד למורם, הביעו הנתבעים זלזול בוטה בפועלו, במאמציו ובהשקעתו של כהן, נטלו את יצירות מקראות גדולות הכתר שהן מפעל חייו ועשו בהן כבשלהם.

עוד יודגש, כי במהלך יותר מ-3 שנים מתוך התקופה בה עבד עופר במפעל הכתר, תחת כהן – עבד עופר במקביל גם על הספר המפר ואף עבד במקביל הן על הרמב"ן במק"ג הכתר והן על הרמב"ן בספר המפר! בכל תקופה זו, עופר הסתיר מכהן את עבודתו המקבילה ולא עדכן אותו על כך ולו ברמז. ממילא גם עופר מעולם לא ביקש את הסכמתו של כהן לשימוש הנרחב שעשה במהדורת הכתר – התנהגות שהיא כשלעצמה בגדר מעילה חמורה ביחסי אמון במסגרת יחסי עובד-מעביד ומהווה ראיה נוספת לחוסר תום ליבו של עופר ולכוונותיו הזדוניות".

  1. לאחר הבאת פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, לעניין החומרה המיוחדת של פגיעה בזכויות יוצרים של תלמיד בזכויותיו של מורו (סעיף 235 לסיכומי התובע), מסכמות באות כוח התובע את טיעוניהן לעניין טיב היחסים שבין הצדדים, כשיקול לקביעת פיצויים גבוהים בגין הפגיעה בזכויות היוצרים של כהן, בכותבן את הדברים הבאים (סעיפים 236-237):

"בענייננו, הנתבעים 1-2 לא רק שהכירו את כהן והנתבע 1 אף יצק מים על ידיו, אלא שהם גם ידעו את החשיבות הרבה שייחס כהן לשלמות יצירותיו ואת קפדנותו ודקדקנותו הרבה בעבודתו. על אף כל אלה – לא נרתעו הנתבעים מלהפר ברגל גסה ובזלזול את זכויות התובע.

חשוב להביא בחשבון בעת קביעת הפיצוי כי הנתבעים התעלמו, כאמור, מהתרעותיו של כהן טרם פרסום הספר המפר ובחרו להמשיך בהפרותיהם – על אפו ועל חמתו של כהן ובכך העצימו את נזקו וגילו חוסר אכפתיות לפגיעה בו וזלזול בזכויותיו".

  1. שיקול חמישי, בדבר גובה הפיצוי הנטען על ידי התובע, עניינו "מאפייני פעילותו של הנתבע[ים]" (כותרת פרק ל לסיכומי התובע).
  2. בסיכומי התובע מוזכר כי נתבעים 1-2 הינם חוקרי התנ"ך, כאשר פרופ' עופר הינו ראש המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן ואף הועסק, בין היתר, במפעל מקראות גדולות הכתר, בראשות פרופ' כהן, וכי ד"ר יעקבס חוקר תנ"ך, המשמש מרצה אף הוא במחלקה לתנ"ך של אוניברסיטת בר אילן. בנוסף לכך, מוזכר כי נתבעים 2-3 הינם מוציאים לאור של הספר (סעיף 238).
  3. לאור נתונים אלה, טוענים באות כוח התובע, כדלקמן (סעיף 239):

"מתוקף עיסוקם של הנתבעים אין ולא יכול להיות ספק שהנתבעים מכירים היטב את החובה לקבל רשות לעשות שימוש ביצירות של אחר וחשוב מכך – שלא לפגום בשלמות היצירות וליתן קרדיט ראוי והולם בגין השימוש, כל שכן שעה שנעשה שימוש כה נרחב ביצירות כפי שעשו הנתבעים ביצירותיו של התובע. כמובן שישנה גם משמעות רבה לכך שנתבעים 3 ו-4 עוסקים בהוצאת ספרים ולכן ההקפדה שלהם הייתה צריכה להיות רבה".

  1. שיקול נוסף – שישי במספר – עוסק בתום הלב של הנתבעים (וכלשון באות כוח התובע, בכותרת של פרק לא לסיכומיהן – "או ליתר דיוק: חוסר תום ליבם של הנתבעים").
  2. לטענת באות כוח התובע, הוכח לאורך ההליך כי הנתבעים פעלו, לכל אורך הדרך, בחוסר תום לב רבתי, וזאת הן בהפרת זכויות התובע והן בהתנהלותם בקביעה זו. הן מפנות לתצהיר התובע ולסיכומיהן ומדגישות במיוחד את יסוד הכוונה של הנתבעים לפגוע בפרופ' כהן, "להקטינו ולגמד את פועלו מחד, ולהעצים ולרומם את עצמם מאידך" (סעיף 240 סיפא לסיכומי התובע).
  3. בהקשר זה, מזכירות באות כוח התובע כי יש לתת משקל מיוחד לכך שאין זו הפעם הראשונה בה הפרו הנתבעים את זכויותיו של התובע (כפי שהוזכר בסיכומים לעיל; ראה פיסקאות 316-320 לעיל). לטענת התובע, "עובדה זו מוכיחה את זלזולם של הנתבעים בתובע ובזכויותיו ומוכיחה כי הנתבעים אינם בוחלים באמצעים על מנת לפגוע בתובע" (סעיף 241 סיפא; ההדגשות במקור).
  4. לטענת ב"כ התובע, בהתאם להלכה הפסוקה (המובאת בפסקי הדין המוזכרים בפסקאות 243-244 לסיכומים), הפרה נוספת של זכויות היוצרים על ידי נתבע, "משליכה באופן ישיר על תום ליבו – וליתר דיוק על חוסר תום ליבם של הנתבעים, והיא משמשת להוכחה כי הנתבעים אינם פועלים בתום לב, אינם מכבדים זכויות יוצרים, ואף מהווה בסיס לקביעה כי עסקינן במפרים סדרתיים. דברים אלה, תומכים בקביעת סכום הפיצויים הסטטוטוריים על הצד הגבוה" (סעיף 242. הקווים במקור).
  5. השיקול השביעי המוזכר בסיכומי התובע, הוא "חומרת ההפרה" (פרק לב).
  6. לטענת ב"כ התובע, כל הנסיבות המתוארות בסיכומים, בכתבי הטענות ובתצהירים של התובע, מצביעות על הפרה חמורה מאד של זכויותיו של פרופ' כהן, כאשר לעניין זה מוזכר היקף ההפרה הנרחב, הפרת זכותו של פרופ' כהן לשלמות יצירתו ולקבלת קרדיט ראוי, כאשר הנתבעים הכירו את התובע ואת מפעלו והכירו את החשיבות הרבה שהתובע מייחס למפעלו, לשלמותו ולדיוקו (סעיף 245).
  7. התובע טוען בסיכומיו, כי בכל פעם שהעתיקו הנתבעים קטעים מתקליטור הכתר, "קפצה" לעיניהם הודעת האזהרה האומרת: "לחיצה על אישור מעידה כי הינך מודע בעת העתקה למגבלות השימוש בחומר המועתק שקיבלת על עצמך בהסכם ההרשאה". לאור זאת, טענת התובע היא כי, "עדיין הנתבעים התעלמו מהודעה זו ובחרו במודע, במכוון ובמזיד להמשיך בהעתקה האסורה" (סעיף 246; הקו במקור).
  8. וכך מסיימות ב"כ התובע את הפרק האמור בסיכומיהן (סעיף 247; הקו במקור):

"עוד יודגש, כי מעולם ועד היום – לא תיקנו הנתבעים את הפרותיהם ולא טרחו להביע כל התנצלות בפני פרופ' כהן על הפגיעה העצומה בזכויותיו וברגשותיו. בהקשר זה חשוב להדגיש, כי לתשובה וחרטה נודעת משמעות חשובה מאוד בקביעת הדין במשפט, במיוחד במשפט העברי (ראה דיון נרחב בת"פ (י-ם) 2003/06 מדינת ישראל נ' פלוני, החל מסעיף 312 ואילך). הנתבעים ובמיוחד עופר ויעקבס נמנעו מלהביע חרטה ונמנעו מתיקון העוולה. כשם שרשאי בית המשפט להקל עם נתבע שהביע חרטה ותיקן את העוול לפני פסק הדין, כך ראוי שיחמיר עם נתבע שלא עושה כן. למעשה, הנתבעים הוסיפו חטא על פשע שעה שבמהלך ההליך המשפטי עצמו פעלו להעצמת הפגיעה הקשה בכהן ובמוניטין שלו, כגון באמצעות היוזמה לקיום דיון בסנט של אוניברסיטת בר אילן בשאלה האם מקראות גדולות הוא מהדורה מדעית ...".

  1. השיקול האחרון המוזכר בסיכומי התובע, בפרק לג, הוא "השיקול בדבר הרווח שצמח לנתבעים בשל ההפרה, להערכת בית המשפט".
  2. ב"כ התובע מציינות כי הספר נמכר באופן מסחרי בחנויות הספרים ובאתרי האינטרנט של הנתבעים 3 ו-4, וזאת "למטרת השאת רווחים וגריפת מוניטין לנתבעים". לטענת התובע, "בנוסף לרווח הממוני הישיר, הפיקו עופר ויעקבס רווח ויוקרה מקצועיים מן ההפרות של חשבונו של התובע, שכן השימוש האסור והמטעה שעשו בפרי מפעלו הייחודי והחדשני בתחום ההדרת הפירושים, מסייע בידם לנכס לעצמם מעמד כחוקרים המובילים והחדשניים של פירוש הרמב"ן בתחום זה, כפי שניכר, למשל, במהלך הכנס המפר. הנתבעים הרוויחו מגזל המוניטין החמור, הן בהעתקת הטקסט באופן שנחזה כעבודה עצמאית והן בהעתקת עזרי הטקסט באופן שנחזה אף הוא כעבודה עצמאית" (סעיף 248).
  3. אשר לנתבע 1, פרופ' עופר, נטען כי הוא הפיק רווח בכך, "שנחזה למומחה בתחום ההדרה של טקסטים של פרשני ימי הביניים ובכך 'מטפס' ומציג את עצמו, באופן בלתי הוגן, ותוך התהדרות בנוצות לא לו, כמועמד להחלטתו של פרופ' כהן במפעל הכתר" (סעיף 249).
  4. הפקת הרווחים של הנתבעים, לטענת ב"כ התובע, אינה רק מהכנסות ממכירת הספר אלא בעיקר מחסכון אלפי שעות עבודה שהושקעו במפעל הכתר על טקסט הרמב"ן, ועל עזרי הטקסט שלו, תוך שהנתבעים קוצרים את פירותיהם ומנכסים אותם לעצמם (סעיף 250).
  5. על כל פנים, הטענה המשפטית של ב"כ התובע היא, כי "שאלת הרווח שצמח לנתבע מן ההפרה היא שיקול מינורי, מבין השיקולים השונים הנשקלים בעת קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק" (סעיף 251; ובהמשך מובא פסק דין שבו נקבע שהיקף ההפרה הרחב הוא השיקול שבגינו נקבע פיצוי לפי הרף העליון של פיצוי ללא הוכחת נזק; פסק דין נוסף, המובא בסעיף 252, שבו נפסקו פיצויים לפי הדין הישן, לא ייחס חשיבות רבה לרווחי הנתבעים אלא ראה בהפרה שיטתית מתמשכת ובלתי מורשית של מספר רב של יצירות, כבסיס לחיוב הפיצויים שם).

ח.17 משפט עברי

  1. הכותרת של פרק לד בסיכומי התובע היא "החומרה של הפרת זכויות יוצרים במשפט העברי".
  2. ב"כ התובע מצטטות (סעיף 253) את הסבר הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מא), לחיוב גונב צאן ובקר, אותם הוא טובח או מוכר, בסכום שהוא פי ארבע, או פי חמש, מערך הבהמה (לעומת תשלומי כפל בכל גניבה אחרת), בכך שאם אותו הפשע "מרובה ומצוי וקרובה עשייתו, מתחייב שיהיה עונשו יותר חמור כדי למנוע אותו".
  3. היישום של עקרונות אלה לענייננו, מובא בסעיפים 254-256 לסיכומי התובע:

"אין ספק כי 'העתקה אלקטרונית', סילוף ואי מתן קרדיט הן כיום עבירות 'מרובות ומצויות וקרובה עשייתן', כאשר הן נעשות באמצעות המחשב, מהבית וללא כל מאמץ, ולכן מחייבות קנס גבוה מאוד.

ומהי המקבילה לשחיטה או מכירה? אלו הסילוף ואי מתן הקרדיט אשר מעלימים את המעשה, וכמו כן לאחר זמן, כבר אי אפשר לתקן את הנזק שנעשה.

לכן, הפרת זכויות יוצרים וזכויות מוסריות צריכות להיות הראשונות בשיקול: 'למען יראו וייראו'."

ח.18 מספר ההפרות

  1. בפרק זה, פרק לה, מפרטות ב"כ התובע את עמדתן לעניין מספר הפרות שהפרו הנתבעים את זכויות התובע, וזאת בדרך של התייחסות למספר יצירות שהזכויות בהן הופרו, ומספר הזכויות של התובע (הזכות לקרדיט והזכות לשלמות היצירה שהופרו).
  2. לטענת ב"כ התובע, הדרכים שבהם הופרו הזכויות מיצירות התובע, הן שתיים, שכל אחת מהן, לטענתן, מהווה הפרה עצמאית ונפרדת: הספר המפר, והאתר המפר (סעיף 258).
  3. ככל שמדובר במספר היצירות – נוקטות ב"כ התובע "חישוב שמרני ביותר", ומגיעים לכך שמדובר בחמישה חומשי תורה שנתפסו בשבעה כרכים שונים המקיפים חמש חטיבות תוכן. לשיטתן, "הגם שכל אחד מ-7 כרכי התורה הנו יצירה עצמאית, התובע מחשב את היצירות באופן שמרני ומחשיב כל ספר תורה ולא כל כרך תורה – כיצירה עצמאית. כל אחד מהחומשים חייב עבודת ההדרה נפרדת ונרכש על ידי ציבור הקוראים באופן נפרד ולא בהכרח כסדרה שלמה – ולכן הם מהווים חמש יצירות עצמאיות ונפרדות בעלות ערך כלכלי נפרד." (סעיף 259; ההדגשות במקור).
  4. לעניין המהדורה הממוחשבת, טענת באות כוח התובע היא כי אף שניתן להתייחס אל האתר כשבע יצירות נפרדות (בהתאם לכרכי התורה) או למצער לחמש יצירות (בהתאם לספרי התורה), גם כאן מחשב התובע את מספר היצירות באופן שמרני, ומתייחס לכל המהדורה הממוחשבת, כיצירה אחת בלבד (סעיף 260).
  5. מבחינה משפטית, הפרת הזכויות של התובע הם בהפרה ישירה על פי הפרת הזכות לקרדיט, לפי סעיפים 46(1) ו – 50(א) לחוק זכות יוצרים, והזכות לשלמות היצירות לפי סעיף 46(2) וסעיף 50(א) לחוק הנ"ל, והן הפרה עקיפה על ידי מכירת עותקים של הספר המפר, והחזקת עותקים של הספר המפר ובהפצה בהיקף מסחרי של עותקים של הספר המפר, בניגוד לסעיף 51 לחוק האמור (סעיף 261).
  6. בסיכומי התובע, מובאים פסקי דין שונים, מהם מסיקות ב"כ התובע כי בהתאם להלכה הפסוקה יש לראות את הפרת הזכויות בכל יצירה ויצירה כהפרה נפרדת, וכי לפי מבחן הזכות המופרת, זכאי התובע לפיצוי נפרד ועצמאי בגין כל אחת מהזכויות שהופרו, וזאת, ביחס לכל אחת מהיצירות ולכל אחד מהאמצעים המפרים (ראה הפירוט בסעיפים 262-264 לסיכומי התובע).
  7. וכך מסכמות ב"כ התובע פרק זה של מספר ההפרות (סעיף 265):

"מהאמור עולה, כי מספר היצירות שהזכויות בהן הופרו, לפי חישוב שמרני ביותר הוא 6 יצירות (חמישה חומשים ואתר האינטרנט) וכי מספר הדרכים שהופרו בה כל אחת מהיצירות היא שתיים – הן באמצעות הספר המפר והן באמצעות האתר המפר ומכאן שעסקינן ב – 12 הפרות. ביחס ל – 12 הפרות אלו, הפגיעה בזכות המוסרית היא כפולה ומכופלת – הן פגיעה בזכות לקרדיט והן פגיעה בזכות לשלמות היצירה, ועל כל אלה נוסיף כי עסקינן הן בהפרה ישירה והן בהפרה עקיפה...".

ח.19 פיצוי בגין פגיעה במוניטין, גזל מוניטין ועוגמת הנפש שנגרמה בשל כך

  1. הבסיס לטיעון בפרק לו של סיכומי התובע, כאמור בכותרת של תת פרק זה, הוא סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המגדיר את עוולת הגזל (סעיף 266).
  2. לטענת ב"כ התובע, המעשים של הנתבעים, לא רק שגרמו לפגיעה במוניטין הרע ובשמו הטוב של פרופ' כהן, אותו רכש בפרויקט מפעל כתר הייחודי, אלא, התובע טוען כי הם מהווים גם "גזל מוניטין, שכן הנתבעים גזלו ונכסו לעצמם את המוניטין הרב שרכש התובע בעומדו בראש מפעל הכתר" (סעיף 267).
  3. עמדת התובע היא כי המוניטין של חוקר הוא הנכס החשוב שיש לו, ועל כן, הפגיעה באותו מוניטין ובוודאי גזילת המוניטין, משמעותה עוגמת נפש רבה, כפי, שלטענת באות כוח התובע, אכן נפגע מרשם, פרופ' מנחם כהן (סעיף 268).
  4. הן מביאות כאסמכתא את פרשת קימרון שם נקבע כי הפגיעה בגין עוגמת נפש מזכה בפיצוי נפרד מן הפיצוי ללא הוכחת נזק, ואף גבוה ממנו. לפיכך, לטענת באות כוח התובע "אין ספק שהפגיעה בכהן, כפי שניתן היה להתרשם מעדותו ומעדות עמנואל כהן, הייתה חריגה בעוצמתה, והדבר צריך לבוא לידי ביטוי בפיצוי על כך, אשר לפי ההערכה השמרנית, צריך לעמוד על 300,000 ש"ח" (סעיף 269 סיפא).

ח.20 שיעור הפיצוי בגין ההפרות

  1. פרק לז של סיכומי התובע, מהווה סך הכל של טענותיו בתחום הפיצוי הכספי.
  2. וכך כותבות באות כוח התובע (סעיפים 270-271; ההדגשה במקור):

"בגין הפרת זכויות אלה זכאי התובע לפיצוי בשיעור המרבי, דהיינו, סך של 100,000 ש"ח בגין כל הפרה וזאת, בהתחשב בחומרת הנסיבות של ההפרות כמתואר בסיכומים אלה. לעניין השיעור המקסימלי של הפיצוי נזכיר שפרשת טוויטו דובר בהפרה של הזכות לקרדיט בלבד ולא נפגעה שלמות היצירה ובית המשפט הנכבד מצא לנכון לפסוק פיצוי מקסימלי בסך 100,000 ש"ח לכל הפרה, קל וחומר שעה שנפגעה, במקרה דנן, באופן חמור, הזכות לשלמות היצירה.

בגין גזל מוניטין ועוגמת הנפש כתוצאה מכך, זכאי התובע לפיצוי בסך 300,000 ש"ח.

התובע הסתפק בתביעתו בתביעת פיצוי כולל, בגין כל ההפרות וויתר [צ"ל – ויתר; מ.ד) העוולות הנתבעות בהליך זה, בגובה 800,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד מועד פסיקת בית המשפט, המשקף סכום פיצוי צנוע ביותר. לפיכך, מתבקש בית המשפט הנכבד לפסוק סכום זה במלואו.

ח.21 סיכום סיכומי התובע והסעדים המבוקשים על ידו

  1. באות כוח התובע מסכמות כי התובע הוכיח את תביעתו ואת ההפרות של הנתבעים, כאשר, לדבריו, "הפרות אלה הינן הפרות ברורות, מכוונות, ובוטות וחריגות בתעוזתם ובהיקפם". הן מוסיפות ואומרות "התובע פנה לבית המשפט הנכבד בהתנהל לכל אורך הליך זה בתום לב. עדותו הייתה מהימנה והוכיחה כי כל דבריו אמיתיים וכנים" (סעיף 273 בסיכומי התובע).
  2. לטענת התובע, הנתבעים, לעומת זאת, כלשון באות כוחו: "לא רק שלא הוכיחו את טענותיהן, אלא שטענותיהן הופרכו והוכחו כשקריות, הוכח כי הנתבעים פגעו בתובע בכוונת מכוון, והתנהלו בחוסר תום לב מובהק" (סעיף 274).
  3. באות כוח התובע עותרות לכך שבית משפט יפסוק לטובת התובע את הפיצויים שקבע, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, "באופן שישקף את מורת רוחו מהתנהלותם הפסולה של הנתבעים וברמיסת זכויותיו של התובע". כמו כן, מבקשות ב"כ התובע כי מבית המשפט
    "לעשות צדק עם התובע ולקבוע בפסק הדין אמירות ברורות כנגד הנתבעים אשר תסייענה לתובע להשיב לעצמו את המוניטין ואת שמו הטוב שגזלו ממנו הנתבעים" (סעיף 275 סיפא; הקו במקור).
  4. ואלה הסעדים המבוקשים על ידי התובע בסעיפים 267-268 לסיכומיו (הקווים וההדגשות במקור):

"ליתן כנגד הנתבעים צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים – ביחד ולחוד ועל ידי מי מטעמכם, בין בעצמם ובין באמצעות מי מטעמם בכל טריטוריה (בין בתחומי ישראל ובין מחוצה לה) ובכל שפה, ובכל דרך שהיא לרבות האינטרנט –

להפיץ, לשווק ו/או למכור את הספר המפר.

להמשיך ולקים את האתר המפר, כולו ו/או חלקו בכל צורה ו/או מדיה שהיא.

להשתמש ביצירות שהופרו ו/או כל חלק מהן, בין בספר המפר ובין באתר המפר ו/או בכל צורה ודרך אחרים.

להעמיד את היצירות שהופרו לרשות הציבור – וזאת הן באמצעות רשת האינטרנט והן באמצעות ספריות, חנויות וכל אמצעי אחר.

ליתן כנגד הנתבעים צו עשה קבוע המורה להם להסיר את הספר המפר ממדפי החנויות ו/או הספריות ו/או כל פלטפורמת מכירת או הצגה אחרת וכן להסיר את האתר המפר מאתר מכללת הרצוג ו/או כל אתר אחר באינטרנט ו/או כל פלטפורמה אחרת.

לחייב את הנתבעים בפיצויים כמפורט להלן:

פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בסכום של 1,200,000 ש"ח, בגין הפרת זכויותיו המוסריות של התובע בשש יצירות בשתי דרכים/אופנים של הפרה כל אחת, ובסך הכל 12 הפרות.

פיצויים בסך של 300,000 ש"ח בגין גזל מוניטין ופגיעה במוניטין.

לצורכי אגרה בלבד ומבלי לפגוע בזכויותיו ובטענותיו, מעמיד התובע את סך סכום הפיצויים הכולל הנתבע על ידו על סך של 800,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד פסק הדין. בית המשפט הנכבד מתבקש לפסוק לתובע סכום זה – שהנו צנוע ביותר בנסיבות העניין – במלואו.

ליתן לתובע כל סעד אחר שימצא בית המשפט הנכבד לנכון בנסיבות העניין.

בנוסף, בית המשפט הנכבד מתבקש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע בגין הליך זה, לרבות שכ"ט עו"ד. לעניין שכ"ט והוצאות המשפט יודגש כי עסקינן בהליך עצום בהיקפו במהלכו שמע בית המשפט 8 עדים על פני ישיבות רבות שנמשכו עשרות שעות, הוגשו עשרות מוצגים ונרשמו מאות עמודי פרוטוקול; בטיפול בהליך הושקעו אלפי שעות עבודה – הן של התובע ובני משפחתו והן של באי כוחו שכן עסקינן בהליך מורכב ומסובך שהבנתו והכנתו מחייבות מומחיות והעמקה ולכן עלותו של ההליך חריגה והגיעה למאות אלפי ש"ח ששולמו מכיסו של התובע. בית המשפט הנכבד מתבקש להשית על הנתבעים את הוצאותיו הריאליות של התובע בהליך זה וזאת בהתאם לעיקרון שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין לפיהם יש לפסוק שכ"ט והוצאות ריאליות, ואשר לפיהם בתי המשפט אינם נרתעים מפסיקת שכ"ט והוצאות בסכומים של מאות רבות של אלפי שקלים לזוכים בדין. פסיקה שכזו תיתן מענה לעוגמת הנפש העצומה שנגרמה לתובע, ויש בה מן הצדק וההגינות.

  1. טענות הנתבעים בסיכומיהם

ט.1 פתיחה

  1. עורכי הדין גלעד קורינאלדי וטליה גרינשטיין פתחו את סיכומיהם בציטוט מדברי רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה ו, שזה לשונו:

"כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום. כי מי שרודף אחר הכבוד, אינו זוכה לכבוד אלקים, אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו (משלי כ"ה, ב') 'כבוד מלכים חקור דבר', והכל חוקרים אחריו ושואלים: מי הוא זה ואיזהו, שחולקים לו כבוד הזה, וחולקים עליו, שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה.

אבל מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד אלוקים, ואז אין בני-אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר (משלי כ"ה, ב') 'כבוד אלקים הסתר דבר', כי אסור לחקור על הכבוד הזה".

  1. מובלט בתחילת הדברים כי התובענה עוסקת בהפרת הזכות המוסרית Droit Moral, וזאת, במובחן מהזכות הכלכלית שהיא בבעלות אוניברסיטת בר אילן (סעיף 1 לסיכומי הנתבעים).
  2. התיזה המרכזית בתחילת פרק הפתיחה, החוזרת לאורך כל סיכומי הנתבעים, היא כי התובע "לא הצליח להרים את נטל ההוכחה", וזאת על אף הליך של חקירה ודרישה ממושך ומעמיק. לטענת הנתבעים, "תביעת התובע מקפלת בתוכה דרישה להפרה קיצונית של איזון האינטרסים בין הזכות להגנת היצירה ובין האינטרס לקדם ולשכלל את היצירה הרוחנית והמחקר המדעי וכן דרישה לסעדים קיצוניים, חריגים ובלתי סבירים, ולפיצויים מופרכים ומוגזמים החורגים משורת הדין והפסיקה" (סעיף 2 לסיכומי הנתבעים; הקו במקור).
  3. ב"כ הנתבעים, בהמשך לדברים שאמר בעל פה לאורך הדיונים, מציב את השאלות העומדות בתיק זה, בפרספקטיבה רחבה, ואומר את הדברים הבאים (סעיף 3 לסיכומי הנתבעים; ההדגשה והקווים במקור):

"דרישות וסעדים אלה, לו יקבלם בית משפט נכבד זה, תהיה בהם פגיעה קשה ומהותית בחופש הביטוי והיצירה האקדמיים, והשלכות רחבות היקף על תהליכי מחקר, יצירה וכתיבה בעולם האקדמי בכלל ובתחום מדעי היהדות בפרט. במובן זה, תיק זה חורג מעניינם הפרטי של המעורבים בו ולכל פסיקה תהא השפעה ציבורית ואקדמית רחבה. לא תהיה זו גוזמא כלל לומר כי לא מעט בכירים באקדמיה הישראלית מחכים למוצא פיו ולפסק דינו של בית המשפט הנכבד".

  1. בהמשך פרק הפתיחה, בוחרים ב"כ הנתבעים לתאר את הספר נשוא המשפט כחיבור אקדמי מעמיק של שני חוקרים מרצים בכירים לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן, שהוא, כלשון הסיכומים "פרי עבודת מחקר השוואתית מאומצת בת שנים רבות" (סעיף 4 רישא לסיכומים; הקו במקור). במסגרת הסיכומים, ללא הגשת ראיה פורמלית, הוסיפו ב"כ הנתבעים כי הספר "זכה לאחרונה בפרס יצחק בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח לשנת תשע"ז" (סעיף 4 סיפא).
  2. מסגרת הדיון, לשיטת הנתבעים, היא התמודדות עם שתי טענות מרכזיות של התובע, אשר לפיהן הנתבעים הפרו את זכויותיו המוסריות והבלעדיות במקראות גדולות הכתר, באופן הבא; פגיעה בזכות הייחוס לכתר, בשל העדר קרדיט מתאים לו; פגימה וסילוף של נוסח פירוש הרמב"ן בכתר, על שלוש תצורותיו: מהדורת הדפוס; תקליטור 2005; המהדורה המקוונת (סעיף 5 לסיכומים.
  3. הפרק הבא בסיכומים נושא כותרת "אבחנת יסוד: ההבדל המהותי בין מחבר ויוצר לבין עורך ומהדיר – 'יש מאין' לעומת 'יש מיש'", וההסבר לתיזה זו של הנתבעים מובא בסעיפים 6-7 לסיכומיהם, כדלקמן (ההדגשות במקור):

"כבר עתה בפתחם של הדברים ראוי להדגיש כי בענייננו ובתחום מחקר מדעי היהדות בכלל, אפשר למנות מספר דרגות של יצירתיות, כאשר בקצה האחד יימצא יוצר ומחבר של יצירה מקורית ובקצה השני יימצא העורך או המהדיר.

בעוד שהמחבר הוא בבחינת יוצר 'יש מאין', הרי שהמהדיר והעורך, כדוגמת התובע, נוטל מן המוכן ומשביחו – בחינת 'יש מיש'. כאמור מדובר בהבדל שמים וארץ, על נגזרותיו המשפטיות, ויש ליתן את הדעת מעיקרא במהלך קריאת סיכומים אלה לאבחנה מהותית זו ולנגזרות העולות ממנה".

  1. הערה אחרונה המופיעה במסגרת פרק הפתיחה, מובאת בסעיף 8 לסיכומי הנתבעים, שזה לשונו (ההדגשה במקור):

"טרם כניסתה לגופם של דברים אי אפשר להימנע מלהזכיר את ה'סטנדרט הכפול' שמפעיל התובע בתובענה זו, דין אחד לעצמו ודין אחר לאחרים: בעוד שביחס לאחרים מיעט במתן קרדיט לכל מי שהיה שותף פעיל בהגעה לעבודה המוגמרת: ובכללם הרב שעוועל, מורו ורבו פרופ' גושן-גוטשטיין, עובדי המפעל, וביניהם הנתבע 1 – ביחס לעצמו הוא רודף כבוד וכיבודים, גם כאשר כלל לא נסמכו על עבודתו, והכל כפי שיפורט לקמן בסיכומים אלו".

ט.2 לתובע אין "זכות מוסרית", עצמאית ואישית, בנוסח פירוש הרמב"ן לתורה

  1. לטענת ב"כ הנתבעים, לפני הדיון בטענות ההפרה שנשמעות מפי התובע (כאשר ההפרה מוכחשת בתוקף על ידי הנתבעים), סבורים הם כי יש לבחון מספר שאלות יסוד באופן מעמיק, כפי שיפורט להלן, וכי בעקבותיהם המסקנה העולה היא כי לתובע אין זכות מוסרית, עצמאית ואישית בנוסח פירוש הרמב"ן לתורה, ועל כן אין לתובע "התחלת עילה", על פי דיני זכויות היוצרים.
  2. וכך מוצבות בסיכומי הנתבעים ארבע שאלות יסוד (סעיף 9; ההדגשות והקווים במקור):
  3. "מהי תרומתו של התובע ביחס לנוסח פירוש הרמב"ן לתורה בתוך מק"ג הכתר והאם היא מגיעה כדי 'יצירה' מוגנת לפי חוק זכויות יוצרים?
  4. ככל שתרומתו של התובע מגעת כדי 'יצירה' מוגנת, האם היא כלל בוצעה על ידו אישית, שהרי הזכות המוסרית הינה זכותו האישית של היוצר עצמו?
  5. ככל שקיימת לתובע זכות מוסרית אישית, האם בנסיבות פרטי תיק זה הופרה זכות זו בידי הנתבעים?
  6. ככל שהופרה זכותו המוסרית האישית של התובע, האם הסעדים והפיצויים הנתבעים על ידו תואמים את דיני זכויות היוצרים (החוק והפסיקה הרלוונטיים)?".
  7. לטענת הנתבעים, ההדרה של נוסח פירוש הרמב"ן במסגרת מקראות גדולות הכתר, אינה מהווה יצירה, החוסה תחת הגנת חוק זכות יוצרים, שכן התובע אינו "יוצר" ואף אינו "מחבר". העמדה המשפטית של הנתבעים – עליה חזרו פעמים רבות היא כי מי שהוא היוצר והמחבר של הטקסט נשוא התובענה הוא רבי משה בן נחמן "הוא ואין בלתו" (סעיף 10 לסיכומים). בעבודת התובע, לפי טיעוני ב"כ הנתבעים, "לא קיימת די מקוריות על מנת לענות לדרישה הקבועה בסעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים... (הן בפן 'מקור' היצירה, כאמור לעיל והן בפן ה'יצירתיות' כמפורט להלן)" (סעיף 10 סיפא לסיכומי הנתבעים).
  8. לאחר תיאור היסטורי לפיו יצירתו של הרמב"ן הועתקה בעשרות כתבי יד ונדפסה בעשרות מהדורות שונות (בפני עצמה או כחלק מפירושים שונים על התורה, כאשר במרכז העמוד מופיע הטקסט המקראי ולצדו מספר יצירות פירוש של פרשנים קלאסיים, וביניהם פירוש הרמב"ן על התורה) (סעיף 11 לסיכומים); נטען על ידי הנתבעים, כי עבודת ההדרה שנעשתה בנוסח פירוש הרמב"ן על התורה במקראות גדולות הכתר, אינה מהווה "יצירה" מוגנת על פי החוק, שכן, סעיף 4 לחוק קובע מפורש כי זכות יוצרים חלה על "יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית" ואילו פעולת ההדרה של נוסח פירוש הרמב"ן על התורה במקראות גדולות הכתר "אינה עולה לכדי 'יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית'". מכאן המסקנה כי כל הדיון בתביעה בדבר הענקת זכויות מוסריות לתובע, אינו רלבנטי שכן מדובר "ביצירה שאינה מקורית" ועל כן היא "חסרת בסיס משפטי מעיקרא" (סעיפים 12-13 לסיכומים; ההדגשות והקווים במקור).
  9. לטענת הנתבעים, מאחר והחוק מצמצם את היקפה של הזכות המוסרית רק ביחס ליצירה אמנותיות דרמטית, מוזיקאלית וספרותית, ואילו פעולת ההדרה אינה נזכרת ולו ברמז בחוק, "יש מקום לריסון יתר בכל הנוגע לטענה להפרת הזכות המוסרית ביחס אליה" (סעיף 14).
  10. יתרה מזו, ב"כ הנתבעים מאשרים כי הושקע מאמץ, זמן וכשרון בעבודת התובע (אך לטענתם לא על ידו באופן אישי), אולם, לשיטתם, "הרי שבהשקעות אלו לא די. עליהן צריכים להיווסף שני הפנים הבאים: פן היות התובע 'מקור' היצירה (אשר כפי שהראינו לעיל, מקורה הוא ברמב"ן) ופן היצירתיות" (סעיף 15 לסיכומים; ההדגשות במקור; בסיפא מובא מאמר התומך בתיזה זו).
  11. לטענת הנתבעים, "פעולת הההדרה, על אף חשיבותה האקדמית, אינה פעולה בעלת אופי יצירתי, שכן זו אינה מקפלת בתוכה חדשנות או 'ביטוי לרוחו ואישיותו של היוצר'" (סעיף 16 לסיכומים; ההדגשות במקור; בסיפא מובא פסק דין התומך בתיזה זו).
  12. ככל שמדובר בעזרי הטקסט, סבורים הנתבעים כי אלה מהווים לכל היותר כלי עזר, שהם בגדר "עובדה או נתון", ולכן, הם לבדם אינם מוגנים. גם הפיסוק הוא, כלשון ב"כ הנתבעים, "טבעי ומתבקש" ואין בו כדי לענות על דרישת המקוריות על אף ההשקעה והידע הנדרשים לצורך התקנתו (סעיפים 17-18 לסיכומים; ההדגשות במקור). בעיני ב"כ הנתבעים, "הענקת זכות יוצרים לממקם הפסיק במבנה הפסוק" היא בלתי מתקבלת על הדעת, שכן, לשיטת הנתבעים, ייווצר מצב שבו הראשון ששם את הפסיק במקום הראוי לו, ימנע מהדורות הבאים אחריו לשים את הפסיק באותו מקום מתבקש, וזאת בטענה כי הוא בעל זכות היוצרים על מיקום הפסיק במבנה הפסוק, וימנע מהם להניחו במקום אחר, בטענת סילוף. על כך כותבים ב"כ הנתבעים: "אנה אנו באים? מדובר באבסורד חסר כל היגיון פנימי הזועק לשמים" (סעיף 19 סיפא לסיכומים).
  13. נושא נוסף, במסגרת ניתוח היצירתיות של התובע במקראות גדולות הכתר, עוסק במעמד של סימון התוספות של הרמב"ן. לטענת ב"כ הנתבעים, "המחקר החלוצי" (המירכאות במקור), של התובע אינו מתייחס כלל ועיקר לתוספות הרמב"ן, והטענה כי התובע היה הראשון לסמן תוספות פירוש במקראות גדולות – דינה להידחות, שכן לטענת הנתבעים, בכל הספרות הקלאסית, כולל במקראות גדולות במהדורה הקלאסית, מצויים קטעי תוספת מסוגים ש ונים הבאים בתוך סוגריים, ואין הדבר בבחינת חידוש של התובע (סעיף 20). לטענת הנתבעים, התובע עצמו אישר כי ביחס לכל ספר בראשית (כרכים א-ב) לא סומנו התוספות המתועדות וכי הביטוי שקבע התובע "תוספת הרמב"ן עצמו" לא מופיע בשני כרכי ספר בראשית, וכי הסימון התחיל רק מספר שמות ואילך (סעיף 21 רישא לסיכומים). יתרה מזו, אף בתקליטור הכתר – שבו עשו הנתבעים שימוש – לא נתלווה כל הסבר לסימון הסוגריים בשום מקום, ולא ניתן לזהות אם מדובר בתוספת של הרמב"ן עצמו, אם לאו (סעיף 21 סיפא לסיכומים).
  14. טענה נוספת בהקשר זה כי זו. התובע בעצמו בסיכומיו מאשר כי לא כתב בכרכי הכתר על התיאוריות המדעיות ועל דרכו המדעית. לפיכך, "עבודת תיקוני הההדרה אינה היצירה כי אם תוכן טקסט פירושי הפרשנים הם היצירות" (סעיף 22 סיפא לסיכומים; הקו במקור)
  15. לנתבעים טענה חילופית בסוגיה זו. לשיטתם, גם אם פעולות הההדרה ייחשבו לסוג של "יצירה" (על אף העדר בסיס משפטי לכך), הרי פעולות אלה "נמוכות במספר דרגות ממעמד של חיבור 'יצירה ספרותית' מקורית ועצמאית" (סעיף 23 סיפא לסיכומים; ההדגשה במקור; בסעיף 24 מובא פסק דין אמריקאי התומך בתיזה זו).
  16. וכך מסכמים ב"כ הנתבעים את עמדתם בסוגיה זו (סעיף 25 לסיכומים; ההדגשה והקו במקור):

"לסיכום, פעולת ההדרה הטכנית שבוצעה במפעל ה'כתר' ביחס לפירוש הרמב"ן על התורה, למרות חשיבותה אינה בת הגנה על פי דיני זכויות יוצרים, וממילא לא קיימת לגביה זכות מוסרית".

  1. לכאורה, תיזה זו אינה מתיישבת עם פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת קימרון. ברם, ב"כ הנתבעים מבחינים בין פסק דין זה שבו, כלשונם "הפעולה המדעית שעשה פרופ' קימרון בשחזור ובפיענוח מגילת 'מקצת מעשה התורה' ממגילות קומראן (כת מדבר יהודה) הייתה בבחינת 'סתום ואיתגליא' – קרי: סוג של תגלית" (סעיף 26 רישא; ההדגשות במקור). מאחר ופרופ' קימרון פיענח את המגילה לאחר 11 שנות מחקר רצופות ולקח אסופת קרעים והפך אותם לטקסט חי בעל משמעות, "פעולות אלו, המבוססים על ידע נרחב תוך יישום ההקשר וההיבטים ההיסטורי, הרוחני, הדתי, הבלשני, הלאומי והגיאוגרפי שבהם נכתבו המגילות – זיכו אותו [את פרופ' קימרון] כראוי בזכות מוסרית בת הגנה". אולם, עמדת ב"כ הנתבעים לענייננו היא זו: "אין הנידון דומה לראיה, וביישום לעניינו [צ"ל: לענייננו; מ.ד.] פעולות הקשורות בפעילות התובע רחוקות באיכות מעבודתו האישית של פרופ' קימרון" (סעיפים 26 ו-27 לסיכומי הנתבעים). לטענת הנתבעים, השימוש שעשה התובע בסיכומיו במונחים "שחזור" ו"פענוח" ביחס לטקסט פירוש הרמב"ן לתורה, מתאים ומדויק ביחס למגילת "מקצת מעשה תורה" ועבודתו של פרופ' קימרון, אך "אינו מתאים לשימוש ביחס לההדרה של פירוש רמב"ן לתורה. פירוש הרמב"ן לתורה הועתק בשלמותו – בעשרות כתבי-יד ונדפס בעשרות מהדורות דפוס במהלך הדורות. ניתן לדייק את הנוסח ולהכריע בחילופי הגרסה, אך אין צורך וגם אי אפשר 'ליצור' אותו, 'לשחזר' אותו או 'לפענח' אותו".
  2. לכן, מסקנת ב"כ הנתבעים, לאחר ההשוואה בין פרופ' קימרון לבין פרופ' כהן היא זו (סעיף 29 לסיכומים; הקו וההדגשות במקור): "הנה כי כן, ברי כי את היצירה המקורית, קרי טקסט פירוש הרמב"ן על התורה, ודאי לא כתב התובע, פרופ' כהן הנכבד, והוא אינו יוצרה ו/או מחברה המקורי".

ט.3 החזון והרעיון של מפעל מקראות גדולות הכתר – אינו שייך לפרופ' כהן

  1. כנגד טענת התובע כי הוא היה אבי החזון והרעיון של הוצאת מהדורת יסוד חדשה של מקראות גדולות, וכי כל המפעל נוצר במוחו ואף אחד לא השתתף איתו בשעה שהגה אותו, מעלים ב"כ הנתבעים תיזה אחרת. לדבריהם, הראשון שהגה את הרעיון היה פרופ' משה גושן-גוטשטיין (מורו ורבו של פרופ' מנחם כהן ומדריכו בעבודת הדוקטורט), כאשר פרופ' כהן, התובע, בהספדו ביחס לפרופ' גושן מציין כי הוא – פרופ' גושן – עמד על הצורך בהוצאת מהדורת יסוד חדשה של מקראות גדולות והוא זה שיזם בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 ההדרה מחודשת של מקראות גדולות (סעיף 33). ועל כך מעירים ב"כ הנתבעים כי "התובע בחר להתעלם ובחקירתו לא מצא לנכון כלל להזכיר כיצד נולד ה'חזון', והשמיט ולא בכדי את הקרדיט הראוי לפרופ' גושן-גוטשטיין ז"ל, כמאמר החכם באדם 'אין זיכרון לראשונים'" (סעיף 34 לסיכומי הנתבעים; הקו וההדגשה במקור).
  2. לדברי ב"כ הנתבעים, מאחר ומפעל הכתר נוהל באוניברסיטת בר אילן במשך שני עשורים על ידי צוות מדעי נרחב, "לתובע לא קמה ואין זכות מוסרית אישית בכל חומרי מפעל ה'כתר', ובפרט לא בחומרים שהוא עצמו לא עסק בהם באופן אישי" (סעיף 35 סיפא; הקו במקור).
  3. התובע עצמו הודה כי פעולותיו במסגרת מקראות גדולות הכתר היה פיקוח מגבוה על צוות חוקרים מיומן שהועסק במשך שנים בשכר על ידי אוניברסיטת בר אילן כעובדי האוניברסיטה, וכי הם אלה אשר עסקו, בין היתר, בההדרת נוסח פירוש הרמב"ן על התורה, כולל קביעת הנוסח המדויק של הפירוש מבין חלופות הנוסח הקיימות בכתבי יד, פיסוק הגיוני של הטקסט המתאים לתוכן הדברים, רישום מראי מקומות לפסוקים ולמקורות חז"ל שהרמב"ן מצטט, ומרכיבים שונים, כגון: ניקוד עזר במקרה הצורך. לדברי ב"כ הנתבעים, כל אלו נעשו בידי עובדי המפעל שהם חוקרי אוניברסיטת בר אילן ועובדיה, ואילו חלקו של התובע "מצטמצם לקביעת דרכי העבודה ולפיקוח מגבוה" (סוף סעיף 36 לסיכומים).

ט.4 התובע לא פירסם פרסום מדעי בנושא פירוש הרמב"ן

  1. פרק זה בסיכומי התובע, נפתח במילים אלה (סעיף 37; הקווים וההדגשות במקור):

"התובע על פי הודאתו שלו לא פרסם על הרמב"ן ו/או על נוסח הרמב"ן כל חיבור
אקדמי-מדעי: לא ספר, לא מאמר, לא מבוא, לא הקדמה וגם לא דברי פתיחה וגם כל פירות מחשבה יצירתיות, מקוריות ו/או חדשניות בעניין פירוש הרמב"ן על התורה".

  1. אישוש לדברים אלה מובא בהמשך תוך התייחסות לתשובות לשאלון (סעיפים 38-40), עדות בבית המשפט (סעיפים 40-43), והעדר התייחסות לרמב"ן ברשימת הפרסומים של התובע המופיעים בספר שלכבודו (סעיף 44).
  2. על בסיס נתונים אלה מסקנת ב"כ הנתבעים היא זו (סעיף 45; הקו במקור):

"משכך, אין בידי התובע כל מחקר יצירתי ביחס לפירוש הרמב"ן ובייחוד ביחס לסוגיית תוספות הרמב"ן. כל שבידי התובע הוא נוסח פירוש כפי שנקבע במק"ג הכתר ואולם אין בכך כדי להוות יצירה אקדמית מדעית והכל כפי שיובהר לקמן".

  1. לעומת זאת, הנתבעים 1-2, פרופ' יוסף עופר וד"ר יהונתן יעקבס, כלשון באי כוחם, "הוכיחו מוניטין ממשי בכל הנוגע לתוספות רמב"ן לפירושו לתורה, לדיון הפרשני בהן ולקביעת התפתחות נוסח הרמב"ן לתורה – ראו נספח ג לעדות הנתבע 1, אשר התובע כלל לא טרח לסתור" (סעיף 46 לסיכומי הנתבעים; ההדגשה במקור).

ט.5 היצירה המוגנת היא כרך של חומש, ולא כל פרשן ששולב במקראות גדולות הכתר

  1. טענת הנתבעים לעניין זה היא, כי התובע עצמו (בכתב התביעה ובסיכומיו) ראה בכל חומש וחומש מחמשת חומשי התורה של מקראות גדולות הכתר, "יצירות עצמאיות ונפרדות בעלות ערך כלכלי עצמאי ונפרד", ולכן גם לשיטתו של התובע מדובר ביצירה, לכל אחד מכרכי חמישה חומשי תורה. מכאן שאין ט ענה או רמז, לכך שיש להתייחס לנוסח פירוש של כל פרשן זה או אחר, אשר שולב בכל אחת מן היצירות, כיצירה נפרדת ועצמאית (סעיף 47). מכאן, גם לשיטת התובע, היצירה המוגנת מכלול היא כרכי החומש של מקראות גדולות הכתר, וזאת כיצירת לקט, כאשר ההגנה נתונה ליצירת הלקט כולה, ולא לכל אחד ואחד ממרכיביו (סעיף 48).
  2. על בסיס תשתית זו, עמדת הנתבעים היא, כי התובע לא טען שהנתבעים הפרו את מכלול יצירת חמשת חומשי התורה של מקראות גדולות הכתר, שכן התובענה מתייחסת אך ורק לנוסח פירוש הרמב"ן בלבד. לדברי ב"כ הנתבעים, טענות התובע בסיכומיו לעניין שימוש הנתבעים במפרשים נוספים של מקראות גדולות הכתר במספר ציטוטים בספר, היא טענה חדשה אשר לא הועלתה במסגרת כתב התביעה, ומהווה הרחבת חזית (סעיף 49 רישא לסיכומים).
  3. התובע עצמו בתשובה לשאלון אמר כי השאלה הרלבנטית היחידה לצורך הכרעה בתובענה היא אך ורק פירוש הרמב"ן המופיע במקראות גדולות הכתר (סעיף 49 סיפא).
  4. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא זו (סעיף 50): "בנסיבות אלה, ומאחר ואין הגנה על כל רכיב ורכיב ביצירת הלקט, הרי שגם מטעם זה דין התובענה להידחות".

ט.6 התובע אינו הבעלים של הזכות המוסרית בנוסח הרמב"ן לתורה במקראות גדולות הכתר, שכן אינו היוצר

  1. בפרק זה מוצגת טענה חלופית ומטעמי זהירות בלבד. לדברי ב"כ הנתבעים, גם אם מדובר ביצירה מוגנת לפי החוק (טענה שהנתבעים מכחישים) "הרי שהתובע אינו הבעלים בזכות המוסרית שביצירה, היות שמדובר בזכות אישית המסורה ליוצר בלבד" (סעיף 51 סיפא לסיכומי הנתבעים).
  2. לתמיכה בטענה זו מצוטט העמוד הפנימי של הכיתוב בכרכי הדפוס של חמישה חומשי תורה של מקראות גדולות הכתר (סעיף 52), תקליטור הכתר (סעיף 53) והמהדורה המקוונת (סעיף 54), מהם עולה כי לאחר הכיתוב של "אוניברסיטת בר אילן", "הפקולטה למדעי יהדות", "מפעל מקראות גדולות 'הכתר'", מופיעים המילים: "בראשות פרופ' מנחם כהן".
  3. לטענת ב"כ הנתבעים, התובע סירב להמציא את ההסכם שנחתם בינו לבין האוניברסיטה בעניין זכותו המוסרית, ואף לא את ההסכם שנחתם במהלך 2016 במסגרת גישור, וטענתו בתצהירו הייתה כי "הייתי ונשארתי בעל הזכויות המוסריות הבלעדי של מקראות גדולות הכתר", טענה זו, לדברי ב"כ הנתבעים, "לא נתמכת בכל ראיה". המשמעות המשפטית של התנהלות זו, לדברי ב"כ הנתבעים היא ברורה: "אי המצאת ראיה שבחזקת התובע, פועלת לחובתו" (סעיף 55).
  4. לאחר ציטוט סעיפים מן ההסכם במכתב הרקטור, מסיקים ב"כ הנתבעים כי אוניברסיטת בר אילן התחייבה לממן את המשך פעילות מפעל מקראות גדולות הכתר, ותשתדל לתמוך גם בעתיד במפעל, ובתנאי ששמה של האוניברסיטה יבוא לידי ביטוי באופן נאות (סעיפים 56-57 לסיכומים).
  5. לכן, מסקנת פרק זה בסיכומי הנתבעים, הוא (סעיף 58; ההדגשות והקו במקור):

"מההסכם עולה שהאוניברסיטה עמדה מפורשות על שני יסודות: א. 'ששמה יבוא לידי ביטוי' ב. 'באופן נאות' בפרסומי 'מפעל מקראות גדולות הכתר', כשני תנאים יסודיים מצטברים. התובע לא דרש, וממילא לא מגיעה לו 'זכות מוסרית' בלעדית או כוללת, בהיותו 'נציג המעביד' במסגרת המפעל".

ט.7 התובע לא התקין את נוסח פירוש הרמב"ן במקראות גדולות הכתר

  1. הכותרת של פרק זה בסיכומי הנתבעים, היא זו: "מפתיע ומדהים: התובע הודה שהוא בעצמו לא התקין את נוסח פירוש הרמב"ן במק"ג הכתר".
  2. בסעיף הראשון של פרק זה, כותבים עורכי הדין גלעד קורינאלדי וטליה גרינשטיין את הדברים הבאים (סעיף 59; הקו במקור):

"במהלך המשפט נחשפה העובדה המדהימה כי התובע עצמו כלל לא עסק באופן אישי בנוסח פירוש הרמב"ן לחמישה חומשי תורה של מק"ג הכתר. יתירה מכך, הוא אף לא היה אחראי לפירוש הרמב"ן במק"ג הכתר – (א) לא בקביעת נוסח הפירוש, (ב) לא בפיסוקו, (ג) לא בבדיקת מראה המקומות לציטוטים המשולבים בו, (ד) לא בפתיחת ראשי תיבות ויתר עזרי הטקסט. נתונים מדהימים המדברים בעד עצמם ומאיינים מעיקרא את תביעתו!"

  1. מבחינה דיונית כותבים ב"כ הנתבעים כי אם הייתה ידועה עובדה זו לנתבעים, עם הגשת הגנתם, היו מבקשים את מחיקת התובענה בשל העדר יריבות מהותית; אולם, לדבריהם, עובדות מדהימות אלה, כלשונם, נחשפו רק עם גילוי המסמכים ושמיעת העדויות (סעיף 60).
  2. הבסיס העובדתי לטיעונים אלה הם עדויות, לפיהן את נוסח פירוש הרמב"ן בספר במדבר התקין והכריע פרופ' עופר, נתבע 1, כאשר עבד במפעלי מקראות גדולות הכתר, כאשר שמו לא נזכר במסגרת הקרדיטים (סעיף 61), וכי האחראית על נוסח הרמב"ן ביתר הספרים הייתה הגב' יונה בר מעוז (סעיף 62).
  3. פרופ' מנחם כהן, הודה בחקירתו הנגדית כי לא עסק אישית בפירוש הרמב"ן על התורה (ראה הציטוטים מעדותו המובאים בסעיף 63 לסיכומי הנתבעים).
  4. לכן, מסקנת ב"כ הנתבעים היא שככל שקמה "זכות יוצרים" (והם חוזרים על כך שזכות כזו לא קמה), "הרי ככל שצוללים לפרטי העובדות ובפרט לעדות התובע, עולה כי אין עסקינן בזכות מוסרית בכל מקרה, היות שהתובע באופן אישי לא היה היוצר" (סעיף 64). בהקשר זה מצוין כי מובן מדוע לא טרח התובע להזמין לעדות את הגב' יונה בר מעוז (סעיף 65).
  5. ככל שנטענת טענת הפיקוח של התובע על העובדים במפעל, מביאים ב"כ הנתבעים את עדותו של התובע עצמו לפיה הוא סמך על שיקול דעתם של העובדים ולא כפה את עצמו עליהם (סעיף 66).
  6. מבחינת סדר העבודה במפעלי הכתר, מציינים ב"כ הנתבעים כי הכרך הראשון של יהושע שופטים והמבוא יצא לאור בשנת 1992, ואילו כרכי התורה ובהם פירוש הרמב"ן יצאו לאור בשלבים מאוחרים יותר (ספר בראשית בשנים 1997-1999; ספר שמות ואילך בשנים 2007-2013). לכן, לטענת הנתבעים, "בשלבים האלה, העובדים כבר עבדו בצורה עצמאית יותר, ולא נזקקו לכך שהתובע ייעץ להם" (סעיף 67 סיפא; הקו במקור). הכרעות ספציפיות ביחס לנוסח, לא נעשו על ידי התובע עצמו אלא על ידי העובדים הרלבנטיים: יונה בר מעוז – ביחס לספר שמות וספרים אחרים (סעיף 68 רישא); פרופ' עופר ביחס לספר במדבר, אשר העיד כי כל אלפי הכרעות הנוסח שביצע בעבודתו – דיבור אחר דיבור – "נעשו באופן עצמו וללא התייעצות עם התובע" (סעיף 68 סיפא; הקו במקור). בהמשך מובאים ציטוטים מדברי התובע כי שיטת הפיקוח שלו הייתה בכך שהקשר שלו לא היה עם העובדים אלא דרך הגב' יונה בר מעוז, ולא ישירות דרכו (סעיף 70-71), ואף השיב בשלילה האם היה סיעור מוחות בינו לבין הנתבע 1, כולל שיחות פנים אל פנים במחלוקות בשאלות הנוגעות לנוסח הסופי של הרמב"ן (סעיף 72).
  7. לעניין מהות עבודתם של עובדי מפעל הכתר, מול תפקידו של התובע, מועלית על ידי ב"כ הנתבעים הטענה הבאה (סעיף 74 לסיכומי הנתבעים; הקו וההדגשות במקור):

"דווקא טענת התובע עצמו כי תרומת העובדים היא 'טכנית' בלבד, יש בה כדי לתמוך בטענת הנתבעים דלעיל כי פעולת ההדרה נעדרת היצירתיות הנדרשת על פי דין להענקת הגנה חוקית. ואולם, ככל שבית המשפט הנכבד ימצא כי בפעולת ההדרה ישנה יצירתיות מספקת (טענה המוכחשת כאמור בידי הנתבעים), הרי שעבודת צוות החוקרים שעליהם פיקח התובע, היא זו שהביאה את היצירה לקרום עור וגידים, והיא זו שמזכה בזכות המוסרית את יוצריה".

  1. מעמדם האקדמי של עובדי המפעל היה כזה שהיו ביניהם בעלי תואר דוקטור, שני פרופסורים מומחה ללעזים ומומחה לתרגומים הארמיים. מנתונים אלה מסיקים ב"כ הנתבעים, כי "אין ספק שכל אחד מהם תרם מידיעותיו וממומחיותו לרכיבים השונים של המהדורה. הנחיותיו של ראש המפעל הן טכניות בעיקרן ונוגעות לדרכי הרישום ולשיטות העבודה. אולם לב מעשה היצירה הוא מעשה הכרעת הנוסח שהוא 'אומנות המודרכת על ידי אינטואיציה ועל ידי ניסיון רב'" (סעיף 75 לסיכומים; הקטע האחרון מצוטט מספרו של פרופ' עמנואל טוב).
  2. בהקשר זה מובאים דבריהם של חוקרים דגולים מכל העולם (כפי שהובאו בנספח כא לעדות התובע), אשר מדגישים שוב ושוב את חלקם ותרומתם של החוקרים שעבדו במפעל הכתר והם מתייחסים אל "פרופ' כהן וצוות העמיתים שלו", או "פרופ' כהן וצוות העורכים והחוקרים שלו" או ל"כהן וחוקרים אחרים מצוות אוניברסיטת בר אילן", ויש המשבחים את פרופ' כהן על "התוצר של חבורת המומחים שלך" (הציטוטים מובאים מסעיף 76 לסיכומי הנתבעים).
  3. על בסיס נתונים אלה, מעלים ב"כ הנתבעים, עורכי הדין קורינאלדי וגרינשטיין את הטענה הבאה (סעיף 77; ההדגשות והקווים במקור):

"התובע אינו יכול לאחוז בחבל משני קצותיו, תרתי דסתרי: מחד, לטעון שפעולת ההדרה עונה על מבחני המקוריות והיצירתיות הנדרשים על פי חוק להענקת הגנה חוקית ומאידך, לטעון כי מי שבפועל ביצעו את העבודה (והוא כאמור הודה שהוא אישית לא עשה זאת) לא הפעילו כל יצירתיות ושיקול דעת מקורי".

  1. ההיבט המשפטי, והיישום של הדברים הללו, להוראות סעיף 5 לחוק זכות יוצרים, מוסבר על ידי ב"כ הנתבעים, כדלקמן (סעיפים 78-79 לסיכומים; ההדגשות והקווים במקור):

"זאת ועוד, סעיף 5 לחוק מגדיר באופן דווקני כי זכויות יוצרים לא יחולו על הפעולות המנויות בו, כי אם רק על 'דרך ביטויים'. סעיף 5(1) קובע במפורש כי ההגנה לא תחול על 'רעיון' וסעיף 5(2) קובע כי ההגנה גם לא תחול על 'תהליך ושיטת ביצוע' ובהתאם לסעיף 5(4) ההגנה לא חלה גם על 'עובדה או נתון, כשהם בלבדם'. גם אם נקבל את טענת התובע כי הוא הגה את הרעיון וקבע את התהליך ואת שיטת הביצוע, הרי 'דרך ביטויים' – הינו ההדרת הטקסט בפועל – נעשתה בידי עובדי המפעל.

כאמור לעיל, סעיף 5 לחוק אינו מעניק הגנה לא ל'רעיון' ולא ל'תהליך ושיטות ביצוע'. משכך, אף אם עובדי מפעל 'מקראות גדולות הכתר' ביצעו הנחיות ושיטות עבודה שקבע והנהיג התובע (למשל 'כללי ההכרעה' נספח 'ז' לעדותו) – ולא אמרנו כן – הרי שאין לתובע זכויות ברות הגנה בשיטות אלה. תוצרי עבודה שיישמו שיטות ביצוע אלה לא רק שאינם קניינו של התובע (כאמור אין מחלוקת כי הזכות הכלכלית שייכת לאוניברסיטת בר אילן בלבד) אלא הזכויות המוסריות אינן שלו, שכן הוא בעצמו לא יישם שיטות ביצוע אלה ביחס לפירוש הרמב"ן לתורה, שהרי הודה שלא הוא עשה זאת באופן אישי".

  1. חלק זה של הסיכומים העוסק בניתוח זכויותיו של התובע, כבעל "זכות מוסרית" במפעלי מקראות גדולות הכתר, מסתיים בדברי הסבר, מדוע לשיטת ב"כ הנתבעים, כי לתובע אין זכויות כאלה, עדיין יש צורך לדון בנושא השני של המשפט והוא ההפרות הנטענות של הנתבעים ביחס לזכויות התובע. וכך מנוסחים הדברים בסעיף 80 לסיכומי הנתבעים: "למען הזהירות בלבד, וככל שעל אף האמור לעיל, ייפסק כי קיימת לתובע, כעורך ומהדיר מק"ג 'הכתר', זכות יוצרים בפן האישי מוסרי בנוסח פירוש הרמב"ן לתורה של מק"ג הכתר, להלן נבחן האם המעשים המיוחסים לנתבעים בתביעה זו מגיעים כדי הפרת הזכות המוסרית ככל שהיא נתונה לתובע".

ט.8 ניתן לתובע הקרדיט (זכות הייחוס) – כראוי

  1. הטענה הכללית של הנתבעים, בנושא זה, מופיעה בפתח הפרק של סיכומיהם, בסעיף 81, שזה לשונו (הקו במקור):

"עמדת הנתבעים היא כי לא בוצעה כל הפרה של הזכות המוסרית. הנתבעים נתנו גם נתנו לתובע קרדיט 'בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין', ולחלופין עומדת להם ההגנה הקבועה בסעיף 50 לחוק שכן מדובר ב'פעולה סבירה בנסיבות העניין'".

  1. בהמשך מוצגות שלושת הפעמים בהן, לטענת הנתבעים, ניתן קרדיט לתובע (סעיפים 82-84 לסיכומי הנתבעים):

א. בעמ' 10 של הספר: "נוסח הפנים שקבענו בספרנו יסודו בנוסח 'מקראות גדולות הכתר', ואת הנוסח הזה שינינו במקום הצורך והתאמנו לגרסת רוב כתבי-היד. אימצנו כמה מעקרונות ההדרת הטקסט הנהוגים ב'מקראות גדולות הכתר': מילים מן הפסוק הנדון המובאות בדברי רמב"ן סומנו באות עבה. לרוב הבאנו את סימני הפיסוק והניקוד העזר שבמהדורה זו, והוא הדין בדרך כלל לגבי מראי המקומות לפסוקים ולמובאות מספרות חז"ל".

ב. ברשימה הביבליוגרפית, בערך "מקראות גדולות הכתר" (עמ' 690 לספר), הוזכר שמו של התובע במפורש: "'מקראות גדולות הכתר', מהדורת יסוד חדשה, מהדיר ועורך מדעי, מנחם כהן, רמת גן תשנ"ב ואילך".

ג. ברשימה הביבליוגרפית, בערך "תקליטור הכתר" (עמ' 698 לספר), הוזכר שמו של התובע במפורש: "מאגר הכתר (תקליטור), מקראות גדולות הכתר, מהדיר ועורך מדעי, מנחם כהן, גרסה שנייה, רמת גן 2005".

  1. מודגש, כי לעניין המהדורה המקוונת הנתבעים לא עשו כל שימוש, ועל כן אינה כלולה ברשימה הביבליוגרפית (סעיף 83 לסיכומי הנתבעים).
  2. כמו כן הוסבר, כי הרשימה הביבליוגרפית בנויה כרשימת קיצורים, ולכן בכל פעם שמוזכר בספר הכינוי "מקראות גדולות הכתר" או "תקליטור הכתר", הקורא מזהה ברשימה הביבליוגרפית את שמו של התובע כמהדיר וכעורך המדעי (סעיף 85 לסיכומי הנתבעים).
  3. לטענת בא כוח הנתבעים, מתן הקרדיט האמור מספיק, וממילא "נשמט הבסיס לתביעה זו" (סעיף 86 רישא), כאשר לעניין זה הטענה המשפטית של בא כוח הנתבעים היא כי זכות הייחוס של יצירה ליוצר אינה זכות מוחלטת, אלא נבחנת לפי נסיבות כל מקרה (סעיף 86 סיפא, שם מובאת גם רשימת פסקי דין, התומכים בטענת הנתבעים).
  4. בנוסף לכך, טוענים הנתבעים כי חוות דעת המומחים, הן פרופ' משה בר אשר, נשיא האקדמיה ללשון עברית, חתן פרס ישראל (כמצוטט מדבריו בסעיף 87), והן פרופ' אביעד הכהן, בעל ניסיון עשיר בכתיבה מדעית בתחום מדעי היהדות, תומכות בעמדה זו של הנתבעים, שכן מומחים אלה מאשרים שהנתבעים פעלו בהתאם לאמות המידה המקובלות בתחום מדעי היהדות (סעיפים 87-88).
  5. ככל שמדובר באתר האינטרנט של הנתבעת 3, מכללת הרצוג, מזכירים באי כוח הנתבעים, כי באתר זה "מופיע קרדיט מתאים וראוי לתובע, כאמור בהערה שנוספה באתר המכללה מיום 14.1.14".
  6. באי כוח הנתבעים טוענים כי על פי חוות דעתו של פרופ' אביעד הכהן, אין נורמות ברורות של מתן קרדיט בתחום מדעי היהדות, ולא הצליחו להגיע לאחידות בעניין זה (סעיף 90 לסיכומי הנתבעים; בסעיף 91 לסיכומים הנ"ל מובאות מספר דוגמאות ואף יש התייחסות למאמר אחד שכתבתי בעצמי, ועליו פרופ' אביעד הכהן, כמצוטט בסעיף 92).
  7. יתרה מזאת, הנתבעים טוענים כי "התובע עצמו הודה שאין סטנדרטים אחידים ושיטתיות במתן קרדיט" (הכותרת שלפני סעיף 93 לסיכומי הנתבעים). הם הביאו דוגמא ממאמרים שהזכיר בכתב העת "עיוני מקרא ופרשנות", שהוקדשו לפרופסורים, אך הוא בחר להשמיט הדגשות אלה (סעיף 93). כמו כן, מצאו הנתבעים בעדותו של התובע הודאה לעניין הסטנדרטים האחידים לאזכור מחברים ברשימה הביבליוגרפית (סעיף 94). באי כוח הנתבעים הדגימו גם בציטוטים של התובע עצמו מבעל השל"ה או מהרמב"ם, כי במקרה האחרון לא נאמר כי הציטוט הוא על פי תרגומו של הרב יוסף קאפח, ובכך, לשיטת התובע, הוא קיפח את זכותו המוסרית של הרב קאפח, שיצירתו תיקרא על שמו (סעיף 95 סיפא).
  8. לטענת הנתבעים, "אין בלב הנתבעים ספק שהשמטות אלה נעשו בשוגג ובתום לב, אך יש בכך דוגמא נוספת לקביעתו של פרופ' א. הכהן כי 'המציאות במדעי היהדות מורכבת ואין מצליחים להגיע בה לידי שלמות'" (סעיף 96 לסיכומי הנתבעים; הקו וההדגשות במקור).
  9. באי כוח הנתבעים, עו"ד קורינאלדי ועו"ד גרינשטיין, מתייחסים לטיעוני התובע ביחס לאמינות ולמומחיות של העדים מטעם הנתבעים, פרופ' אביעד הכהן ופרופ' משה בר אשר, וכותבים את הדברים הבאים (סעיפים 97-98 לסיכומיהם):

"ביחס לניסיון התובע בסיכומיו לערער על אמינותו ומומחיותו האובייקטיביים של פרופ' הכהן תוך רמיזות להשתלחות אישית – לא רק שהם מקוממים אלא הם אינם ראויים בלשון המעטה, ויש בהם כדי להעיד על חלישות ותלישות התובענה כמו גם וחוסר היכולת להתמודד נכוחה מול מומחה בעל ניסיון עשיר.

הוא הדין ביחס לניסיון המופרך והמקומם לערער על אמינותו המדעית של נשיא האקדמיה ללשון העברית, פרופ' משה בר-אשר, שבחן היטב את הסוגיה והתייחס בחוות דעתו לטענות המרכזיות של התובע. לצורך מתן חוות דעתו העקרונית והנכוחה אין המומחה צריך לזכור את פרטי הפרטים של כתב התביעה המפותל והמורכב, ואת המונחים שחידש התובע בכתב התביעה ואינם מקובלים כלל במחקר היהדות".

  1. במישור הראייתי, ככל שהדבר נוגע להתמודדות של התובע עם חוות הדעת של שני המומחים מטעם הנתבעים, מעלים באי כוח הנתבעים שתי טענות:

הראשונה מנוסחת במלים אלה (סעיף 99; הקווים וההדגשות במקור): "ויודגש, כי לכך מצטרפת העובדה כי התובע, על אף מעמדו בעולם האקדמי, לא הצליח לגייס ולו מומחה אחד בודד כדי לתמוך בטענותיו ו/או להזים את עדותם של המומחים מטעם ההגנה, עובדה המדוברת בעד עצמה. התובע לא הציג כל ראיה מאת מומחה חיצוני אחר בתחום מדעי היהדות. גם בכך לא הרים התובע את הנטל להוכיח כי אכן קיימים 'סדר ושיטתיות' בקרדיטציה בתחום מדעי היהדות או כאילו הנתבעים לא נשאו בהיקף ובמידה הראויים בחובת הייחוס כלפי התובע".

השנייה מתייחסת אל התובע, פרופ' מנחם כהן, עצמו, ובה נכתב כדלקמן (סעיף 100; ההדגשה במקור): "תחת הבאת עדות מומחה – התובע בחר ב'פטנט' חסר כל ערך ובסיס משפטי. לאמור: הצגת עדותו כבעת דין גם כעדות של מומחה, בו זמנית. ממה נפשך? מושכל ראשון שבעל דין אינו יכול לשמש מומחה ומומחה אינו משמש בעל דין, ומשכך אין מקום ליתן משקל לכל הסעיפים בתצהיר ועדות התובע החוסים תחת כפל תפקידם מוזר, בלתי חוקי ופסול זה ויש למוחקם. ראו טענות ב"כ הנתבעים, עו"ד קורינאלדי...בעניין הדרישה למחיקת סעיפים – 'בלתי אפשרי שבעל דין ייתן עדות מומחה בעניין אישי הנוגע אליו. אין דבר כזה'".

ט.9 תום ליבם של הנתבעים – לא הייתה כוונה להעלים את שמו של התובע מספרם

  1. בפרק זה פותחים הנתבעים בציטוט מספרות משפטית שבה נקבע כי הביטוי "ראויים" הקבוע בחוק לעניין קרדיט ליוצר, קובע נורמה ערכית, ובכך מחדיר לחוק שיקולים של תום לב והעדר מוטיבציה שלילית, אשר לטענת הנתבעים, אם הם קיימים, יש בכך כדי להצביע שהתנהגות נתבע הייתה ראויה (סעיף 101).
  2. יישום עקרון משפטי זה לתיק שבפנינו, מנוסח על ידי באי כוח הנתבעים באופן הבא (סעיף 102; ההדגשה במקור): "חיבור הנתבעים 1-2 אינו עוסק בפרופ' כהן או ב'סיפור חיים שכאלה' על פועלו. יצירת הנתבעים 1-2 עוסקת בחקר וזיהוי תוספות הרמב"ן לפירושו לתורה שנכתבו בארץ ישראל".
  3. כנגד הטענה העוברת כחוט השני בסיכומי באות כוח התובע, כי לנתבעים הייתה "שיטה" או "כוונת מכוון" להעלים את שמו של התובע, פרופ' מנחם כהן, מספרם של הנתבעים, פרופ' יוסף עופר וד"ר יהונתן יעקבס, כותבים באי כוח הנתבעים, עו"ד גלעד קורינאלדי ועו"ד טליה גרינשטיין, את הדברים הבאים (סעיף 103):

"אין ולא הייתה לנתבעים כל 'מוטיבציה שלילית', ובוודאי גם לא הייתה להם כל כוונת רווח על חשבונו של התובע ו/או כוונה לפגוע בתובע חס וחלילה. מהות השימוש בתקליטור 'הכתר' היה לצורך האדרת התורה וקידום המחקר התנכ"י האקדמי. משכך, ברי כי בנסיבות אלה התנהגותם של החוקרים מצביעה כי אלה פעלו כראוי וכמקובל וחלילה לא מתוך כוונה לפגוע בתובע".

ט.10 האם קמה לנתבעים חובה להתייחס למחקריו של התובע בעניינים שאינם מתייחסים לרמב"ן?

  1. מאחר ולדברי באי הנתבעים, התובע אישר בחקירתו כי הוא לא פרסם כל פרסום אקדמי, מחקרי או מדעי בעניין הרמב"ן ו/או תוספות הרמב"ם – שהוא לב המחקר של הנתבעים – טוענים באי כוח הנתבעים כי ברי הוא, שלא הזכירו הנתבעים את שמו של התובע (סעיף 104).
  2. באי כוח הנתבעים מעלים את השאלה העקרונית (סעיף 105; ההדגשה במקור): "האם קיימת חובה שבדין לחוקר להתייחס למחקרי עמיתיו אם לאו? מהו הפורום והמסגרת הראויה לדון בהעדר איזכור מעין זה?".
  3. וזו תשובתם של הנתבעים (סעיפים 106-107; ההדגשות במקור):

"הנתבעים סבורים כי החופש המדעי האקדמי מאפשר לכל חוקר להתייחס או להתעלם ממחקרי זולתו – כרצונו. אם התעלם שלא בצדק, הביקורת והשיפוט על כך יהיו במסגרת השדה האקדמי – החוקר 'יישפט' בידי חבריו לאקדמיה ביחס לאיכות ולרמת המחקר שביצע. אולם, אין לגרור סוגיה אקדמית מובהקת זו לשדה המשפטי.

אימוץ מדיניות של ביקורת שיפוטית על כתיבה אקדמית תהא פגיעה והתערבות ממשית בחופש המחקר והיצירה האקדמי, מהלך שאין ליתן לו יד".

  1. כאסמכתא לקו זה, מצוטטים דבריו של הרב ד"ר ברנדס (מי שעומד בראש המכללה האקדמית הרצוג, נתבע 3), אשר אמר כי אם איכות הכתיבה של החוקרים או טיב הציטוטים שלהם אמורה להיות נדונה בבית המשפט, כי אז יכול הדבר "להטיל צל כבד על כל עולם האקדמיה והמחקר" (מצוטט בסעיף 109). לדעת באי כוח הנתבעים, מדובר בסכנה גדולה למדעי היהדות, ולעניין זה מובאים כאסמכתא דברי נציג הנתבע 4 – האיגוד העולמי למדעי יהדות, שהוא ארגון גג לחקר מדעי היהדות וחברים בו חוקרים ואנשי רוח מכל רחבי העולם (סעיף 111).

ט.11 טענת חוסר סמכות: היהפוך בית המשפט לבית המדרש? ושופט ללקטור?

  1. כותרת זו משקפת קו טיעון של הנתבעים גם לאורך הדיונים עצמם, כולל בעת חקירות נגדיות או ירידה לפרטים כאשר נשאלו בעלי הדין על קטע זה או אחר, תוך השוואה של כתבי יד או מקורות אחרים.
  2. בסעיף 112 לסיכומי הנתבעים נכתב בעניין זה, כך (ההדגשות והקווים במקור): "הנתבעים סבורים כי ביקורת שיפוטית על תהליכים אקדמיים מחקריים מובהקים אינה בסמכותו של בית משפט נכבד זה ואינה בתחום מומחיותו. אולם משעה שהגיעה סוגיה זו לשולחנו ולהכרעתו של בית משפט נכבד זה, עליו לנהוג בזהירות וברגישות הנדרשת ובריסון עצמי גבוה ביותר. בית המשפט הוא גוף שיפוטי שתחום מומחיותו היא הכרעה בסכסוכים אך איננו גוף אקדמי ואיננו עוסק בעיון ובמחקר אקדמי".
  3. לטענת הנתבעים, הפתרון ל"מחלוקת" בין בעלי הדין הוא במישור האקדמי, ואילו התערבות בית המשפט יש בה פגיעה חמורה בחופש המדעי, כאמור בסעיף 113 לסיכומי הנתבעים:

"הנתבעים סבורים כי הבימה הראויה והמתאימה לדיון בשאלה אם הנתבעים התייחסו באופן ראוי ומספיק למחקריו של התובע או למחקרים של חוקרים אחרים (או התעלמו מהם בצדק או שלא בצדק) – היא הבימה המדעית בלבד. התובע (או כל חוקר אחר) יכול לכתוב מאמר ביקורת על ספרם של הנתבעים ולהציעו לפרסום בכתב-עת מתאים. התערבות בית המשפט בסוגיות אלה פוגעות באיזון האינטרסים שהחוק מבקש להגן עליו, ויש בה פגיעה חמורה בחופש המדעי ובטוהר המחקר והכתיבה האקדמית".

  1. בהקשר זה, מתייחסים באי כוח הנתבעים לדברים שנאמרו על ידי במהלך הדיון בעמ' 414 לפרוטוקול (ראה: סעיף 114 לסיכומיהם).

ט.12 הקיצור הביבליוגרפי של "מקראות גדולות הכתר"

  1. כנגד טענת התובע כי האזכור המקוצר של "מקראות גדולות הכתר", בלי אזכור שמו של התובע, פרופ' מנחם כהן, כעורך וכמהדיר, יש בו משום פגיעה בזכותו המוסרית של התובע, משיבים באי כוח הנתבעים, כי במספר דוגמאות שהביאו מוזכר שם הספר כמו "מהדורת ירושלמי" בלי שם העורך והמהדיר (סעיפים 116-117 לסיכומיהם), ולטענתם הוכח כי ברשימה הביבליוגרפי "הנוהג היה שאין צורך להזכיר את שם המהדיר בקיצור הביבליוגרפי" (סעיף 117 סיפא לסיכומיהם).
  2. לטענת באי כוח הנתבעים, יש ספרים נוספים בתחום התנ"ך ובהם הביאו חוקרים מהמחלקה לתנ"ך מאוניברסיטת בר-אילן את האזכור "מקראות גדולות הכתר" מבלי להזכיר את שמו של פרופ' כהן, וזאת הן במהדורת הדפוס והן במהדורה אלקטרונית (סעיף 118).
  3. וכאן מעוררים באי כוח הנתבעים את השאלה הרטורית הבאה (סעיף 119): "האם חוקרים נכבדים אלה עליהם לחשוש כי בעתיד תוגש גם נגדם תובענה בעוון אי הזכרת שם המהדיר/המוצא לאור/העורך הלשוני/נשוא הקדשת היצירה וכיו"ב?".
  4. בהקשר זה מוזכרות עדויות הנתבע ופרופ' אביעד הכהן לפיהן הנוהג המקובל אינו כולל בהכרח את שם המחבר ברשימת הקיצורים הביבליוגרפיים (סעיפים 120-121).
  5. אשר לטענת התובע, כי בגוף הספר לא נמצאת הערת שוליים המפנה לערך הביבליוגרפי "מהדורת מקראות גדולות הכתר" או "תקליטור הכתר", תשובת הנתבעים היא זו: "מקראות גדולות הכתר" הינו "מוסד ידוע ומוכר היטב לרבים", כמו "פרויקט השו'ת", "דעת מקרא", "אנציקלופדיה תלמודית", "סידור רינת ישראל", ולכן, לטענת הנתבעים, "בפרקטיקה המקובלת, עת הן נזכרים אין הפניה פרטנית לשם העורך ופרטים מזהים נוספים" (סעיף 123).
  6. יתרה מזאת, לדעתו של פרופ' אביעד הכהן, אין צורך בהפניה כי מהדורת הכתר יש רק אחת. לדבריו, מי שכבר קורא את הספר אמור לדעת זאת שכן אם הוא כזה שלא אמור לדעת את הדברים, הרי שלא יבין שום מילה מהספר (סעיף 124).
  7. לא זו אף זו, לטענת הנתבעים, מעדותו של פרופ' אביעד הכהן עולה, כי לא ניתן לעשות שימוש בענייננו במבחן "הקורא הסביר" או "הקורא הפשוט", אלא יש להתבונן במי שהוא בקיא בעולם של כתבי יד. לפיכך, מסקנת באי כוח הנתבעים היא "משכך, אין עסקינן בקורא הממוצע כי אם בקורא בקיא ומלומד אשר בקריא דיו להכיר את 'מקראות גדולות הכתר' ולדעת מי עורכו ומהדירו" (סעיף 125 סיפא).
  8. לעניין הפניה לתקליטור – אין אפשרות להפנות למספר עמוד ודי בהתייחסות למהדורה בכללותה ולא לעמוד מסוים (סעיף 126).
  9. כנגד טענת התובע כי שמו לא נכלל במפתח החוקרים בסוף ספרם של הנתבעים, עמדת באי כוח הנתבעים היא כי אין מדובר ב"מפתח קידודים". בכל מקרה, המפתח הוכן על פי שיקולים מקצועיים, ולטענת באי כוח הנתבעים "לא היה בהכנתו מגמות לכבד חוקרים מסוימים ולהמעיט את חלקם של חוקרים אחרים" (סעיף 127).
  10. לעניין ציטוטים מספרים שמוקדשים לכבוד פרופסורים, כאשר הדוגמא שהביאו באות כוח התובע היא שצוטט מאמר מכרך ז' של עיוני מקראות פרשנות שהוא "מנחת ידידות והוקרה למנחם כהן", ומלים אלה הושמטו מהרשימה הביבליוגרפית, כותבים באי כוח הנתבעים את הדברים הבאים (סעיף 130; הקווים במקור): "עם כל הכבוד, טענה עקיפה זו בעניין השמטת ההקדשה של הכרך לתובע, מעידה כאלף עדים על מופרכותה של תביעה זו ועל רדיפתו האובססיבית של התובע אחר כבוד באופן שאין בו כל עניין מכובד. המדובר בהעדר איזכור הקדשה בפרסום שכתבו אחרים ולא העדר מתן קרדיט לפרסום של התובע עצמו".
  11. בהקשר זה, טוענים באי כוח הנתבעים, כי התובע עצמו ציטט מאמרים מסדרת "עיוני מקרא ופרשנות" ולא פירט למי הוקדשו הכרכים (סעיף 131). באי כוח הנתבעים מזכירים כי המומחה, פרופ' אביעד הכהן, אמר כי אזכורים מתייחסים לשם הסדרה, ולא בהכרח לשם האיש שלו מוקדש הכרך הספציפי, ובכל מקרה, אין כללים ברורים בעניין (סעיפים 132-133 לסיכומי הנתבעים; בסעיף 134 מוזכר כי בעניין מסוים הנתבע עצמו לא נזכר לפרט ביבליוגרפי כעורך, ובכך, לשיטת הנתבעים, הדבר "שומט את הקרקע תחת כל תביעת התובע ותחושתו כי הנתבעים פעלו בכוונת זדון" – סעיף 134 סיפא; הקו במקור).

ט.13 אין כוונת זדון מטעם הנתבעים ואין דפוס פעולה של הנתבעים כנגד התובע

  1. מאחר ואחת מטענות התובע היא כי מצד הנתבעים הייתה כוונת זדון לפגוע בו, פותחים ב"כ הנתבעים את תשובתם בעניין זה, באמרם את הדברים הבאים (סעיף 135 לסיכומי הנתבעים; הקו במקור):

"בספרם של הנתבעים, לא נמתחה בשום מקום ביקורת על 'מקראות גדולות הכתר'. הנתבע 1 מדגיש בסעיפים 101-99 לתצהירו כי במשך שנים הייתה לו ביקורת על חוסר השקיפות של מהדורת הכתר והוא העיר על כך לפרופ' כהן באופן אישי, אך בספר תוספות רמב"ן, 'מפאת כבודו של פרופ' כהן נמנענו מלהדגיש את החסרונות והמגרעות שבעבודת מפעל הכתר' ".

  1. בהמשך, מובאים ציטוטים מחקירות נגדיות ומתצהירים של הנתבעים שבהם מפורט כי לא הייתה להם כוונה לפגוע בכתר או לפגוע בפרופ' כהן (סעיפים 136-139).
  2. כדוגמה לקו זה של טיעוניהם מדגישים ב"כ הנתבעים כי פרופ' עופר, נתבע 1, "היה אחד מארבעת העורכים של כך 'עיוני מקרא ופרשנות' שהוקדש לכבודו של התובע ובכך חלק לו את הכבוד הראוי" (סעיף 140).
  3. כמו כן, מזכירים ב"כ הנתבעים כי פרופ' עופר הזכיר את שמו של התובע ביותר מעשרה מפרסומיו המדעיים, כל עניין במקומו וגם בספר נשוא התובענה הוזכר שמו של התובע פעמיים, כמהדיר ועורך מדעי של מהדורת הכתר, וזאת בהקשר ובהתאם לשימוש שנעשה במקראות גדולות הכתר בספר המדובר (סעיף 141).
  4. הטענה בדבר "מניעי נקם" של פרופ' עופר, נתבע 1, בשל העדר שמו וחלקו בהכנת הכרך של חמשת המגילות של מקראות גדולות הכתר, נדחית על ידי ב"כ הנתבעים בנימוק הבא (סעיף 142; ההדגשה והקו במקור): "לוח הזמנים שולל אפשרות כזאת מכל וכל. כרך חמש מגילות יצא לאור בפברואר 2012, ורק עם הוצאת הכרך נודע לנתבע 1 כי שמו איננו מופיע בראש הכרך... ואולם, ספרם של הנתבעים היה מוכן והועבר לוועדה באקדמית המלווה את הכנתו כבר בחודש אוקטובר 2011 (מרחשוון תשע"ב) ...על כן, הכנת הספר של הנתבעים הושלמה עוד לפני שהתובע הוציא לאור את כרך חמש מגילות בלא הזכרת שמו של הנתבע 1". אכן, ב"כ הנתבעים מאשר שנערכו שינויים ותיקונים בטיוטת הספר ממועד הגשת הטיוטה (2011), ועד להוצאה לאור (2013), אך הם מציינים כי "העובדה שהתובע לא הצביע על שום שינוי שהוכנס לאחר שלב הטיוטה ויש בו כדי לפגוע בתובע, יש בה כדי לשמוט את הקרקע מתחת הטענה כאילו הייתה לנתבע 1 כוונת זדון או מניעי נקם" (סעיף 143).
  5. לעניין הטענה של התובע כאילו הנתבעים לא טרחו לציין את העובדה שקיימת מהדורה מקוונת של מקראות גדולות הכתר, והדבר מוכיח זדון, עונים ב"כ הנתבעים כי טענה זו מקוממת, שכן פרופ' עופר, נתבע 1, הסביר במפורש כי השימוש השוטף שלו במקראות גדולות הכתר היה באמצעות התקליטור, ולא במהדורה המקוונת, וכי בספר לא עשו הנתבעים כל שימוש במהדורה המקוונת ולכן אין כאן העלמה כלל ועיקר (סעיף 144).
  6. את תת הפרק המתייחס להעדר כוונת הזדון מסיימים ב"כ נתבעים במילים אלה (סעיף 145; ההדגשה במקור):

"מכל מקום לא הוכחה כוונת זדון ו/או שיטתיות ו/או כוונת מכוון של הנתבעים 1 -2 לפגוע ולהעלים את שמו של התובע מחיבורם ומשכך דין תביעת התובע ביחס לפגיעה בזכות הייחוס, להידחות".

  1. לטענת הנתבעים, התובע פתח "חזית חדשה" בניסיון להוכיח כי קיים אצל הנתבעים "דפוס" של העדר מתן קרדיט לתובע. ואולם, הנתבעים סבורים כי דבר זה לא עלה בידו (סעיף 146).
  2. הדוגמה הראשונה המובאת היא מאמר של פרופ' עופר על פירוש רש"י ויחזקאל, אך שם מצטטים ב"כ הנתבעים קטעים רבים שבהם הזכיר פרופ' עופר את פרופ' כהן (סעיפים 147-148). ככל שהדבר נוגע לתרשימים המופיעים במאמר, טענת הנתבעים היא כי התובע אינו הבעלים של הזכויות הכלכליות בספר יחזקאל של מקראות גדולות הכתר ולכן נושא זה "חורג מכל יריבות במסגרת התובענה דנן, ומשכך אין ב'ראיה' זו כדי לסייע לתובע, והכל כאשר קרדיט מתאים לתובע ניתן גם ניתן" (סעיף 149 סיפא).
  3. לעניין אזכור שמו של התובע על ידי הנתבע 1 במאמרים אקדמיים, מוזכר במיוחד מאמר הביקורת הראשון של הנתבע על מקראות גדולות הכתר שפורסם בתרביץ, שם מוזכר שמו של פרופ' כהן בראש המאמר כעורך ומהדיר של מקראות גדולות הכתר (סעיף 150).
  4. אשר לטענה כי גם ד"ר יהונתן יעקבס, נתבע 2, העלים את שמו של התובע כאשר כתב מאמר על הרשב"ם, נטען כי מדובר בהתיישנות, שכן המאמר פורסם לפני עשר שנים. בכל מקרה, יש לקבל את הסבריו של נתבע 2 בכך שלמד ממהדורת רוזין, אך כאשר כתב את המאמר, הקל על עצמו ועשה שימוש במהדורת הכתר (סעיף 151), כאשר בהמשך מוסבר כי מהדורת רוזין נחשבת כאילו הייתה כתב יד והשימוש שעשה נתבע 2 בתקליטור הכתר, הוא שימוש טכני, חסר משמעות מבחינה מדעית (סעיף 152).
  5. בכל מקרה, התובע התעלם ממחקרים אחרים של נתבע 2 שבהם הפנה מפורשות למקראות גדולות הכתר (סעיף 153).
  6. פרק זה מסתיים בסעיף 154 של סיכומי הנתבעים שבו נאמר: "על כן, ניסיון התובע להוכיח 'דפוס' של העדר איזכור התובע אצל הנתבעים, לא עלה בידו".

ט.14 "קשוט עצמך תחילה" – טענת מניעות

  1. בפרק זה מעלים ב"כ הנתבעים את הטענה הבאה (סעיף 155; הקווים במקור): "במהלך בירור התובענה התגלה כי התובע לא עמד בסטנדרטים שהוא עצמו דורש מהנתבעים. טענות אלה רלוונטיות ביותר לנשוא התובענה שכן הן כרוכות בחובן טענה כבדה של מניעות" (וכן ראה סעיף 156, שבו מנוסחת הטענה מן הפרוטוקול).
  2. לטענת הנתבעים מאחר ונוסח פירוש הרמב"ן במקראות גדולות הכתר הוקלד מנוסח הבסיס של מהדורת שעוועל, והשימוש במהדורה זו לא צוין בשום מקום, לא בדפוס, לא בתקליטור ולא במהדורה המקוונת של כרכי הכתר, וכי עובדה זו נחשפה רק במסגרת גילוי המסמכים (סעיף 158), ואף את רוב מראה המקומות לקח ממהדורת שעוועל פרט לתיקונים בעת הצורך (סעיף 160), בכל אופן, התובע מודה שעשה שימוש במהדורת שעוועל מבלי להזכיר אותה ומבלי לקבל אישור ממשרד הרב קוק או מיורשי המחבר (סעיף 159).
  3. יתרה מזו, התובע השתמש במהדורת הכתר בלי אזכור ומתן קרדיט גם ביחס למפרשים נוספים, כמו פירוש הרשב"ם לקהלת (סעיף 161).
  4. ב"כ הנתבעים מתבסס על הניתוח הסטטיסטי של בנו של התובע, עמנואל כהן, כי במהדורת הכתר נעשה שימוש ב-91% ממילות הטקסט של מהדורת שעוועל. ועל כן, טענתו של התובע "השימוש שעשה במהדורת שעוועל היה שימוש זמני ולא נותר כל זכר משעוועל מופרכת נוכח קביעתו הסטטיסטית בעדותו של בנו" (סעיף 162). על כל פנים, גם אם עשה התובע תיקונים ושינויים, הרי שבכל מקרה כאשר 91% מן הטקסט של מהדורת הכתר זהה לטקסט של מהדורת שעוועל, עדיין נוצר מצב שבו התובע "לא מצא לנכון כלל ליתן על כך דין וחשבון, לא לקוראיו, לא ליורשי שעוועל ולא למוסד הרב קוק" (סעיף 163 סיפא).
  5. לאור תשתית זו, שואלים ב"כ הנתבעים: "כיצד ילין פרופ' כהן על השימוש הנתבעים 1-2 שעה שהוא בעצמו עשה שימוש ב-91% במהדורת שעוועל! לפרופ' כהן הנכבד הפתרונים" (סעיף 164).

ט.15 אי מתן קרדיט של התובע לעובדי מפעל מקראות גדולות הכתר

  1. במסגרת טענות הנתבעים כנגד התנהגות התובע, במישור אחר, שאינו שייך לספרם, מעלים הנתבעים את השאלה, בראש סעיף 166 לסיכומיהם, במילים אלה: "מדוע התובע לא ציין בהקדמות לכרכי 'הכתר' מיהו העובד האחראי לכל אחד ואחד מן הפרשנים?". תשובת ב"כ הנתבעים, בהמשך אותו סעיף, מפי התובע היא זו (הקו במקור): "חלק מן הכרכים, בעיקר הקטנים, יצאו לאור בדפוס בלא הקדמה כלל ובלא הזכרת שמם של השותפים לעבודה...הודה התובע בפה מלא כי לא נתן קרדיט לחוקרים, ובייחוד לנתבע 1 במסגרת כרכי הדפוס הקטנים, תוך שהתובע מורה כי הייתה זו החלטה שלו כ'מהדיר'". ההסבר שנתן התובע, לשיטת הנתבעים הוא בגדר "תירוצים לוגיסטיים" (סעיף 167), אך הם מציינים כי לבסוף הודה התובע כי מדובר במחדל, וטען כי הדבר יתוקן בעתיד. לדברי הנתבעים הכרכים הגדולים עומדים לצאת לאור כבר מזה שנים, אך קרדיט ראוי ומפורט לעובדים שהשתתפו בהכנתם, לא ניתן עד עצם היום הזה (סעיף 168).
  2. ובמילים אלה, מסיימים ב"כ הנתבעים את טיעוניהם בעניין זה (סעיף 169 הקו וההדגשות במקור):

"עובדות אלה בעלות משמעות רבה, שכן לימדונו חז"ל: כל הפוסל במומו פוסל. וכיצד יכול לבוא פרופ' כהן בטענות כי שמו שלו נשמט בשעה שהוא עצמו נהג באמות מידה הפוכות בלתי ראויות ביחס לעובדי המפעל ובכללם פרופ' עופר".

ט.16 מעמדה היחסי של הזכות לשלמות היצירה

  1. הטענה המשפטית של הנתבעים לגבי היקף הזכות המוסרית, כאמור בסעיף 46(2) לחוק היא כי הפגיעה בזכות לשלמות מותנית בקיום שני תנאים מצטברים: הפגיעה ביצירה היא אחת או יותר מהפעולות הפוגעניות הכוללות: גם, סילוף, שינוי צורה או פעולה פוגענית שפגעו ביצירה; יש באותה פעולה פוגענית כדי לפגוע בשמו ובכבודו של היוצר (סעיפים 170-171 לסיכומי הנתבעים).
  2. לטענת הנתבעים, מטעמי זהירות בלבד, ככל שיפסק כי קיימת לתובע הגנה על זכות השלמות האמורה, הרי שגם זכות זו לא הופרה (סעיף 172).
  3. הטענה הראשונה היא כי לא מתקיים התנאי שעניינו פגיעה בשמו ו/או בכבודו של היוצר ועל כן ממילא לא הופרה הזכות לשלמות היצירה, שהוא התנאי השני בסעיף 46(2), וזאת כמוסבר על ידי עורכי הדין קורינאלדי וגרינשטיין: "עמדת הנתבעים היא שבמקרה שבפנינו לא נתקיימה כל הפרה בהתאם לדרישת החוק וממילא עם נפילת הבסיס בהתאמה בהעדר הוכחת של תנאי זה על ידי התובע, יפול עימו מגדל הקלפים הרעוע כולו, על טענותיו" (סעיף 173; ההדגשה במקור).
  4. לאחר הבאת דברי מלומדים ופסיקה, אשר מהם עולה, לשיטת ב"כ הנתבעים כי המבחן להיפגעותו של היוצר הוא מבחן אובייקטיבי, המתמקד בסבירות ההיפגעות של היוצר מן הסילוף (ראה המקורות המובאים בסעיפים 173-176 לסיכומי הנתבעים), טענת הנתבעים היא זו (סעיף 178; ההדגשה במקור): "בעניין התקיימות התנאי השני, ייאמר כי התובע כלל לא הרים את נטל ההוכחה ולא הביא כל ראיות ו/או הוכחות כנדרש לפגיעה אובייקטיבית, ולא הביא ולו עוד אחד לרפואה".
  5. ב"כ הנתבעים מציינים כי תביעתו של התובע מבוססת על הגשתו הסובייקטיבית, ודבריו בתצהירו כי "נפגעתי עד עמקי נשמתי...", ולכן, לטענת הנתבעים, זה "המניע והסיבה להגשת תובענת סרק זו". בהקשר זה מפנים ב"כ הנתבעים לדברי התובע עצמו כי "לא אף אחד לא בא ולא הזכיר את עניין הספר של הרמב"ן", ולכן, לשיטת ב"כ הנתבעים "דין עילה זו להידחות" (סעיף 179 סיפא).
  6. בכל מקרה, לטענת הנתבעים במקרה שלפנינו אין לנו עניין ב"קורא סביר", אלא רק בקוראים שהם "בקיאים ומומחים", ועל כן, טענת הנתבעים היא כי "סבירות היפגעות התובע מצטמצם עד למאוד" (סעיף 180).
  7. אשר לתנאי הראשון של סעיף 46(2) לחוק, בדבר ביצוע פעולה פוגענית, טוענים ב"כ הנתבעים (סעיף 181 לסיכומיהם), כי "עיון מוקפד בכתב התביעה מעלה שלוש טענות לכאורה:

א. כל שינוי מנוסח 'מקראות גדולות הכתר' הוא סילוף בהגדרה, בהיותו שונה מנוסח 'הכתר'.

ב. בטבלאות השוואת הנוסח הבאות באתר הספר במרשתת הוסרו סימני מראה מקומות ומובאות וסימוני תוספות של הכתר, תוך שילוב סימונים של הנתבעים.

ג. שימוש בנוסח התקליטור הזמני (גופן ירוק) כבסיס להשוואת הנוסח, בלא לציין כי מדובר בנוסח זמני.

  1. אשר לנושא הראשון, מציינים ב"כ הנתבעים כי התובע עצמו כשנשאל, האם לדעתו כל שינוי נוסח הכתר מהווה "סילוף" הכתר, כהגדרתו בחוק ענה כי "צריך לבדוק כל דבר לגופו" (סעיף 183). על כך תשובת הנתבעים נחרצת (סעיף 184; הקווים – במקור):

"מן הדין לדחות מכל וכל טענה זו שכן יש בה פגיעה אנושה בחופש המחקר המדעי והאקדמי של כל חוקר והיא מנוגדת לכל תפיסה של התפתחות מדעית, בבניין קומה שנייה ושלישית – מחקר הבנוי נדבך על גבי נדבך, ובנדון דנן: מחקר השואף להגיע אל הנוסח המקורי של הרמב"ן – יוצר הטקסט – על פי מיטב השיפוט המדעי של החוקרים".

  1. לכן, מסקנת הנתבעים בנקודה זו, היא (סעיף 185): "אשר על כן, אי אפשר לראות ביצירת הנתבעים בשום אופן 'פעולה פוגענית'".
  2. ב"כ הנתבעים מתייחסים לטענה – שבעיניהם היא חדשה ולא בא זכרה בכתבי בית דין – כי הנתבעים לא השתמשו בנוסח תקליטור ה'כתר' לצורכי השוואה מחקרית גרידא כי אם העתיקו אותו במנגנון 'מתוחכם', השולל כל מחקר עצמאי שקיימו הנתבעים (סעיף 186).
  3. תשובת הנתבעים היא כי הם מכחישים את דברי התובע ועומדים על כך כי אלפי שעות עבודה שלהם ושל עוזריהם הושקעו ביצירת נוסח פירוש הרמב"ן במהדורה של הספר (סעיף 187).
  4. אכן, הנתבעים הודו שעשו שימוש בתקליטור הכתר לצורך טכני שעיקרו חיסכון בעבודות הקלדה ופיסוק (סעיף 188) וכי השוואת הטקסט לנוסח הבסיס, מהווה שיטה מקובלת בעולם במסגרת ההדרת כתבי יד, כפי שהעידו הנתבעים, פרופ' כהן וד"ר ברנדס, לפיה יש צורך בנוסח כלשהו כ"טקטס בסיסי" וכ"עוגן" (סעיף 189).
  5. על כל פנים, מדגישים הנתבעים בסיכומיהם, את הדברים הבאים (סעיף 190; ההדגשה במקור): "עיקר המחקר ההשוואתי נועד לצורך זיהוי התוספות וקביעת הנוסח המדויק שלהן". הם מצטטים מתצהירי הנתבעים: "תוספות רמב"ן שהם עיקר עניינו של ספרנו", עיקר ענייננו היה בחשיפת קטעי התוספות לפירוש הרמב"ן על התורה, פרסומם באופן מדויק ומאמץ לבארם ולהסבירם".

ט.17 עמדת אוניברסיטת בר-אילן

  1. לטענת הנתבעים, אוניברסיטת בר-אילן, אשר היא זו שתמכה, ממנה והוציאה לאור את מפעלו של התובע, מקראות גדולות הכתר, לא ראתה בעבודתם של הנתבעים כל פגם (סעיף 191 רישא).
  2. ב"כ הנתבעים מתבססים על מכתב של עורך דין דרור פרנקל, היועמ"ש של אוניברסיטת בר-אילן, שכתב לב"כ הנתבעים: "האוניברסיטה אינה סבורה שהחוקרים פרופ' עופר וד"ר יעקבס חרגו בחיבורם... מפעילות אקדמית מקובלת ואינה רואה במחקרם ובספר שיצא בעקבותיו משום הפרת זכויות יוצרים" (סעיף 191 סיפא).
  3. במכתב נוסף של עו"ד פרנקל הנ"ל, אל ב"כ התובע נכתב: "לגבי הניסיון למנוע בשל סייגי הזכות המוסרית פרסומים חדשים או אחרים... אין כל שחר לניסיון לקשור בין טענת מרשך לזכויות במפעל ובין עבודתם האקדמית של פרופ' עופר וד"ר יעקבס". בהמשך, מביאים ב"כ הנתבעים את התייחסותו של עו"ד פרנקל לטענות התובע בדבר ביצוע שינויים, כביכול, במהדורת הכתר, אשר כותב כדלקמן: "אפילו בהנחה המוכחשת, כי הם הפרו זכויות יוצרים, הרי מכאן ועד לראות את עבודתם כשינוי או מודיפיקציה או פגיעה בתוכנו של המפעל – הדרך רחוקה" (סעיף 192).
  4. ב"כ הנתבעים מתבססים על קטעים נוספים מדברי עו"ד פרנקל: "כפי שכבר הודענו, האוניברסיטה בחנה לעומק את הטענות ואף קבלה את עמדת החוקרים בנושא ולאחר בדיקה זו נחה דעתה כי אין מקום לתביעה נגדם... לאור זאת הודיעה האוניברסיטה לפרופ' כהן כי אין בכוונת האוניברסיטה להצטרף לתביעתו וכמו כן, הובהר לו במפורש כי הוא אינו רשאי להגיש תביעה על הפרת זכויות יוצרים כלכליות ביחס למפעל" (סעיף 193; הקו במקור).
  5. פרק זה מסתיים במלים (סעיף 194): "דומה כי שני מכתבים אלה... מדברים בעד עצמם" [אין הסבר מהו המשקל הראייתי שיש ליתן למכתבו של עו"ד פרנקל, בהליך זה].

ט.18 שיקול דעת עצמאי של הנתבעים בשלב הכרעות הנוסח

  1. בפרק זה מתייחסים ב"כ הנתבעים לטענת ב"כ התובע לפיה הנתבעים לא הפעילו שיקול דעת עצמאי בהכרעות הנוסח של הרמב"ן אלא פעלו באופן "טכני ואוטומטי" לפי רוב ומיעוט (סעיף 195).
  2. הנתבעים מכחישים טענות אלה ומפנים לעדות הנתבע בתצהירו (סעיף 195 סיפא).
  3. במישור הרחב יותר, מתייחסים ב"כ הנתבעים לחוות דעתו של פרופ' אביעד הכהן לפיה "חופש המדע והיצירה והיושר האינטלקטואלי מחייב כל מחבר להציב את הנוסח הטוב ביותר בעיניו, לפי שיקול דעתו שלו, ולא ללכת כ'סומא' אחר הכרעותיהם של אחרים", וכן בחקירתו בבית המשפט שבו הדגיש כי לא בונים נוסחאות או מהדורות על סמך ההשערות וכי זה ההבדל בין איש מדע לבין שרלטן, והכל תלוי בשאלה מה מצב ההשוואה בין כתב היד ובין שאר עדי הנוסח (סעיף 196).
  4. ב"כ הנתבעים טוענים ביחס לקשר שבין נוסח הרמב"ן של מקראות גדולות הכתר לבין הנוסח שנבחר על ידם בספרם, את הטענה הבאה (סעיף 197):

"ויובהר כי הרמב"ן של הנתבעים, הינו הנוסח הייחודי שלהם שהושקעו בהכנתו אלפי שעות עבודה שלהם ושל עוזרי המחקר שלהם. אמנם, נקודת המוצא שלהם הייתה נוסח תקליטור 'מקראות גדולות הכתר', אולם כל מילה בדברי רמב"ן נבדקה בשמונה כתבי יד, ובמקום שראו המחברים צורך בכך, נקבע נוסח השונה מנוסח הבסיס. העבודה כולה הוצגה בפני כל המעוניינים בקובצי אקסל שבאתר הספר במרשתת".

  1. ביחס לטענה כי אגודת הנתבעים בוצעה באופן אוטומטי וכי הם לא הצביעו על מקומות שבהם הכריעו כנגד רוב כתבי היד, מכחישים זאת ב"כ הנתבעים ומפנים לדוגמא אחת בעמ' 438 לספר (סעיף 198).
  2. התובע התבסס על מחקר שערך עמנואל כהן בעניין העתקת 97 אחוז ממהדורת הכתר של התובע, לספרם של הנתבעים, ועל כך תשובת הנתבעים כוללת כמה התייחסויות: גם אם מדובר בשלושה אחוז שוני, הרי מדובר ב- 1800 שינויים משמעותיים (סעיף 199); מחקרו של עמנואל כהן הוא כמותי וסטטיסטי ואין לו הכשרה בתחום מדעי יהדות אלא רק בתחום המחשבים (סעיף 200 רישא); לרשותו עמד תקליטור 2007 ולא תקליטור 2005, שבו השתמשו הנתבעים (סעיף 200 מציעתא); חוות דעתו אינה יכולה להוכיח את מהות תוכנם של ההבדלים או השינויים בין גרסת הנתבעים בתקליטור הכתר אלא רק את העובדה כי קיימים הבדלים כאלה (סעיף 200 סיפא); עמנואל כהן הוא בנו של התובע ויש לו נגיעה אישית לנשוא התובענה (סעיף 201א); בתצהירו יש קביעות שרירותיות ומופרכות ביחס למשמעות השינויים שמצא בין המהדורות שהשווה, בנוגע להעתקה ולסילוף (סעיף 201ב); חלק מעדותו היא התייחסות עובדתית ולא עדות מומחה (סעיף 201ג'); השוואת עמנואל כהן בין מהדורת הכתר לבין מהדורת שעוועל, היא 8 אחוז למרות ששעוועל מסתמך על שלושה כתבי יד והפער בין המרחקים אינו יכול להיות מקרי, ונתון זה שולל את הנחת היסוד של עמנואל כהן, וממילא מבטל את המסקנה שהשיג בדבר התלות של נוסח הנתבעים בנוסח מהדורת הכתר (סעיף 202).
  3. הנתבעים מתייחסים לטענת התובע בכך שבעמ' 10 לספרם הם אומרים כי ביצעו שינויים "במידת הצורך בין נוסח מהדורת הכתר לנוסח שבספרם, ומתמודדים עם טענת הנתבעת כי לאור הצהרה זו, יש לו עילת תביעה. הסברם של הנתבעים הוא זה (סעיף 203 לסיכומיהם): "אין בשינויים שביצעו הנתבעים בנוסח הבסיס בהתאם להכרעת רוב כתבי היד כדי להוות פגיעה ו/או סילוף נוסח תקליטור ה'כתר'. האמור בעמ' 10 לספרם יש בו משום קביעה כי התקליטור הובא כנוסח בסיס, כנהוג וכמקובל לצורך השוואת טקסטים. נוסח הנתבעים אינו מתיימר להיות נוסח הכתר ואינו מוצג ככזה. אף קבצי האקסל באתר הספר בין בהם 'סילוף' נוסח תקליטור הכתר: נוסח התקליטור הובא שם בשלמותו תוך ציון מקור הדברים ואין בעצם השוואתו לכתבי היד כדי לסלף את נוסח הכתר".
  4. כנגד טענה נוספת של ב"כ התובע, לפיה, הנתבעים לא היו צריכים לקבוע נוסף של הרמב"ן כדי לחקור את הנושא התוספות – שהוא לטענתם מרכז הספר שלהם – וכי הדבר נעשה רק כדי שנתבע 1 לרשום על שמו שהוא ההדיר את הנוסח, תשובת הנתבעים היא כי הדברים "מוכחשים מאליהם", והם מוסיפים את הדברים הבאים: "המטרה העיקרית של מחקר הנתבעים אכן היה מחקר התוספות, אך הבסיס לכך חייבת להיות בירור טקסטואלי יסודי והדברים תלויים ושלובים זה בזה. התובע איננו יכול לקבוע לנתבעים מה לכלול במחקרם וכיצד לבצע את מחקרם. כב' בית המשפט אף התלוצץ בנושא: 'זה גם השופט המהולל לא מתכוון כרגע לבוא ולהגיד לפרופ' איך לחקור'" (סעיף 204).
  5. ובכך מסתיים פרק זה של הנתבעים (סעיף 205): "באשר לניסיון המגוחך של התובע בסעיף 187 לסיכומיו למצוא פגמים באפראט חילופי הנוסח של הנתבעים, ייאמר כי אין כל משמעות להצבעה על טעות נקודתית זו או אחרת בעבודה בהיקף נרחב שכזה. ואולי פה נמצא המפתח לתעלומה מדוע החליט התובע במשך עשרות שנים שלא לחשוף את נתוני הכרעת הנוסח של 'מקראות גדולות הכתר' לעיני החוקרים, למרות שהדבר מערער מאוד את היסודות המדעיים של כל עבודתו: נראה כי החשש מפני ביקורת הניע אותו לנהוג באופן כזה".

ט.19 "כל הפוסל – במומו פוסל" – לעניין המדעיות של נוסח הכתר

  1. טענת ב"כ הנתבעים בפרק זה מוסבת על טענות התובע בסיכומיו, בדבר פגמים מדעיים, כביכול, במחקרם של הנתבעים. ב"כ הנתבעים מציינים, כי "חילופי הנוסח של מהדורת ה'כתר' לא פורסמו כלל. הנתבע 1 הבהיר כי עובדה זו חייבה את הנתבעים לבצע בדיקה שיטתית משלהם בכתבי היד ולקבוע נוסח משלהם על פי שיקול דעתם המדעי". ההסבר לצורך הזה של הנתבעים, נבע מהטעם הבא: "עקב אי-פרסומם של נתוני הנוסח של הכתר, נוסח מהדורת הכתר הוא נוסח לא מדעי, ובתור שכזה לא יכלו הנתבעים לסמוך עליו והיה עליהם לבדוק מחדש בכתבי היד כדי ליצור נוסח מדעי...גם הנתבע 2 טען בחקירתו כי נוסח הכתר הוא עממי ולא מדעי" (סעיף 207; הקווים במקור).
  2. אסמכתא נוספת לטיעון זה מובאת מפי פרופ' משה בר אשר בחוות דעתו, המתייחסת לפגם המדעי במהדורת הכתר, שבה כתב: "אין בו נתונים על הכרעות בענייני הנוסח, אין שם היגד על כתבי היד ששימשו בסיס למהדורה זולתי ספר בראשית. הווה אומר: מ בחינה מדעית אכן מהדורת הכתר לוקה ליקוי מדעי חמור" (סעיף 208).
  3. בסיום פרק זה מזכירים ב"כ הנתבעים את קיומו של דיון בסנט אוניברסיטת בר אילן בשאלת "מדעיותו" של מקראות גדולות הכתר (סעיף 209). ב"כ הנתבעים ערים לכך, כי הדיון וההחלטה בסנט האוניברסיטה, "אינם מעניינו של בית המשפט בתביעה זו". אך, "לטענתם, בכל זאת ניתן לראות בעצם קיומו של הדיון משום חיזוק לטענתם [של] הנתבעים כי הדרך שבחרו בה לקביעת נוסח פירוש רמב"ן במהדורתם – בדיקתו מחדש של נוסח הפירוש בקבוצה של שמונה כתבי-יד – הייתה הדרך הראויה והמתבקשת מבחינה מדעית" (סעיף 210; הקו במקור).

ט.20 התייחסות לטענת התובע, כי הדיון הפרשני של הנתבעים בספרם מבוסס על נוסח הכתר

  1. בפתח פרק זה, מועלית טענה דיונית על ידי ב"כ הנתבעים, כי מדובר בטענה חדשה של התובע לפיה, כביכול, הדיון הפרשני שערכו הנתבעים בספרם, התבסס על נוסח הרמב"ן, כפי שמצוי במקראות גדולות הכתר, ולא על בסיס הנוסח שאותו קבעו הנתבעים על פי שמונה כתבי היד (סעיף 211).
  2. לטענת הנתבעים, "התובע לא הצביע אפילו על מקום אחד בספר שבו להבדלי הנוסח יש השפעה מהותית על הדיון הפרשני" (סעיף 212 רישא; הקו במקור), ולעניין זה מובא קטע מדברי הנתבע 2 בעדותו (סעיף 212 סיפא).
  3. ב"כ הנתבעים מתייחסים לדוגמא, שבה יש הבדל בין המילים "חפץ וחשק באדם" לבין "חפץ וחשק בדבר" (סעיפים 213-216), וכן דוגמא נוספת, ההבדל בין "עד היום הזה" לבין "על היום הזה" (סעיף 217).
  4. ב"כ הנתבעים מזכיר, כי מרשו, נתבע 2, הכין חמש דוגמאות למקרים שבהם ברור לחלוטין שהדיון הפרשני מבוסס דווקא על הנוסח שהראו הנתבעים, אך ב"כ התובע התנגדה לצירופן לתיק. לדברי ב"כ הנתבעים: "וזאת שלא בכדי. לו הדוגמאות היו מצורפות היה בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת התיזות המופרכות של התובע" (סעיף 218 סיפא).
  5. לטענת ב"כ הנתבעים, ברוב המכריע של המקרים הדיון הפרשני איננו תלוי בהבדלי הנוסח הקלים בין המהדורות. הם מציינים שהנתבע 1 סימן את קטעי התוספת לתוספת של מהדורת שעוועל שנמצאת בביתו, ובכל מקרה, לדברי ב"כ הנתבעים, "הדיון הפרשני נעשה במקביל לבירור המדויק של הנוסח...אולם בסופו של דבר כל דיון נבדק היטב לאור הנוסח הסופי. לעיתים נותר בשוגג שאריות מנוסח שעוועל" (סעיף 219).
  6. ובכך מסתיים פרק זה של סיכומי הנתבעים (סעיף 220): "יוער כי רוב הדוגמות שהביא התובע לטענתו הן מספרי ויקרא במדבר דברים, שבהם התקליטור מביא את נוסח שעוועל – נוסח זמני ולא הנוסח הסופי. ובכך מוכחשת טענתו שהנתבעים ביקשו כביכול להתבסס על הנוסח המשובח של מהדורת 'הכתר' ".

ט.21 תשובת הנתבעים לטענת התובע בעניין סילוף עזרי הטקסט

  1. ככל שמדובר בפיסוק בגוף הספר, טענת הנתבעים היא כי באותם מקומות שהחליטו לשנות את הפיסוק שנקבע בתקליטור הכתר, הם עשו זאת, "מפני שעל פי שיפוטם המדעי הפיסוק שהם מציעים עדיף על זה שהוצע בתקליטור ומבהיר טוב יותר לקוראים את כוונת דברי רמב"ן. שינוי כזה בסימני הפיסוק הוא חלק מן החופש המדעי הנתון לכל חוקר לנסות ולשפר את מעשה קודמו ולבנות קומה נוספת על גבי מה שבנה קודמו" (סעיף 222).
  2. אשר לסימני הפיסוק המצויים בטבלאות השוואת הנוסח באתר הספר, תשובת ב"כ הנתבעים היא זו (סעיף 223; ההדגשה במקור): "הטבלאות האלה הן קובצי עבודה שמטרתם להגיש לקוראים את הנוסח המילולי של כתבי היד השונים – ולכן אין כל משמעות לסימני הפיסוק המופיעים בהן, שהרי אינם לקוחים מכתבי היד. אף התובע מודה ... כי דפי השוואת טקסט מעין אלה המשמשים במפעל הכתר אינם כוללים כלל סימני פיסוק, מפני ש'אין לעזרי הטקסט כל משמעות בשלב השוואת הטקסט המילולי של כתבי היד'. הטענה שהשארה חלקית של סימני הפיסוק בטבלאות האקסל היא סילוף, אפוא, מגוחכת".
  3. בהתייחסן לפיסוק ולמראה המקומות שבגוף הספר, טענת הנתבעים היא כי ציינו במפורש בהקדמה לספר, בעמ' 10, את הקרדיט הראוי למפעל מקראות גדולות הכתר. בכל מקרה, לטענת הנתבעים, "אין בעזרי הניקוד כדי להוות 'יצירה' בת הגנה במנותק מהטקסט. אשר למראה המקומות – התובע מודה כי הבסיס לעבודה היו מראה המקומות של מהדורת שעוועל" (סעיף 224).
  4. באשר לטענת התובע, כי הנתבעים סימנו את התוספות של הרמב"ן, באופן שונה, טענת הנתבעים היא כי בתקליטור שבו עשו שימוש אין כל ציון של תוספות המיוחסות לרמב"ן עצמו (סעיף 225).
  5. הנתבעים מכנים את דברי התובע בעניין מחיקת העזרים "בנוסחנו" או "לפנינו", כטענה קטנונית, ומסבירים כי "זכותם של הנתבעים לקבוע על פי שיקול דעתם המדעי מהם המקומות שבהם ראוי להשתמש באמצעי הזה לתועלת הקוראים, ומהם המקומות שבהם הערה על שינוי זעיר בציטוט פסוק מן המקרא שאין לו כל משמעות לדיון הפרשני עלולה לבלבל את הקוראים ומוטב להשמיטה. הדבר מקביל להחלטה להשמיט או להוסיף סימן פיסוק, שהיא חלק מן החירות המדעית הבסיסית הנתונה לכל חוקר" (סעיף 226).

ט.22 תשובת הנתבעים לטענת התובע בעניין סילוף השימוש בנוסח הזמני שבתקליטור

  1. בפתח פרק זה, הועלתה טענה דיונית על ידי ב"כ הנתבעים, לפיה טענתו השלישית של התובע בכתב התביעה, הנוגעת לשימוש בנוסח הזמני של התקליטור, וכי יש בכך הטעייה של הקוראים, נזנחה במסגרת סיכומיו של התובע, ונראה כי התובע אינו עומד עוד עליה (סעיף 227).
  2. על כל פנים, עמדת הנתבעים בעניין זה היא כדלקמן (סעיף 228; הקו במקור): "אין באתר הספר ובטבלאות המופיעות בו שום אמירה שעולה ממנה במפורש או במשתמע כי נוסח תקליטור 'הכתר' הוא משובש. בטור הימני בטבלת אקסל, המציג את נוסח התקליטור אין שום סימנים של 'טעויות' כביכול. נוסח התקליטור הכתר מובא כבסיס הכרחי להשוואה, כמו שהסבירו בהרחבה בחקירתם הנגדית בבית המשפט פרופ' א' הכהן ... וד"ר ברנדס...".
  3. מבחינת דיני הראיות, טענת הנתבעים בפרק זה היא, כי "טענת ההטעיה כביכול, לא הוכחה כלל שכן לא הובאה כל עדות לכך שמשתמש כלשהו הוטעה" (סעיף 229 רישא). בנוסף לכך נאמר על ידי הנתבעים, כי טענה זו של התובע "אינה עולה בקנה אחד עם המציאות שכן מי שעושה שימוש באתר הם חוקרים מובהקים אשר יבחינו בהבדלים בין נוסח התקליטור לנוסח הסופי של הכתר" (סעיף 229 סיפא).
  4. הנתבעים מודים כי השתמשו בנוסח היחיד שהיה קיים עם תחילת עבודתם, קרי: נוסח מקראות גדולות הכתר. הם מסבירים, כי "מבחינת ההליך האקדמי, לאחר שהחלה השוואת הנוסחים שוב לא ניתן להחליף את הבסיס. בלתי אפשרי לשנות את היסודות לאחר יציקת הקומה הראשונה והשנייה, וגם אין בכך כל חשיבות, כי הטור הימני שימש רק כבסיס להשוואת הנוסחים" (סעיף 230; הקו במקור).

ט.23 ההבהרה בדבר הקרדיט שניתן לתובע באתר נתבעת 3

  1. בטיעוני התובע ניתן משקל רב לכך שהנתבעים שינו את הנוסח באתר מכללת הרצוג, בכך שהבהירו ונתנו קרדיט מלא, כולל שמו של התובע, וזאת בעקבות דרישת התובע.
  2. ב"כ הנתבעים מסבירים את החלטתם זו של הנתבעים, באופן הבא (סעיף 231; ההדגשות והקו במקור): "ביום 14 בינואר 2014, מיד כאשר נודעה לנתבעים טענות התובע שיש כביכול הטעיה באתר, ולאור רגישותו הגבוהה של התובע והרצון שלא לפגוע בו, נהגו הנתבעים לפנים משורת הדין, והוסיפו באתר הערת הבהרה לקוראים שמטרתה למנוע כל חשש הטעיה... ההערה מבהירה את השימוש שנעשה בתקליטור ה'כתר' ואת ההבדל בין נוסח התקליטור ובין הנוסח הסופי של מהדורת ה'כתר'...". בהמשך, מובא ציטוט מלא של הנוסח המתוקן באתר.
  3. ב"כ הנתבעים גם מציינים, כי באותו יום הוחלפו קבצי העבודה עצמם (לספרים שמות, ויקרא, במדבר ודברים). ותרת העמודה הימנית בכל גיליון הוחלפה מ"מהדורת הכתר" ל-"נוסח הבסיס". לפיכך, לטענת הנתבעים, טבלאות שבהן הופיע הציון "מהדורת הכתר", הופיעו ברשת במשך תקופה קצרה בלבד, ולאחריה – הוסרו.
  4. המשמעות המשפטית של התיאור העובדתי הנ"ל של הנתבעים, מובאת בסעיף 233 לסיכומיהם, במילים אלה: "בנסיבות אלה, ומשתוקן הנוסח ב'זמן אמת' תוך ביצוע הוספות ושינויים ומתן קרדיט מפורט ומדויק, דומה כי הניסיון לשרבב את הנתבעת 3 לתובענה זו נעשה בחוסר תום לב וב'שיטת מצליח' הואיל ומדובר ב'כיס עמוק'...".

ט.24 טענת הגנה: סעיף 50 לחוק – סייג הסבירות

  1. בפרק זה טוענים ב"כ הנתבעים כי אפילו אם תתקבל הטענה – שאותה הם דוחים – לפיה הנתבעים פגעו ב"זכות לשלימות היצירה", הרי, לשיטת הנתבעים, עומדת להם ההגנה הקבועה בסעיף 50 לחוק לפיה עשיית פעולה ביצירה הפוגעת בזכות המוסרית, כאמור בסעיף 46(2) לחוק אינה מהווה הפרה של הזכות האמורה, אם הפעולה הייתה סבירה בנסיבות העניין (סעיף 234 לסיכומי הנתבעים).
  2. לטענת הנתבעים, בהתבסס על ספרות משפטית, משמעות הוראה זו היא כי על היוצר הטוען לפגיעה בשלימות יצירתו, לעבור משוכה נוספת בטרם יוכל לזכות בסעד והוא לשכנע את בית המשפט כי הפגיעה הייתה בכבודו ובשמו, וכנגד זאת יוכל מבצע הפעולה לשכנע את בית המשפט כי הפעולה הייתה סבירה בנסיבות העניין, ובכך למנוע את הקביעה כי מדובר בהפרה (סעיף 235 לסיכומי הנתבעים). סייג הסבירות נועד לשמור בצורה מאוזנת על אינטרס הציבור בשימושים שונים ביצירות או בנכסים שהיצירות מגולמות בהם (סעיף 236).
  3. היישום של עקרונות אלה לענייננו, לשיטת הנתבעים, הוא כי הספר שכתבו נועד לצורכי מחקר מדעי והוראה, וזאת במובחן משימוש לצורך הפקת רווח מסחרי וכספי, ולכן, מבקשים ב"כ הנתבעים כי בית המשפט יקבע כי הם עשו שימוש סביר, באופן המקים להם הגנה מפני טענה בדבר פגיעה בזכותו המוסרית של התובע (סעיף 237 רישא; בהמשך לסעיף מובאת כאסמכתא הנחיית היועמ"ש לממשלה, המצוטטת בסעיף 237 סיפא).
  4. ב"כ הנתבעים מנתחים את המבחנים לשימוש סביר ומותר בהתאם לסעיף 50(ג) לחוק, וזאת פירטו לאורך פרק זה של סיכומיהם.
  5. שני המבחנים הראשונים של "אופי היצירה" ו"אופי הפעולה ומטרתה", דומים, לשיטת הנתבעים, למבחני השימוש ההוגן הקבועים בסעיף 19(ב) לחוק (ולכך מובאת אסמכתא מפסק דין המצוטטת בסעיף 240 לסיכומים), ולכן, לשיטת הנתבעים, מדובר בשני מבחנים הדומים למבחנים הנהוגים ביישום הגנת השימוש ההוגן, ולכן יש לקבוע כי זאת עשו הנתבעים כאשר השתמשו למקראות גדולות הכתר, במסגרת שימוש הוגן לצורכי מחקר והוראה, מה גם ששלימות היצירה לא נפגעה (סעיף 241).
  6. נימוק נוסף למידת הסבירות של השימוש שעשו הנתבעים הוא טענת הטרנספורמציה, והיקפה המותר, וזאת בהמשך לתיזה שהעלו הנתבעים מספר פעמים, לפיה ספרם מהווה קומה נוספת במחקר הרמב"ן והוא שונה בתכלית ממקראות גדולות הכתר. לעניין זה, מובאים פסקי דין ומאמרים התומכים בקו זה (סעיפים 242-243).
  7. טענה נוספת המועלית על ידי הנתבעים, בתגובה לטענת התובע, מתייחסת למטרת הספר. מול דברי באות כוח התובע כי מטרתם של הנתבעים הייתה יצירת רווח, מפנים ב"כ הנתבעים לתצהירו של עו"ד הרלינג על נתוני מכירה דלים, דבר המוכיח כי אין מסחריות של הספר וכי המדובר "ביצירה מחקרית המיועדת ליודעי ח"ן – דהיינו, אנשי אקדמיה וחוקרים בעלי מומחיות מובהקת" (סעיף 244 סיפא). בהקשר זה חוזרים הנתבעים על התיזה שהעלו בהקשרים שונים והיא כי מחקרם של הנתבעים "בנה נדבך נוסף וחדש בקומת מחקר נוסח פירוש הרמב"ן על התורה, תוך יצירת יצירה חדשה בעלת ביטוי, אופי ותכלית חדשים ושונים באופן מובהק מזו של מהדורת ה'כתר'" (סעיף 245 לסיכומי הנתבעים; הקו במקור).
  8. לשיטת הנתבעים, ספרם אינו נועד להוות תחליף ו/או תחרות לים התנ"ך ומפרשיו הגדול והעשיר המכונה "מהדורת מקראות גדולות הכתר", וכי לא הייתה לנתבעים כל כוונה או יומרה זו, כלל ועיקר. ב"כ הנתבעים מדגיש כי ספרם של הנתבעים הינו יצירה חדשה לחלוטין שיש לה אופי ותכלית שונים, וזאת "תוך שימוש טרנספורמטיבי מותר, שאין בו כלל כדי לפגוע במהדורת הכתר" (סעיף 246 סיפא).
  9. ב"כ הנתבעים מתפלמסים עם ב"כ התובע, האם מדובר במחקר הרמב"ן שהוא בניה מקבילה או קומה על גבי קומה. לשיטת ב"כ הנתבעים, ניסיונו של התובע לטעון כי מחקרו מהווה "בניין חדש" ולא קומה מעל קומה, אינו מתיישב עם כך שהוא השתמש במהודרת שעוועל כבסיס, ואף אימץ חלק מהפיסוק וממראה המקום של מהדורה זו, וכן חוזרים ב"כ הנתבעים על הפגם הנוסף במהדורת הכתר, לשיטתם, והוא כי פרופ' כהן לא חשף לציבור את חילופי הנוסח והאפראט והסתפק ב"שורה תחתונה", דבר שאיפשר לחוקרים אחרים – וביניהם הנתבעים – לבנות קומה חדשה על בניין זה (סעיפים 247-250).
  10. המבחן הרביעי המוזכר בסעיף 50(ג) לחוק הוא מבחן "המקובל בענף" (סעיף 251). לעניין זה, מזכירים ב"כ הנתבעים כי הן המומחה פרופ' אביעד הכהן והן ד"ר ברנדס "הסבירו כי השוואת כתבי יד לנוסח בסיס הינה 'שיטה מקובלת' בתחום המחקר האקדמי ומשכך, ברי כי בעצם השוואת כתבי היד לנוסח ה'כתר' אין כל חריגה מהמקובל בענף זה" (סעיף 252 סיפא).
  11. מבחן נוסף, כולל את בחינת הנסיבות והיא האיזון בין זכות הקניין לחופש היצירה האקדמי. לאחר הבאת דברי ד"ר יעקב דויטש בשם נתבעת 4 (סעיף 254), ופסק דין של בית המשפט (השופט סולברג) בעניין דומה (סעיף 255), מסבירים ב"כ הנתבעים כי "הצורך בהעשרה וקידום מחקר מדעי והאדרת התורה על ידי זיהוי מדויק של תוספות הרמב"ן יש בו כדי להטות באופן ברור את הכף לטובת פעולתם של הנתבעים. אין ולא נגרמה לתובע כל פגיעה מפעולתם של החוקרים שכן יצירת מהדורת הכתר עומדת בשלמותה אף לאחר מחקרם של הנתבעים" (סעיף 256; הקו במקור).
  12. וכך מסיימים ב"כ הנתבעים את פרק זה בדבר פעולתם הסבירה: "אשר על כן, ולמעלה מן הצריך, איזון כלל האינטרסים מוביל למסקנה כי החוקרים 1-2 פעלו כדין ופעולתם, בנסיבות העניין, סבירה גם סבירה" (סעיף 257; הקו במקור).

ט.25 הזכות המוסרית בהתאם למקורות המשפט העברי

  1. ב"כ הנתבעים מזכיר כי התובע התייחס בסיכומיו למשפט העברי. ב"כ הנתבעים מציינים כי "ואף שהנתבעים כמובן נאמנים למקורות", עמדתם המשפטית של ב"כ הנתבעים היא זו: "בפרשה שלפנינו אין כל זיקה או רלוונטיות למקורות המשפט העברי בשאלת זכות המוסרית, שכאמור אינה חלה בענייננו". אף על פי כן, הוסיפו ב"כ הנתבעים כי "פטור בלא כלום לגמרי אי אפשר ונסביר בתמצית" (כל הציטוטים מסעיף 258 לסיכומי הנתבעים; הקו במקור).
  2. לשיטת ב"כ הנתבעים, היסודות של הזכות המוסרית על פי המשפט העברי אינם חלים במקרה שלפנינו, שכן מקורות המשפט העברי עוסקים ב"יוצר", "בעל מחבר", "בעל שמועה", "בעל חידוש", ו"אומר דבר בשם אומרו". אולם, לשיטת ב"כ הנתבעים, מה שעשה התובע (והם חוזרים על כך שרק פיקח מגבוה), אינו נכנס לקטגוריות אלה, שכן, לשיטתם של ב"כ הנתבעים, "היוצר ובעל היצירה בעניינו הלוא הוא, כאמור, רבי משה בן נחמן והיצירה פירושו לתורה" (סעיף 259 סיפא; הם מפנים, בסעיף 260, לספרו של פרופ' נחום רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, שעוד ידובר בו להלן).
  3. טענת ב"כ הנתבעים היא, כי הזכות המוסרית על פי מקורות המשפט העברי, במקומה עומדת, אולם היא איננה מתפרשת ואיננה חלה על פעולות הדרה או על פעולות עריכה משניות. לשיטתם, על פי מקורותינו, עורך ומהדיר רחוקים מאוד ממעמד של "יוצר" או "בעל מחבר" ולכן, לשיטתם, אין זיקה בין הזכות המוסרית במקורות המשפט העברי לבין הפרשה שלפנינו (סעיף 261).
  4. מאחר והתובע אישר כי לא חיבר דבר בעניין פירוש הרמב"ן ותוספותיו, לכן, סבורים הנתבעים כי התובע לא "יצר", לא תיקן בעצמו את נוסח פירוש הרמב"ן באופן אישי, ולכן אינו "בעל שמועה" או בעל "חידוש", ועל כן "בהעדר כל יצירה מקורית של התובע בתחום זה הרי אין לו 'אמירה' ולפיכך התובע אינו נכנס גם לגדר 'אומר דבר בשם אומרו'" (סעיף 262 לסיכומי הנתבעים).
  5. וכך מסיימים ב"כ הנתבעים, עורכי הדין גלעד קורינאלדי וטליה גרינשטיין את הדיון בפרק על המשפט העברי (סעיף 263; ההדגשות במקור):

"די באמור, על כל האופנים הנזכרים לעיל כי פרופ' כהן הנכבד, נשוא העניין שבפנינו, נוסח הרמב"ן על התורה, אינו יוצר ואינו בעל יצירה בהתאם למקורות המשפט העברי וממילא אין תחולה של הזכות המוסרית בהתאם למשפט העברי. משכך, לסיכום: הרי שאין התובע 'מקור' ואין לו גם 'זכות' מכוח מקורות משפט העברי, וזאת בקליפת אגוז, כאמור ולמעלה מן הצריך והדרוש והדברים נכתבו, בין היתר, לכבוד בית המשפט הנכבד והיושב בדין, שכידוע לו מומחיות רבה וחיבה יתירה לתחום המשפט העברי ויישומו במשפט הכללי".

ט.26 אין ולא הייתה כל פגיעה במוניטין של התובע וטענה זו גם לא הוכחה

  1. בפתח פרק זה מבחינים ב"כ הנתבעים ביחס לטענת התובע כי המוניטין שלו נפגע, בשני סוגי מוניטין: מוניטין אישי של התובע; ומוניטין מוסדי של מקראות גדולות הכתר השייך לאוניברסיטת בר אילן שהיא בכלת הזכויות הכלכליות. מוניטין זה האחרון אינו שייך לתובע באופן אישי. בהקשר זה, חוזרים ומדגישים ב"כ הנתבעים כי האוניברסיטה לא ראתה בעבודת הנתבעים כל הפרה או פגיעה (סעיף 265).
  2. לעניין המוניטין האישי של התובע, חוזרים ב"כ הנתבעים על טענתם כי הוא הודה שטרם פירסם כל פרסום מדעי בנושא תוספות הרמב"ן, ומכאן, לשיטתם, שהוא לא קנה כל מוניטין אישי בנושא פירוש הרמב"ן על התורה ועל כן יש לדחות עילה זו שבכתב התביעה, על הסף (סעיף 266). יתרה מזו, ב"כ הנתבעים מצביעים על כך שהתובע התחייב בפני קוראיו עוד בשנת 1977 שיפרסם מבוא בסוגיית פירוש הרמב"ן אך לא עשה זאת במשך 21 שנה. לפיכך, לדברי ב"כ הנתבעים, "השיהוי הממושך של התובע בפרסום מדעי בסוגיית תוספות הרמב"ן היא הפגיעה במוניטין שלו במו ידיו" (סעיף 267).
  3. במישור הראייתי, טענת הנתבעים היא כי התובע לא הביא כל ראיה פוזיטיבית להוכחת טענתו, לפיה הספר שכתבו הנתבעים פגע בפועל במוניטין שלו. הוא לא הוכיח נזק ממון, הוא לא הצביע על קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת לבין יסודות העבודה (סעיפים 268-269).
  4. בהקשר זה מציינים ב"כ הנתבעים כי התובע בחקירתו נשאל האם מישהו הפסיק איתו את המו"מ בגלל הספר והוא השיב כי אף אחד לא הזכיר את עניין הספר של הרמב"ן (סעיף 270).
  5. כנגד טענת באות כוח התובע, המתבססות על מאמרו של יהודה טרופר – משיבים הנתבעים כי מדובר בביקורת לגיטימית שפורסמה בעיתון. בכל מקרה אם מדובר בפגיעה, היה על התובע לזמנו לעדות, ומשלא עשה כן יש להסיק את המסקנות המתבקשות. בכל מקרה הוסיפו הנתבעים כי גם חוקרים אחרים מתחו ביקורת על מהדורת הכתר הלוקה בחוסר שקיפות, ללא קשר לספרם של הנתבעים (סעיף 271).
  6. טענה נוספת בפי ב"כ הנתבעים, כנגד עילת המוניטין של התובע: הוא פירסם מאמר מדעי אחרון לפני 30 שנה, ומאז לא פירסם מאמרים מדעיים אקדמיים (להוציא ההקדמות לכרכי הכתר, שאינם נחשבים למאמרים "שפיטים") ואף לא הרצה בכינוסים בינלאומיים של חוקרים, ולכן, מסקנת ב"כ הנתבעים היא כי "המוניטין האישי עצמו דולל, על פי מבחני הפסיקה הידועים, על כל המשתמע מכך" (סעיף 272 סיפא). כתימוכין לקו זה של טיעון, מציינים ב"כ הנתבעים כי התובע לא העיד שום איש אקדמיה המומחה לתמוך בטענותיו של התובע כי המוניטין שלו נפגע בשל הוצאת ספרם של הנתבעים; נסיונו של התובע להציג עדותו עצמו כעדות מומחה – אינה מסייעת לו, ולשיטת ב"כ הנתבעים היא מבליטה את הסובייקטיביות של טענותיו (סעיף 273).
  7. לעומת זאת, הטענות של הנתבעים עצמם נתמכו בעדות של שני עדים מומחים, שכבר הוזכרו לעיל, פרופ' אביעד הכהן ופרופ' משה בר-אשר, שאת עמדתם יש לקבל (סעיף 274).
  8. מבחינה משפטית, טענת הנתבעים היא כי ביחס לעוולת הגזל יש להתייחס לאותו מעשה של הפרת זכות יוצרים מוסרית, אשר בגינו בחר התובע לעתור לקבלת פיצוי סטטוטורי במקום פיצוי ריאלי. לשיטת ב"כ הנתבעים, פיצוי בגין עוולה זו של גזל, בנוסף לפיצוי הסטטוטורי לפי דיני זכויות יוצרים, יגרום לפסיקת כפל פיצוי שאינו מוצדק (סעיף 275). ולכן, "נשמטת גם נשמטת הקרקע מתחת לתביעת התובע לקבלת פיצוי נוסף בגין קיומו, כביכול, של פגיעה במוניטין, שיסודותיה לא הוכחו במקרה דנן" (סעיף 276; הקו במקור).
  9. בסעיפים 277-281 מתייחסים ב"כ הנתבעים, באופן פרטני ל"ראיות" של התובע לאופן הפגיעה במוניטין שלו, וזאת תוך התייחסות לעדותו של פרופ' עופר וכן לציטוטים מן הספר.

ט.27 העדר אחריות הנתבעים 3 ו-4 להפרה הנטענת והמוכחשת

  1. ב"כ הנתבעים טוענים כי התובע לא הוכיח את אחריותם של הנתבעת 3 (המול של הספר ומפעילת אתר האינטרנט של מכללת הרצוג) ושל נתבעת 4 (השותפה להוצאה לאור של הספר), ובסיכומיו לא התייחס באופן מדוקדק לאחריותם המשפטית; וזאת פרט לאמירה כוללנית וסתמית, ולכן, הטענה הדיונית של הנתבעים היא כי בכך זנח התובע את אחריותם (סעיפים 282-283).
  2. לגוף העניין, טוענים ב"כ הנתבעים את הטענה הבאה (סעיף 284):

"הנתבעים 3-4, שהינם גופים אקדמיים מובהקים, נהגו באופן סביר ומקובל, באמות המידה הראויות כמו"לים אקדמיים. דומה כי התובע צירפם לתובענה זו לצורכי 'כיס עמוק' ופרסום בלבד, ובאופן בלתי ראוי. במהלך שמיעת התיק התובע בקושי מצא לנכון לחקור בנושא זה, ואף בסיכומיו זנח את הוכחת אחריותם, וכנראה לא בכדי והדבר מדבר בעד עצמו".

  1. לטענת הנתבעים, גם אם ייקבע שהנתבעים 1 ו-2 הפרו את הזכות המוסרית של התובע, עדיין אין בכך כדי להטיל אחריות על הנתבעים 3 ו-4, שפעלו כנדרש וכראוי ובתום לב מובהק (סעיף 285), כאשר הפירוט לכך הינו זה (סעיף 286):

"פעולות הנתבעת 3 והנתבע 4 נעשו בהתאם לכל נוהל ומנהג מקובלים בהתקשרות שבין חוקר-מחבר לבין גוף אקדמי העוסק בהוצאה לאור של פרסומים אקדמיים מובהק, במובחן מפרסומים בעלי אופי כלכלי ומסחרי, שתכליתן שונה במהותה. לפיכך, הם, כשלעצמם, פעלו בכל הזהירות הנדרשת, כאמור, באמות מידה סבירות ומקובלות ומילאו אחר חובתם, הן כמו"ל והן כגוף אקדמי, כמתבקש על פי נורמות אקדמיות ועל פי כל דין".

  1. מעבר לכך, ובהתייחסות לפעולות מסוימות שכן עשתה הנתבעת 3, העלו ב"כ הנתבעים את הטענות הבאות (סעיף 287; ההדגשה והקו במקור): "למעלה מן הצריך והדרוש, הנתבעת 3 מצאה לנכון להוסיף הבהרות ותיקונים באתר האינטרנט שלה. בהבהרות אלו הקפידה הנתבעת 3, למעלה מן הצריך, ליתן קרדיט מעל ומעבר לצורך לתובע בשל רגישותו המיוחדת. ואולם, יודגש כי אין ולא היה בהבהרות אלה כדי להוות כל הודאה ו/או נטילת אחריות היות ולדידה של הנתבעת 3 פעלו הנתבעים 1-2 כדין ובהתאם לחוק. הבהרות אלו, לפנים משורת הדין, מנועות [כנראה צ"ל: מונעות], חלילה, כל הטעייה ו/או בלבול מכל סוג שהוא ודין התובענה כנגד הנתבעת 3 להידחות בהעדר כל אחריות".

ט.28 הסעדים המבוקשים על ידי התובע מופרכים

  1. בפתיחת פרק זה, טוענים ב"כ הנתבעים כי מאחר ופרסו בהרחבה בסיכומים את טענותיהם בעניין העדר האחריות, אין מקום לדון בשאלת הנזק והפיצוי (סעיף 288 רישא).
  2. כמקובל בסיכומים, טענות הנתבעים לעניין הנזק והפיצוי הוא למעלה מן הצורך ומטעמי זהירות בלבד (סעיף 288 מציעתא).
  3. הטענה המרכזית של הנתבעים היא שככל שמדובר בפיצוי הכספי הרי שהסכומים מוגזמים ואינם עולים בקנה אחד עם הודאת התובע שלא נגרמה לו פגיעה ממונית, ואף לא עם הפיצוי הנהוג והמקובל במקרים בהם פסקו בתי המשפט פיצוי במקרה של הפרת הזכות המוסרית (סעיף 288 סיפא).
  4. מבחינה ראייתית, מזכירים ב"כ הנתבעים כי התובע "לקח את הסיכון על גבו" וזאת כאשר לא הגיש כל חוות דעת של מומחה מקצועי לא לעניין היקף ההפרה ולא לעניין היקף הנזק. לשיטת ב"כ הנתבעים, "משלא עשה כן מדעת, הרי שבפועל, ויתר התובע על הוכחת הנזקים הנטענים על ידו ואלה לא הוכחו" (סעיף 289 סיפא; הקו במקור).
  5. בהקשר זה, מזכירים ב"כ הנתבעים כי את הפגיעה הקשה שגרם התובע לנתבעים כולם, וזאת לטענת ב"כ הנתבעים, "בשל הגשת תביעת סרק זו". ההליכים המשפטיים שנקט התובע כלפי הנתבעים 1 ו-2 פגעו בשמם הטוב בעולם המחקר האקדמי, דבר שהוא חמור במיוחד בעולמם של חוקרים אקדמיים אשר "שמם הטוב הוא נכסם היקר ביותר". בנוסף לפגיעה בשם הטוב, מציינים ב"כ הנתבעים כי מדובר בהשחתת זמן יקר ערך כאשר הנתבעים הקדישו אין ספור משאבים מזמנם ומהונם לצורך הגנתם וזאת במקום לבצע מחקרים שהיו יכולים לפרסם, אילו יכלו להקדיש את הזמן "לקידום המחקר במקום להתנצחות המיותרת שנכפתה עליהם במשך למעלה משלוש וחצי שנים" (סעיף 290 סיפא).

ט.29 היקף הפיצוי הסטטוטורי המקובל בפסיקה בגין הפרת הזכות המוסרית

  1. ב"כ הנתבעים מתייחס בפרק זה לשיקולים שנקבעו בסעיף 56(ב) לחוק בדבר פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק, כפי שהם מנויים בסעיף האמור (סעיף 291).
  2. לפני ההתייחסות הספציפית לכל אחד מן השיקולים, מדגישים ב"כ הנתבעים כי גם אם תתקבל התביעה (ולשיטתם אין בסיס לכך) אין מקום להתייחס לרף העליון של הפיצוי הסטטוטורי שהוא 100,000 ₪ (סעיף 56(א) לחוק), שכן "סכום זה הוא חסר יסוד משפטי בנסיבות תובענה זו, בהתחשב בעובדות המפורטות לקמן על העדר מסחריות ספרם של הנתבעים ומכירות מועטות בלבד של ספרם של הנתבעים. והיה וחלילה ימצא לנכון בית המשפט לפסוק לתובע פיצוי כלשהו, הרי שיש להשיתו ברף הנמוך ביותר" (סעיף 292; הקו במקור). כאסמכתאות לכך מובאים מספר פסקי דין בהם נקבעו פיצויים שלא עלו על 20,000 ₪ (ראה הרשימה והאזכורים בסעיף 293 בסיכומי הנתבעים).
  3. אשר לשיקול הראשון – היקף ההפרה ומניין ההפרות – עמדת ב"כ הנתבעים היא שככל שנגרמה הפרה, מדובר בהפרה בודדת. לשיטת ב"כ הנתבעים, אין לקבל את עמדת התובע כאילו מדובר על הפרת זכויות התובע בכל אחד ואחד מחמשת חומשי התורה, "שכן לא בוצעה העתקה שיטתית של כלל מרכיבי כל החומש. עסקינן בפירוש אחד לתורה – פירוש הרמב"ן בלבד. מאחר ואין ההדרת נוסח פירוש הרמב"ן במק"ג הכתר בבחינת יצירה, הרי שאין למנות הפירוש בכל חומש וחומש כיצירה נפרדת. אם וככל שבית המשפט יכיר בנוסח פירוש הרמב"ן כיצירה נפרדת, הרי שיש למנות הפרה בודדת אחת בלבד" (סעיפים 294-295; הקו במקור).
  4. אשר לטענת התובע כי יש שתי דרכים שבהן הופרו זכויותיו: הספר והאתר במרשתת, תשובת הנתבעים היא כי האתר אינו עומד בפני עצמו אלא הוא השלמה של הספר וכי האתר מיועד ליודעי ח"ן בודדים – חוקרים מובהקים המבקשים להיעזר בקובצי העבודה ולבקר את הכרעותיהם של המחברים, ולכן, אין מקום לטעון להפרה מלאכותית כפולה (סעיף 297).
  5. לטענת ב"כ הנתבעים, הנתבעים עשו שימוש רק בתקליטור 2005, ולא במהדורה המודפסת. אכן, לאחר הופעת הכרכים המודפסים בוצעו מספר שינויים קלים, אך לקביעת הנוסח של הספר שימש רק תקליטור 2005. משהתובע לא הוכיח כי היה שימוש עצמאי ונפרד של הנתבעים בכרכים המודפסים, לצורך קביעת הנוסח של הרמב"ן בספרם של הנתבעים, אין הוא זכאי לפיצויים נפרדים, על פי הפסיקה (סעיף 298).
  6. גם הניסיון של ב"כ התובע לפרק את מקראות גדולות הכתר ליחידות משנה, שכל אחת מהן מזכה את התובע בפיצוי עצמאי ונפרד, מסווג בעיני ב"כ הנתבעים כניסיון מלאכותי שלא תואם את סעיף 56(ג) לחוק הקובע כי הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים נחשבים כהפרה אחת. לשיטת הנתבעים, גם אם ייקבע שנוסח פירוש הרמב"ן על התורה במקראות גדולות הכתר ייחשב כיצירה, כי אז מדובר "ביצירה אחת בלבד המזכה בפיצוי סטטוטורי אחד בלבד. לא ניתן לפרק אותו ליחידות משנה של חמישה כרכים ולהפוך כל יחידת משנה ליצירה נפרדת המזכה בפיצוי נפרד ועצמאי" (סעיף 299 סיפא; הקו במקור).
  7. אשר לשיקול השני – משך ההפרה – מציינים ב"כ הנתבעים כי הם תיקנו את תוכן האתר של מכללת הרצוג שלושה חודשים לאחר פרסום חיבורם, ברגע שנודע להם כי התובע חש עצמו נפגע, וזאת בטרם הגשת תובענה זו. לכן, הנתבעים דאגו להקטנת משך ההפרה (המוכחשת על ידם) על כל המשתמע מכך (סעיף 300).
  8. השיקול השלישי שאותו הזכירו באות כוח התובע בסיכומיהן – טיב הקשר בין התובע ובין כל אחד מהנתבעים 1 ו-2 – תוך התייחסות לתצהירו של התובע כי הפגיעה בו התעצמה נוכח ההיכרות המוקדמת בינו לבין הנתבעים והעובדה שקיבלו ממנו חלק לא מבוטל מניסיונם ומהשכלתם, זוכה למענה זה מצד ב"כ הנתבעים: "מצג ותמונה זו לא רק שאינם נכונים אלא יש בהם עיוות חריף בלשון המעטה ומדובר בטענה מופרכת. התובע נאלץ להודות בחקירתו..., לאחר התערבות בית המשפט, כי הנתבע 2 בסך הכל למד קורס אחד בלבד אצלו בנושא שאיננו קשור לפרשנות ימי הביניים" (סעיף 302).
  9. אשר לנתבע 1, מוסבר כי הוא לא למד ככל אצל התובע, וסיים דוקטורט בהצטיינות באוניברסיטה העברית ב ירושלים. הוא הגיע למפעל הכתר כמומחה בעל ניסיון בההדרה לאחר שההדיר את המסורה הבבלית לתורה בעבודת הדוקטורט שלו. בהמשך מפורט נסיונו של הנתבע בתחום זה (סעיף 303), ומעמדו כעובד הבכיר ביותר במפעל הכתר (סעיף 304 רישא). נטען על ידי ב"כ הנתבעים כי פרופ' עופר לא קיבל הכשרה מיוחדת מהתובע לצורך עבודת ההדרה; אכן, נמסר לידו קובץ הנחיות המציג את שיטות הסימון הנהוגות במפעל הכתר ונהלי העבודה של התובע, אך אין בכך משום קבלת ניסיון מאת התובע (סעיף 304).
  10. השיקול הרביעי – תום לבם של הנתבעים. כנגד טענות התובע כאילו הנתבעים פעלו בחוסר תום לב וכי זילזלו בתובע במכוון, מכחישים ב"כ הנתבעים טענה זו (סעיף 306).
  11. ככל שמדובר ב"חומרת ההפרה" חוזרים ב"כ הנתבעים על הטענה כי התובע אינו מחבר עצמאי, שהרי הפירוש נכתב על ידי הרמב"ן, וכי התובע מתייחס רק לעבודות העריכה וההדרה שבוצעו במפעל הכתר, כלומר: הכרעת הנוסח במקום שנפלה בו מחלוקת בין כתבי היד, פיסוק הטקסט, ציון מראה המקומות ועוד עזרי נוסח חשובים פחות כגון פתיחת ראשי תיבות וקיצורים (סעיף 307).
  12. כנגד טענת התובע כי השימוש שעשו הנתבעים היה שימוש מסחרי, עונים ב"כ הנתבעים כי אין ולא צמח כל רווח כלכלי לנתבעים; מדובר בהשקעות והוצאות מרובות במחקר שהביא ליצירת חיבור אקדמי מובהק. בעניין זה מסתמכים הנתבעים על תצהירו של עו"ד הרלינג, בדבר מכירת 223 ספרים בתקבול של כ-15,000 ₪ מול הוצאות שהיו עשרות מונים על סכום זה, כאשר נתונים אלה לא נסתרו על ידי התובע (סעיפים 309-310). מודגש כי מדובר בהוצאות להפקת הספר (גרפיקה, נייר, דפוס, שיווק ומכירות) המגיע לעשרות או מאות אלפי ₪, ודומה כי לא צמח למי מהנתבעים רווח כלכלי כלשהו (סעיף 311). לטענת הנתבעים, "אין המדובר ב- best seller או בספר שנכתב לשם הפקת רווח כלכלי כי אם ביצירה אקדמית מחקרית גרידא" (סעיף 312).

ט.30 אין מקום לפסוק פיצויים כלל ואף לא פיצויים נוספים בגין פגיעה במוניטין

  1. הנתבעים חוזרים על טענתם בראש פרק זה כי התובע לא הרים את נטל הראיה להוכיח כל פגיעה במוניטין שלו, ולא הוכיח את יסודות עוולת הגזל, על פי סעיף 52 לפקודת הנזיקין (סעיף 313 רישא).
  2. טענה נוספת של הנתבעים, היא כי גם אם היה מקום לפיצוי בגין עוולה זו, היא תהווה "כפל פיצוי שאינו מוצדק בנסיבות העניין, כאמור בפסיקה" (סעיף 313 מציעתא; הקו במקור).
  3. לטענת הנתבעים, לא רק שאין מקום ובסיס לפסוק לתובע פיצויים נפרדים ועצמאיים בגין עילה זו של פגיעה במוניטין, אלא, כדבריהם "בוודאי שאין לפסוק לו פיצויים דמיוניים ומופרכים ע"ס 300,000 ₪ בגין רכיב זה! הנייר סובל הכל אך על בית המשפט לדחות ניסיון זה מכל וכל" (סעיף 313 סיפא; ההדגשה במקור).

ט.31 אין בסיס משפטי לסעדים המניעתיים הנדרשים במסגרת סיכומי התובע

  1. טענת הנתבעים היא כי "בענייננו, בפרט נוכח הכשלים המרובים עליהם עמדנו במהלך הסיכומים, הרי שמתן צו מניעה קבוע מהווה פגיעה קיצונית ובלתי מידתית שבמאזן הנוחות יש לדחותה. התובע לא הסביר בסיכומיו מדוע כיום, בחלוף ארבע שנים, מאזן הנוחות פועלת עתה לטובת סעד כה קיצוני שאינו בר ריפוי בפיצוי המתאים" (סעיף 314; הקווים במקור).
  2. לאחר הבאת החלטה של בית משפט הדוחה בקשה לצו מניעה שיפגע לא רק בצדדים אלא גם באחרים מקרב הציבור שחשקה נפשם ללמוד את אותו ספר (סעיף 315), טוענים באי-כוח הנתבעים את הטענה הבאה (סעיף 316; הקו במקור): "אין מקום ואין בסיס משפטי לדרישות התובע לגניזת המהדורה העדכנית של ספרם של הנתבעים ו/או לביצוע תיקונים בנוסח פירשום הרמב"ן שקבעו הנתבעים ומדובר בחוסר מידתיות מובהק בוודאי שאינו מידתי בחלוף ארבע שנים ממועד הפרסום הראשון" (סעיף 316).
  3. טענה נוספת בהקשר זה, לפיהם של באי-כוח הנתבעים היא כי אם ייענה בית המשפט לדרישות התובע בעניין זה של צו המניעה קבוע, יהא בכך "כדי לפגוע בחופש הביטוי ובחופש המחקר האקדמי ופגיעה בלומדי התורה שחשקה נפשם בדברי הרמב"ן מזוקקים והמדויקים, ומשכך במאזן הנוחות אין מקום ו/או בסיס למתן צו המניעה לו עותר התובע" (סעיף 317).
  4. יתרה מזו, לטענת הנתבעים, אם יעניק בית המשפט לתובע את הסעדים המבוקשים על ידו, "תאיין את זכות הנתבעים לשימוש מותר ביצירה לצורכי מחקר והוראה (שימוש הוגן), שהמחוקק נתן להם משקל מפורש בחוק זכויות יוצרים. חלילה, היה ויינתן צו מניעה, כאמור, לא יתאפשר, הלכה למעשה, לנתבעים לקיים את תכלית השימוש ההוגן שהותר על פי חוק לצורכי לימוד, מחקר והוראה אקדמיים" (סעיף 318; ההדגשות עם קו במקור).
  5. טענה נוספת בהקשר זה של בא-כוח הנתבעים, עוה"ד קורינאלדי וגרינשטיין, מתייחסת להיבט דיוני של טענה זו (סעיף 319; הקו במקור): "לא בכדי בחר התובע להימנע מהגשת בקשה לצו מניעה זמני במועד הרלבנטי לפני שלוש שנים, בהבינו היטב כי מדובר בסעד מופרך וקיצוני ששום בית משפט לא ייעתר לו. כלום יעלה על הדעת, שעתה, בחלוף למעלה מארבע שנים מצאת החיבור לאור ייעתר בית המשפט ויורה על סעדים קיצוניים מעין אלו?!".

ט. 32 כיצד היה הרמב"ן מתייחס לפרשה זו?

  1. לפני סיום, בחרו באי-כוח הנתבע להפנות את תשומת הלב לדבריו של הרמב"ן, שבו מצאו, לדבריהם השראה, ממנה מנסים הם להבין כיצד היה הוא מתייחס לפרשה מעין זו, אילו זו הייתה מובאת לפתחו (סעיף 320).
  2. באי-כוח הנתבע מציינים כי ערכו חיפוש מוקפד ומצאו מקור המתאים לעניין, והוא דברי הרמב"ן בפתיחה ל"קונטרס דינא דגרמי", במסגרת פירושו של הרמב"ן לש"ס, שזה לשונו (מצוטט בסעיף 321 לסיכומי הנתבעים):

"אמר משה בן נחמן, פן יחשדני שומע בהזכירי מקצת דברים שלא בשם אומרן, כעוסק בהן שלא לשמן, אני מנצל [=מתנצל] את עצמי כי לא כיוונתי לסתמן ולהעלימן. שמן הידוע שדברי – דברי רבותי ואנא – דמאן ואורייתי – דמאן... יזכנו ברוב רחמיו לספק צרכן ולהשלימן וישים חלקנו עם העוסקים במצוותיו ובתורתו לשמן. אמן ואמן".

  1. בהמשך מתייחסים באי-כוח הנתבעים לנורמות הציטוט מימי הביניים השונות מאילו הנהוגות והמקובלות כיום (סעיף 322 רישא, והם מפנים למאמרה של פרופ' שרה סטרומזה).
  2. הנתבעים מסיימים עניין זה באומרם את הדברים הבאים (סעיף 322 סיפא): "אולם, בהמשך לרוח העולה מדברי הרמב"ן, הנתבעים מצהירים אף הם כי הם מכבדים ומכירים בחשיבותו של מפעל 'מקראות גדולות הכתר', שפרופ' מנחם כהן עומד בראשו, וכי לא הייתה להם, חלילה, כל כוונה לסתום או להעלים את מפעלו החשוב של פרופ' כהן או של כל חוקר אחר, ואת מחקרם שלהם הם עשו כדי להגדיל תורה ולהאדירה".

ט. 33 הסעדים המבוקשים על ידי הנתבעים

  1. בסעיף 323 מבקשים הנתבעים מבית המשפט את הסעדים הבאים (ההדגשות והקווים במקור):

"א. לדחות את כל תביעת התובע, על כל מרכיביה; פעולת התובע (ההדרה ועריכה) אינה עולה כדי 'יצירה' המוגנת בחוק, לחלופין אין בה יצירתיות במידה המספקת הנדרשת על מנת לחסות תחת הגנת החוק. לחלופי חילופין, התובע אינו יוצר היצירה אלא רק זרועו הארוכה של המעביד (לפי הודאתו שלו – התרכז בפיקוח על בלבד). לתובע אין זכות מוסרית. בכל מקרה, הנתבעים לא הפרו את זכותו המוסרית של התובע וממילא, הוא לא נפגע וגם לא הצליח להוכיח נזק. הזכות המוסרית לענייננו, במהותה, יחסית, ונתונה לבחינה אובייקטיבית של הייחוס המקובל והנהוג בענף. יתירה מזאת, ולמעלה מן הדרוש, לנתבעים, בנסיבות תיק זה, עומדת הגנת הסבירות (סעיף 50 לחוק) ומדובר בשימוש מותר על פי דיני זכויות היוצרים ותכלית השימוש שהוגדרו בחוק.

ב. לדחות את הדרישה למתן צו מניעה קבוע מכל סוג שהוא, לרבות הבקשה לגניזת יצירת הנתבעים.

ג. לדחות את כל הסעדים הכספיים המופרכים והמוגזמים להם עותר התובע כנגד הנתבעים 1-4.

ד. לחייב את התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד הנתבעים 1-4 בשיעור של 200,000 ₪ + מע"מ בגין הוצאות ניהול תובענה ממושכת זו בת 12 ישיבות במשך למעלה משלוש וחצי שנים.

  1. טענות התובע בסיכומי תשובתו

י.1 כללי

  1. סיכומי התשובה של באות-כוח התובע, עו"ד נרדה בן צבי ולנה מור, אינם כוללים התייחסות מלאה וממצה לכל הטענות שהועלו במסגרת סיכומי הנתבעים. הן מבהירות כי כל האמור בסיכומי הנתבעים הוכחש, וכי אין לראות באי הכחשה מפורשת של טענה כלשהי שהועלתה בסיכומי הנתבעים, משום הסכמה לה (דברי ההסבר שבתחילת ההודעה בדבר הגשת סיכומי תשובה).
  2. בסעיף הראשון של סיכומי התשובה, מתייחסות באות-כוח התובע לסיכומי הנתבעים ומאירות כי עיון בסיכומי הנתבעים מזכיר להם את הביטוי "זו דעתי ואני תומך בה...". לטענת בא-כוח התובעות, דרכם של הנתבעים בסיכומיהם הוא לצטט את עצמם או את העדים מטעמם ולהתעלם, כמעט לחלוטין מהראיות שהוצגו במהלך ההליך או מהחקירות הנגדיות, ואף מסיכומי התובע. לדבריהן, גם אם עד סתר עצמו בחקירה נגדית הוא חזר בו, הנתבעים מתעלמים מכך לחלוטין. באות-כוח התובע מגדירות את סיכומיהן כמפורטים, מנומקים, סדורים ומבוססים, וזאת לעומת סיכומי הנתבעים, אותם בחרו להגדיר במילים "מסמך דל ושטחי, הכולל גיבוב טענות כלליות וסתמיות, ללא הנמקה מסודרת, ללא אסמכתאות רלבנטיות, ולמעשה ללא כל תשובה לטענות התובע בסיכומיו". בנוסף לכך, טוענות בא-כוח התובע יביאו, באופן מדגמי בלבד, מקרים בהם סיכומי הנתבעים כוללים סתירות פנימיות, וכלשונן, "ניסיון בוטה להטעות ולסלף את טענות התובע, את הראיות ואת המצב המשפטי". כמו כן, נטען בפתח סיכומי התשובה של התובע כי "הנתבעים כללו בסיכומיהם טענות עובדתיות חדשות בניגוד גמור לסדר הדין, טענות אשר דינן כמובן פסילה" (כל הציטוטים בהם מסעיף 1 לסיכומי התשובה של התובע).
  3. הסעיף השני של הטענות הכלליות בסיכומי התשובה, כפי שניסחו אותם באות-כוחו, מופנה אל בית המשפט, בנוסח הבא (ההדגשות במקור):

"לצד התעלמות גורפת ומכוונת מכל מה שלא נוח להם ולא מתיישב עם עמדתם, מנסים הנתבעים להלך אימים על בית המשפט ולהזהירו: פסיקתך תפגע בחופש האקדמי, לפסיקתך יהא 'אפקט מצנן' על קידום המחקר האקדמי וחופש הביטוי (ס' 114), 'בכירים באקדמיה הישראלית' מחכים למוצא פיך (סע' 3 – טענה בעלמא שלא הובא לה בדל ראיה, נטענת לראשונה בסיכומים ודינה פסילה!). ואולם, אין כל קשר בין פסיקתו של בית משפט נכבד זה לבין 'החופש האקדמי', שהרי 'החופש האקדמי' איננו 'החופש להפר זכויות', ומשעה שבחרו הנתבעים להפר את זכויות התובע בספרם המפר עליהם לתת על כך את הדין. יתר החוקרים, 'הבכירים באקדמיה' אינם צריכים להמתין לדבר – הם יכולים להמשיך במחקריהם ובכתיבתם בהתאם לדין, מבלי לגזול את תוצאות מחקריהם של אחרים, להעתיקן באופן מאסיבי, לשנותן כרצונם, לסלפן, לפגוע בהן, להציגן כמחקר עצמאי, לפגוע במוניטין החוקר ואף להימנע ממתן קרדיט ראוי בבחינת – 'הרצחת וגם ירשת'".

  1. כנגד טענת איומי הנתבעים בדבר "החופש האקדמי", טוענות באת-כוח התובע כפי "נדרשת אמירה ברורה ונחרצת של בית משפט נכבד זה – גוף אובייקטיבי ונקי מאינטריגות ומפוליטיקה אקדמית – כי הפרה בוטה של הדין הנה 'מחוץ לתחום' גם בעולם האקדמי" (סעיף 3 רישא לסיכומי התשובה של התובע).
  2. התובע מבהיר כי הוא איננו חולק על כך שפרופ' עופר וד"ר יעקבס השקיעו מחקר עצמאי ניכר בתחום איתור תוספות פירוש של הרמב"ן עצמו ופירושו, ואשר אותו הם מציגים כעניינו הראשון של הספר, ועליו נסובה כותרתו. מיקוד טענת התובע היא זו: "הגזל הנטען של תוצאות המחקר, מתייחס למחקר הטקסט המילולי של קטעי הפירוש שהובאו בספר ובאתר המפר, ולעזרי הטקסט המשולבים בהם" (סעיף 3 סיפא; ההדגשות במקור).
  3. כנגד טענתם של הנתבעים (הניסוח הוא "כחלק ממצוקתם של הנתבעים בהיעדר כל מענה לתביעת התובע, הם מנסים בכל מאודם"), בדבר היותו של התובע רודף כבוד אובססיבי בעל רגישות המדקדק יתר על המידה בהתייחסותו של עמיתיו החוקרים למחקריו, עונות באות-כוח התובע כי מדובר "באבסורד גמור". אכן, זכויותיו של כהן כבר הופרו במקרים נוספים מבלי שבחר להביאם לדין (הן מזכירות את מאמרו של י. פרנקובר ומאמרו של י. יעקבס, ובמעל 30 ציטוטים של פרשנים שונים מתוך מקראות גדולות "הכתר", שהובאו בתוך הספר של הנתבעים, ללא שום קרדיט), אולם, בתביעה זו בחר פרופ' כהן להתמקד וזאת "בפעולות חריגות במיוחד שביצעו הנתבעים בספר ובאתר המפר, המהוות הפרת זכויות חמורה ביותר ואדירת היקף, וחורגות באופן קיצוני מכל כללי אתיקה או נוהג אקדמיים. ונדגיש – את ההפרות ביחס למקרים לעיל הוכחנו לא על מנת לקבל סעד כלשהו בגינן, אלא לצורך הוכחת כוונתם של הנתבעים ושיטת פעולתם" (סעיף 4 סיפא; הקווים במקור).

י.2 מקראות גדולות הכתר – הינן יצירות מוגנות המקיימות את דרישת המקוריות

  1. בפתח פרק זה (תת פרק ב.1) טוענות באות כוח התובע, כי לנתבעים אין תשובה מספקת לטיעונים המפורטים והמבוססים של התובע כי מ קראות גדולות הכתר הינן יצירות מוגנות על פי דיני זכויות היוצרים; לטענתן, הנתבעים הסתפקו באמירות כלליות, ובהפניות סתמיות ובלתי רלבנטיות (סעיף 5). גם האסמכתא המשפטית שהוזכרה על ידי הנתבעים אינה רלבנטית שכן היא עוסקת בקוביות משחק להרכבה ולא בפעולות של ההדרת הטקסט או דומות לה. הן אף מעירות כי הנתבעים "נאמנים לשיטת הסילוף וההטעיה, בחרו הנתבעים להביא משפט תחת גרשיים, כאילו מדובר בציטוט מתוך ההחלטה – שעה שמשפט זה כלל אינו מופיע בה" (סעיף 6 סיפא לסיכומי התשובה; ההדגשה במקור). כמו כן, לטענת התובע, האסמכתא האמריקאית העוסקת באיסוף מספרי טלפון, אינה עומדת במינימום של יצירתיות, דבר שאינו רלבנטי למקרה שלפנינו. מכל מקום, טוען התובע כי "עצם העובדה שהנתבעים לא מצאו אסמכתא טובה יותר מאשר החלטה שדנה במקרה כה מובהק של חוסר יצירתיות – מוכיחה שרף המקוריות הנדרש בפסיקה הנו כה נמוך וממילא ברור שיצירות מק"ג הכתר עומדות בו בקלות" (סעיף 7 לסיכומי התשובה).
  2. אשר לפרשת קימרון – טוענות באות כוח התובע כי הנתבעים מסתפקים בציון סתום ולפיו "אין הנידון דומה לראיה" או כי "פעולותיו של התובע רחוקות באיכות מעבודתו האישית של פרופ' קימרון", אך אין בכך תשובה לטענות התובע לפיהן יש דמיון לא מבוטל בין פעולתו של פרופ' קימרון, "אשר שיחזר את הטקסט המקורי של המגילות – לבין פעולתו של כהן – אשר שיחזר (ולא 'העתיק' כלשון הנתבעים) את הטקסט המקורי המדויק של הרמב"ן על פי כתבי יד עתיקים, והנגישו לקהל הקוראים" (סעיף 8 סיפא; ההדגשה במקור).
  3. טענה נוספת של ב"כ התובע לעניין זה היא כי הנתבעים סותרים עצמם ומודים כי מקראות גדולות הכתר מוגנת בזכות יוצרים (תת פרק ב.2). לשיטת באות כוח התובע, עצם טענת הנתבעים כי האוניברסיטה היא בעלת הזכויות הכלכליות במקראות גדולות הכתר, "מהווה הודאה בקיומן של זכויות יוצרים במק"ג הכתר וממילא גם במקוריות היצירה!" (סעיף 9 רישא; ההדגשה וסימן הקריאה במקור). סתירה נוספת מצאו ב"כ התובע, בסעיף אחר של סיכומי הנתבעים, בו מצוטט דברי פרופ' עמנואל טוב בהם מעשה היצירה הוא מעשה הכרעת הנוסח שהוא אמנות המודרכת על ידי אינטואיציה וניסיון רב (סעיף 9 סיפא).
  4. ככל שמדובר בפעולת ההדרה עצמה, מצאו באות כוח התובע סתירה בדברי הנתבעים: תחילה טענו הם כי מדבור בפעולה "טכנית" שאינה מוגנת בזכויות יוצרים, אך בהמשך הם מכנים זאת "עבודה מדעית של קביעת נוסח המקרא, התרגום ופרשנות המקרא", ומוסיפים: "לבה של פעולת הההדרה היא קביעת הנוסח המדויק של הפירוש מבין חלופות הנוסח הקיימות בכתבי היד הנבדקים על פי שיקול דעת מדעי" (סעיף 10 רישא; ההדגשות במקור).
  5. דוגמה נוספת הינה עזרי הטקסט, ובכללם סימני הפיסוק. תחילה מנסים הנתבעים לגמד את חשיבותם, אך בהמשך הסיכומים הם מודים כי הצבת סימני פיסוק מצריכה שיפוט מדעי (סעיף 10 סיפא; וראה הציטוטים מסיכומי הנתבעים המובאים שם).
  6. באות כוח התובע טוענות כי הדין אינו מכיר ב"מדרג יצירות" או "מדרג יוצרים", וכי מדובר, כלשונן, ב"המצאה מוחלטת של הנתבעים" (הכותרת של תת פרק ב.3).
  7. לטענת באות כוח התובע, כאשר הנתבעים משתמשים בביטויים "יש מיש" ו"יש מאין", מטרתם לבלבל ולזרות חול בעיני בית המשפט, שכן המבחן הקבוע בדין להגנת זכות היוצרים הוא "מבחן המקוריות", ולא המבחן של "יש מאין" שלטענת התובע הומצא על ידי הנתבעים (סעיף 11 רישא לסיכומי התשובה של התובע). לדברי עורכות הדין נרדה בן צבי ולנה מור, התובע הוכיח כי דרישת המקוריות מתקיימת וכי בההדרה של פירוש הרמב"ן במפעלי הכתר הושקעה יצירתיות רבה, מעבר לדרישה המינימלית לפי הדין, שכן מדובר במלאכת בחירת כתבי יד (שהיא שלב מכריע ומשפיע על היצירה ותלוי כולו בניתוחו ובשיקוליו של המהדיר), ולאחר מכן בהכרעות נוסח על פי כתבי היד הנבחרים, וכל זאת תוך שילובם של עשרות אלפי עזרי טקסט המהווים יצירה מוחלטת של המהדיר שהיא תוספת המבארת את דברי הפרשן (סעיף 11 מציעתא).
  8. לעניין עזרי הטקסט וניסיונם של הנתבעים לגמד אותם ולהציגם כ"הוספת פסיק", טוענות באות כוח התובע כי דבר זה "מעיד פעם נוספת על דרכי ההטעיה של הנתבעים ועל התעלמותם מכל מה שאינו נוח להם. לנתבעים ידוע היטב שעזרי הטקסט הם הרבה מעבר ל'פסיק', והם בוחרים להתעלם במכוון מזיהוי והדגשת דיבורי המתחיל וחלקי הפסוק המצוטטים בפירוש, מזיהוי וסימון ציטוטים והתייחסויות למפרשים אחרים, למקרא ולספרות חז"ל, מזיהוי ופתיחת ראשי תיבות וקיצורים, מניקוד מילים דו משמעיות, ממחקר חדשני של כהן העוסק בנוסחי המקרא שעמדו בפני הפרשנים ושבא לידי ביטוי בהכנסת העזרים המיוחדים 'בנוסחנו' 'לפנינו', בזיהוי תוספות פירוש וסימונם השיטתי המבדיל בין תוספות המפרש עצמו לתוספות אחרות, ועוד. במסמכים שונים שהגיש התובע, אשר הנתבעים מתעלמים מהם שוב ושוב, הומחשו היטב מקוריותם של עזרי הטקסט במהדורת הכתר מבחינת היקף וטיב, בהשוואה למהדורות מצויות כולל מהדורת שעוועל..." (סעיף 11 סיפא לסיכומי התשובה של התובע). בהקשר זה מצוטטים דברי הרב ד"ר ברנדס, העומד בראש נתבעת 1, כי "פיסוק הוא פעולת הכרעה פרשנית בכל טקסט". ובעקבותיו, כותבות ב"כ התובע: "הרי ברור כשמש, כי שפה מילולית כוללת ביטויים ומקטעים רבים שיכולים להשתמע לשתי פנים ומתבקשת הכרעה פרשנית (כגון הביטוי הידוע: 'פרת דודתי השמנה'...)" (סעיף 12 לסיכומי התשובה). הדגמה נוספת של חשיבות הפיסוק מובאת בסעיף 13 לסיכומים הנ"ל.
  9. באות כוח התובע מתייחסות לטענות באי כוח הנתבעים בנושא זה, וכותבות כדלקמן (סעיף 14; הקו וההדגשות במקור): "בהמשך למניפולציה אודות עזרי הטקסט פנו הנתבעים גם לנשק ההפחדה בדבר 'חורבנו הצפוי' של עולם המחקר המדעי אם יינתנו זכויות יוצרים בגין 'מיקום פסיק' וקוראים בקול גדול היעלה על הדעת? אנה אנו באים? מדובר בדמגוגיה זולה. כל חוקר יכול לפעול לפי מיטב שיקולו המקצועי העצמאי ולמקם כל פסיק היכן שימצא לנכון. ואולם, אם בוחר חוקר להעתיק עזרי טקסט ובכללם סימני פיסוק שחוקר אחר מיקם לפי שיקוליו – אין לו רשות לשנות את מיקומם או להוסיף עליהם ללא רשות בעל הזכויות המוסריות שכן שינוי זה הוא סילוף היצירה. זהו המצב החוקי ואין בו כדי להפחיד אף חוקר הגון".
  10. התובע אינו מקבל את המדרג של ב"כ הנתבעים בין מחבר, מהדיר, או עורך. לשיטתן של באות כוח התובע, "כל מי שיצר יצירה החוסה תחת הגנת זכויות יוצרים הוא 'יוצר' ואין יוצר אחד עדיף על משנהו". מאחר ולשיטתן הוכח כי מקראות גדולות הכתר מוגנת בזכויות יוצרים, הרי כהן הוא היוצר. בהקשר זה מציינות באות כוח התובע כי הנתבעים לא הביאו כל אסמכתא לתיזה שהעלו בדבר אבחנה בין יוצר ליוצר ויש לדחותה מכל וכל (סעיף 15).
  11. גם האבחנה של הנתבעים, לפיה יש לתחום באופן מצומצם את היקף הזכות המוסרית, לעומת הזכות הכלכלית – אינה מקובלת על ב"כ התובע, אש מסווגות טענה זו כ"נטולת בסיס, לא בלשון החוק ולא בפסיקה" (סעיף 16 רישא). הן מזכירות כי בהתאם לחוק כל יצירה המוגנת בזכות יוצרים מוגנת גם בזכות מוסרית (למעט תוכנת מחשב). ומאחר ונוסח הרמב"ן בכתר מוגן בזכויות יוצרים – וזאת על פי הראיות ועל פי הודאת הנתבעים המכירים בזכויות הכלכליות של אוניברסיטת בר אילן – ממילא קיימות גם זכויות מוסריות ביצירתו של כהן במסגרת מקראות גדולות הכתר (סעיף 16 סיפא).
  12. ב"כ התובע מתמודדות עם טענת הנתבעים כאילו פרופ' כהן לא הגה את מפעל הכתר, וכותבות את הדברים הבאים, בזו הלשון (סעיפים 17-18 לסיכומי התשובה; ההדגשות והקווים במקור):

"בהטעיה מחוצפת נוספת מבית מדרשם של הנתבעים, הם טוענים בס' 30-34 כאילו כהן התעלם ולא נתן זיכרון למורו ורבו, פרופ' גושן-גוטשטיין, באשר לרעיון הוצאת מהדורת יסוד חדשה של מקראות גדולות. טענה זו הנה רחבת חזית ולא רק שלא נטענה מעולם, אלא שהיא מנסה להתבסס על מסמכים שלא גולו ולא הוגשו בהליך. די בכך כדי שלא להידרש לטענה. למעלה מהדרוש ולגוף העניין יובהר כי הטעיית הנתבעים מתבססת על פרשנות מסולפת לציטוט מההקדמה של כהן עצמו לספר יהושע-שופטים (עמ' ט')! בעוד בהקדמה נכתב 'פרופ' גושן גוטשטיין... היה מן הראשונים שעמד על הצורך בהוצאת מהדורת יסוד חדשה של המקראות הגדולות', טוענים הנתבעים שפרופ' גושן גוטשטיין היה 'הראשון שהגה' וממשיכים ומעמידים קביעה זו מול ציטוט מחקירת כהן: 'כל המפעל הזה נוצר במוחי. אף אחד לא השתתף איתי כשהגיתי אותו'. דברים אלה מוכיחים כך: ראשית, הדברים הנ"ל שכתב כהן בהקדמה מעידים שלא רק שכהן לא התעלם מפרופ' גושן-גוטשטיין אלא הזכירו לכל קוראי ספרו לדורות עולם! שנית, אין כל סתירה בין שני הציטוטים. הציטוט מחקירת כהן מתייחס באופן קונקרטי ל'מפעל הכתר, אשר אין חולק, שפרופ' כהן ייסדו בשנת 1983 בסוף כהונתו כדיקן, בהמשך למחקריו בתחום, והקדיש שנה נוספת כעמית מחקר במכון לימודים מתקדמים, כדי להגות ולעצב את שיטות העבודה של המפעל כפרויקט מדעי רחב היקף הכולל הוצאת מהדורה מודפסת וממוחשבת – כמתואר בנספח א' לתצהיר כהן בעמ' 15-18, עליו חתם עופר בעצמו! [...]

בס' 33 הנתבעים מאשימים את התובע ש'שכח את שכתב בעצמו', אך מסתבר שעופר הוא זה ששכח את שהעיד בעצמו, כשאמר במפורש וחזר על כך פעמיים: 'אני רוצה לומר דברים מפורשים בעניין הזה. מפעל מקראות גדולות הכתר הוא מפעל שיזם אותו, הגה אותו, עומד בראשו מתחילתו פרופ' מנחם כהן והתווה את דרכיו ואת עלילותיו...'!!! [....] הנייר של הנתבעים, מסתבר, סובל הכל".

  1. בתת פרק ב.5 מתייחסות באות כוח התובע לטענות הנתבעים בעניין פרסומיו של פרופ' כהן וטוענות כי עניין זה אינו רלבנטי וממילא איננו נכון.
  2. כאשר טוענים הנתבעים כי פרופ' כהן לא פירסם שום מחקר או חיבור מדעי על הרמב"ן ועל התוספות המדעיות שלו, טוענות באות כוח התובע כי מדובר בטענה מוטעית ומטעה שאין לה כל נפקות משפטית לעניין הפרת זכותו המוסרית של כהן והפרתה וכי כל מטרת הטענה היא ניסיון פסול וכושל לגמד את פועלו של כהן, להשמיצו ולפגוע במוניטין שלו. ב"כ התובע מדגישות כי ההגנה על יצירות מקראות גדולות הכתר, אינה תלויה בחיבור מדעי זה או אחר של כהן או במתן הסברים לדרכו המדעית; כל מה שקובע הוא התקיימות מבחן המקוריות ביחס ליצירה. יתרה מזו, לשיטת ב"כ התובע "אפילו לא הייתה יצירתו של כהן מדעית ואפילו הייתה ירודה או נחותה (ולא היא!) – עדיין זכאית היא להגנת החוק, ועדיין אסור היה לנתבעים להפר את הזכויות המוסריות בה, שהרי המבחן הוא מבחן מקוריות היצירה ולא איכותה, טיבה או היותה מדעית" (סעיף 19 סיפא; ההדגשה במקור).
  3. על כל פנים, ובבחינת "למעלה מהדרוש", מסבירות באות כוח התובע כי הוא ידוע כמומחה בעל שם עולמי לכתבי יד של ימי הביניים, הקים ועמד בראש מפעל הכתר, פירסם מבוא כללי למהדורת הכתר ובו הציג את עקרונות הההדרה הכלליים של פירושי ימי הביניים, כולל התייחסות נרחבת וחלוצית לתופעת תוספות הפירוש. הן מוסיפות ואומרות כי כהן כלל בהקדמתו לכרכי המהדורה השונים תיאור קצר של כל פירוש ושל כתבי יד שבחר לצורך ההדרת הפירוש (הקדמה לכרך בראשית א). לשיטת ב"כ התובע, מאחר ובמסגרת זו הצהיר כהן על התייחסות פרטנית נרחבת יותר שהקדיש לפירוש הרמב"ן, ועל כוונתו העתידית לתת על כך מידע לקוראים, נחשב הדבר כפרסום מדעי המציג את תוצאות מחקרו של כהן על ההדרת פירושי ימי הביניים בכלל ופירוש הרמב"ן בפרט, אשר לדברי ב"כ התובע מדובר בהיקף "שהיה יכול לפרנס מספר עבודות דוקטורט" (סוף סעיף 20). בהקשר זה מתייחסות באות כוח התובע לציטוטים חלקיים של סיכומיהם במסגרת סיכומי הנתבעים, ומכנים זאת "הטעיה נוספת מבישה מבית היוצר של הנתבעים" (סעיף 21 רישא). מהציטוט המלא המובא בסעיף 21 סיפא, ניתן להסיק כי עמדת באות כוח התובעים היא כי פרופ' כהן לא כותב בכרכי הכתר "על התיאוריות המדעיות שלו ועל דרכו המדעית אלא מבצע אותן בפועל דרך יצירת הטקסטים המדעיים עצמם ודרך ביאורם ופרשנותם באמצעות עזרי הטקסט השונים..." (ההדגשות במקור).
  4. הנושא האחרון אליו מתייחסות באות כוח התובע במסגרת הניתוח של השאלה האם מקראות גדולות הכתר הוא יצירה מוגנת המקיימת את דרישת המקוריות, דנות הן בטענות הנתבעים בעניין "לקט" (תת פרק ב.6). לדברי באות כוח התובע, טענה זו לפיה יש הגנת זכויות יוצרים לכל כרך חומש כמכלול, בעוד נוסח פירוש הרמב"ן המהודר הנכלל בו אינו נכלל בזכויות יוצרים, היא טענה חדשה שהועלתה בשלב הסיכומים. גם לגופה מדובר בטענה שגויה אשר העלתה מוכיחה שוב, בניסוח של ב"כ התובע, "שבהעדר הגנה מפני ההפרה החמורה והבוטה שביצעו הנתבעים, הם מגייסים לעצמם טענות הזויות מן הגורן ומן היקב" (סעיף 22). מבחינה משפטית, "לקט" הינו אוסף של יצירות כאשר המקוריות היא בבחירה ובסידור של היצירות מתוך הלקט. אולם, מקראות גדולות הכתר אינן לקט של יצירות קיימות, כי אם "קיבוץ של מחקרים טקסטואליים שהתבצעו כולם על ידי אותו אדם שקיבצם, כמהדיר ועורך מדעי. מקראות גדולות הכתר הן פרי עמל, מחקר, חשיבה ולימוד של עשרות שנים שהשקיע כהן בההדרת הטקסים העתיקים הכלולים במהדורה ובהנגשתם. המקוריות במק"ג הכתר אינה באה לידי ביטוי רק באופן בו מסודרים הטקסטים בתוך המהדורה אלא בראש ובראשונה – בשחזור נוסחם של הטקסטים המוהדרים, ובביאורם לקורא באמצעות עזרי הטקסט. ממילא ברור, שהעובדה שמק"ג הכתר נהנות מהגנה (שאינה מעניינה של תביעה זו) גם כלקט, לנוכח המקוריות שבבחירה וסידור היצירות בתוך המהדורה, אינה גורמת מכך שכל אחד ואחר מהטקסטים המוהדרים הכלולים בה חוסה תחת הגנת זכויות יוצרים, שהרי כל אחד מהם הוא פרי עמל, מחקר וידע כאמור" (סעיף 22 סיפא; הקווים במקור). בהמשך הטיעון האמור כותבות באות כוח התובע: "לא בכדי נמנעו הנתבעים מלספק כל תימוכין לטענתם כאילו לקט מוגן בזכויות יוצרים 'רק כמכלול', ללא הגנה על היצירות הכלולות בו – שהרי טענה זו כלל אינה נכונה. ודוק, גם ביחס ליצירה מסוג לקט קיימת הבחנה בין זכות היוצרים בלקט לבין זכות יוצרים בתוכן הלקט, כאשר כל אחת מהיצירות הכלולות בלקט, יכולה להיות מושא לזכויות יוצרים בפני עצמה, אם היא עומדת במבחן המקוריות..." (סעיף 23; הקווים במקור).

י.3 התובע הוא בעל הזכויות המוסריות במקראות גדולות הכתר

  1. בפרק השלישי של סיכומי התשובה מתייחסות באות כוח התובע לטענות כלליות של הנתבעים, כאילו התובע הינו בעל הזכויות המוסריות במקראות גדולות הכתר.
  2. בתשובה לטענות הנתבעים כאילו הזכויות של מקראות גדולות הכתר נתונות לאוניברסיטת בר אילן, שבות ומסבירות באות כוח התובע כי לאוניברסיטה נתונות הזכויות הכלכליות בלבד ואילו הזכויות המוסריות היו ונותרו בידי כהן שכן אינן ניתנות להעברה על פי דין (סעיף 24 רישא).
  3. כנגד טענת הנתבעים המזכירים כי שמה של האוניברסיטה מופיע על כרכי המהדורה המודפסת של הכתר, בתקליטור ובמהדורה המקוונת – נתונים שאינם שנויים במחלוקת – מדגישות באות כוח התובע כי אין בכך פלא שכן לאוניברסיטה נתונות הזכויות הכלכליות של הכתר ולכן שמה מופיע על היצירה, אולם, "ודאי שאין בכך כדי לגרוע מזכותו המוסרית של כהן, אשר גם שמו שלו מופיע על גבי היצירה" (סעיף 24 סיפא).

י.4 זכויותיו של התובע הינן בלעדיות ונתונות לו באופן אישי

  1. בפרק הרביעי של סיכומי התשובה מתמודדות באות כוח התובע עם טענת הנתבעים, אשר מתוארת כ"ניסיון לייצר מצג שווא", כאילו התובע איננו היוצר והאחראי המדעי לפירוש הרמב"ן לספרי התורה.
  2. תחילה, מוזכר כי הכרך הראשון של המהדורה – יהושע שופטים ומבוא כללי – נעשה על ידי כהן, במידה רבה בעצמו. במהלך העבודה על הכרך האמור, הכשיר כהן את רישומי העובדים במפעל הכתר והביא לכדי ייצור מעשי את המדיניות ואת שיטות העבודה של כל אחד ממרכיבי מקראות גדולות הכתר: מקרא, מסורה, תרגומים ומפרשים, וזאת לאחר שאלה הוטחו על ידו בשנת 1984, כאשר היה עמית מחקר במכון ללימודי לימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית (סעיף 26). בכל מקרה מזכירות באות כוח התובע, את תצהירו של התובע, שבו הוא מסביר כי "הפעולה היסודית והמשמעותית ביותר בתהליך הההדרה של הטקסט המילולי של הפירושים, שהיא – בחירת כתבי היד ונוסח היסוד המשמשים להכרעות הנוסח, עשה ועושה כהן בעצמו בפירושים כאמור ובפירוש הרמב"ן בפרט על פי שיטה מדגמית שהנהיג". ב"כ התובע ערות לכך שפרופ' כהן לא קבע את כל הכרעות הנוסח הרבות, מסבירות זאת בשל משימותיו הרבות במפעל הכתר, ועל כן נאלץ להיעזר בעובדים נוספים; אך, על כל פנים, פרופ' כהן עצמו הוא זה שקבע את כללי הכרעת הנוסח, ואלה הועלו על הכתב כהנחיות לעובדים הקיימים ולאלה שיבואו. בתמצית, בהנחיות אלה נקבע כי הכרעת הנוסח מבוססת, בראש ובראשונה, על רוב כתבי היד שנבחרו על ידי כהן. לנוסח היסוד יש משקל כפול, כאשר כל חריגה ממנו על פי רוב כתבי היד או על פי שיקול דעתו של מכריע הנוסח, מתועדת בקפדנות. כך, לדברי התובע יש לו פיקוח על כל הכרעה הנובעת משיקול דעתו של העובד (סעיף 26).
  3. לאחר הכשרה ועבודה אישית צמודה עם פרופ' כהן, עובדים מרכזיים במפעל הכתר נוטלים חלק גדול יורת בתחום הכרעת הנוסח והכנסת עזרי הטקסט, וככל שהם צוברים ותק וניסיון, הצורך של כהן בפיקוח צמוד על החלטותיהם – יורד. מכל מקום, מדגישות באות כוח התובע, כי "גם היום, בשנתו התשעים, מגיע כהן פיזית יום בשבוע לבר-אילן כדי, בין השאר לשבת עם גב' בר-מעוז ועובדים אחרים על הכרעות הדורשות את שיקול דעתו המדעי" (סעיף 27 סיפא). ככל שמדובר בפרופ' עופר, שעבד במפעל מקראות גדולות הכתר בתחום הפרשנות, הוא היה כפוף לפיקוחו ולהחלטותיו של פרופ' כהן – באופן ישיר או בתיווכה של גב' בר מעוז, כעובדת הממונה לכך. הטיעון של ב"כ התובע בעניין פרופ' כהן מודגש באופן הבא (סעיף 28 סיפא): "העובדה שסימוני התוספות בנוסח הרמב"ן בספר במדבר – שעל הכרעותיו הופקד עופר במפעל הכתר – שונים מאלו שסומנו על ידו בספר ובאתר המפרים [...] מהווה ראייה נוספת לכך, שתרומתם של מכריעי הנוסח לההדרת נוסח הפרשנים במפעל הכתר היא טכנית בעיקרה – ביצוע מדיניותו של כהן, ומהדירו היחיד של נוסח זה הוא כהן" (סעיף 28 סיפא).
  4. בתגובה לטיעון הנתבעים כאילו עובדי מפעל הכתר ביצעו עבודה "טכנית", מסבירות באות כוח התובע, בהרחבה, תוך התייחסות (בסוף הדברים) למודלים שונים של עבודות צוות בתחום המדעי, וכך הן כותבות בסעיף 29 לסיכומי התשובה (ההדגשה במקור):

"את אמירתו של כהן, כי תרומת עובדי המפעל – שכמובן אין לזלזל בה – הינה טכנית בעיקרה ובבחינת יישום הנחיות התובע, מעוותים ומסלפים הנתבעים כהרגלם ומייחסים לתובע כאילו אמר שעובדי המפעל ביצעו 'עבודה טכנית' – ולא היא. ברור שכהן לא מעסיק חוקרים על מנת לבצע עבודה טכנית, אלא הוא מעוניין בצוות המפעיל חשיבה. המונח 'תרומה טכנית' המופיע בסיכומיו של התובע [...], מתייחס לקשר שבין פירות עבודתם של העובדים ליצירה הסופית. כהן, או כל בעל מפעל מחקרי בהיקף גדול, היה מעדיף לבצע את כל העבודה בעצמו, אך לאור היקפה הוא נאלץ לגייס עוזרי מחקר שיבצעו עבורו מטלות שונות, תוך שהוא מוודא שתוצרי עבודתם של עוזריו יהיו לפי דרכו ותפיסותיו, הן ע"י כך שצמצם את מרווח שיקול דעתם בביצוע של העבודה התשתיתית בעצמו, במתן כללים והנחיות ברורים ומפורטים לעבודה ובהכשרה והתייעצויות שוטפות מולו, והן ע"י כך שהשאיר בידיו את היכולת לקבל או לדחות בכל שלב כל הכרעה הנובעת משיקול דעתו (ואפילו לאחר הדפסת הכרכים כתיקונים במהדורה שנייה). המונח 'תרומה טכנית' מבטא את העובדה שנוכח שיטת העבודה כאמור – והיותו של כהן הפוסק האחרון המחליט לאמץ או לדחות כל 'הצעת' הכרעה של עובד – היא הופכת למעשה להכרעה שלו. אותו עקרון קיים בין שופט לבין מתמחיו, בין מנהיג ליועציו ובין כלת פרס נובל לכימיה לצוות המחקר שלה, ונכון לגבי כל מפעל מחקרי גדול שבראשו עומד חוקר בעל שם".

  1. בסיכומי התשובה של ב"כ התובע, מובאים, כהשוואה, העסקת צוות עוזרי מחקר, שעשה עבודה מגוונת, כולל הכרעות נוסח, בספרם של פרופ' עופר וד"ר יעקבס, אך ספר זה אינו רשום על שם עוזרי המחקר, והם קוראים לנוסח "נוסח יעקבס-עופר". פועל יוצא מכך הוא כי אם תהיה ביקורת מדעית על הספר, כי אז היא תופנה, ובצדק, לעבר פרופ' עופר וד"ר יעקבס לבדם, כיוון שלהם האחריות המדעית הכוללת. וכך מסיימות באות כוח התובע את הטיעון בנקודה זו (הסיפא של סעיף 30): "גם עופר, בביקורתו על מפעל הכתר, שבאה לידי ביטוי גם בהליך זה, לא הפנה אותה כלפי עצמו כעובד המפעל ולא לעובדים אחרים במפעל, אלא לכהן כמי שעומד בראשו. על כגון זה נאמר כבר על ידי יתרו למשה: 'והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם" (שמות יח' כב')".
  2. היבט נוסף של מעורבותו של פרופ' כהן באה לידי ביטוי בכך שבחר את כתבי היד לצורך ההדרת פירושים במהדורתו. בהקשר זה העיד פרופ' עופר כי כאשר ערך בחירת כתבי יד לצורך מדגם, השיטה שבה נקט דומה "לשיטה שייסד פרופ' מנחם כהן... שבוחנים את כל כתבי היד". גם בחירת יד מינכן במסגרת עבודתם של הנתבעים על הספר נבע מכך שהיו עליו המלצות טובות וכי, כעדות פרופ' עופר, "פרופ' כהן בחר בו (כ)כתב יד הטוב ביותר אז אני מכבד את הדבר הזה" (סעיף 31).
  3. אמירת הנתבעים כאילו לא רצו לפגוע בכהן וכי לא הייתה להם כוונה ומגמה להמעיט את חלקו של פרופ' כהן, מוגדרת על ידי ב"כ התובע כ"אינה אמת". אם אכן רצו לתת כבוד וקרדיט לתובע, כיצד הם מתנערים ממה שנכתב בכרך "עיוני מקרא ופרשנות" לכבודו של פרופ' כהן, שיצא לאור בשנת 2005, והן בחרו מהפירוט הביבליוגרפי להשמיט את עובדת הקדשת ספר זה לפרופ' כהן (סעיף 32).
  4. באשר לסעיף 5 לחוק, וטענות הנתבעים כאילו אין לכהן זכות מוסרית, משיבות ב"כ התובע כי אין בסעיף זה כל רלבנטיות, שכן התובע אינו טוען לזכויות יוצרים על רעיון או שיטה, אלא רק ביחס לתוצרים שנכללו במקראות גדולות הכתר (סעיף 33).

י.5 מניעת הקרדיט הראוי מהתובע

  1. ב"כ התובע אינו חולק על טענת הנתבעים לפיה "זכות הייחוס של יצירה אינה זכות מוחלטת", אך מתייחס אליה במילים אלה: "באשר לקרדיט המגיע לתובע, מנופפים הנתבעים בסיסמה נוספת ברשימת סיסמאותיהם" (ראש סעיף 34 לתשובת התובע). עמדת באות כוח התובע היא כי אין מחלוקת שהחובה לתת קרדיט היא "בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין", אך טענתם היא כי "הקרדיט הנדרש בחוק, בהיקף במידה הראויים בנסיבות העניין – לא ניתן לתובע – ולטענה זו לא משיבים הנתבעים!" (הסיפא של סעיף 34; ההדגשה במקור).
  2. את טענת הנתבעים לפיה, "אין סטנדרטים אחידים ושיטתיות במתן קרדיט בתחום מדעי היהדות", מתארות באות כוח התובע כטענה אשר "נועדה שוב ליצור בלבול ומסך עשן על מנת להסיט את הדיון מהשאלה האמיתית העומדת לדיון". שאלה זו, והתשובה לה, מוגדרות על ידי באות כוח התובע במילים אלה: "האם האזכור המזערי של התובע ביחס לשימוש עצום ההיקף שעשו הנתבעים ביצירתו, ששימשה בסיס לספר המפר – הנו קרדיט 'בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין'. ברי כי התשובה לכך שלילית" (סעיף 35 רישא; הקו במקור).
  3. לשיטת התובע, גם אם אין קריטריון אחד מחייב לעניין מתן הקרדיט, "אין משמעותו הפקרות". מוסבר בהמשך, כי יש לפעול על פי כללים והנחיות ברורות של מתן קרדיט בפרסומים, ואף מוזכר מסמך שהוכן על ידי האוניברסיטה העברית שבו נאמר כי "העיקרון המשותף לכל השיטות הוא עקרון חובת העקביות ברישום". אולם, טענת התובע היא כי בחיבור מדעי ספציפי יש לבחור שיטה מסוימת ולנהוג על פיה. ואילו מה שארע במקרה הוא זה: "גם הנתבעים בספרם נהגו כך למעט בכל הנוגע לכהן ומקראות גדולות הכתר כמו שהראינו במהלך המשפט ובס' 76-96 בסיכומי התובע. שעה שבחרו הנתבעים שיטה זו או אחרת למתן קרדיט – היה עליהם לדבוק בה ולהחילה גם בכל הנוגע ליצירתו של התובע, והעובדה שלא עשו כן ונהגו דין שונה ביחס לפרופ' כהן – מוכיחה את חוסר תום ליבם ושוללת קיומו של 'קרדיט ראוי בנסיבות העניין'" (סעיף 35 סיפא; ההדגשה במקור).
  4. בהתייחסותן לחוות הדעת של פרופ' אביעד הכהן ולפרופ' בר אשר, חוזרות באות כוח התובע על הפגמים בחוות דעת אלה ובמיוחד בכך שפרופ' בר אשר, שלשיטתן "התיימר להיות מומחה", לא קרא באופן רציני את כתבי הטענות ולא הכיר את המונחים המרכזיים שנכללו בו ולכן לא ניתן לכתוב חוות דעת רצינית במסגרת התביעה מבלי להכיר את העניינים והמונחים העומדים בבסיסה (סעיף 36 רישא).
  5. בנושא זה, מעלות באות כוח התובע את הטענה המשפטית הבאה (סעיף 36 סיפא; הקו במקור):

"מכל מקום, וזאת יש להדגיש – השאלה מהם 'ההיקף והמידה הראויים בנסיבות העניין', היא שאלה משפטית שההכרעה בה נתונה לבית המשפט הנכבד ואיננה עניין למומחיות, כך שבכל מקרה 'מסקנות' עדי הנתבעים שהובאו כ'מומחים' בעניין – אין רלוונטיות באותו אופן שבו לא היו מזמנים פרופ' לדיני חברות כדי לתת חוות דעת מומחה על השאלה האם הופרה חובת אמונים על ידי נושא משרה".

  1. כתמיכה לטענה כי המבחן לקביעת ההיקף והמידה של הייחוס, שמוכרע על בית המשפט על פי אמות מידה אובייקטיביות וערכיות, ולא על פי נוהג כזה או אחר מובא בסעיף 37 לסיכומי התשובה של התובע, ציטוט מספרו של גרינמן הנ"ל (ספר שעוד אחזור ואביא ממנו בחלק הדיון).
  2. היישום של מבחנים אלה בא לידי ביטוי בכך שהנתבעים הסתירו את העתקת יצירתו, ובכל מקום שכן מוזכר בגוף הספר המילים "מקראות גדולות הכתר" או "תקליטור הכתר" הם מעלימים את שמו של כהן. גם ברשימה הביבליוגרפית ובמפתחות ניכרת מגמה של גימוד הקרדיט של כהן. כאשר פורטו הדברים בסיכומי התובע, והנתבעים חלקו רק על חלק מהם; מכאן מסיקות ב"כ התובע ביחס ליתר הרכיבים הם מודים (סעיף 38).
  3. בתשובה לטענת הנתבעים כי די בהפניה לקיצור הביבליוגרפי "מקראות גדולות הכתר", ואין צורך להזכיר את שם המהדיר בקיצור הביבליוגרפי, מדגישות באות כוח התובע כי בקיצור של מקראות גדולות הכתר הוא כזה שאינו כולל את שמו של המהדיר פרופ' מנחם כהן, התובע. בכל מקרה באזכורים של מקראות גדולות הכתר אין שום הפניה ביבליוגרפית. מכאן, שהנתבעים לא עמדו במבחן של "ההיקף והמידה הראויים". כמו כן מוזכר כי בספר מופיעים מונחים שונים ובהם "בעלי מהדורת הכתר" או "מפעל הכתר", ועל כן, גם אם יחפש הקורא ברשימה ביבליוגרפית לא ימצא קיצור ביבליוגרפי מתאים (סעיף 39). לכך מצטרפת הטענה, כי בטיוטה של הספר משנת 2011 לא מופיעים כלל פריטי הרשימה הביבליוגרפית המתייחסים למקראות גדולות הכתר, ועל כן מסקנת ב"כ התובע היא, "שהסיבה שאין הפניות בספר המפר לפריטים הביבליוגרפיים של 'מקראות גדולות הכתר' או 'תקליטור הכתר' היא פשוטה משום שלכתחילה לא היה כל פריט ביבליוגרפי להפנות אליו!" (סעיף 40 סיפא).
  4. כנגד הטענה של הנתבעים המתייחסים לפרופסורים אחרים (סימון, עסיס וגרוסמן), והבעת החש שייתבעו על שימוש בקיצור הביבליוגרפי "מקראות גדולות הכתר", ללא שם המהדיר, עונות באות כוח התובע כי טענה זו היא "בגדר דמגוגיה שנועדה שוב, לעוות את טענות התובע וליצור רושם שקרי כאילו התובענה דנן מאיימת על העולם האקדמי כולו. רישום הקיצור הביבליוגרפי בספרי המחברים הנ"ל (כל אחד לפי שיטתו) מפנה באופן ברור לפריט הביבליוגרפי המלא ונעשה בשיטה אחידה לגבי כל המהדורות ולפיכך השוואת הנתבעים את עצמם למחרים אלה – אינה רלוונטית".
  5. טענת הנתבעים לפיה מהדורת הכתר הינו מושג ידוע ומוכר היטב לרבים, ולכן מתרצים הם את העדר ההפניה הביבליוגרפית, מתוארת בתשובת התובע בכך כי "המדובר בטענה מגוחכת". באות כוח התובע מציינות כי מחברי ספרים רבים אנשי אוניברסיטת בר אילן הפנו הפניות ביבליוגרפיות למהדורת הכתר, והן תמהות האם הם לא יודעים שמהדורת הכתר ידועה ברבים? כמו כן, בכל קבצי ההנחיות לציטוטים של מכללת הרצוג (שפרופ' עופר חתום עליה) ושל האוניברסיטה העברית, אין הנחיה כלשהי המייחדת מהדורות ידועות ומוכרות. יתרה מזו, לטענת התובע, טענתם של הנתבעים "נסתרת גם מעיון בספר המפר עצמו, שם טרחו הנתבעים לכלול הפניות ביבליוגרפיות ביחס למהדורת שעוועל [...] – מהדורה אשר אין לחשוד כי אינה מוכרת ברבים, וכל שכן בקרב קוראים בקיאים ומלומדים, כטענת הנתבעים בס' 125 לפיה 'אין עסקינן בקורא הממוצע כי אם בקורא בקיא ומלומד'". אשר לטענת הנתבעים לפיה, "כאשר נזכרים 'תנ"ך סימנים', 'דעת מקרא', 'פרויקט השו"ת' 'אנציקלופדיה תלמודית', 'סידור רינת ישראל' – אין הפניה פרטנית לשם העורך ופרטים מזהים אחרים – מדובר בטענה בעלמא, שהובאה לראשונה במסגרת סיכומי הנתבעים, וממילא לא הוכחה ולא הוצגה כל ראיה ביחס אליה, ודינה מחיקה" (סעיף 42 סיפא).
  6. לא נתקררה דעתן של באות כוח התובע, עד שהתייחסו לטענות הנתבעים בעניין זה, במילים חריפות אלה (סעיף 43 לסיכומי התשובה):

"לא זו אף זו – אחד מסימניו של השקר הוא השימוש בהסברים שונים וסותרים לאותה עובדה. אם הסיבה להחלטתם של הנתבעים להשמיט את ההפניה הביבליוגרפית לכתר הייתה מפאת 'פרסומו הרב' מדוע בחקירתו עופר נתן הסברים אחרים, אותם כללו הנתבעים בס' 126 לסיכומיהם, לפיהם הסיבה נעוצה בכך שאין להם אפשרות ליתן הפניה למספר עמוד שכן בתקליטור אין ציון למספר עמוד, וכן שלפעמים הם מתייחסים למהדורה בכללותה...".

  1. בהמשך, מביאות באות כוח התובע כמה דוגמאות שבהם היה ראוי להזכיר את שמו של כהן. כך, למשל, בעמ' 87 בספר שבו מוזכרים שלושה חוקרים העוסקים בפירוש הרמב"ן ובבחינת כתב יד מינכן (שטיינשניידר, כהנא וסבתו), אך כאשר התייחסו למפעל מקראות גדולות הכתר, לא מוזכר שמו של כהן על אף שמדובר בהחלטה אישית שלו להעמיד כנוסח יסוד של פירוש הרמב"ן את כתב יד מינכן של שני חלקיו. כך גם בעמ' 470, כאשר מוזכרים כתבי יד שנבדקו במפעל הכתר, היה מן הראוי להפנות להקדמה של פרופ' כהן לספר בראשית, ועל כך כותבות באות כוח התובע "אבל הנתבעים נמנעים מכך, ומצפים מהקורא לסמוך על מידע שנמסר ללא מקור כלשהו, ובלבד שלא ייחשף בצורה מקובלת למהדורת הכתר ולפרופ' כהן כמהדירה ועורכה המדעי וכעומד בראש מפעל הכתר" (סעיף 44 סיפא).
  2. לעניין אי הכללת שמו של התובע במפתח החוקרים של הספר, מסבירות באות כוח התובע כי הנתבעים מציגים טענה זו "באופן מסולף כאילו 'תלונתו' של כהן היא שלא כיבדו אותו בהכנסת שמו למפתח החוקרים. זאת, שעה שטענתו של כהן בעניין זה – כפי שהיא מוסברת בס' 87 לסיכומיו – היא שאי הופעת שמו במפתח החוקרים מעיד על כך ששמו לא מופיע בשום מקום בגוף הטקסט או בהערות השוליים שבספר המפר" (סעיף 45 סיפא).
  3. וכך מסתיים פרק זה של תשובת התובע בעניין מתן הקרדיט (סעיף 46):

"לגבי התייחסותם של הנתבעים להשמטת ההקדשה 'מנחת ידידות והוקרה למנחם כהן' בס' 129-134 לסיכומיהם – גם כאן הנתבעים מסלפים את טענתו של התובע בניסיון להציגו כרודף כבוד אובססיבי. לו היו הנתבעים נוהגים בשיטה אחידה לגבי ספרי הקדשה – לא הייתה לתובע כל טענה, מה גם שהוא עצמו נוקט בשיטה בה לא מוזכרות הקדשות. טענת התובע מופנית כלפי הסטנדרט הכפול שמפעילים הנתבעים, כאשר בחמישה ספרים מוזכרת הקדשה (כשאחד מהם הוא כרך אחר בעיוני מקרא ופרשנות המוקדש לפרופ' טוויטו), ואילו רק בספר שמוקדש לתובע – ההקדשה הושמטה...".

י.6 פגיעת הנתבעים בתובע נעשתה כחלק משיטה

  1. זו כותרת פרק ו של סיכומי התשובה. עמדת ב"כ התובע היא, כפי שהוכח, לטענתן, בסיכומיהן, כי פגיעת הנתבעים בתובע נעשתה כחלק משיטה ובכוונת מכוון. הן מציינות כי "הנתבעים, כהרגלם, לא טרחו להתייחס לאף אחת מראיות אלה ולנסות להפריכה ותחת זאת כללו בסיכומיהם (סעיף 103) אמירה כללית וסתמית, לפיה לא הייתה להם כוונה לפגוע בתובע". מכאן, מסיקות באות כוח התובע, את התוצאה המשפטית הבאה: " די בכך כדי לקבל את כל טענות התובע גם בעניין זה" (סעיף 47 רישא).
  2. באות כוח התובע ערות לכך שהנתבעים טענו שלא הייתה להם כוונה כזו, ולכך הן עונות כדלקמן (סעיף 47 סיפא): "בהקשר זה יוגש, כי ניסיונם של הנתבעים להוכיח היעדר זדון על ידי כך שהם מצטטים אמירות קודמות שלהם לפיהן אין להם כוונת זדון – הנו מגוחך. לאחר שהתובע הוכיח, כמפורט בסיכומיו ובסיכומי תשובה אלה, שהאמת איננה נר לרגלי הנתבעים, ברי כי אין ליחס משקל לאמירות אלה, שהינן אמירות בעלמא, כנגד הראיות החד משמעיות המוכיחות את ההיפך".
  3. במישור הדיוני, מתייחסות באות כוח התובע לטענת הנתבעים כי הוכחותיו של התובע לעניין היעדר מתן הקרדיט על ידי הנתבעים, כחלק מדפוס ושיטה, הינו בגדר "חזית חדשה" אשר "נפתחה" בחקירות, והן כותבות כדלקמן (סעיף 48; ההדגשות והקו במקור): "מובן, כי דעתם של הנתבעים אינה נוחה מכך שבית המשפט הנכבד ייחשף למקרים נוספים בהם נמנעו הנתבעים מליתן קרדיט לתובע ומכאן טענתם. ואולם, אין בטענה זו ולא כלום שהרי שיטתם של הנתבעים באי מתן קרדיט לתובע היא חלק מטענת חוסר תום הלב של הנתבעים ורצונם להעלים את כהן ופועלו – שנטענו מראשית ההליך ומוכיחה פן נוסף של חוסר תום ליבם ואת העובדה שהפגיעה בכהן הייתה מכוונת – טענות אשר נטענו בכתבי הטענות ועל כן ברור שאין בהוכחתן ובפירוטן משום 'חזית חדשה'!".
  4. מאחר והנתבעים, כלשון באות כוח התובע, מעוותים את טענות התובע בעניין היעדר התייחסות למחקריו של כהן, וזועקים את זעקת "החופש האקדמי", ומוסיפים וטוענים כי הוטל "'צל כבד על כל העולם האקדמי והמחקר' (לא פחות...)", מציעות באות כוח התובע את תשובתן (סעיף 49; הקו במקור): "ובכן אפשר להירגע. התובע מעולם לא טען כי חלה על הנתבעים חובה משפטית לכלול בספרם התייחסות למחקרים של כהן. כל שנטען הוא שדרכם של הנתבעים להתעלם מכהן במקרים אחרים, מביאה למסקנה אודות כוונתם של הנתבעים ביחס למקרה נשוא תביעה זו, ולפיה הנתבעים נמנעו במכוון ממתן קרדיט ראוי לתובע בגין השימוש במק"ג הכתר בספר ובאתרים המפרים. גם אביעד הכהן בעדותו על מלומדים במדעי היהדות שהתעלמו איש מדברי רעהו דיבר על מצב של כוונה ולא תום לב או טעות...".
  5. ככל שמדובר על הזכרת פרופ' כהן במאמריו של פרופ' עופר, מסכימות באות כוח התובע כי יהיה זה בלתי מתקבל על הדעת שעופר יימנע מלהזכיר את כהן בכל פרסומיו, אך, לשיטתן, מודגש דווקא שמו של י"ש פנקובר כאחראי על ההדרה או כמי שההדיר את פירוש רש"י ליחזקאל, מול הימנעות מוכחת מהזכרתו של כהן במאמרו הנ"ל של עופר, כמי שבחר את כתבי היד של פירוש רש"י ליחזקאל ולמגילות (סעיף 50).

י.7 הוכח כי הדיון הפרשני של הנתבעים מבוסס על נוסח הכתר

  1. כנגד טענת הנתבעים כי האמור בכותרת, הינה טענה חדשה, עונות באות כוח הנתבעות, כי אין מדובר בטענה חדשה אלא בהוכחה ברורה, לשיטתן, לפיה מחקר הנוסח לא נעשה לשרת את הדיונים הפרשניים, וגם כעדות נוספת לחוסר אמינותם של הנתבעים כלפי הקרן הלאומית למדע (סעיף 51 לסיכומי התשובה).
  2. וכך מתייחסות באות כוח התובע, בלשון חריפה [ללא הצדקה – מ.ד.] לטיעוני הנתבעים בנושא זה (סעיף 52):

"בס' 213-217 מנסים הנתבעים נואשות לספק הסברים להוכחות שהציג התובע לכך שתוכן הדיון הפרשני של הנתבעים התבסס על נוסח הכתר. לצורך כך הם משקרים – אין מילה עדינה יותר לומר זאת – בעזות מצח. בס' 215 לסיכומים כותבים הנתבעים שבדיון הפרשני בעמ' 224 הם 'מתייחסים לגרסה ב'אדם' ולקושי שהיא מעוררת'. המילים 'באדם' ו'קושי' או מלה נרדפת לה לא מופיעות בעמ' 224! לעומת זאת מיד בעמ' 225 מופיע הביטוי 'חפץ וחשק בדבר'. בנוסף, הנתבעים שכחו כנראה שאת הדיון הזה הם הגישו כדוגמה לקרן הלאומית למדעים עוד לפני שהחלו בעבודה על הטקסט (המסמך גולה בגילוי המסמכים. חלקו הוצג כמוצג 124 במהלך חקירתו של עופר) וראה זה פלא – הטקסט של התוספת שהוגש, הועתק בוודאות מתקליטור הכתר (שבתוספת זו בבראשית הוא נוסח מעודכן). טקסט זה, מכיל עזרי טקסט ייחודיים לכתר ונוסחו כמובן 'חפץ וחשק בדבר'. הדיון של הנתבעים בהגשה לקרן, זהה לדיון בספר המפר ולכן הטענה שהדיון בספר מתייחס לנוסח 'באדם' פשוט שקרית! והשקר מוכיח עד כמה נואשים הנתבעים ברצונם להסתיר את קלונם שנחשף".

  1. אף בסעיף הבא, בתשובת התובע, נוקטות באות כוחו, בסגנון חריף (סעיף 53):

"בהקשר זה יצויין, כי טענת הנתבעים בס' 220 ובמקומות נוספים בסיכומיהם כאילו התקליטור מביא בספרי ויקרא, במדבר ודברים את נוסח שעוועל, גם היא טענת כזב. כמפורט בס' 73.1 לכתב התשובה וכמוכח מנספח כו' לתצהיר התובע – נוסח התקליטור בספרים אלו מבטא את נוסח היסוד שהוא נוסח כ"י מינכן 137, אשר עבר במקומות מסוימים שלבים ראשוניים של ההדרת הטקסט ושלבים מתקדמים של סימון תוספות ועזרי טקסט אחרים".

  1. אשר לטענה של הנתבעים כאילו התנגדה לצירוף מסמך שנטען על ידי נתבע 2 שמכיל חמש דוגמאות למקרים בהם הדיון הפרשני של הנתבעים התבסס על הנוסח שלהם, ולא על נוסח הכתר, עונות באות כוח התובע את הדברים הבאים (סעיף 54 סיפא): "טענה זו אינה אמת! להווי זכור, כי ב"כ התובע ביקשה חזור ובקש שהמסמך יועבר אל התובע לפני הדיון ואולם, הן הנתבעים עצמם והן בא כוחם סירבו לכך חזור וסרב – וזאת ללא ספק על מנת שלא לאפשר לתובע לבחון את המסמך ולהפריך את הנטען בו [...]".

י.8 התובע הוכיח כי אין מאום ב"טענת המניעות" המופרכת שהעלו הנתבעים

  1. לעניין טענת הנתבעים כאילו כהן העתיק משעוועל, נאמר על ידי ב"כ הנתבעים כי טענת המניעות שהועלתה על ידי הנתבעים בהקשר זה הנה ללא נימוק משפטי או אסמכתא, "שהרי אין כל קשר בין הטענה שהעלו הנתבעים בעניין שעוועל לטענת מניעות, שעניינה – העלאת טענה שכבר נדונה או יכולה הייתה להידון במסגרת הליך משפטי קודם, בין אותם צדדים" (סעיף 55 סיפא).
  2. עמדת באות כוח התובע היא כי בהליך הוכחו דברים אלה (סעיף 56 רישא; ההדגשה והקווים במקור): "אין הכרעת נוסח אחת במהדורת הכתר שהועתקה משעוועל. לעומת זאת יש גם יש הכרעות נוסח רבות בספר ובאתר המפר שהועתקו ממהדורת הכתר".
  3. בהמשך, מוסבר כי הנתונים הסטטיסטיים מבטאים את השוני בין הנוסחים השונים של פירוש הרמב"ן, לאור המציאות העובדתית, ולא להפך, באופן הבא (סעיף 56 סיפא):

"ההפרש (בטקסט המילולי) שבין 3% לבין 9% (פי 3) מבטא באופן סטטיסטי את ההבדל שבין עבודה עצמאית אמיתית לבין העתקה. יצוין שבתחום עזרי הטקסט – בו השינוי בין מהדורת הכתר לספר המפר קטן מ-1% – לא נעשה חישוב של השינוי בין מהדורת הכתר למהדורת שעוועל, אך די בעיון במהדורת שעוועל כדי להתרשם בבירור, שרבים מעזרי הטקסט של הכתר אינם כלולים בה כלל ושהשינוי בין המהדורות בתחום זה משמעותי ביותר...".

  1. וכך מסתיים פרק זה של סיכומי התשובה של התובע, ואף הוא, לצערי, בלשון פוגענית (סעיף 58):

"בס' 161 לסיכומיהם העלו הנתבעים טענה חדשה שלא נטענה מעולם קודם לכן, לפיה במהדורת הכתר נעשה שימוש במפרשים 'נוספים', 'כגון פירוש רשב"ם לקהלת', בלא אזכור או מתן קרדיט. החומרה שבהעלאת טענה זו כפולה ומכופלת – לא רק שהטענה לגבי הרשב"ם לקהלת הועלתה לראשונה בסיכומים ודי בכך ובהעדר אפשרות לתובע לחקור לגביה ולהוכיח את שקריותה, כדי לפסול אותה – אלא שהשימוש המניפולטיבי במילה 'כגון' רומז כאילו קיימים מקרים נוספים שכלל לא צויין מהם – לא בסיכומים ובוודאי שלא במהלך המשפט! די באלה כדי לדחות את הטענה על הסף. למעלה מן הדרוש יוסף, כי הטענה מוכחשת לחלוטין וכפי שביחס למהדורת שעוועל לא התבצעה העתקה בכתר – כך גם בכל נוסח בסיס שנעשה בו שימוש טכני וזמני לצורך חסכון בהקלדה גרידא ללא כל שימוש ביצירה עצמה".

י.9 טענות הנתבעים לעניין הוכחת פגיעה בשם או בכבוד כחלק מהוכחת הפרת הזכות המוסרית

  1. כנגד טענת הנתבעים כי תנאי להוכחת הפרת זכות מוסרית, היא הוכחת פגיעה בשמו או בכבודו של היוצר, אשר נבחנת במבחן אובייקטיבי, עונות באות כוח התובע, כי טענה זו הינה "הטעיה בוטה וסילוף גמור של המצב המשפטי" (סעיף 59 סיפא). לפי לשון החוק אין צורך להוכיח פגיעה בפועל אלא רק אפשרות לפגיעה, שכן החוק נוקט בביטוי "אם יש באילו מהם כדי לפגוע" (סעיף 60; וכאסמכתא מובא מאמרו של גרינמן).
  2. הנתבעים התבססו על פסק דין, אך ב"כ התובע טוענות כי "יש לראות בחומרה רבה שהרי מדובר בסילוף בוטה של דבריה [של השופטת שטרסברג-כהן]". היא פסקה כי יש לפרש את הביטוי "פגיעה בשמו ובכבודו" פירוש מרחיב, אשר כולל גם "פגיעה ביצירה עצמה על ידי שינוי מאפייניה היצירתיים, ושינוי כזה יש בו משום פגיעה בכבודו של היוצר". לעומת זאת, המונח "פגיעה אובייקטיבית" הוא, לדברי ב"כ התובע, דבר שהמציאו הנתבעים בסיכומיהם, לא נזכר בפסק הדין, ומהווה עיוות נוסף של דברי השופטת, אשר קבעה כי לעניין כבודו של אדם "המבחן הוא סובייקטיבי" כאשר את ההיפגעות הסובייקטיבית יש להעמיד במבחן אובייקטיבי של סבירות. במקרה שבפניה היא הכריעה כי בשל השינוי שנעשה ביצירה, עומדת הפגיעה הסובייקטיבית של היוצר במבחן הסבירות (סעיף 61).
  3. לעניין יישום מבחן זה לענייננו, טענת התובע היא זו (סעיף 62 לסיכומי התשובה; ההדגשות במקור): "בענייננו מתקיים מבחן הפגיעה מדרך קל וחומר שהרי התובע הוכיח הרבה למעלה מפגיעה אפשרית בשמו ובכבודו, אלא הוכיח פגיעה קשה בפועל בשמו ובכבודו, פגיעה העומדת באופן מובהק בכל מבחן של סבירות. זאת ועוד, התובע הוכיח שינויים וסילופים רבים של יצירתו שכאמור בהתאם לפסיקת כב' השופטת שטרסברג-כהן עצם קיומם מקיים את דרישת הפגיעה".

י.10 הסוואת העתקת הנתבעים את יצירתו של כהן באמצעות מנגנון מתוחכם

  1. בפתח פרק זה מציינות ב"כ התובע כי הוא הוכיח בהליך, כי הנתבעים העתיקו את הטקסט המילולי ואת עזרי הטקסט של פירוש הרמב"ם, בספר נשוא המשפט בשיטת "העתק והדבק", מתוך תקליטור הכתר משנת 2005, וביצעו קירוב נוסף של הטקסט המילולי של התקליטור (שלא היה מעודכן באופן סופי בספרים ויקרא, במדבר, דברים) לטקסט המילולי המעודכן, כפי שהופיע במהדורת כתר המודפסת והמקוונת וזאת, כלשון ב"כ התובע, "באמצעות מנגנון העתקה מתוחכם ומוסווה" (סעיף 63 לתשובת התובע בסיכומיו).
  2. כנגד טענת הנתבעים, כאילו טענת התובע בדבר הסוואת העתקה באמצעות מנגנון מתוחכם היא טענה "חדשה", אשר "לא בא זכרה בכתבי בי-דין", תשובת ב"כ התובע היא כי טענה זו, "לוקה, במקרה הטוב, בחוסר הבנת הכתוב בכתבי בי דין מטעם התובע. ראשית, בניגוד לנטען בס' 186 המדבר על 'תקליטור הכתר', יש להדגיש כי טענת התובע להעתקת טקסט הכתר באמצעות מנגנון מתוחכם מתייחסת, כאמור, לטקסט הכתר המעודכן. שנית, טענה זו של העתקת טקסט ה'כתר' המעודכן הועלתה ע"י התובע מתחילת הדרך. בכתב התביעה (ס' 20-22) ובכתב התשובה (ס' 44-49) מבוססת טענה זו על התאמה גבוהה במיוחד של 97% בין טקסט ה'כתר' המעודכן ובין הטקסט שהתקינו הנתבעים, אשר נבדקה מדגמית והומחשה באופן ברור בנספח י' לכתב התביעה, וכן על הודאת הנתבעים בעמ' 10 של הספר המפר: 'נוסח הפנים שקבענו בספרנו יסודו במקראות גדולות הכתר' (יוער, כי פרשנות הנתבעים בס' 182 לסיכומיהם את דברי כתב התשובה על משפט זה מסולפת כהרגלה. כתב התשובה אינו מדבר על קיומה של 'הפנייה ביבליוגרפית' מעמ' 10 לקיצור ביבליוגרפי, אלא רק עומד על כוונת הנתבעים בנקיטת הביטוי 'מקראות גדולות הכתר' כמכוונת למהדורת הכתר המודפסת ולא לתקליטור ה'כתר'). לאחר שגולתה טבלת בחירת כתבי היד של הנתבעים בשלב גילוי מסמכים, הוכח באופן סופי כי ההתאמה הגבוהה בין הטקסטים היא אכן תוצאה של העתקת טקסט ה'כתר' המעודכן. מסקנה זו מופיעה כבר בתצהיר התובע (ס' 50, 47-48), התבססה בחקירות הנתבעים, וסוכמה בסיכומי התובע (ס' 53-61)".
  3. טענת התובע היא כי הנתבעים לא סיפקו כל מענה ענייני לתיאור מנגנון ההעתקה של טקסט הכתר המעודכן, אשר לדברי ב"כ התובע, התבצע בשני שלבים: "וידוא בשלב בחירת כתבי היד בקטע מדגמי שרוב כתבי היד הנבחרים יתנו תוצאה קרובה מאד לטקסט ה'כתר' המעודכן, וביצוע בפועל של ההעתקה בשלב התקנת הטקסט בהכרעת גרסאות אוטומטית על פי רוב כתבי היד הנבחרים. די בהעדר המענה כדי לקבל במלואן את טענות התובע" (סעיף 65 סיפא לסיכומי התשובה של התובע; הקו וההדגשות במקור).
  4. בהמשך, מסבירות ב"כ התובע את טענותיהן לעניין ההעתקה המכוונת של הנתבעים בספרם ממקראות גדולות הכתר, באופן הבא (סעיף 66; הקווים וההדגשות במקור):

"הנתבעים טוענים בס' 187 כי טענת ההעתקה באמצעות מנגנון מתוחכם 'מוכחשת והוכחשה' על ידי הנתבעים בחקירתם. מעבר לסתירה הפנימית שבין טענת הנתבעים כי מדובר בטענה חדשה לבין טענתם כי הכחישו את אותה טענה 'חדשה בחקירותיהם... יודגש כי גם בטענה זו אין אמת. שהרי לגבי שלב בחירת כתבי היד אישר עופר בעדותו כי ניתן משקל לטקסט ה'כתר' המעודכן בבחירת כתבי היד ובכלל וכתב יד מינכן בפרט (כאמור בס' 57, 54 לסיכומי התובע), ולגבי שלב התקנת הטקסט כותבים הנתבעים במפורש בספרם: 'נוסח הפנים שקבענו בספרנו יסודו במקראות גדולות הכתר ואת הנוסח הזה שינינו במקום הצורך והתאמנו לגרסת רוב כתבי היד'. משפט זה מהווה הודאה בכך שנוסח הפנים בספר מיוסד על נוסח הכתר, הווה אומר צמוד לו באופן שיטתי, דהיינו מועתק, ובוודאי שיש כאן הודאה מפורשת בשיטת הכרעה אוטומטית על פי רוב כתבי יד. הודאה זו היא דוגמא מובהקת לדרך ההתנסחות הפתלתלה של הנתבעים, שמייצרת מצג שווא לקורא – אשר אינו חשוף לטבלת בחירת כתבי היד ואינו מודע לכך שגרסת רוב כתבי היד של הנתבעים נועדה להיצמד באופן שיטתי לטקסט הכתר המעודכן – כאילו גרסת רוב כתבי היד של הנתבעים משקפת עבודת ההדרה עצמאית ובלתי תלויה בטקסט הכתר המעדכן, ונועדה לשפר את גרסת הכתר – וכמובן שלא היא".

  1. לטענת ב"כ התובע הראיה הסותרת היחידה שהביאו הנתבעים בהודעתם בעמ' 10 בספר, ואשר לא הובאה במהלך העדויות, אלא "לראשונה בסיכומיהם, בניגוד לסדר הדין", הוא מקרה יחיד (מתוך עשרות אלפים), שבו, לדברי ב"כ התובע, לא הכריעו הנתבעים לפי רוב כתבי היד. הטענה הדיונית של התובע היא כי יש למחוק את המקרה הזה, שכן הובא לראשונה בסיכומים, מבלי שניתנה לתובע אפשרות לחקור את הנתבעים אודותיו, ולהביא ראיות לסתור. בכל מקרה, בהמשך מסבירות ב"כ התובע כי מקרה זה פועל דווקא לחיזוק הוכחותיו של התובע לעניין ההעתקה, מוסבר בהרחבה בסיפא של סעיף 67 לסיכומי התשובה של התובע.
  2. כנגד טענת הנתבעים כי הושקעו אלפי שעות עבודה שלהם ושל עוזריהם ביצירת נוסח פירוש הרמב"ם, וכי לשיטתם הם לא העתיקו בו אוטומטי את טקסט הכתר, עונות ב"כ התובע כי טענה זו אינה רלוונטית, "שהרי השקעת זמן איננה יצירתיות ואיננה תחליף ליצירתיות גם לפי הפסיקה שהובא על ידי הנתבעים" (סעיף 68 רישא).
  3. יתרה מכך, לשיטת ב"כ התובע, ההשקעה הזאת של הנתבעים באלפי שעות עבודה שלהם ושל עוזריהם נצרכה "נוכח היקפה הרב של העבודה הנדרשת לשם העתקה מהכתר וההכרעה האוטומטית (בחירת כתבי היד והתאמה לכתר, העלאת הטקסט של כתבי היד בכל אחד מתיקי הפירוש ורישום הכרעות על פי גרסת הרוב)" (סעיף 68 מציעתא).
  4. ב"כ התובע מדגישות כי התובע אינו מבטל את העבודה העצמאית שהקדישו הנתבעים בתחום איתור התוספות, ובמסגרת מאמציהם למצוא כתבי יד שיוכלו לתת ייצוג למהדורה קמא ומהדורה בתרא של תוספות הרמב"ן, על פי שיטתם של הנתבעים (סעיף 68 סיפא).
  5. וכך מסיימות ב"כ התובע את טיעוניהן בפרק זה (סעיף 69; הקו במקור):

"האמור אף מוכיח כי טענת הנתבעים עליה חזרו שוב ושוב במהלך המשפט, ולא הרפו ממנה גם בסיכומיהם... לפיה הנתבעים השתמשו בנוסח תקליטור כתר כנוסח 'בסיס' המשמש 'לצורך טכני' – קורסת. לא רק שטענה זו בטלה ומבוטלת לגבי שלב בחירת כתבי היד, אלא שאפילו לא ניתן לקבל אותה ביחס לשלב התקנת הטקסט, שבו כבר אין לכאורה נחיצות לטקסט התקליטור, אלא לצורך העלאה טכנית של טקסט כתבי היד לטבלאות התקנת הנוסח (באמצעות 'העתק-הדבק' של טקסט התקליטור לכל עמודה ושינויו בהתאם לנוסח כתבי היד). יש להידרש לשאלה, מדוע בכל זאת מופיע טקסט התקליטור בעמודה הימנית בטבלאות, והמסקנה המתבקשת היא שהנתבעים השתמשו בטקסט התקליטור על מנת לוודא שאכן מנגנון ההעתקה עובד (בעיקר במקומות שטקסט התקליטור היה מעודכן באופן סופי). זאת ועוד, מן הטבלאות ניכר כי השתמשו בטקסט התקליטור לפתיחת ראשי תיבות וקיצורים שהופיעו בכתבי היד (עזר טקסט מרכזי שהועתק מהכתר ולא דווח על העתקתו בעמוד 10 לספר). מכל מקום, בניגוד לנטען בסעיף 203 לסיכומי הנתבעים, לא הייתה לנתבעים כל סיבה להציג את העמודה הימנית לעיון הקוראים, אלא לצורך מצג השווא המתואר בסעיפים 125-126 לסיכומי התובע, שכל תכליתו לפגוע במוניטין של מהודרת הכתר".

י.11 טענות הנתבעים בעניין "סייג הסבירות" הינן אבסורד גמור

  1. לטענת התובע, הנתבעים העלו את טענתם בדבר "סייג הסבירות", באופן כללי וסתמי, ללא כל אסמכתא רלוונטית וללא כל הסבר, כאשר התובע חוזר על טענותיו בסיכומיהם, ולדבריו, עמן לא התמודדו הנתבעים (סעיף 70 לתשובת התובע).
  2. הניסיון של הנתבעים להסתמך על הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, מוגדר על ידי ב"כ התובע כ"מגוחך ומוכיח כאלף עדים כי לנתבעים אין כל אסמכתא לטענה המופרכת כאילו בנסיבות ההפרה החמורות שבפנינו עומד להם 'סייג הסבירות'" (סעיף 71 רישא). לטענת ב"כ התובע, אין להתייחס להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, שלא פורסמו ברשומות ולא גולו על ידי הנתבעים ולא הוגשו בהליך, וזאת בנוסף לטענתם כי מדובר בהנחיות שפורסמו לעובדי ממשלה, ביחס לשימוש שעשויים משרדי ממשלה לעשות בתכנים המצויים ברשת האינטרנט, ואין להם כל תחולה בענייננו. בכל מקרה, אין בהנחיות אלה תמיכה לטענת הנתבעים, כאילו מתקיים "סייג הסבירות" כי מובהר בהנחיות, במפורש ובהדגשה, כי גם כאשר השימוש מותר (ולדברי ב"כ התובע זה לא המצב בענייננו), "בכל מקרה יש להקפיד על כיבוד הזכות המוסרית של היוצר, וכי כאשר הזכות לקרדיט אינה מקוימת דוחים בתי המשפט טענת 'שימוש הוגן'" (סעיף 71 מציעתא). לשיטת ב"כ התובע, דברים אלה תואמים את מצב המשפטי ואת ההלכה המשפטית לפיה הוראות החוק בדבר שימושים מותרים אינם פותרים מהחובה לכבד את הזכות המוסרית של יוצר היצירה, וכי אי כיבוד הזכות תישקל לרעת המשתמש, בעת בחינת טענתו בדבר שימוש הוגן (סעיף 71 סיפא). יתרה מזו, לשיטת התובע אין קשר בין הנחיות היועץ המשפטי הנ"ל לבין מסקנת הנתבעים כאילו כאשר השימוש הוא הוגן (לצורכי מחקר והוראה), גם שימוש ביצירה לא נפגע. עמדתן של ב"כ התובע בעניין זה, היא: "לא רק שהנתבעים לא הוכיחו כי עשו שימוש ביצירה (דבר שברי שלא נעשה), אלא שבענייננו הוכח כי עניין שבעובדה – בתצהירי התובע, בחקירות הנתבעים ובמסמכים שהוגשו – כי שלמותה של יצירת התובע נפגעה!" (סעיף 72; ההדגשה במקור).
  3. לטענת התובע, לא ניתן לקבל את השימוש שעושים הנתבעים בסייג הסבירות, שכן הוא מבוסס על ההנחה (שהיא נטולת יסוד בעיני התובע), כאילו בעניינם של הנתבעים חל הסייג של השימוש ההוגן. הנתבעים לא הוכיחו כאילו השימוש שעשו הינו הוגן. בעניין זה מדגישות באות כוח התובע וכותבות: "נדרשת עזות מצח בוטה לטעון כי הפרה כה קשה, גסה ואינטנסיבית של זכויות התובע הנה 'שימוש הוגן' וממילא גם ברור שהפרת זכויות שנעשתה במכוון ובחוסר תום לב כפי שהוכח בהליך זה – מעולם לא תוכל להיחשב כ'שימוש הוגן'" (סעיף 73 מציעתא; כאסמכתא לכך מובא פסק דין וספרו של גרינמן).
  4. לעניין טענת הנתבעים כי מתקיים בעניינם "מבחן המקובל בענף", הנדרש לצורך סייג הסבירות, אומרות באות כוח התובע כי טענה זו "נטענה כלאחר יד, ללא כל פירוט, ללא יישום וללא התמודדות עם טענותיו המפורטות של התובע לפיהן השימוש שעשו הנתבעים ביצירתו של התובע, פוגע באופן קשה וגס ביצירתו ובשלמותה וממילא איננו שימוש 'מוקבל בענף'" (סעיף 74 רישא; הקו במקור).
  5. ההסבר שנותנות באות כוח התובע למה שצריך להיות מקובל בענף, הוא זה (סעיף 74 סיפא): "בעוד שמקובל במדעי הרוח להשתמש במהדורות כ'נוסח בסיס' טכני לצורך ההדרה חדשה של כתבי יד, לחלוטין אין זה מקובל להעתיק מהדורה מדעית על קרבה ועל כרעיה – טקסט מילולי + עזרי טקסט, לעשות בה שינויים, ולהציג אותה כעבודה עצמאית! גם אין זה מקובל להימנע מהפניות למקורות מידע ביחס לנתונים שנמסרים במסגרת המחקר, כפי שעשו הנתבעים בכל הנוגע למהדורת התובע".
  6. אשר למבחן בדבר "הצורך בעשיית הפעולה", טוענות באות כוח התובע, כי לצורך טענה זו של הנתבעים "הם מגייסים שוב את הסיסמאות בדבר 'חופש היצירה האקדמי', ואולם לנושא זה אין כל קשר לענייננו, שהרי חופש היצירה האקדמי אין משמעותו חופש הפרת זכויות. הנתבעים רשאים לבצע כל מחקר אקדמי שירצו אך בעשותם כן הם כפופים להוראות החוק ואינם יכולים ליטול את יצירתו של אחר, לעשות בה כבשלהם ולהסתתר תחת טענת 'החופש האקדמי'. כשם שחופש התנועה כפוף לחוקי התנועה, כך החופש האקדמי כפוף לדינים הרלוונטיים ובכלל זה דיני זכויות יוצרים ולשמירה על זכויותיהם של יוצרים אחרים. בהקשר זה יובהר, כי נסיונם של הנתבעים להסיט את הדיון מהמחקר הטקסטואלי (ההדרת הטקסט) למחקר שעוסק בזיהוי תוספות הרמב"ן, שעליו לא נסובה התביעה, הוא שוב תמרון של המציאות [כנראה צ"ל: המצאות – מ.ד.], הטעיה והתחמקות" (סעיף 75; ההדגשה במקור).
  7. בסעיף 76 לתשובה מאבחנות באות כוח התובע את פסק הדין של השופט סולברג שהובא על ידי הנתבעים בסיכומיהם, כאשר לשיטתם, גם בהתאם לדברי אותו שופט, זכות הקניין של התובע – מכריעה.
  8. הטענה האחרונה של התובע, במסגרת "סייג הסבירות" מופיעה בסעיף 77 לתשובה, כדלקמן (הקו במקור): "לעניין זה יודגש, כי סייג הסבירות – שכאמור אינו חל במקרה דנן – ממילא מתייחס רק לזכות לשלמות היצירה ולא לזכות לקרדיט. החובה ליתן קרדיט בהיקף ובמידה הראויים – איננה מסוייגת ופגיעה בזכות המוסרית לייחוס, מהווה – ללא קשר לנסיבות הפגיעה – הפרה של הזכות...".

י.12 טענת הטרנספורמציה

  1. וכך כותבות באות כוח התובע, בפרק ה-12 של תשובתם (סעיף 78; הקו במקור): "טענות הנתבעים בעניין 'יצירה טרנספורמטיבית' הנן עזות מצח של ממש! הנתבעים לא ביצעו 'טרנספורמציה' ביצירתו של התובע, אלא סילפו אותה ופגעו בה פגיעה בוטה וקשה כפי שהוכח בהליך זה. הנתבעים לא מנמקים מהי לשיטתם 'הטרנספורמציה' שנעשתה ומסתפקים בהבאה לאקונית של ציטוטים תלושים ללא כל נימוק או יישום, ובסיסמא הבלתי רלוונטית 'משל הקומות' – מבלי להתמודד כלל עם הנימוקים והטיעונים המפורטים של התובע בסיכומיו המוכיחים כי משל זה אינו נכון ונועד להטעות".

י.13 חוות דעתו של עמנואל כהן

  1. כנגד טענת הנתבעים כי לעמנואל כהן אין הכשרה פורמלית בתחום מדעי היהדות, תשובת התובע היא כי בהתאם לדין מומחה אינו חייב להיות בעל תעודה או הכשרה פורמלית, וכי בית המשפט, אשר לפניו מוגשת חוות הדעת, הוא זה שיקבע את מידת המומחיות כפי שיקול דעתו (סעיף 79; ובהמשך מובאות אסמכתאות מן הפסיקה לטענה זו).
  2. לדברי ב"כ התובע, חוות דעתו של עמנואל כהן, כמומחה סטטיסטי, כוללת שלוש נקודות (סעיף 80):
  3. התאמה של כ-97% בין טקסט הכתר המעודכן לטקסט הנתבעים;
  4. התאמה של כ-91% בין טקסט הכתר המעודכן לטקסט מהדורת שעוועל;
  5. התאמה של מעל 99% בין עזרי הטקסט של טקסט הכתר לאלו של טקסט הנתבעים, ביותר מ-20,000 עזרי טקסט.
  6. לטענת התובע, הנתבעים עצמם מסכימים לנתונים אלה ומאמצים אותם (סעיף 80 רישא).
  7. ככל שמדובר בנתון 1) הנ"ל, טענת התובע היא כי גם ללא חוות דעת של מומחה סטטיסטי יכול בית המשפט להתרשם מכך שהמרחק של כ-3% בין טקסט הכתר המעודכן לטקסט הנתבעים, לעומת כ-9% מרחק בין מהדורת הרמב"ן של הכתר, לבין מהדורת שעוועל (פי 3 יותר), מבטא, כלשון ב"כ התובע, "קרבה חשודה ביותר" (סעיף 81 רישא). לטענת התובע, מאחר שגילו את טבלת בחירת כתבי היד של הנתבעים, אשר, לשיטתו, אפשרה הוכחה ברורה של ההעתקה שבוצעה, כי אז "טענת המובהקות הסטטיסטית שביסס עמנואל בעדותו היא רק 'תנא דמסייע' להעתקה זו" (סעיף 81 מציעתא). ככל שמדובר בנתון 3), לדברי ב"כ התובע, הוא מדבר בעד עצמו, והן מוסיפות כי גם הנתבעים "בעדותם הודו במפורש שהעתיקו את עזרי הטקסט" (סעיף 81 סיפא).
  8. לטענת הנתבעים, כדי לערער את עדותו של עמנואל כהן כי נוסח שעוועל בנוי על שלושה כתבי יד, טענו הנתבעים טענות שונות, והתבססו על דברי ד"ר יעקבס בחקירתו, אך לדברי באות כוח התובע, בכתב ההגנה שהגישו נכתב במפורש בסעיף 66 ששעוועל הסתמך על שלושה כתבי יד, ובכך, "חיזקו את עדותו של עמנואל כהן" (סעיף 82 סיפא).

י.14 השיקול בדבר היקף ההפרה

  1. פרק זה של סיכומי התשובה, פרק יד, כולל סעיף אחד (סעיף 83), שזה לשונו (ההדגשות והקווים במקור): "בהיעדר כל תשובה להיקף ההפרה העצום – הבא לידי ביטוי בין היתר בהעתקת מאות קטעים מתוך כל אחד מהכרכים המודפסים לחמשת ספרי תורה ומתוך תקליטור הכתר ו-הגרסה המקוונת – העתקה שנעשתה הן בספר המפר והן באתר המפר ואשר נעשתה תוך הפרה הן של הזכות לשלמות היצירה והן של זכות התובע לקבלת קרדיט ראוי ותוך פגיעה קשה במוניטין התובע, מוניטין מק"ג וגזלתם (כמפורט בסעיפים 218-223 לסיכומי התובע) – שהרי את העובדות העומדות בבסיס היקף ההפרה אין בכוחם של הנתבעים לשנות, ניסו הנתבעים שוב, לבלבל ולערבב מן [כנראה צ"ל: מין – מ.ד.] בשאינו מינו באמצעות טענות מתפלפלות בעניין חישוב מספר ההפרות – שאינן שייכות לשיקול זה. בכך, לא סתרו את היקף ההפרה העצום ויש לקבל במלואה טענה זו".

י.15 השיקול בדבר משך ההפרה

  1. כנגד טענת הנתבעים כי התוספת באתר האינטרנט מהווה "תיקון" והקטנה של משך הפרה, עמדת ב"כ התובע היא כי מדובר בתוספת מינורית, אשר לא רק שאיננה מהווה תיקון של ההפרה החמורה, אלא הן מדגישות, כי תיקון זה נעשה זמן רב לאחר שהנתבעים יודעו על ההפרה. בכל מקרה, לטענת התובע, כל יתר מרכיבי ההפרה באתר וכל מרכיבי ההפרה בספר לא תוקנו עד היום (סעיף 84 לתשובת התובע).

י.16 השיקול בדבר טיב הקשר בין התובע לנתבעים

  1. הנתבעים בעניין זה הכחישו כי הנתבע 2 היה תלמידו של התובע וכי למד אצלו קורס אחד בלבד. לטענת באות כוח התובע, מדובר בפלפול, שכן אין חשיבות למספר הקורסים שלמד הנתבע אצל התובע, וכי אין זה מעלה או מוריד לעניין חומרת מעשיו (סעיף 85).

י.17 השיקול בדבר תום ליבם של הנתבעים, ובענייננו – היעדרו

  1. לטענת באות כוח התובע, הו הוכיחו באופן חד משמעי את חוסר תום לבם של פרופ' עופר וד"ר יעקבס, כפי שפורטו בסיכומיהם. תשובת הנתבעים כי טענות אלה מוכחשות מכל וכל, "מצביעה בבירור על חוסר יכולתם של הנתבעים להדוף טענה זו! די בכך כדי לקבל במלואן את כל טענות התובע גם בעניין זה" (סעיף 86 סיפא).

י.18 השיקול בדבר הרווח שצמח לנתבעים

  1. לטענת התובע, בסיכומיהן, "הנתבעים שבים ומבלבלים בין שימוש מסחרי לבין הצלחה מסחרית"; אך עמדת באות כוח התובע היא כי "השימוש שעשו הנתבעים הוא מסחרי ללא קשר להצלחתו". לשיטת התובע, עצם העובדה שהנתבעים מתייחסים בסיכומיהם להוצאות שהוציאו לצרכי "שיווק ומכירות" מעידה כאלף עדים על שימוש מסחרי (סעיף 87 רישא).
  2. ככל שמדובר בנתוני המכירות שהציגו הנתבעים, טענת התובע היא כי מדובר במדובר הנכונים לתאריך הצגתם, ומאז צאו ספרים נוספים באותה סדרה, ולדברי באות כוח התובע, "ידוע שככל שהסדרה גדלה – כמות המכירות של כל ספר עולה" (סעיף 87 מציעתא).
  3. הטענה האחרונה בנושא זה מתבססת על דברי פרופ' בר אשר, אשר לדברי ב"כ התובע, "פירסם כמה ספרים בחייו", ואשר העיד כי להערכתו, "לא יודפסו 3,000 עותקים של הספר הם יימכרו ללא קושי" (סעיף 87 סיפא).

י.19 מספר ההפרות

  1. ב"כ התובע חזרו ופירטו כי הנתבעים ביצעו 12 הפרות נפרדות, חמש לכל אחת מחמשת חומשי התורה בספר; העתקה של המהדורה הממוחשבת; ההעתקה של חמשת חומשי תורה והמהדורה הממוחשבת לאתר. לדבריהן, תשובת הנתבעים היא סתמית וחלקית, וטענת הנתבעים כי מדובר במסכת אחת, היא ללא כל הסבר וללא כל פסיקה תומכת, בעוד שבסיכומי התובע מובאת פסיקה המדברת על הפרות נפרדות המזכות פיצוי נפרד (סעיף 88; וכן ראה הציטוט המפורט של פסק דין נוסף המובא בסעיף 89).
  2. אשר לטענה הנתבעים יש להסתכל על מקראות גדולות הכתר כיצירה אחת, תשובת באות כוח התובע היא כי יש לראות בכל חומש יצירה נפרדת. הן מסבירות זאת בכך, שהעבודה על הפרשנים, בכלל, ועל הרמב"ן, בפרט, נעשתה לפי ספרים על ידי אנשים שונים, בזמנים שונים ובכתב יד שונים. העובדה שפרופ' עופר ביקש קרדיט נפרד על עבודתו על ספר במדבר, מוכיחה כי מדובר ביצירות נפרדות. גם העובדה שכל אחד מן החומשים נמכר בנפרד מעידה על כך שמדובר ביצירות נפרדות. כן מוזכר שעבודות הדוקטורט הכוללות הדרה של פרשן, מתייחסות לספר ולא לכל חמשת חומשי התורה (סעיף 91). בהקשר זה גם מצוטט מדברי סיכומי הנתבעים כי היצירה בכללותה הינה כל חומש וחומש מחמישה חומשי תורה, ולכן מסקנת ב"כ התובע היא כי "עסקינן בהודאת בעל דין שאין להתיר לנתבעים לחזור בהם ממנה" (סעיף 92 סיפא).
  3. ככל שמדובר בטענת הנתבעים כי האתר המפר איננו עומד בפני עצמו, תשובת התובע היא כי מדובר במדיה נפרדת, בעלת מאפיינים שונים מהספר המודפס. האתר מכיל את כל הרכיבים המפרים את זכויותיו של התובע, ואף רכיבים שלא קיימים ספר, ובהם: נוסח התקליטור שהובא בעמודה נפרדת באופן מסולף ומצג השווא של סימון "הטעויות" מול מהדורת הכתר, והבאת מאמרים כמו מאמרו של י' טרופר, הפוגעים במוניטין של כהן. נימוקים נוספים לראיית האתר כדבר נפרד, הוא כי מדובר באתר שהכניסה אליו היא ללא תשלום, הנמצא בתוך האתר הכללי של מכללת הרצוג, כמות הגולשים שעשויה להיכנס אליו אינה תלויה ברכישת הספר, וזהות הגולשים איננה חופפת בהכרחת את זהות קוראי הספר (סעיף 93).
  4. בהתייחסותן לטענות הנתבעים כאילו עשו שימוש רק בתקליטור 2005, ולא במהדורה המודפסת, מציינות באות כוח התובע כי טענה זו נסתרה במהלך המשפט פעמים רבות; לעומת זאת הוכחו הדברים הבאים (סעיף 94 לסיכומי התשובה של התובע; הקו במקור):

"א. נוסח התקליטור שיקף את נוסח המהדורה המודפסת בכרכי בראשית ושמות של מק"ג הכתר שכבר יצאו לפני שהנתבעים החלו בעבודתם.

ב. על בסיס קטע מתוך התקליטור ששיקף את נוסח המהדורה המודפסת יצרו הנתבעים מנגנון העתקה מתוחכם של נוסח המהדורה המודפסת והמקוונת בכללותו.

ג. לגבי מקומות מסוימים הוכח כי הנתבעים עשו שימוש ישיר במהדורה המודפסת, ונתבע 1 אף הודה בכך בחקירתו [...].

ד. הנתבעים מביאים את המהדורה המודפסת כפריט ברשימה הביבליוגרפית שלהם, ובכך מודים בשימוש שעשו בה בספרם. עצם הפרת הזכויות במהדורה המודפסת – אותה הוכיח התובע בהליך זה – היא הנדרשת לענייננו והתובע אינו צריך להוכיח 'שימוש עצמאי' על ידי הנתבעים".

י.20 היקף הפיצוי הסטטוטורי המקובל בגין פגיעה בזכויות מוסריות

  1. בתחילת הדיון בנושא זה מציינות ב"כ התובע כי הן הצביעו על מגמה הולכת וגוברת בבית המשפט בשנים האחרונות בדבר פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק בסכומים משמעותיים כנגד מפרי זכויות יוצרים וזכויות מוסריות; כאשר לעומת זאת, הנתבעים, אשר כלשון באות כוח התובע, "אין בכוחם לסתור את המצב המשפטי הנתון" מביאים פסקי דין נגדיים, אשר לפי ניתוח ב"כ התובע, חלקם אינם רלבנטיים וחלקם עוסקים בעניין נקודתי בשל טעות בתום לב או בשל נסיבות מיוחדות. על כל פנים, הנסיבות באותן פסקי דין "שונות כרחוק מזרח ממערב מהנסיבות בענייננו, בהן מדובר בהפרות אדירות היקף. לפיכך אין לפס"ד אלה כל תחולה וממילא אין בהם כדי לסתור את מגמת הפסיקה לקביעת פיצויים סטטוטוריים בסכומים גבוהים בגין הפרות נרחבות יותר, כגון ההפרה דכאן" (סעיף 95 סיפא).
  2. טענות נתבעים, כאילו התובע לא הוכיח נזק, אינן רלוונטיות, לשיטת ב"כ התובע, "שהרי בגין הפגיעה בזכויות המוסריות נתבעים פיצויים ללא הוכחת נזק, אלא היא גם ממילא אינה נכונה שהרי למעלה מן הדרוש, הוכיחה התובע נזקים כמפורט בין היתר בס' 225-232 לסיכומיו" (סעיף 96 לתשובת התובע).

י.21 הפגיעה במוניטין התובע

  1. בפרק זה, מתארות באות כוח התובע את טענתן בדבר פגיעה במוניטין של מרשם על קצה המזלג באופן הבא (סעיף 97): "... שהנתבעים מתנסחים ויוצרים מצגים ויזואליים (בעיקר בעמ' 10 בספרם ובאתר המפר) כאילו התקינו טקסט מילולי ועזרי טקסט משופרים לעומת אלו שביצירת כהן, בעוד שבטקסט המילולי – השינויים נוצרו בעיקרם כתוצאה משיטת ההכרעה האוטומטית שנקבעה ע"י הנתבעים ללא בקרה איכותית, כחלק ממנגנון ההעתקה המסווה, ובעזרי הטקסט – השינויים נוצרו בעיקרם כתוצאה מאילוצי הדפסה ומ'התאמות' שנצרכו בעקבות השינויים בטקסט המילולי. פגיעה נוספת במוניטין היא בכך, שהנתבעים – בספר שעניינו המרכזי איתור תוספות פירוש ודיון בהם – העלימו כליל את העובדה שיצירת כהן אותה העתיקו כוללת סימון תוספות על פי שיטתו המדעית של כהן, ואת העובדה שכהן היה הראשון לאתר ולסמן קטעי תוספת מסוימים אותם הציגו (בעמ' 9 בספרם ובדש הספר) כקטעים שנחשפו על ידם לראשונה...".
  2. גישתם של הנתבעים לאבחנה בין המוניטין של התובע לבין המוניטין של יצירתו, מאחר והזכויות הכלכליות בכתר שייכות לאוניברסיטת בר אילן, מכאן שהמוניטין הנובע מהיצירה שייך לאוניברסיטה ולא לתובע, מסווגת על ידי באות כוח התובע כטענות מגוחכות אותם אין בוחלים הנטענים מלהעלות. עמדת באות כוח התובע היא זו: "ברור שטענה זו חסרת כל הגיון שהרי לא ניתן להפריד באופן מלאכותי בין חוקר ליצירתו, שכן היוצר רוכש את המוניטין האישי שלו על סמך איכות וטיב יצירתו. ממילא ברור גם כי היוצר הוא הוא בעל המוניטין ביצירה ולא גורם אחר אשר רכש את הזכויות הכלכליות ביצירה שיצר החוקר. כשם שהמוניטין של החוקר נובע מיצירתו המדעית, כך פגיעה ביצירתו המדעית מהווה פגיעה במוניטין שלו" (סעיף 98 סיפא).
  3. מבחינת התובע, די להוכיח את הפגיעה במוניטין שלו מכך שגם יהודה טרופר וגם אביעד הכהן הגיעו למסקנה – וזאת רק מקריאת הספר – כאילו הנתבעים הם אלה ששיפרו את הנחוץ שיפור בפירוש הרמב"ן במקראות גדולות הכתר. לשיטת באות כוח התובע, עצם העובדה ששני מחברים שונים שאין ביניהם קשר הבינו מהספר שהכתר אינו מדויק, מוכיחה שהנתבעים השמיצו את הכתר. באות כוח התובע מבהירות כי אין להן טענות על ביקורת לגיטימית על מהדורת הכתר, אך כאן מדובר בביקורת שאיננה לגיטימית אלא מדובר בהבנה שגויה של הכתר על סמך ספרם המפר של הנתבעים. לשיטת באות כוח התובע, אין צורך לזמן את מר טרופר לעדות, כפי שטענו הנתבעים, שכן המאמר שלו מדבר בעד עצמו ועצם הדברים הכלולים בו מוכיחים את הפגיעה במוניטין של התובע (סעיף 99).
  4. כאשר מוצגת טענת הנתבעים כי בספר לא נמתחה "בשום מקום" ביקורת על מקראות גדולות הכתר, עונות באות כוח התובע כדלקמן (סעיף 100): "טענה זו מוכיחה דווקא את חוסר תום הלב ואת שיטתם הפסולה של הנתבעים. ודוק, לו היו הנתבעים מפנים כלפי התובע ביקורת מדעית גלויה, ישירה ומנומקת – לא הייתה לו כל טענה כלפיהם. ביקורת מסוג זה היא נשמת אפו של המחקר המדעי, וכהן אינו מצפה שלא תופנה אליו 'מפאת כבודו' כלשונם. ואולם, הנתבעים בחרו בדרך נכלולית והציגו בספר ובאתר המפר תיאורים שגויים ומסולפים של מק"ג הכתר, אשר יוצרים רושם מוטעה ומשמיצני ופוגעים במוניטין כהן [...]. יוכיח זאת מאמרו של יהודה טרופר המדבר בעד עצמו כאמור".
  5. טענת הנתבעים כי פרופ' כהן מזה 30 שנה לא הרצה בכינוסים בינלאומיים של חוקרים, מוגדרת על ידי ב"כ התובע כ"שקר גס נוסף של הנתבעים" (סעיף 101 רישא). הן מבקשות למחוק טענה עובדתית זו שנטענה לראשונה בסיכומים (סעיף 101 מציעתא). מעבר לצורך הם מוסיפים כי טענה זו אינה נכונה, שכן פרופ' עופר נכח באחת מהרצאותיו של פרופ' כהן, לפני כ-17 שנה, במסגרת הקונגרס העולמי למדעי יהדות, הרצאה אותה הקדיש פרופ' כהן לביקורת על התנ"ך "כתר ירושלים" של הרב ברויאר, שלפרופ' עופר היה תפקיד בהוצאתו (סעיף 101 סיפא).
  6. בסעיף 102 מתייחסות באות כוח התובע לכמה מטענות הנתבעים ביחס לפגיעה במוניטין. אין כאן המקום לפרט כל אחת מן הדוגמאות אשר מוכתרת על ידי ב"כ התובע בתואר זה "דוגמה נוספת לניסיונות ההטעיה של הנתבעים... [אשר] מהווה זלזול באינטליגנציה של הקורא אותן".
  7. פרק זה של סיכומי התשובה מסתיים בשני טיעונים קצרים: עדותו של אביעד הכהן תומכת בטענת התובע לעניין הפגיעה במוניטין (סעיף 103); התובע הוכיח נזק ממוני בשל הפגיעה במוניטין (סעיף 104).

י.22 אחריותם של הנתבעים 3 ו-4

  1. על אף טענות הנתבעים, כאילו התובע זנח את אחריותם של הנתבעים 3 ו-4 מדגישות באות כוח התובע, כי הנתבעים 3 ו-4 אחרים בתיק זה, בשל הטעמים הבאים: הם המוציאים לאור של הספר; נתבעת 3 הינה בעלת האתר המפר; הם סירבו להיעתר לדרישת התובע לחדול מן ההפרה, בספר ובאתר; הם קיימו את הכנס המפר. לכן מסקנת באות כוח התובע היא כי "בכל אלה צידדו במעשי הנתבעים באופן המטיל עליהם אחריות להפרות שנעשו בספר שבהוצאתם ובאתר שבבעלות הנתבעת 3" (סעיף 105 רישא).
  2. אשר לטענה הדיונית, כי התובע לא פירט מספיק טענות אלה, מפנים באות כוח התובע לסעיפים מכתב התביעה, כאשר באות כוח התובע חוזרות ומבהירות בהודעה שהגישו עם הסיכומים כי הוא חוזר על טענותיו במהלך ההליך, לרבות הטענות שפירט בכתבי הטענות מטעמו. כן מפנות הן לסיכומיהן (סעיף 105 מציעתא).
  3. מול טענת הנתבעים כאילו הנתבעת 3 תיקנה את הקרדיט באופן מידי, מזכירות באות כוח התובע את טיעוניהן בסיכומי התובע ואומרות כי טענה זו אינה אמת (סעיף 105).
  4. את הטענות בפרק זה מסיימות באות כוח התובע באומרן כי "הפסיקה הטילה על מו"לים ומדפיסים אחריות להיות ערים לזכויות יוצרים ביצירות" (סעיף 105 סיפא, וההפניה לפסק הדין המוזכר שם).

י.23 התייחסות לטענות נוספות של הנתבעים

  1. לעניין עמדת אוניברסיטת בר אילן, מאחר ובית המשפט הבהיר בצורה חד משמעית שאין משמעות לעמדת האוניברסיטה לגבי הזכויות המוסריות של כהן, סבורות ב"כ התובע כי אין רלבנטיות לעמדת האוניברסיטה, שכן רק בית המשפט הוא הפוסק בעניין זה. בעקבות זאת הסכימו באות כוח התובע שלא להגיש מכתב המצוי בידיהן מאת ב"כ האוניברסיטה המציג את עמדתה העדכנית של האוניברסיטה (סעיף 106).
  2. כנגד טענת הנתבעים כי כהן אינו בעל דין ואינו יכול לשמש עד מומחה, וכי הגשת עדות מומחה מטעמו היא "בלתי חוקית ופסולה", טוענות באות כוח התובע כי מדובר באמירה לאקונית ללא ביסוס, שאין בה מאומה, וזאת לאור שיקול הדעת הרחב של בית המשפט בסוגיית עדות מומחה (סעיף 107 רישא).
  3. על כל פנים, ב"כ התובע מציינות כי התובע פרופ' כהן הוא "מומחה, מהגדולים בימינו, לנוסח המקרא ולכתבי היד של ימי הביניים", ולכן, לשיטתם הוא המומחה המתאים ביותר ליתן חוות דעת בעניינים שבמומחיות המתעוררות בתיק. כמו כן מוזכר פסק דין שבו הכירו בנסיבות בהן המומחה הוא האדם הנושא באחריות לאירועים נשוא התביעה (סעיף 107 סיפא).
  4. הנתבעים ציינו כי הספר זכה לאחרונה בפרס יצחק בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, לשנת תשע"ז. בעניין זה יש לתובע טענה דיונית כי מדובר בטענה עובדתית נוספת שלא הובאה ולא הוכחה במהלך ההליך ועל כן יש למוחקה מן הסיכומים. כמוכן לא הוצגו הנתונים אודות התשלום הכספי שקיבלו הנתבעים במסגרת הפרס, דבר שהינו הכנסה נוספת, שהניב להם הספר המפר. כמו כן נמנעה מן התובע אפשרות לחקור אותם בח"נ על משמעות הגשה לספר לפרס, וזאת כאשר מתקיים הליך משפטי. כמו כן לא יכלו לחקור את הנתבעים על משמעות הפרס מבחינת הפגיעה במוניטין וגזל המוניטין של התובע (סעיף 108).
  5. מאחר והנתבעים חזרו על "המעשה החמור של אביעד הכהן שציטט לראשונה בחקירתו מסמך שבו מאמר של כב' השופט" וזאת כאשר הדבר לא נכלל בתצהירו ולא הוצג במהלך עדותו. לטענת באות כוח התובע, בהעדר הזדמנות לבחון את המאמר ואת טענות פרופ' אביעד הכהן ביחס אליו, ולחקור אותו חקירה נגדית על עדותו בהתבסס על המאמר, אין, לשיטתן, ליתן משקל לעדותו בנקודה זו (סעיף 109).
  6. בהתייחסותן לטענת הסעדים המניעתיים המבוקשים בתביעה, טוענות באות כוח התובע כי מדובר בסעדים קבועים ולא בסעדים זמניים, ועל כן אין מקום לטיעוני הנתבעים מתחום הסעדים הזמניים, ולא מובן מדוע הן נדרשות לטענות בעניין מאזן הנוחות או המידתיות. לדברי באות כוח התובע, טענות אלה אינן רלבנטיות במסגרת התביעה העיקרית, אשר מתבררת בראיות של ממש, בניגוד להליך זמני שלפניו יש ראיות לכאוריות בלבד (סעיף 110).
  7. מול טענת "חוסר הסמכות" שהעלו הנתבעים – עמדת באות כוח התובע הן כי מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בסיכומים ודי בכך כדי לדחותה. על כל פנים, לשיטתן, בית המשפט אינו נדרש להכריע בהכרעה אקדמית אלא "הכרעה משפטית לפיה במסגרת חיבורם האקדמי הפרו הנתבעים זכויות מוסריות של התובע – להווי ברור ההבדל העצום בין שני אלה. כשם שתביעה העוסקת בהפרת זכויות יוצרים בציור אינה הופכת את ביהמ"ש הדן בה לפוסק בענייני אמנות, כך תביעה העוסקת בהפרת זכויות יוצרים במחקר האקדמי, אינה הופכת את ביהמ"ש לפוסק בעניינים אקדמיים. ביהמ"ש הנכבד אינו נדרש להכריע באיכותו האקדמית של מחקר הנתבעים תוספות הרמב"ן, אלא בהפרות שבוצעו במסגרתו!" (סעיף 111 סיפא; הקו במקור).

דיון

  1. המתווה הכללי לניתוח

יא.1 התשתית

  1. כמו בכל תיק, "גבולות הגזרה" נקבעים על ידי הצדדים עצמם.
  2. התובע הוא זה שמעלה לפני בית המשפט את טענותיו בכתב תביעתו. הנתבע מתגונן, ובכך ברור לבית המשפט מהו טווח המחלוקת.
  3. לפיכך, הבאתי את התוכן של כתב התביעה (פרק ג), של כתב ההגנה (פרק ד), ואף את כתב התשובה (פרק ה).
  4. הצגתי את תמצית ההליכים – כולל ניסיונות לפשרה שלא הניבו פרי (פרק ו) – והשקפתי על הראיות במבט על (פרק ז), כאשר עיקר העיסוק בראיות יובא בפרקי הניתוח להלן.
  5. מעבר לכתבי התביעה, ההגנה והתשובה, הנושאים החשובים לצדדים הוצגו בסיכומיהם: התובע (פרק ח); הנתבעים (פרק ט); ותשובת התובע (פרק י). הבאתי את הדברים, לעיתים קרובות, גם בציטוטים מלאים וארוכים, ויש שיאמרו – ארוכים מדי. אולם, מאחר ובזכויות יוצרים עסקינן, ובבעלי דין שהכתיבה היא לחם חוקם, ראיתי לנכון לפרט את טיעוניהם, ולהציגם במלואם, ובכך ניתן לכל אחד מהצדדים יומו בבית המשפט.
  6. על בסיס תשתית רחבה זו, ניתן לגשת לחלק הדיון של פסק הדין.

יא.2 הפרמטרים של תביעה אזרחית

  1. בלשון כללית וכוללנית, ניתן לומר כי דיון בתביעה אזרחית, מחייב התייחסות לפחות לשלושה פרמטרים עיקריים.
  2. ראשית, יש לבדוק את מעמדו של התובע וטענותיו ביחס לזכויותיו, אשר עליהן הוא מבקש להגן במהלך הדיון. אם לא הוכיח התובע את זכויותיו – תביעתו תידחה או תימחק. אם זכויותיו הוכחו, ניתן לעבור לשלב הבא.
  3. על בסיס זכויות התובע – בהנחה שהן הוכחו מבחינה עובדתית ומשפטית – יש לבחון, בשלב הבא, מהן טענותיו ביחס לפגיעה בזכויותיו: האם הוכחה פגיעה מבחינה עובדתית; האם פגיעה זו מוכרת בדין כפגיעה המזכה את התובע לתרופות או לסעדים; האם יש לנתבע הגנה המצדיקה פגיעה זו.
  4. לאחר שני שלבים אלה, בהנחה שהתובע עבר את שתי המשוכות הללו, ניתן לומר כי הסתיים בחיוב שלב האחריות או החבות. מאידך גיסא, אם אחת מן החוליות הללו לא הוכחה עובדתית או הדין אינו מאמץ את טענות התובע – תביעתו תידחה בשלב הזה.
  5. השלב הבא – בהנחה שנקבעה האחריות או החבות – עוסק בשאלה איזה מבין הסעדים או התרופות שהדין מאפשר לפסוק לטובת התובע, יוענקו לו, ואם כן, באיזה היקף. גם בנושאים אלה יש משקל רב לטענות ההגנה של הנתבע.
  6. פועל יוצא מכל הנ"ל הוא הפסיקתא שבה מוכרע הדין, וכלשון חז"ל אומר בית הדין את התוצאה של ההליך: "גמרו את הדבר, היו מכניסים אותם [את בעלי הדין – תוספת שלי – מ.ד.]. הגדול שבדיינים אומר: 'איש פלוני אתה זכאי' [או – תוספת שלי – מ.ד.] 'איש פלוני אתה חייב'" (משנה, מסכת סנהדרין, פרק ג, משנה ז).

יא.3 הפרמטרים של תביעה זו – תיאור תמציתי של הפרקים הבאים

  1. לאור הניתוח דלעיל, יובן דרך הצגת הדברים בחלק הדיון.
  2. מאחר ועוסקים אנו בנושא משפטי שאינו "שגרתי", ראיתי לנכון להציג את הביסוס המשפטי – הן במשפט הישראלי והן במשפט העברי – לזכויות היוצרים, בכלל, ולזכות המוסרית של היוצר (שהוא נשוא תיק זה), בפרט.
  3. לאחר מכן, יש לדון בשלב הראשון, כמו בכל תביעה אזרחית (ראה פסקה 750 לעיל), בשאלה מהן הזכויות של התובע. כאן אתייחס, בהרחבה, למעמדה של מהדורת מקראות גדולות הכתר, תפקידו של התובע במסגרת זו, והאם ניתן לראות בפעולותיו כעורך ומהדיר ראשי, כבעל הזכות המוסרית, כטענת התובע, או שמא יש לקבל טענות הנתבעים, כי אין לתובע זכות מוסרית כלל ועיקר, מאותם טעמים שפורטו בכתב הגנתם ובסיכומיהם.
  4. השלב הבא יוקדש לטענה של התובע – אותה מכחישים בתוקף הנתבעים – כי הנתבעים בספר ובתקליטור, הפרו את זכויותיו של התובע. לעניין זה, יש צורך להתייחס הן לעניין ההעתקה והסילוף והן לעניין הקרדיט. שוב, גם בנושאים אלה יש להתמודד, הן עם טענות התובע וראיותיו והן עם טענות הנתבעים וראיותיהם.
  5. השלב שלאחר מכן, יעסוק בשאלת הסעדים והתרופות (השווה: פסקה 753 לעיל). מאחר ובדיני זכויות יוצרים יש ייחוד, הן בסוגי הסעדים והן בגובה הפיצוי, מחייב הדבר דיון מפורט.
  6. לאחר מספר הערות והרהורים על תיק זה, תובא התוצאה המשפטית (פסיקתא), בדומה לסיום ההליך על פי המשפט העברי (ראה פסקה 754 לעיל). לאחר מכן, ומעבר לדין, אציע הסדר מעשי.
  7. זכות יוצרים ותכליתה

יב.1 סיווג זכות יוצרים במסגרת דיני הקניין

  1. מקובל לחלק את נכסיו של אדם, במסגרת דיני הקניין למקרקעין, מיטלטלין וזכויות (ראה, באופן כללי, את השער השלישי, סעיף 3.1 ואילך, עמ' 89 ואילך, בספרו של חתן פרס ישראל למשפט, פרופ' יהושע ויסמן, דיני קניין – חלק כללי (ירושלים, תשנ"ג-1993); להלן – "ויסמן, קניין כללי").
  2. במסגרת הזכויות, נכללים אלה: חיובים (זכויות שבהן ניתן להצביע על חייב מוגדר הכפוף לזכות); זכויות קניין שנוצרו ביחס לנכסים מוחשיים; קניינים רוחניים (ויסמן, קניין כללי, סעיף 3.148, עמ' 354).
  3. קניינים רוחניים אלה (intellectual property) כוללים את הסוגים הבאים: זכויות יוצרים; פטנטים; מדגמים; סימני מסחר; וכן מוניטין (שם).
  4. במסגרת הדיון בבסיס העיוני לקניין הפרטי, וזאת מעבר לתיאור הדין פוזיטיבי (ויסמן, קניין כללי, סעיף 1.2, עמ' 16), מזכיר פרופ' ויסמן מספר תיאוריות (התפיסה – סעיף 1.3, עמ' 16-18; התועלתית – סעיף 1.6, עמ' 20-23; הדין כמקור הקניין – סעיף 1.7, עמ' 23-26).
  5. לענייננו רלבנטיות שניים מהתיאוריות. תיאוריית העבודה מתוארת במילים אלה (ויסמן, קניין כללי, סעיף 1.4, עמ' 18-19; ההדגשה הוספה על ידי):

"תיאוריית העבודה גורסת כי לאדם זכות טבעית בפרי עמלו, וההכרה בזכות זו היא המונחת ביסוד הקניין הפרטי. הוגי הדעות שפיתחו רעיון זה אמרו כי מכיוון שלכל אדם זכות על גופו זכאי האדם אף למלאכת כפיו, וכאשר מלאכת כפיו מניבה נכס הופך העבד להיות בעל הנכס המגבש את פרי העבודה. לכך הוסיפו את הסייג שכזאת תהיה התוצאה כאשר העבודה הושקעה בנכס שלא היה בבעלות הזולת אלא נחלת הכלל, כאשר משקיע העבודה אינו נוטל לעצמו מפרי עבודתו מעבר למה שנחוץ לשימושו, וכשנותר די לצורכיהם של אחרים. לראיית פרי עמלו של האדם כקניינו גם היבט פסיכולוגי. האדם חש כלפי נכס מוחשי שהשיג בעמל כפיו, או כלפי יצירה רוחנית שהוא הגה אותה, כאילו הם 'שלו', כאילו הפכו להיות חלק מאישיותו".

  1. ובהמשך, לאחר שמזכיר פרופ' ויסמן את הביקורת שנמתחה על תיאוריה זו, הוא אומר כי התיאוריה האמורה "נותנת אותותיה עד היום בדיני הקניין. למשל, ההכרה בקניין הרוחני, כמו זכות יוצרים של מחבר יצירה, או זכות הפטנט של ממציא, מתבססת, בין השאר על ההנחה בדבר זכותו הטבעית של יוצר לפרי עבודתו" (שם, בעמ' 19; ההדגשות הוספו).
  2. תיאוריה נוספת שמעלה פרופ' ויסמן כבסיס עיוני לקניין הפרטי, היא: "תיאוריית ההגנה על חירויות האדם", אשר אודותיה כותב פרופ' ויסמן בספרו את הדברים הבאים (ויסמן, קניין כללי, סעיף 1.5, עמ' 20):

"תיאוריה זו גורסת כי רצון לעשייה בנכסים היא דרך לביטוי אישיותו של האדם, וכי ההגנה על רצון זה, על דרך של כיבוד הזכות בנכסים שביחס אליהם הביע האדם את רצונו, היא למעשה הגנה על אישיותו וחירויותיו. חירות השליטה בנכסים היא העושה אדם חופשי; אדם התלוי ברכוש שלאחר יש שליטה בו לא יוכל לחיות בחירות.

ביטוי בדין לגישה זו ניתן למצוא בנטייה לכלול את ההגנה על הקניין בין חירויות היסוד של האדם המנויים בחוקותיהם של עמים".

  1. בהערה 3 (שם) מפנה המחבר לסעיפים 3 ו-8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
  2. בניתוח המשפטי של הקניין הרוחני, מדגיש פרופ' ויסמן את ההבדל בין הזכות בחפץ לבין הזכות ביצירה, באומרו את הדברים הבאים (ויסמן, קניין כללי, סעיף 3.148, עמ' 354-355):

"אמנם, הקניינים הרוחניים באים לידי ביטוי באמצעים מוחשיים, כגון הבד שעליו צוירה תמונה, או נייר התווים שעליו חוברה מנגינה, ואולם, אין לזהות את הביטוי המוחשי של הקניין הרוחני עם הקניין הרוחני עצמי, שהוא ישות ערטילאית. כך, למשל, מכירת תמונה אינה מעבירה, בהכרח לידי הקונה, את זכות היוצרים בציור, שהוא של צייר התמונה; הזכות להכנת רפרודוקציות מן התמונה, השמורה לבעל זכות היוצרים, עשויה על כן להישאר בידי הצייר – בעל זכות היוצרים אלא אם כן העביר לרוכש התמונה גם את זכות היוצרים, וכן, יעלה באש בנייר תווים שעליו נכתבה מנגינה, לא תכלה האש את זכות היוצרים במנגינה, שקיומה נפרד מקיומו של נייר התווים".

  1. אחת מהתכונות המשותפות לקניינים הרוחניים, אף כי לא לכולם, היא היותם מוגבלים בזמן, שלא כמו בעלות בנכס מוחשי שהיא לצמיתות כל עוד הנכס קיים. כך, למשל, בזכויות יוצרים תוקף הזכות היא, בדרך כלל, 70 שנה לאחר מות היוצר (ויסמן, קניין כללי, סעיף 3.148, עמ' 355; בהערה 4, שם, מוזכר כמקור סעיף 1 לחוק לתיקון פקודת זכות יוצרים (מתן תוקף לתיקון מס' 3), תשל"א-1971; כיום לאחר ביטול הוראה חוקית זו, כלולה תקופת זכות היוצרים בסעיף 38 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007: "זכות יוצרים ביצירה תהא למשך חייו של היוצר וכן שבעים שנים לאחר מותו, בכפוף להוראות פרק זה".
  2. וכך מסביר פרופ' ויסמן את הגבלת הזכות בזמן (שם, בעמ' 355):

"הטעם להגבלת משך הקיום של הקניינים הרוחניים הוא המגמה שקנייני הרוח לא יהיו מונופול בידי היוצר אלא יהיו נחלת הציבור, שיהא רשאי להשתמש בהם באופן חופשי. בכדי שליוצר יהא תמריץ ליצור העניק לו המחוקק מונופולין על זכות השימוש ביצירתו לפרק זמן מוגבל שיהא בו די, להערכת המחוקק, כדי להניע את היוצר למאמץ הכרוך במעשה היצירה".

[לשלימות התמונה אביא את המשך דבריו של ויסמן (שם, בעמ' 355-356), אף שאינם חיוניים לתיק זה: "הסימן המסחרי, והמוניטין, לעומת קנייני הרוח האחרים, יכולים להיות לצמיתות כי המונופולין של בעל הסימן המסחרי, והמוניטין, אין בהם, בדרך-כלל, כדי לפגוע באינטרס ציבורי חיוני. זכותו של אדם להגנה על סימן מסחרי שבחר בו, או על המוניטין שבנה לעצמו, אינם שוללים מן הציבור, ברגיל, דבר שחיוני כי יהיה בשימוש חופשי"].

  1. דיון רחב יותר ומעודכן בסוגיות כלליות אלה מובא בספרו של ד"ר גיא פסח, "הבסיס העיוני להכרה בזכות יוצרים", משפטים, כרך לא (2) (תשס"א), עמ' 359 ואילך. לא ראיתי מקום להרחיב בנושא זה יתר על המידה. החפץ להעמיק – יוכל לעיין במאמר זה.

יב.2 המקורות החוקיים

  1. תיאור הרקע ההיסטורי לתחילת פיתוחם של דיני זכויות היוצרים, יובא בספרו של עו"ד טוני גרינמן, זכויות יוצרים, מהדורה שנייה מעודכנת על פי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (תל אביב, התשס"ט-2008; להלן: "גרינמן"), סעיף 1.2, עמ' 6 [ב"כ שני הצדדים התבססו רבות על ספרו בסיכומיהם, וספרו מצוטט לרוב בפסיקת בתי המשפט השונים בישראל]:

"... דיני הזכויות יוצרים המודרניים, כפי שאנו מכירים אותם היום, החלו להתפתח לפני כ-500 שנה בעקבות שני תהליכים היסטוריים: הרנסנס והתפתחות תעשיית הדפוס. בתקופת הרנסנס ומתוכו, צמחה ההכרה בערכה של היצירה הספרותית והאמנותית. המצאת מכונת הדפוס הדגישה את הפוטנציאל המסחרי שלה. היא אפשרה, לראשונה, שכפול רבתי של יצירות. התפתחות הדין הייתה איטית ומדורגת. היא התרחשה במסגרת שתי מערכות משפט עיקריות שונות, המערכת האנגלו-אמריקנית והמערכת האירופית-קונטיננטלית".

  1. העקרונות של החקיקה האנגלית בנושא זה באו לידי ביטוי בדרך המלך על חוק זכויות היוצרים, 1911 (הטלתו על ארץ ישראל), 1924, חוק זכויות היוצרים, 1911 ופקודת זכויות יוצרים.
  2. דברי חקיקה מנדטוריים אלה בוטלו בסעיף 68 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן: "החוק").
  3. חוק זה נכנס לתוקף בתוך 6 חודשים מיום פרסומו (סעיף 77), קרי: 25.5.2008.
  4. המעשים שמעלה התובע בכתב התביעה כנגד הנתבעים, בוצעו כולם לאחר מועד זה, ועל כן, ללא כל מגבלות, חל החוק החדש האמור.
  5. זכותו הנטענת של התובע מתייחסת ליצירה שנוצרה לפני יום תחילת החוק, אך על פי הוראות סעיף 78(א), הוראות החוק יחולו גם לגבי יצירה זו, בכפוף להוראות סעיף 78 (ב)-(י).
  6. אף לא אחד מב"כ הצדדים עורר את שאלת תחולת החריגים האמורים, וכל הדיון בסיכומים התבסס על הוראות החוק הנ"ל. אכן, ב"כ הצדדים הביאו פסיקה, גם כזו שהתבססה על הדין המנדטורי הקודם או על תיקוניו הישראליים, וגם לכך אתייחס במהלך המשך הדיון.

יב.3 זכויות יוצרים במשפט הבינלאומי

  1. סעיף 27(ב) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, 1948 קובע לאמור:

"כל אדם זכאי להגנת האינטרסים המוסריים והחומריים הכרוכים בכל יצירה מדעית, ספרותית, או אמנותית שהיא פרי רוחו".

  1. סעיף זה הוזכר וצוטט בפסיקה הישראלית, בנוסחו המקורי באנגלית (ראה רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חב' וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251, בעמ' 266, בין האותיות ו-ז (1993), מפי השופט יעקב מלץ, שלדבריו הסכימו הנשיא מאיר שמגר והשופט – כתוארו אז – מישאל חשין; להלן – "פרשת גבע").
  2. במישור הבינלאומי יש לזכור כי סוגיות שונות בתחום זכויות היוצרים זכו להסדר באמנות בינלאומיות, וזאת, ככל שהתפתחו האמצעים הטכנולוגיים של סרטים, תקליטים, מחשבים, אינטרנט ועוד.

יב.4 המעמד החוקתי

  1. כבר הזכרתי לעיל, כי סמוך לחקיקתו, הזכיר פרופ' ויסמן את סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כחל על זכויות יוצרים (ראה לעיל פסקה 768).
  2. וזה לשון סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:

"אין פוגעים בקנינו של אדם".

  1. יישום סעיף זה ביחס לזכויות יוצרים הובא בפרשת גבע הנ"ל.
  2. לאחר מכן, מוזכר רעיון זה בפסיקה פעמים לא מעטות. ראה, למשל, רע"א 6141/02 אקו"ם בע"מ, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוזיקה בישראל נ' תחנת השידור גלי צה"ל, פ"ד נז(2) 625, בעמ' 629, בין האותיות ד-ה, בפסקה 5, מפי השופטת דליה דורנר (2003); ע"א 326/00 עיריית חולון נ' אן.אם.סי מוזיקה בע"מ, פ"ד נז(3) 658, בפסקה 5, בעמ' 662, המשנה לנשיא (בדימוס) שלמה לוין, שלדבריו הסכימו השופט (כתוארו אז) אליהו מצא והשופטת טובה שטרסברג-כהן (2003); להלן: פרשת עיריית חולון); דברי השופט – כתוארו אז – אליקים רובינשטיין בע"א 9191/03 V&S Vin Spirt Aktiebolag ואח' נ' אבסולוט שוז בע"מ פ"ד נח(6) 869, פסקה 4.א, בעמ' 877 (והמקורות המוזכרים שם) (2004).
  3. מאחר ומדובר בזכויות יסוד, יש לבדוק את מידת איזונם מול זכויות יסוד אחרות ובהם חופש הביטוי וחופש העיסוק.
  4. לאחר ניתוח הפסיקה הישראלית, לרבות פרשת עיריית חולון, והתייחסות לספרות משפטית אמריקאית ופסיקה אמריקאית, אביא את דברי גרינמן (שם, סעיף 1.7, בעמ' 52):

"המסקנה, כי בחינת האיזון בין הזכויות המתנגשות צריך שתיעשה במעגל הפנימי, מתחזקת לאחר חקיקת החוק החדש, שכן ההנחה היא שבמסגרתו כבר ערך המחוקק איזון חדש ועדכני בין הזכויות ויצר את האיזונים הפנימיים הבאים לידי ביטוי במגבלות הקיימות בחוק על זכויות היוצרים. במיוחד ראוי לציון פרק השימושים המותרים בחוק החדש, ובפרט – ההיתר המורחב בדבר השימוש ההוגן. היתרים אלה הסיטו את נקודת האיזון בין זכויות היוצרים לבין חופש הביטוי והמידע, לכיוון החופש האחרון, יותר מאשר בעבר והם מפחיתים את החששות מפני פגיעה בחופש הביטוי והמידע".

[מעבר לתיאור הדין, מעלה גרינמן הרהורים אלה (שם, בעמ' 53): "עם זאת, הדיון באיזון בין זכות היוצרים לבין חופש הביטוי יימשך, ללא ספק. במסגרת דיון זה יש אכן לשקול את האינטרסים הציבוריים החשובים שאוזכרו לעיל. מאידך גיסא, אין להתעלם מכך שצמצום ניכר של זכויות היוצרים עלול לפגוע ביכולתם של יוצרים להתפרנס מיצירתם וכתוצאה מכך – בתמריץ ליצור. לכן, למרות שצמצום כזה ישחרר באופן מיידי מספר רב יותר של יצירות, או היבטים של יצירות לנחלת הכלל, הוא עלול, בסופו של דבר, להוביל לדילול המאגר התרבותי העומד לרשות החברה. עם זאת, אכן יש מקום לשקול בכל מקרה לגופו את הפרשנות הראויה של ההיתר החדש לעשיית שימוש הוגן, על מנת ליצור קטגוריות נוספות או רחבות יותר של שימושים מותרים ביצירות מוגנות, לעומת אלה שהוכרו בעבר. זאת, כדי לאפשר שימושים בעלי ערך חברתי גבוה, אשר מגשימים את תכליתם של דיני זכויות היוצרים ושאין בצדם פגיעה של ממש בעל זכות היוצרים, או בתמריץ שלו ליצור"].

  1. על כל פנים, מאחר וזכות היוצרים הינה זכות חוקתית, יש לתת לכך משקל רב ומשמעותי, גם לעניין פרשנות.
  2. ראוי לציין, כי בניגוד לרוב החקיקה האזרחית הישראלית, שנחקקה לפני שנת 1992, ועל כן חלים לגביה הוראות סעיף 10 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע במסגרת "שמירת הדינים", כי "אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד", הרי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, נחקק במסגרת הרקמה הנורמטיבית חוקתית השוררת במדינת ישראל מאז 1992 (מועד חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). לכך חשיבות רבה, גם בדיונים הפרטניים ביחס לפרשנות החוק, יישומו ונטלי הראיה.
  3. הזכות המוסרית במסגרת דיני זכויות היוצרים

יג.1 רקע

  1. מאחר ודיני זכויות היוצרים התפתחו על רקע הזכויות הכלכליות והחומריות, בעידן הדפוס ולאחריו כמוסבר לעיל, הזכות המוסרית התפתחה בשלב מאוחר יותר, בצרפת, בגרמניה במאה ה-18, כאשר שורשיה נטועים בתורת האישיות שפותחה על ידי אחדים מהפילוסופיה האירופית של התקופה ובראשם פרידריך וילהלם הגל ועמנואל קאנט, וזכתה להכרה באמנת ברן על הגנת היצירות הספרותיות והאמנותיות לשנת 1886, כולל התיקונים בסעיף 6א (ראה, גרינמן, כרך ב, סעיף 14.2 עמ' 824 ואילך, ובהרחבה, את מאמרו של פרופ' גד טדסקי, מאבות המשפט האזרחי הישראלי, אף הוא חתן פרס ישראל למדעי המשפט, וחבר האקדמיה הלאומית למדעים במאמרו "הקניין הרוחני וזכויות האישיות", משפטים, כרך י (תש"ם) עמ' 392-408). כבר במאמר זה מוזכרות הזכות לאבהות הרוחנית על היצירה (עמ' 393-394), הזכות לאי סילוף היצירה (עמ' 394-395). [כמו כן, יש במאמר התייחסות לשתי זכויות נוספות, שאינן רלבנטיות לענייננו: זכות ההצנעה (עמ' 396-397) וזכות היוצר כי היצירה שברשות הזולת תישמר (עמ' 397 ואילך)].
  2. וזה נוסח סעיף 6א לאמנת ברן, כפי שהוא מופיע בתרגום העברי לכתבי אמנה, 737, כרך 21, בעמ' 589:

"(1) ללא תלות בזכויות החומריות אשר למחבר, ואפילו לאחר שהועברו הזכויות האמורות לאחר, יהא המחבר זכאי לטעון לזכותו על היצירה כמחברה, ולהתנגד לכל סילוף, פגימה או שינוי אחר בה, או לכל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או שמו.

(2) הזכויות שהוענקו למחבר בהתאם לס"ק הקודם יקוימו, לאחר מותו, לפחות עד פקיעת הזכויות החומריות וישמשו בידי האנשים או המוסדות המורשים לכך בתחיקת הארץ שבה נתבעת ההגנה. אף על פי כן, אותן ארצות שתחיקתן, בעת אישרורן של הכתב הזה או בעת הצטרפו אליו, אינה מבטיחה, לגבי ההגנה שלאחר מות המחבר, את כל הזכויות שפורטו בס"ק הקודם, רשאיות לקבוע כי זכויות מסוימות מאותן זכויות יחדלו להתקיים לאחר מותו.

(3) אמצעי הפיצוי לשמירת הזכויות המוענקות לסעיף זה ייקבעו לפי תחיקת הארץ בה נתבעת ההגנה".

  1. תחילה, הוכנסה הזכות המוסרית לסעיף 4א לפקודת זכויות יוצרים, כפי שנקבעה בחוק לתיקון פקודת זכות יוצרים (מס' 4), התשמ"א-1981:

"(1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים.

(2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה.

(3) פגיעה בזכות לפי סעיף זה היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה.

(4) זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החמרית באותה יציאה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה, הועברה לאחר.

(5) בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה. אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

  1. על פי הפסיקה – כפי שמתאר גרינמן, סעיף 14.3, בעמ' 833-835 – הזכות שהוענקה ליוצרים התאימה לנדרש באמנת ברן, ואף מעבר לכך, כאשר לדבריו "נטו בתי המשפט לאכוף את הזכויות המוסריות באופן שהעניק לזכות המוסרית מעמד איתן בדיני זכויות היוצרים בישראל, בדומה למעמדו באירופה הקונטיננטלית" (שם, בעמד 834). ובהמשך, לאחר התייחסות לפסיקה נוספת, נאמר על ידו כי "הדברים העניקו לדיני זכויות היוצרים הישראליים, המושתתים על השיטה האנגלו-סקסית, גוון אירופי-קונטיננטלי מבורך" (שם, בעמ' 835).
  2. פרופ' יהושע ויסמן, שעמד בראש הוועדה להכנת הצעת חוק זכות יוצרים, תיאר במאמרו, "הזכות האישית (droit moral) בדיני זכות יוצרים", מחקרי משפט, כרך ז (תשמ"ט), עמ' 51-78, את המצב הנוכחי באותה עת (בהערה 1 סיפא, בעמ' 51, הביא את הספרות המשפטית בעניין זה בארץ, כולל מאמרו הנ"ל של פרופ' טדסקי), ניתח את סעיף 4א הנ"ל לפקודה תוך בדיקת מידת התאמתו לאמנת ברן הנ"ל (עמ' 53-54), והציג, בהרחבה את ההסדר המוצע, כאשר התמצית מובאת בסיכום המאמר, בעמ' 77-78 (למען הדיוק, נאמר בהערת הכוכבית בתחילת המאמר כי הדברים משקפים את עמדת המחבר בלבד).
  3. ראיתי לנכון להזכיר במסגרת הדיון ברקע לחקיקת הוראות החוק החדש בדבר הזכות המוסרית, שני מאמרים אלה: פרופ' יהושע ויסמן, "מעניין לעניין בזכויות יוצרים", הפרקליט, כרך מה, חוברת ב (תש"ס-תשס"א) עמ' 229-242; ד"ר גיא פסח, "הזכות האישית-מוסרית של היוצר ועקרון חופש הביטוי", בתוך: שלום לרנר ודפנה לוינסון-זמיר (עורכים), ספר ויסמן, מחקרי משפט לכבודו של יהושע ויסמן (ירושלים, תשס"ב-2002), עמ' 463-556.

יג.2 הוראות חוק זכות יוצרים בעניין הזכות המוסרית

  1. לאחר עבודות הכנה לא מועטות, הוצעה ע"י הממשלה הצעת חוק זכות יוצרים, התשס"ה-2005 (הצעות חוק 116, מיום יג תמוז התשס"ה (20.7.05)) אשר בדברי המוסבר כי היא מתבססת על אמנת ברן ואמנות נוספות ומטרתה "להחליף את החקיקה קיימת בחוק חדש ועדכני". במסגרת תיאור מטרת ההסבר, מוסבר כי הוא נועד ל"הגנה על יצירות, תוך איזון בין אינטרסים שונים, לטובת הציבור. האיזון נדרש בעיקר מהצורך ביצירת תמריץ הולם ליצירה, בדרך של הענקת זכויות כלכליות ביצירות, לבין הצורך לאפשר לציבור להשתמש ביצירות לשם קידום התרבות והידע, כל זאת תוך שמירה על חופש הביטוי וחופש היציאה, והבטחת תחרות חופשית והוגנת" (שם, בעמ' 116).
  2. "זכות מוסרית", מוסדרת בסעיף 47 להצעת החוק, כאשר בדברי ההסבר להגדרת "זכות מוסרית" בסעיף 1 (עמ' 116) מוסבר כי הזכות המוסרית היא זו אשר יש "ליוצר ביחס ליצירתו זכות האמורה היא זכות אישית של היוצר הנובעת מהקשר האישי המיוחד שבין היוצר ליצירתו".
  3. לאחר דיונים בכנסת ובוועדת הכלכלה (חלק מהדיונים מוזכרים בספרו של גרינמן: עמ' 843 הערה 110; עמ' 852 הערה 159; עמ' 854 הערה 166; עמ' 864 הערה 215; עמ' 866 הערה 219; עמ' 883 הערה 293) נחקק לבסוף, ביום 25.11.07, חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.
  4. לזכות המוסרית הוקדש פרק ז לחוק, שזה לשונו:

הזכות המוסרית – זכות אישית

45. (א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה; ואולם, לעניין יצירה שהיא גופן לא תחול הזכות כאמור בסעיף 46(1).

(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר.

מיום 7.8.2018

תיקון מס' 4

ס"ח תשע"ז מס' 2662 מיום 7.8.2017 עמ' 1201 (ה"ח 928)

זכות מוסרית מהי

46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –

(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;

(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".

  1. יש לקרוא סעיפים אלה, שהם תוכנו המלא של פרק ז לחוק, יחד עם הסעיפים שיובאו להלן, אשר כתובים בפרק הבא של החוק, הוא פרק ח, שכותרתו "הפרה ותרופות".
  2. סעיף 50 לחוק, שכותרתו "הפרת זכות מוסרית", קובע לאמור:

50. (א) העושה ביצירה פעולה הפוגעת בזכות המוסרית של היוצר, מפר את הזכות האמורה.

(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), עשיית פעולה ביצירה הפוגעת בזכות המוסרית האמורה בסעיף 46(2) אינה מהווה הפרה של הזכות האמורה, אם הפעולה הייתה סבירה בנסיבות העניין, ולעניין גופן – גם אם הפעולה נעשתה בהתאם להוראות סעיף 28ב.

(ג) לעניין סעיף קטן (ב), רשאי בית המשפט להתחשב, בין השאר, באלה:

(1) אופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה;

(2) אופי הפעולה ומטרתה;

(3) יצירתה של היצירה על ידי העובד במסגרת עבודתו או לפי הזמנה;

(4) המקובל בענף;

(5) הצורך בעשיית הפעולה לעומת הפגיעה שנגרמה ליוצר כתוצאה ממנה".

  1. הוראה נוספת הרלבנטית גם לתיק זה היא זו הכלולה בסעיף 51 לחוק, שכותרתו "הפרה עקיפה של זכות מוסרית", ואשר בו נכללו הוראות אלה:

51. העושה אחת מהפעולות האלה בעותק של יצירה, שיש בו משום הפרה של הזכות המוסרית האמורה בסעיף 46(2), למעט בבניין או במבנה אחר, מפר את הזכות המוסרית, אם בעת ביצוע הפעולה ידע או היה עליו לדעת כי יש בעותק משום הפרה כאמור:

(1) מכירה או השכרה, לרבות הצעה או העמדה למכירה או להשכרה;

(2) החזקה למטרה עסקית;

(3) הפצה בהיקף מסחרי;

(4) הצגה לציבור בדרך מסחרית".

  1. סעיף 52 לחוק קובע כי הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית היא עוולה אזרחית, להורות פקודה הנזיקין (נוסח חדש) יחולו עליה, ושינויים המחייבים, ובכפוף להוראות החוק.
  2. בסעיף 53 לחוק, נקבע כי "בתביעה בשל הפרת זכות יוצרים זכאי התובע לסעד בדרך של צו מניעה, אלא אם גן מצא בית משפט כי קיימים טעמים המצדיקים שלא להורות כן".
  3. תחת הכותרת "פיצויים בלא הוכחת נזק", נקבעו הוראות אלה בסעיף 56 לחוק.

56. (א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.

נזק

(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) היקף ההפרה;

(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;

(3) חומרת ההפרה;

(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;

(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;

(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;

(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;

(8) תום לבו של הנתבע.

(ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.

(ד) השר רשאי, בצו, לשנות את הסכום הקבוע בסעיף קטן (א).

  1. אחד מן הסעדים המוסדרים בחוק, שעניינו "דין וחשבון", מקנה לבית המשפט את הזכות לחייב את הנתבע במתן דין וחשבון לתובע לגבי פרטי ההפרה (סעיף 57).
  2. תחת הכותרת "מפר תמים" נקבע בסעיף 58 לחוק כי אם "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרים, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
  3. הוראה מיוחדת המתייחסת לזכויות יוצרים, ואשר היא מונה "טיפול בעותקים מפרים", היא הכותרת של סעיף 60 לחוק, שזה לשונו.

60. (א) בסיום הדיון בתובענה בשל הפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, לאחר ששקל בין השאר את חומרת ההפרה ואת עניינו של אדם אחר הנוגע בדבר שאינו צד לתובענה, להורות על –

(1) עשיית פעולה לגבי עותקים מפרים שמטרתה למנוע נזק מבעל זכות היוצרים, ובכלל זה העברת הבעלות באותם עותקים לידי התובע אם ביקש זאת, או השמדתם; ואולם הורה בית המשפט על העברת הבעלות כאמור, רשאי הוא, אם מצא כי התובע עשוי לעשות שימוש בעותקים המפרים, לחייבו בתשלום כפי שיקבע;

(2) עשיית פעולה בנכסים ששימושם העיקרי והמרכזי היה לייצורם של העותקים המפרים שמטרתה למנוע את המשך הפרתה של זכות היוצרים שבה דן בית המשפט או הפרה אחרת של זכות יוצרים.

(ב) בעל דין המגיש בקשה לבית המשפט להורות כאמור בסעיף קטן (א), יודיע על כך למשטרת ישראל, בדרך שקבע השר, ובית המשפט לא ידון בבקשה בלי שנתן למשטרת ישראל הזדמנות לטעון את טענותיה.

(ג) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לעניין עותק מפר המצוי בידי אדם שלא הפר בעצמו את זכות היוצרים, והכל בכפוף להוראות סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968, ואולם אם הוראות הסעיף האמור חלות עליו, לא ישתמש אותו אדם בעותק המפר לשם מסחר בו".

  1. מאחר ומדובר בחוק חדש יחסית, הפסיקה ביחס אליו מועטת, התבססו באי-כוח הצדדים על הפרשנות של הוראות החוק בספרו של גרינמן, שהקדיש לחוק המוסרית פרק שלם בספרו, הוא פרק 14 (עמ' 823-885), ובמסגרת זו הוא גם עוסק בשאלה איזה פסקי דין שניתנו על פי החוק הקודם, חלים ביחס להוראות החוק החדש.
  2. מאחר ופרק זה הנו פרק כללי המתאר את המסגרת המשפטית, לא אביא את הניתוח של הסעיפים. עניין זה ייעשה, בכל אחד מן הנושאים, במקומו המתאים, בפרקים הבאים.
  3. המשפט העברי

יד.1 מבוא

  1. בתחום דיני הקניין של המשפט האזרחי, הנושאים "הקלאסיים", כגון: מכר, שכירות, משכון, זכו להתייחסות נרחבת במשפט העברי, החל מן המקרא, משנה, תלמוד, פרשנות של ראשונים ואחרונים, הקודיפיקציה וספרות השו"ת. לפיכך, בפסיקה הישראלית מצויים דיונים נרחבים בסוגיות כאלה ואחרות של המשפט העברי, על בסיס החומר האמור.
  2. לא כן דיני זכויות יוצרים. כפי שאראה להלן גם אם ניתן למצוא להם מקור רעיוני, כזה או אחר, בספרות התלמודית, עיקר עניינם של זכויות יוצרים הוא בספרות השו"ת במאות השנים האחרונות, במיוחד לאחר המצאת הדפוס.
  3. וכך מסביר הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז"ל (רוסיה, 1888 – ירושלים, 1959, שכיהן כרב האשכנזי של ארץ ישראל משנת 1936, ולאחר מכן מאז ייסוד המדינה ועד לפטירתו), את הסיבה לכך שהמקורות ההלכתיים ביחס לזכויות יוצרים מצויים בספרות השו"ת הרבנית, ולא במקורות התלמודיים (הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, המוסדות העיקריים של המשפט העברי, כרך א, דיני קניינים (תירגם וערך משה הרשקוביץ), ראשון לציון, 2016; זה תרגום של הספר המקורי שנכתב באנגלית The Main Institutions of Jewish Law, את הכרך הראשון בשנת 1936, ואת הכרך השני בשנת 1939; אני מצטט את האמור בתרגום העברי, בעמ' 198-199):

"אין בתלמוד כל התייחסות ישירה לזכות מסוג זה. למעשה, לא הייתה יכולה להיות כל התייחסות מסוג זה, מאחר שבמשך מאות השנים הרבות שבהן יצרה התורה, במשמעות הרחבה ביותר של המונח, את המרכיב העיקרי של הלימוד, היה איסור על העלאת התורה שבעל-פה על הכתב, ומה שכן הועלה על הכתב העלאתו נעשתה בפרטיות מוחלטת והוא נשמר כמגילה סודית, מגילת סתרים. ופרט לזאת, אין זה בטוח כלל שהחכמים הקדומים תמכו בהגנה שכזאת, מאחר שהם לא העניקו כל הגנה כנגד תחרות לחכמים הדגולים ולסופרים של המגילות הקדושות, משום שהמוטו שלהם היה 'קנאת סופרים תרבה חכמה' (בבא בתרא כא ע"ב). אנו שומעים על מורים מסוימים שהתרעמו ביותר על העובדה שמישהו סיפר על אמירות מסוימות שלהם בלא להזכיר את חיבורן על ידיהם, אולם התרעמות זו נבעה ממניעים שלא היה בינם לבין התביעה של זכויות קנייניות ולו דבר".

יד.2 מחקרו של פרופ' רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים

  1. בספרות המחקרית של המשפט העברי בדור האחרון, "זכות היוצרים" בסוגייתנו, נתונה למחקרו החלוצי של פרופ' נחום רקובר, אף הוא חתן פרס ישראל, בתחום הספרות התורנית, זכות היוצרים במקורות היהודיים (ספריית המשפט העברי, ירושלים, תשמ"א-1991); להלן – "רקובר"). ספר זה (כמוסבר בהקדמה, עמ' 9), מבוסס על שני מחקרים שערך פרופ' רקובר בהיותו היועץ למשפט עברי במשרד המשפטים: מקורות לעקרון זכות היוצרים (תש"ל); ה"הסכמות" לספרים כיסוד לזכות היוצרים (תשל"א). פרופ' רקובר מזכיר מחקר קודם של פרופ' זאב פאל, הקניין הרוחני בדיני ישראל (ירושלים, תש"ז). כמו כן הזכיר שהרב הרצוג בספרו על המוסדות של המשפט העברי [ראה: קטע שצוטט לעיל בפסקה 814] דן בנושא זה (ראה: רקובר, שם, בעמ' 9). אולם, ספרו של פרופ' רקובר, הוא המקיף ביותר, וכולל את המקורות הרבים ביותר, לסוגיהם ולמיונם.
  2. בשנים האחרונות, נכתבו מאמרים ומחקרים נוספים – כאשר כולם מצטטים ומתבססים על ספרו הנ"ל של פרופ' רקובר – וכן שו"תים ופסקי דין של חכמי דורנו, בסוגיות שונות הקשורות לזכות יוצרים, כאשר גם חלק מחכמי ההלכה, בני דורנו, מביאים את ספרו האמור של פרופ' רקובר. ראה, למשל, הרב עזרא בצרי, "זכות יוצרים" תחומין, כרך ו (תשמ"ה), עמ' 169. זה פסק דין שניתן בתיק בוררות 3575/מב בבית הדין הרבני בירושלים בחודש שבט תשמ"ד. הרב עזרא בצרי שימש אב בית דין באותו תיק. בראשית פסק הדין, לאחר הצגת טיעוני הצדדים, כותב הדיין הרב בצרי: "סימוכין הביאו הצדדים מחוברת מקורות לעקרון זכות יוצרים, חוברות ג ו-ט לפרופ' רקובר במשרד המשפטים" (שם, בעמ' 170); הרב זלמן נחמיה גולדברג "העתקה מקסטה ללא רשות הבעלים", שם, בעמ' 185; הרב נפתלי בר אילן, "העתקת ספרים או קסטות", תחומין, כרך ז (תשמ"ו), עמ' 360 ותשובת הרב זלמן נחמיה גולדברג "תנאי ושיור בהסכמים (תשובה להשגה)", שם, בעמ' 368; הרב אליה כץ, "זכות יוצרים", תחומין, כרך ח (תשמ"ז) עמ' 259; הדיין הרב צבי יהודה בן-יעקב, "שם מסחרי ומוניטין", תחומין, כרך יח (תשנ"ח), 221; הרב שלמה אישון, "הורדת שירים מהאינטרנט", תחומין, כרך כד (תשס"ד), עמ' 96; הרב חיים נבון "זכויות יוצרים בהלכה", צהר, כרך ז (תשס"א); הרב שלמה אישון "זכויות יוצרים בהלכה (תגובה למאמרו של חיים נבון)", צהר, שם; הרב ד"ר מיכאל אברהם, "גניבת דעת וקניין רוחני", תחומין, כרך כה (תשס"ה), עמ' 350; הרב סיני לוי, "פיצוי ללא הוכחת נזק על הפרת זכויות יוצרים", תחומין, כרך לב (תשע"ב), עמ' 233.

יד.3 אמרות רעיוניות במקרא ובמקורות חז"ל, כמקור לדיני זכויות יוצרים

  1. פרופ' רקובר מזכיר בספרו – ואחריו הלכו גם אחרים – אמרות רבות, במסגרת ספרות חז"ל שניתן מהם להסיק את הרעיון העומד ביסודם של זכויות היוצרים.
  2. המקור הראשון המובא על ידי פרופ' רקובר (עמ' 17), הוא בנבואתו של ירמיהו הנביא (ירמיהו, פרק כג, פסוק ל): "לָכֵן הִנְנִי עַל הַנְּבִאִים נְאֻם ה' מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ:".
  3. על המשנה במסכת סנהדרין, פרק יא, הדנה בנביא השקר המתנבא על מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו, אומר התלמוד הירושלמי (מסכת סנהדרין, פרק יא, הלכה ה) את הדברים הבאים (תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סנהדרין פרק יא): "המתנבא מה שלא שמע – כצדקיה בן כנענה; ומה שלא נאמר לו – כחנניה בן עזור. רבי יהושע בן לוי אמר: חנניה בן עזור נביא אמת היה, אלא שהיה לו קיבוסת, והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון, ויורד ומתנבא בשוק התחתון". פרופ' רקובר מזכיר את פירושו של שאול ליברמן, הגורס את שתי המלים כמילה אחת "לוקיבוסת", ולדבריו מדובר בשיבוש המילה "לוגקליפטיס") שהוא גונב דברים, פלאגיאטור.
  4. פרופ' רקובר מזכיר כי השופט האנגלי, לורד אטקינסון, "כיוון אפוא לדעתם של גדולינו, כשקבע בפסק דינו בשנת 1923, כי הבסיס המוסרי לזכות היצרים הוא בדיבר "לֹא תִּגְנֹב" שבעשרת הדברות" (ספר שמות, פרק כ, פסוק ג) (שם, בעמ' 18, ובהערה 10 מובא האזכור המלא של פסק הדין).
  5. בהתאם לגישה זו מובאים גם דברי יוסף בן מתתיהו, המשבח את משה רבינו, בכך שלא העלים את שמו של יתרו כמי שנתן עצה בדבר הקמת מערכת בתי המשפט, ושלא העלים את בעלותו של בלעם על נבואותיו (רקובר, שם, בעמ' 18-19).
  6. אמרת חז"ל ידועה המופיעה במסכת אבות, מוזכרת אף היא בספרו של רקובר כאחת הדוגמאות למקורות הרעיוניים של זכויות יוצרים. וכך נכתב במשנה, במסגרת תיאור מעלותיו של הלומד תורה (משנה, מסכת אבות, פרק ו, משנה ו): "...והאומר דבר בשם אומרו, הא למדת, שכל האומר דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם, שנאמר: 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'".

הסיפור ידוע: תחילה מסופר (אסתר, פרק ב, פסוקים כא-כג): "בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ: וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי: וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא וַיִּתָּלוּ שנייהם עַל עֵץ וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ". לאחר התפתחות העלילה, ולאחר המשתה הראשון של אסתר, אחשוורוש והמן, מספרת המגילה (אסתר, פרק ו, פסוקים א-ב): "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:". בעקבות זאת (אסתר, פרק ו, פסוק ג): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר". משהופיע המן, וענה למלך מה צריך לעשות למי שהמלך חפץ ביקרו (בחושבו על עצמו), הורה לו המלך לעשות כן למרדכי היהודי. המן ביצע את הוראת המלך (אסתר פרק ו, פסוקים יא-יג) "וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ: וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". זו הייתה התפנית בעלילה, ובעקבות האירועים שלאחר מכן, נתלה המן, והיהודים ניצלו.

  1. [לאחרונה ממש, ביום יא אלול תשע"ח (22.8.18), ניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה פסק דין (ע"ע 2664-04-17, מדינת ישראל – משרד החינוך הממונה על הגמלאות ממשרד האוצר נ' נחמה יוחאי), שבו התחיל השופט אילן סופר את פרק ההכרעה בהבאת מקורות מדברי חז"ל בדבר החשיבות של אמירת דברים בשם אמרם, ואף ציטט דברים אלה שהובאו לעיל ממסכת אבות וממגילת אסתר ומדברי פרופ' רקובר (שם, בפסקה 22)].
  2. בדברי האחרונים, יש התייחסות "משפטית" לסיפור: האם אסתר סיפרה לאחשוורוש על כך שמרדכי גילה את שני המתנקשים, ביוזמתה, או בהסכמת מרדכי, או בניגוד להסכמתו. הרב יהונתן אייבשיץ (קרקוב, 1690 – גרמניה, 1764) כותב בספרו יערות דבש, חלק ב, סוף דרוש ו, את הדברים הבאים: "אך לא רצה בזה [מרדכי] לקבל גמול מאחשורוש, ולכך לא אמר למלך, וצוה לאסתר שלא תגיד למלך בשמו, כדי שלא יקבל שכר על כך. ואסתר עברה על פיו, כי לא חפצה לעבור מבלי להגיד בלתי שם אומרו, ואמרה למלך בשם מרדכי, וכי ציוה עליה אשר לא תגיד" (רקובר, שם, בעמ' 47). פרופ' רקובר מביא את התייחסות הרב חיים פלאג'י (1788-1868), רבה של אזמיר, המתייחס לדברי הרב יהונתן אייבשיץ וכותב כדלקמן: "וכן ראיתי להרב 'יערות דבש' ח"ב סו"ד [=סוף דרוש] ב, שכתב, דאפי' שציוה האומר שלא יאמרו משמו, כי אינו רוצה להתפאר או שאינו חפץ לקבל שכר, אפי"ה [=אפילו הכי, כך] חייב לגלות שם אומרו, יע"ש [=יעויין שם] (מובא אצל רקובר, שם, שם). ומסיק הרב פלאג'י: "ולפי זה אתי שפיר לישנא דמתניתין דנקטו [=יפה הלשון שנקטה המשנה]: 'הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו', ה'כל' – לאתויי [=לרבות] אף באופן זה. ושפיר מביא ראיה מאסתר דכך היה. ויוצא מזה דהממציא ספר ולא הזכיר שמו, אם בא אחר וגילה מי בעל הדברים – אין חשש, ואדרבא מצוה קא עביד [=הוא עושה]" (מובא אצל רקובר, שם, בעמ' 47-48; ובהערה 21 הוא מצטט את סעיף 42 לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, שבו נקבע כי "התנאה שלפיה מוותר הממציא על הזכות לדרוש ציון שמו – אין לה תוקף". לעומת זאת, סעיף 4א לפקודת זכות יוצרים [הסעיף מצוטט במלואו בפסקה 793 לעיל] אינו שולל במפורש את אפשרות הוויתור. ואוסיף, כי כיום על פי סעיף 45 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 [המצוטט במלואו בפסקה 800 לעיל] הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר גם אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר.
  3. מסיפור זה ומהאמירה שבמסכת אבות, מובאים דברי רבי יוחנן המשתמש במונח "גזל" ביחס למי שאינו אומר דבר בשם אומרו, וזאת בהתבסס על פסוק (משלי, פרק כב, פסוק כב): "אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא" (רקובר, שם, עמ' 20-21; אף זאת הובא על ידי השופט סופר בבית הדין הארצי לעבודה, כאמור בסיפא של פסקה 821).
  4. במקורות חז"ל, מכונה מי שאינו מביא את דברי בעל השמועה כ"גנב" (שם, עמ' 22-23), ומי שמחליף דברי תנא בתנא אחר, עובר בלא תעשה של (דברים, פרק יט, פסוק יד): "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ" (רקובר, שם, עמ' 23 ואילך, והמקורות המוזכרים שם, ו"הסנקציות העונשיות" מובאות בעמ' 27).
  5. ובעניין הקרוב אלינו, תחת הכותרת "ייחוס ספר למי שלא כתבו", מובאים דיונים על מי שביקש לייחס את ספר הזוהר לאחר מאשר הרשב"י (רקובר, שם, בעמ' 29 ואילך).
  6. ביטויים אחרים הלקוחים מדברי חז"ל הם: "המתעטף בטלית שאינה שלו"; "המתקשט בנוצות של אחרים" (עמ' 38 ואילך). בהמשך, מביא פרופ' רקובר, את דברי רבי ישעיה לוי הורביץ (1560-1630), בספרו שני לוחות הברית, מסכת שבועות (דף קפג, עמ' ב, בדפוס אמסטרדם תנ"ח): "גדול שיאמר דבר בשם אומרו ולא יגזול דעת האומרו, כי גזילה זו יותר מגזלת ממון... ומה מאוד גדול עבירה זו בעיני, האומר פשט הכתוב בספר, או אשר שמע, ולא מזכיר שם האומר או הכותב" (רקובר, שם, בעמ' 39; ובהערה 88 מצוטט קטע שנכתב 300 שנה לאחר מכן בספר על זכויות יוצרים שבו מובא רעיון זה. פרופ' רקובר מציין בסוף ההערה האמורה כי על דברים אלה הסתמכה השופטת הדסה בן עתו [שלדבריה הסכימו, עם הערות, השופט משה ביסקי (לימים, שופט בית המשפט העליון), אשר באותה נקודה בדעת מיעוט היה השופט מרדכי בן דרור] בפסק דינה בע"א (תל אביב) 779/97 אקו"ם בע"מ, אגודת קומפוזיטורים נ' חברת אהרון ברמן אמרמן בע"מ פסמ"ח, תש"ם (1) 441 "כשהיא מציעה לפרש פירוש נדיב כל חוק הבא לסייע ליוצרים לשמור על זכויותיהם כנגד מי שמבקש להשתמט מתשלום").
  7. פרופ' רקובר, מצטט, בהמשך הדיון בנושא זה (שם, בעמ' 43), את ספרו של רבי שמואל לנדא (בנו של רב יחזקאל לנדא בעל הנודע ביהודה, ששימש אחר פטירת אביו כראב"ד בפראג, ונפטר בשנת 1838), אהבת ציון, דרוש תשיעי, ד"ה "לפי האמור" וד"ה "מה יקר", אשר דן "במכשול אשר אי אפשר לעם הארץ להיכשל בו... כגון: שמתלבש בטלית שאינו שלו ומתכבד בדברי תורה אשר לא עמל בו וגזל את זולתו". ואלה דבריו: "והנה יש אדם ויש קוף שרוצה לדמות לאדם... כי יש למדן היגע בתורה ולומד לשמה... וזוכה לדברים הרבה לחדש חידושים ולומר ברבים; נגד זה יש מתעשר ואין כל, לא למד ולא לימד ומתנשא על עצמו שלמד הרבה וחידש חידושים, מתלבש בטלית שאינו שלו וגונב דעת הבריות להתגאות ולהתפאר במה שאין בו, לא מיניה ולא מקצתו, וגוזל את החיים והמתים. ואמנם בודאי לא יגנוב מה ששמע מלומדים שבעירו, כי כל אחד יכיר את שלו, אבל הוא גונב מה ששמע בהם לומדים מעיר אחרת... ואנשים כאלו מכבים אור התורה, כי בעבור זה אין יתרון לחכם מן הכסיל".
  8. פרופ' רקובר מזכיר אמרה חסידית (המופיעה במקורות המוזכרים בהערה 112, בעמ' 44), אשר "דורשת" את הפסוק בספר דברים פרק יז, פסוק ד, "וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל", לעניין מי שגונב דברי תורה: "אם 'ְהֻגַּד לְךָ' דבר תורה, ואתה 'ְשָׁמָעְתָּ' את הדבר הזה ואחר כך 'דָרַשְׁתּ' את הדבר הזה בשמך ולא בשם אומרו, אף על פי ש'אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר' לאמִתה של תורה, עם כל זאת 'נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל', לגנוב מאחר דבר תורה, לאמור בשמו'".
  9. כדי לעמוד על עוצמת החשיבות של זכות היוצרים, ועל עמדתם של חכמי ההלכה בתקופת האחרונים בסוגיה זו, מביא פרופ' נחום רקובר (שם, עמ' 49), את השאלה שהובאה בפני הרב חיים סופר, אב בית דין בעיר מונקאטש (נפטר ב-1886) (שו"ת מחנה חיים, חלק ב, על חושן משפט, סימן מט), בעניין סופר סת"ם ש"גנב תורת אחרים והתלבש בו", האם "לפסול ספריו ותפילין ומזוזות שכתב הסופר", כמו דינו של גנב "רגיל", אשר לפי ההלכה היהודית, פסול מלכתוב ספרי תורה ומזוזות. בתשובתו הביע הרב חיים סופר את דעתו, לפיה (מצוטט אצל רקובר, שם, בעמ' 49-50): "אם אחר מתלבש בתורת חבירו ולא אומר בשם אומרו – הוא גנב, הגם ש'זה נהנה וזה לא חסר' [על סוגיה זו, בהקשר רחב יותר, ראה מש"כ, השימוש לרעה בזכות במשפט העברי – כופין על מידת סדום (מכון משפטי ארץ, תש"ע-2010)]. אטו [=וכי] יש רשות ליקח דבר של חבירו שלא מדעתו להנות בו, חוץ אם הוא דבר שאין בעל הבית מקפיד בו?! ומי הוא זה ואיזהו אשר יחפץ שלא להקפיד שהוא יעמול בלמעלה מן השמש, ומי שלא עמל בה יתענג בו?! וכיון שיש הקפדה בו – גזל הוא, ועיי' חו"מ סי' שס"ג". ומסביר פרופ' רקובר כי לדעתו של המשיב, כיוון שחידושי התורה הם של חברו, וחברו מקפיד על כך, הרי מי שמייחס אותם לעצמו – הוא "גנב" (שם, בעמ' 50; והוא מזכיר ראיה נוספת של המשיב הרב סופר, "דשייך בחכמה – 'גזילה'", מדברי הגמרא במסכת סנהדרין, דף נט, עמ' א, שבו נקבע כי גוי שלמד תורה חייב בתורת גזלן; וראה בהערה 129, שם, המפנה לתורה תמימה על בראשית, פרק ב, פסוק טז, אות לט. וראיתי לנכון לצטט את דברי התורה תמימה במלואם: "וצריך באור לדעת רמב"ן, למה חשבו חז"ל מצות גזל ביחוד ולא כללוה בכלל מצות דינין? וקצת י"ל ע"פ מ"ש [יש לומר על פי מה שכתוב] בסוגיא סנהדרין נ"ט א': 'נכרי שעוסק בתורה – חייב מיתה דכתיב [ספר דברים, פרק לג, פסוק ד]: 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' – לנו מורשה ולא להם. ופריך [=ושאל]: 'למה לא חשיב זה במצות שנצטוו ב"נ [בני נוח]? ומשני הא קתני [=ומתרץ, שזה שנאמר] 'גזל', כלומר: דגם [=שגם] זה הוא מין גזל, שגוזל הזכות הניתן לישראל. הרי מבואר, דגזל שייך גם בדבר רוחני, ולא רק בדבר ממון, ולכן, נקט גזל ביחוד...".
  10. פרופ' רקובר מוסיף כי מחבר התשובה, בהמשך דבריו מצמצם את האיסור לתלמיד חכם בלבד "הנהנה משל חבירו שלא ברשותו; אבל מי שהוא בור, שלא נהנה מן דברי תורה כלל, רק עושה מעשה קוף בעלמא, שהעתיק האותיות וחתם שמו בחוץ – לא נקרא גנב, כי לא לקח מחבירו ולא נהנה בה בחכמת תורת חבירו, כי לא נמצא בידו וברשותו מאומה מן הגניבה...". ומסקנת המשיב, אליבא דפרופ' רקובר היא, כי "מעשה הגניבה אינו בהעתקת הדברים, אלא בהנאה מן החכמה". בסיום התייחסותו לתשובת המשיב, אומר פרופ' רקובר, כי "אין הוא נקרא 'גנב' אלא אם נהנה מן החכמה עצמה, ולא מתועליות אחרות הנובעות מכך, כגון שנתכבד כתוצאה משימוש בחכמתו של חברו" (שם, בעמ' 50).
  11. הפרק השלישי של ספרו של פרופ' רקובר (עמ' 67 ואילך), נושא כותרת "גניבת דברי תורה", ובתחילת הפרק הוא מסביר, כי השאלה שעלתה לפני חכמי ההלכה הייתה: "באיזו מידה שיקול בדבר ערך לימוד תורה, יש בו כדי להתיר דברים האסורים בדרך כלל. האם מותר לו לאדם ללמוד תורתו של אחר בלא קבלת רשות ממנו?" (שם, בעמ' 67).
  12. תחילה, מובא הסיפור הידוע על הלל הזקן שלמד בבית המדרש של שמעיה ואבטליון, תמורת תשלום, וכאשר פעם אחת לא מצא להשתכר, עלה וישב על פי הארובה כדי לשמוע את דבריהם. ירד שלג ולמחרת בבוקר מצאוהו והושיבוהו כנגד המדורה ואמרו כי ראוי לחלל עליו את השבת (מסכת יומא, דף לה, עמ' ב). כדרכם של משפטנים, מנתח פרופ' רקובר את הסיפור ואומר: "ברם, אין הוכחה ממעשה זה, שמעשהו של הלל היה שלא ברשות. הרי השומר דרש תשלום בעד כניסה לבית המדרש, ולא בעד הקשבה לדברי תורה דרך הארובה" (שם, שם).
  13. בהמשך (עמ' 67 ואילך), מתייחס פרופ' רקובר לתוספתא, בבא קמא, שם נמנו שבעה סוגים של גנבים (תוספתא, מסכת בבא קמא, מהדורת הר"ש ליברמן, פרק ז; הקווים הוספו על ידי):

"ח. שבעה גנבין הן:

הראשון שבכולם – גונב דעת הבריות, והמסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו, והמרבה לו בתקרובת ויודע לו שאינו מקבל, והמפתח לו החביות שמכורות לחנוני, והמעויל במידות, והמשקר במשקלות, והמערב את הנידה בתלתן ואת החומץ בשמן, אע"פ שאמרו אין השמן מקבל דלוס, לפיכך, מושחין בו את המלכים. ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה – היה גונב. שכל הגונב דעת הבריות, נקרא 'גנב', שנ' [=שנאמר, ספר שמואל ב, פרק טו, פסוק ו]: 'וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל'. מי גדול: גונב או ניגנב? הוי או' [=אומר]: ניגנב, שיודע שנגנב, ושותק.

ט. וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני, בקשו לגנוב דעת העליונה, שנ' [=שנאמר; שמות, פרק כד, פסוק ז]: 'וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'. כביכול, נגנב הוא להם. ת"ל [=תלמוד לומר; דברים, פרק ה, פסוק כו]: 'מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם'. אם תאמר שאין הכל גלוי לפניו, והלא כבר נאמ' [=נאמר; תהילים, פרק עח, פסוקים לו-לז]: 'וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ: וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ'. אף על פי כן, 'וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ' [שם, שם, פסוק לח]. ואומ' [=ואומר; משלי, פרק כו, פסוק כג]: 'כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע'.

י. ר' מאיר או' [=אומר]: בוא וראה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם: שור מפני שבטלו ממלאכתו – משלם חמשה; שה – מפני שאין לו מלאכה – משלם ארבעה. רבן יוחנן בן זכיי אומ': בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות: שור מפני שמהלך ברגליו – משלם חמשה; שה מפני שטוענו – משלם ארבעה.

יא. למעלה מהן, גונב את האסורין בהנייה, שפטור מלשלם. את השטרות ואת הקרקעות ואת ההקדשות – אין משלם אלא קרן. את הבהמה את החיה ואת העופות ואת הכסות ואת הפירות ואת הכלים [ופטר חמור] – משלם תשלומי כפל, אע"פ שאסור בהנאה, יש לו היתר לאחר זמן.

יב. הגונב את השור טבחו ומכרו – משלם חמשה; שה – משלם ארבעה שנ' [=שנאמר; שמות, פרק כא, פסוק לז]: 'כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה'.

יג. למעלה מהן, הגונב את בן חורין, שנידון עליו בנפשו. ר' שמעון או' [=אומר]: הרי הוא אומ' [אומר; משלי, פרק כט, פסוק כד]: 'חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד'. משלו משל למה הדבר דומה? לאחד שטען כלים, ויצא מבית חבירו. מצאו אחר. אמ' [=אמר] לו: 'מה זה פל' [=פלוני]?' אמ' [=אמר] לו: 'טול חלקך ואל תגיד'. לאחר זמן, מצאו בעל גניבה. אמ' [=אמר] לו: 'משביע אני עליך, אם לא ראית אדם שטען כלים ויצא מתוך ביתי'. אמ' [=אמר] לו: 'שבועה שאיני יודע מה אתה סח'. על זה נאמ' [=נאמר; הפסוק הנ"ל]: 'חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד'. אבל המתגנב מאחר חבר, והולך ושונה פרקו, אע"פ שנקרא 'גנב', זוכה לעצמו, שנא' [=שנאמר; משלי פרק ו, פסוק ל]: 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב'. סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם כל מה שבידו שנ' [=שנאמר; משלי, פרק ו, פסוק לא]: 'וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן'. אין 'שבעתיים' אלא דברי תורה שנאמר [ספר תהילים, פרק יב, פסוק ז]: 'אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם'".

[ראיתי לנכון להזכיר, כי הפסוק 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב' הובא על ידי כאחד הנימוקים להקלה בעונש של שודד שעשה כן לצורך מימון רכישת מטרנה לילדתו התינוקת הרעבה; ראה: ת"פ 55254-12-13 מדינת ישראל נ' איסמאעיל קצאץ (2004); לאחר דיון במניעים והסיבות לשוד (שם, פסקה 67 ואילך), ולאחר שהסברתי כי על פי סעיף 1א לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לנהוג על פי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (פסקה 70), הבאתי מספר פסוקים העוסקים במניע של הגנב (פסקה 71 ואילך), והפסוק הנ"ל צוטט בפסקה 74, ופורש, שם].

  1. על תוספתא זו כותב פרופ' רקובר את הדברים הבאים (שם, עמ' 68-69): "פירושה של תוספתא זו אינו נקי מספקות. יש שרצו לומר, שמדובר כאן באדם המתגנב מאחרי חברו להקשיב לדברי תורתו. אולם אחרים – המסתמכים על מקבילה לדברי התוספתא – מבקשים לומר, שאין מדובר כאן כלל בהקשבה בדרך גניבה, אלא במי שמתחמק מחברו כדי ללכת ללמוד תורה, שזה לשון המכילתא, [משפטים, פרשה יג, עמ' 295, במהדורת האראוויטץ-רבין; מובא, שם, בהערה 5]: 'אבל המתגנב מאחר חבירו והלך לשנות בדברי תורה, אף על פי שנקרא 'גנב' – הרי זה זכה לעצמו...' [וראה המקורות הנוספים המובאים על ידי רקובר, שם, בהערה 6]. ואם נפרש את התוספתא במי שמתחמק מחברו – אין כל שייכות לתוספתא זו לענייננו. אמנם, כפי שנראה, ניסו במרוצת הדורות להסיק מסקנות אחדות מתוספתא זו; יש מהן שנתקבלו, ויש מהן שנדחו מחוסר יסוד".
  2. הרב הרצוג, בספרו הנ"ל (עמ' 199) מתייחס לתוספתא זו, במילים אלה: "מקור תנאי המופיע בתוספתא בבא קמא מדבר מתוך סובלנות משועשעת על אדם השומע הרצאה ממומחה, ולאחר מכן מעביר לאחרים דברים אלו כדבריו-הוא; עליו חלה האמירה ממשלי ו: 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם' בסופו של דבר, הוא ייצר ידע בעצמו וישלם על גניבותיו".

יד.4 שו"ת הרי"ף

  1. אחד מהמקורות החשובים, המוזכר בספרות הרבנית העוסקת בזכויות יוצרים, עד דורנו זה, הוא תשובת הרי"ף, רבי יצחק אלפסי (אלג'יר, 1013 – ספרד, 1103), מסיים תקופת הגאונים ופותח תקופת הראשונים. תשובה זו מצויה בכמה גרסאות (ראה: רקובר, עמ' 69 ואילך, וההפניה לעניין הגרסאות בהערה 8, שם). וזה הנוסח המופיע בשו"ת הרי"ף (מהדורת לייטער) סימן קלג:

"שאלה: אחד מן התלמידים גנב ספרי פירושין לחבירו. וכשתבעו ממנו, נשבע שבועה חמורה שלא יחזירם עד שיעתיק אותם. ויש מי שהורה שמותר לגנבן.

תשובה: הגונב והמורה – כלם טעו, שלא כדין עשו. שזה שהורה שמותר לעשות כן, דומה לו משום שמתלמד דברי תורה, שהיא מצוה היא, וטעה, משום שאמר [משנה, מסכת סוכה, פרק ג, משנה א]: לולב הגזול והיבש פסול. ואתמר עלה [תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל, עמ' א]: משום דמצוה הבאה בעבירה, המקום שונאה, שנאמר [ספר ישעיהו, פרק סא, פסוק ח]: 'כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה'. הילכך הורה ליה זה בהוראתו חוטא ומחטיא. והגונב יש עליו ג' לאוין: אחד – משום גונב; ואחד – משום שנשבע שלא יחזיר אותם, והו"ל [והווה ליה] על דברי תורה נשבע, שהיא גזלה; ואחד – משום גזל, לפי שהוא גוזל שלא מדעת. ואע"פ שהגזלה בכלל הגניבה היא, אלא שנסתר בלקיחתן, משום שאמר: אל תגנוב את שלך מאחרי הגנב שלא תראה עליו כגנב. ואם אסור בשלו, כל שכן – באחרים. ואף אותה מצוה שנתכון לה – לא עלתה בידו, כמו שכתבו [משנה, שם]: 'לולב הגזול והיבש – פסול', שלא עלתה בידו מצותו".

  1. פרופ' רקובר מתייחס לאלה שראו סתירה בין התוספתא שהובאה לעיל (ראה פסקה 834) לבין תשובתו הנ"ל של הרי"ף, והוא מציג עמדה זו (שם, בעמ' 69): "ברם, דומה שהללו לא שמו לב, שבתשובת הרי"ף אין מדובר ב'גניבה רוחנית', אלא בגניבת דבר מוחשי: גניבת ספר; וממילא אין לנו ללמוד דבר מתשובה זו לעניין סוגיית הגניבה ה'רוחנית'" (וראה גם ההערות והמקורות המובאים בהערה 9, שם, בעמ' 69-70).
  2. סוגיה זו של ה יחס בין הרי"ף לתוספתא נדונה על ידי הדיין הרב בצרי, בפסק הדין שהוזכר לעיל (ראה: פסקה 816). הוא גם מעלה את השאלה מדוע בתוספתא נאמר שאותו אדם זוכה להיות פרנס (פסקה 834). בתחילת הדיון מזכיר הרב בצרי את תירוץ בעל שדה חמד (כללים, מערכת ג, סימן ה; המוזכר גם בתחילת הערה 9, עמ' 69, בספרו של פרופ' רקובר), והוא מסביר תירוץ זה במילותיו אלה (תחומין, שם, בעמ' 171): "ותירץ שמדובר שהיה השונה לומד בקול רם, והוא שמע והזכיר את בעל המימרא הראשון ולא הזכיר את זה ששמע ממנו, שראשונים ואחרונים מזכירים ואין צורך באמצעי, ונקרא גנב משום שלא הזכיר את זה ששמע ממנו, אע"פ שהזכיר את בעל המימרא. ולפי זה יש חילוק בין שומע ואומר לבין מעתיק מכתב יד".

יד.5 המרדכי ומדרש משלי – ויישומם בספרות הפסיקה ההלכתית

  1. פרופ' רקובר מביא מקור נוסף המוזכר בספרו של המרדכי (ר' מרדכי בר' הלל אשכנזי; אשכנז, 1298-1240) המזכיר את מדרש משלי. ואלה דבריו (מרדכי, בבא מציעא, פרק המפקיד אות רצג):

"המפקיד ס"ת [=ספר תורה] אצל חבירו גוללו כל שנים-עשר חדש, ולא יקרא בו לכתחילה. פירש רב יהודה גאון: כשם שאסור לקרות בו, כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת, שלא ברשות, משום דמרע ליה לפקדון; והני מילי – בבור ועם הארץ, אבל חבר ות"ח [=ותלמיד חכם] מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו, שלא ברשות, ואפילו מלכתחילה, והוא שאין לו כיוצא בו, לפי כשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו, ודרעתא דהכי [=ועל דעת כן] הפקיד אצלו. כמו, מפקיד מעות אצל שולחני, דכשהן מותרין דמשתמש בהן. ושמא הטעם משום דאיתא [שיש] במדרש משלי על הדין קרא [=פסוק זה] 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב', שאין לבזות מי שגונב ד"ת [=דברי תורה] ומעתיקן. מספר המקצועות".

  1. לאחר ציטוט דברים אלה של המרדכי, כותב פרופ' רקובר (שם, עמ' 71): "ההיתר שבספר ה'מרדכי' הובא להלכה על ידי הרמ"א בשולחן ערוך, אבל תוך הזכרת הנימוק הראשון בלבד, שבוודאי הספר הופקד על דעת כן, ומבלי להזכיר את הטעם של 'לא יבוזו לגנב' וכו'".
  2. הרב בצרי בפסק דינו הנ"ל (פסקה 816) דן ביחס שבין דברי המרדכי במדרש משלי לבין דברי הרי"ף והתוספתא ומנסה לכאורה לתרץ כי הרי"ף מדבר כאשר גנב חפץ, שהוא כתב היד, ואילו התוספתא מדבר ששמע בעל פה. אולם, הוא דוחה תירוץ זה ואומר שאינו נראה לו, שכן מהנתונים שהובאו בפני הריף עולה כי איסור הגניבה כבר בוצע, ועדיין אסור להעתיק, והוא מקשה: ומדוע לא יעתיק?! (תחומין, שם, עמ' 171). על כן הוא מסביר כי דברי התוספתא על מי שמתגנב מאחורי גבו, חלו בתקופה שבה היו משלמים כסף כדי להיכנס לבית המדרש (כמו הסיפור על הלל הזקן, כמובא לעיל בפסקה 833), ואותו אדם לא היה לו כסף ועמד בחוץ והאזין לדברי תורה. אותו אדם סופו שיזכה להיות פרנס על הציבור, כמו שזכה לכך הלל הזקן, שנעשה נשיא ישראל, כיוון שכוונתו לשם שמים ורוצה ללמוד תורה, בניגוד לסיפור בפרשת הרי"ף (שם, בעמ' 172).
  3. [ראיתי לנכון להזכיר, בהקשר זה, את רשימתו הקצרה של הרב אליה כ"ץ, "זכות יוצרים (הערה והארה)", תחומין, כרך ח (תשמ"ז), עמ' 295, המתייחס למדרש משלי, כפי שהובן על ידי הדיין הרב בצרי. תחילה הוא מציין, שמדרש זה לא נמצא בכתבי יד [בהערה 2, שם, כותב העורך הרב אורי דסברג, כי הדבר מופיע בילקוט שמעוני, כפי שמפורט בהערה]. לפי דברי הרב כ"ץ מה שכתוב "מדרש משלי" נשתבש ממכילתא, כי היה כתוב בקיצור מ (אות אחת), והפיענוח צריך להיות ממכילתא, והמעתיקים חשבו שהכוונה למשלי. הוא מוסיף, כי גם המילה "ומעתיקן" מתאים לספר המקצועות ולא למכילתא, "כי זה רחוק לאמר שהמדרש ידבר על העתקת ספרים, ויקרא אותם 'דברי תורה' כי רק את התורה שבכתב (ואת המשנה בזמן רבי) העתיקו, אך לא את התורה שבע"פ. להעתקת תורה שבכתב מה עניין של 'מאחר חבירו'? אלא על כרחך: 'והמעתיקן' מדברי בעל ספר המקצועות הוא, ומוסב על תורה שבע"פ" (תחומין, שם, בעמ' 260). [והשווה לדברי הרב הרצוג שצוטטו לעיל בפיסקה 814]. לעניין הפירוש שהוצא ע"י הדיין הרב בצרי כי התוספתא (או המכילתא) מדברות על הלל הזקן, שלא היה לו כסף להיכנס לבית המדרש, ולכן עלה לארובה לשמוע דברי תורה, וסופו שזכה להיות פרנס על הציבור, בכך שנעשה נשיא בישראל, עמדת הרב כ"ץ היא, כי אין הנידון דומה לראיה, מטעמים אלה: "ראשית כל, על הלל אי אפשר לאמר שהיה מתגנב. הוא רק עלה לארובה, אך לא בתור מתגנב. רק עבור הרשות להכנס בבית המדרש היו מחויבים לשלם, אך לא עבור לימוד התורה. כמו כן הוא לא הלך לא מאחורי חבירו ולא מאחורי חביריו, אלא הלך לשמוע את רבותיו (שמעיה ואבטליון), ובתוספתא מדובר בחבירו ולא ברבו. ועוד: לא מזה נעשה הלל פרנס, כי אם ממה שהשקיע שנים רבות וישב לפני רבותיו" (תחומין, שם, עמ' 260). הרב כ"ץ מציע לראות בתוספתא או במכילתא רמז למקרה היסטורי, והוא מצטט לעניין זה את הגמרא, תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף יג, עמ' ב, "שרבן שמעון בן גמליאל הקשיב לדברי חבירו ר' יעקב בן קרשי, וע"י זה זכה לכהן כנשיא, והיה הפרנס לישראל בדורו" (שם, שם)].
  4. אשר ליחס בין תשובת הרי"ף לבין מדרש משלי – תולה זאת הרב בצרי בפירושיהם של הסמ"ע ושל הש"ך, ביחס לדברי הרמ"א שהוזכרו לעיל.
  5. וזה לשון השולחן ערוך והרמ"א (שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות פקדון, סימן רצב):

"המפקיד ס"ת אצל חבירו – גוללו פעם אחת לי"ב חדש. ואם כשהוא גוללו פתחו וקרא בו – מותר; אבל לא יפתח בגלל עצמו, ויקרא. והוא הדין שאר ספרים. ואם פתח (וקרא) וגלל בגלל עצמו – הרי שלח יד בפקדון ונתחייב באונסים.

הגה: וכמו שאסור לקרות ממנו, כך אסור להעתיק ממנו אות אחת. והני מילי – בעם הארץ; אבל ת"ח שאין לו ספר כיוצא בזה – מותר לקרות ולהעתיק ממנו, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו (מרדכי ס"פ המפקיד). ובמקום בטול תורה, שאין ספרים נמצאים, יכולין בית דין לכוף לאחד להשאיל ספריו ללמוד מהן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים (הרא"ש, כלל צ"ג, סימן ג').

  1. על דברים אלה כותב ר' יהושע פלק בן רבי אלכסנדר הכהן כץ (פולין, 1555-1614, בחיבורו ספר מאירת עיניים; הוא הסמ"ע, על שולחן ערוך, שם, ס"ק מה):

"כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו. דומיא דהפקיד מעות אצל שולחני וחנוני הנ"ל בסעיף ז'. ומינה [=ומכאן ניתן להסיק] דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה, דגילה דעתו דקפיד בקריאתו, אז ידעינן ביה דודאי לא ניחא ליה שיעתיק ממנו, דאסור לקרות מתוכה, ומיקרי שולח יד בקריאתו, וכ"ש [=וכל שכן] בהעתקתו מתוכו. מיהו? המרדכי סוף פרק המפקיד [המובא בציונים אות ל"ד] כתב, והביאו הב"י [=הבית יוסף] וד"מ [=ודרכי משה] [סעיף כ"ב] אהא [=על מה] דכתב דת"ח מותר להעתיק וללמוד מתוכו, משום דהוה דומיא דמעות מותרין אצל חנוני כו', דמסיק אחר זה וכתב ז"ל [=זה לשונו], ואפשר הטעם משום דאמרינן במדרש משלי [ראה ילקוט שמעוני משלי רמז תתקל"ט] 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב' [משלי ו' ל'], שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקו, עכ"ל. ולפי האי טעמא משמע דמותר אפילו ידעינן ביה דקפיד. מיהו, מור"ם ז"ל [הרמ"א] השמיטו. ואדרבה, כתב: 'ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו'. ומזה מוכח דס"ל [=מוכח שהוא סובר] דאם ידעינן דהוא קפיד – דהוא אסור. גם המרדכי לא כתב אלא בלשון 'אפשר' וק"ל. ובעיר שושן עירבב הדברים, דמתחילה כתב בלשון מור"ם ז"ל דודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו, ואחר זה כתב דין כפייה אשאילת ספרים, וכמ"ש מור"ם ז"ל, ואחר זה מסיק וכתב ז"ל, כדאיתא במדרש משלי (אל) [לא] יבוזו לגנב כי יגנוב, שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו, עכ"ל. ונראה לכאורה דמ"ש כדאיתא במדרש משלי כו', קאי אלפני פניו, דת"ח מותר להגיה, ומה שסיים וכתב (שלא) [מה ש]יתקלקלו, היינו מכח הלימוד והעתקה שהעתיק ולמד מתוכו, וא"כ דבריו סותרין זה את זה וכמו שכתבתי, וצ"ע:

  1. נושא כלים אחר, ר' שבתאי בר' מאיר כהן (ליטא, 1621-1662), בספרו ש"ך, חושן משפט, סימן רצב, ס"ק לה, כותב כדלקמן:

"כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו. עיין בסמ"ע ס"ק מ"ה מיהו מור"ם ז"ל כו' ובע"ש [=ובעיר שושן] ערבב הדברים כו'.

לפע"ד [=לפי עניות דעתי] יפה כוון הע"ש, וכוון לדעת מור"ם רבו, דודאי זה דוחק שיסבור מור"ם דלא כהמרדכי, בלא טעם, ובפרט שהביאו בד"מ בסתם. אבל, כשתדקדק במרדכי תרא' שכולם לדבר אחד נתכוונו. וז"ל שם: 'המפקיד ס"ת אצל חבירו גולל כל י"ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה. פירש רב יודא גאון: כשם שאסור לקרות בו, כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת, שלא ברשות, דמרע לי' לפקדון. וה"מ [=והני מילי = ודברים אלה חלים על] בבור וע"ה [=ועם הארץ]; אבל חבר ות"ח [=ותלמיד חכם] – מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו, ואפילו לכתחלה, שלא ברשות, והוא שאין לו כיוצא בו, לפי שכשהפקידו אצלו, יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו, ואדעתא דהכין הפקיד אצלו. כמו מפקיד מעות אצל שולחני, דכשהן מותרין, משתמש בהן. ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי, על הדין קרא: 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב', שאין לבזות מי שגונב ד"ת [=דברי תורה] והעתיקן. עכ"ל [=עד כאן לשונו]. (וכה"ג [=וכי האי גוונא = ואותו רעיון עצמו] מצאתי בתוספתא פ"ז דב"ק [=דבבא קמא]: המתגנב מאח' חבר והולך ושונה פרקו, ואע"פ שנקרא גנב – זוכה לעצמו, שנאמר: 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב', סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה הרבים, וזוכה לעצמו, ומשלם על כל מה שבידו, שנא': 'וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן'. אין 'שבעתיים' אלא דברי תורה שנאמר [ספר תהילים, פרק יב, פסוק ז]: 'אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם'. עכ"ל [=עד כאן לשון] התוספתא.

ולדעת הסמ"ע, צריך לומר האי ושמא הטעם כו', טעמא אחרינא הוא [=טעם אחר הוא]. וזה דוחק, דהל"ל [=שהיה לו לומר]: 'או שמא הטעם' כו'. ועוד, דאם כן לטעם הראשון, אמאי [=למה] יהא מותר להעתיק ממנו; וכי עולה על הדעת, דאדעתא דהכי הפקידו אצלו, שיעתיק ממנו?! ועוד, דאם כן הוה ליה למימר נמי בטעם הראשון, דאדעתא דהכי הפקידו אצלו, שילמוד בו ושיעתיקו, ולמה לא כתב רק, 'שילמוד בו'. ועוד, דכיון דכבר כתב טעם לדבר, לאיזה צורך כתב טעם אחר בל' [=בלשון]: 'ושמא' כו'.

אלא, ודאי כך הוא המשך דברי המרדכי: המפקיד ספר תורה כו', ולא יקרא בו לכתחילה, והטעם שמקלקלו בקריאתו. ואם הוא חבר ותלמיד חכם – מותר לקרות ולהעתיק ממנו שלא ברשות, ואע"ג [ואף על גב] שמקלקלו, לפי שכשהפקידו אצלו היה יודע שהוא חבר, וילמוד בו. והשתא קשיא ליה: נהי דטעמא דאדעתא דהכי הפקידו אצלו, מהני דמותר ללמוד ממנו, אע"פ שמקלקלו, מכ"מ אמאי [מכל מקום למה] מותר להעתיק ממנו?! הא ודאי אדעתא דהכי לא הפקידו אצלו, שיעתיק ממנו. לכך קאמר: 'ושמא הטעם משום דאי' במדרש כו'. אלמא [מכאן ניתן להסיק] שמותר לגנוב ד"ת [-דברי תורה] ולהעתיקן א"כ אפילו קפיד, בודאי מותר להעתיקן, ואע"ג שמקלקלן במה שמעתיק, מכ"מ אדעתא דהכי הפקיד אצלו שילמוד בו, ואינו מקפיד על הקלקול. א"כ תרווייהו צריכי [אם כן, את שני הדברים צריכים]: טעם דאדעתא דהכי הפקידו אצלו, צריך, דמותר להשתמש בו, אע"פ שמקלקלו קצת. וטעם דלא יבוזו לגנב, צריך, דאף ע"ג דמסתמא מקפיד בהכי – מותר. וזה דעת מור"ם, שמתחלה כתב שמותר לקרות ממנו, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו, כלומר: שמטעם זה מותר לקרות ולהעתיק, אע"פ שמקלקלו. ואח"כ כתב, שיכולים ב"ד לכוף להשאיל ספריו. ובכלל זה, ג"כ [=גם כן] שמותר להעתיק, אפילו חבירו מקפיד על ההעתקה, מטעם ד'לא יבוזו לגנב'. וכמ"ש [=וכמו שכתב] העיר שושן. וכן נ"ל [=נראה לי] עיקר. ודוק".

  1. הרב בצרי בפסק דינו, לאחר שהביא את דברי הסמ"ע והש"ך (שצוטטו בשתי הפסקאות הקודמות), כותב את הדברים הבאים (תחומין, שם, עמ' 172-173):

"נמצא שיש מחלוקת בין הסמ"ע והש"ך אם אינו מקפיד על הקריאה, אבל מקפיד על ההעתקה. דלהסמ"ע כל שמקפיד על העתקה – אסור, ולש"ך כיון שאינו מקפיד על הקריאה – מותר להעתיק אף שמקפיד על ההעתקה. ולשני הפירושים אם מקפיד גם על הקריאה – אסור לקרוא ואסור להעתיק.

ולפי זה יתישבו דברי הרי"ף גם לסמ"ע וגם לש"ך. לסמ"ע י"ל [יש לומר] שהמדרש זה רק בדרך אפשר ולא להלכה. ולש"ך י"ל שההקפדה היא רק על ההעתקה, אבל אם מקפיד גם על הקריאה – אסור גם להעתיק. א"כ בתשובת הרי"ף שגנב ולא היה הנפקד תלמיד חכם, אפשר שהבעלים מקפידים גם על הקריאה, ובזה לכל הדעות אסור להעתיק. וא"כ אין קושיא מהמדרש על תשובת הרי"ף ז"ל.

לפי זה אפשר ליישב ג"כ בפשטות סתירת דברי הרי"ף מהתוספתא הנ"ל, שיש לומר שכיון שגנב ספר והוא מקפיד עליו הרי הוא מקלקל את הספר ואסור להעתיק לכל הדעות. אבל המתגנב ושומע דברי תורה יכול לפרסם לאחרים. שהרי אינו מקלקל דבר ששייך לחברו.

מעתה נמצא שדבר זה אם מותר להעתיק כתב יד כשאינו מקלקל אותו, והבעלים מקפידים על העתקתו, תלוי במחלוקת בין הסמ"ע שלדעתו כל שמקפיד אסור, ובין הש"ך שסובר שכל שאינו מקלקל או שמחל על הקלקול שמותר, ומסתמך על מדרש משלי. אמנם בדעת הסמ"ע אפשר היה לאמר שמודה לש"ך באופן שאינו מקפיד בקריאה אך מקפיד על ההעתקה, שהרי אין הסמ"ע מדבר במפורש על מקרה כזה, אך יש לומר שעל כל פנים אף בזה חולק שכיון שמקפיד על העתקה די בזה לאסור העתקה אף שאינו מקפיד על קריאה וקלקול".

יד.6 האם יש "היתר" לגנוב דברי תורה?

  1. תחת הכותרת "על ה'היתר' לגנוב דברי תורה", כותב פרופ' נחום רקובר, בספרו הנ"ל, את הדברים הבאים (עמ' 72-74):

"בדורות האחרונים היו שביקשו להסתמך על דרשת 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב' וכו' ולהורות שכאשר המדובר הוא בדברי תורה, מותר לגנבם בלי לומר אותם בשם אומרם. אלא שנדחו דעות אלו בשתי ידיים.

ר' שמואל לנדא, בנו של על 'נודע ביהודה', התוקף בלשון חריפה את 'הקוף שרוצה להידמות לאדם', נזקק לראיה מדרשת הפסוק 'לא יבוזו לגנב' וכו', והוא מזהיר [אהבת ציון, דרוש תשיעי; חלק ראשון של הדברים הובאו לעיל בפסקה 828]: 'ואל תטעו במה שאמרו חז"ל 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב', שמותר להעתיק אפילו בלא רצון אדם; חלילה לכם לחשוב שמותר להתלבש בטלית שאינו שלו, לומר דבר ששמע מאחרים בשמו, חלילה חלילה. אלא הפירוש הוא, שמותר להעתיק כדי ללמוד ולידע הדברים, אבל החיוב הוא לאומרו בשם אומרו'.

כנגד ההוראה שמותר לגנוב דברי תורה ולאמרם בשם עצמו – אגב הסתמכות, כביכול, על המקור הנ"ל – יצא חוצץ אף ר' שלמה קלוגר [קומרוב, פולין, 1785 – ברודי, אוקראינה, 1869] ב'קונטרס הוראות', שבסוף ספר 'שבעה עינים' מובאות הוראות מרב אחד – הוא ר' אליעזר לנדא, בעל 'יד המלך' על הרמב"ם – ש'יצא לידון שלא כתורה', וכנגד הוראותיו מובאים פסקיו של ר"ש קלוגר. אחת מהוראותיו של אותו רב היא: 'את זו דרש הרב לפני מיודעיו ומכיריו בביתו, שמותר לגנוב דרשה ולהתכסות בטלית שאינו שלו. והראה מקום לזה בדברי הש"ך סימן רצב ס"ק לה, שמפלפל שם בדברי הסמ"ע והע"ש [= והעיר שושן], [דברי הסמ"ע במלואם צוטטו בפסקה 845 לעיל] ובסוף דבריו כתב, וז"ל [=וזה לשונו]: משום דאיתא במדרש כו', אלמא שמותר לגנוב ד"ת כו', עוד מטעם ד'אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלאות את נפשו כי ירעב' כו'. וע"ז [=ועל זה] סמך הרב שמותר לו לאדם לגנוב דרשה ולאומרה בשמו'. ועל כך אומר ר"ש קלוגר: 'דין אמת אין לסמוך על דבריו, ולא יעשה כן איש ישר הולך; ומשענתו משענת קנה רצוץ, דשם מיירי, שמותר לגנוב ד"ת ולהעתיקן כדי ללמוד בהם, אבל לא לאומרם בשמו, עי"ש... וח"ו לתלות בוקי סריקי באבות העולם. וזה בכלל 'המגלה פנים בתורה שלא כהלכה'... ובא וראה כמה נזהרו חז"ל שם לעשות מזה מימרא והוכחה לדינא, בעו"ה [=ובעוונותינו הרבים] בזה"ז [=בזמן הזה] עושין להיפוך ומתלבשים בטלית שאינו שלהם, ומנפשם יקיימו דרשות הרב הנ"ל, ובגלל זה כבוד התורה נסוג אחור. כי כל הרוצה ליטול יבא ויטול, ואף אם אין בידו מאומה בלי דעת ומזמה, גאון וגובה ילבש ועטרת חכמים על ראשו יחבש'.

אצל ר' יעקב גרינוואלד מסיגעט [נפטר בשנת 1928, כנאמר בהערה 23, שם], אנו מוצאים את הניגוד שבין ההיתר שהוא מבסס על דברי הש"ך לגנוב דברי תורה – על סמך הדרשה 'לא יבוזו לגנב' וכו' – לבין השקפתו, שהוא מבסס על מקורות שונים, ולפיה 'פשיטא, מי שזוכה ללמוד תורה לשמה, בודאי לא יגנוב, כי השי"ת [השם יתברך] יחננו דעה ובינה ויחדש בעצמו'. יתר על כן: הוא משווה גונב דברי תורה למתנבא בדבר שנאמר לנביא אחר [ראה פסקה 819 לעיל], שאיסורו חמור: 'וז"ל [=וזה לשון] המדרש רבה בפ' יתרו [פרשה כח] על הפסוק 'וידבר אלקים את כל הדברים האלה' [ספר שמות, פרק כ, פסוק א]: ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קיבל את שלו מסיני וכו', עיי"ש. וא"כ, כמו שהנביא אשר יאמר דבר אשר לא צוה אותו ה' רק לחבירו, מיתתו בחנק (סוף פי"א דסנהדרין), גם הגונב דברי תורה אשר ה' זיכה לחבירו אולי גדול עונו כ"כ [=כל כך]'.

ואותו ניגוד בא לידי ביטוי בדבריו של ר' יהודה גרשון, אב"ד ליסיעץ [מחנה יהודה, סימן ה], שאף הוא הבין את דברי הש"ך באופן שמדובר בהם באומר דבריו של אחר בשם עצמו, ועל כך הוא אומר, שאף על פי כן הוא נקרא 'גנב' והוא עובר על איסור, אלא שאין מבזים אותו: 'הרי מבואר שנקרא גנב, רק שאין לבזותו, כי יש לו תשובה אח"כ... אבל פשיטא דאיסורא עביד, שמתלבש בטלית שאינה שלו ונקרא 'גנב''.

ועוד הגדילו והקשו על דברי הש"ך והתוספתא, שאם כן נמצא חוטא נשכר, ולא הרגישו, שהש"ך לא הסביר כלל את התוספתא באופן שמותר לומר דבר שלא בשם אומרו, אלא דיבר על הרשות להעתיק".

  1. גישה נוספת בפרשנות הרמ"א, על השולחן ערוך הנ"ל (ראה: פסקה 844 לעיל), מובאת בדברי הגאון מוילנא, ר' אליהו בר' שלמה זלמן (1720-1797), ביאור הגר"א, חושן משפט, סימן רצב, ס"ק מו, אשר מתייחס לזכות השומר לקרוא את הספר, בדומה לזכות מפקיד מעות מותרים שבהם מותר לשולחני להשתמש, וזאת, דווקא כאשר המעות הם מותרים, ומכאן שהמפקיד הביע הסכמה, מכללא, שהשומר יוכל להשתמש במעות, ואינו מקפיד על כך, "... אבל בידוע שמקפיד – אסור. מיהו [=אבל], במקום ביטול תורה – מותר בכ"ע [בכל העולם, לכל השיטות]... וכן אמר במרדכי שם: ואיתא במדרש משלי: 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב', שאין לבזות מי שגונב ד"ת [=דברי תורה] והעתיקן ובתוספתא פ"ז דב"ק [=פרק ז דבבא קמא]: 'המתגנב מאחר חבר' כו'".
  2. הדיין הרב עזרא בצרי מתייחס לפירושו של הגר"א בפסק דינו, תחת הכותרת "העתקה לשם קיום מצוות תלמוד תורה", וכותב את הדברים הבאים (תחומין, שם, בעמ' 173):

"ומדברי הגר"א באות מו שם נראה ישוב אחר, דאיהו אזיל בשיטת הסמ"ע, שכל שמקפיד – אסור. ואת המדרש ואת התוספתא פירש, כגון: במקום ביטול תורה, שאז בכל עניין מותר, וכמ"ש הרמ"א שם משם תשו' הרא"ש, שבמקום ביטול תורה כשאין ספרים נמצאים יכולים בית דין לכוף אדם להשאיל ספריו ללמוד מהן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים. א"כ המדרש והתוספתא ניתנו ללמדנו שיש רשות לבית דין במקרים מסוימים להכריח בעל ספרים שישאיל ספריו ללימוד תורה.

ולפי זה המדרש והתוספתא נותנים כח רק לבית דין שהם יכולים להפקיר ממון בני אדם, והם בשביל תקנת תלמוד תורה כופים אותו למסור ללמוד, ומשום שאין סיבה שיקנסוהו בממונו, על כן, צריכים לשלם מה שיתקבלו הספרים.

ולפי פירושו של הגאון ר' דוד פרדו ז"ל בחסדי דוד על התוספתא הנ"ל אין קושיא להרי"ף, שהוא מפרש המתגנב מאחר רבו כלומר הרב שמניח עצמו להתגנב שמועתו. ולפי גירסת הילקוט מדובר ברב שלא רצה ללמד תלמיד, שכונתו למנוע בר, והתלמיד מתחכם ללמוד ממנו, סופו שזוכה ומזכה את הרבים ללמדם תורה, שהרי הרב עושה שלא כדין למנוע מתלמיד דברי תורה".

יד.7 האם יש בעלות של יוצר על יצירתו הרוחנית?

  1. במסגרת תת פרק "הרחבת זכותו של היוצר" (עמ' 79 ואילך), דן פרופ' נחום רקובר בנושא שהפך לאחד הנושאים המרכזיים בסוגיית זכויות היוצרים והיא הבעלות של יוצר יצירה רוחנית על יצירתו. האם מדובר בנכס שחלים עליו דיני קניין ה"רגילים"?
  2. בפתח הדיון מציין פרופ' רקובר (עמ' 79), כי "מקור חשוב להגנה על זכות היוצרים היא תשובתו של ר' יוסף שאול נתנזון. כאן אנו מוצאים לא רק הגנה על הזכות הזאת, אלא גם הכרה בגבולותיה הרחבים".
  3. וכך כותב הרב יוסף שאול נתנזון (ברזנה, גליציה, פולין, 1810 – לבוב, 1875) (שו"ת שואל ומשיב, מהדורה קמא, חלק א, סימן מד): "דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים ע"פ [=על פני] תבל, פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם. והרי בלא"ה [=בלאו הכי] אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה – אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו. והרי נודע שר' אברהם יעקב מהרובשוב שעשה החשבון במאשין [=במכונה; כנראה זכות פטנט במכונת חישוב מסוימת] כל ימיו קבל שכרו מהקיר"ה [=מהקיסר ירום הודו] בווארשא. ולא יהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם. וזה דבר שהשכל מכחישו. ומעשים בכל יום, שהמדפיס חבור יש לו ולב"כ [=ולבאי כוחו] זכות" (רקובר, שם, בהערה 5, מסביר את הרקע למחלוקת ולנושא שהובא לפני המשיב הרב נתנזון).
  4. נושא זה של הבעלות על היצירה הרוחנית הספרותית, מתואר במילים קצרות בדברי הרב הרצוג (שם, בעמ' 200) באומרו לאחר הבאת דברי הרב נתנזון כי מדובר בהלכה יהודית, "שאפילו בהעדר חרם מפורש זה מעשה בלתי חוקי להדפיס מחדש ספר מקורי בלא קבלת רשות, מאחר שהיצירה של מוחו של המחבר היא רכושו שלו".
  5. פרופ' רקובר, בקטע נוסף, בספרו, תחת הכותרת "'בעלותו' של היוצר ביצירתו", כותב את הדברים הבאים (שם, בעמ' 89-90):

"ראיות נוספות לכך שחידושיו של אדם הם שלו, והוא רשאי לעשות בהם כקניינו, מביא הנצי"ב מוולוז'ין [רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין (1817-1893); דבריו מובאים משו"ת משיב דבר, חלק א, סימן כד]. הנצי"ב מסתמך על מאמריו של רבא המובאים בתלמוד. במסכת עבודה זרה [דף יט, עמ' א] אומר רבא, שהתורה נקראת על שמו של הלומד בה: 'ואמר רבא: בתחילה נקראת [התורה] על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו [של אותו תלמיד שטרח בה – ראה רש"י], שנאמר: 'כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה' (תהלים א, ב)'. ומכאן – שיכול הלומד לעשות בתורתו כרצונו: 'היה נראה שיכול האדם לעשות בהוראותיו כאדם העושה בתוך שלו, וכדאיתא בעבודה זרה יט ע"א, שלבסוף נקראת על שמו, שנאמר ' וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה' וכו'... ואם כן יכול להוריש וליתן זכות חידושיו למי שירצה...'.

וכן ראיה ממאמרו של רבא במסכת עירובין [דף נד, עמ' א], על הפסוק, 'וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת' (במדבר כא, יט), ש'כיון שניתנה לו [התורה] כמתנה – נחלו אל'. ומסביר הנצי"ב: 'פירוש: מתחילה ניתנה לו התורה ב'מתנה' – שלא ישכח מה שלמד הפסק, כדאיתה במסכת ר"ה [ראש השנה] (יב ע"ב): מה נחלה אין לה הפסק, וא"כ יכול להוריש, וליתן זכות חידושיו למי שירצה...'".

  1. רעיון דומה של בעלות אדם על קניינו הרוחני, בדומה לבעלותו על נכסיו הגשמיים, מצוי בדברי הרב שמעון יהודה הכהן שקופ (1860-1939), בחידושיו בראש מסכת בבא קמא, כפי שהובאו והוסברו במאמרו של הרב חיים נבון (ראה פסקה 816 לעיל): "כמו שבדברים שנוגעים לזכות האדם מוסכם ע"פ דיני התורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עלי' [עליו] לכל דבר זכות, כ"כ [כמו כן], קראה התורה לאיש המכין תקלה בשם 'בעל הבור' ו'בעל האש', וחייבה בנזקין את בעל המזיק".
  2. ובימינו אלה, כתב הרב אשר וייס, בתשובה הלכתית מיום ר"ח ניסן תשס"ה, לאדם ששאלו, "בדבר ההמצאה שנרשם על ידו אצל רשם הפטנטים ושאל לדעתי אם יש תוקף הלכתי לזה ואם לפי דין תורה אכן יש איסור על אחרים לעשות כמתכונתו". לאחר שהביא את דברי הרב נתנזון, בשו"ת שואל ומשיב (הובא לעיל, בפסקאות 852-853), הוא מוסיף את הדברים הבאים: "אך באמת נראה לענ"ד [לעניות דעתי], דזה סברא פשוטה, דיש לאדם אף זכות ממונית בפרי רוחו ויצירתו, ולא גרע מה שהוליד ממה שקנה. וכשם שפירות דקל של בעל הדקל הם, אף שלא קנאם בדרכי הקנין, כך פרי רוחו – שלו הם, ולא צריך בזה קנין. וזה יסוד הדין דאומן קונה בשבח כלי. תא ושמע חידוש גדול שכתב הגרשש"ק בחידושיו לב"ק סי' א' [הרב שמעון שקופ, כפי שצוטט בפסקה הקודמת], דחיוב החופר בור לשלם נזקיו יסודו 'כמו שבדברים הנוגעים לזכות האדם מוסכם על פי דין תורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא בעלים עליו לכל דבר זכות', הרי לן דפשוט ליה לשר הסברא הישרה, דמוסכם על פי דיני התורה, 'שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא בעלים עליו לכל דבר זכות".

הרב וייס, לאחר דיון בהעתקת קלטות, דיסקים ותוכנות מחשב, כשלדידו יש בכך גזל גמור, כיוון שלרוכש יש רק זכות ליהנות ולא לשכפל, מרחיב את היריעה וכותב את הדברים הבאים:

"ונראה עוד לענ"ד [לעניות דעתי] דיסוד גדול יש בתורת הצדק והמשפט, דכל מעשה שאילו יעשוהו רבים יש בו עול ואון, אף ליחיד אסור לעשותו, ואין היחיד יכול להצדק ולומר: 'במעשה שלי – אין נזק כלל, ופחות משו"פ [משווה פרוטה] אני נוטל, ודבר שאין בו קפידא [הקפדה] הוא'. דאם כל אחד ואחד יאמר כן, נמצא מחריב עולם ומלואו. ע"כ [על כורחך], דכל דהוי רשע לרבים – הוי רשע גם ליחיד. ויחיד הנוהג כן – הוי מדת סדום ומנהג דור המבול. ודבר זה למדנו מן הבבלי, והירושלמי, והמדרש.

דהנה בסנהדרין ק"ט ע"ב [עמ' ב], אמרו, דמדת סדום 'דהוי שדי תומי או שמכי, אתי כל חד וחד שקיל חדא, א"ל אנא חדא שקלי'. ועי"ש [ועיין שם] ברש"י, דכל אחד ואחד אמר: 'הרי לא לקחתי אלא דבר מועט', אך בין כולם גזלו את כל אשר לו. ובירושלמי ב"מ [בבא מציעא] ט"ו ע"א אמרו כן על אנשי דור המבול, ופירשו כן את כונת הכתוב [בראשית, פרק ו, פסוק יג]: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס'. וכ"ה בב"ר פרשה ל"א עי"ש [וכן הוא בבראשית רבא, פרשה לא, עיין שם]. ומדברי קדשם למדים יסוד פשוט במשפט הצדק, דכל דבר שאם יעשוהו רבים יש בו רשע ועון – אסור אף ליחיד לעשותו.

וכן הוא בהעתקת קלטות ותוכנות. כל אחד ואחד אומר: 'מה הפסד יש לו מן ההעתקה שלי?'. ובסוף, כולם מעתיקים, והבעלים יוצא קרח מכאן ומכאן, ואין בידו כלום.

אמנם מה דמסתפקנא [מה שיש לי בעניינו ספק] בעניין העתקת קלטות, משום ששמעתי מהבקיאים בתחום קלטות נגינה וכדו', דאחרי שנפרץ הדבר מאוד, שוב ניחא להם ליוצרים, שיעתיקו גם את שלהם, כדי שיזכו לפרסום ולנתח בשוק, והו"ל [והווי ליה, וזה בעיניהם], כאילו הסכמה שבשתיקה, מתוך הנחה שאם לא יעתיקו שלהם אלא של זולתם, גזירה עליהם שישתכחו מן הלב, ויצא שכרם בהפסדם. ומכיון שכך, אין אני מוחה בתוקף בעניין זה, אף שלדעתי ראוי לכל יר"ש [ירא שמיים] לנהוג בנקיון כפים ולהמנע מהעתקה.

אמנם בני"ד [בנידון דידן] דפטנט רשום, ברור שאסור לפי דין תורה לאחרים לעשותו כמתכונתו.

דו"ק בכ"ז [דייק בדבר בכל זה], כי הדברים ברורים למוצא דעת".

[אני מודה מקרב לב, לרב אשר זליג וייס (יליד 1953, מייסד וראש ישיבת "דרכי תורה", מייסד וראש בית דין "דרכי הוראה", אשר חיבר עשרות ספרים בכל תחומי מדעי היהדות וההלכה), שהואיל לשלוח לי את התשובה, לפני שפורסמה].

  1. רעיון זה של הבעלות על נכסים רוחניים, בדומה לבעלות על נכסים פיזיים, מובע בדברי חכמי ההלכה הגדולים של דורנו. הרב ווזנר כותב כי "דעת תורה נוטה דאיכא [שיש] איסור גזל וכו' במה שחברו המציא לגמרי מחדש, הן בספר הלכה וכיו"ב, וכן בשאר דברים – וכן הוא בדינא דמלכותא בכל מקום בעולם." ובשם הרב יוסף שלום אלישיב (1910 – 2012), מובא כי הוא "אינו מבין איך ניתן לחלוק על כך שליוצר ישנה בעלות וזכות על יצירתו." (הדברים הללו הובאו במאמרו הנ"ל של הרב ד"ר מיכאל אברהם (ראה: פסקה 816 לעיל), תחומין, כרך כה (תשס"ה), בעמ' 353. וכן צוטטו הדברים בפסק דינו של השופט אליקים רובינשטיין, בפרשת ויינברג [ראה: פסקה 223 (יא) לעיל], בפסקה יב של פסק דינו.

יד.8 המקורות המשפטיים לזכות היוצרים על פי המשפט העברי

  1. כבר הזכרתי לעיל (תת פרק יד.1) כי החומר ההלכתי הבסיסי בתחום זכויות היוצרים לא מצוי בתלמוד, אלא במקורות מאוחרים, ובעיקרם, לאחר המצאת הדפוס.
  2. כאשר ניגשו חכמי ההלכה למצוא את המקורות המשפטיים, אשר על פיהם ניתן לבסס (או לשלול) את זכויות היוצרים, פנו הם לאגרות רעיוניות במקרא ובמקורות חז"ל (כפי שהרחבתי את הדיבור לעיל בתת פרק יד.3), ועתה אציג, בתמצית, את הגישות השונות שבהן דנו חכמי ההלכה, ובמיוחד הרבנים והחוקרים של הדור האחרון, כיצד ניתן למצוא – על פי המקורות המשפטיים של ההלכה היהודית – דרכים להפעלת דיני זכויות היוצרים.

יד.1.8 דינא דמלכותא דינא

  1. רבים מחכמי ההלכה מזכירים את הנתון המשפטי הידוע להם, והוא: זכויות יוצרים הוכרו במשפט העמים, אשר בקרביהם היו היהודים.
  2. קונספציה זו של קניין רוחני, הייתה בדיני פטנטים, וגם בזכויות יוצרים, כפי שהזכירו חכמי ההלכה שהובאו לעיל.
  3. יש שראו בכך פגם, כאילו קשה למצוא בתוך המקורות היהודיים את דיני זכויות היוצרים, עד שיש לפנות לדיני אומות העולם. כך, למשל, בתחילת הדיון ההלכתי בפסק דינו של הדיין הרב עזרא בצרי על זכויות יוצרים (ראה פסקה 816 לעיל) הוא אומר את הדברים הבאים (תחומין, כרך ו (תשמ"ה), בעמ' 170: "ראוי לציין שנושא חשוב זה בתקופתנו לא נדון בהרחבה בספרי הפוסקים, כיון שתנאי החיים השתנו, ונושא זה לא עמד על הפרק בתקופות הקודמות. ועם כל זה תורתנו הקדושה נצחית היא ויש לללמוד [צ"ל ללמוד] סתום מהמפורש, כי כל הכללים ניתנו למשה בסיני, וניתן ללמוד פרטים מהכללים. אכן התחדש בתקופתינו במדינות רבות בעולם הגנה על זכות יוצרים, ויש בזה דינא דמלכותא ומנהג במקומות רבים, ובהמשך נעמוד על כך. בתחילה נעיין בספרי ההלכה בנדון כזה."
  4. אין כאן המקום להאריך בסוגיה רחבה זו (ראה, באופן כללי, את ספרו של פרופ' שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא (ירושלים, תשל"ה).
  5. ככל שמדובר ביישום דינא דמלכותא דינא לעניין זכויות יוצרים, ראה את הבדלי הדגשים בעמדתו של הרב חיים נבון במאמרו הנ"ל (ראה פסקה 816 לעיל) בפרק ד של המאמר, ועמדתו של הרב שלמה אישון, במאמרו הנ"ל (ראה פסקה 816 לעיל), בפרק ד של המאמר שלו.
  6. בעוד שבדרך כלל מתעוררת השאלה האם ראוי לאמץ במדינה פלונית את הדינים או החוקים שנחקקו באותה מדינה, וניתנו מספר הסברים מדוע על הציבור היהודי לנהוג על פי הדין של אותה מדינה, ואחד מהם הוא כי הסכמת השלטון למגורי היהודים באותו מקום כולל את הסכמתם לפעול על פי המשפט של אותה ארץ; הרי, לסוגית זכויות היוצרים יש מצב מיוחד: זכויות היוצרים אינם רק דין פרטני של מדינה זו או אחרת, אלא הם דינים של כל המדינות, וניתן לראותם חלק מדיני המשפט הבינלאומי (ראה: פרק יב.3 לעיל).
  7. אין זה עניין טכני בלבד. גם לפי המשפט העברי ("הפנימי") יש משקל וצורך להתחשב בכך שנורמה משפטית היא בינלאומית. לעניין זה, ניתן להשוות לסוגית ההסגרה, שבה נקבע כי על אף שלפי הדין המשפטי המדויק כפי שנקבע במקורות ההלכה אין מקום להסגיר פושע לארץ אחרת, עמדתו של השופט פרופ' מנחם אֵלון הייתה כי במדינת ישראל המודרנית – כחלק מהצורך לייסד יחסים בינלאומיים הדדיים, יש מקום וצורך להכיר בעקרון ההסגרה בין מדינות: כשם שרוצים אנו שיסגירו למדינת ישראל פושעים שפעלו נגדנו, כך יש להסגיר למדינות אחרות פושעים שפעלו נגד המדינה. אין כאן המקום להרחיב ולהאריך, ודי בכך שאני מפנה את הקורא לניתוחו המעניין של פרופ' אריה אדרעי, "'לא פוסק אני?!' – מנחם אלון: שופט או פוסק הלכה", בתוך: אריה אדרעי, דוד גליקסברג, אביעד הכהן, ברכיהו ליפשיץ, בנימין פורת (עורכים), הלכה ומשפט: ספר הזיכרון למנחם אלון (ירושלים, תשע"ח-2018) [להלן – "ספר מנחם אלון"], בעמ' 45, 87 – 89, וזאת אגב פרשת נקש (בג"צ 852/82 ח"כ שולמית אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, (1987), והמאמר שכתב פרופ' אלון, על פרשה זו, "ביסוס המערכת המשפטית על דיני התורה (תגובה להשגות בעניין הסגרה)", תחומין, כרך ח (תשמ"ז), עמ' 304.

יד.2.8 מנהג האומנים (תקנות הקהל)

  1. אפשרות נוספת למציאת מקור משפטי לדיני זכויות יוצרים היא דיני האומנים, כאשר הסוגיה הבסיסית המשמשת יתד לכך היא התוספתא המובאת במסכת בבא בתרא, דף ז, עמ' ב: "ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן (לקנוס את העובֵר)". ראה לעניין זה את דברי הרב חיים נבון במאמרו הנ"ל (פסקה 816 לעיל), פרק ה והמקורות המוזכרים שם.
  2. עניין זה של תקנות הקהל, אף הוא רחב מאד, ואין כאן המקום להאריך. גם בסוגיה זו ראש המדברים הוא פרופ' מנחם אלון, שכתב רבות על הנושא (מאמרו הראשון והחשוב בנושא, הוא: "למהותן של תקנות הקהל במשפט העברי", בתוך: מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל (ירושלים, תשכ"ד), עמ' 1 – 54. בהרחבה דן בעניין פרופ' אלון בספרו המונומנטלי, המשפט העברי – תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (מהדורה שלישית, ירושלים, תשמ"ח), וזאת במסגרת הדיון במקורות המשפטיים של המשפט העברי, פרק 19, עמ' 558 ואילך). על ההקשר של היישום של חוק במדינת ישראל על פי דיני תקנות הקהל, כתב השופט את פסק דינו בעניין וילוז'ני (בג"צ 323/81 יוסף וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד לו (2) 733, בעמ' 740 – 742 (1982). וכן ראה את מאמרו הנ"ל של פרופ' אדרעי, בעמ' 55, וכן הערה 33, ובהמשכה בעמ' 56.

יד.3.8 תקנת חכמים

  1. מקור משפטי שלישי אפשרי הוא תקנת חכמים, וזאת מכח הסמכות הכללית של חכמים להתקין תקנות בענייני ממון, מדין הפקר בדין הפקר, או "חרם קדמון".
  2. בעניין זה ראה את הדברים שכתב הרב חיים נבון במאמרו הנ"ל, פרק ו.

יד.4.8 דיני הקניין

  1. יש שניסו למצוא במסגרת דיני הקניין הקיימים של ההלכה, אפשרות של הפעלת דיני זכויות היוצרים.
  2. כך, הרב זלמן נחמיה גולדברג (ראה שני מאמריו שהוזכרו בפסקה 816 לעיל), ראה בדיני השיור בהלכה או בכלל לפיו "מי שנהנה מממון שהוציא חברו, ולא מגוף הממון, אלא שמחמת ממונו נסתובב הנאה לשמעון, מתחייב לשלם" (תחומין, שם, בעמ' 195).
  3. הרב חיים נבון, במאמרו הנ"ל, בפרק ג, רואה בכך חידוש חשוב ובלשונו: "הרב זלמן נחמיה גולדברג סלל כאן נתיב חדש, וטען שאפשר לחייב אדם לשלם על הנאה, גם אם לא נהנה אפילו בעקיפין מחפץ ששייך לחברו, ודי שנהנה בכך שחברו הוציא ממון" (שם).
  4. לעומתו, אומר הרב שלמה אישון (ראה המאמר המוזכר בפסקה 816 לעיל) כי אין מדובר בתפיסה מהפכנית של הרב זלמן נחמיה גולדברג, והוא מצא לכך מקורות בתוך ההלכה (ראה שם, פרק ב).
  5. בהמשך, מסביר הרב אישון כי ניתן למצוא בתוך מקורות ההלכה בסיס לדיני זכויות יוצרים והקנייתה, וזאת, על פי הגדרת "דבר שיש בו ממש" ו"דבר שאין בו ממש" (שם, פרק ג).

יד.5.8 יורד לאומנותו של חברו – הסגת גבול מסחרית

  1. אחת מהדוקטרינות המשפטיות, אשר בעזרתן השתמשו חכמי ההלכה, כדי לבסס את זכויות היוצרים, הוא התבוננות על העושה שימוש באותו ספר שנכתב או נדפס, כאשר השני מסווג כמי שיורד לאומנותו של חברו, והינו בגדר "מסיג גבול".
  2. לנושא זה עוד אדרש, בנפרד, בדיון ביחס לשו"ת הרמ"א, סימן י (ראה להלן, בתת פרק טו.1.5).
  3. בשלב זה, אתייחס לכך שנעשה שימוש בדוקטרינות אלה בפסק דינו של הרב עזרא בצרי, תחומין, שם, בעמוד 180-181.
  4. הרב חיים נבון, המתייחס לנושא זה, מסביר כי אז יש מגבלות טריטוריאליות, שכן, אומן לא יכול להגביל את עיסוקו של אומן בעיר אחרת. בכל מקרה, כותב הרב נבון כדלקמן (שם, בפרק ב של המאמר):

"האיזון בין האינטרס הפרטי של האומן הראשון לבין האינטרס של האומן המתחרה, לבין האינטרס הציבורי, מביא אותנו לאיזון עדין המתבטא בהגבלות שונות, אך לא לאיסור גורף. ההגבלות של מקום המגורים, שרלוונטיות מאוד למקרים הרגילים של הסגת גבול, נראות זרות ובלתי הולמות כשמדובר על זכויות יוצרים.

יש שניסו להשיב שכשמדובר בזכויות יוצרים אין להתחשב בהגבלות הגיאוגרפיות, ויש להחיל את דיני הסגת גבול גם כשהמתחרים גרים בעיר אחרת וכו', כיוון שבנידון זה התחרות המסחרית אינה מצטמצמת לגבולות העיר שבה פועל המדפיס, וכל האזור נחשב כעיר אחת לעניין זה. אך צ"ע [צריך עיון] בתשובה זו, כיוון שאם כל המדינה כעיר אחת לעניין הדפסת ספרים, הרי ההלכה היא שבני עיר אחת אינם יכולים לעכב זה על זה בטענה של הסגת גבול. דין הסגת גבול שייך רק בבני עיר אחרת הרוצים לפלוש לעיר זו; וקשה לומר שלעניין מטרת הפלישה נגדיר את כל המדינה כעיר אחת, ונאמר שאף אם גרים בעיר אחרת נחשבים כאילו רוצים לפלוש לעיר זו, בעוד לעניין הגדרת מקום מגורי המתחרים נתעלם מהשיקול הזה ונתייחס לעיר האחרת כמקום זר.

כך או כך, נראה שגם אם נקבל את התשובה המוצעת, עדיין לא פתרנו את כל הבעיות המתעוררות מיישום דיני הסגת גבול לנידון דידן. יש, למשל, שהדגישו שאיסור הסגת גבול אינו שייך במלאכת שמים, ולכן אי אפשר ליישמו בנוגע להדפסת ספרי קודש. בעיה נוספת היא היכולת להוריש את הזכויות על היצירה, שקשה לתת לה תוקף תוך שימוש במושגים של הסגת גבול.

הכלים ההלכתיים שמעניק לנו דין הסגת גבול עונים באופן חלקי בלבד על הבעיות שמציבה סוגיית זכויות היוצרים. דיני יורד לאומנות חברו והסגת גבול אינם מכירים בייחודיות של המקרה הנידון, ומתייחסים למחבר, ליוצר ולמו"ל כאל כל עוסק אחר, הזכאי רק להגנה מפני תחרות דורסנית. דיני הסגת גבול אינם מתייחסים כלל לזכות הייחודית של יוצר על יצירתו."

יד.6.8 ההסכמות של הספרים

  1. פרופ' נחום רקובר, ייחד את השער השני של ספרו לנושא זה, שכותרתו "ה'הסכמות' לספרים כיסוד לזכות היוצרים" (עמ' 123 ואילך).
  2. מדובר בסוגיה רחבת היקף, שיש לה חשיבות היסטורית ומשפטית, ולא ניתן להקיפה במסגרת פסק דין זה.
  3. על כל פנים, מאחר ואין מחלוקת שביחס למתדיינים שבפניי, לא הייתה "הסכמה" בפתיחת מקראות גדולות הכתר, לא ראיתי מקום להרחיב את הדיבור בעניין זה, והחפץ להעמיק – יעיין במחקרו החשוב של פרופ' רקובר, בספרו הנ"ל.

יד.9 סיכומו של פרופ' רקובר

  1. לאחר שניסיתי לסקור, באופן כללי, את דיני זכויות היוצרים, ראיתי לנכון להביא, כמעט במלואו, את פרק הסיכום של פרופ' רקובר לספרו הנ"ל (עמ' 113 – 114):

"עמדנו בזה על המקורות לבחינות שונות בסוגיית 'זכות היוצרים'.

נוכחנו, כי הרעיון של 'גניבת דברים' והיחס השלילי אליו – עתיקי יומין הם ראינו כי 'הזכות המוסרית' (droit moral) של היוצר, שורשים קדומים לה במקורות העבריים. זכותו של היוצר לקריאת שמו על יצירתו נמצאת מעוגנת ביחסם של חכמינו אל 'האומר דבר בשם אומרו' מחד גיסא, ובהעמדתו של מי שאינו אומר דבר בשם אומרו בשורה אחת עם הגזלן מאידך גיסא; המייחס דברי אחרים לעצמו אף גרוע הוא מן הגוזל נכס חומרי. באיסור 'גניבת דברים' ראו חכמינו הגנה על ערך החכמה בכללה, כי 'המתלבש בטלית שאינה שלו' גורם, ש'אין יתרון לחכם מן הכסיל', ו'מיום שקמו 'חכמים' כאלה [=גונבי דברים], חכמת חכמים תסרח... והאמת נעדרת, ונתעוותו הדינים, ונתקלקלו המעשים'.

החיוב לומר דבר בשם אומרו לא נשאר חיוב מוסרי גרידא. יש שראו בגונב דברים משום 'גנב' – על התוצאות ההלכתיות הנובעות מכך; ויש שננקטו צעדים עונשיים נגד מי שפרסם ספר של אחר על שמו.

החובה לומר דבר בשם אומרו אינה פוסקת עם מותו של האומר. יתר על כן, לאחר מותו אף אין היוצר יכול למחול למי שחטא נגדו.

'הזכות המוסרית' לא הייתה מוכרת בחוק זכות היוצרים המחייב במדינת ישראל, שמקורו בחוק האנגלי. היוצר היה יכול למצוא תרופה – אם יש כזו – במסגרת פקודת הנזיקין האזרחיים, מקום שהמעשה יש בו משום הוצאת דיבה. וכבר נשמעו קולות בעד קביעת 'הזכות המוסרית' כזכות מוכרת במשפט הארץ [רקובר מביא ספרות משפטית ופסיקה בעניין זה, בהערה 1, שתחילתה בעמ' 113, והמשכה בעמ' 114]. אף במדינות אחרות טרם הוכרה 'הזכות המוסרית' באותו היקף שניתן לזכותו החומרית של המחבר. ההצעה לאמנת ברן, נוסח רומא, משנת 1928, מדברת על זכות זו, וקובעת, כי 'ללא תלות בזכות היוצרים אשר למחבר, ואפילו לאחר שהועברה אותה זכות לאחר, יהיה המחבר זכאי, במשך כל ימי חייו, לטעון לזכותו על היצירה כמחברה, ולהתנגד לכל סילוף'; ובאמנת ברן, נוסח בריסל, משנת 1984, הוכרה זכות זאת. ברם, הוראה זאת לא קיבלה תוקף חוקי בכל המדינות החברות לאמנה."

[חלק מדברים אלה צוטטו על ידי השופט סופר בבית הדין הארצי לעבודה, כאמור בפסקה 822, ולאחר הציטוט אומר השופט כדלקמן: "עמדה זו משקפת זכות מוסרית יסודית שקודמת לשאלות העולות מדיני זכויות יוצרים וקניין רוחני" (שם, בסיפא של פסקה 22)].

  1. בהמשך, מזכיר פרופ' רקובר את התיקון לפקודת זכויות יוצרים, שנתקבל בכנסת בשנת תשמ"א (1981), ובמסגרתו הוסף סעיף 4א, לפקודת זכות היוצרים המנדטורי, אשר הכיר ב'זכות המוסרית' של היוצר, ולצד קביעת הזכות, נקבעו סנקציות על מפירי הזכות (רקובר, שם, בעמ' 114; סעיף 4א הנ"ל – שצוטט במלואו בפסקה 793 – הובא אף הוא בספרו של רקובר הנ"ל, בעמ' 114-115).
  2. פרופ' רקובר מזכיר, בהמשך פרק הסיכום שלו (עמ' 115), כי "בדברי ההסבר לסעיף זה שבהצעת החוק, נאמר: 'התיקון המוצע בא להכיר בזכות המוסרית של היוצר ברוח הסעיף האמור [של אמנת ברן], ולהבהיר – גם בעקבות ההלכה העברית – כי היא כוללת את זכותו של היוצא ששמו ייקרא על יצירתו'. ובמבוא להצעת החוק מסתמכת ההצעה על המקורות היהודיים:

'בניגוד להכרה המאוחרת, כאמור, של אומות העולם בזכותו הרוחנית של היוצר, היו חכמי ההלכה ערים כבר בזמנים קדומים לזכות זו. הזכות בדבר קריאת שמו של היוצר על יצירתו מעוגנת הן ביחסם של חכמינו אל 'האומר דבר בשם אומרו', והן בהעמדתו של מי שאינו אומר דבר בשם אומרו בשורה אחת עם הגזלן: המייחס דברי אחרים לעצמו אף גרוע מן הגוזל נכס חמרי. באיסור 'גניבת דברים' ראו חכמינו הגנה על ערך החכמה בכללה, משום ש'המתלבש בטלית שאינה שלו' גורם לכך ש'אין יתרון לחכם מן הכסיל'. החיוב לומר דבר בשם אומרו לא נשאר חיוב מוסרי גרידא: יש שראו בגונב דברים משום 'גנב' על התוצאות הנובעות מכך, ואף נקטו צעדים ענשיים נגד מי שפרסם ספר של אחר על שמו (וראה מחקרו של ד"ר נחום רקובר, 'מקורות לעקרון זכות היוצרים', סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, משרד המשפטים, חוברת ג, התש"ל-1970)'."

  1. לאחר דיון בשאלה, האם לפי פרשנות סעיף 4א(1) הדן בזכות המוסרית, אשר חלה על המחבר, לכאורה, זכותו של המחבר היא רק לימי חייו, ולא לאחר מותו, בניגוד לזכות הכלכלית המוגבלת בארץ ל-70 שנה לאחר מות המחבר, (עמ' 115 – 116), מציג המחבר את עמדתו לעניין הזכות המוסרית של המחבר, באופן הבא (עמ' 116):

"הגבלת זכותו של המחבר יסודה בכך, שלאחר תקופה קצובה יש לתת לציבור ליהנות מן היצירות התרבותיות בלא כל הגבלה. אבל מה ההצדקה להפסקת הזכות המוסרית עם מותו של המחבר? לפחות מן הראוי להמשיך אותה כל עוד הזכות הממונית קיימת.

הענקת הזכות לאחר מותו של המחבר היא זו שמקנה את האופי ה'נצחי' לזכות זו, שהצרפתים מדברים עליה ב'droit moral'.

דומה, שבעקבות דברים אלה מן הראוי לתקן את החוק ולהבהיר, כי זכות זו אינה בטלה עם מותו של המחבר.

אף אמנת ברן, שהעניקה את הזכות המוסרית רק לתקופת חייו של המחבר, תוקנה בנוסח שטוקהולם ופריס, ועל פי התיקון הזכות ניתנת גם ליורשים, והיא מקבילה לזכות החומרית של היוצר."

  1. פרופ' רקובר, מציג בהמשך סיכומיו את עמדת המשפט העברי, כדלקמן (עמ' 116 – 117):

"ומכאן – לזכויות האחרות של היוצר. בתקופה האחרונה אנו עדים לכמה וכמה תשובות, שהשיבו חכמי ישראל בשאלות אלה. אם כי היסודות הרעיוניים בדבר זכות היוצר קדומים הם, הרי העמדת הבניין על גבי היסודות הללו ופיתוחם של הרעיונות הללו באו בפסיקה שבתקופה המאוחרת. יש להניח, כי אותם גורמים כלכליים-תרבותיים שהביאו לפיתוחם של דיני זכות היוצרים בכללם, הביאו גם לבחינת הזכויות הללו אצל דייני ישראל, והללו ביססו את זכות היוצר על פי המקורות העבריים, אבל בלי התעלמות מן הדין הנכרי השורר במקומם.

לעניין זכותו של המחבר בהדפסת יצירתו, יש שהכירו בזכות זו בהיקף רחב ביותר, כזכות העומדת למחבר וליורשיו בלא כל הגבלה; זכות, שאף אינה קשורה בהוצאת 'כתב איסור' מפורש, ואינה מוגבלת למדינתו של המחבר בלבד. דעתם של אלה היא, כי הגבלת זכותו של המחבר היא דבר שהשכל מכחישו; וכי 'השכל הישר' מורה לנו, כי מי שטרח ויגע עד שחידש חידוש – מן הראוי שייהנה מכך הוא ויורשיו אחריו, כנחלה שאין לה הפסק. והוא הדין לזכותו של המחבר להעביר את זכותו לאחרים. כיוון שזכות ההדפסה היא למחבר, הרי שיכול הוא להתיר לאחרים את ההדפסה, אם בהיתר כללי, ואם בהיתר מסויג.

יש שהסתמכו על הדין הנכרי, והסיקו, שאם הדין הנכרי מגן על היוצר, הרי בוודאי יש לנהוג כן לפי הדין העברי; וכי כיוון שהכרה בזכותו של המחבר היא עניין שהיושר מחייב – יש לאמץ את הדין הנכרי.

אמנם יש שהגבילו את זכותו של המחבר לאחר שהדפיס את חיבורו, וכבר מכר את ספריו. כאן קבעו, שאין למחבר זכות לאסור, לאחר מכן, הדפסה נוספת של הספר בידי אחרים. בהקשר זה המגבילים את זכותו של המחבר מזכירים את עזרא הסופר, ש'תקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר' (בבא בתרא כא ע"ב), מבלי שתישמע הטענה בדבר הסגת גבול. כמו כן המגבילים מסתמכים על ההלכה שנאמרה לעניין לימוד תורה, הקובעת: 'מה אני בחנם אף אתם בחנם' (נדרים לז ע"א); כלומר, אסור ליטול שכר בעד הרבצת תורה; ואין התורה קרדום לחפור בה."

פרופ' רקובר מזכיר נושא, שלא פיתחתי, בדבר התחשבות בטובת הכלל ביחס להגנת זכותו של היוצר, והיא הוראת אחד מחכמי המאה הקודמת בדבר הגבלת זכותו של היוצר לאבד את יצירתו בגלל העניין שיש לציבור בכללותו ביצירה. בעניין זה הוא מוסיף כי "הוראה כזו אינה מוכרת בתחיקה של מדינת ישראל, ואף לא בתחיקה של ארצות-הברית; ודומה, כי אף נקודה זו, כבנקודות נוספות אחרות, ניתן לנו לשאוב השראה מן המקורות העבריים." (שם, בעמ' 117).

יד.10 יישום המשפט העברי במשפט הישראלי, בדיני זכויות יוצרים

יד.1.10 כללי

  1. בסיום פרק זה, אדון בשאלה האם כל הדיון בפרק הוא בבחינת "דרוש וקבל שכר" (תוספתא, מסכת סנהדרין, פרק יא, הלכה ו, הדנה בבן סורר ומורה, וקובעת כי הוא "לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? לומר: דרוש וקבל שכר").
  2. עורכי הדין קורינאלדי וגרינשטיין, באי כוח הנתבעים, הביעו עמדתם כי אין מקום לתחולת המשפט העברי בסוגייתנו. (ראה פרק ט.25, פסקה 578 ואילך).
  3. עמדתי שונה. כפי שאפרט להלן, יש מספר דרכים ליישום המשפט העברי, במשפטה של מדינת ישראל, בסוגיות העומדות בפנינו. לעניות דעתי יש חובת היזקקות למשפט העברי, ולמצער – רשות לעשות כן.

יד.2.10 השימוש במשפט העברי במסגרת ההכנות לחוק (הצעת החוק)

  1. ראינו לעיל כי בהצעת החוק הסתמכה ההצעה על המקורות היהודיים (ראה הציטוט המלא של המבוא להצעת החוק בפסקה 882 לעיל).
  2. עמדתו של השופט אלון בפרשת הנדלס (ע"א 546/78 בנק קופת עם בע"מ נ' אליעזר הנדלס, פ"ד לד(3), 57 (1980); ד"נ 13/80, אליעזר הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ, פ"ד לה (2), 785 (1981) ) הייתה כי כאשר מדובר בחוק של הכנסת – שם חוק השבת אבידה, תשל"ג-1973, יש מקום ליישום המשפט העברי, מחמת העמים, וחלק מהם הוא כי החוק מבוסס על המשפט העברי (שם, בעמ' 69 – 70; ובעמ' 80 ואילך).
  3. אכן, הדעה החולקת של השופט ברק, גרסה כי אין מקום להתבסס על המשפט העברי ומבחינה זו נותר השופט אלון בדעת מיעוט.
  4. על כל פנים, מן הראוי להביא בחשבון דעה זו, במיוחד כאשר בשנים האחרונות ניתן משקל הולך וגובר לשלבים שקדמו לחקיקת החוק (הצעת החוק והדיונים בכנסת), ויש מי שהמשיג דרך זו של פרשנות; ראה: רפי רזניק, "תחילתה של ירידת הפרשנות התכליתית ועליית המקורנות? לקראת ויכוח פרשני במשפט הישראלי", משפטים על אתר, כרך יב (תשע"ח), עמ' 67. המחבר רואה בגישתו הפרשנית של השופט נעם סולברג התמודדות או אלטרנטיבה בתורתו הפרשנית של הנשיא אהרון ברק שפרש מבית המשפט העליון לפני 11 שנה (ראה: הניתוח של פסקי הדין השונים והשוואתם לגישות פרשניות אחרות, במאמר המפורט). על כן, לא ניתן להתעלם מכך שהמשפט העברי שימש אחד ממקורות החוק, ולפיכך, ראוי כי ייעשה שימוש במשפט העברי, כאחד מדרכי הפרשנות של החוק.

יד.3.10 חוק יסודות המשפט

  1. בשנת תש"מ-1980 נחקק חוק יסודות המשפט, אשר בסעיף 2(א) שבו הורה על ביטולו של סימן 46 לדבר המלך במועצתו, דהיינו: המשפט הישראלי יפסיק להשתמש במשפט האנגלי (המשפט המקובל ועיקרי דיני היושר) כמקור מחייב להשלמת לאקונות במשפט, כאשר סעיף 1 לחוק קבע: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטענה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל".
  2. בפרשנותו של סעיף זה, חלקו השופטים ברק ואלון, גם בפרשת הנדלס, שהובא בתת הפרק הקודם, כאשר בחרתי להציג את המחלוקת מנקודת מבטו של פרופ' מנחם מאוטנר, "הוויכוח בין מנחם אלון לבין אהרון ברק על הזהות התרבותית של המשפט הישראלי", בתוך ספר מנחם אלון, עמ' 109, בעמ' 112:

"חוק יסודות המשפט הוליד ויכוח נוקב בין השופט אהרן ברק לבין השופט מנחם אלון. הוויכוח נסב על שתי שאלות. ראשית, מה הן הדרכים שבהן ניתן להגיע ל'עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של ורשת ישראל', כמקור ליצירת משפט? שנית, מה תוכנו של המושג 'עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל'? ברק הציע פרשנות של החוק שתאפשר להגיע לרובד של עקרונות מורשת ישראל במקרים מצומצמים בלבד, והקנה לעקרונות אלה פירוש שהרחיק אותם מהמשפט העברי. ברק נתן אפוא מקום מצומצם למשפט העברי בהמשך התפתחותו של המשפט הישראלי, לאחר חקיקתו של חוק יסודות המשפט. במילים אחרות, ברק ביקש לשמר את המשך ההתפתחות של המשפט הישראלי בנתיבותיו המסורתיות, כמשפט ליברלי המחובר באופן הדוק למשפט האנגלו-אמריקאי. אלון הציע פרשנות הפוכה: להגיע לרובד של עקרונות מורשת ישראל במספר רב של מקרים, תוך מתן תוכן לעקרונות אלה החופף בעיקרו למשפט העברי. במילים אחרות, אלון תפס את החוק כמהלך בעל השלכות מהפכניות, שבעקבותיו צריך המשפט הישראלי לעבור שינוי רדיקלי בהמשך התפתחותו: להפעיל באופן נרחב תכנים השאובים מן המשפט העברי."

  1. לאחר ניתוח עמדתו של ברק, מציין פרופ' מאוטנר כי פרופ' ברק מודע לכך כי גישתו בדבר יצירת מדרג של רבדים משפטיים ועיצוב פתרונות משפטיים, "תביא להפעלתם של עקרונות מורשת ישראל רק 'במקרים מועטים שאינם נפוצים' ", ומבחינתו, הדבר מתיישב עם שיטות משפט אחרות בהן קיימת תופעה דומה של מיעוט הזדקקות לעקרונות הכלליים לשם מילוי לאקונות בחוק (מאוטנר, שם, בעמ' 113).
  2. אלון – לפי ניתוחו של מאוטנר – רואה בסעיף האמור אפשרות להחיל את החוק גם בפירושם של מושגים בעלי רקמה פתוחה, כגון "צדק", תום לב ותקנת ציבור. חוק יסודות המשפט לפי אלון קובע "מרשם" לדרכי הפעולה של שופטים העומדים לפני הכרעה, והוראת חוק זו היא הוראה עקרונית מהמעלה הראשונה, המבקשת ליצור זיקה מחייבת בין המשפט הישראלי לבין המשפט העברי, במסגרת התפתחותו של המשפט בישראל (שם, בעמ' 114).
  3. מחלוקת נוספת בין ברק ואלון הייתה ביחס לשאלה כיצד לפרש את המילים "מורשת ישראל" באותו סעיף. לשיטתו של ברק, מדובר במורשת האומה הישנה והחדשה גם יחד, הכוללת את מורשתו של הרמב"מ ושל שפינוזה, הרצל ואחד-העם, הספרות התורנית והמורשת העולה מהספרות החילונית גם יחד. לעיתים הגדיר ברק את המונחים "עקרונות החירות, הצדק והיושר והשלום של מורשת ישראל", כעקרונות כלל אוניברסליים, ולא עקרונות דתיים או תיאולוגיים. לשיטת ברק, החוק מפנה לא למורשת ישראל בכללותה, אלא רק לחלק ממנה, והם ארבעת העקרונות של חירות, צדק, יושר ושלום (שם, בעמ' 116).
  4. לעומתו, השופט אלון רואה ב"מורשת ישראל" מושג אשר ממוקם "במסגרת של נורמות בעלות משמעות משפטית ובחיי משפט מעשיים ולא בתחום חיי המחשבה והעיון המופשט" (אלון, המשפט העברי, בעמ' 1174). בהקשר התרבותי – שהוא מומחיותו של הכותב, פרופ' מנחם מאוטנר – מוצגת עמדתו של אלון באופן הבא: "הוא תופס אפוא את חוק יסודות המשפט כקושר את המשפט הישראלי למסורת הארוכה והעשירה של המשפט העברי, כך שהמשפט העברי נתפס כשלב היסטורי נוסף של התפתחות במסגרת המשפט הישראלי. עם זאת, אלון מוכן להכיר בכך שהמושג מורשת ישראל עשוי להכיל גם רכיבים שמעבר 'למשפט העברי – במובנו המשפטי הצר של המושג משפט עברי – כגון דברי הגות ומחשבה שבמורשת ישראל לדורותיה ובמורשת הקשורה בתנועת התחיה הלאומית' " ( שם, בעמ' 116).
  5. ראוי להעיר כי לאחרונה נחקק חוק יסודות המשפט (תיקון), התשע"ח-2018 (ספר חוקים, תשע"ח, מספר 2715, מיום 2.5.2018, עמ' 638) שבעקבותיו, ניסוח המעודכן של סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980, הוא זה: "ראה בית משפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל".
  6. בכך "צומצמה" המחלוקת. היום אין חולק כי בית המשפט אשר מחליט על הפעלת חוק יסודות המשפט הנ"ל, יכול לגשת ישירות ובאופן ברור למקורות המשפט העברי.
  7. מכאן עולה, כי לכל הדעות, היה מקום לפרק זה בפסק הדין העוסק במשפט העברי.

יד.4.10 חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

  1. הזכרתי לעיל, במסגרת הפרק שעסק בזכות היוצרים ותכליתה, כי לזכות היוצרים יש מעמד חוקתי, שכן, היא חלק מהקניין הרוחני, והקניין הוא ערך מוגן בהתאם לסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראה פרק יב.4 לעיל).
  2. לאחר שהבאתי את הציטוט של סעיף 3 לחוק היסוד האמור: "אין פוגעים בקניינו של אדם" (פסקה 784 לעיל), הדגשתי כי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, נחקק לאחר חוק היסוד (שנחקק בשנת 1992). מכאן שחוק זכויות היוצרים הינו במסגרת הרקמה הנורמטיבית החוקתית השוררת בארץ מאז שנת 1992 (ראה פסקה 790 לעיל).
  3. יש לזכור כי סעיף 11 לחוק היסוד קובע כי "כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה". וכבר פורש הסעיף, לא אחת, כי מערכת בתי המשפט היא אחת מאותן "רשויות השלטון" החייבת לכבד את הזכויות שנקבעו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
  4. בענייננו רלבנטית ההוראה שבסעיף 1א הקובע כי "חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
  5. דיו רב נשפך על פירושם של התיבות "מדינה יהודית ודמוקרטית", וידועות הגישות השונות בבית המשפט העליון לעניין זה.
  6. רק לאחרונה נותחו עמדות אלה במאמרו של פרופ' מנחם מאוטנר, "הוויכוח בין מנחם אלון לבין אהרון ברק על הזהות התרבותית של המשפט הישראלי", בתוך ספר מנחם אלון, עמ' 109 ואילך, כאשר במסגרת הדיון בנושא פרשנות חוקי היסוד (שם, בעמ' 116 ואילך), כאשר הוא דן בשאלה איזה תוכן יש להקנות למושג "מדינה יהודית", מציג פרופ' מאוטנר, תחילה כאילו מדובר במחלוקת קוטבית בין שתי העמדות, ובהמשך מוצגת עמדתו של פרופ' אהרון ברק באופן הבא (שם, בעמ' 120):

"למרות ההסתייגויות של ברק בנוגע לדרכי החלתה של ההלכה במשפט הישראלי, הוא הולך כברת דרך ליצירת זיקה בין המשך התפתחותו של המשפט הישראלי ובין ההלכה. כזכור, בהתייחסו לחוק יסודות המשפט הציע ברק פרשנות המחילה את עקרונות מורשת ישראל במספר מצומצם של מקרים. ברק גם הציע תפיסה רחבה של המושג מורשת ישראל כמושג לאומי, הכולל את 'המורשת של האומה, הישנה והחדשה גם יחד', היינו את מורשתם של הרמב"ם, שפינוזה, הרצל, ואחד-העם; את המורשת שלפני הקמת המדינה ואת המורשת שלאחר הקמת המדינה; את המורשת העולה מהספרות התורנית ואת המורשת העולה מהספרות החילונית; ואולי אפילו את עקרונות, החירות, הצדק, היושר והשלום העולים מפסיקתו של בית המשפט העליון. כל הרכיבים הלא-הלכתיים האלה שבהם ברק טען בתוכן את עקרונות מורשת ישראל, כמשמעם בחוק יסודות המשפט, אינם נזכרים על ידו עשור מאוחר יותר כאשר הוא ניגש לטעון בתוכן את המושג 'מדינה יהודית'. כל המאמץ העצום שהשקיע ברק בוויכוח שלו עם אלון לגבי חוק יסודות המשפט, כדי לצמצם את מקומה של ההלכה במסגרת תהליכי המשך הפיתוח של המשפט הישראלי, התפוגג. בטענו בתוכן את המושג 'מדינה יהודית', מכניס ברק את ההלכה למשפט הישראלי בדרך המלך, כאחד משני הרכיבים הצריכים למלא תפקיד מרכזי בהמשך פיתוחו של המשפט, לצד הציונות. כל זאת, תוך שהוא מתעלם הן מהיצירה הלא-הלכתית העשירה שיצרו היהודים לאורך הדורות, והן מהיצירה החילונית העשירה שיצרו היהודים במאות האחרונות, ובמיוחד הציונות. ההבדל בין ברק של שנות השמונים ובין ברק של שנות התשעים בולט לעין."

  1. למותר לציין כי לפי גישתו של פרופ' מנחם אלון, המושג "מדינה יהודית" צריך להיקבע על פי "הערכים של מורשת ישראל ומורשת היהדות", שהם "בראש ובראשונה – עקרונות יסוד, דברי הגות, דינים ודיונים שבמורשת המשפטית העצומה בעולמה של היהדות." (הציטוטים הם ממאמרים ופסקי דין של השופט אלון, כמובא בהערות 40 ו-41, בעמ' 121 של המאמר). פרופ' מאוטנר מסביר כי "בעוד ברק מדבר על ההחלה של ההלכה ברמה של הערכים, תפישות העולם ועקרונות היסוד, אלון מדבר על החלה ישירה של ההלכה במסגרת המושג 'מדינה יהודית' " (מאוטנר, שם, בראש עמוד 121).
  2. מכאן שהן לשיטת מנחם אלון, והן לשיטת אהרון ברק, ככל שמדובר בערכים היהודיים של זכויות היוצרים, יש מקום להחלת המשפט העברי, כפי שתואר לעיל.

יד.5.10 עקרונות היסוד של השיטה המשפטית

  1. מעבר לדרכים שפורטו לעיל, מצויות בפסיקת בית המשפט העליון, מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 אמרות של מספר שופטים, שבהם הוסבר כי יש מקום לפנות למשפט העברי כחלק מהשקפות המוסר והתרבות של מדינת ישראל, גם כאשר מדובר בפרשנות חוק עות'מאני, חוק ישראלי או סוגיה משפטית כללית.
  2. הראשון שהלך בדרך זו הוא השופט משה זילברג – לימים ממלא מקום הנשיא, אשר התייחס לדרך המשפטית לקביעת השיקולים לבחינת פסלותו של חוזה הנוגדת את תקנת הציבור (ע"א 461/62 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' שושנה (רוזה) מזיאר, פ"ד יז 1319, בעמ' 1332, בין האותיות ה-ז (1963); ההדגשה במקור):

"סקרנו את הפסיקה האנגלית והפסיקה האמריקאית בסוגיה המשפטית שלפנינו. ראינו את הבדלי היסוד-שלהם בגישה המוסרית אל הבעיה הנדונה, והשאלה היא איזו היא הדרך שנבור לנו אנחנו, שוטי ישראל, על פרשת דרכים זו...

נראה לי, כי עלינו לאמץ את ההלכה האמריקנית, יען כי בעשותנו כן אין אנו 'מאמצים' לנו ילד זר, אלא מסיקים מסקנות משפטיות מתוך השקפות-יסוד המושרשות עמוק-עמוק בתודעה היהודית.

והיה כי ישאלך השואל מחר לאמור: מניין הלגיטימציה להרכיב את השקפותינו אנו על הלכה שמקורה הוא בתחיקה התורכית? ואמרת לו: את ההלכה כי אפשר לבטל חוזה בשל היותו נוגד את הסדר הציבורי, אנו שואבים מסעיף 64(1) של חוק הפרוצדורה האזרחית העתמאני, אבל על עצם השאלה מה הוא הסדר הציבורי או תיקון העולם, עלינו להשיב מתוך השקפות המוסר והתרבות שלנו, כי מקור אחר זולתן ל'סדר' ול'תקינות' אין!".

  1. השופט השני, מבחינה כרונולוגית, נוקט בדרך דומה הוא השופט חיים כהן, לימים ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, אשר התייחס לשאלת סמכות בית משפט לשנות מועדים שנקבעו בפסק דין קיים, וזאת עקב שינוי נסיבות משמעותי של אחד הצדדים, שחלה מאוד בשיתוק כללי. וכך כותב הוא (ד"נ 22/73 יגאל בן שחר נ' יוסף מחלב, פ"ד כח(2) 89, בעמ' 98, בראש העמוד (1974)):

"מקום ושעה שלמען עשות צדק רואים אנו להעלים עינינו מן ההלכה הפסוקה האנגלית והאמריקנית, הרגלתי עצמי לברר תחילה שמא ניתן למצור בדיני התורה אילן להיתלות בו... אבל הצדק שאנו חייבים ומשתדלים לעשותו, יהיה בטוח ומיוסד יותר כשהוא מוצא לו סמוכין במסורתנו המשפטית ובחכמת צדקתם של קדמונינו זכרם לטוב".

  1. הירבה ללכת בדרך זו, הוא השופט מנחם אלון (אף הוא, לימים, המשנה לנשיא בית המשפט העליון), שכבר ראינו את עמדתו ביחס ליישום המשפט העליון במשפט מדינת ישראל. וכה אמר הוא, כאשר נזקק לדו בסוגית תום הלב במשפט האזרחי, בכלל, ובדיני חוזים, בפרט (ע"א 148/77 שאול רוט נ' ישופה (בנייה) בע"מ פ"ד לג (1) 617, פסקה 7, בעמ' 631, בין האותיות ב-ז (1979)):

"בבואנו לפרש בחוקיה של מדינת ישראל, מושגי יסוד כגון תום לב, שאופיים הוא אוניברסאלי והם נחלתה של חשיבה ערכית ומשפטית של כל מערכת משפט תרבותית, שומה עלינו לעיין בראש ובראשונה במשמעותם של מושגים אלה לאור עקרונותיו של המשפט העברי ומורשתה של ישראל. שהרי עקרון אוניברסאלי כגון זה גילויו הוא, אמנם, במערכות המשפטיות השונות שבימינו אנו, אף שורשיו שתולים הם בערכי יסוד שהונחלו לאנושות במערכות המשפט שמימים ימימה. שהרי דרך הרוח שבמשפט מי ידע, ומחלחלת היא בתודעתם של דורות עדי הגיעה עד הלום. ואם במערכות המשפטיות של אומות העולם כך הוא, בוודאי ובוודאי שכך הוא בחוקיה של מדינת ישראל שהתשתית לעקרונות היסוד שבה מצווים אנו למצוא בראש ובראשונה במורשתה הקדומה, שלא כהתה עינה ולא נס ליחה... [כאן מביא הוא ציטוטים מדברי השופט זילברג בפרשת צים, שהובאו לעיל בפסקה 910, ומדברי השופט חיים כהן בפרשת בן שחר, שהובאו לעיל בפסקה הקודמת].

ודברים אלה כוחם יפה פי כמה וכמה לעניין שלפנינו. עיקרון תום הלב שבסעיף 39 [לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973] מקורו בחקיקה ישראלית מקורית שבה צווינו על עצמאות החוק בדרך פירושו ויישומו (סעיף 63 לחוק החוזים), וכל עצמו וגופו של המונח 'תום לב' מושג עברי מקורי הוא... משום כך, לעניין פירושו של מושג זה, מצווים אנו לפנות בראש ובראשונה למשפט העברי, שממנו פינה וממנו יתר להבנת תכנו ומשמעותו".

[התייחסות לפסק דין זה, במסגרת מכלול יחסו של השופט אלון ליישום המשפט העברי במשפט הישראלי, מצויה במאמרו הנ"ל של פרופ' אריה אדרעי, שהובא בפסקה 867 לעיל, והוא מתייחס אליו באופן הבא (שם, בעמ' 48): "מאבקיו של אלון למען שימוש במשפט העברי בבית המשפט העליון החלו עוד קודם לחקיקת חוק יסודות המשפט. במהלך שנות השבעים נחקקו חוקים ישראליים מקוריים בתחומי המשפט הפרטי והציבורי שהחליפו את החוקים העות'מאניים והאנגליים שהיו בתוקף. אלון טען שכאשר החוק הוא ישראלי מקורי יש לפרש את כוונת המחוקק על פי המשפט העברי, ומכל שכן כאשר מדובר במונחים הלקוחים ממקורות המשפט העברי".]

  1. השופט יצחק אנגלרד, התייחס אף הוא לנושא זה של השימוש במשפט העברי, כאשר דן בסוגיה עקרונית הנוגעת לשימוש לרעה בזכות (רע"א 5339/97 משה רוקר נ' משה סלומון, פ"ד נה(1) 199, בפסקה 26, בעמ' 226, בין האותיות ג-ה (1999)):

"מן הראוי כי המשפט העברי ישמש מקור השראה לפרשנותה של הוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין, ולאו דווקא משום שלשונה של זו סתומה או מגומגמת. נראה לי כי המגמה המוסרית המובהקת, המצויה במסורת המשפטית היהודית לגבי מושג הבעלות, ואשר מטרתה להגביל את שלטונו של אדם על נכסיו, תימצא ביטוי במשפט של מדינת ישראל במדינה יהודית ודמוקרטית. יצוין כי מעבר לממד המוסרי-האינדיבידואלי של העיקרון 'כופין על מידת סדום', מצוי בו גם, ואולי הוא עיקר, ממד חברתי חשוב, כי הלוא בשל חסרונו של ממד חברתי זה נחתם גזר דינם של אנשי סדום, שעל מידתם הרעה נקרא העיקרון.

  1. דרכים אלה של פנייה למקורות ההלכה היהודית, כאשר נדרשים אנו לפסוק בסוגיה משפטית על פי המשפט הישראלי, הוסברו גם בהחלטתי בבש"א 2813/05 חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ נ' הרב דניאל ביטון (2006) בפסקאות 70 – 74; וכן ראה את ספרי המוזכר בפסקה 830, בעמ' 20 – 22.

יד.6.10 היש לתת משקל לכך שמדובר בספר קודש, וכן כי בעלי הדין שומרי תורה ומצוות?

  1. לכאורה, יש "פיתוי" להתחשב בשני נתונים מיוחדים בתיק זה, שהוזכרו על ידי הצדדים, לאורך כל הדיונים.
  2. אכן, המחלוקת בין הצדדים נוגעת בשני ספרי קודש: מקראות גדולות הכתר, שבו אוחז התובע כעורך מדעי ומהדיר, ומולו תוספות רמב"ן לפירושו לתורה, שנכתבו על ידי הנתבעים.
  3. אולם, לעניות דעתי, מאחר ובמדינת ישראל הדין המסדיר את זכות היוצרים הוא טריטוריאלי וחל על כל האזרחים והתושבים של מדינת ישראל, הכללים הללו יחולו הן על ספרי חול, הן על ספרי קודש במידה שווה.
  4. היותם של בעלי הדין שומרי תורה ומצוות, הוא נתון סוציולוגי אנתרופולוגי, אך, לפי מיטב הבנתי המשפטית, כל עוד לא הסכימו הצדדים מראש על מערכת דינים אחרת שתחול בעניינם, יחול עליהם המשפט הישראלי.
  5. לפיכך, עלי להפעיל את דיני זכויות היוצרים החלים במדינת ישראל, וזאת כפי שנקבעו בחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. אך, כפי שהסברתי בהרחבה בתת פרק זה (יד.10), לפי הבנתי המשפטית יש משקל רב וחובה לאמץ את המשפט העברי, במסגרת היישום וההפעלה של המשפט הישראלי.
  6. ברצוני להבהיר, כי לא אחת כאשר – לשיטתי – ראוי ליישם את המשפט העברי במשפטה של מדינת ישראל, עשיתי כן גם כאשר בעלי הדין לא היו שומרי תורה ומצוות, ואף כאשר לא היו יהודים (ראה, למשל, פסק הדין שהוזכר בפסקה 834 לעיל, ורבים זולתם).
  7. העולה מן האמור לעיל, הוא, כי הדרכים המשפטיות ליישום המשפט העברי, על ידי בית משפט ישראלי, כאשר הוא מפעיל ומיישם את דיניה של מדינת ישראל, אינו תלוי לא באישיותם של בעלי הדין (והמשפט העברי יחול בין אם מדובר בשומרי תורה ומצוות, ובין אם מדובר בחילוניים, ובין אם מדובר במי שאינם יהודים), וגם לא בנשוא הדיון (דין ספר "רגיל", כדין ספר קודש); הדרכים המשפטיות הובהרו לעיל בארבעת החלופות של תת פרק זה, יד.10, והן: יד.2.10 השימוש במשפט העברי במסגרת ההכנות לחוק (הצעת החוק); יד.3.10 חוק יסודות המשפט; יד.4.10 חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; יד.5.10 עקרונות היסוד של השיטה המשפטית.
  8. היש מקום להתייחסות מיוחדת לזכויות יוצרים בתחום המדעי, בכלל, ולהדרות של כתבי יד, בפרט

טו.1 מבוא

  1. השאלה הראשונה שעוררו באי הכוח של הנתבעים, מתחילת הדיונים ואפילו במסגרת כתב הגנתם (ראה, למשל, סעיף 19 לכתב ההגנה המצוטט בפסקה 80 לעיל), כי אין מדובר ביצירה שחלים עליה דיני זכויות יוצרים, שכן, היא נחלת הכלל והטקסט של מקראות גדולות הכתר מתייחס לתנ"ך, אשר הוא שייך לבורא עולם, ופירוש הרמב"ן נכתב לפני למעלה מ- 800 שנה ואף הוא אינו מוגן בזכויות יוצרים.
  2. מאידך גיסא, הוסבר על ידי ב"כ התובע, כי לתובע יש זכויות יוצרים בכך שההדיר את פירוש הרמב"ן, בתוך מקורות גדולות הכתר, וההדרה זו היא בגדר זכות יוצרים.
  3. באופן פרטני, אתייחס בפרק הבא למקראות גדולות הכתר. בפרק זה אדון בשאלה המקדמית האם בכלל דיני זכויות היוצרים חלים על יצירות בתחום המדעי, בכלל, ומדעי היהדות, בפרט, כאשר ייוחד הדיבור גם לההדרה של כתבי יד, או מסמכים, שנכתבו לפני מאות או אלפי שנים, וחוקרים בני דורנו, פרסמו אותם.

טו.2 היצירות שבהן יש זכות יוצרים – כללי

  1. ההוראה המרכזית בחוק זכות יוצרים, הקובעת את גבולות החוק, היא סעיף 4 שבו, אשר כותרת השוליים שבו היא "היצירות שבהן יש זכות יוצרים", ואשר זה נוסחו של הסעיף:

"(א). זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:

(1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;

(2) תקליט;

ובלבד שהתקיים לגבי היצירות האמורות אחד התנאים הקבועים בסעיף 8 או שיש בהן זכות יוצרים מכוח צו לפי סעיף 9.

(ב) לעניין סעיף קטן (א), מקוריות של לקט היא המקוריות בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים שבו."

  1. אין כאן המקום לדון במפורט בסוגי יצירות (אמנותית, דרמטית או מוסיקלית, אדריכלית, קולנועית ועוד), כפי שהן מוגדרות בסעיף 1 לחוק. אנו נתרכז ביצירה הספרותית, וביצירתיות שבה.
  2. במסגרת העיקרים בזכויות יוצרים, מונה גרינמן (בעמ' 71 לספרו) חמישה עיקרים: זכות יוצרים קיימת ב"יצירות" בלבד; הזכות תחול על דרך הביטוי של היצירה; הגנת החוק ניתנת ליצירה "מקורית" בלבד; על היצירה להיקבע באמצעי ביטוי מוחשי; אין דרישה לרישום.
  3. אותנו מעניין, בפרק זה, הניתוח של היצירה העצמאית (גרינמן, עמ' 90 ואילך).

טו.3 המקוריות והיצירתיות

  1. נושא זה נידון בספרות המשפטית ובפסיקה באנגליה, בארה"ב ובישראל, שיטות המשפט הרלבנטיות לענייננו, וכן במשפט העברי כפי שנראה בהמשך פרק זה.
  2. העיקר, אם ניתן לתמצת זאת במילים בודדות הוא כי גם כאשר מדובר בנתונים קיימים וידועים לכל, כמו מילים, צילומים ועוד, אם נעשה בהם שימוש יצירתי וראשוני, יהווה הדבר "יצירה ספרותית" שעליה יחולו דיני זכויות היוצרים.
  3. דוגמא בולטת לכך היא פרשת ויינברג. שם זכה התובע ונקבע כי יש לו זכות יוצרים בצילום שצילם כצלם עיתונות מקצועי את ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל (התמונות עצמן מובאות בפסק הדין עצמו בפסקה 2 וכן בסיפא של פסקה 6). לכן, כאשר הנתבע השתמש בצילום האמור לעיצוב מדליה הנושאת את דיוקנו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, במטבעה המלכותית הנורבגית, כחלק מסדרת מדליות של זוכי פרס נובל לשלום, הוחלט בערעור כי לתובע יש זכות יוצרים בתמונה וכי הנתבע הפר זכות זו וחויב בפיצויים.
  4. דוגמא נוספת מצויה בפסק דינו של השופט (לימים הנשיא) משה לנדוי, בע"א 136/71 מדינת ישראל נ' יצחק אחימן, פ"ד כו(2), 259 (1972) (להלן – "פרשת אחימן"). שם נקבע כי לוחות של סכומי מס הכנסה, מלווה חובה וניכויים אחרים שמעביד חייב לנכותם משכר עובדיו על פי דין או על פי הסכמי עבודה, אשר הודפסו בחוברת שכתב המשיב, רואה חשבון במקצועו, הינה נשוא זכות יוצרים (לבסוף תביעתו נדחתה, שכן, לא הוכח שהמדינה העתיקה מהלוחות שבחוברת שכתב המשיב).
  5. לאחרונה קבע חברי ועמיתי, השופט אלכסנדר רון, כי מפה של ירושלים היא יצירה מוגנת על פי חוק זכות יוצרים, אם כי התביעה נדחתה כי ההעתקה של הנתבע הייתה מוצדקת, באותן נסיבות (ת"א 63876-06-15 עמיאל מיטב נ' בלושטיין מפות ועוד בע"מ (2018).
  6. ניתן לתמצת את הדברים בכותרת של סעיף 2.4.2 בספרו של גרינמן "יצירתיות או השקעת משאב רוחני השקול ליצירתיות" (עמ' 92 ואילך).

טו.4 פרשת קימרון

  1. בפרשת קימרון עלתה לדיון שאלה הדומה לנושא שבפנינו. וזה סיפור הדברים: בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 התגלו ב"מערה מספר 4" בקומראן, כ- 15,000 קרעים של מגילות שונות. אחת מן המגילות הגנוזות, הקרויה "מגילת מקצת מעשה תורה", כתוב בלשון הקדומה ללשון המשנה והיא, ככל הנראה, איגרת של מנהיג כת מדבר יהודה למנהיג העם בירושלים (פסקה 1, עמ' 822 לפסה"ד בפרשת קימרון). שני מומחים, פרופ' סטרוגנל מאוניברסיטת הרווארד, ופרופ' אלישע קימרון מאוניברסיטת באר שבע פיענחו את המגילה, באופן שמ-70-60 הקרעים, הורכב טקסט בן 121 שורות, כאשר כ-40% ממנו הם השלמת החסר שלא נמצא בכתובים שעל גבי הקרעים (שם, בעמ' 823, בין האותיות א-ב).
  2. הרשל שנקס, שהיה העורך של כתב עת ארכיאולוגי, בעל תפוצה של כחצי מיליון קוראים, הוציא לאור ספר בארה"ב שבו נכללו מאות קרעים של המגילות הגנוזות, ובמבוא צירף מספר נספחים שאחד מהם הוא טיוטת הטקסט המפוענח, תוך ציון כי הוא נעשה על ידי פרופ' שטרנגל ועמית נוסף, מבלי להזכיר את שמו של קימרון (שם, בעמ' 823, בין האותיות ד-ז).
  3. קימרון הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר נידונה בפני כבוד השופטת דליה דורנר ובה נקבע כי שנקס הפר את זכות היוצרים של קימרון. ניתן צו מניעה קבוע וכן חויבו המערערים בפיצויים (פסקה 3 לפסה"ד, בעמ' 824, בין האותיות ג-ד).
  4. אחד הנושאים המרכזיים שעלה על ידי המערערים בערעור, מוצג בצורת שאלה בהמשך פסק הדין: "האם לקימרון זכות יוצרים בטקסט המפוענח?", (שם, בעמ' 827, מול אות ב).
  5. הניתוח של השופט יעקב טירקל (שלדבריו הסכימו הנשיא אהרן ברק, והשופטת – כתוארה אז – דורית ביניש), התחיל בדיון בשאלה "מהו מושא הזכות?" (עמ' 823, בין האותיות ב-ג), וכך מובא הניתוח הבא (שם, פסקה 10, עמ' 828, מול האות ג – עמ' 829, מול האות א):

"על-מנת להכריע בשאלה אם לקימרון זכות יוצרים בטקסט המפוענח עלינו להגדיר מהו מושא זכותו של קימרון – מהי ה'יצירה' שיצר קימרון במהלך אחת-עשרה שנות עבודתו? כאן יש להבחין בין שני רכיביו העיקריים של הטקסט המפוענח. הרכיב האחד, הוא הפיזי, המוחשי, 'חומר הגלם': קרעיה של המגילה שנוצרה לפני כאלפיים שנים שנמצאו בקומראן; הרכיב השני הוא מה שעשה את אסופת הקרעים לטקסט מפוענח על-ידי הצירוף הפיזי של הקרעים, סידורם, פענוח הכתוב שעליהם, במידה שהצריך פענוח, והשלמת החֶסֶר שבין הקרעים. במילים אחרות, אמנות נתינת הרוח והנשמה בקרעים שעשתה אותם לטקסט חי ובעל משמעות. אכן, קרעי המגילה כשלעצמם מצויים היום ברשות הרבים, והם נחלת הכלל במובן זה שכל מי שרוצה לצרפם ולפענחם רשאי לעשות כן. אולם העובדה כי 'אבני הבניין', שהיו החומר שביד היוצר במלאכתו, הן נחלת הכלל, אין לה ולא כלום לשאלה אם קמה לו זכות יוצרים ביצירתו. עמד על כך בית-משפט זה, באומרו:

'אין נפקא מינה ש'החומר הגלמי' להרכבת הלוחות הוא נחלת הכלל... השאלה אם יש בלוחות המשיב יצירה מקורית מפאת המחשבה, העמל או המיומנות שהושקעו בהם, צריכה להיחתך על-פי עיון בעבודת המחבר בשלמותה" (דברי השופט (כתארו אז) לנדוי, בפרשת אחימן, בעמ' 261).

השאלה שלפנינו היא אם יש לקימרון זכות יוצרים בטקסט המפוענח מכוח אחד או יותר מן הדברים שעשה: הצירוף הפיזי של הקרעים, סידורם, פענוח הכתוב שעליהם והשלמת החֶסֶר שבין הקרעים. האם אותה 'רוח', אותה 'נשמה' שהפיח בקרעי המגילה, בכוח הידע והכישרון שלו – שאני מציע לכנות 'שְׂאָר הרוּחַ' שלו (במשמעות 'יתרון הרוח' לפי אחד הפירושים למילים במלאכי, ב, טו) – עושים את הטקסט המפוענח בשלמותו ליצירה המוגנת על-ידי החוק?".

  1. חלק מקטע זה שצוטט לעיל, מובא על ידי גרינמן בספרו הנ"ל (עמ' 92), ובעקבות זאת הוא מביא את הדוגמא הבאה: "כל המצייר את חומות ירושלים או מצלם את מגדל דוד הוא בעל זכות יוצרים בציור או בצילום שלו. הציור או הצילום הם תגובתו האישית של הצייר או הצלם לאובייקט או לטבע. שום צייר או צלם אחר אינו רשאי לצייר או לצלם את ציורו או צילומו, אך הוא יכול לצלם או לצייר את החומות או את המגדל בעצמו. וכך פסק השופט האמריקני הולמס (Holmes): 'Others are free to copy the original. They are not free to copy the copy' ".
  2. בהמשך מתייחס השופט טירקל לשאלה "מתי קמה זכות יוצרים ביצירה?" (שם, בעמ' 829, בין האותיות א-ב). הוא מתייחס לחוק הקודם שבו נקבע כי "יצירה ספרותית" יכולה לכלול גם "ליקוטים". אין צורך להאריך בעניין זה, שכן, כיום הדבר מופיע בלשון מפורשת בסעיף 4(ב) לחוק, כפי שצוטט לעיל בפסקה 918.
  3. לאחר ציטוטים מפסקי דין שונים (פסקה 11, עמ' 829-830), מובאת המסקנה הבאה (פסקה 12, עמ' 831, מול האות א):

"ראינו שליקוט ועריכה עשויים לבוא בגדרה של 'יצירה ספרותית', כמשמעה בחוק, וכי השאלה אם קמה זכות יוצרים ביצירה נבחנת לפי מידת המקוריות שבה. עוד ראינו, שלא די בכך שהיוצר השקיע ממשאביו האנושיים, אלא שנדרשת גם מידה של מקוריות – לא רק ביצירה גופה אלא גם בתהליך של יצירתה – על-מנת שהיצירה תזכה בהגנה."

  1. בית-המשפט המחוזי (השופטת דליה דורנר), קבע כי לקימרון יש זכות יוצרים בטקסט המפוענח, וזאת, אחרי שמצא כי התעתיק של הכתוב והשלמת החֶסֶר שבין הקרעים נעשו על סמך מחקר הילכתי ובלשני מקורי. בפסק הדין של בית המשפט העליון, מצטט השופט טירקל, את המסקנות של בית המשפט המחוזי, כדלקמן (שם, בפסקה 13, בעמוד 831, בין האותיות ג-ה):

"אכן, על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, אין העתקת המקור, וגם אם היא מסובכת ודורשת מיומנות, מקנה זכות יוצרים. נכון גם כי במקרה שלפני מטרת המפענח הייתה לשחזר את המגילה המקורית. אולם, המגילה המקורית לא נמצאה במלואה. עשרות הקרעים שנתגלו התייחסו לעותקים שונים, לא הייתה התאמה פיזית בין חלק ניכר מהקרעים וגם אחרי הרכבתם נשאר חסר המתקרב למחצית הכתוב. כאמור, לא ניתן היה לצרף את הקרעים זה לזה ולמלא את החסר ללא מחקר בלשון ובהלכה... אין איפוא הקבלה בין עבודת התובע, שהיו בה יסודות יצירתיים ומקוריים, לבין המקרים שנדונו בפסקי-הדין, שעליהם הנתבעים הסתמכו, אשר עסקו, כאמור, בהעתקה של ספר טלפונים ושל איורים. מכל האמור עולה, כי בעריכת התעתיק ובצירוף הקרעים המתחברים פיזית זה לזה אין המקוריות הדרושה. לעומת זאת, חיבור הטקסט המורכב על-סמך מחקר הלכתי ובלשני של המחבר מתוך מקור הוא יצירה מקורית".

  1. אולם, בפי המערערים בפרשת קימרון, הועלתה טענה בבית המשפט העליון, שהיא מאד דומה לטענת ב"כ הנתבעים בתיק שבפניי. וכך מתוארת טענה זו ע"י שופט טירקל בבית המשפט העליון (שם, בעמוד 831, מול האות ו – עמוד 832 מול האות ב):

"המערערים דוחים את מסקנותיו של בית-המשפט בשתי ידיים. לטענתם, השלמות החסר על-ידי קימרון אינן בגדר יצירה מקורית, אלא בגדר גילוי וחשיפה של חלקים מן הטקסט המקורי, כפי שנכתבו לפני אלפיים שנה. היה כאן אפוא גילוי בלבד של עובדות, במסגרת מחקר של המציאות ההיסטורית והמדעית, וככזה אין הוא מוגן על-ידי דיני זכויות היוצרים. אפילו השקיע קימרון ביצירת הטקסט המפוענח מאמצים, זמן, ידע וכישרון, אין בטקסט המפוענח מקוריות המזכה אותו בזכות יוצרים. אכן, הנוסח המקורי, השלם וה'נכון' של המגילה אינו מצוי בידינו כך שאי אפשר להשוות בינו לבין הטקסט המפוענח. אולם אין בכך כדי לעשות את הטקסט המפוענח, כלשונם, 'מיצירה עובדתית, שאיננה זכאית להגנת החוק, ליצירה שהיא פיקציה'. הואיל וקימרון הציג את הטקסט המפוענח כיצירה המשקפת את הנוסח ה'אמיתי' של המגילה מושתק הוא מלטעון כי מדובר ביצירה מקורית. גם השלמות שהשלים את החסר אינן אלא בבחינת העלאת רעיונות על הכתב; אפילו הרעיונות מקוריים, אין הם בגדר ביטוי מקורי הראוי להגנה. זאת ועוד, הואיל ואת ה'רעיון' שהיה גלום בנוסח המקורי של המגילה ניתן לבטא רק בדרך אחת – כפי שביטא אותו קימרון בטקסט המפוענח – אין ברעיון זכות יוצרים, ולא ניתן להגן עליו. השקפה זאת מבוססת על 'דוקטרינת האיחוד' (Merger), שמקורה במשפט האמריקני. עוד הוסיפו המערערים והביאו דוגמאות כהנה וכהנה למצבים שבהם אין מוענקת הגנת זכות יוצרים, שמהן ניתן, לדעתם, ללמוד מה ההכרעה המתבקשת בענייננו".

  1. בית המשפט העליון לא קיבל עמדה זאת. לאחר שהזכיר את הלכת אחימן, לפיה "יכול שמי שליקט וסידר 'חומר גלם' שנוצר על-ידי אחרים לפני זמן רב, ייזכה בזכות יוצרים לפרי מלאכתו, ובפרט שמצויים בה מאפיינים של מקוריות" (שם, בראש פסקה 14, עמ' 832, מול האות ג); הוא דוחה את טענות המערערים דשם, המנסים ליצור כללים חדשים כמו "לא ניתן לרכוש זכות יוצרים במגילה משוחזרת", או "לא ניתן לרכוש זכות יוצרים בתוצר של מחקר מדעי היסטורי", ולהכיל אותם על אותה פרשה. עמדת בית המשפט העליון היא כי אין בכך לסייע לטענת התובעים, וכי יש לקבוע את התוצאה על פי נסיבות כל פרשה, כאשר לעניין זה מובאים דבריו של השופט, כתוארו אז, שלמה לוין, בע"א 23/81 משה הרשקו נ' חיים אורבוך, פ"ד מב(3) 749, בעמ' 759, בין האותיות ד-ה (1988).

"לדעתי, אין לקבוע מראש מסמרות, מתי מדובר ברעיון ומתי מדובר ביישומו, אלא הכול תלוי בנסיבות: אותה מערכת עובדות יכולה להיחשב לעניין אחד רעיון ולעניין אחר יישום של רעיון. בהיבט רחב אין קיים שום דבר מקורי, אלא כל המצאה או 'רעיון' הם פיתוח של המצאה או 'רעיון' קודמים; השאלה בכל מקרה היא, אם בפועל הוסיף פלוני משהו מקורי משלו ל'רעיון' או ל'יישום' קודם (ואז עבודתו תהיה מוגנת, אף-על-פי שאת היסודות לעבודתו המקורית הוא שאב ממקור אחר), או שהוא העתיק בדרך מוסווית מה שעשה אחר, בלי שבפועל הוא יצר משהו מקורי משלו; שאנו בוחנים יצירה, שלגביה טוענים הפרה של זכות יוצרים, השאלה היא אך זאת, האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן, מידת המקוריות, הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים, משתנה אף היא ממקרה למקרה, ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך."

  1. היישום של הדברים האמורים, נעשה על ידי השופטת דורנר, בשבטה בבית המשפט המחוזי, כאשר תמצית דבריה, כולל ציטוט, מובא בפסק הדין של בית המשפט העליון, מפי השופט טירקל. אכן, מדובר בציטוט לא קצר ובהתייחסות פרטנית לנושא מדעי שלא מוכר לכולם. אולם, ראיתי לנכון להביא את הציטוט הארוך כדי שנוכל ללמוד ממנו, בדרך ההיקש, על עבודתו של מהדיר כתבי יד. וכך נכתב בפסק הדין בפרשת קימרון (עמ' 832, מול האות ו – עמ' 833, כולו):

"בית-המשפט המחוזי בחן היטב את תהליך עבודתו של קימרון, מתוך כוונה לבחון את מידת המקוריות שבתהליך ולא משום שסבר שדי בהשקעה גדולה כדי לרכוש זכות יוצרים. תהליך זה שבסופו הייתה אסופת הקרעים לטקסט שלם, שיש לו תוכן ומשמעות, כלל רבדים מספר של יצירה: הרכבה של הקרעים לפי ההתאמה הפיזית שלהם זה לזה, סידורם של 'איי' הקרעים שהורכבו ומיקומם במסגרת המשוערת של יריעת המגילה, פענוח הכתוב שעל גבי הקרעים, במידה שנדרש פענוח כזה והשלמת החֶסֶר שבין הקרעים. ביצירתו של כל רובד כזה באה לכלל ביטוי מידה שונה של מקוריות ושל יצירתיות ואף-על-פי-כן אין מקום לבדוק כל רובד בנפרד. במקרה שלפנינו, רבדיה השונים של מלאכת היצירה ארוגים ואחוזים זה בזה, תלויים זה בזה ומשפיעים זה על זה. כך משפיע פענוחו של הכתוב בדרך מסוימת על סידורם של 'איי' הקרעים בדרך מסוימת; כך משפיע הסידור על משמעויותיו האפשריות של הטקסט, על מבנהו, על תוכנו ועל אופן השלמת החסר שבו. אין לנתק את רובדי היצירה זה מזה, ויש לראות בהם מלאכת יצירה אחת. בחינתה של המלאכה, על כל רבדיה כיצירה שלמה אחת, מגלה מקוריות ויצירתיות שאינן מוטלות בספק. עבודתו של קימרון לא הייתה אפוא מלאכה טכנית, 'מכנית', כמו עבודת כפיים פשוטה שתוצאותיה ידועות מראש. 'שאר הרוח' שלו, 'הנשמה היתרה' שנתן בקרעי המגילה, שהפכו את הקרעים לטקסט חי, לא היו בגדר השקעה של משאבים אנושיים גרידא, בבחינת 'יזע', במשמעות של 'The sweat of man’s brows'. היו אלה פירותיו של תהליך שבו השתמש קימרון בבקיאותו, במומחיותו ובדמיונו, הפעיל שיקול-דעת ובחר בין חלופות שונות. לעניין זה הביא בית-המשפט המחוזי דוגמאות הממחישות היטב את שיקול-הדעת ואת היצירתיות של קימרון:

'ממילא, לא הייתה אפשרות להגיע לשחזור אחיד, שכן דרך השחזור ומילוי החסר תלויים בתוצאות המחקר. אלה לרוב אינן אחידות, שכן קיימות מחלוקות בין חכמים. כדוגמא לשוני זה, הביא התובע שתי מחלוקות בינו לבין סטרגנל:

(1) סטרגנל סבר כי בקרעים מסויימים המשפטים הם בני תשע שורות וחיבורם הוא על-כן לאורך. התובע הגיע לכלל דיעה, אחרי מחקר, כי בקטע הרלוואנטי המשפט הוא בן 18 שורות, וכי על-כן יש לחבר את הקרעים לרוחבם. מובן הוא כי השוני בחיבור השפיע מהותית על תוכן המגילה;

(2) קטע אחר חובר משישה קרעים קטנטנים, והתובע הסביר כי דרך החיבור כולה היא ספקולציה. היא הייתה תלוייה בשאלה אם יש להשלים אות חסרה בא' כסברת סטרגנל, כך שהמילה תקרא 'אורות', או שמא יש למלא את החסר על-ידי האות 'ע', כך שהמילה תקרא 'עורות'. לאחר מחקר הלכתי בדבר טוהרת העורות בתקופה הנ"ל, הגיע התובע לכלל דיעה כי מדובר ב'עורות'. הוא הרכיב את הקטע על סמך הנחה זו, ומובן כי התוכן הוא שונה לחלוטין מהתוכן שהיה מתקבל לו חוברו הקרעים על-סמך ההנחה כי המילה הנדונה היא 'אורות'".

  1. נושא נוסף שנידון בפרשת קימרון, שאף הוא הועלה כטענת הגנה על ידי ב"כ הנתבעים בעניין שלנו, מוכתר במילים אלה: "האם מדיניות משפטית ראויה מצדיקה שלילת ההגנה מכוח דיני זכויות היוצרים?" (עמ' 834, בין האותיות א-ב).
  2. וכך מוצגת טענת המערערים דשם (הדומה לטענת הנתבעים כאן), ותשובת בית המשפט העליון, אשר אותה אני מאמץ גם בתיק זה (פרשת קימרון, פסקה 15, עמ' 834, מול האות ב – עמ' 835, מול האות ה):

"המערערים מוסיפים וטוענים כי מדיניות משפטית ראויה מחייבת את המסקנה שהטקסט המפוענח אינו יצירה מקורית ואינו מוגן על-פי דיני זכויות היוצרים. לדבריהם, הקביעה כי לקימרון זכות יוצרים בטקסט המפוענח מקנה לקימרון מעמד של מונופול במסמך בעל ערך היסטורי, שהוא חלק מהמורשת התרבותית של העם היהודי. מעמד זה עלול להרתיע חוקרים אחרים מלבדוק ולבקר את עבודת השחזור של הטקסט ולפגוע במחקר של המגילות הגנוזות בעתיד וכן באינטרס הציבורי. לטענתם, אפילו אם קיימת הרגשה ש'נעשה למשיב עוול', דיני זכויות היוצרים אינם המקור המתאים לתיקונו של עוול זה. מטעמים אלה מבקשים המערערים לקבוע שלא ניתן לזכות בזכות יוצרים בטקסט המפוענח וממילא, שאין בידי קימרון זכות כזאת.

בטענות אלה של המערערים אין ממש. הבהרנו למעלה שאין לקימרון זכות ב'חומר הגלם' – קרעיה של המגילה גופם – והוא אף אינו דורש זאת. זכות היוצרים שלו בטקסט המפוענח אינה מונעת מאיש את האפשרות לחקור את קרעי המגילה, לסדרם, לפענח את הכתוב עליהם ולהשלים את החסר שבין הקרעים בדרך אחרת מזאת שבה הלך קימרון, וכן לפרסם את תוצאות עבודתו ואף לזכות בהגנה של זכות יוצרים. כביכול, לפנינו משוואה רבת "נעלמים" שכל אחד מן הבאים לפותרה רשאי לנסות ולהציב במקומם "ערכים" שונים. המערערים מוסיפים וטוענים כי עדיין יש לחשוש שבעל זכות היוצרים בטקסט המפוענח ישתיק חוקרים שיבואו לבקר את עבודתו בטענה שהם מפרים את זכות היוצרים שלו, ובכך ייפגע חופש המחקר האקדמי פגיעה קשה. אין להקל ראש בטענות אלה. בעבר עמדתי על החשיבות שיש לייחס להגנה על המחקר האקדמי, תוך שציינתי כי 'מחקר, לימוד והוראה בכל תחומי הרוח האנושית, שאין עליהם אזיקים, מרוממים את הפרט בחברה ועמו את החברה כולה. זה גם מימוש של צורך אנושי בסיסי' (ראו ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 221, בעמ' 335). אכן, מדובר במאבק בין אינטרסים, העומדים לפעמים זה מול זה – זכותו של היחיד להגנה על פרי יצירתו מול זכותה של החברה להוסיף ולשגשג על הקרקע הפורייה של העבר – שבינהם יש לאזן. אולם במקרה הנדון אין צורך לדון באיזון הראוי, שכן אין יסוד לחשש. כמו שנאמר:

'...המחוקק לא התעלם ממשמעות היקף השימוש ותכליתו בעיצוב הזכות; שימושים מסוימים בנסיבות מסוימות הוצאו מתחום הגנת זכויות היוצרים מסיבות של מדיניות ציבורית. ואולם, הכשרתם של אלה אפשרית רק במסגרת החריגים לזכות' (דברי השופט מלץ בפרשת גבע בעמ' 269...).

סבורני שדי בחריגים אלה שבחוק כדי להבטיח את חופש המחקר האקדמי על-אף זכות היוצרים של קימרון בטקסט המפוענח. דוגמה לחריג כזה הוא זה הקבוע בסעיף 2(1) לחוק:

2. (1) רואין זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה ע"י אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשיתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים: בתנאי שהמעשים דלקמן לא יהא בהם משום הפרת זכות יוצרים: –

(I) כל טפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, בקורת, סקירה או תמצית עתונאית;".

"הפרת זכות יוצרים

מכאן, שחוקר שיבוא לחקור את הטקסט המפוענח או את דרך יצירתו למטרות הנזכרות בסעיף, יהיה זכאי להתגונן בטענה שטיפולו ביצירה היה 'טיפול הוגן'.

כמו כן יעמדו לו, כפי שנראה בהמשך, גם טענות הגנה אחרות. המסקנה היא שאין בטעמים אלה שבפי המערערים כדי לשלול את זכות היוצרים של קימרון בטקסט המפוענח."

  1. מאז מתן פסק הדין בפרשת קימרון, נחקק, כאמור, חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, והוא הסדיר את השימוש ההוגן למטרות אקדמיות (נושא שהיה קבוע בסעיף 2(1) לחוק, כפי שצוטט לעיל בפסקה הקודמת), בסעיף 19 לחוק החדש, שכותרת השוליים שלו היא: "שימוש הוגן", ואשר זה לשונו:

"(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.

(ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:

(1) מטרת השימוש ואופיו;

(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;

(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.

(ג) השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב שימוש לשימוש הוגן."

  1. מאחר ואין מחלוקת כי בתיק שלנו עוסקים אנו ב"זכות המוסרית", מתעוררת השאלה האם כאשר מדובר בכתיבה מדעית או בההדרה של כתבי יד או הוצאה לאור של מגילות גנוזות, חלים אותם הכללים של דיני "הזכות המוסרית", במסגרת דיני זכויות היוצרים.
  2. גם לכך נזקק בית המשפט העליון בפרשת קימרון. ראיתי לנכון להביא את מלוא הדיון בנושא זה, לרבות האסמכתאות מן המשפט העברי, שחלקן כבר הוזכרו לעיל.
  3. וכך כותב השופט טירקל בדיון נושא כותרת "פגיעה בזכות המוסרית" (פרשת קימרון, שם, פסקאות 23 – 24, עמ' 840, מול האות ה – 842 מול האות ה):

"מלבד הזכויות הכלכליות שבידי בעל זכות היוצרים עומדת לו גם זכות אישית-מוסרית (ראו: י' ויסמן 'הזכות האישית (droit moral) בדיני זכות יוצרים' מחקרי משפט, כרך ז, (תשמ"ט), עמ' 51, עמ' 55 [ראה על כך פסקה 795]). כך נאמר בסעיף 4א לפקודת זכות יוצרים (להלן – הפקודה [הסעיף במלואו צוטט בפסקה 793) :

'4א. (1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים.

...

(3) פגיעה בזכות לפי סעיף זה היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליה.

(4) זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החמרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה, הועברה לאחר.

...'.

אדם זכאי ששמו ייקרא על 'ילדי רוחו'. זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר. שורשיו של עיקרון חשוב זה שלוחים גם במקורות המשפט העברי, שעמדו על גודל עוונו של מי שאינו אומר דבר בשם אומרו. כך נאמר, בין דברים רבים, בעניין זה:

'גדול שיאמר דבר בשם אומרו ולא יגזול דעת האומרו, כי גזילה זו יותר מגזילת ממון... ומה מאוד גדול עבירה זו בעיני, האומר פשט הכתוב בספר, או אשר שמע, ולא מזכיר שם האומר או הכותב' (ר' ישעיה הלוי הורוויץ שני לוחות הברית, מסכת שבועות, קפג, ב; כן ראו מקורות נוספים אצל נ' רקובר זכות היוצרים במקורות היהודיים בעמ' 35 ואילך [הובא לעיל בפסקה 827]).

כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, 'פרי עמלו של התובע, הוא הטקסט המורכב, פורסם ללא אזכור שמו, ובכך הופרה זכותו המוסרית'. המערערים טוענים כי בנסיבות שעליהן עמדנו, כאשר שמו של קימרון לא צוין על גבי הטקסט המפוענח שפרסם קאפרה, אין לדרוש מן המפרסם הבא לבדוק מי בעל זכות היוצרים ביצירה. יתר-על-כן, המערערים טוענים כי יצאו ידי חובתם בכך שייחסו את הטקסט המפוענח לסטרוגנל – שהיה לטענתם ראש צוות החוקרים – ול'עמית' נוסף.

24. גם טענות אלה יש לדחות. בית-המשפט קבע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי שנקס ידע שקימרון השתתף ביצירתו של הטקסט המפוענח:

'באשר לחלקו של התובע [קימרון – י' ט'] בחיבור הטקסט המורכב, שנקס הודה כי ידע שהתובע סייע לסטרגנל בחקר המגילה... כי בגדר סיוע זה השתתף בשיחזורה... וכי ככל הנראה השחזור כלל גם השלמת החלקים החסרים בה... לא זו אף זו, עדות שנקס בדבר אי-ידיעתו על חלקו של התובע בפיענוח, נסתרת בראיה אובייקטיבית... מכתבו של דרורי [ראש רשות העתיקות – י' ט'] לקאפרה הגיע לידיו של שנקס, והוא פרסם אותו בספר... במכתב זה ציין דרורי כי סטרגנל והתובע עסקו שנים בפיענוח המגילה'.

שנקס נמנע ביודעין מלציין את שמו של קימרון. לא הייתה כאן השמטה בבלי דעת, או השמטה כתוצאה מאי-ידיעת זהותו של המחבר. ממילא אין נפקות לשאלה אם יש להטיל חובה לבדוק את זהות המחבר על מפרסם יצירה שהועתקה מפרסום קודם שבו פורסמה ללא ציון שם מחברה.

אשר לטענה כי המערערים יצאו ידי חובתם באזכור שמו של סטרוגנל 'עם עמית נוסף', יש לדחותה בשתי ידיים. במבוא לספר נאמר, כי:

'with a colleague, Strugnell proceeded to write a 500-page commentary on this 120-line text. The commentary is still not published and no one knows when it will be'.

אזכור של 'עמית' בלי לציין את שמו, ובלי לציין שהיה כאן מעשה יצירה של הטקסט המפוענח הוא ביזיון ולעג לרש. 'אזכור' שכזה, לרבות הטענה שדי בו כדי לקיים את מצוות הפקודה – אם לא את החובה האנושית-המוסרית – מעליב אף יותר מאי-אזכור. אין צורך להכביר מילים על כך שאין במילים שצוטטו – שהן שתי שורות הנבלעות בתוך מבוא בן אחד-עשר עמודים, והמרוחקות מן הדף שבו פורסם הטקסט המפוענח, בלי אזכור שם – כדי לקיים את מצוות קריאת שמו של המחבר על יצירתו 'בהיקף ובמידה המקובלים'.

המסקנה היא שהמערערים פגעו בזכותו המוסרית של קימרון."

  1. האנלוגיה בין הפרשה שבפנינו שעוד אגע בה להלן, לבין פרשת קימרון, הוא רב. לא מצאתי בהתייחסות ב"כ הנתבעים לפרשת קימרון ובניסיונות לאבחן אותה מול הפרשה שבפניי, כדי לשנות עמדה זו.
  2. לפיכך, ניתן לומר כי על פי המשפט הישראלי – במיוחד בהתבסס על פרשת קימרון – יש זכויות יוצרים למהדיר טקסט, ולבטח, כאשר מדובר בזכות מוסרית שבו משקיע איש המדע ימים ולילות, ידע וכישרון, גם אם מדובר ביישומם והפעלתם על טקסט שלא הוא כתב אלא מקורו בדורות עברו.

טו.5 המשפט העברי

טו.1.5 שו"ת הרמ"א

  1. בנוסף למקורות המשפט העברי שהוזכרו עד כה, וכן המקורות אליהן התייחס השופט טירקל בקטע האחרון שצוטט (ראה פסקה 947 לעיל), מצאתי במקורות המשפט העברי "תקדים" שעניינו זכויות יוצרים של מהדיר ומוציא לאור של טקסט קודם במאות שנים, לאחר שערך בו הגהות, תיקונים והתאמות.
  2. כוונתי לתשובתו של הרמ"א (רבי משה איסרליש, קרקוב, פולין, 1530 – 1572), סימן י, אשר עוסקת במקרה הבא (פרטים נוספים, היסטוריים על הרקע והנתונים של השאלה מובאים אצל רקובר, שם בעמ' 140-141, והספרות ההיסטורית המוזכרת בהערות 33 ו-34, שם, בעמ' 141). בתחילת התשובה, מובא דיון נרחב בשאלת היקף שבע מצוות בני נח, שכן אחד מהצדדים בנושא עליו הנשאל הרמ"א, היה נוכרי, וכפי שנראה בהמשך, נזקק הרמ"א לעקרונות של "משפט בינלאומי פרטי".
  3. וכך מתחיל התיאור העובדתי של הנתונים עליהם דן הרמ"א:

"... נבוא ונקפוץ אל המקום אשר דברינו הולכים לשם, ונדבר על המעשה אשר נעשה בעולם. הנה הוא איש בארץ לועז, אשר נודע שמו במרחקים. דלה דלה מים עמוקים, מימיו מתוקים, גוזר ומקים, יברכהו שוכן שחקים. הוא האילן הגדול אשר פריו למאכל ועלהו לתרופה, אמרתו צרופה, הוא ה"ה הגאון מהר"ר מאיר מפאדוואה. והנה שם מגמותיו רעיוניו ומחשבותיו והשתתף עם אחד מאנשי ארצו ומגדוליה דהיינו יענטילומר [אציל – gentiluomo; רקובר, שם, הערה 36], והוא אחד מן מדפיסי הספרים [בפרויקט השו"ת, נכתב בהערה לח, כי הוא המדפיס הידוע אלואיזי בראנאדין, מונציה, והם מפנים לספרו של ח"ד פרידנברג, תולדות הדפוס באיטליה, עמ' 69] והסכימו יחדיו להדפיס החיבור הגדול משנה תורה, אשר חבר הרב הכולל האמתי רבינו משה בן הרב המובהק הדיין רבינו מיימון. וכאשר חשב כן החלו לעשות בעז"ה [בעזרת השם] עד שלע"ע [שלעת עתה] נגמר הדבר. והגיה אותו בשכלו הזך, עד אשר לא נשאר בתוך הבר תבן. וסלק המסלה עד לא נשאר בה אבן [בפרויקט השו"ת, נכתב בהערה מ, כי הרב י. גרינוואלד, כתב בספרו הרב יוסף קארו בזמנו, בעמ' 82: 'מרן השתמש על פי רוב בספרי הרמב"ם שיצאו לאור בונציה שנת ש"י-שי"א, וגם מהרב מאיר מפדווה, ראה החידה בשם הגדולים 26. ולפעמים אמר בכסף משנה: כתב הרב המגיה, וכוונתו להגהת מהר"ם פאדובה. ועיין בשו"ת אבקת רוכל למר"ן, סימן סד, שמורנו הרב רבי אליה קאפשאלי כותב אליו ומתאר לפניו את גדולתו של מהר"ם מפאדובה, ומשמע שאז עוד לא הכירו מר"ן להעריכו כראוי].

והנה קם אחד גם כן יענטילומר, מעשירי הארץ, נגדו [בפרויקט השו"ת, בהערה מא נכתב: הוא המדפיס המפורסם מארקי אנטוניו יושטיניאן, מונציה], ואמר: 'אעשה גם אנכי לביתי, ואדפיס אנכי גם אני'. וכן עשה. והעיקר הוא מאתו, שעושה דבר זה על מה שלא נשתתף עמו הגאון הנ"ל, ועושה דבר זה להכעיס ולכלות ממון הגאון הנ"ל ח"ו [חס ושלום]. כי ידוע, אם לא ימכור הגאון ספריו, שיכבד עליו המשא מנשוא.

והנני לדון בדיני ישראל, באם היו שני אנשים ישראלים על פי תורתנו הקדושה, ונוכיח שזכה הגאון הנ"ל בדינו."

  1. מיד לאחר הבאת נתוני השאלה, מקדים המשיב – רבי משה איסרליש – את המסקנה, וכותב:

"והנני לדון בדיני ישראל, באם היו שני אנשים ישראלים על פי תורתנו הקדושה, ונוכיח שזכה הגאון הנ"ל בדינו. ונפרד מזה ונהיה לארבעה ראשים, ועל אלו הארבעה יסודות נרכיב הדבר ועניינו. ואומר, שדין הוא עם הגאון שהוא ימכור ספריו ראשונה. והואיל בעונותינו שרבו אין ידנו תקיפה לעשות כפי תורתנו, מ"מ [מכל מקום], לא נניח את שלנו ולומר שכל ישראל ומי שבשם ישראל יכונה לא יקנה שום ספר מיימוני החדשים, רק מאותן היוצאים מתחת יד הגאון הנ"ל או באי כוחו, והוא מארבעה טעמים".

  1. הטעם הראשון מבוסס על הסוגיה התלמודית, בדבר איסור השגת גבול מסחרית (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כא, עמ' ב). הרמ"א מתייחס לפרטי הדעות השונות באותה סוגיה, ופוסק שכאשר ההיזק ברור, כולם מסכימים לכך שבעל העסק הראשון יכול למנוע את התחרות מבעל העסק החדש המתחרה (ראה גם את האמור בספרו הנ"ל של רקובר, בעמ' 144, הערה 39, המפנה לספר אחר שלו, המסחר במשפט העברי (ירושלים, תשמ"ח), שער רביעי, השגת גבול מסחרית). וכך מיישם הרמ"א את הדין על נתוני המקרה שבפניו (שו"ת הרמ"א, שם, ד"ה, היסוד הפשוט הראשון, לקראת סופו:

"ואם כן, בנדון דידן נמי בריא היזקא הוא, כי היענטילומר השני נתן להכריז שכל ספר יוזיל זהוב טפי [פחות] מהגאון. ומי ראה זאת ולא יבא אליו לקנות ממנו?! ויכול הוא להוזיל, כי הוא מעשירי הארץ. לכן, גם בדינינו הלכתא היא כרב הונא. ונדון בן נח בדין ישראל. ולכן נחתוך הדין כדפירשתי".

ובהמשך, מתייחס הרמ"א לנתון החשוב כי המתחרה הוא נוכרי, בעל מעמד:

"ואין לומר, דמשום שלום מלכות או איבה נקיל בדבר, ונעבור קו המשפט. דבר זה אינו! כדמפרשים בעלי התוס' [התוספות], אשר מימיהם אנו שותים ריש פ"ק דע"א [מסכת עבודה זרה, דף ב, עמ' א, ד"ה אסור לשאת ולתת עימם – לקוח מהערה נא, בפרויקט השו"ת], דבדבר מקח וממכר לית ביה [אין בה] איבה, משום דכל אחד יוכל להתנצל ולומר: אינו צריך לקנות ולמכור, עיין שם בדבריהם. ולכן לית דין צריך בשש [בפרויקט השו"ת, הערה נב, מפנים למסכת ברכות, דף מ, עמ' א: אין דין זה צריך עיכוב].

שני היסודות הבאים המובאים בתשובת הרמ"א, רלוונטיים לנתוני השאלה שבפניו: היסוד השני הוא העדפת מהר"ם מפאדובה, וזאת על פי הדין המופיע בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא, דף כב, עמ' א, כי יש להעדיף תלמיד חכם, על פני אחרים במסחר. היסוד השלישי, הוא העדפת יהודי על פני נוכרי (ראה על כל אלה את האמור בהערה 40, בעמ' 144, לספרו הנ"ל של פרופסור רקובר).

  1. הנימוק הרביעי בפסק דינו של הרמ"א, הוא הרלבנטי לענייננו – הוצאת ספרים מהודרים ללא שגיאות. וכך הוא כותב (שו"ת הרמ"א, סימן י, ד"ה היסוד הרביעי ):

" היסוד הרביעי, אשר הבנין נכון עליו, הוא בפ"ב דכתובות [דף יט, עמ' ב] דגרסינן התם: אסור להשהות ס"ת [ספר תורה] שאינו מוגה תוך ביתו יתר משלשים יום, משום שנאמר [ספר איוב, פרק יא, פסוק יד]: 'וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה'. ומפרש האשרי [בפרויקט השו"ת, בהערה פ, מפנים אל הרא"ש, כתובות, פרק ב, סימן יא, ומוסיפים כי יש לעיין בקרבן נתנאל, אות ה], וכן בהגהת מיימוניות פ"ז מהלכות ס"ת [ספר תורה, פרק ז, אות י; ובפרויקט השו"ת מפנים להערה פא במקורות נוספים בעניין ובהם טור יורה דעה, סימן רעט, ונושאי הכלים, שם]. דלאו דוקא ס"ת [ספר תורה], אלא אפילו נביאים וכתובים, ושאר ספרי קודש, כגון: התלמוד ופסקי ההלכות, לדידן, שתורה שבע"פ [שבעל פה] ניתנה ליכתב. וכ"ש [וככל שכן] הוא, דעיקר מה שאנו פוסקים הוא מתלמוד ושאר ספרי המחברים. ואם יהיה הספר מוטעה, בקל יבא לטעות בדין: לאסור המותר, ולהתיר האסור, וכן לטהר הטמא כו'. וכן גרסינן נמי [למדנו גם] פרק לא יחפור [תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כא, עמ' א]: 'אמר רבא: הני תרי מקרי דרדקי [אותם שני מורים לילדים קטנים], חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס מותבינן ההוא דגריס ולא דייק, דשבשתא ממילא נפקא [אחד מהם מלמד הרבה ולא מדייק, ואחד מהם מדייק ולא מספיק הרבה ללמד – מושיבים, דהיינו: מחליטים, שמי שילמד הוא זה שמלמד ולא מדייק, כי השיבוש נעלם מאליו ויוצא]. רב דימי מנהרדעא אומר: מותבינן ההוא דדייק ולא גריס, דשבשתא כיון דעל על [מושיבים, דהיינו: מחליטים, שמי שילמד יהיה זה שמדייק ולא מספיק הרבה, כי השיבוש כיוון שנמצא נשאר ולא ניתן לעוקרו]. דכתיב [ספר מלכים א, פרק יא, פסוק טז]: 'כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם'. כי אתא לקמיה דדוד [כאשר בא יואב לפני המלך דוד], א"ל [אמר לו דוד ליואב]: 'מ"ט עבדת הכי' [מה הטעם שעשית כך, בפרויקט השו"ת הערה פד, מביא את פירושו של רש"י, שלא הרגת את הנקבות]. א"ל [אמר לו יואב לדוד], דכתיב [שכתוב בספר דברים, פרק כה, פסוק יט]: 'תמחה את זכר עמלק'. א"ל [אמר לו דוד ליואב]: והא אנן, זכר בסגל קרינן כו' [והרי אנו למדנו את הפסוק, בסגול, דהיינו: תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק], עד שקל ספסרא למיקטל לרביה [עד שיואב רצה להרוג את המורה שלו שלימד אותו בטעות שהמלה היא 'זכר' בקמץ פתח, ולא בצירה סגול], שנאמר [ירמיה, פרק מח, פסוק י]: 'אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה'. ע"כ [עד כאן] הסוגיא. הנה, לא פליג [לא חלק] רבא אלא בדגריס ולא דייק, אבל כשיש אחד דדייק וגריס, והשני גריס ולא דייק, פשיטא מוקמינן דדייק וגריס, שלא יעשה מעשה יואב. ולכן, גם אנחנו בנדון דידן, ראוי לכל ישראל דלא ליקו [שלא ייענשו בעונש מלקות] בארור, ולקנות ספר שאינו מוגה, ולעבור על 'וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה'.

ואם יטעון בעל דין לומר: הנה לכל אדם ידוע שאלו המדפיסים הרביצו תורה בישראל, ולולא זאת כבר ח"ו [חס ושלום] הייתה התורה משתכחת מישראל, ולכן, ראוי לחוש לדבר שלא תיפוק חורבא [שלא יצא חורבן]. זה אינו כלום! שהרי כבר פירשתי, שבדבר מקח אין שייך בו איבה, כי נוכל לומר הספרים הללו אינן צריכין לנו. ועוד, כי מושכל ראשון הוא שאלו המדפיסים אדעתא דנפשייהו קא עבדי [על דעת עצמם הם הם פועלים], כדי להרויח בדבר, כדרך שעוסקים בשאר דברי סחורות. ולכן, גם אם יפסידו פעם אחת – לא ימנעו מחמת זה מלדפוס [צ"ל: מלהדפיס]. ואדרבא, יהיו בהולים למלאות חסרונם. ואם יוסיף השואל לשאול: סוף סוף, מחמת שלא לשמה בא לשמה, וזיכה את ישראל, והאיך נשלם לו רעה תחת טובה?! אף אתה אמור לו: היא הנותנת! מדגרסינן בב"ב פ"ק [תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף י, עמ' ב]: 'איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרא ארבע מאה דינרי לקמיה דר' אמי [איפרא הורמיז, האמא של שבור מלכא, שלחה 400 דינר לפני רבי אמי כדי שיחלקם לצדקה]. לא קבלינהו [רבי אמי לא קיבל ממנה את הסכום האמור]. ושדרתינהו לקמיה דרבא וקבלינהו [והיא שלחה את הסכום האמור לרבא, ורבא קיבל סכום זה, כדי לחלקו לצדקה]. שמע רבי אמי ואיקפד [שמע רבי אמי, שרבא קיבל ממנה את הכסף כדי לחלקו לצדקה, והקפיד על רבא]. אמר [רבי אמא לרבא]: לית ליה [האם לרבא, אין לו את הפסוק, ואינו פועל על פי הפסוק מספר ישעיה, פרק כז, פסוק יא]: 'בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ'. פירש לנו רש"י ז"ל: כשיבוש זכות שבידם ולחלוחית צדקה שבידיהם ישברו [ובפרויקט השו"ת, בהערה צב, נב גרסת רש"י: כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן, אז יישברו. בדפוס ראשון נוספה המלה 'האומות', אחר 'ישברו']: ופריך ורבא, ומשני [והתירוץ הוא כי הדבר מותר] משום שלום מלכות. א"כ ש"מ שאפילו רבנן לא קאמרי [אם כן, שמע מינה, אנו שומעים מסיקים מהאמור לעיל, שאפילו רבנן לא אמרו שהדבר מותר לקבל את 400 הזוז לצדק מהנוכרית איפרא הורמיז, אמו של שבור מלכא] אלא משום שלום מלכות. והואיל ובנדון דידן ליכא חששא [במקרה שבפנינו, בעניין הדפסת הספרים על ידי האציל הנוכרי, אין חשש] משום שלום מלכות, כדפירשתי לעיל בשם התוספות, ודאי ראוי ונכון הוא למנוע מהם זכות וטובות בל יזכו בהם [ובהערה צג בפרויקט השו"ת נאמר כי בדפוס ראשון הנוסח הוא: בל יחיו בהם].

קנצי למילין [ איוב, פרק יח, פסוק ב; והכוונה: תנו לב להבין] שהגאון הנ"ל זכה בדינו לנקוט לו שוקא ברישא [שתהיה לו זכות ראשונים בשוק] למכור ספריו ראשונה, ושלא יקנה שום אדם ספר מיימוני הנדפסים מחדש מקרוב באו, כי אם היוצא מתחת יד הגאון הנ"ל או באי כוחו. לכן, לישקול לזמור ולקטוע במקטע דפרזלא על כל מי שיעבור דרכו ודינו. גם אנחנו מסכימים מנדין [בפרויקט השו"ת, בהערה צה, נכתב כי 'בהוצאת ווארשא נמצאת פה הגהה זו: בזמן הרמ"א היה כח ביד הרבנים לנדות ולהחרים המסרבים נגדם, ונעשה ע"פ ידיעת הממשלה אז, ובזמננו נאסר כל זה ע"פ חוקי כל הארצות באיירופא, ועוד נוהגין בזה בארצות אזיא אשר לתורגמא / לתורגמא /.], ומשמתין ומחרימין בנידוי חרם שמתא בגזירת עירין ובמאמר קדישין, על כל תלמיד וצורב קטן וגדול שם הוא, שלא יקנה שום אדם במדינתנו מן הנדפסים החדשים א"ל [אי לאו, אלא רק] מאותן היוצאין מתחת יד הגאון הנ"ל או מב"כ [מבאי כוחו]. וכל מי שפורץ יפגענו חויא [נחש] דרבנן וצוחה ופרץ, וכל המחזיק בהם הם בחרם כמוהם. ומחוייבים כל ישראל לנדות החטאים האלה בנפשותם, ולא יכופר להם עד ימותון, וקבר חמור תהא קבורתם [בפרויקט השו"ת, בהערה צח, הם מציינים להשוואה לפסוק בספר ירמיה, פרק כב, פסוק יט:

קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם:]. והרואה אל הנח"ש [נידוי חרם שמתא] וחי [בפרויקט השו"ת, בהערה צט, מפנה לפסוק בספר במדבר, פרק כא, פסוק ט: 'וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי'], יקבל ברכות מאל שדי, עד שיבלו שפתותיו מלומר די [בפרויקט השו"ת, בהערה ק, מפנה לפסוק בספר מלאכי, פרק ג, פסוק י: 'הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי'].

נעשה יום א', ארבעה ימים בחדש אלול, שנת ש"י, נאם הקטן הרוצה להתאבק בעפר של ת"ח [תלמידי חכמים] ולשתות בצמא את דבריהם, ולא דבר עד כה אלא כדי להתלמד להרגיל עצמו בתוך מדותיהם, להיות כעבד אחד מן הקטנים שבהם. אלה הדברים אשר דבר משה בן לא"א [לאדוני אבי] ישראל שלי"ט [שיחיה לאורך ימים טובים], המכונה משה איסרלש מקראקא."

  1. לעניין השימוש בחרם, מסביר פרופ' רקובר כי "בדרך זו, של הטלת איסור על הקונים, התגבר הרמ"א על העדר סמכות על המדפיס הנוכרי" (רקובר, שם, בעמוד 145).
  2. אין כאן המקום להאריך בשו"ת הרמ"א, סימן י, כפי שבואר ויושם בספרות ההלכתית שלאחריו, כולל התייחסות לשאלה הטריטוריאלית, הכיצד אסר הרמ"א על הסגת גבולו של המהר"ם מפאדובה בעיר אחרת (ראה: תשובת רבי מרדכי בנעט, כפי שמנתח ומסביר פרופ' רקובר, בעמוד 168, בספרו הנ"ל, וכן בתשובת החתם סופר, כאמור, שם, בעמוד 175).
  3. לא יהיה זה מיותר להזכיר, בהקשר זה – הקרוב לענייננו – כי בדורנו, כאשר הודפסה מהדורה חדשה ומוגהת של הרמב"ם, על ידי ר' שבתי פרנקל, שאף הוא עשה זאת בעבודת צוות עם הרבה תלמידי חכמים מובהקים, מזכיר כותב ההסכמה, הרב יעקב ישראל קנייבסקי (1887 – 1985), הוא הסטייפלר, גיסו של החזון איש, את תשובת הרמ"א הנ"ל ביחס להדפסת הרמב"ם, ולהוראתו של הרמ"א שהדבר אסור מן הדין כי יש הפסד לראשון ומי שיעז להדפיס, ייאסר על הקונים לקנות מהספרים של מסיגי הגבול (ראה: רקובר, שם, עמוד 262 – 264). דברים אלה משמשים אסמכתא למסקנה של פרופ' רקובר לפיה "קביעה מפורשת, כי דין מהדיר כדין מחבר, אנו מוצאים בהסכמות שניתנו למהדורה החדשה של הרמב"ם, ההולכת ומודפסת בימינו על ידי ר' שבתי פרנקל" (שם, בעמ' 262).

טו.2.5 פסק דינו של הרב אשר וייס

  1. בדורנו, נזקק בית דינו של הרב אשר וייס לסוגיה קרובה.
  2. בדיון שעלה בפני בית הדין, נטען על ידי שני תובעים, הרב וייל והרב זלצמן, כי הם בעלי הזכויות בעדכונים של הספר "שמירת שבת כהלכתה", שנכתב על ידי הרב נויבירט.
  3. בית הדין דחה את התביעה ולאורך פסק דין בולטת נקודת המוצא ההלכתית לפיה גם מי שמלקט מסקנות הלכתיות ומביאם בספר, יש לו זכות יוצרים (תיק 180ע; פסק הדין ניתן ביום ד' אדר תשע"ז, על ידי כב' הדיינים: הרב אשר וייס – גאב"ד; הרב חיים וידאל – דיין; הרב זאב ציצוביץ – דיין. תודתי נתונה לרב וייס ששלח לי את פסק הדין ואיפשר לי לצטטו בפסק דין זה).
  4. בית הדין אף מוסיף כי "אין מתיישב על הלב כלל כי הרב נויבירט כבל את ידיו מעולם ועד עולם מלפסוק הלכה בספרו זה שהוא מפעל חייו" (שם, עמ' 8).
  5. כמו כן, מוסבר באותו פסק דין כי כאשר אדם הוציא ספר, זכויות היוצרים, כולל זכות להמשיך וליצור באותו תחום, שייך לאותו אדם, כי יש ספרים שתוחלת החיים שלהם מוגבלת בזמן, ואם לא יעודכנו ויחודשו מזמן לזמן, גורלם כליה. לכן הזכות לעדכן את הספר, כלולה בזכות היוצרים של הכתיבה הראשונית של הספר על ידי הרב נויבירט (שם, עמ' 9).

טו.3.5 סיכום

  1. גם לפי המשפט העברי, כעולה מתשובת הרמ"א לפני כ-450 שנה, ומפסק דין של בית דינו של הרב וייס משנה שעברה, זכויות היוצרים על פי המשפט העברי ישימים גם כאשר מדובר בהוצאה לאור של ספר הכולל הגהות וההדרות של כתבי יד.
  2. הוא הדין לענייננו, כפי שיוסבר בפרקים הבאים.
  3. הרכיבים של מקראות גדולות הכתר – האם הם יצירה על פי דיני זכות היוצרים?

טז.1 כללי

  1. כדי לבחון את השאלה, שאותה העמידו הנתבעים במחלוקת, האם מקראות גדולות הכתר הם "יצירה", על פי דיני זכות היוצרים, יש לעיין תחילה במהות של מקראות גדולות הכתר.
  2. אכן, הדבר מופיע בכתב התביעה; כמו כן, פרופ' מנחם כהן, התובע, כתב את הדברים בתצהירו; ובאות כוחו של התובע חזרו והבהירו את הדברים בסיכומיהם.
  3. ברם, מאחר ויש צורך לבחון את השאלות הבאות, שהן: האם הנתבעים הפרו את זכויות התובע על פי דיני זכויות היוצרים, בכלל, ודיני הזכות המוסרית, בפרט, מן הראוי לדעת מה היה בפני הנתבעים, ערב כתיבת ספרם.
  4. ברור לכל, כי לא ידעו הם מה יכתבו ב"כ התובע בתביעה, ואף לא ידעו מה ייכלל בתצהירו של התובע. בפני הנתבעים עמד רק המידע שהיה נגיש ופתוח לציבור, והוא מקראות גדולות הכתר עצמם, כולל: המבואות.
  5. לאורך הדיונים, חזר והעלה עו"ד קורינאלדי, גם בחקירתו הנגדית של התובע, את השאלה היכן הם המבואות המדעיים, שהובטחו על ידי התובע לא אחת בהקדמות של חלק מן הספרים שנכללו במקראות גדולות הכתר. תשובת התובע הייתה כי טרם הספיק לעשות כן, והוא מקווה שיעשה כן בעתיד, מבלי שקצב מועד לכך. אינני רואה צורך להרחיב בנקודה זו, שכן אין בה כדי להשפיע על ההכרעה בתיק.
  6. על כל פנים, המקור הבטוח ביותר, אשר ממנו ניתן ללמוד על מקראות גדולות הכתר עצמם – מעבר לעיון בספרים על כל מרכיביהם – הוא דברי העורך המדעי והמהדיר, פרופ' מנחם כהן במבוא למהדורת הכתר כפי שנכתב בסוף ספר יהושע ושופטים (בכריכת הספר נאמר כי היא כוללת את יהושע שופטים ומבוא למהדורת הכתר; ספר זה, לפחות לפי העותק שהומצא לידי, פורסם בשנת תשנ"ב (1992)).

טז.2 מהות המהדורה וחשיבותה ההיסטורית

  1. בתחילת המבוא למהדורת הכתר, סוקר פרופ' מנחם כהן את מהדורת היסוד הראשונה של מקראות גדולות, כפי שיצאה בשנים רפ"ד-רפ"ה (1524-1525), על ידי יעקב בן חיים אבן אדוניהו (להלן – בן חיים), בהוצאת בומבירגי בוונציה. מוסבר שם, כי היה זה בראשית הדפוסים הראשונים, שהכניסו גורם טכנולוגי חדש ומהפכני, לתולדות מסירתם של המקרא ונושאי כליו, ובמהדורת בן חיים הנ"ל, הסתיים פרק של כ-50 שנות ניסיון בהדפסת ספרי המקרא ומפרשיו (שם, בעמ' 1*).
  2. בהמשך מוסבר כי "מעשה ההדרה של בן חיים הוא שהטביע חותם לא נמחה על תולדות המסירה, ומהדורתו היא שהייתה לאבטיפוס כמעט יחיד לכל מהדורות התנ"ך ונושאיו כליו שהודפסו מאז ועד היום הזה, ומכאן כל גודל חשיבותה ההיסטורית וזכויותיה" (שם, בעמ'
    *1-*2).
  3. וכאן, מציג פרופ' מנחם כהן את חשיבותה ההיסטורית של מהדורת מקראות גדולות הכתר (שם, בעמ' *2):

"בשלושה דברים ניכרת חשיבותה של המהדורה הזאת: (א) שהרימה תרומה שלא הייתה כמוה להאחדת הנוסח בישראל; (ב) שקבעה בפעם הראשונה בדפוס את תבנית המסירה הקדומה של 'מצחף המסורה', כלומר: ספר מקרא שדפיו מעוטרים בהערות מסורה קטנה וגדולה המלוות את הכתובים, זו התבנית שהשתרשה בכל תפוצות ישראל בתקופת כתבי היד, וסימלה יותר מכל את השאיפה הלא פוסקת להתאים את נוסח הספרי המקרא לדקדוקיה של ה'מסורה'; (ג) ושהנציחה על הדף בדפוס את הפירושים של גדולי המפרשים בימי הבינים בצמוד לפסוקי המקרא".

טז.3 הנוסח

  1. חלק חשוב במהדורת מקראות גדולות הכתר, ובו התחיל פרופ' מנחם כהן את התיאור במבוא הנ"ל, עניינו נוסח המקרא המוסמך לדקדוקי אותיותיו. תחת הכותרת "האחדת הנוסח" (שם, בעמ' *2 ואילך), יש דיון נרחב על אחידות הנוסח; הקשיים בהגשמת אחידות הנוסח; דיון היסטורי במצב בשנות הדפוס הראשונות; ענייני ניקוד וטעמים, ובהמשך מתייחס הוא למילון המסורה שהוא חידושו של בן חיים (שם, בעמ' 9*).
  2. מוסבר במבוא (שם, בעמ' 9* ואילך), מהם חסרונותיה של מהדורת בן חיים, ובהם דוחק הזמן (שם, בעמ' 9*-10*). מובאים ביקורות של חכמים (רב אליהו בחור, רבי מנחם דילונזנו, ורבי ידידיה מנורצי), על טיב הנוסח (שם, בעמ' 10). והוסבר מהם הגורמים שהקשו על השגת הדיוק המרבי (שם, בעמ' 11*).
  3. המשך המבוא דן בנוסח האותיות של הטקסט המקראי (עמ' 11*-28*); נושא שאינו רלבנטי לעניין תיק זה. מכל מקום, מעצם העובדה כי ניתן לשאלה זו מקום כה נרחב במבוא, מוכיח כי חלק לא מבוטל ממטרות מהדורת מקראות גדולות הכתר, הוא הדיוק והאות של הטקסט המקראי עצמו, ואילו עניין המפרשים הצמודים, תופס מקום פחות חשוב (לא אומר כי מדובר במקום משני; ראה לעניין זה תת פרק טז.4 להלן).
  4. נושא נוסף שנכלל במבוא, הוא ההתייחסות לתרגומים הארמיים שבמהדורת בן חיים (עמ' 28* ואילך). מצוי דיון ביחס לטיב כתבי היד של התרגום שהיו לבן חיים, "מול טיב כתבי היד של התרגום בתימן (שם, בעמ' 29*-30*), ואף מובאות דוגמאות לשיבושי תרגום במקראות גדולות של בן חיים, (שם, עמ' 30*-31*), כאשר מטרת הדברים היא, כך מסתבר, להציג את המעלה של מהדורת מקראות גדולות הכתר, גם בעניין זה.

טז.4 "הנצחת פירושי המקרא המובהקים של ימי הביניים"

  1. תחת כותרת זו, מסביר המהדיר כי על אף שבהקדמתו, אין בן חיים מייחד מקום רב לפירושים, נראה שגם עניין זה היה בין המניעים שהניעוהו להוציא את מהדורתו. על כל פנים, כפי שמסביר פרופ' כהן, לפורמט של הטקסט המקראי והמפרשים מסביב לו הייתה השפעה מכרעת על הזיקה של הדורות הבאים למפרשי המקרא הגדולים של ימי הביניים. ומוסיף פרופ' כהן: "המפרשים האלה מלווים את הכתוב המקראי בהדפסות רבות שראו אור מאז ועד היום, וכך נהיו מכלל הקלאסיקה של התרבות היהודית" (שם, בעמ' 9*).
  2. אכן, הדרך הוויזואלית של צירוף הדף של הכתוב המקראי עם פירושים, שנתחבבו על לומדי המקרא, הייתה תבנית עוד מתקופת כתבי היד, והוכנסו לדפוס כבר בהדפסה הראשונה של ספר מקראי בשנת 1477 (ספר תהילים שיצא לאור עם פירוש הרד"ק). גם בהדפסת תנך שלם עם פירוש צמוד, קדמה למהדורת בן חיים מהדורה משנת 1517 של הוצאת בומבירגי (שם, שם).
  3. על כל פנים, מסביר פרופ' מנחם כהן, כי "חשיבותה ההיסטורית של מהדורת בן חיים אינה אפוא בחידוש שבתבנית, אלא בעצם הדבר שבן חיים הצליח להעלות על הדף יותר מפרשים משהעלו קודמיו, והשתרשות מהדורתו כמהדורת מופת לדורות הבאים הנציחה פירושים אלה כנכסי צאן וברזל של העם היהודי, ויצרה דפוסי לימוד חדשים בתוכו" (שם, שם).
  4. בדיון מפורט יותר בהמשך המבוא (שם, עמ' 31* ואילך), מסביר פרופ' כהן כי בן חיים ייחד לעניין דרכי ההדרה של הפירושים שורות אחדות בלבד, ובכל מקרה, "אף כאן הכיר שיש בידיו נוסח 'מעוות' הטעון תיקון. אבל אין הוא אומר דבר לא על מקורותיו ולא על העקרונות שהנחו אותו בבחירת המפרשים בספרים השונים" (שם, בעמ' 31*).
  5. גם מבחינה ויזואלית, הדף הנאה שהוצע לצורך הדפסת מקראות גדולות, בתקופת בן חיים, לא יכול היה להכיל אלא שניים-שלושה פירושים ולכן נבחרו הפירושים הנפוצים ביותר, כגון: רש"י (רבי שלמה יצחקי), רד"ק (רבי דוד קמחי), ראב"ע (רבי אברהם אבן עזרא), רלב"ג (רבי לוי בן גרשון) (שם, שם).
  6. בהמשך, מוסבר מדוע לא נכלל פירוש הרד"ק לספר תהילים בגלל אורכו, ובהמשך מיד נכתבו הדברים הבאים, כאילו ידע פרופ' כהן כי יתקיים משפט זה: "מן הסיבה האת, כנראה, נעדר גם פירושו של הרמב"ן לתורה, שאף הוא נדפס לראשונה בשנת ר"מ (1480) ברומא" (שם, בעמ' 32*; בהערה 64, שם [המודפסת בעמ' 93*], נכתב: "הרמב"ן הוכנס לראשונה למקראות הגדולות במהדורת ורשה תר"ך-תרכ"ו").
  7. מוסבר כי הפגם העיקרי בפירושים שנדפסו במהדורת בן חיים (ובכל המהדורות שלאחריה) היה טיב הנוסח של הפירושים. בלשונו של פרופ' מנחם כהן: "שיבושים לאלפים מתגלים מהשוואת המהדורות המקובלות עם כתבי יד מימי הביניים ובהם רבים המשבשים את הבנת הנאמר" (שם, בעמ' 32*). בהמשך מובאות דוגמאות לשיבושים כאלה (שם, שם)
  8. דיון מיוחד נמצא ביחס לשיבושים ותוספות בפירוש רש"י, ואף מוסברת הסיבה לריבוי התוספות ברש"י (שם, בעמ' 32*-33*), מתוארים תהליכי חדירת התוספות לגוף הפירוש, ומוצעים סימני הבחנה של התוספות ודוגמאות לדרכי ההבחנה (שם, בעמ' 33* ואילך), כאשר בהמשך גם הוסבר כיצד תוספות חדרו למהדורות דפוס שונות ובהן מהדורת לובלין (שפ"ג) ומהדורת אמסטרדם (תנ"ט) (שם, עמ' 38*-39*ׂ), ודוגמאות נוספות המובאות בהמשך, ואף הוצג "חתך אופייני של שיבושים בפרק אחד" (שם, בעמ' 41*-42*).

טז.5 הייחוד של מהדורת היסוד החדשה של מקראות גדולות הכתר

  1. על רקע הפגמים, והעדר השלמות של מהדורת בן חיים, כפי שהוצג עד כה במבוא (ראה תת פרקים טז.2-טז.4), מסביר פרופ' כהן, את המטרות העומדות ביסוד מהדורת היסוד החדשה של מקראות גדולות, היא מהדורת הכתר, במילים אלה (שם, בעמ' 42*):

"מהדורת 'הכתר' באה לתקן מן היסוד, ככל שידנו מגעת, את פגמיהן של המהדורות הקיימות. לצורך זה עומדים היום לרשותנו כלים רבים וטובים לאין שיעור מאלה שעמדו לרשותו של בן-חיים. אף שרחוקים אנו בזמן מתקופת כתבי היד, מזומנים לנו היום בכל תחומי ההדרת הנוסח כתבי יד במבחר גדול ומגוון מזה שהיה מצוי לבן-חיים. קודם כל מצוי בידנו היום האוטוגראף של תנא דבי רב עצמו, 'כתר ארם צובה', מלאכת מחשבת של מי שנחשב גדול בעל המסורה, אהרון בן-אשר, והוא ששימש מצע ויסוד לרמב"ם בכתיבת הלכות ספר תורה שלו. כמו כן עומד לרשותנו היום מאגר ענקי של תצלומי כתבי יד עבריים מימי הביניים, והוא נותן בידינו לצרף תמונה רחבה של המציאות הטקסטואלית דאז בכל תפוצות ישראל, ולבחון את טיבם של כתבי יד בתנאים טובים לאין שיעור מכל מה שהיה ידוע עד כה. גם הדעת שהוספנו מן המחקר בכל התחומים שאנו נזקקים להם למלאכתנו, מרובה ומעולה יותר היום, כמובן. כל אלה נותנים בידנו לשקוד על הוצאת מהדורת יסוד חדשה של 'מקראות גדולות', שלא הייתה כמוה עד כה לטיב ולדיוק.

להלן יופרטו העקרונות והשיקולים שהנחו אותנו במלאכת הההדרה, ויובהרו דרכי העבודה בכל תחום מן התחומים המעמידים את המקראות הגדולות: נוסח המקרא (האותיות, הניקוד הטעמים והגעיות); המסורה; התרגומים הארמיים; המפרשים".

  1. כבר פה אחזור ואומר דבר בעל חשיבות רבה לתיק שבפנינו: גם בעיני פרופ' מנחם כהן, העורך המדעי והמהדיר של מקראות גדולות הכתר, סדר החשיבות והעדיפות של הרכיבים של מקראות גדולות הכתר, הוא כמפורט לעיל בסוף הציטוט הקודם, כאשר בראש נמצאים נוסח המקרא המסורה, ולאחריהם התרגומים הארמיים, ורק בסוף – המפרשים, וביניהם – ולא הראשון – (שכן הראשון הוא רש"י), הוא הרמב"ן, נשוא תיק זה.
  2. ואכן, גם בהמשך דברי המבוא (כולל החלוקה הכמותית של העמודים), סדר הצגת הדברים הינו זה: דיון מפורט בנוסח המקרא של מהדורת הכתר (עמ' 43* ואילך), כולל: התייחסות לסתירות בין המסורה לבין הכתר (עמ' 45*-47*); דיון באותיות הגדולות והקטנות, וכיצד הם כתובים במהדורת מקראות גדולות הכתר (עמ' 47*-49*); הפרשיות הפתוחות והסתומות, תוך התייחסות למסורה הטברנית ולרשימת הרמב"ם, ודרכה של מהדורת הכתר בסוגיה זו (עמ' 50*-52*); התייחסות לחלקי ה'כתר' החסרים, ודרכי השחזור שלהם על ידי הרב ברויאר, ביקורת על שיטתו, והדרך של מהדורת הכתר (עמ' 52*-57*). כמו כן, הוקדש דיון לעניין הניקוד והטעמים של ה'כתר', ודרכה של מהדורת מקראות גדולות הכתר בהתקנת הניקוד והטעמים (עמ' 57*-69*), ושחזור נוסח הניקוד, הטעמים והגעיות של ה'כתר' וחלקיו החסרים (עמ' 69*-71*). בעקבות זאת, נכתב במבוא על המסורה של ה'כתר', והדרך של מקראות גדולות הכתר בהתקנת המסורה (עמ' 71*-74*), וכן על השלמת המסורה במקומות החסרים ב'כתר' (עמ' 74*-77*).
  3. אחד החידושים במהדורת מקראות גדולות הכתר, הוא האפאראט הקרוי "עין המסורה". מוסבר מהי התועלת בעין המסורה, וכיצד היא מסייעת להבנת המסורה ולקבלת מידע משלים על הערות המסורה והיותה כלי אחד מבן שלושה שמהדורת מקראות גדולות הכתר מעמיד לרשות המעיין, כדי להבין את המסורה של ה'כתר', להתמצא בה ולהפיק ממנה תועלת. שני הכלים האחרים הם: (א) רשימת מונחים, ראשי תיבות ונוטריקונים של המסורה וביאוריהם, שתימצא בראש כל כרך; (ב) מילון המסורה, שיבוא בכרך נפרד, ובו מבוא מקיף למסורתו של הכתר על היבטיה השונים, ומילון של כל הערות המסורה, הגדולה והקטנה, לפי סדר הא"ב עם הסברים ומראי מקום (עמ' 77*-79*).
  4. הנושא הבא המובא במבוא מתייחס אל התרגומים הארמיים שבמהדורת מקראות גדולות הכתר. מוסבר כאן איזה נוסח יסוד של כתב יד שנבחר (עמ' 79*) ונימוקי ההחלטה בבחירת אותו נוסח (עמ' 80*), תוך התייחסות למסורת יהודי תימן (שם, בעמ' 80*-81*). בתמצית הוסבר כי במהדורת מקראות גדולות הכתר נבחרה דרך ביניים, לפיה בכל מקום שמנהג כתבי היד עלול לשבש את קריאתו של קורא בן ימינו, שאין בידו מסורת קריאה, נבחרה שיטתו של התאג', ואילו במקומות שאפשר היה להשאיר את מנהג כתבי היד, בלא שיתקשה הקורא בקריאתו, נהגו כך (שם, בעמ' 81; וראה הדוגמאות בעמ' 81*-82*).
  5. ייחוד נוסף הוא עניין הפירושים במהדורת מקראות גדולות הכתר, כאשר לעניין זה יוקדש תת הפרק הבא.

טז.6 הפירושים במהדורת הכתר

  1. וכך נפתח פרק זה במבוא, תחת הכותרת "מה בין מהדורתנו למהדורות הקיימות?" (עמ' 82*; הקווים הוספו):

"מהדורתנו תהא שונה מן המהדורות הקיימות של המקראות הגדולות הן במבחר הפירושים, הן בטיב נוסחם, והן בהתקנתם לקריאתו הנוחה של הקורא בן-ימינו. המהדורה תעמיד מבחר גדול יותר של פירושים, פרי עטם של גדולי הפרשנות היהודית בימי הביניים, מסוללי דרך הפשט בפרשנות המקרא. כל הפירושים שבמהדורה יוצגו לפני הקורא לאחר בחינה קפדנית של נוסחם במיטב כתבי היד העומדים היום לרשותנו. וכולם יודפסו בכתב מרובע עם פיסוק ומראי-מקומות".

  1. לאחר הצגת מבחר הפירושים שהיו במהדורת מקראות גדולות הכתר, המבוססות על מהדורת בן-חיים ומהדורת ורשה, תר"ך-תרכ"ו, מציין פרופ' מנחם כהן במבוא הנ"ל, כי "הפירושים שנוספו העשירו במקצת את אוצר הפרושים החשובים של ימי הביניים, כגון פירושי רמב"ן ורשב"ם לתורה, אבל הרחיבו את היריעה גם לעבר תקופות מאוחרות יותר, כגון 'מצודת דוד' ו'מצודת ציון' לנ"ך" (שם, בעמ' 82*; ההדגשות הוספו). לעומת זאת, מפורט, בהמשך, כי, לא נכללו כמה מן הפירושים החשובים, לרבות אלה של רד"ק וראב"ע עצמם לספרים מסוימים, כגון פירושו של ראב"ע לס' ישעיה ופירושו של רד"ק לס' תהלים, וכן פירושים של פרשני הפשט בימי הביניים (כגון: ר' יוסף קרא, ר' יוסף בכור שור, ר' אליעזר מבלגנצי, ר' יוסף כספי, ועוד) (שם, עמ' 82*-83*).
  2. מול זאת, כותב, בעניין זה, פרופ' כהן בהמשך המבוא (עמ' 83*; הקו הוסף): "מהדורתנו תשאף למלא את החסר, ולהעלות על הדף ככל שניתן את מרב פרשני הפשט החשובים של ימי הביניים, שכתבו פירושיהם עברית. יוצאים מכלל זה יהיו פירושים שאורכם היוצא מגדר הרגיל אינו מאפשר העלאתם על הדף, כגון פירושו של ר' יצחק אברבנאל. מבחר הפירושים לא יהא שווה בכל הספרים או החטיבות, כיוון שאין הפירושים שבידינו מקיפים את המקרא כולו, ויש הבדלים ביניהם במספר הספרים ובמהותם: יש פירושים המקיפים את רוב המקרא כגון פירושיהם של רש"י ורד"ק, יש המכילים חלק ניכר מן המקרא, כגון ראב"ע, ויש המכילים רק ספרים מעטים, כגון רשב"ם ורמב"ן. יש ספרים, כגון ספרי התורה, שזכו להרבה פירושים, ואילו ספרים אחרים, כגון ספר דברי הימים, מספר פירושיהם מועט".
  3. וכאן מגיעים אנו לאחד מנושאי הלבה שבמחלוקת בין הצדדים. תחת הכותרת "תהליכי התקנת הנוסח במהדורתנו" (שם, בעמ' 83*), לאחר שמקדים פרופ' כהן כי במקום אחר הוא מתכוון להרחיב את הדיבור על מכלול הנושאים הנוגעים לפרשנות ימי הביניים, כולל סקירה מפורטת על בחירת המפרשים בספרי המקרא השונים, ותיאור מפעלם הפרשני (ובהערה 271 הוא כותב כי הדבר ייעשה "בפרקי מבוא מיוחדים שיצורפו לחומשי התורה"; ואין חולק כי דבר זה טרם בוצע עד היום), בפרקי המבוא בספר יהושע-שופטים, הוא מצמצם את הדברים לכמה עניינים הנוגעים להעברת דרכו בההדרת המפרשים, ומפרט את הדברים הבאים (שם, בעמ' 83*):

"למרבה הצער, אל נותרו לנו אוטוגראפים של המפרשים, ואת הנוסח הטוב של הפירוש חייבים אנו להעלות מכתבי יד שהועתקו במהלך מסירתו. מספר כתבי היד שנותרו לנו מן הפירושים השונים משתנה לפי זהותו של המפרש מכאן ולפי הספר המפורש מכאן. יש מפרשים, כגון רש"י ורד"ק, שפירושיהם נפוצים היו יותר מן האחרים, וממילא הותירו אחריהם כתבי יד רבים יורת. אבל גם אצל אותו מפרש עצמו לא הייתה התפוצה שווה בכל הספרים. דוגמה קיצונית לכך הוא רד"ק, שפירושו לספר משלי לא היה, כנראה, נפוץ כפירושיו האחרים, וככל הידוע, נותר בכתב-יד אחד בלבד (ותיקן 89).

שאיפתנו היא להעמיד כנוסח היסוד של כל פירוש את כתב היד, שמכלול תכונותיו הטובות עושה אותו ראוי לכך יותר מכתבי יד אחרים הידועים היום. התכונה החשובה ביותר היא, כמובן, טיב הנוסח, אבל אין היא היחידה. יש להביא בחשבון גם גורמים אחרים כגון: היקפו ושלמותו של כתב היד, מידת הקריאות שלו, וכיוצא באלה. כיוון שאין שום כתב-יד המגיע לשלמות, אין אנו מדפיסים את כתב היד הנבחר כמות שהוא, אלא מעמידים אותו להשוואה שיטתית עם עוד קבוצה נבחרת של כתבי יד, המשמשת כקבוצת ביקורת לבחינת השיבושים האפשריים בנוסח היסוד. הנוסח המתקבל הוא אפוא בעיקרו נוסח של כתב-יד אחד, עם תיקונים על-פי כתבי יד אחרים, והוא המשמש כנוסח הפנים".

  1. נושא חשוב שהועלה על ידי הנתבעים, בדבר חובת השקיפות מההסבר לקורא מדוע נבחרו מילים או קטעים לא רק על פי כתב היד שהוא נוסח היסוד אלא על פי כתבי יד אחרים, מוסבר על ידי פרופ' מנחם כהן בהערה 272: "המקומות שבהן תוקן נוסח היסוד אינם מצויינים על הדף, כיוון שאין מקום להעמיס על המהדורה המודפסת אפאראטים מדעיים. עם זאת יוכל כל המעוניין בכך לקבל מידע מלא על עניין זה במאגר מידע ממוחשב, שיכלול את כל רכיבי הטקסט של מהדורתנו".
  2. ובהמשך מוסבר: "אין צריך לומר שיכולנו להעמיד נוסח משובח של פירוש גדלה ככל שמבחר כתבי היד העומד לרשותנו גדול יותר, ומרחב הבחירה וההשוואה של כתבי היד הטובים רחב יותר. בפירושים שמספר כתבי היד העומדים לרשותנו מצומצם ביותר, או שנותר מהם כתב-יד אחד בלבד, פוחתות, בטבע הדברים, גם היכולת לחשוף את שיבושיו של כתב היד וגם האפשרות לתקנם. כאן נאלץ מפעם לפעם לתקן תיקונים שמסברא, אבל נשתדל לצמצם אותם רק למקרים שאין להטיל ספק במהותו של השיבוש, וששיקול הדעת הפילולוגי הזהיר מניח מקום לתיקון" (שם, עמ'
    83*-84*).
  3. לאחר שמוסברים מבחר הפירושים לנביאים הראשונים, שהועלו על הדף במהדורת מקראות גדולות הכתר (רש"י, ר' יוסף קרא, רד"ק, רלב"ג, ר' יוסף כספי; אין פירוש הרמב"ן על נביאים ראשונים), מפרט פרופ' כהן במבוא את כתבי היד שנבחרו לצורך הפירושים הללו, כולל התייחסות ספציפית לרש"י ולשאלת התוספות, והסבר מהו מנהג מהדורת מקראות גדולות הכתר בשאלת התוספות (ש­ם, עמ' 84*-85*; ופירוט כתבי היד של המפרשים האחרים מובא בעמודים 85*-87*).
  4. לאחר מכן, יש התייחסות לדרכי ההתקנה המשותפות לפירושים כולם (שם, בעמ' 87*-89*):
  5. סוג האותיות: על מנת לעשות את הפירושים שווים לכל נפש, גם לאלה המתקשים לקרוא 'כתב רש"י', יודפסו כל הפירושים באותיות מרובעות.
  6. פיסוק: חסרון סימני פיסוק בפירושים שבמהדורות הקיימות אף הוא אחד המכשולים העומדים בדרכו של קורא בן-ימינו, המבקש לקרוא ולהבין את פירושיהם של גדולי המפרשים היהודיים בימי הביניים. אפילו הקורא הבקיא מתקשה לעתים להבחין בין גבולות המשפטים וחלקיהם, או בין לשונו של המפרש למובאות מן המקרא ומדברי חז"ל. במהדורתנו יבוא הדבר על תיקונו, ולשם כך ייעשה שימוש בכל סימני הפיסוק המקובלים. עם זאת יש לזכור שהפיסוק אינו אלא בבואה של הבנת המפסק, ולעתים יש מקומות מסופקים הניתנים להבנה בפנים שונות, ואין הפיסוק המוצע אלא אחת האפשרויות. אנו נהיה אסירי תודה לכל מי שיסב את תשומת לבנו לאפשרות של טעות בפיסוק, ואם ייראו הדברים, הם יתוקנו בהדפסות הבאות.
  7. מובאות מן המקרא: שני סוגי מובאות יש בפירושים: (א) חלקי הפסוקים בסביבה המתפרשת, שלעתים הם באים בראש הביאור כדיבור המתחיל ולעתים הם משתלבים בתוך הביאור עצמו. (ב) מובאות מכתובים אחרים. הסוג הראשון יוכר על-ידי אותיותיו הבולטות, ואילו הסוג השני יסומן במרכאות כפולות.
  8. מובאות מדברי חז"ל וממקורות אחרים: כיוון שעל-פי-רוב אין המפרשים מקפידים להביא את הדברים בלשונם המדויקת, לא יצוינו במרכאות.
  9. מראי-מקומות: כל המובאות, הן מן הפסוקים והן מדברי חז"ל וממקומות אחרים, יצוינו מראי-מקומות. מראי-מקומות יינתנו גם להבאת דברים שלא בלשון המקור, ובלבד שהמפרש עצמו מעיד, כי לפנינו מובאה; לא יצויין מראה-מקום של מקור, שהמפרש עושה בו שימוש בלא לציין זאת במפורש. רשימת ראשי תיבות ונוטריקונים למראי-המקומות שבכל כרך תבוא בתחילתו.
  10. ציון הפסוקים: ציון מספרי הפסוקים שהפירוש נסב עליהם לא היה קיים עדיין במהדורת בן-חיים, כיוון שבמהדורה זו עדיין לא סומנו פסוקי המקרא במספרים. כשהחלו לסמן מספרים לפסוקים, הועברה השיטה גם לפירושים; אלא שלא תמיד צויינו המספרים במקום הנכון, ולא תמיד חופף הציון את היקף הפירוש. במיוחד בולט הדבר בפירוש רלב"ג, שיחידות הפירוש שלו מקיפות פעמים הרבה קבוצה של פסוקים, ואין הדבר בא לידי ביטוי בסימון מספרי הפסוקים. במהדורתנו נשתדל להבין עניין זה על תיקונו.
  11. נוסח הפסוקים בדיבור-המתחיל ובמובאות: אנו מוצאים פעמים רבות בכתבי היד ובדפוסים מובאות של פסוקי מקרא בדיבור המתחיל ובתוך הפירוש שאינן שוות לנוסח המסורה המונח לפנינו. בדרך כלל אמורים הדברים בשינויים של כתיב מלא וחסר, המצויים בכל הפירושים לאלפיהם. אבל יש גם שהשינוי נוגע לעיצורים (חילופי עיצורים, חיסור או ייתור של עיצור) ולעתים רחוקות אפילו למלים.

נראה שהרוב המכריע של מהדירי הדפוסים לא ראו קושי מיוחד בהדפסת דיבור-המתחיל או מובאות מפסוקים, ששינוייהם מנוסח הפנים המקראי נוגעים לכתיב מלא או חסר. אין ניסיון מכוון, לא במהדורת בן-חיים ולא במהדורות ימינו, להתאים את כתיב המובאות מן המקרא, שמצאו מהדירי הפירושים במקורותיהם, לנוסח הפנים שלפניהם.

לא כן היה יחס המהדירים לשינויים שיש בהם אבק של שינויי משמעות. כאן מוצאים אנו נסיונות גוברים והולכים להתאים את גרסת המובאות לנוסח הפנים. אמנם בן-חיים עצמו עדיין העתיק כמה וכמה מן השינויים הללו כמות שמצאם במקורותיו, אבל במרוצת הזמן נעלמו רוב השינויים מן המהדורות ולא נודעו עקבותיהם. נביא שתי דוגמאות מפירוש רש"י לספר יהושע, אחת של חילופי אותיות ואחת של שמיטת מלה... [ואף הובא צילום של דוגמאות בעמ' 88*]. במרוצת הזמן תיקנו מהדירי פירוש רש"י את שתי הגרסאות הללו בהתאם לנוסח המסורה, עד שנעלמו עקבותיהן מכל דפוסי ימינו.

בחינה מקרוב של העובדות מלמדת, שרוב השינויים בנוסח הפסוקים אינם נובעים דווקא מנוסח אחד של הכתוב שהיה לפני המפרשים, אלא מחוסר הקפדה של המפרשים מכאן ושל המעתיקים מכאן בציטוט מדויק של הכתוב. אבל מאידך, אין ספק שפעמים מקור השינוי הוא בנוסח שונה של הכתוב שהיה בידי המפרש. ביחוד אמורים הדברים בשינויים מן הסוג שהודגם לעיל. אפשר להוכיח ששתי הגרסאות הנ"ל עצמן היו אמנם מצויות בכתבי יד של מקרא באשכנז (ראה צילום), ומכאן האפשרות שהיו גם לפני רשי. כמו כן עצם דברי רש"י... לא יהיו מובנים כראוי ללא הגרסה השונה המצויה אצל בן-חיים וברוב כתבי היד.

מכאן מתחייב נוהגה של מהדורתנו בפרשה זאת. אנו נקפיד על מסירה נאמנה של נוסח הפסוקים כפי שהוא מתועד בכתבי היד, בין שהוא כולל שינויי מלא וחסר בלבד, ובין שהוא כולל גם שינויים אחרים, ובתנאי שאין סימנים מובהקים לשיבושי העתקה. אנו רואים פגם בהתערבותם של מהדירים במנהגי הציטוט הקדומים, גם כאשר אין ספק שהשינוי נובע מחוסר הקפדה על דיוקו של הציטוט; על-אחת-כמה-וכמה כאשר יש מקום להנחה שלפני המפרש היה נוסח שונה מן הנוסח המקובל, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר אין להבין את הפירוש עצמו ללא השינוי, כמו בדוגמה שלמעלה.

  1. הכתיב של הפירושים: הכתיב יהא כתיבו של כתב היד שנבחר לנוסח הפנים, אלא אם כן יש יסוד מוצק לפקפק בגרסת הכתיב, או שהכתיב עלול לגרום קושי של ממש להבנת הקורא. אין כל הצדקה, לדעתנו, לנטייתם של מקצת מהדירים בימינו לאחד את הכתיב שנהגו בו מפרשים ומעתיקים בימי הביניים, גם כשאינו עקיב; לפיכך אפשר יהיה למצוא במהדורתנו לעתים כתיבים שונים לאותה תיבה באותה סביבה, בהתאם לנוהגו של כתב היד. באותם מקומות נדירים שמתבקש תיקון כתיב לתועלת הקורא, ייעשה הדבר רק כשיש לתיקון עדויות מסייעות מכתבי יד אחרים.
  2. ראשי-תיבות נוטריקונים ומספרים: לנוחיותו ולתועלתו של הקורא יופשטו ראשי התיבות והנוטריקונים המצויים בנוסח היסוד של הפירוש, והמספרים המיוצגים בכתב היד באותיות ינוסחו במלים (א' = אחד; י"א = אחד-עשר; וכיוצא באלה). כל זאת כשיש יסוד לכך במנהגיהם של כתבי היד עצמם.
  3. תיעוד השינויים מנוסח היסוד: כל שינוי מנוסח היסוד, בין שהוא נעשה לאור עדותם של כתבי יד, ובין שהוא נעשה מסיבות אחרות (כגון בסעיף הקודם), יתועד במאגר המידע הממוחשב (ראה להלן), ויהא מזומן לעיונם של כל המעוניינים".
  4. בפרק הסיום של המבוא דן פרופ' כהן ב"מאגר מידע ממוחשב של המקראות הגדולות", וכך נכתב שם (עמ' 89*-90*):

"אחד החידושים הגדולים שבמהדורתנו היא, שמראשית תכנונה ובכל שלבי ביצועה ניתנה הדעת לשילוב המהדורה המודפסת עם מאגר מידע ממוחשב. כל הטקסטים של המהדורה, החל בתנ"ך על ניקודו וטעמיו וכלה באחרון המפרשים, ייכללו במאגר מידע עם תוכנה חכמה ומתקדמת לאיחזור מידע, המיועדת לשימוש במחשבים אישיים. שילוב זה עתיד לפתוח לפני כל שוחרי דעת מקרא, מורים, חוקרים ולומדים מן השורה, אופקים חדשים של לימוד ומחקר, שעד עתה היו בגדר חלום בלבד.

המאגר יכלול את הטקסים הבאים:

  1. המקרא: נוסח האותיות, הניקוד, הטעמים, הגעיות וסימני המסורה של ה'כתר' (כולל חלקיו המשוחזרים).
  2. המסורה: הערות המסורה הגדולה והקטנה של ה'כתר' (כולל הערות המסורה המשוחזרות לפי כ"י ל בחלקים החסרים), וכן 'עין המסורה'.
  3. התרגומים הארמיים: נוסח כתבי היד שנבחרו לנוסח היסוד של התרגום בחלקי המקרא השונים, וכן גרסאותיהם של כתבי היד מקובצת הביקורת באותם מקומות שהחליפו את גרסת נוסח היסוד. במקומות אלו יבואו שתי הגרסאות זו לצד זו.
  4. הפירושים: כל הפירושים שייכללו במבחר הפירושים בחלקי המקרא השונים, לפי כתב היד שנבחר כנוסח היסוד. במקומות שגרסת נוסח היסוד תוקנה לפי כתבי היד מקבוצות הביקורת, או משיקולים אחרים, יבואו שתי הגרסאות זו לצד זו.

פרטים נוספים על מאגר המידע, שלבי הקמתו, והאפשרויות הטמונות בו לקידום המחקר והלימוד של המקרא ונושאי כליו, יבואו בחוברת נפרדת שתיוחד לנושא זה".

טז.7 פירוש הרמב"ן לספר בראשית – הקדמת מהדורת מקראות גדולות הכתר

  1. על פי מתכונת ההקדמה של ספר יהושע-שופטים, כפי שהובאה לעיל בתתי הפרק הקודמים, נכתבה הקדמה קצרה לספר בראשית, חלק א (בספר שהוגש לי כראיה, נכתב כי הודפס בישראל תשנ"ז, והנוסח הינו הדפסה שנייה מעודכנת משנת תשס"א-2001, הדפסה שלישית תשס"ח(2008).
  2. בהקדמה זו, גם בהקדמה זו סדר העניינים הוא כדלקמן: נוסח המקרא (עמ' ח); המסורה (עמ' ט-י); עין המסורה (עמ' י). התרגומים הארמיים (עמ' י-יא); ורק אחר כך מדובר על הפרשנות ועל החידושים של מהדורת הפרשנות (עמ' יא ואילך).
  3. מוזכר כי כל אחד מן המפרשים זכה לההדרה מדעית חדשה, וכן הוזכרו העקרונות שפורטו במבוא לספרים יהושע-שופטים בדבר הבאת מובאות שלא מן המקרא, סימון מראי מקום, ועוד (עמ' יא).
  4. סדר הצגת פרשני ימי הביניים הנמצאים במהדורת מקראות גדולות הכתר על ספר בראשית הוא זה: רש"י; רשב"ם, ראב"ע; ורק הרביעי הוא הרמב"ן.
  5. וכך נכתב בהקדמה לספר בראשית על הרמב"ן (הבאתי את הדברים במלואם, מילה במילה, מעמ' יג של המבוא):

"רמב"ן (רבי משה בן נחמן – 1270-1194 לערך): מן העיר גירונה שבספרד (קטלוניה). ומכאן כינויו 'גירונדי' (ראה בכותרת הקדמתו...). מגדולי התורה שבדורו, שידיו רב לו גם בהגות היהודית ובקבלה. כל אלה באים לידי ביטוי בפירושיו, פשטן מעמיק, ועם זאת אינו נמנע מלהשתמש בדרש כאמצעי פרשני במקומות המתאימים. מובאות מילוליות מפירושו של רש"י משמשות נקודת מוצא לרבים מפירושיו; לעתים רחוקות הוא מסכים עמו, ועל-פי-רוב הוא מציע פירוש אחר. במהדורתנו יודגשו המובאות מרש"י לתועלת הקורא. פירושו מצטיין בניתוחים מעמיקים, שעשאוהו עד מהרה מקובל ונפוץ בחוגים של תלמידי חכמים ויודעי ספר. מספר ניכר של כתבי-יד שרדו, והם מאפשרים להעמיד היום גירסה מדויקת ככל האפשר של פירושו, לעומת השיבושים הרבים שנפלו במהדורות הדפוס, מאז הודפס לראשונה (רומא, 1480). במהדורת היסוד של 'מקראות גדולות' (1523-5) לא נכלל, כנראה, בגלל אורכו, והוכנס לראשונה לתבנית זו רק במהדורת ורשה (תר"ך-תרכ"ו), שממנה הועתקו כל מהדורות ימינו. מידע נרחב יותר על הרמב"ן, ודרכו בפרשנות, וכן על דרכנו בההדרת פירושו, יינתן במבוא-ויקרא [גם על כך אין מחלוקת כי מבוא זה, טרם נכתב – תוספת שלי – מ.ד.].

להלן כתבי-היד ששימשו אותנו לנוסח היסוד וקבוצת הביקורת: מינכן 138; פריס, לאומית 221; ניו-יורק, ביהמ"ל 206L; ותיקן 40. פרט לכתבי-היד הנ"ל התיעצנו במקרים מיוחדים גם בכתבי-יד אחרים. כתב-יד ניו יורק, ביהמ"ל 206L שימש לנו להשלמת כ"י מינכן בחלקים חסרים, ושם הוספנו לקבוצת הביקורת את ניו-יורק, ביהמ"ל 986L".

טז.8 היצירתיות שבפירוש הרמב"ן במהדורת מקראות גדולות הכתר

טז.1.8 בחירת כתב היד ששימש נוסח יסוד

  1. אין חולק – ובעמדה זו תומך גם פרופ' אביעד הכהן (העד מטעם הנתבעים) – כי במסגרת פרסום מהדורה מדעית של ספר שנכתב לפני מאות שנים ויש מספר כתבי יד שלו, ההחלטה באלו כתבי יד להשתמש ומה סדר העדיפות שלהם, היא אחת השאלות החשובות מבחינה מדעית, והיא זו שנותנת משקל מדעי למהדורה המבוססת על אותם כתבי יד.
  2. מוסכם על הכל, כי בחירת כתב היד לעניין הרמב"ן נעשתה על ידי פרופ' מנחם כהן, כאשר כתב היד הינו כתב יד מינכן 138, כפי שציטטתי לעיל מהקדמת מהדורת מקראות גדולות הכתר לספר בראשית (ראה פסקה 1016 לעיל).
  3. ראוי לציין, כבר עכשיו (ועוד אחזור על כך כאשר אדון במעשיהם של הנתבעים), כי פרופ' יוסף עופר, אישר כי זה כתב היד הנבחר והמתאים, וגם שימש כנוסח יסוד לספר נשוא תיק זה, וכי פרופ' כהן הוא זה שבחר את כתב היד הנ"ל לצורך ההדרתו במהדורת מקראות גדולות הכתר (ראה לעיל ההתייחסות בפסקאות 315(ז), 656 ו-670).
  4. מכאן, כי לפחות לעניין רכיב זה יש יצירתיות בפירוש הרמב"ן במקראות גדולות הכתר, וזה לבדו מצדיק את תחולת דיני זכויות היוצרים, בכלל, והזכות המוסרית, בפרט ליצירה זו של הרמב"ן מקראות גדולות הכתר.

טז.2.8 קביעת הנוסח על פי כתב יד היסוד וכתבי היד האחרים, והכרעה כאשר כתבי היד אינם אחידים

  1. לאורך הראיות בתיק, הוסבר על ידי העדים (הן התובע, הן הנתבעים, הן הרב ד"ר ברנדס והן פרופ' אביעד הכהן) כי אחת מהמשימות החשובות של מהדיר מהדורה מדעית היא זו: גם כאשר נבחר נוסח כתב יד כנוסח בסיס או נוסח יסוד, נערכת השוואה של אותו נוסח מול כתבי יד אחרים. כאשר נתקל המהדיר בסתירה בין כתבי היד השונים, עליו להכריע מהו הנוסח, שבעיניו הוא הנוסח הנכון.
  2. ראה לעניין זה את דברי ב"כ הנתבעים, בסיכומיהם, בהקשר אחר, שבו הם מזכירים כי הן המומחה פרופ' אביעד הכהן והן ד"ר ברנדס "הסבירו כי השוואת כתבי יד לנוסח בסיס הינה 'שיטה מקובלת' בתחום המחקר האקדמי ומשכך, ברי כי בעצם השוואת כתבי היד לנוסח ה'כתר' אין כל חריגה מהמקובל בענף זה" (סעיף 252 סיפא לסיכומי הנתבעים; הדברים הובאו, במלואם, בפיסקה 575 לעיל).
  3. דרך ההכרעה אינה פשוטה. יש הרואים זאת כ"אמנות", והיא אינה ניתנת להוראה ולימוד ממורה לתלמיד. כך כתב הנתבע 1, פרופ' יוסף עופר, בסעיף 86 לתצהירו: "מלאכה זו היא בבחינת אמנות" (ב"כ התובע, לעניין זה, ככל שמדובר בהכרעותיו של פרופ' עופר, בספר, חולקות על כך שפעל בדרך האמורה [ראה: פיסקה 263 לעיל], אולם מסכימות הן לחשיבות של ההכרעה בין כתבי היד).
  4. על כל פנים, תוצאות ההכרעה, הן אלה אשר מקנות למהדורה היוצאת על ידי אותו מהדיר את שמה ואת איכותה בעולם המדעי, והיא – ה"יצירה", לעניין דיני זכות יוצרים.
  5. במהדורת מקראות גדולות הכתר, ככל שהדבר נוגע לרמב"ן, בוצעו הכרעות רבות.
  6. הועלתה טענה על ידי הנתבעים כי אין שקיפות ואין הסבר מדעי מדוע נבחרה מילה זו או אחרת, ומדוע בנושא פלוני או אלמוני הועדף כתב יד אחד על פני רעהו. גם אם יש מן הצדק בדברים אלה – אין עניין זה לשופט להכריע בו, וחזקה על אנשי המדע הקוראים את הספר, שבו לא נמצאים הסברים מדוע הועדף כתב יד א על פני כתב יד ב, כי יעירו על כך במאמרי ביקורת או בהתייחסות פרטנית כאשר הם נזקקים לנושא זה או אחר. מכל מקום, מבחינת דיני זכויות היוצרים והזכות המוסרית, מעשי היצירה שבה יש הכרעה בין כתבי יד שונים, נותרת יצירה הזוכה להגנת החוק, גם אם יש בה פגם אי שקיפות.
  7. על כל פנים, יש לזכור כי במבוא לספר יהושע-שופטים, הסביר פרופ' כהן כי מבחינה טכנית לא פורטו השיקולים של בחירת הנוסח על הדף, "כיוון שאין מקום להעמיס על המהדורה המודפסת אפאראטים מדעיים. עם זאת יוכל כל המעוניין בכך לקבל מידע מלא על עניין זה במאגר מידע ממוחשב, שיכלול את כל רכיבי הטקסט של מהדורתנו" (הערה 272 למבוא; כל הקטע כולו ובו החלק המצוטט לעיל, הובא במלואו בפסקה 1007 לעיל).
  8. מכאן עולה כי גם בשלב של ההדרה הכולל בחירה בין כתבי היד השונים, יש לראות בפירוש הרמב"ן של מפעל מקראות גדולות הכתר – יצירה.

טז.3.8 השימוש בעזרי הטקסט, וביניהם פיסוק

  1. סוגיית עזרי הטקסט עלתה פעמים רבות במהלך הדיונים, כולל בעדותו של פרופ' כהן, ואף בסיכומים. עמדת התובע היא כי במסגרת פירוש הרמב"ן (ואליבא דאמת גם ביחס לפירושים האחרים המופיעים במקראות גדולות הכתר), נעשתה עבודה רבה של עריכה, הכוללת עזרי טקסט ובהם הפיסוק, כאשר הנושא האחרון עורר שאלה ואף תמיהה עד אבסורד, מפי ב"כ הנתבעים.
  2. אני סבור כי כאשר מדובר בטקסט "ישן", שבו כל המילים נכתבו ברצף, וכנראה הובנו בידי הכותב או הקורא בן אותה תקופה, כיום, כאשר אנו קוראים טקסט זה יכולים להבינו בדרכים שונות, ולכן, הפיסוק המודרני המבוצע על ידי המהדיר ביחס לטקסט הקדום מהווה פירוש, ולמעשה סולל לנו נתיב בדרכנו בקריאת אותו טקסט.
  3. פרופ' כהן עצמו הסביר זאת בעמ' 87* במבוא למהדורת הכתר בספר יהושע-שופטים, והדברים צוטטו לעיל בפסקה 1010(ב).
  4. אוסיף ואומר, כי לפיסוק יש חשיבות רבה, ואתן מספר דוגמאות.

טז.1.3.8 מקרא

  1. בספר דברים, פרק לא פסוק טז, נאמר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:

  1. השאלה שהתעוררה ביחס לפרשנות זה היא זו: האם המילה "וְקָם" מחוברת לתחילת הפסוק או להמשך הפסוק. יש כאלה שרואים את המילה "וְקָם" כחלק מתחילת הפסוק, דהיינו: ה' אמר למשה שהוא ישכב עם אבותיו ויקום, ומכאן שתהיה תחיית המתים, או שמא, מופיע אחרי המילה אבותיך, והתחלת הקטע הבא היא " וְקָם הָעָם הַזֶּה" וכו'.

כאשר מקור הדברים הוא בדרשה שמתחילה במילים אלה (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ, עמ' ב):

"שאלו מינים את רבן גמליאל, מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים? אמר להם: מן התורה... ולא קיבלו ממנו. מן התורה דכתיב: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם'. אמרו לו: ודילמא [=ושמא]: 'וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה'.

  1. מכאן, שיש חשיבות למיקומו של הפסיק.
  2. בספר יחזקאל, פרק כב, פסוק כד, נאמר: "בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם."
  3. על פרשנות פסוק זה, מובאות דעות של שני אמוראים, בתלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קיג, עמ' א, אשר מתייחסים למחלוקת, האם המבול ירד על ארץ ישראל, "ושניהם מקרא אחד דרשו [וכאן מצוטט הפסוק הנ"ל]: רבי יוחנן סבר אתמוהי מתמה קרא [הפסוק מעלה תמיהה, שאלה]: ארץ ישראל, מי לא מטוהרה [ויש גירסה: טהורה] את? כלום ירדו עליך גשמים ביום זעם? וריש לקיש סבר, כפשטיה [כפשוטו, הפסוק מדבר בלשון פשוטה]:ארץ לא מטוהרה [ויש גרסה: טהורה] את, מי לא ירדו עליך גשמים ביום זעם?!".
  4. מכאן, שיש חשיבות להחלטה, האם להציב סימן שאלה, סימן שאלה וקריאה יחד, או נקודה בסוף, כדי להבין את הפסוק .

טז.2.3.8 משנה

  1. בתת נושא זה, די אם אזכיר את מאמרו של מרדכי מאיר, "פיסוק המשנה כפעולת הכרעה פרשנית", נטועים, כרך יד (ניסן תשס"ז), עמ' 43-56. שם המאמר, מדבר בעד עצמו. לאורכו, מובאות דוגמאות רבות. כבר בפתיחה, מזכיר המחבר כי בתלמוד הבבלי קיימת התלבטות, ביחס לשאלת פיסוק המשנה, והוא אף הצביע על כך שיש מקרים בהם לקריאה השונה יש גם השלכות הלכתיות. הדוגמאות הינן גם מפירושי הראשונים והאחרונים (שם, בעמ' 50 ואילך).
  2. וכך נכתב בסיכום המאמר, שניתן להחילו גם לענייננו (שם, בעמ' 56):

"בשעה שאדם ניגש ללמוד משנה [בהערה 44 נכתב: "הדברים נכונים ביחס לכל טקסט. התייחסתי למשנה באופן ספציפי שכן היא עניינו של מאמר זה], הרי כבר בקריאה ראשונית הוא מקבל החלטות בשלושה תחומים: א. נוסח; ב. ניקוד; ג. פיסוק. לכל אחד מתחומים אלה השלכות מרחיקות לכת. ביחס לשני התחומים הראשונים קיימת מודעות לזהירות הרבה שיש לנהוג בהם. כל לומד יודע שיש לבחון את הנוסח של המשנה. שאלת הנוסח החלה מתבררת בתלמודים ובראשונים וזכתה למקום מרכזי בעולם המחקר. גם שאלת הניקוד נבחנה בהרחבה בעיקר במאה הקודמת. בדברים שלעיל ביקשתי להעמיד כעל הזהירות הרבה שיש לנהוג בפיסוק המשנה בכלל ובמהדורות מפוסקות בפרט, בשל העובדה שבמהדורות אלה כוללות בתוכן תפיסות פרשניות מסוימות, תוך שהן מעלימות אחרות".

ובסוף הערה 56 (שם, שם), לאחר שמביא את הסכמת הרב קוק למהדורה המפוסקת של התלמוד הבבלי, מסכת ברכות, "שנתעוררו ... לבקש דרך ישרה להקלת הבנה בלימוד התלמוד", כותב מחבר המאמר: "אין ספק שהדברים נכונים, אך דא עקא ככל שהפיסוק הולך ומשתכלל הרי שהוא מסתיר יותר ויותר צדדים פרשניים של הטקסט".

טז.3.3.8 ברייתא

  1. במקרה אחד, בו התעוררה שאלה לגבי תבנית של לימוד של תנאים, שלכאורה, אינו מתיישב עם המתכונת שנקבעה על ידי הפרשנים הקודמים, העלה פרופ' שמא יהודה פרידמן הצעת פתרון, שכל כולה היא קביעת נקודה בין שני חלקי הברייתא, באופן שיהיו אלה שתי ברייתות נפרדות, כאשר אחרי הנקודה יש הלכה חדשה. ראה על כך, שמא יהודה פרידמן, "המונח 'או' כלך לדרך זו' ושימושו במדרשי התנאים", לתורתם של תנאים – אסופת מחקרים מתודולוגיים ועיוניים (ירושלים, תשע"ג, בסדרת "אסופות", ז), עמ' 388.

טז.4.3.8 הודאת בעל דין

  1. הרב ד"ר [כיום פרופ'] יהודה ברנדס, העומד בראש מכללת הרצוג, נתבעת 3, נשאל בחקירה נגדית, על ידיד ב"כ התובע, עו"ד נרדה בן צבי (עמ' 602, שורה 18) על המאמר הנ"ל, "פיסוק המשנה כפעולה פרשנית" (הובא לעיל, בפסקה 1040), והשיב כי הוא מכיר את המאמר, אישר, בלשון "וודאי" כי צורות פיסוק שונות של המשנה משפיעות על פירוש המשנה (שם, בשורה 23), והרחיב ואמר, בתשובה לשאלה, האם הוא מסכים לטענה כי במשנה פעולת הפיסוק היא הכרעה פרשנית ולא פעולה טכנית (שם, בשורות 24-25), את הדברים הבאים: "את יכולה להוריד את המילה 'משנה'. פיסוק הוא פעולת הכרעה פרשנית בכל טקסט..." (שם, בשורות 26-27).
  2. אין צורך להכביר מילים על מקורו של הכלל "הודאת בעל דין, כמאה עדים דמי", שמקורו במשפט העברי (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ, עמ' ב), שכן היא משקפת את דעתו האמיתית של אותו בעל דין, וכפי שפירט והסביר פרופ' אליאב שוחטמן, הדבר הכרחי בניהול הליכים משפטיים תקינים שאם לא כן, "מה כוח בית דין יפה?!" (סדר הדין בבית הדין הרבני לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל (ירושלים, תשע"א), בעמ' 699). עמדתי על כך במספר פסקי דין (ראה, למשל, ת"א 3064/01 להב אמנון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (2006) בפסקה 32 ואילך; ת"א 6095/04 אהרון בלום נ' מאיר לוין (2007) בפסקה 93 ואילך, ורבים זולתם).
  3. כלל זה מיושם גם במשפט הישראלי (ראה, למשל, את פסק דיני בת"א 7395/05 מיכאל בן שטרית נ' מינהל מקרקעי ישראל (2009) בפסקאות 261-289, והמקורות המובאים שם).

טז.5.3.8 סיכום

  1. מכאן, כי גם רכיב זה של הפיסוק, שהוא הכרעה פרשנית וחשיבתו רבה, מהווה חלק חשוב מפעולות ההדרה שבוצעו במסגרת פירוש הרמב"ן – וכמוהו פרשנים אחרים – במקראות גדולות הכתר, אף הוא אחד מהאלמנטים של אותה "יצירה".

טז.4.8 האם הרמב"ן של מקראות גדולות הכתר, הוא "יצירה", לעומת מהדורת שעוועל

  1. במהלך הדיונים הועלתה, על ידי ב"כ הנתבעים, עו"ד גלעד קורינאלדי, הטענה כאילו אין מקוריות ברמב"ן של מהדורת מקראות גדולות הכתר, שכן היצירה המקורית היא פירוש הרמב"ן במהדורת הרב חיים דב שעוועל (להלן – "שעוועל"). מהדורה זו יצאה לאור בהוצאת מוסד הרב קוק (ירושלים, תשי"ט). היא כיום כלולה גם במסגרת תורת חיים, חמישה חומשי תורה, בעריכת הרב מרדכי ליב קצנלבוגן, מוגה על פי המסורה של כתב ארם צובא ועל פי הנוסח והמסורה של כתבי-יד הקרובים לו, על ידי הרב מרדכי ברויאר, עם תרגום אונקלוס מוגה על פי החאג' על ידי הרב יוסף קאפח, ועם פירושי: רס"ג... ר"ח... רש"י... רשב"ם – פירוש רבינו שמואל ב"ר מאיר על ידי דוד ראדין, ראב"ע..., רד"ק... רמב"ן – פירוש רבינו משה ב"ר נחמן, ע"י הרב ח.ד. שעוועל, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשמ"ו.
  2. מבחינה דיונית, צודקת באת כוח התובע, כי שאלה זו אינה עומדת לדיון ולהכרעה בתיק זה.
  3. יתרה מזו, כאשר שאלתי את ב"כ הנתבעים, עו"ד קורינאלדי, בבת צחוק, האם יש לו יפוי כוח לייצג את יורשי הרב שעוועל ז"ל, או האם יש לו יפוי כוח מטעם מוסד הרב קוק, כדי להגיש בשמם תביעה (אולי תביעה שכנגד), כאשר הנתבע הוא פרופ' מנחם כהן, התשובה הייתה שלילית.
  4. בכל מקרה, ומעבר לצורך, הנושא הועלה גם במסגרת החקירה הנגדית של עמנואל כהן, בנו של התובע, כאשר נערכו השוואות בין מהדורת שעוועל למהדורת מקראות גדולות הכתר בההדרתו ובעריכתו המדעית של התובע. מנתונים אלה עולה כי יש פער משמעותי בין מהדורת שעוועל למהדורת מקראות גדולות הכתר, כאשר מהדורת מקראות גדולות הכתר בעריכת פרופ' כהן היא מעודכנת יותר ומדויקת יותר.
  5. יתרה מזו, הרב שעוועל מסביר בהקדמתו כי התבסס על שלושה כתבי יד בלבד (עמ' 12-13 למבוא הנמצא בתחילת ספר בראשית), בעוד מהדורת הכתר מתבססת על כתבי יד רבים יותר.
  6. גם נוסח היסוד של מהדורת מקראות גדולות הכתר, אותו בחר פרופ' כהן, הוא כתב יד מינכן 138 (ראה הציטוט לעיל בפסקה 1016), ואשר שעוועל אינו מזכירו בין כתבי היד עליהם התבסס.
  7. כפי ששמעתי במהלך העדויות, שיטתו של פרופ' כהן גם ביחס להכרעות השונות בין כתבי היד, השימוש בעזרי הטקסט, בשיטות המיוחדות של פרופ' כהן, ועוד, אינם זהים לנוסח שעוועל.
  8. משמעות הדברים היא כי גם מהדיר חדש "יוצר" יצירה חדשה, אף שבעולם הייתה קודם מהדורה קודמת של אותו טקסט, כאשר עיון באותה ההדרה חדשה, כוללת: שינויים, תיקונים וחידושים, המקנים לה את המעמד של "יצירה" לעניין דיני זכות היוצרים.

טז.9 סיכום: פירוש הרמב"ן במהדורת מקראות גדולות הכתר – הוא יצירה על פי דיני זכויות היוצרים

  1. ראינו בפרק הקודם, פרק טו, כי ההדרה של כתבי יד, דינה כיצירה, וזאת הן על בסיס הדין הישראלי ופסק דין בפרשת קימרון (תת פרק טו.4), והן על פי מקורות המשפט העברי (תת פרק טו.5), ובמיוחד לעניין זה שו"ת הרמ"א, סימן י, המתייחס להוצאה לאור מוגהת ומתוקנת של הרמב"ם מאות שנים לאחר פטירתו (תת פרק טו.1.5).
  2. בפרק זה, סקרתי וניתחתי תחילה את הרכיבים של מקראות גדולות מהדורת הכתר, בכלל, ואת פירוש הרמב"ן שבתוכה, בפרט.
  3. ניתוח זה הוביל למסקנה כי פירוש הרמב"ן במהדורת מקראות גדולות הכתר כולל אלמנטים חשובים המגיעים כדי "יצירה", ובהם: בחירת כתב היד ששימש כנוסח ה יסוד (תת פרק טז.1.8), הדרכים לקביעת הנוסח על פי כתב יד היסוד וכתבי יד אחרים וההכרעה כאשר כתבי היד אינם אחידים (תת פרק טז.2.8), ושימוש בעזרי הטקסט, וביניהם הפיסוק (כמוסבר, בהרחבת מה, בתת פרק טז.3.8).
  4. הורדתי מן הפרק את הטענה כאילו פירוש הרמב"ן במסגרת מקראות גדולות הכתר אינו יצירה חדשה אלא העתקה של מהדורת שעוועל.
  5. פועל יוצא מכל האמור בפרק זה הוא כי הוכחה טענת התובע לפיה פירוש הרמב"ן במסגרת מקראות גדולות הכתר הוא "יצירה".
  6. אכן, כפי שעולה מהקשר הדברים, פירוש הרמב"ן בתוך מקראות גדולות הכתר, אינו היצירה המרכזית אלא אחד מהנושאים המשניים יחסית. מבחינת דיני זכויות היוצרים, עדיין ל"יצירה" ייחשב, אך לקונטקסט של פירוש הרמב"ן בתוך המכלול של מקראות גדולות הכתר, ומקומו במסגרת הפירושים לאחר שקודמים לו בחשיבותם, יסודות אלה של מקראות גדולות הכתר: הטקסט, עין מסורה והתרגומים הארמיים, לכך יהיה משקל, כאשר אנתח בהמשך את הפגיעות או ההפרות של אותה זכות יוצרים של מקראות גדולות הכתר.
  7. עתה השלב לעבור בפרק הבא לדיון בשאלה הנוספת שעוררו ב"כ הנתבעים: בהנחה שפירוש הרמב"ן במקראות גדולות הכתר הוא אכן "יצירה" האם התובע הוא בעל היצירה, והאם הוא הזכאי להגיש את התביעה בתיק זה.
  8. האם התובע הוא היוצר של פירוש הרמב"ן במהדורת מקראות גדולות הכתר?

יז.1 מי היוזם וההוגה של מפעל מקראות גדולות הכתר?

  1. בכתב התביעה ובסיכומים של התובע, עולה כחוט השני כי מפעל מקראות גדולות הכתר הוא "מפעל חייו של התובע".
  2. בתצהיר עדות ראשית מטעמו, מיום 26.8.15, הוא כותב : "בהיותי דיקן למדעי היהדות באוניברסיטה, לפני כ-30 שנה, הגיתי וייסדתי את מפעל מקראות גדולות הכתר, לצורך הוצאת מהדורת יסוד מדעית חדשה של התבנית הספרתית היהודית הקלאסית הקרויה 'מקראות גדולות' (הכוללת את הטקסט המקראי עם פירושים, הערות מסורה ותרגומים) וביסוסה ככלי למחקר מדעי".
  3. בסיכומים, כנגד טענת התובע כי הוא היה אבי החזון והרעיון של הוצאת מהדורת יסוד חדשה של מקראות גדולות, וכי כל המפעל נוצר במוחו ואף אחד לא השתתף איתו בשעה שהגה אותו, מעלים ב"כ הנתבעים, עורכי הדין קורינאלדי וגרינשטיין, עמדה אחרת. לדבריהם, הראשון שהגה את הרעיון היה פרופ' משה גושן-גוטשטיין (מורו ורבו של פרופ' מנחם כהן ומדריכו בעבודת הדוקטורט), כאשר פרופ' כהן, התובע, בהספדו ביחס לפרופ' גושן מציין כי הוא – פרופ' גושן – עמד על הצורך בהוצאת מהדורת יסוד חדשה של מקראות גדולות והוא זה שיזם בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 ההדרה מחודשת של מקראות גדולות. על כך, כותבים ב"כ הנתבעים: "התובע בחר להתעלם ובחקירתו לא מצא לנכון כלל להזכיר כיצד נולד ה'חזון', והשמיט ולא בכדי את הקרדיט הראוי לפרופ' גושן-גוטשטיין ז"ל, כמאמר החכם באדם 'אין זיכרון לראשונים'" (סעיף 34 לסיכומי הנתבעים; הקו וההדגשה במקור) (והדברים הובאו לעיל במסגרת תיאור טענות הנתבעים בסיכומיהם, בפסקה 433).
  4. בטרם אתייחס לטענות ה"הגנה" של התובע בעניין זה, ראיתי לנכון להזכיר את המאמר "מנחם כהן – קווים לדמותו ולמפעלו המדעי", אשר פורסם בקובץ זה: עיוני מקרא ופרשנות, מנחות ידידות והוקרה למנחם כהן, כרך ז (תשס"ה), הוצאת אוניברסיטת בר אילן רמת גן, בעריכת שמואל ורגון, יוסף עופר, יצחק ש' פנקובר, יעקב קליין, עמ' 11 ואילך, כאשר בעמ' 16 – לאחר תיאור המצב של מהדורת בן חיים למקראות גדולות, תוך הסבר כי המצב במהדורות המאוחרות לא השתפר אלא הלך והחמיר, נכתבו הדברים הבאים, בעמ' 16 [יש לזכור כי אחד הכותבים הוא פרופ' יוסף עופר, נתבע 1 בתיק זה]:

"המשך ההנצחה של נוסח כה משובש ביצירה שנעשתה נכס צאן ברזל של ארון הספרים היהודי נראה למנחם [כהן, הוא התובע] לא רק כפגם תרבותי-לאומי, אלא גם כמחדל מדעי, שהרי יש בידינו היום הידע המדעי הדרוש והאמצעים הטכנולוגיים הראויים לשנות את המציאות הזו. צריך רק להחליט החלטה נחושה להתמודד עם המשימה הכבירה הזו, שמשמעותה היא ההדרה מדעית מדוקדקת של מאות יחידות טקסטואליות בעשרים וארבעה ספרי המקרא, החל במקרא ובמסורה וכלה בתרגומים ובפירושים [גם כאן, הפירושים מובאים בסוף – תוספת שלי – מ.ד.].

כך נולד הרעיון של הוצאת מהדורת יסוד מדעית חדשה של 'מקראות גדולות'. היה זה סמוך להיבחרו של מנחם [כהן, הוא התובע] לדיקן הפקולטה למדעי היהדות בשנת תש"ם (1980). עומס העבודה בתפקיד זה גרם לדחייה מסוימת בתוכניות, אבל בסיום כהונתו, משהוזמן בשנת תשמ"ד (1984) כעמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים של האוניברסיטה העברית, יכול היה להתפנות לתכנון מפורט של שלבי המפעל. מגוון התחומים של המקראות הגדולות חייב הכשרת צוותים של עוזרי מחקר, שיסייעו בידו, כל אחד בתחומו, והכנת נהלים והנחיות ליישום תפיסותיו באשר לדרכי ההתנהלות של המחקר בתחומים השונים ולתיאום ביניהם".

  1. מכאן, שגם מהבחינה הדיונית "כבול" נתבע 1 לדברים שכתב לפני 14 שנה, הרבה לפני פרוץ הסכסוך. למותר לציין כי לאורך חקירתו הנגדית, לא התכחש פרופ' עופר לדברים הללו שהם מבחינתו אחד מפרסומיו המדעיים, והוא חזר על כך גם בעדויות לפניי כאשר השתמש במילים אלה "אני רוצה לומר דברים מפורשים בעניין הזה. מפעל מקראות גדולות הכתר הוא מפעל שיזם אותו, הגה אותו, עומד בראשו מתחילתו פרופ' מנחם כהן והתווה את דרכיו ואת עלילותיו...", וזאת כמובא בהרחבה בסעיף 18 לסיכומי התשובה של התובע (כמצוטט בפסקה 643 לעיל).
  2. תשובת ב"כ התובע לטענות אלה של ב"כ הנתבע בעניין העלמת שמו של פרופ' גושן-גוטשטיין על ידי פרופ' מנחם כהן, זכתה לתגובה חריפה בסעיפים 17-18 לסיכומי התשובה של התובע, שצוטטו לעיל בפסקה 643.
  3. לא ראיתי לנכון לחזור על המילים החריפות הללו פעם נוספת, והמעיין מופנה לפסקה 643 לעיל. די בכך שציטטתי מדברי פרופ' עופר בעדותו (ראה: פסקה 1065 לעיל).
  4. על כל פנים, עמדת התובע, בנקודה זו, מקובלת עליי, ומסקנתי היא כי לא הייתה כל כוונה של פרופ' כהן להעלים את פועלו של מורו ורבו פרופ' גושן-גוטשטיין הנ"ל.
  5. בכל מקרה, מבחינת דיני זכויות היוצרים, בכלל, הזכות המוסרית, בפרט, גם אם פלוני (פרופ' גושן-גוטשטיין), הגה רעיון היולי, ומי שמימש אותו ובעזרתו הרעיון קרם עור וגידים והגיע לכלל יצירה הוא אלמוני (התובע, פרופ' מנחם כהן), הרי הזכויות של היצירה הינן של אלמוני, ולא של פלוני.
  6. לפיכך, מסקנת תת פרק זה היא כי פרופ' מנחם כהן לא השכיח או העלים את רעיונותיו של פרופ' גושן-גוטשטיין, אך בכל מקרה מפעל מקראות גדולות הכתר הוא יצירה שאותה עיצב והביא לאוויר העולם, פרופ' מנחם כהן, הוא התובע בתיק זה.

יז.2 מי היוצר כאשר מדובר בעבודת צוות בהשתתפות חוקרים רבים?

  1. טענה נוספת שהעלו ב"כ הנתבעים היא זו: זכות מוסרית היא זכות אישית של יוצר. אולם כאשר מדובר בעבודת צוות של חוקרים רבים לא ניתן לומר שפרופ' כהן הוא בעל הזכות המוסרית.
  2. עניין זה פורט בצורה נרחבת בסיכומי הנתבעים, במיוחד בתת פרק ט.6 ותת פרק ט.7.
  3. על כך הגיבו ב"כ התובע בסיכומי התשובה (תת פרק י.3 ו-י.4).
  4. המחלוקת בין ב"כ הצדדים, בתת נושא זה ירדה עד חקירות נגדיות כמה ימים בשבוע נכח פרופ' כהן באוניברסיטה כאשר החוקרים עבדו על הפרויקט וכמה פעמים עובדים מהפרויקט באו לביתו ושם הוא שוחח עימם.
  5. מסקנתי בנושא זה היא חד משמעית: כאשר מדובר בפרויקט המחייב עבודה של אנשי צוות רבים, עדיין הזכות המוסרית של היצירה היא של מי שעומד בראש הצוות.
  6. כפי שהוזכר לעיל מספר פעמים, פרופ' כהן הוא שבחר את שיטת העבודה של כל אנשי הצוות והנחה אותם על פי מתכונת שהוא בחר. ראה בעניין זה גם "הודאתו" של פרופ' עופר בסוף הקטע שצוטט לעיל בפסקה 1064, ואחזור על המשפט האחרון באותו קטע: "מגוון התחומים של המקראות הגדולות חייב הכשרת צוותים של עוזרי מחקר, שיסייעו בידו, כל אחד בתחומו, והכנת נהלים והנחיות ליישום תפיסותיו באשר לדרכי ההתנהלות של המחקר בתחומים השונים ולתיאום ביניהם".
  7. לא זו אף זו, פרופ' יוסף עופר עצמו (הנתבע 1) עבד במסגרת מפעל מקראות גדולות הכתר, תחת הנחייתו וניהולו של התובע פרופ' מנחם כהן. במהלך עדותו של פרופ' עופר הוא סיפר על מחלוקות מסוימות שהיו בינו לבין פרופ' כהן. פרופ' עופר הציג את עמדתו ופירט אותה. התוצאה הייתה כי ההכרעה הייתה של המהדיר והעורך המדעי, פרופ' מנחם כהן, ולא של פרופ' עופר.

דוגמה זו ממחישה כי אכן היוצר הוא פרופ' כהן, ולא חברי הצוות, גם אם אחד מהם הוא בכיר כמו פרופ' עופר.

  1. ראוי להזכיר, בהקשר זה, כי כבר לכתב התביעה צורף, כנספח ה, מסמך הנושא כותרת "כללי הכרעה", אותו כתב פרופ' מנחם כהן, התובע, עוד בחודש אדר, בשנת תשנ"ח (1988) (המסמך גם מהווה את נספח ז לתצהיר התובע, אשר אליו הוא מתייחס בסעיף 24 לתצהירו, מיום 26.8.15, שהוא הראייה המרכזית של התובע), ובו התווה פרופ' מנחם כהן את הכללים אשר על פיהם יעבדו אנשי מפעל הכתר, כאשר יש מספר כתבי יד. מוזכר שם, כי יש לקבוע נוסח יסוד, לבדוק את השוואתו לכתבי יד אחרים, תוך הבחנה האם הם שייכים או לא שייכם לאותה. כמו כן נקבעו הדרכים לציון ההכרעות, כאשר יש שוני בין כתבי היד, וכיצד לסמנם. כל זאת מעיד על עריכה ויד מכוונת, ליצירת אחידות. זאת עשה התובע, ועל כן, גם במישור זה של כתבי היד, הוא "היוצר".
  2. ניתן להשוות פרויקט זה של מקראות גדולות הכתר, לפרויקט אחר שהיה לי קשר הדוק עימו; כוונתי לפרויקט מפתוח השאלות והתשובות של חכמי ספרד. בראש מפעל זה עמד פרופ' מנחם אלון. המפעל התחיל במפתח שאלות ותשובות של שו"ת הרא"ש (תשכ"ה). אני הצטרפתי לעבודה בפרויקט כאשר המפתוח הורחב לחכמי ספרד וצפון אפריקה. ברור היה לכל כי העורך ומי שעומד בראש הפרויקט הוא פרופ' מנחם אלון, אף שהמפתוח של כל שאלה ותשובה פרטנית, בוצעה על ידי צוות חוקרים ומעליהם צוות בודקים וההכרעות הסופיות היו בידי פרופ' מנחם אלון ["העזתי" להביא בפסק דין זה אירועים שאותם חוויתי, וזאת לאחר שהשופט אליקים רובינשטיין בפרשת וינברג הנ"ל התייחס ל"ידע אישי" כאשר דובר על תצלומו של יצחק רבין, ובו התחיל את דבריו בעניין במילים אלה: "ארשה לעצמי לציין מהיכרות קרובה עם יצחק רבין ע"ה בתפקידים שונים לאורך שנים לא מעטות..." (שם, פסקה ח).
  3. לפיכך, גם טענה זו של ב"כ הנתבעים, כאילו אין לפרופ' מנחם כהן זכות מוסרית בפרויקט מפעלי מקראות גדולות הכתר – נדחית.

יז.3 האם התובע, פרופ' כהן הוא היוצר בעניין פירוש הרמב"ן במסגרת מקראות גדולות הכתר?

  1. כאן, מתמקדת טענת ב"כ הנתבעים בכך שפרופ' כהן לא כתב מחקרים על הרמב"ן ואין לו ידע מיוחד המתקשר לרמב"ן, ולכן אין הוא היוצר ככל שהדבר נוגע לפירוש הרמב"ן.
  2. מנגד, טוענות באות כוח התובע, כי גם אם פרופ' כהן לא כתב מאמר ספציפי על הרמב"ן, הרי עצם עיסוקו בפירוש הרמב"ן במסגרת מפעלי מקראות גדולות הכתר, נותן לו מעמד מדעי כאחד המומחים הראשונים בנושא זה.
  3. כפי שהוסבר בהרחבה לעיל בפרק טז, אחד מהרכיבים של מקראות גדולות הכתר הוא הפירושים, ובתוכם נמצא הרמב"ן (לא ממקום ראשון, אלא לאחר רש"י, רשב"ם ואבן עזרא), וזאת על פי סדר כתיבתם בהקדמה לספר בראשית, כפי שפורט לעיל בתת פרק טז.7.
  4. זכאי יוצר של יצירה ספרותית המכילה מספר רכיבים, לכך שזכות היוצרים שלו, ובמיוחד הזכות המוסרית תחול לגבי כל אחד מהרכיבים, גם אם הוא לא המרכזי ביותר.
  5. מאחר וכפי שהוסבר לעיל בפרק טו, יש זכויות יוצרים, בכלל, וזכיות מוסריות, בפרט, ביחס לההדרה של כתבי יד, וכן לאחר שקבעתי כי לעניין פירוש הרמב"ן טבע פרופ' מנחם כהן את חותמו בבחירת כתבי היד ובמיוחד כתב יד היסוד, ופרופ' כהן הוא זה שהכריע בכל המחלוקות הנוגעות לפירוש הרמב"ן (כמו ביחס לנושאים אחרים), זכאי פרופ' כהן לכך שגם פירוש הרמב"ן במסגרת מקראות גדולות הכתר ייחשב כיצירתו שלו לעניין זכויות יוצרים, בכלל, וזכות מוסרית, בפרט.

יז.4 הזכויות של אוניברסיטת בר אילן ושל פרופ' מנחם כהן במקראות גדולות הכתר

  1. בנושא זה חלו שינויים בעמדות הצדדים, מאז תחילת הדיונים.
  2. בכתב התביעה, הועלתה אפשרות כי האוניברסיטה תצטרף לתביעה יחד עם התובע כנגד הנתבעים (ראה הציטוט של סעיף 67 סיפא לכתב התביעה, כפי שהובא לעיל בפסקה 72 סיפא).
  3. בהמשך, כבר בישיבת בית המשפט הראשונה הציגו הנתבעים מכתב של היועץ המשפטי של האוניברסיטה, כפי שצוטט לעיל מיום יב בשבט תשע"ה (1.2.15), כפי שצוטט בפסקה 226, ובה הוצגה עמדת האוניברסיטה כמי שאינה סבורה שבפעולותיהם של החוקרים פרופ' עופר וד"ר יעקבס בכתיבת הספר הנ"ל הייתה חריגה מפעילות אקדמית מקובלת וכי האוניברסיטה "אינה רואה במחקרם ובספר שיצא בעקבותיו משום הפרת זכויות יוצרים".
  4. בהמשך, במהלך הראיות הוצג ההסכם בין אוניברסיטת בר אילן לבין פרופ' מנחם כהן, ובסיכומים היה מקובל על דעת ב"כ שני הצדדים, כי אכן הזכות הכלכלית במקראות גדולות הכתר נתונה בידי האוניברסיטה. לכן, ב"כ התובע – כפי שעוד כתבו בתחילת כתב התביעה – לא ביקשו כל סעד הניתן לבעל זכות כלכלית אלא רק לבעל זכות מוסרית.
  5. עמדת ב"כ הנתבעים, כאילו עמידתה של האוניברסיטה מאחורי פרופ' עופר וד"ר יעקבס, הנתבעים בתיק, מהווה טענת הגנה חזקה שבכוחה ניתן להדוף את התביעה כולה.
  6. אינני רואה את הדברים עין בעין.
  7. הסמכות להכריע במחלוקת בין צדדים בתיק נתונה לבית המשפט, ולא ליועץ משפטי של גוף אוניברסיטאי, מכובד ככל שיהיה.
  8. אליבא דאמת, בטוחני שגם היועץ המשפטי של אוניברסיטת בר אילן יודע את גבולות תפקידו ואחריותו, והוא לא התיימר, במכתבו הנ"ל, או במכתב אחר שגם הוא צוטט במהלך הדיונים, לקבוע נורמה משפטית שתחייב את בית המשפט.
  9. אוסיף ואומר בהקשר זה, כי טענת הראשונית של הנתבעים, כאילו ביקשו אישור מאוניברסיטת בר אילן כדי לצטט את מקראות גדולות הכתר, התבררה כלא מדויקת. כל שהיה הוא כי הם נהגו – כפי הבנתם – כפי שנוהגים חוקרים אחרים, ועשו שימוש במקראות גדולות הכתר, בהכנת הספר, בכתיבתו ובפרסומו.
  10. השאלה העומדת לדיון אינה, אפוא, האם אוניברסיטת בר אילן התירה, או עצמה עין או הסכימה בשתיקה לכך שחוקרים שונים – ובהם הנתבעים – יעתיקו קטעים ממקראות גדולות הכתר.
  11. השאלה העומדת להכרעה היא זו: האם במעשיהם של הנתבעים הם פעלו על פי דיני הזכות המוסרית, הקבועה בחוק זכות יוצרים, הן במתן קרדיט לתובע והן באי סילוף כתיבתו, הכל כפי שפורט בכתב התביעה, כתב התשובה, סיכומי התובע וסיכומי התשובה של התובע, אשר אותם יש לבחון מול כתב ההגנה, וסיכומי ההגנה של הנתבעים.
  12. זאת, אעשה בפרקים הבאים, כאשר לפני כן אקדיש את הפרק הקרוב, פרק יח, להצגת ספרם של הנתבעים.
  13. הספר תוספות הרמב"ן – מטרה ודברי הנתבעים בהקדמתם

יח.1 מטרת הספר, כמתואר במבוא

  1. שמו המלא של הספר אותו כתבו הנתבעים 1 ו-2, פרופסור יוסף עופר ודוקטור יהונתן יעקבס, הוא: תוספות רמב"ן לפירושו לתורה שנכתבו בארץ ישראל, אשר יצא לאור על ידי הנתבעים 3 ו-4 בשנת תשע"ג, כאשר פתח דבר נושא תאריך תמוז תשע"ג (להלן – "הספר").
  2. כבר בבחירת השם של הספר, וסדר המילים הכלולות בו, המוקד של הספר אינו הרמב"ן, בכלל, ואף לא פירוש הרמב"ן לתורה, בפרט, אלא תוספות הרמב"ן.
  3. לא עוד אלא, הספר מתמקד באותן תוספות הרמב"ן שנכתבו בארץ ישראל.
  4. זאת לידע, כי הרמב"ן, לאחר שנים רבות של פעילות תורנית וציבורית בגירונה שבקטלוניה, עלה לארץ ישראל, כאשר מקובל לומר שהרקע לכך הוא ויכוח פומבי עם הנוצרים שבעקבותיו דרשה הכנסייה להטיל על הרמב"ן עונש כבד (עמ' 14 לספר). שם המשיך בפועלו כחכם הלכה ובמיוחד שלח השלמות מארץ ישראל לפירושו על התורה, הן בעקבות דברים שראו עיניו (כמו מיקומה של קבורת רחל) והן דברים שהתחדשו לו.
  5. מטרת הספר, כאמור בפרק המבוא, בפתיחה, בעמ' 9, הנו זה:

"ספר זה מציג את התוספות שהוסיף רבי משה בן נחמן (רמב"ן; 1270-1194) לפירושו לתורה בהגיעו לארץ ישראל. רמב"ן כתב את פירושו לתורה בהיותו בקטלוניה שבספרד. בערוב ימיו, בהגיעו לארץ ישראל, עבר רמב"ן שוב על פירושו, ובעקבות כך שינה, תיקן והוסיף על הטקסט המקורי במאות מקומות. מטרתנו להציג בפני הקורא את התוספות שהוסיף רמב"ן, ולבאר בכל מקרה את הגורמים והסיבות לתוספות ולתיקונים".

  1. כבר באותו עמוד מוסבר כי המחברים חילקו את התוספות של הרמב"ן לשני סוגים: חלק מהתוספות תועדו במכתבים מיוחדים שנשלחו מארץ ישראל (קבוצה זו קרויה "תוספות מתועדות"); וחלק אחר, אשר לדברי הנתבעים "ייחשפו לראשונה בספר זה, בעקבות השוואה מדוקדקת בין כתבי היד", כונו על ידם "תוספות לא מתועדות". המחברים מוסיפים באותו עמ' 9 של הפתיחה כי "ברוב המוחלט של המקרים אפשר לקבוע על פיהם בוודאות כי הקטע הנדון לא היה כלול במהדורה הראשונה של הפירוש, ורמב"ן הוא שהוסיפו בשלב מאוחר יותר". ובהערה 3, שם, בתחתית עמ' 9 כותבים הנתבעים: "במספר מועט של מקרים הנתונים אינם מאפשרים קביעה ודאית, ונותר מקום לספק שמא הקטע נכתב כבר במהד"ק [מהדורה קמא; המהדורה הראשונה] אלא שנשמט בגלגולי ההעתקה בכמה כתבי-יד. במקרים מועטים אחרים נותר מקום לספק שמא לפנינו תוספת שלא יצאה מתחת ידו של רמב"ן. המקרים האלה נדונו במפורט תוך הסברת השיקולים השונים".
  2. במבוא לספר יש פרק שכותרתו "התייחסות לתוספות הרמב"ן במהלך הדורות" (עמ' 21 ואילך), כאשר התיאור ההיסטורי כולל את המידע שהיה בפני הכותבים, כולל התייחסות לכתבי יד שונים ולחוקרים בני המאה ה-20 אשר הזכירו עניינים אלה.
  3. הדיון המקיף הראשון בנושא התופסות השונות של הרמב"ן התפרסם על ידי הרב כהנא בשנת 1969 (עמ' 24). לדברי החוקרים "מאמרו של כהנא לא עורר הדים בעולם המחקר, ובשנים שלאחר פרסומו לא הייתה התייחסות משמעותית לתוספות רמב"ן" (עמ' 25; למעט חריגים המוזכרים בהערה 81, שם). לאחר מכן, מוזכר מאמרו של מרדכי סבתו משנת 2005, אשר לדברי כותבי הספר "גרם למהפך של ממש בחקר התוספות" (עמ' 25).
  4. המחברים מסבירים כי יש שלוש דרכים לאיתור תוספות בפירוש הרמב"ן לתורה: עדות מפורשת של הרמב"ן על אודות התוספת (הרמב"ן מיעט מאד בעדויות מעין אלו); רשימות התוספות ששלח הרמב"ן – או ששלחו אחרים – מארץ ישראל לחוץ לארץ; השוואה מדוקדקת בין כתבי היד של פירוש רמב"ן לתורה (שם, בעמ' 26).
  5. המחברים מסבירים כי הם בדקו את כל כתבי היד של הרמב"ן וחילקו אותם לקבוצות שונות, והם מציגים את הקריטריונים שעל פיהם קבעו שקטע חסר הוא אכן תוספת שהוסיף הרמב"ן עצמו (ולא השמטת מעתיקים או תוספת של אדם אחר): הקטע חסר בכל כתבי היד המייצגים את המהדורה הראשונה או בקבוצה משמעותית שלהם, ונמצא בכל כתבי היד המייצגים את המהדורה השנייה או בקבוצה משמעותית שלהם; ללא הקטע הנוסף ניתן לקרוא את דברי הרמב"ן קריאה רצופה ובעלת משמעות; קטע התוספת מוסיף תוכן משמעותי להבנת דברי הרמב"ן (שם, בעמ' 27).
  6. לאחר מכן מובאות במבוא רשימת התוספות שנשלחו מעכו (עמ' 27 ואילך; פרק זה מבוסס על מאמר שכתב פרופסור עופר המוזכר בהערת שוליים 92).
  7. לאחר ניתוח והסבר של הרשימות השונות וקביעת ההוכחות בדבר השיבוצים האמורים, מתייחסים המחברים בפרק הבא בתוך המבוא לעניין "סיווג התוספות על פי המניע לכתיבתם", כאשר לדבריהם הגורמים המרכזיים שהניעו את הרמב"ן לתקן את פירושיו או להוסיף קטעי פירוש חדשים, הם אלה: "(1) גילוי נתוני ראליה חדשים שלא היו ידועים לרמב"ן בשהותו בספרד; (2) גילוי מקורות ספרותיים חדשים שלא היו בידי רמב"ן בהיותו בספר; (3) חשיפת מקורות מחיבורים שהיו בידי רמב"ן בספרד, אך לא הזכירם במהד"ק; (4) דוגמאות נוספות שגילה רמב"ן לתופעה שאותה תיאר כבר במהד"ק; (5) ביאור פרשה מהנביאים תוך כדי דיון בפרשה מהתורה; (6) ברוב קטעי התוספות הצלחנו למצוא אחד מחמשת הגורמים הנזכרים לעיל. במקרים שבהם לא מצאנו אחד מהגורמים הללו, אנו מניחים שרמב"ן עיין מחדש בפירושו והעיון הנוסף גרם לו לתקן, להציע תשובות נוספות או הוכחות נוספות לפירושיו, ולהוסיף הבהרות, השלמות וקטעי פירוש חדשים" (שם, בעמ' 42 ובהמשך מפורטים כל אחד מהגורמים הללו לאורך עמודים 42 עד 55).
  8. דיון פרטני בשאלה הטקסטואלית של "דרכי השילוב של קטעי התוספת" מובא בעמ' 56 ואילך, תוך התייחסות לחלופות אלה: דיון עצמאי וחדש; שילוב תוספת ללא מחיקה; שילוב תוספת בשינוים קלים, מילות קישור, ציטוטי פסוקים; שילוב תוספת ומחיקת משפט בעל משמעות מהפירוש המקורי; מחיקת קטע שלם ממהדורה קמא; שיבוץ התוספת במיקום מדויק. לאור זאת, דנים המחברים בדרכים להבעת עדיפותה של התוספת על דבריו של הרמב"ן במהדורה קמא (עמ' 62-63).
  9. במסגרת תיאור "שלבי ההתפתחות של שלבי הרמב"ן לתורה" (עמ' 64 ואילך) מסבירים המחברים כי אספו עדויות של למעלה מ-300 קטעי תוספת כפי שפורטו בטבלת התוספת השלמה בנספח ה לספר. כאשר מתייחסים הם לשלבים המרכזיים להתפתחות הפירוש הם מדווחים כי גילו שלושה ממצאים בולטים, אשר לאורם הם משרטטים את המתווה המשוער של השלבים המרכזיים בהתפתחות הפירוש (עמ' 69 ואילך): זיקה בין רשימות התוספות ובין כתבי היד; חטיבה בספר דברים מתאימה למהדורה קמא בקבוצת כתבי היד; קטעי תוספת הבאים רק במקצת כתבי היד.
  10. שחזור שלבי ההתפתחות של קטעי התוספות בפירוש הרמב"ן מובאים בצורת תרשים בעמ' 72, שבספר.
  11. הפרק הבא נתאר את הליכי המסירה של התוספות (עמ' 74 ואילך).
  12. לענייננו חשוב הדיון בעמ' 84 תחת הכותרת "תיאור כתבי היד המשמשים לקביעת הנוסח", ובו הסברים מדוע נבחרו כתבי היד לפי שני קריטריונים: מדגם של שני מקטעים נבדק באופן מדוקדק ואותרו מספר כתבי היד שמספר השגיאות בהם נמוך במיוחד; נבחרו כתבי יד המייצגים את המהדורה קמא וכתבי יד המייצגים את מהדורה בתרא, מתוך מגמה שלכל קטע תוספת יהיו בפני מחברי הספר שלושה עדים של מהדורה קמא ושלושה עדים של מהדורה בתרא (עמ' 84). בהמשך נאמר כי במקרים בודדים שבהם לא נמצאו שלושה עדים לאחת המהדורות, נבדקו כתבי יד נוספים ונוסחם נוסף לטבלת הנוסח (עמ' 85 למעלה).
  13. תיאור מורחב של כתבי היד מובא בעמ' 86 ואילך.
  14. הדיון בכל קטע תוספת כולל שבעה חלקים (שם, בעמ' 89): ציטוט הפסוקים שעליהם נסוב פירושו של הרמב"ן; ציטוט הקטע הרלוונטי מפירוש הרמב"ן הכולל את מהדורה קמא ואת התוספת; רשימות התוספות; קבוצת הביקורת; חילופי הנוסח; כלל כתבי היד; ודיון פרשני בתוספת, כאשר בעניין זה כותבים המחברים את הדברים הבאים (עמ' 89 למטה): "בדיון השתדלנו להבהיר מה סבר רמב"ן במהד"ק, מה הוא סבר במהד"ב ומה הגורמים שגרמו לו לכתוב את התוספת, כמו כן התייחסנו לשאלות כגון מיקום התוספת בתוך מכלול הפירוש, נוסח התוספת, דרכי השילוב של התוספת במהד"ק ועוד".

יח.2 המרשתת

  1. בסיום פרק המבוא כותבים המחברים כי כהשלמה לספר הם החליטו להעמיד לרשות המעניינים את קובצי הנתונים שאותם יצרו במהלך העבודה, ואשר שימשו להם כבסיס לספר.
  2. קבצים אלה עומדים לרשות המעניינים באתר המלווה של הספר, הנמצא באתר רשות המחקר של מכללת הרצוג, אותו ניתן לאתר בחיפוש "תוספות רמב"ן – אתר מלווה" (עמ' 90, הערה 225).
  3. בהמשך מוסבר כי באתר מצויים קובצי "אקסל" שבהם הנוסח המילולי של קטעי התוספות וההקשר שלהם, כאשר הטקסט מובא על פי שמונה כתבי יש ששימשו כקבוצת ביקורת. כמו בן, נכתב במבוא כי במקום שהיה צורך הוסיפו המחברים את עדותם של כתבי יד נוספים ושולב בקבצים נוסח רשימות התוספות על פי חמשת כתבי היד. הטור השמאלי מציג את נוסח הפנים שנקבע במהדורה (שם, בעמ' 90).

יח.3 נוסח הרמב"ן

  1. לכאורה, כפי שפורט לעיל, עיקר המוקד של הדיון הוא בתוספות הרמב"ן. אך, כפי שהסבירו המחברים, כאשר הם בדקו את כתבי היד המייצגים את מהדורה קמא ומהדורה בתרא, הנוסח המדויק של כל אחד מכתבי היד נרשם בקובץ אקסל הנמצא במרשתת (ראה תת פרק יח.2 לעיל, וכן התמצית בראש עמ' 10 לספר).
  2. וכך כותבים המחברים על נוסח הרמב"ן כפי שמובא בספרם, בהשוואה לנוסח מקראות גדולות הכתר (שם, בעמ' 10):

"נוסח הפנים שקבענו בספרנו יסודו במקראות גדולות הכתר ואת הנוסח הזה שינינו במקום הצורך והתאמנו לגרסת רוב כתבי היד. חילופי הגרסה שנראו בעינינו חשובים מובאים בסוף כל קטע, לפני הדיון בו. במקום שבו נמצאו הבדלים בין מהדורות הפירוש, הוצגו נוסחי מהדורה קמא ומהדורה בתרא בטבלה זה לעומת זה.

אימצנו כמה מעקרונות ההדרת הטקסט הנהוגים ב'מקראות גדולות הכתר': מילים מן הפסוק הנדון המובאות בדברי רמב"ן סומנו באות עבה. לרוב הבאנו את סימני הפיסוק והניקוד העזר שבמהדורה זו, והוא הדין בדרך כלל לגבי מראי המקומות לפסוקים ולמובאות מספרות חז"ל".

  1. כבר עתה אומר כי אחת מנקודות המחלוקת, עוסקות במוטיבציה של מחברי הספר: אם אכן מטרתם הייתה להתרכז בעניין תוספות הרמב"ן, מדוע נטלו על שכמם את תפקיד ההדרה של טקסט הרמב"ן והתוספות באותם נושאים בהם דנו, ואם כן, מדוע שינו מהנוסח של פירוש הרמב"ן במהדורת מקראות גדולות הכתר.
  2. אקדים ואומר כי אין בכוונתי לדון לגוף העניין, מדוע בחרו הנתבעים גרסת כתב יד אחד והעדיפוה על פני חברו, שכן נושא זה הנו חלק מן הפררוגטיבה של איש מדע, ובכך עולם המשפט לא מתערב.
  3. מאידך גיסא, אם תתקבל טענת התובע כי הייתה העתקה של פירוש הרמב"ן ממקראות גדולות הכתר, ללא מתן קרדיט הולם לתובע, או כי הועתקו קטעים של הרמב"ן ממקראות גדולות הכתר, תוך סילוף, נושא זה רלוונטי לתיק זה, שכן אלה ההפרות הנטענות על ידי התובע, שבוצעו, לדבריו, על ידי הנתבעים.
  4. האם הפרו הנתבעים את זכותו המוסרית של התובע בעניין מתן קרדיט?

יט.1 אמות המידה לעניין הקרדיט – הוראות החוק ופרשנותו

  1. נקודת המוצא לדיון היא סעיף 46(1) לחוק זכות יוצרים, כאשר תחת הכותרת "זכות מוסרית מהי" קובע:

"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –

(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;

(2) ...".

  1. רעיון זה עוד נקבע בפרשת קימרון בדברי השופט טירקל אשר מצא לכך יסוד במשפט העברי, באומרו (מצוטט לעיל בפסקה 956):

"אדם זכאי ששמו ייקרא על 'ילדי רוחו'. זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה 'בהיקף ובמידה המקובלים' הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר. שורשיו של עיקרון חשוב זה שלוחים גם במקורות המשפט העברי, שעמדו על גודל עוונו של מי שאינו אומר דבר בשם אומרו. כך נאמר, בין דברים רבים, בעניין זה:

'גדול שיאמר דבר בשם אומרו ולא יגזול דעת האומרו, כי גזילה זו יותר מגזילת ממון... ומה מאוד גדול עבירה זו בעיני, האומר פשט הכתוב בספר, או אשר שמע, ולא מזכיר שם האומר או הכותב' (ר' ישעיה הלוי הורוויץ שני לוחות הברית, מסכת שבועות, קפג, ב; כן ראו מקורות נוספים אצל נ' רקובר זכות היוצרים במקורות היהודיים בעמ' 35 ואילך" [הובא לעיל בפסקה 827]).

  1. וראה לעניין זה את הדיון בספרו של גרינמן בסעיף 14.8 בעניין "הזכות לייחוס", כאשר לאחר הבאת פרשת קימרון (שם, בעמ' 840), מנתח את כל האלמנטים של הסעיף על פי הסדר של כתיבתם בסעיף.
  2. כאשר דן במילים "על יצירתו" (סעיף 14.8.1 עמ' 841 ואילך) מזכיר הוא כי יש חובה לציין את שם היוצר על היצירה או ביחס ליצירה, וכן כי זכותו של היוצר היא ששמו יפיע בהיקף ובמדיה ראויים על כל עותק של יצירה – שכתב אדם אחר – שתתפרסם לאחר שיצירתו המקורית של היוצר, הינה בגדר זכותו המוסרית של הראשון.
  3. אשר לחובת הייחוס, מציין גרינמן על פי הפסיקה כי מדובר על חובה ליחס יצירה ליוצרה במגוון רחב של מקרים ובהם פרסום יצירה בכתב עת (כפי שהיה בפרשת קימרון) וכן בעת ציטוט יצירה אחת וחיבור אחר (גרינמן מביא בהערת שוליים 116 בעמ' 844 את פסק הדין של השופט יונה אטדגי, שופט בית משפט השלום בתל אביב (כיום בית המשפט המחוזי בתל אביב) בת"א 46017/01 קפלנסקי ידידיה (אדי) נ' הרטוך נועם (2004) (להלן – "פרשת קפלנסקי"), התבסס בין היתר על המשפט העברי ועל הזכות המוסרית המוזכרת גם בתסקיר חוק זכות יוצרים, שאז טרם הגיעה לכלל חוק (פסקה 43-44 לפסק הדין).
  4. ראוי לציין את הדברים שהוסיף גרינמן לאחר הבאת הפסיקה הקודמת, בדבר תכליתו ומטרתו של החוק החדש, משנת 2007, כדלקמן (שם, בעמ' 844-845):

"הסטנדרט האובייקטיבי החדש, המחייב ייחוס יצירה ליוצר בהיקף ובמידה 'הראויים בנסיבות העניין', יחזק את הזכות לייחוס. לאורו, ייתכנו מקרים שבהם ייקבע כי למרות שמקובל לא לייחס מסוג מסוים ליוצריהן, אם בכלל או בנסיבות מסוימות, מדוב בנוהג פסול, וכי ראוי לחייב מתן ייחוס על אף קיומו. כך נעשה בצרפת לגבי שימוש בצילום בפרסומת מסחרית. עם זאת, יש לצפות כי הנוהג עדיין יילקח בחשבון בעת בחינת השאלה אם ראוי לחייב ייחוס, ועדיין ייתכנו מקרים שבהם ייקבע כי לא קיימת חובה כזו. זאת, בהתחשב בסוג היצירה, סוג השימוש ואופי אמצעי המדיה שבו נעשה השימוש".

  1. המילים הבאות בחוק המטילות חובה על היוצר השני להזכיר את יצירתו של היוצר הראשון "בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין", מוסברות על ידי גרינמן באופן הבא (שם, בעמ' 845): "... "ציון שמו של היוצר כשלעצמו אינו עומד בהכרח בחובת הייחוס, שכן על הייחוס להיות בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות המקרה. ציון שמו של סופר באותיות קטנות על העמוד הפנימי של ספרו לא ייחשב לציון בהיקף ובמידה הראויים. באופן כללי, ניתן לומר כי הציון צריך לאפשר למי שקורא ביצירה, למי שמאזין בה או צופה בה, למי שרוכש עותק שלה או שמשתמש בה בדרך אחרת, לדעת מי היוצר ולהבחין במהות תרומתו ליצירה" (הקו הוסף על ידי).
  2. החובה לאזכר בצורה ברורה הודגמה בפרשת קימרון שבה קבע השופט טירקל כי "אזכור של 'עמית' בלי לציין את שמו, ובלי לציין שהיה כאן מעשה יצירה של הטקסט המפוענח הוא ביזיון ולעג לרש. 'אזכור' שכזה, לרבות הטענה שדי בו כדי לקיים את מצוות הפקודה – אם לא את החובה האנושית-המוסרית – מעליב אף יותר מאי-אזכור. אין צורך להכביר מילים על כך שאין במילים שצוטטו – שהן שתי שורות הנבלעות בתוך מבוא בן אחד-עשר עמודים, והמרוחקות מן הדף שבו פורסם הטקסט המפוענח, בלי אזכור שם – כדי לקיים את מצוות קריאת שמו של המחבר על יצירתו 'בהיקף ובמידה המקובלים'. המסקנה היא שהמערערים פגעו בזכותו המוסרית של קימרון" (צוטט לעיל בפסקה 957).
  3. כאשר מדובר בציטוט או בהתייחסות ממוקדת ליצירתו של יוצר ראשון, על היוצר השני לאזכר את שמו ליד הציטוט או בסמוך לו (גרינמן, שם, בעמ' 845; הוא מפנה, בהערה 128, לפרשת קפלנסקי הנ"ל).
  4. יש משקל לשאלה מהי התרומה של היצירה הראשונה, כפי שבאה לידי ביטוי ביצירה השנייה. לכן, אם היצירה הראשונה תרמה ליצירה השנייה, על האזכור להיות מובא בהבלטה כיאה לתרומה (שם, בעמ' 845-846; כאשר מדובר בתרומה שולית נקבע כי אין מקום וצורך למתן ייחוס, כמובא בדוגמא של פסק דין של בית משפט השלום המוזכר בהערה 129, שם).

יט.2 תמצית טענות הצדדים

  1. התובע טען כי לא ניתן לו קרדיט, שכן ההתייחסות הייתה למפעל מקראות גדולות הכתר ולא לשמו פרופ' מנחם כהן אשר הוזכר רק במפתח ביבליוגרפי שבספר, וגם שם לא תחת השם "כהן", אלא תחת האות "מ" של "מקראות גדולות הכתר", או "ת" "תקליטור הכתר".
  2. כמו כן שמו לא הוזכר ברשימת החוקרים המופיעה בסוף הספר (עמ' 712-714).
  3. מנגד, הביאו הנתבעים כעד מומחה את פרופ' אביעד הכהן, שהתיזה המרכזית שלו הייתה שאין נוהלים קבועים ואין הוראות נוקשות לעניין מתן קרדיט למדעי היהדות. לדבריו, ביישום אמת המידה זו על טענות התובע, לא הוכח כי נפגעה זכותו לקרדיט.

יט.3 דיון – על אי מתן קרדיט לפרופ' מנחם כהן בספר

  1. עמ' 10 בספרם של התובעים צוטט פעמים רבות לאורך פסק דין זה (ראה פסקאות: 256, 268, 277, 464א, 690 ו-692) והובא במלואו בפסקה 1121 לעיל.
  2. כבר כאן באזכור הראשון צודקות באות כוח התובע כי היעדר ההערה הביבליוגרפית מפנה למילים "מקראות גדולות הכתר" יחד עם ציון שמו של פרופ' מנחם כהן, מהווה פגיעה בקרדיט הראוי לפרופ' כהן.
  3. הדבר בולט עוד יותר כאשר בחדא מחתא מוזכרים מספר מהדירים של הרמב"ן בשמם, ואילו שמו של פרופ' כהן נפקד. הכוונה היא לקטע המופיע במבוא של הספר בעמ' 87 (הקווים הוספו):

"רוב העוסקים בפירוש רמב"ן ראו את שני כתבי היד האלה [כתב יד מינכן 138, כתב יד מינכן 137 – כמפורט בעמ' 86 בספר] ככתב יד אחד. שטיינשניידר תיאר את שני החלקים כאחד בקטלוג שערך, וגם בקטלוג הנכון מתצלום כתבי יד נאמר כי כתב יד מ הוא המשכו של כתב יד כ. כהנא וסבתו דנו ברשימת התוספות והשתקפותה בכתב היד ולא הבחינו בין שני חלקיו. מפעל 'מקראות גדולות הכתר' בחן את כתבי היד של רמב"ן והחליט להעמיד כנוסח היסוד של פירוש רמב"ן לתורה את כתב יד מינכן על שני חלקיו".

  1. הדבר כמעט מנקר את העין, והקורא עומד ותמה: שטיינשניידר, כהנא וסבתו הם יוצרים אשר הכריעו והחליטו באיזה כתב ביד להשתמש. ולעומת זאת, כאשר מדובר בקביעה כי כתב יד מינכן ישמש כנוסח היסוד של פירוש הרמב"ן, נעשה הדבר באופן עלום על ידי גוף בשם "מפעל מקראות גדולות הכתר".
  2. אני רואה בכך פגיעה בקרדיט של התובע.
  3. ב"כ התובע בסיכומיהן מדגישות כי פרופ' עופר ידע שפרופ' כהן הוא זה שקבע שכתב יד מינכן ישמש בסיס לפירוש רמב"ן במקראות גדולות הכתר ואף על פי כן בחר שלא להזכיר את שמו בהקשר זה. מכאן מסיקות הן כי מדובר בפעולה מכוונת של הנתבעים. לטעמי התובע לא הוכיח – גם ברמה הנדרשת בהליך אזרחי – כי פעולותיהם או מחדליהם של הנתבעים היו מכוונים או זדוניים.
  4. על כל פנים, לעניין הפגיעה בקרדיט, אין צורך להוכיח כוונה מיוחדת ודי בעצם הנתון כדי להוות פגיעה בזכות המוסרית של היוצר הראשון, ובענייננו – הפגיעה בזכות המוסרית של פרופ' כהן, התובע. יהיה לכך נפקא מיניה לעניין גובה הפיצוי – נושא שאדון בו בהרחבה, וכבר כאן אזכיר את השיקול שהופיע בפרשת קפלנסקי הנ"ל.
  5. אינני רואה עין בעין עם ב"כ התובע את הפגיעה הנטענת בקרדיט בכך שבמפתח שברשימה הביבליוגרפית הוזכרו מאמרים מתוך הקובץ "עיוני מקרא ופרשנות" כאשר בחלק מן האזכורים נאמר כי קובץ מסוים הוקדש לפרופ' פלוני ואילו בציטוט המאמרים המתייחסים לכרך ז שהוקדש לכבודו של מנחם כהן, לא הוזכר שמו. עמדתו של פרופ' אביעד הכהן כי בעניין זה אין כללים – מקובלת עליי.
  6. בכל העדרו של פרופ' מנחם כהן מרשימת החוקרים (עמ' 712 ואילך), גם בה יש פגיעה משמעותית בקרדיט שלו. עברתי על שמות החוקרים וראיתי רבים מהם שכתבו לאו דווקא על פירוש הרמב"ן או תוספות פירוש הרמב"ן, אלא על מדעי יהדות בכלל. ברשימה זו, כאשר נפקד מקומו של פרופ' כהן, ההוגה היוזם ואבי מקראות גדולות הכתר כולל פירוש הרמב"ן שבו, אינו מתיישב עם החובה להזכיר את שמו של היוצר "בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין", כפי שמורה סעיף 46(1) לחוק.
  7. גם אם ניתן הסבר על ידי הנתבעים לכך שאת הרשימה הביבליוגרפית ערך אדם אחר ולא הם, אין בכך כדי לגרוע מאחריותם של הנתבעים 1 ו-2 הכותבים, ושל הנתבעים 3-4 המוציאים לאור.
  8. יתרה מזו, אותו עורך של רשימה ביבליוגרפית, לא העיד ולכן לא ברור מדוע לא נזכר שמו של פרופ' מנחם כהן, התובע, לא ברשימה הביבליוגרפית תחת השם כהן, לא בתחילת המבוא בעמ' 10, ואף לא ברשימת החוקרים.
  9. ייתכן שרשימת החוקרים הוכנה על בסיס השמות המוזכרים בטקסט של הספר. ולכן נפקד מקומו של פרופ' מנחם כהן. ניתן לומר אם כך, כי "עבירה גוררת עבירה": משלא הוזכר שמו של פרופ' כהן, כנדרש בעמ' 10, מיד בפעם הראשונה שמוזכר המונח "מקראות גדולות הכתר", וגם בעת הכנת הרשימה הביבליוגרפית, שמו לא נכלל, בראש, אלא תחת המילים "מקראות גדולות הכתר... מהדיר ועורך מדעי מנחם כהן" והוא הדין ביחס לתקליטור הכתר, כאשר הוכנה הרשימה של החוקרים, ממילא נשמט שמו של כהן.

יט.4 דיון – אי מתן קרדיט בציטוטים של פרשנים אחרים ממהדורת מקראות גדולות הכתר

  1. במהלך הדיונים, במסגרת החקירות של הנתבעים עלה, כי בספר מצטטים הם לא רק את פירוש הרמב"ן ממקראות גדולות הכתר, אלא גם את הפרשנים האחרים המופיעים במקראות גדולות הכתר, וזאת במסגרת הדיונים הפרשניים בספר, ללא אזכור כי הציטוט מאותם פרשנים הוא ממהדורת מקראות גדולות הכתר.
  2. פרופ' עופר, הנתבע 1, בתשובה לשאלות עו"ד נרדה בן צבי (ב"כ התובע), בחקירתה הנגדית, אמר את הדברים הבאים בפרוטוקול, בעמ' 221, שורות 24-30:

"אני מסכים שהיה צורך להכניס פה הערה כוללת שגם שאר דברי המפרשים מצוטטים מתוך תקליטור מקראות גדולות הכתר ולאו דווקא רמב"ן, אנחנו התמקדנו ברמב"ן כי ראינו אותו כעיקר אבל היה צורך להעיר באותו מקום גם על שאר המפרשים. כמו שאת אומרת ההנחיות האלה מופיעות בהוצאות תבונות. ז"א שהם קשורים לעורכים, ואני הייתי מצפה שאת הטעות הזאת גם חברי, או גם אחד העורכים יעמוד עליה ויעמיד אותנו על חוסר ההערה על זאת, ועל כך שיש צורך להשלים את ההערה הזאת".

  1. לאור דברים אלה בפרוטוקול, צודקות באות כוח התובע בסיכומיהן (סעיף 88; כפי שהובא לעיל בפסקה 282), כי בפנינו הודאה נוספת של הנתבעים בהעלמת פרופ' כהן מן הספר, ביחס להעתקם של כ-30 קטעים מפרשנים שונים (שאינם הרמב"ן) מתקליטור הכתר והכללתם בתוך הדיונים הפרשניים בספר שכתבו הנתבעים, וכל זאת מבלי הנתבעים ציינו באף מקום, לא בגוף הספר ולא בהערת שוליים כי מדובר בהעתקה של מהדורת מקראות גדולות הכתר שאותה ערך וההדיר פרופ' כהן.
  2. אני ער לכך שב"כ הנתבעים טען כי מדובר בנושא חדש, אך תשובת התובע כי זו הדגמה לשיטה של הנתבעים, יש בה משום מענה מספיק.
  3. בכל מקרה, כאשר נתבע, על דוכן העדים מודה בהפרת זכות יוצרים, ואף הצהיר – ביוזמתו – כי ראוי לתקן זאת במהדורה הבאה; גם אם ניסה "לגלגל" את האחריות לעורכים, הוכחה בפניי הפרה של זכות התובע לקרדיט, וזאת בנוסף לאמור בתת הפרק הקודם (תת פרק יט.3).

יט.5 דיון – על הקרדיט של פרופ' כהן באתר

  1. הספר נכתב ונחתם, כאשר הקרדיט לפרופ' כהן הוא מזערי ובלתי הולם, כפי שהוסבר בתת פרק יט.3.
  2. אשר לאתר של מכללת הרצוג, כאן היה שינוי.
  3. באתר המקורי נכתבו המילים "מקראות גדולות הכתר ו"תקליטור הכתר ללא אזכורו של פרופ' מנחם כהן. ברם, לאחר מכתב הדרישה הראשוני של ב"כ התובע והגשת כתב התביעה, תוקן האתר והוסף בו קרדיט מלא לפרופ' מנחם כהן כמהדיר ועורך מדעי.
  4. לטענת הנתבעים הם לא היו צריכים לעשות כן וזה נעשה מעבר לצורך, אך בסיכומיהם, ככל שמדובר בגובה הפיצוי טענו הם שמדובר בהפרה לתקופה קצרה, עד לתיקון האמור.
  5. מאידך גיסא, מסבירות באות כוח התובע כי לא ניתן לדעת כמה גולשים צפו באתר הנ"ל לפני התיקון שבוצע, שבו הוסף הקרדיט, ולכן זכאות התובע היא לפיצוי מלא וגבוה.
  6. במחלוקת זו בין ב"כ הצדדים, נראית לי עמדת ב"כ הנתבעים, אם כי לא במלואה.
  7. מסקנתי היא כי הייתה הפרה של זכות הקרדיט באתר. אך מאחר ומדובר בתקופה קצרה יחסית שהסתיימה בחודש ינואר 2014, הפיצוי שייפסק לזכות התובע בראש נזק זה יהיה נמוך.
  8. בעניין אחד, יש הודאה של פרופ' עופר בכך שהיה צריך להכניס הערה כללית, שבה ייאמר, כי כל הציטוטים בספר (שלהערכת ב"כ התובע הם כ-30) של פרשנים שונים (שאינם הרמב"ן) לקוחים מילה במילה במהדורת הכתר, ללא אזכור זה. מכאן, מסקנת ב"כ התובע, כי "לפנינו הודאה נוספת מפי הנתבעים להעלמת כהן!" (סעיף 88 סיפא לסיכומי התובע).
  9. האם פגעו הנתבעים בזכות המוסרית של התובע בהעתקה ובסילוף של מקראות גדולות הכתר?

כ.1 הסעיף ופרשנותו

  1. סעיף 46(2) לחוק מעניק לבעל הזכות המוסרית זכות נוספת, בכך שמטיל הוא על היוצר השני חובה "כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר" (הסעיף במלואו צוטט בפסקה 800 לעיל).
  2. גרינמן מחלק את זכות היוצר בעל הזכות המוסרית לשלמות יצירתו בכך שהיא עלולה להיפגע על ידי ארבע פעולות נפדות או חלופיות (ובלבד שיש בהן כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר): סילוף; הטלת פגם ביצירה; שינוי צורה; פעולה פוגענית אחרת (שם, סעיף 14.92, עמ' 854-860).
  3. במסגרת תיאור פעולת ה"סילוף", מוסבר על ידי גרינמן כי מדובר במעשה שנעשה על ידי היוצר השני, שהוא עד כדי כך חמור, שאין הוא תואם עוד את החלטותיו היצירתיות והתוכניות בעת שיצר את יצירתו (שם, בעמ' 854).
  4. הטלת פגם ביצירה נועד לשמור על זכות היוצר ועל אינטרס החברה שבה הוא חי ופועל, לשמור על יצירתו והיצירה האמנותית לבל תסולף, תיפגם או תשונה (גרינמן, שם, בעמ' 856, כאשר הדוגמות לעניין זה הן בעיקר מן התחום האדריכלי).
  5. לעניין שינוי הצורה, מתייחס גרינמן להיסטוריה החקיקתית של אמנת ברן לעניין זה תוך השוואה לחוק האוסטרלי ולשינוי צורה כאשר מעבדים יצירה ספרותית ליצירה קולנועית. המבחן הוא האם הדבר פוגע בזכות לשלימות, באופן הפוגע וגע בשמו או בכבודו של היוצר. אם אכן כך הדבר, יחשב הדבר כסילוף או כפגיעה פוגענית (שם, בעמ' 858).
  6. אשר לתת סעיף ה"סל" "פעולה פוגענית אחרת" מתייחס גרינמן לשימוש לא נאות ביצירה הראשונה. בהקשר זה עולה שאלת היחס בין זכותה יוצר הראשון וחופש הביטוי של היוצר השני (שם, בעמ' 859-860).
  7. התיקון המהותי ביותר שבוצע בקשר לזכות לשלמות, במסגרת החוק החדש, לא מוזכר במפורש בסעיף 46(2) אלא יש לבחון את הוראת סעיף 50(ב), אשר קובע כי גם הפרת זכות מוסרית על פי סעיף 46(2) "אינה מהווה הפרה של הזכות האמורה, אם הפעולה הייתה סבירה בנסיבות העניין" (סעיף 50 לחוק, צוטט במלואו בפסקה 800 לעיל).
  8. הדיון של גרינמן ביחס לחריג זה של סבירות הפגיעה – אינו קצר (עמ' 860 ואילך). הוא מזכיר שיטות משפט אחרות ובהן החוק האוסטרלי, ודן בשאלה האם מדובר ברכיב אובייקטיבי לחלוטין או שיש בו גם שילוב של אלמנטים סובייקטיביים, וזאת תוך התייחסות גם לדיון שהיה בוועדת הכלכלה של הכנסת (שם, בעמ' 864).
  9. עיקר הדיון של גרינמן הוא ניתוח פסקאות המשנה של סעיף 50(ג) המורה לבית המשפט להתחשב לעניין סעיף 50(ב) בחמש חלופות: אופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה; אופי הפעולה ומטרתה; יצירה במהלך עבודה (אינו רלבנטי לענייננו); המקובל בענף; הצורך בעשיית הפעולה לעומת הפגיעה שנגרמה ליוצר כתוצאה ממנה (ראה במפורט בעמ' 866-870).

כ.2 עמדות הצדדים

  1. טענת התובע, המפורטת בסעיף 69 ואילך לסיכומים (ראה ההתייחסות והסיכום לעיל בפסקאות 268-270), היא כי בכך שהנתבעים התבססו על נוסח הפנים בספר באומרם כי "יסודו בנוסח 'מקראות גדולות הכתר' ואת הנוסח הזה שינינו במקום הצורך" (עמ' 10 לספר כפי שצוטט פעמים רבות לאורך פסק דין זה ובמיוחד ראה פסקה 1122 לעיל, שם מצוטט עמ' 10 כמעט במלואו). לשיטת התובע, עצם העובדה שהנתבעים הודו בספר כי הם שינו את יצירתו של התובע כרצונם וכראות עיניהם מבלי לציין בפני הקורא מהו השינוי שעשו, יש בה כדי להוכיח את הסילוף (סעיף 69 לסיכומי התובע; ראה הציטוט במלואו בפסקה 268 לעיל).
  2. מבחינה משפטית, הטענה של ב"כ התובע היא זו: מאחר והנתבעים בחרו שמונת כתבי יד שלהם (לא לפי מתכונת בחירת כתבי היד שבחר כהן במהדורת מקראות גדולות הכתר), זה גופו פוגע ביצירתו של כהן ומסלף אותה (סעיף 70 לסיכומים; מצוטט בפסקה 269 לעיל).
  3. לעומת זאת, גישתם של ב"כ הנתבעים היא כי מדובר בחלק מהחופש האקדמי. על כך הגיב ב"כ התובע בסעיף 71 לסיכומיו כפי שצוטט בפסקה 270 לעיל, וראיתי לנכון לחזור ולצטט זאת שוב כאן: "ונדגיש שוב, אין בין החופש האקדמי לבין סילוף יצירה ופגיעה בשלמותה ולא כלום שכן לא זו בלבד שספרם של הנתבעים הינו ספר מסחרי ולא מחקר אקדמי, אלא שהנתבעים, כדרכם, מנסים לאחוז את המקל משני קצותיו, מחד, מנפנפים בחופש האקדמי 'לבקר יצירה ולהתקדם במחקר' ומאידך, רומסים ברגל גסה את כל כללי המחקר האקדמי הדורשים מכל חוקר ראוי לשמו, להקפיד ולהציג: זו היצירה אותה אני מבקר, זו היצירה שלי וזו הביקורת ולא להעתיק כרצונו יצירה של אחר, להציג אותה כפרי יצירתו, ולטעון כי יצירתו 'יסודה' במקראות גדולות הכתר ואותה 'שינינו במקום הצורך'!".
  4. ב"כ הנתבעים מזכיר בהקשר זה את עדותו של התובע עצמו לפיה כדי לבדוק האם בכל שינוי מנוסח הכתר יש משום "סילוף" הוא השיב בחקירתו הנגדית כי צריך לבדוק כל דבר לגופו (עמ' 162, במסגרת שאלת הסיכום בחקירה הנגדית) (סעיף 183 לסיכומי הנתבעים; הובא לעיל בפסקה 524).
  5. כמו כן, חוזר ב"כ הנתבעים על כך שאם תתקבל טענה זו יהיה בכך, כלשונו: "פגיעה אנושה בחופש המחקר המדעי והאקדמי של כל חוקר והיא מנוגדת לכל תפיסה של התפתחות מדעית" (סעיף 184 לסיכומי הנתבע; מובא לעיל בפסקה 524).

כ.3 דיון

כ.1.3 כללי

  1. אומר בצורה ברורה כבר עתה, כי זו אחת מהנקודות שהן לב לבה של המחלוקת, ובעניין זה מקבל אני את עמדת הנתבעים, ולא את עמדת התובע.
  2. אכן, כפי שקבעתי בפרק יט, הנתבעים פגעו בזכות המוסרית של התובע בכך שלא נתנו לו את הקרדיט ההולם.
  3. אולם, כאשר הנתבעים לאורך הספר מתייחסים לנוסח מקראות גדולות הכתר של הרמב"ן, וחולקים על הכרעות נוסח או מילים של התובע, אין הם מסלפים את יצירתו לעניין סעיף 46 ו-50 לחוק, כפי שפורטו והוסברו בתת פרק כ.1 לעיל.
  4. גם התובע עצמו, הבין בסוף חקירתו הנגדית כי כדי שתתקבל עמדו לפיה הנתבעים סילפו את יצירתו במקראות גדולות הכתר, עליו להביא הוכחות קונקרטיות, וכי יש לבדוק כל מקרה לגופו.
  5. כך התנהלו השאלות האחרונות בחקירתו הנגדית של התובע: תחילה נשאל פרופ' כהן על ידי עו"ד קורינאלדי (עמ' 160, שורות 27-29): "האם לטענתך, לשיטתך, כל סטיה ממה שאתה הנהגת במקראות גדולות הכתר, בדיוק של נוסח, מישהו מגיע לנוסח משובח אחר בהגדרה, האם לפי דעתך הוא מסלף את המחקר שלך?". על כך השיב תחילה פרופ' כהן: "הסילוף הוא תוצאה של, לא, אתה רוצה ממני תשובה אחת, מה אתה רוצה?" (עמ' 161, שורה 30). ואז, אני ביקשתי מפרופ' כהן שישיב תשובה שכן מדובר בשאלת סיכום, שנוסחה על ידי במילים אלה: "הרי אתה באת ואתה מבקש שבית משפט יתן לך סעד משפטי ויגיד לך שקיפחו אותך, פגעו בך. אז אני שואל אותך – האם כל סטיה שלהם מהמודל שאתה עשית זה סילוף? זה נכון או לא?" (עמ' 162, שורות 1-4). העד התחיל לענות ואמר: "כל סטיה לא, צריך לבדוק את ה, אני לא מסוגל" (שם, שורה 5). שבתי ושאלתי: "מבין הדברים שאתה כתבת בתביעה שלך, שהם עשו דברים שהם פגעו בזכות המוסרית שלך, בתור אחד שכתב את הכתר כל סטיות וכל העדר הליכה בדיוק בדיוק בתלם שלך זה סילוף?" (עמ' 162, שורות 6-8). על כך ענה העד: "צריך לבדוק כל דבר לגופו" (שם, שורה 9; הקו הוסף).
  6. לא מצאתי הוכחות קונקרטיות ל"סילוף".
  7. העובדה שהנתבעים בחרו הכרעת נוסח, או של מילים או אחרת, הסוטה ממה שהכריע פרופ' כהן, אינה פגיעה בזכותו המוסרית של כהן, אלא מהווה שלב בהתפתחות המדעית.
  8. אליבא דאמת, אם הדיון בספר היה מתנהל במילים "כהן המהדיר אמר במהדורת הכתר כך, ואנו קובעים אחרת", או בנוסח דומה, אינני חושב שהתביעה הייתה מוגשת כלל ועיקר. נהפוך הוא, ייתכן ודווקא פרופ' כהן היה גאה בכך שהדור הבא של החוקרים מתייחס ליצירתו, מתווכח איתה, מתפלמס עימה, וגם אם מסקנות הדור החדש שונות ממסקנותיו, הרי זה טבעו של עולם.
  9. המשל של עו"ד קורינאלדי לאורך כל הדיונים וגם בסיכומיו כי מדובר על קומה על גבי קומה, מקובל עליי.
  10. כבר הזכרתי לעיל כי אין מדובר ביצירה ספרותית "רגילה" אלא בההדרה של דברים שנכתבו לפני כ-800 שנה. מאחר והההדרה מבוססת על כתבי יד, זכאי כל אחד מהחוקרים לכתוב מחקר אחר המתבסס על כתבי יד אחרים. אסור לו כמובן לפגוע בקרדיט של המהדיר הקודם, ועל כך צדק התובע, כאמור בפרק הקודם. אולם עצם ההעתקה של מקראות גדולות הכתר כולל עזרי הטקסט, ובמקרים מסוימים החלטה כי קריאה מסוימת של מקראות גדולות הכתר אינה נכונה ויש להעדיף על פניה קריאה אחרת, אינה מהווה סילוף אלא מימוש הזכות האקדמית למחקר.

כ.2.3 דוגמאות

  1. אתייחס להלן, לשתי דוגמאות, אשר הובאו על ידי התובע, לסילוף שנעשה על ידי הנתבעים.

כ.1.2.3 "ריוח והצלחה" או "ריוח והצלה"

  1. אחת מהדוגמאות הבולטות שחזרה ונשנתה, ולעיתים בתחילת כל דיון שאלתי האם נחזור לדוגמת "רווח והצלה" מול "רווח והצלחה" הועלתה על ידי ב"כ התובע עוד במכתב ההתראה הראשון שנשלח על ידי עו"ד נרדה בן צבי ועו"ד דניאל בן שלמה אל הנתבע פרופ' עופר ביום 16.12.13, ערב ההשקה לכבוד הספר.
  2. בעמ' 516 לספר, מובאים דברי הרמב"ן על ספר דברים, פרק יא, פסוק ד, המתייחסים לתיאור קריעת ים סוף בנומו של משה. הרמב"ן מתייחס לדברים שנאמרו בספר שמות על היד החזקה והזרוע הנטויה, ומוסיף את המילים הבאות:
  3. על פי מקראות גדולות הכתר, הנוסח הוא: "וזרועו נטויה – שלא נתן להם ריוח והצלה (ע"פ אס', ד, יד) מאז הייתה ידו נטויה עליהם...".
  4. בספר בעמ' 516, שורות 8-9, הנוסח הוא: "וזרועו הנטויה – שלא נתן להם רווח והצלחה מאז הייתה ידו נטויה עליהם".
  5. פרופ' כהן רואה בבחירה של הנתבעים במילים "ריוח והצלחה", במקום הבחירה שלו במהדורת הכתר "ריוח והצלה" (על בסיס האמור במגילת אסתר, פרק ד, פסק יד) – סילוף. לדבריו, בספר בחרו הם על פי גרסת רוב דחוק של כתבי יד מתוך קבוצת הביקורת שנבחרה (5 מתוך 8) את בחירתם; בעוד שעל פי רובם המוחלט של כתבי היד (9 מתוך 39), ועל פי נוסח היסוד, ברוב כתבי היד שנבחרו מראש על ידי פרופ' כהן כקבוצת ביקורת (3 מתוך 4), הנוסח הנכון הוא "ריוח והצלה". פרופ' כהן מוסיף (סעיף 52 מציעתא לתצהירו):

"גם מהבנת דרכו של הרמב"ן בשילוב ציטוטים מהמקרא בפירושו בכלל ובמקום זה בפרט ברי שהוא השתמש כאן בביטוי הלקוח ממגילת אסתר – 'ריוח והצלה'. דוגמא זו ממחישה את עדיפותה של קבוצת כתבי היד הנבחרים במק"ג הכתר, ואת הבעייתיות בהפעלת כלל הכרעה אוטומטי ע"י הנתבעים בהתאם לגרסת הרוב של כתבי היד שבחרו, ללא הפעלת שיקול דעת".

  1. בעיני פרופ' כהן, זו דוגמה המופיעה בראש סעיף 52 לתצהירו ל"טיב הסילוף", בכותבו את הדברים הבאים:

"הסילוף שנעשה בכל רכיבי הנוסח עומד בניגוד לדרכי המדעית. כאמור לעיל, הסילוף ברכיב התוספות נוגד מן היסוד את שיטתי המדעית בזיהוי תוספות פירוש. הסילוף ברכיב הטקסט המילולי וברכיב עזרי הטקסט נעשה כאמור, בהסתמך על שיטות דומות לאלו שהנהגתי במק"ג הכתר, אך במקרים שונים מהווה חריגה לרעה מהסטנדרטים המדעיים הנקוטים במק"ג הכתר".

  1. לעומת זאת, פרופ' עופר כהן, ניתח קטע זה בספר דברים, ביחס להבדלי נוסח נוספים (שלא ראיתי צורך לחזור עליהם) כאשר ביחס להבדל בין "ריוח והצלה" לעומת "ריוח והצלחה", מסביר הוא (בסעיף 82 לתצהירו) כי: "אנחנו מצאנו בתקליטור [של מהדורת מקראות גדולות הכתר] את הנוסח 'רווח והצלה' ודחינו אותו מפני נוסח שמצאנו בחמישה מתוך שמונה כתבי יד, 'רווח והצלחה'". בהמשך הסעיף מספר פרופ' עופר כי כהן פנה לעובדי מפעלי הכתר כדי לערוך השוואה רוחבה יותר של כתבי היד ומצא כי 29 מתוך 39 כתבי יד גורסים "ריוח והצלה", ולכן קובע פרופ' כהן שנוסח רוב כתבי היד הוא הנכון, והרמב"ן השתמש בלשון הכתוב במגילת אסתר, פרק ד, פסוק יד.
  2. מול זאת, מציג פרופ' עופר את השיקול המדעי שהביאו להכרעה כי מדובר ב"ריוח והצלה" ולא "ריוח והצלחה". אביא כאן במלואו את סעיף 83 לתצהירו:

"אולם כאן ניתן להעלות שיקול אחר, הקרוי בשפת המדע 'כלל הגרסה הקשה' ובלעזIectio defficilior praeferenda (ראה עליו למשל: ע' טוב, ביקורת נוסח המקרא, ירושלים תשנ"ז, עמ' 229). אם אכן כתב רמב"ן את הנוסח השגור והמוכר 'רווח והצלה', כיצד אירע שכתבי יד רבים כל כך השתבשו והביאו את הגרסה 'רווח והצלחה', שהרי הקשר דבריו איננו מתייחס לעם או לאדם מדוכאים ושפלים, אלא לממלכה המצרית האדירה המשעבדת את ישראל, וא-לוהי ישראל מכה אותם שוב ושוב ואינו מאפשר להם להצליח. אולם מעתיקי פירוש רמב"ן הלכו אחר שגרת לשונם, שנגררה אחר נוסח הפסוק המוכר".

  1. פרופ' עופר מוסיף בתצהירו, בסעיף 84, נתון נוסף: "אספר פה כי פרופ' אוריאל סימון שהצגנו בפניו את המקרה הזה אמר כי תחילה התלבט מהו הנוסח המקורי, ואחר כך הגיע למסקנה כי צדקנו בהכרעתנו".
  2. פרופ' סימון לא העיד, והאמור בפיסקה הקודמת הוא, מבחינת דיני הראיות, עדות שמועה. על כל פנים, גם אם פרופ' סימון היה תומך בעמדת פרופ' כהן, לא היה בכך כדי לסייע לי להכריע בשאלה המשפטית, שבפניי.
  3. אינני מומחה לרמב"ן. גם את מעיין אני בפירוש זה,, אין זה רלבנטי לתפקידי, כשופט בתיק זה, שכן, על פי החלוקה של התיקים בבית המשפט המחוזי, התיק יכול היה להישמע בפני שופט, שאינו מכיר את פירוש הרמב"ן על התורה.
  4. מכל מקום, על פי הראיות שהובאו בפניי, הגעתי למסקנה, כי שתי החלופות הפרשניות – אפשריות. הבחירה בין נוסח מוקשה לבין נוסח רווח, גם היא שיקול. אולם – וזה העיקר – אין תפקידו של בית משפט, בבואו בהכריעו בתביעה לטענת סילוף של זכות מוסרית, להיזקק לשאלה, מי צודק: פרופ' מנחם כהן או פרופ' יוסף עופר? האם פרופ' סימון התלבט או לא התלבט, והאם בחר, לבסוף, הגירסת פרופ' כהן או פרופ' עופר וד"ר יעקבס? בנקודה זו, אכן דברי עו"ד קורינאלדי כי בית המשפט אינו לקטור – יש בהם ממש.
  5. טענת פרופ' כהן היא, כי בחירת פרופ' עופר מהווה סילוף, ובעקבותיה נכתב בסיפא של סעיף 52 לתצהירו של פרופ' כהן, כי "בעקבות הטעות שנעשתה לעיל בשינוי 'ריוח והצלה' ל'ריוח והצלחה', הורידו הנתבעים 1-2 גם את עזר הטקסט המציין את מראה המקום מתוך מגילת אסתר, והותירו את הטקסט המילולי סתום".
  6. טענה אחרונה זו – לבטח אין בה ממש, שכן אם זכאים המחברים של הספר לבחור נוסח אחר (שגם פרופ' כהן מודה שהוא נתמך על ידי חלק מכתבי היד), ממילא כאשר הבחירה היא "ריוח והצלה" ולא "ריוח והצלחה", אין מקום לצטט את מגילת אסתר. אין זו טעות כנטען על ידי פרופ' כהן, ואין זה סילוף.
  7. הדגמה זו, אינה מוכיחה את טענת פרופ' כהן, לעניין הסילוף ועל כן, נדחית טענתו כי נפגעה זכותו המוסרית, בשל סילוף.

כ.2.2.3 "עד היום הזה" או "על היום הזה"

  1. באותו עמוד של הספר של הנתבעים (עמ' 516), בהמשך דברי הרמב"ן, המתייחסים לפסוק ד, שבו אומר משה כי ה' עשה לחיל מצרים, לסוסיו ולרכבו, "ויאבדם ה' עד היום הזה".
  2. גרסת הרמב"ן במהדורת הכתר היא: "לא הבינותי טעם עד היום הזה, כי כל המתים בים – אבדן עולם הם אובדים!" (כללתי את אזרי הטקסט, שהם האותיות הבולטות המעידות כי המילים עד היום הזה, הם ציטוט הפסוק, וכן המקף וסימן הקריאה.
  3. בספר, בעמ' 516, שורות 15-16, הנוסח הוא: "לא הבינותי טעם על היום הזה, כי כל המתים בים – אבדן עולם הם אובדים!".
  4. כבר במכתב של ב"כ התובע לנתבע 1 (נספח ד לכתב התביעה, נכתב : "בהמשך הקטע, בחרתם לשנות את המילים "עד היום הזה ל-"על היום הזה", בשיטת ה"הכרעה האוטומטית" של רוב כתבי היד שנכללו בקבוצת הביקורת שבחרתם, למרות שברור שהנוסח "על היום הזה" הוא שגוי ולא יכול להיות מובן בהקשרו של הפירוש".
  5. בתצהירו, מסביר פרופ' כהן את עמדתו בנקודה זו (סעיף 52, קטע שלישי): " 'על היום הזה' בספר המפר על-פי גרסת רוב כתבי היד מתוך קבוצת הביקורת שנבחרה (3 מתוך 4, ב-4 אחרים חסרה התוספת). בבדיקת כלל כתבי היד של הרמב"ן במקום זה נמצא כי מתוך כתבי היד שבהם מצוי הקטע (25), כמעט כולם (22, אל מול ה-3 הנ"ל) גורסים "עד היום הזה". גם מתוך ההקשר ברור לחלוטין שהגרסה הנכונה היא "עד היום הזה". בתוך קבוצת הביקורת של מפעל הכתר נוצר "תיקו" בין שני כתבי היד שהכילו את קטע התוספת, והוכרע "עד" בהתאם לשיקול הדעת הנ"ל".
  6. כבר מהניסוח המילולי של דברי פרופ' כהן בתצהירו – שנוסח בנחת – עולה כי יש תיקו וצריך להכריע.
  7. מכאן, שאין כלל לדבר על סילוף.
  8. אם יש צורך להכריע, ופרופ' כהן הפעיל את שיקול דעתו, מדוע שתחסם האופציה לפרופ' עופר ולד"ר יעקבס, להכריע אחרת.
  9. איזה כלל משפטי, או ערך מוגן, מצדיק למנוע מחוקרים חדשים להכריע אחרת?
  10. איזה סילוף יש כאן, אם חוקרים אחרים, בחרו בדרך הכרעה, שפרופ' כהן לא בחר.
  11. גם הנימוק כי " גם מתוך ההקשר ברור לחלוטין שהגרסה הנכונה היא "עד היום הזה", מקומו במאמר מדעי, אך אין הוא ארגומנט משפטי, המצדיק לסווג את הכרעת פרופ' כהן וד"ר יעקבס, כ"סילוף", המצדיק להיענות לתביעת פרופ' כהן, הנקודה זו.
  12. עד כה, דנתי בטענה, מתוך עיון בדברי פרופ' כהן, מתוכם, והגעתי למסקנה, כי אין לו עילת תסיעה, על פי דוגמא זו.
  13. מסקנתי מתחזקת, לאחר שראיתי את התייחסותו של הנתבע 1, פרופ' עופר, לדוגמא זו, בסעיף 79 לתצהירו, שבו הוא כותב, כדלקמן:

"...העדפנו את גרסתם של שלושה כתבי יד "על היום הזה" ורשמנו בחילופי הנוסח כי בשני כתבי יד מופיע הנוסח "עד היום הזה" ( שהיה גם נוסח הבסיס שלנו)[ראה האמור בעמ' 517, בספר]. פרופ' כהן טוען כי הנוסח השני מתאים יותר להקשר, ובדיקה מקיפה שערך מוכיחה כי עשרים ושניים כתבי יד תומכים בה. דבריו של פרופ' כהן בעניין זה נראים ומסתברים. גם כל אחד מקוראי ספרנו יכול לעיין בחילופי הנוסח ולבחון איזו מבין שתי הגרסאות נראית בעיניו. שהרי הנוסח שלנו שקוף, וכל נתוני כתבי היד פורטו, מקצתם על הדף וכולם בקובצי העבודה שבאתר הספר הקורא יכול כמובן לעיין גם במהדורת 'הכתר' ולראות איזו הכרעה התקבלה שם. על מה יצא איפוא זעמו של פרופ' כהן ומה מקום לדבר על 'טיב הסילוף' ועל 'חריגה לרעה מהסטנדרטיים (1) המדעיים הנהוגים במק"ג הכתר"?".

  1. אוסיף כי באותו קטע של דברי הרמב"ן, בספר דברים בפסוקים הנ"ל, יש עוד 4 הבדלי נוסח בין הרמב"ן של מק"ג הכתר, מול נוסח הספר, והם הוסברו על ידי פרופ' עופר, אחת לאחת, בסעיפים 77-84 לתצהירו, שרק את חלקם ציטטתי, כדי לא להאריך יתר על המידה את פסק הדין, שכבר עתה ארוך הוא.

כ.4 סיכום

  1. לאחר הניתוח של הדוגמאות, ולאור האופי המדעי של הפרסום, לא מצאתי לנכון לקבל את טענת התובע בדבר סילף שעשו המחברים של הספר, ביחס למהדורת מקראות גדולות הכתר, בפירוש הרמב"ן.
  2. אכן אין בכל דיון התמודדות פרטנית עם הכרעה זו או אחרת של פרופ' כהן, בפירוש הרמב"ן של מקראות גדולות הכתר, וזכותם של חוקרים – ובהם הנתבעים 1-2 – לכתוב ספר חדש על הרמב"ן, לבחור לבססו על כתי יד, בדרך שונה מזו שבחר פרופ' כהן, וכתוצאה מכך תהיינה הכרעות נוסח שונו.
  3. גם אם פרופ' כהן איתן בדעתו כי הכרעותיו שלו הן הנכונות, מטעם ענייני זה או אחר, לפי הבנתי את הדין, הכרעות נוסח שונות של הנתבעים, אינן פוגעות בזכות המוסרית של התובע (למעט אי הזכרת הקרדיט, כמפורט בפרק הקודם), ולבטח אינן בגדר סילוף.
  4. לפיכך, עילת תביעה זו – נדחית.
  5. האם מעשיהם של הנתבעים היו בתום לב או שמא היו מכוונים ונעשו בזדון?
  6. העמדה אותה העלו וחזרו והעלו ב"כ התובע, לאורך כל ההליך, היא כי מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים, כלפי התובע, היו מכוונים ונעשו בזדון. טענה זו נכללה כבר בכתב התביעה, באופן מודגש, בסעיף 47.3, שצוטט, במלואו, בפיסקה 65 לעיל.
  7. עו"ד נרדה בן צבי, בתחילת החקירה הנגדית של פרופ' יוסף עופר, הציגה תזה (כלשונה, עמ' 212, שורה 1), ופנתה לנתבע ישירות ואמרה לו (שם, שורות 3-7): "אתה לא רצית לתת לפרופ' כהן קרדיט בספר שלך, רצית להעלים את השם שלו, להקטין אותו, לרומם את עצמך על חשבונו וניסית במסגרת הספר שלך, באופן מקוון [צ"ל: מכוון], לא במקרה, באופן מקוון [צ"ל: מכוון],להציג את מקראות גדולות הכתר כנחות מבחינה מחקרית לעומת הספר שלך, ובכל מאודך ניסית להשיג את המטרה הזו. אתה מוכן להסכים איתי לתזה הזאת?".
  8. העד השיב בשלילה (שם, שורה 8).
  9. קראתי, ושבתי וקראתי, את החקירה הנגדית של שני הנתבעים, ו"ההבטחה" בראשית החקירה הנגדית, לא התממשה.
  10. ההתרשמות הכוללת מעדויות שני הנתבעים, שהתייצבו על דון העדים ונחקרו במשך שעות מרובות, היא הפוכה: המוטיבציה שלהם הייתה עניינית, מדעית ומחקרית, ללא כל אג'נדה אישית כלפי פרופ' כהן.
  11. גם המשקעים שהיו לפרופ' יוסף עופר, על כי לא זכה לקרדיט בעת פרסום הספרים עליהם עבד במסגרת מפעל הכתר, אין בהם כדי להסביר את ההאשמה הכה חריפה של ב"כ התובע כלפיו, אשמה, שלא הוכחה.
  12. למותר לציין כי "משקע" נוסף, של אי היענות פרופ' כהן להצעות פרופ' עופר בכמה נושאים הקשורים לעבודתו של פרופ' עופר על ספר במדבר במסגרת עבודתו במקראות גדולות הכתר, אינו יכול להוות מניע להעלמה מכוונת ושיטתית של פרופ' כהן על ידי פרופ' עופר.
  13. יתרה מזו, לאורך עדותו, חזר ואמר פרופ' עופר מילות שבח לא מעטות על פרופ' כהן, ושוכנעתי כי הביקורת העניינית של הנתבעים, על הכרעות כאלה ואחרות של פרופ' כהן במקראות גדולת הכתר, בפירוש הרמב"ן, היו ענייניות ובתום לב, ואני מקבל את הנטען בסיכומי הנתבים, כפי שהוצגו, בתמצית בתת פרקט.9 ובתת פרק ט.13.
  14. אוסיף ואומר, כי ככל שמדובר בד"ר יעקבס, נגע לליבי סיפור עניין אישי של משפחתו (שמטעמי צנעת הפרט, לא ראיתי להעלותו על הכתב בפסק דין, שיפורסם בציבור), וממנו עולה בוודאות כי ליבו לא היה פנוי להתחשבנות קטנונית, כנטען על ידי ב"כ התובע (שלא להזכיר גם את הנימוק ה"תועלתי", לפיו מי שעדיין צריך לעלות בדרגות אקדמיות, לא יסתכן בעימות עם אדם בעל מעמד כמו פרופ' מנחם כהן, דבר שיכול להיות לו – לד"ר יעקבס – לרועץ, כפי שהעיד).
  15. על כל פנים, לא ברור לי מדוע בחרה ב"כ התובע להעלות תזה זו, אם, להבנתה המשפטית, אין צורך להוכיח כוונה וזדון על ידי הנתבעים.
  16. בין כך ובין כך, התובע לא הוכיח את זדון ליבם או הכוונה של הנתבעים לפגוע בתובע, ואילו הנתבים – מעבר לצורך מבחינת הדין היבש – הוכיחו את תום ליבם.
  17. אסיים פרק זה בהערה: השתכנתי כי מבחינה סובייקטיבית, התובע חש פגוע. הוא הביע זאת באוזני בני משפחתו (והדבר גם עלה מדברי בנו), והוא השקיע מאמצים, אנושיים רגשיים, וגם כלכליים, בניהול הליך זה.
  18. אולם, על הנתונים הראייתיים בפניי, לא הוכח כי הנתבעים פעלו בכוונת מכוון, או בזדון, אלא בתום לב. ועל כן, בנושא זה, אני מכריע לטובת הנתבעים.
  19. ההפרות של הנתבעים – היקף, משך ועוצמה

כב.1 כללי

  1. בפרק יט ניתחתי א העילה שבה הכרתי, והיא הפגיעה של הנתבעים, בקרדיט של התובע.
  2. לצורך המשך הניתוח, יש להביא בחשבון את ההכרעה כי מעשים או מחדלים אלה של הנתבעים לא היו בכוונת מכוון (פרק כא לעיל), וכי עילת התביעה השנייה בעניין הסילוף (ראה: פרק כ לעיל), נדחתה.
  3. בפרק זה אסביר כי גם לאחר קבלת העילה של העדר קרדיט, יש להציבה בקונטקסט המתאים.

כב.2 היקף

  1. כבר הזכרתי, בפרק טז, את רכיבי מקראות גדולות הכתר, כאשר הליבה והעיקר הם הנוסח של המקרא, התרגומים, עין מסורה, וכי הפירושים – עם כל חשיבותם – אינם המרכז של הספר. בתוך הפירושים, הרמב"ן הוא הרביעי (לאחר רש"י, רשב"ם ואבן עזרא), היצירה היא בחירת כתב היד היסוד, הכללים להכרעה בין כתי היד ועזרי הטקסט.
  2. מבחינת הנתבעים, כמוסבר בהרחבה בפרק יח, העיקר הוא תוספות הרמב"ן ופירושיהם, והטקסט המדעי של הרמב"ן, אינו הנושא המרכזי של הספר.
  3. מכאן, שגם כאשר מדובר בעילת תביעה שהכרתי, אין כאן יצירה מלאה ללא קרדיט, מול ספר מלא המתעלם מן הקרדיט.
  4. ניתן לראות את מקראות גדולות הכתר כעיגול בו יש כמה פרטים שבחלק קטן מהם נמצא הרמב"ן, ולידו עיגול אחר של הספר שבחלקו נמצא טקסט הרמב"ן ורק החלק "המשותף" של שני עיגולים אלה הוא תחום עילת התביעה.
  5. להיקף זה של נקודות העימות, יש השלכות הן לעניין הסעדים והן לעניין גובה הפיצוי.

כב.3 משך

  1. אשר למשך ההפרה – כאן יש להבדיל בין הספר לבין האתר.
  2. הספר – כל יום ויום הוא בעולם, ועדיין יש קונים (אם כי במספרים נמוכים של פחות ממספר דו ספרתי בשנים שמאז הגשת התביעה).
  3. לא כן אתר, שבו, לאחר מספר חודשים הוכנה הבהרה ובו ציון שמו המלא עם כל הקרדיטים הדרושים של התובע. מכאן, כי החל מינואר 2014, אין יותר הפרה באתר.

כב.4 העוצמה

  1. ככל שמדובר ברכיב השלישי, הוא העוצמה, אכן הייתה פגיעה בקרדיט, לא רק בעניין הרמב"ן, אלא גם באי איזכור הנתבע ומהדורת מקראות גדולות הכתר, כאשר הוזכרו בספר פרשנים אחרים.
  2. אך, עדיין יש לזכור כי ברשימה הביבליוגרפית מוזכר פרופ' מנחם כהן, כעורך מדעי ומהדיר, הן בערך "מקראות גדולות הכתר" (עמ' 690, למטה) והן בערך האחרון "תקליטור הכתר", בעמ' 698.
  3. מול זאת, יש לחזור ולומר כי שמו של פרופ' מנחם כהן נפקד מבין החוקרים (עמ' 712-714), והוזכרו אחרים שלא קשורים לרמב"ן ופירושו לתורה.
  4. השקלול של הנתונים האלה ייבחן בפרק כח.
  5. הנזק שנגרם לתובע והרווח שצמח לנתבעים
  6. בכתב התביעה, וגם בסיכומים, הועלתה על ידי ב"כ התובע, הטענה כי מדובר ברווחים גדולים, במונחי כסף ויוקרה, אום הפיקו הנתבעים, מן ההפרות על חשבונו של התובע (ראה: סעיף 49 לכתב התביעה, כפי שצוטט, עם כל ההדגשות במקור, בפיסקה 67 לעיל).
  7. הדיון בנושא זה – יהיה קצר יחסית.
  8. הנתבעים הגישו תצהיר של סמנכ"ל המכללה, עו"ד יהושע הרלינג, ובו פירוט ההכנסות וההוצאות של הספר (כולל נספחים מפורטים), והוא גם נחקר על כך בחקירה נגדית, שבה לא התערער אף לא נתון אחד.
  9. התמונה היא ברורה: מול עלות של תשלומים להוצאות, כגון: נייר, דפוס, עורך לשוני ועורך המפתחות, העלות היא כ-90,000 ₪, וההכנסות, היו טיפין טיפין, ולא הגיעו לכדי
    20,000 ₪.
  10. מכאן, שמדובר בהפסד של 70,000 ₪, ולא רווח .
  11. לעניין היוקרה המדעים הנטענת, הרי לאור כל מה שנאמר עד עתה, הקרדיט המדעי (והפעם אני מדבר על הנתבעים), הוא בזיהוי התוספות לרמב"ן ופירושיהם, ולא לעניין השוואת הנוסח שבחרו, מול נוסח הרמב"ן של מהדורת הכתר (שהיבט זה של הספר אינו המרכזי שבו), ולכן, אין כל עילה לתובע לטעון כי הנתבעים הפיקו רווח אקדמי על חשבונו, לא כל שכן, שהוכרה רק עילת אי מתן הקרדיט המלא לתובע (פרק יט לעיל), ולא הוכרה עילת הסילוף (פרק כ לעיל).
  12. מכאן, שגם עילה זו – נדחית.
  13. עילות התביעה של פגיעה במוניטין וגזל

כד.1 כללי

  1. עילה זו מניחה כי הנתבים פגעו במוניטין של התובע וגזלו אותו
  2. גם כאן, הגעתי למסקנה כי הדין עם הנתבעים, והתוצאה היא – דחיית העילה, כפי שאנמק.
  3. יש לי ספק, האם היה לתובע מוניטין, בתחום פירוש הרמב"ן, במסגרת מקראות גדולות הכתר.
  4. אין חולק כי פרופ' מנחם כהן לא כתב מאמר כלשהו על פירוש הרמב"ן.
  5. מומחיותו, כך נטען על ידי באות כוחו, הוא מעצם פרסום הרמב"ן במהדורת מקראות גדולת הכתר. אך, אם זה נכון, פרופ' כהן מומחה – באותה מידה – גם ביחס לפרשנים האחרים, ולתרגומים.
  6. בכל מקרה, קשה לקבל כי דווקא פירוש הרמב"ן, במסגרת מקראות גדולות הכתר, הוא "מפעל חייו המדעי", כנטען בסעיף 48 לכתב התביעה (מובא בפיסקה 66 לעיל).
  7. לא הוכח כלל ועיקר, ולא כל שכן שלא הובא בעניין זה כל עד חיצוני (כפי שטענו, בצדק, ב"כ הנתבעים), מה היה המוניטין של התובע, ערב פרסום הספר, מהו המוניטין שלו ביום, והאם – בהנחה שהייתה הפחתה במוניטין – יש קשר סיבתי ביו מעשיהם או מחדליהם של הנתבעים, לבין ההפחתה במוניטין.

כד.2 ניתוח המאמר של יהודה טרופר

  1. לטענת התובע, מאמרו של יהודה טרופר, ב"מקור ראשון", שהובא בנספח מב לתצהירו של התובע, והוסבר בסיכומים של התובע (ראה: פיסקה 313 לעיל), ובתשובה של ב"כ התובע (ראה: פיסקאות 727-728 לעיל), הוא ראייה לפגיעה במוניטין של התובע.
  2. ב"כ הנתבעים טענו, כי היה צריך להביא בעד את כותב המאמר (ראה: פיסקה 587 לעיל), ועל כך השיבו ב"כ התובע כי אין צורך בכך, שכן המאמר מדבר בעד עצמו, וממנו עולה הפגיעה הקשה במוניטין של התובע (ראה" פיסקאות 727-728, והציטוטים מסיכומי התשובה, המובאים, שם).
  3. טענה נוספת של הנתבעים, היא כי המאמר של טרופר בעיתון הוא ביקורת לגיטימית (ראה: פיסקה 587 לעיל).
  4. עיינתי במאמר של יהודה טרופר, שבסופו נכתב כי הוא "רב בית הספר היסודי בקיבוץ שדה אליהו, מרצה במכללת שאנן ודוקטורנט באוניברסיטת חיפה". המאמר פורסם במוסף שבת של העיתון מקור ראשון, ביום י טבת תשע"ד (13.12.2013).
  5. במהלך הדיונים ובסיכומים, נאמר כי כותב המאמר מונה כמפקח הראשי על לימודי תנ"ך במשרד החינוך, ויש לו מה לומר על המהדורה שהתלמידים יידרשו ללמוד על פיה. לטענת התובע, מאחר וטרופר נחשף לספר, מסקנתו היא שמהדורת הכתר פגומה, ויש חשש כי הוא לא ימליץ לתלמידים להשתמש במהדורת הכתר, ובכך ייפגע שמו והמוניטין של התובע.
  6. עיון מדוקדק במאמר (אף שיש לזכור כי קוראי מוסף שבת של מקור ראשון, אינם קוראים כל אות המאמרים מעין אלה; רובם מרפרפים ורואים את הכותרת הראשית ואולי את כותרות המשנה), מגלה כי במאמר לא נזכר כלל שמו של התובע. כבר כאן ניתן להפסיק ולומר: כיצד יכול פלוני לטעון על פגיעה במוניטין שלו אם שמו לא הוזכר במאמר. יתרה מזו, אם, לשיטת התובע, איזכור מהדורת הכתר, ללא איזכור שמו, הוא פגיעה בקרדיט שלו, היה על התובע להפנות חיציו אלה כלפי טרופר.
  7. על כל פנים, המאמר של טרופר התמקד בחידושו של הספר, דהיינו: התוספות. שמו הקצר של המאמר הוא: "בעל התוספות". כותרת המשנה לאחר מכן היא: "עלייתו של רמב"ן לארץ ישראל גרמה לו לראות דברים שרואים מכאן והוא חזר ותיקן את פירושו לתורה. מחקר חדש מדייק את כתביו וחושף את תהליך הכתיבה". בגוף המאמר, יש סקירה של הספר, כאשר בטור השני יש כותרת משנה "פרשנות ברגליים", ובטור השלישי כותרת המשנה היא "התמקדות בתוכן". בחלק האחרון של המאמר באמצע הטור הרביעי והאחרון של המאמר, כותרת המשנה היא "מה הלאה?", ושם מוזכרת מהדורת הכתר, בהקשר זה:

"ישנן שלוש הוצאות נפוצות של פירוש הרמב"ן: מהדורת הרב שעוועל, מהדורת "הכתר" ומהדורת "מכון ירושלים", ושלושתן לוקות בחסר במעט או בהרבה. הראשונה סומנו רק 33 תוספות, בשתי האחרונות סומנו רבות מהתוספות המתועדות במכתבים, אך לא 170 התוספות שנחשפו לאחרונה. בעיה קשה ונרחבת יותר היא חוסר הדיוק בנוסח הפירוש, שעליו לא אוכל להרחיב את הדיבור במסגרת זו. מהדורת "הכתר" היא המדויקת ביותר, ועל כן היא משמשת מהדורת הבסיס ונקודת המוצא בספר הנדון, אך גם בה נפלו טעויות.

המחברים העמידו נוסח מדויק ומנופה היטב של שלוש מאות קטעי התוספת, אולם עתה נותרה העבודה המשמעותית של חשיפת הנוסח הנדויק ביותר לכל הפירוש כולו. לומדי התורה זקוקים להוצאה מחודשת של פירושו השלם של רמב"ן על פי כתבי היד המדויקים ביותר, עם סימון ברור של התוספות, על מנת שכל לומד יראה לנגד עיניו את הנוסח המדויק ויוכל לשים לב בשגרת הלימוד לרבדים שונים של החיבור".

  1. עיון מדוקדק בקטעים אלה מגלה, בעיניו של קורא "רגיל", כי מהדורת הכתר מוכתרת בכתרים אלה: היא אחת משלוש מהדורות נפוצות של פירוש הרמב"ן (מכאן, שמי שלא ידע, עד אז, על מהדורת הכתר, שומע עליה לראשונה, ובחיוב, כפי שנראה מיד); היא עולה על מהדורת שעוועל, שבה סומנו 33 תוספות, ובה – ובמדורת מכון ירושלים – סומנו 170 תוספות; והעיקר " מהדורת "הכתר" היא המדויקת ביותר, ועל כן היא משמשת מהדורת הבסיס ונקודת המוצא בספר הנדון, אך גם בה נפלו טעויות". במשפט אחרון זה גלומות שבחים אלה: (1) "היא המדויקת ביותר"; ׁ "ועל כן היא משמשת מהדורת הבסיס ונקודת המוצא בספר הנדון ". אכן, לא הכל דבש (א-פרופו ערב ראש השנה), אולם ביקורת מינורית כזו ("אך גם בה נפלו טעויות"), היא סבירה ונסבלת. ניתן להעלות על הדעת אנשים רבים במקדישים שנים לכתיבת ספר, שהיו מרוצים, אם במאמר הביקורת עליו היה נכתב המשפט המלא הנ"ל, על שבחיו, ועל ההערה המזערית שבסיפא שבו.
  2. העולה מן האמור לעיל הוא, כי המאמר, לכשעצמו, ללא הבאת כותבו לעדות (על פי בחירת ב"כ התובע), אין בו כדי להוכיח את התזה של התובע כי המוניטין שלו נפגע וכי הנתבעים חבים כלפיו בגין עוולת הגזל.

כד.3 המסקנה

  1. לאור האמור לעיל, נדחות, אפוא, הן העילה של פגיעה במוניטין והן עילת הגזל.
  2. הנחיות היועץ המשפטי לממשלה

כה.1 תמצית טענות הצדדים

  1. ב"כ הנתבעים העלה – לראשונה בסיכומיו – טענה כי לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מספר 6.7000, כאשר שימוש ביצירה מותר לפי המפורט באותה הנחייה, כי אז, כלשון אותה הנחייה "סבירות גבוהה היא שהשימוש מותר גם מבחינת הזכות לשלמות היצירה משום שהפעולה סבירה", ולכן, עומדת לנתבעים טענת ההגנה והסייג של סבירות, לפי סעיף 50 לחוק (סעיף 237 לסיכומי הנתבעים, כמובא בפיסקה 568 לעיל).
  2. בסיכומי התשובה, מעלות ב"כ התובע טענה דיונית, כי הנושא לא הועלה בכתב ההגנה, וכי ההנחיה לא הוגשה כראייה, ובכל מקרה ההנחיה אינה רלבנטית לנתוני תיק זה (ראה" פיסקה 699 לעיל).

כה.2 המעמד המשפטי של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה

  1. לא הוצגו בפניי אסמכתאות, בדבר המעמד המשפטי והנורמטיבי של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה.
  2. גם אם נראה בהם הנחיות פנימיות, הן מחייבות את גופי הממשל, שעליהם יהיה להסביר בהליך מינהלי, מדוע הם סוטים מאותם הנחיות.
  3. על כל פנים, בתי המשפט אינם קשורים להנחיות אלה, ולא כל שכן, שאינם כפופים להם.
  4. גם אם נצרה מוסכמה, לפיה היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין, ולפיכך, על רשויות השלטון, לנהוג על פי פירוש זה, הרי בתי המשפט אינם קשורים למוסכמה זו.
  5. בכל מקרה, גם לפי מוסכמה זו הפירוש של היועץ, הוא טוב ונכון כל עוד לא פורשה הוראת החוק על ידי בית המשפט.
  6. מכל היבט שלא נתבונן, אין אני כפוף להנחיה זו.
  7. מעבר לנדרש, קראת את ההנחיה, והיא אינה רלבנטית לתיק זה.

כה.3 תחולתה ופרשנותה של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 6.7000

  1. עיון בהנחיה, מעלה כי אינה עוסקת במקרה הקרוב לזה שבתיק זה.
  2. דווקא עיון בכל פרטי ההנחיה מעלה כי יש צורך לתת קרדיט מלא ליוצר, וזו הנקודה שהוכרעה לחובת הנתבעים (ראה פרק יט לעיל).
  3. אין דיון בהנחיה שם על החריג של מטרות מחקר מדעי והוראה, כנטען ברישא של סעיף 237 לסיכומי הנתבעים.
  4. חבל שהועלתה טענה, שלא קידמה את התיק.
  5. בשל כך, לא ראיתי צורך להרחיב הדיבור על הטענות הדיוניות שך התובע. על כל פנים, מאחר ומדובר בחומר משפטי, ההפניה היא כמו למאמר בכתב עת משפטי, ולא הייתי רואה צורך לגלות מקור זה בגילוי מסמכים.

כה.4 סיכום

  1. טענת הנתבעים בנושא זה – נדחית.
  2. אחריותם של הנתבעים 3 ו-4

כו.1 טענות משותפות לשני הנתבעים 3 ו-4

  1. טענת הנתבעים, כאילו התובע זנח בסיכומיו את העילה כלפי נתבעים אלה, והטענה החילופית של ב"כ הנתבעים, כי התביעה כנגד הנתבעים 3 ו-4 הוגשה כי הם "כיס עמוק" – שתי הטענות אינן מקובלות עליי.
  2. הנתבעים 3-4,מראשית ההליכים, עמדו מאחורי הנתבעים 1-2, ותמכו בהם לכל אורך הדרך.
  3. בתצהירים של הנתבעים 3 ו-4, הוסבר כי הגופים האקדמיים המכללה האקדמית הרצוג (נתבעת 3) והאיגוד העולמי למדעי היהדות (נתבעת 4), ערכו דיונים פנימיים בתוככי כל גוף וקיבלו הכרעה להתייצב בהליכים ולתמוך בנתבעים 1-2.
  4. בנסיבות אלה, אין צורך לדון, במפורט, בדיני האחריות השילוחית או דוקטרינות אחרות של דיני הנזיקין, שכן הנתבעים 3-4 רשומים בעמוד הפתיחה של הספר כמוציאים לאור שלו.
  5. למותר לציין כי בכתב ההגנה, לא הוכחש הדבר.
  6. העובדה כי למכללת הרצוג או לאיגוד העולמי למדעי היהדות יש יכולת כלכלית לשלם את סכומי הפיצויים, אשר ייפסקו הסיום ההליכים, אינה מוכיחה כי התובע הגיש נגדם תביעה רק בגלל שהם "כיס עמוק".
  7. אחריותם ברורה על פי דיני הנזיקין ודיני זכויות היוצרים, מבלי לגרוע מאחריותם של הנתבעים 1-2 כותבי הספר.

כו.2 ההבדל בין הנתבעים 3 ו-4

  1. ככל שמדובר בספר המפר, הכותרת המופיעה בעמוד הראשון של הספר כוללת את שני הנתבעים, וכפי שהוסבר בתת הפרק הקודם (כו.1) שני הנתבעים אחראים במידה שווה – בנוסף לאחריות הנתבעים 1 ו-2 ככותבים – וחבים במידה שווה כלפי התובע.
  2. אולם, בכתב התביעה ולאורך כל הדיונים הדגישו ב"כ התובע כי לתובע נגרם נזק, לא רק מהספר, אלא גם מהאתר של המכללה האקדמית הרצוג (נתבעת 3), שגם בו היו הפגיעות הנטענות כלפי התובע.
  3. מאחר ואין טענה כי האיגוד העולמי למדעי יהדות (נתבע 4) מפעיל את האתר, ועל פי חומר הראיות בתיק האתר מופעל אך ורק על ידי המכללה האקדמית הרצוג (נתבעת 3), התוצאה המשפטית היא כי ככל שייקבעו פיצויים בגין ההפרות כלפי התובע, האחריות בעניין זה מוטלת על כתפי נתבעת 3 בלבד (ולא נתבעת 4), וזאת, כאמור, בנוסף לאחריות של הכותבים הנתבעים 1 ו-2.
  4. אמנם ב"כ התובע בכתב תביעתם מבקשים כי כל החיובים יהיו כלפי כל הנתבעים ביחד ולחוד, אך לאור הניתוח המשפטי דלעיל, הגעתי למסקנה כי כאשר מדובר בחיוב הנובע מהפעלת האתר, האחריות היא רק של הנתבעים 1, 2 ו-3, ולא של הנתבע 4.

כו.3 האם יש משמעות לכך שהמכללה האקדמית הרצוג (הנתבעת 3) פועלת בגוש עציון?

  1. בכתב התביעה צוינה הכתובת של הנתבעת 3, המכללה האקדמית הרצוג, באופן הבא: גוש עציון, אלון שבות.
  2. אין מחלוקת כי גוש עציון הינו חלק מאזור יהודה ושומרון, והמשפט הישראלי, ככזה, אינו חל שם.
  3. לא זו אף זו: עיון בחוק זכויות יוצרים, מגלה כי יש לו מיקוד טריטוריאלי. כך למשל, "עותק מפר" בהגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק הינו "עותק שנעשה בישראל" (אכן, עותק שיובא לישראל אשר אילו נעשה בישראל הייתה עשייתו מהווה הפרה על זכות יוצרים, ייחשב אף הוא כעותק מפר, כאמור בתת פסקה (2) של אותה הגדרה).
  4. הצדדים לא טענו לעניין זה, והניחו הנחה כי הדין הישראלי חל ביחס לסיטואציה נשוא תיק זה, ולבית המשפט הישראלי יש סמכות לדון בעניין.
  5. אפשר להגיע לתוצאה זו על פי אחד הכללים הדיוניים, לפיהם אם יש מספר נתבעים שלגביהם יש סמכות, חלה הסמכות גם לגבי נתבע חיצוני.
  6. דרך נוספת, המתייחסת למקרה הספציפי של הדין ביהודה ושומרון, כחלק מהשטחים המוחזקים בידי צה"ל מאז מלחמת ששת הימים (אייר תשכ"ז – יוני 1967), היא דוקטרינה שטופחה בבית המשפט העליון, לפיה כאשר מדובר ביישובים שבהם גרים ישראלים בשטחים המוחזקים ויש שלטון אפקטיבי ישראלי, יש תחולה גם על הדין הישראלי.
  7. אין כאן המקום להאריך בעניין זה ואסתפק בדוגמה אחת והיא פסק דין שניתן על ידי הנשיא, השופט אהרן ברק, שלדבריו הסכימו השופט אליעזר גולדברג והשופט – לימים המשנה לנשיא – אליהו מצא, בע"א 6056/93, בג"ץ 6860/93 ציפורה עדן נ' יואב עדן, פ"ד נא(4) 197 (1997), שם נקבע כי חוק ישראלי קונקרטי הוא חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991, יחול על חטיפת ילדים בחוץ לארץ באחד מהישובים בשטחים המוחזקים (שם היה זה חטיפה לגוש קטיף של חבל עזה, בשנת 1992, עת היה זה חלק מהשטחים המוחזקים). הטעם לכך הוסבר כי השלטון האפקטיבי באותם יישובים ישראלים הוא השלטון הישראלי ולכן יש הצדקה להחלת החוק.
  8. אחת מההצדקות להחלת החוק הישראלי במקום הנתון לשליטה אפקטיבית של ישראל, כפי שיוסבר על ידי הנשיא ברק הוא זה: אין להפוך את האזור שבו מתגוררת המערערת, שהוא חלק מהשטחים המוחזקים, הנתון לשליטתה של ישראל, למקום מקלט לחוטפי ילדים ולמקום מסתור לילדים נחטפים (שם, בעמ' 201). הוא הדין, בשינויים המחוייבים, כי לא יעלה על הדעת שגוש עציון יהיה מקום מקלט להפרת זכויות יוצרים. טוב שהנתבעים לא העלו טענה זו ומכל מקום, מסקנתי היא שחוק זכויות יוצרים חל, וסמכות בית משפט מיושמת גם על אתר מכללת הרצוג הנמצא בגוש עציון.
  9. לכל אלה יש להוסיף, כי לפי אתר מכללת הרצוג, השם המלא של המכללה הוא: "המכללה האקדמית הרצוג, מיסודן של מכללת ליפשיץ והרצוג, אלון שבות, ירושלים, מגדל עוז". מאחר והמכללה פועלת הן בגוש עציון והן בירושלים, על פי כללי סדרי הדין והפעל הדין המהותי, יחולו על המכללה – כולל לעניין אחריותה במסגרת תיק זה – הדין הישראלי וסמכות בית המשפט הישראלי.
  10. הסעדים המבוקשים וההכרעה ביחס לכל אחד מהם
  11. בכתב התביעה (ראה: פיסקה 71 לעיל), וכן בסיכומי התובע (פרק ח, תתי הפרקים 16, 18, 19, 20,21) עותר התובע הן לסעדים של צווי עשה ולא תעשה והן לפיצוי כספי.

כז.1 צו מניעה קבוע

  1. בעתירה למתן צו מניעה קבוע, דורש התובע כי יינתן צו האוסר להפיץ את הספר או למכור אותו וכן צו האוסר על המכללה להמשיך ולקיים באתר שלה את החומר הקשור לספר.
  2. הנתבעים טוענים כי מאחר והתובע לא ביקש צו מניעה כזה, בתחילת ההליכים (כנראה, ביודעו שלא יקבלו), אין לתת לו צו כזה מספר שנים אחרי שהספר יצא לאור.
  3. התובע ענה כי אין דין זהה לצו זמני בתחילת ההליכים, כאשר התמונה לא ברורה, כדין צו קבוע בתום ההליך, שבו בית המשפט כבר השתכנע שהתובע צודק.
  4. לאור השיקולים שפורטו בפרק כב, לעניין ההיקף, המשך, והעוצמה של ההפרות, ולאור הזמן שחלף, והעובדה כי עיקר המכירות כבר בוצעו, אין הצדקה למתן צו כזה, יחס לספר.
  5. לא כל שכן, שאין מקום ליתן צו מניעה כנגד האתר במכללה, לאחר שהוא תיקן את ההפרה, ביחס לקרדיט של התובע, וכיום – וליתר דיוק, מאז ינואר 2014 – האתר פועל כדין, ואין להפעיל כלפיו כל סעד שהוא.

כז.2 צו עשה קבוע

  1. על פי אמות המידה דלעיל, אין הצדקה ליתן צו עשה קבוע המורה לנתבעים להסיר את הספר מן החנויות.
  2. ככל שמדובר באתר, לבטח אין מקום ליתן כלפיו צו עשה להסירו, כאשר הוא פועל כדין.

כז.3 צו למתן חשבונות ונתונים

  1. החשבונות והנתונים הכספיים, ניתנו, במסגרת תצהירו של עו"ד הרלינג, לכן, אין יותר משמעות לעתירה לסעד זה.
  2. כפי שהסברתי לעיל, לספר לא היו רווחים, אלא הפסדים של כ-70,000 ₪ (ראה פיסקה 1252 לעיל).

כז.4 פיצויים

  1. התובע, עתר לפיצוי סטטוטורי של 100,000 ₪ לכל הפרה הוא ערך חשבון לפי כל ספר בנפרד, ולפי חשבונו יש לפצותו בגין 2 הפרות של זכותו המוסרית: זכות לקרדיט, וזכות לשלמות יצירתו. הכלת הסכומים היא גבוהה ורק לצורכי אגרה הועמד הפיצוי על סך של 800,000 ₪ (סעיף 61 לכתב התביעה, המצוטט בפיסקה 71 לעיל).
  2. לאחר ששקלתי טענות אלה, הגעתי למסקנה כי יש לראות בכל מקראות גדולות הכתר יצירה אחת, ובאתר יצירה שנייה, נפרדת.
  3. מאחר הוכחה רק עילה אחת של אי מתן קרדיט מלא, הסכום המרבי הסטטוטורי הוא 200,000 ₪.
  4. ב"כ הצדדים טענו, זה בכה וזה בכה, על מגמות הפסיקה בדבר שיעור הפיצוי הכספי שיש לחייב נתבעים בתביעות בגין הפרת זכות מוסרית, ככל שהדבר נוגע לתביעות שבהן לא הובאו ראיות ספציפיות, והשאלה שעמדה לדיון הייתה האם לילך על פי הפיצוי הסטטוטורי, ומתי לסטות ממנו. בנוסף לפסיקה שהובאה על ידי הצדדים, ראיתי לנכון להזכיר שני פסקי דין נוספים: ת"א (תל אביב) 22917/03 לב שמעון נ' נהרות משלוחות רפטינג בע"מ (2004), שבו דן השופט מנחם קליין בשאלות אלה, כולל התייחסות למשפט העברי, וקובע כי יש להתחשב במצבו הנפשי של המפר, דהיינו: להחמיר פחות עם מפר תמים [כגון: הנתבעים שבפניי], ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון. ואכן, ממש לאחרונה, קיבלה השופטת אביגיל כהן, מבית המשפט המחוזי בתל אביב את ערעור היוצרים והעלתה באופן משמעותי את הפיצוי בגין פגיעה בזכות מוסרית, בהעלמת שם היוצר (ובאותה פרשה המפר טען כי הוא המחבר הראשון, וטענתו לא התקבלה, על פי הראיות), תוך הסבר מפורט בדבר הצורך בנסיבות אלה לקבוע רף פיצוי משמעותי (ע"א (ת"א) 17422-03-18 עו"ד יניב רפאלי נ' עו"ד יעקב בטש (2018). מכלל הן, במקרה הנדון, ניתן ללמוד על הלאו, בתיק זה.
  5. בעיניי, השיקולים שפורטו בפרק כב, תום הלב והעדר הזדון של הנתבעים (פרק כא לעיל), אי הוכחת נזק שנגרם לתובע ואי הפקת רווח על ידי הנתבעים (פרק כג לעיל), כולם מובילים לכל כי הפיצויים בגין העדר קרדיט הולם יעמדו על סך של 10,000 ₪ בגין הספר.
  6. אשר לאתר – מאחר וההפרה תוקנה, יחסית תוך זמן קצר, כמוסבר לעיל – הפיצוי יעמוד על סך של 2,500 ₪.
  7. מאחר ודחיתי את עילת התביעה של פגיעה במוניטין וגזל, לא נפסקים כל פיצויים בגין זאת, כנטען בסעיפים 62-63 לכתב התביעה, כמצוטט בפיסקה 71 לעיל.
  8. לאור הממצאים שהגעתי אליהם, בדבר ההפסדים של "ייצור" הספר, אין מה לפסוק בגין העילה של עשיית עושר ולא במשפט, כנטען בסעיף 64 לכתב התביעה (המצוטט בפיסקה 71 לעיל).
  9. טענת חוסר הסמכות
  10. טענת חוסר סמכות, שהועלתה על ידי ב"כ הנתבעים (ראה תת פרק ט.11 לעיל), נידונה, בדרך כלל, בפתח פסק הדין.
  11. מאחר ועברתי את פיסקה 1300, ניתן להבין, כי אני דוחה טענה זו.
  12. לאורך כל הדיון, הוסבר, באריכות, מדוע הכרתי בעילת העדר קרדיט הולם, ולא הכרתי ביתר העילות.
  13. אך, לא עשיתי זאת בשל העדר סמכות, כי סמכות יש לבית משפט, על פי חוק זכות יוצרים.
  14. לגופו של עניין, דחיתי את מרבית עילות התביעה, לגופן, ולא בשל העדר סמכות.
  15. הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין
  16. קבלת תביעה באופן חלקי ביותר, לאחר שהנתבעים הועמדו בסיכון של תביעה גבוהה, ובסיכון לא פחות של פגיעה בשמם הטוב, אינו מצדיק פסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לא לזוכה החלקי, ולא לנתבעים, שעיקר טענותיהם התקבלו.
  17. לכך יש להוסיף, כי ב"כ הצדדים נקטו, ללא הצדקה עניינית, לשון חריפה, כלפי הצד האחר (לא ראיתי צורך לחזור על הדברים, המצוטטים לאורך פסק הדין). בנסיבות כאלה, אין ראוי לפסוק שכ"ט, לעו"ד (ובתיק זה – לעורכי הדין של שני הצדדים), שבוחר דרך טיעון זו.
  18. סיכום ומסקנות משפטיות ועובדתיות
  19. התובע חש נפגע, סובייקטיבית, ואין בליבי על כך שהגיש תביעה, כי זו זכותו.
  20. הנתבעים, גם שלא פעלו באופן זדוני ומכוון (כנטען על ידי ב"כ התובע), לא נתנו לתובע את הקרדיט הראוי לו, כפי שהובר בהרחבה.
  21. הנתבעים כיפרו על כך, בדרך של מתן קרדיט באתר, ולכן הפיצוי שחויבו בגין זאת הוא נמוך יחסית.
  22. יתר עילות התביעה נדחו, וקבעתי פוזיטיבית, כי הנתבעים, ככל חוקר ואיש מדע, רשאים היו (ויש שיאמרו, חייבים), לכתוב בספרם, את מסקנותיהם המדעיות, גם אם הם חולקים על קודמיהם, וחבל שלא נתנו לפרופ' מינם כהן את הקרדיט המלא הראוי ליתן לו.
  23. הרהורים לפני נעילה
  24. כתיבת פסק דין זה, נעשתה על ידי לאורך הפגרה כולה (למעט תיקי תורנות דחופים).
  25. היה זה על חשבון תיקים אחרים הממתינים לתורם.
  26. האם מוצדק, במסגרת חלוקת המשאב היקר של שופט, להקדיש נתח זמן כה רב לתיק זה?
  27. אין בפי תשובה חד משמעית, זולת תחושת החובה המפעמת בי, כי בכל תיק הניצב בפניי יש לעשות המירב, כדי להתייחס לטענות הצדדים, לבחון את הראיות, לנתח את הדין, וליתן פסק דין שבסופו אהיה שלם עם התוצאה.
  28. [בהקשר אחרון זה אעיר: בשלבי הכתיבה האחרונים של פסק דין זה, הייתי בימים כג-כה אלול, תשע"ח (3-5 בספטמבר 2018) בכנס צובה התשיעי, שהוקדש למשפט עברי ודיני קניין. במהלכו, ניתנו שתי הרצאות, שהתייחסו להיבטים שונים, השורים לפן המשפטי של תיק זה, והמרצים, ברוב טובם נתנו לי את דבריהם בכתב: פרופ' עמיחי רדזינר, "המבוכה הרוחנית: ההלכה בת זמננו ושאלת ההגנה על זכויות יוצרים"; ד"ר מרים מרקוביץ-ביטון, "מקוריות וכוונת היוצר בדיני זכויות יוצרים: הרהורים בעקבות הלכת אייזנמן נ' קימרון". לא עלה בידי להתעמק במאמרים חשובים אלה. לאחר קריאה כללית בהם, נחה דעתי כי לא היה בהם כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי, בטרם קריאתם. מי ייתן ויהיו עתותיי בידיי, ואז אוכל להעמיק בהם].
  29. הפסיקתא
  30. אני מחייב את הנתבעים 1-4, כולם יחד וכל אחד לחוד לשלם לתובע סך של 10,000 ₪, בגין הפגיעה במתן קרדיט הולם, במסגרת זכותו המוסרית בספר מקראות גדולות הכתר, כפי שהופרה בספר שחובר על ידי הנתבעים 1-2 ויצא לאור על ידי הנתבעים 3-4.
  31. בנוסף לכך, אני מחייב את הנתבעים 1-3, כולם יחד וכל אחד לחוד לשלם לתובע סך של
    2,500 ₪, בגין הפגיעה במתן קרדיט הולם, במסגרת זכותו המוסרית בספר מקראות גדולות הכתר, כפי שהופרה באתר שחובר על ידי הנתבעים 1-2 והמופעל על ידי נתבעת 3.
  32. כל יתר עילות התביעה והסעדים המבוקשים על ידי התובע, כנגד הנתבעים – נדחים.
  33. כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו ובשכר טרחת עורך דינו.
  34. לאחר החיתום
  35. מאחר ואנו ערב ראש השנה, ויום הכיפורים, יום התשובה, קרוב הוא, אני מציע כי הצדדים יגיעו להסכמה מעשית זו, ללא תלות בתוצאות המשפט: במסגרת ימי העיון בתנ"ך של המכללה ו/או בקונגרס העולמי למדעי היהדות, יוקדש מושב אחד לרמב"ן, התוספות, מהדורת הכתר והספר. ותחת מטריה אקדמית זו יישאו דברים הן התובע, והן הנתבעים ובנוסף עליהם, מי שעומד "ראשונה במלכות" בתחומים אלה, והכל באווירת פיוס, וזאת למען זכרו של הרמב"ן והשבת השלום והרעות בין לומדיו וחוקריו. מי ייתן, וכך יהיה.
  36. המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים ולבאי כוחם.

ניתן היום, כ"ז אלול תשע"ח, 07 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.

55503-09-14: כהן נ' עופר ואח'המחוזי ירושלים
החלטות נוספות בתיק
תאריך כותרת שופט צפייה
03/12/2014 החלטה שניתנה ע"י משה דרורי משה דרורי צפייה
01/02/2015 החלטה על הודעה ובקשה דחופה מטעם המבקש משה דרורי צפייה
27/09/2016 הוראה לתובע 1 להגיש הודעה משה דרורי צפייה
07/10/2016 הוראה לנתבע 1 להגיש תגובה משה דרורי צפייה
10/11/2016 החלטה שניתנה ע"י משה דרורי משה דרורי צפייה
11/11/2016 החלטה על תגובה ל"בקשה להתיר הגשת מוצג מטעם הנתבעים" משה דרורי צפייה
07/09/2018 פסק דין שניתנה ע"י משה דרורי משה דרורי צפייה
07/09/2018 פסק דין שניתנה ע"י משה דרורי משה דרורי צפייה
12/09/2018 הוראה לתובע 1 להגיש חתימה של עמנואל כהן משה דרורי צפייה
צדדים בהליך
תפקיד שם בא כוח
תובע 1 מנחם כהן נרדה בן צבי, ברק לוכטנשטיין, לנה מור
נתבע 1 יוסף עופר תמיר אפורי
נתבע 2 יהונתן יעקבס תמיר אפורי
נתבע 3 המכללה האקדמית הרצוג תמיר אפורי
נתבע 4 האיגוד העולמי למדעי היהדות תמיר אפורי