ניתנה ביום 18 ינואר 2015

השופט אילן איטח

1. לפני בקשת המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת רחל בר"ג-הירשברג ונציגי הציבור מר נוריאל ממליה וגב' תמר סליימן; ב"ל 44372-09-11) מיום 30.7.14. בפסק הדין נקבע כי על המוסד להחזיר למשיבה (להלן - החברה) דמי ביטוח ששילמה בעד עובדיה בשנים 2003-2006 בגין מימוש מניות שמקורן בהקצאה על פי מסלול ההקצאה שנקבע בסעיף 102 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961 (להלן - הפקודה), כנוסחו עובר לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 132), התשס"ב - 2002 (להלן – תיקון 132).

רקע לבקשה:

1. במהלך השנים 2001-2002 הנפיקה החברה לעובדיה מניות על פי מסלול ההקצאה שנקבע בסעיף 102 לפקודה, כנוסחו עובר לתיקון 132. העובדים מימשו את האופציות במהלך השנים 2003-2006. מסכומי המימוש ניכתה החברה מס הכנסה במקור וגם שילמה דמי ביטוח לאומי.
2. בחלוף שלוש שנים לאחר מימוש האופציות על ידי העובדים, בחודש נובמבר 2009, פנתה החברה למוסד בבקשה "להחזר תשלומי ביטוח לאומי בגין הכנסה הונית". זאת באשר הכנסה הונית אינה מחייבת תשלום דמי ביטוח, שכן סעיף 344(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], התשנ"ה - 1995 קובע שלגבי "עובד" דמי ביטוח משולמים על הכנסה מהמקורות שבסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה בלבד, כלומר מהכנסה פירותית. ביסוד פניית החברה עמדה הכרעת בית המשפט העליון בעניין לפיד וכץ^[1], מיום 31.12.08, לפיה הכנסה המתקבלת בידי עובד ממכירת מניות שמקורן באופציות, אשר הוקצו בהתאם למסלול שהיה קבוע בסעיף 102 לפקודה, כנוסחו עובר לתיקון 132, מהווה הכנסה הונית. ביום 19.6.2011, דחה המוסד את הבקשה מן הטעם שאין להחיל לאחור את פסיקת בית המשפט העליון כאמור.
3. כנגד החלטת המוסד הגישה החברה תביעה לבית הדין האזורי. בבית הדין לא היתה מחלוקת כי לאור הפסיקה בעניין לפיד וכץ סיווגה הנכון של הכנסה ממכירת מניות כאמור הוא של "רווח הון" בגינו אין לשלם דמי ביטוח. המחלוקת סבה על שאלת התחולה לאחור של אותה הלכה ועל משמעות הדבר מבחינת השבת דמי ביטוח ששולמו ביתר. בית הדין האזורי קבע כי הפסיקה בעניין לפיד וכץ אינה "הלכה חדשה" ולכן יש להחילה גם רטרוספקטיבית. לאור האמור קבע בית הדין כי החברה זכאית להשבת דמי הביטוח ששילמה בעד עובדיה בשנים 2003-2006 בגין מימוש מניות כאמור. יחד עם זאת, הורה בית הדין האזורי כי מסכום ההשבה יש להפחית גמלאות נגזרות שכר ששולמו לעובדים על בסיס ההנחה כי ההכנסה ממכירת המניות היא הכנסה "פירותית" עליה יש לשלם דמי ביטוח כשכר עבודה.

הבקשה וטענות הצדדים:

1. המוסד הגיש ערעור על פסק הדין, ובהמשך הגיש את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו. המוסד טוען כי פסק הדין אינו בר ביצוע הן בהעדר בסיס משפטי להפחתת גמלאות יתר ששולמו לעובדים מהחזר דמי הביטוח אשר נקבע שהחברה זכאית לקבלם; הן בשל חוסר הבהירות בפסק הדין שכן לא ניתן לקבוע מה הן הגמלאות היתר שעל המוסד לקזז – האם כאלה ששולמו עד לקיזוז או גם כאלה שהמוסד עתיד לשלם; והן העדר מנגנון מתאים אצל המוסד לביצוע הקיזוז או הפחתה. עוד טוען המוסד כי בית הדין האזורי שגה בדרך בה איזן את השיקולים השונים בבואו להכריע אם להחיל ההלכה באופן הצופה פני עתיד בלבד, או להחילה גם על העבר, ובין היתר את המיוחד לתחום הביטחון הסוציאלי מכוח חוק הביטוח הלאומי שמושתת על מערכת של זכויות מצד אחד וחובות מצד שני, שחלוקת הגמלאות למי שזכאי להן לפי החוק תלויה בגביית כספים, ונגזרת מההכנסות אשר שימשו את הבסיס לתשלום דמי ביטוח. עוד טוען המוסד כי גם סכום החזר דמי הביטוח - אף ללא ניכוי או הפחתת גמלאות - לא נקבע בפסק הדין, אלא מדובר בסעד כספי שלצורך קביעתו על המוסד לקבל מהחברה מידע ופירוט של סכומי ההקצאה לעומת הכנסות העובדים משכר העבודה. לטענת המוסד, משעה שהחברה דיווחה על כלל ההכנסות של העובדים מבלי להבחין בין מקורות ההכנסה, אין ברשותו דרך לקבוע איזה חלק מן ההכנסות עליהן שולמו דמי ביטוח היו בבחינת הכנסות הוניות שלא חייבות בדמי ביטוח. זאת בשים לב שהמשיבה לא פעלה לתיקון שומות מס ההכנסה.
2. לעניין מאזן הנוחות נטען כי הנזק הצפוי למוסד אם לא יעוכב הביצוע ולאחר מכן יתקבל הערעור, הוא גדול מן הנזק שעלול להיגרם לחברה אם יעוכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. זאת, מאחר שביצוע ההחזר דורש השקעת זמן ומשאבים רבים, בין היתר לצורך הקמת מנגנונים או מערכות חישוב שאינם קיימים כעת. בנוסף, מדובר בהעברת סכומי כסף ניכרים יחסית שהחברה תהיה חייבת להחזירם אם יתקבל הערעור. עוד צויין כי יש להתחשב בכך שמדובר בהחזר דמי ביטוח שכבר שולמו על ידי החברה בשנות המס 2003-2006 והיוו חלק מההוצאות המוכרות של החברה בעד אותן שנות מס, שעה שפניית החברה אל המוסד בבקשה להחזר נעשתה בשיהוי רב, עליו התייחס גם בית הדין קמא. בנסיבות אלה, כך לטענת המוסד, יש הצדקה להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערער.
3. החברה מתנגדת לבקשה וטוענת כי הכלל הוא שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין, בפרט כאשר מדובר בפסק דין כספי. לטענתה, לא מתקיימות במקרה זה נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק הדין, הן לעניין סיכויי הערעור והן לעניין מאזן הנוחות. לטענת החברה מדובר בפסק דין מנומק ומפורט כראוי, מגובה ב"הלכות פסוקות", כך שסיכויי הערעור להתקבל קלוש ביותר. אשר למאזן הנוחות נטען כי מדובר בחברה ציבורית גדולה וותיקה, שמעמדה הכלכלי איתן, ולכן לא קיים חשש באשר ליכולתה להחזיר למוסד דמי ביטוח, אם יתקבל ערעורו.

דיון והכרעה:

1. נקודת המוצא הינה כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות הנוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל^[2].
2. לאחר שנתתי דעתי למכלול נסיבות המקרה, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין להתקבל.

בחינת הודעת הערעור ופסק דינו של בית הדין האזורי מעלה כי למוסד טענות הראויות לבירור בערעור, ולא ניתן לקבוע בשלב זה כי סיכויי הערעור משוללי יסוד. זאת ועוד, הגם שביצוע פסק הדין הוא כספי במהותו, הרי שלכאורה ולפי הנטען היכולת לבצעו כרוכה בהקצאת משאבים שהם מעבר לעצם תשלום הסכום הכספי. כאשר לא מן הנמנע, שאפילו ידחה ערעורו של המוסד בשאלה העקרונית יהיה צורך להדרש לשאלת היקף "הקיזוז". בנסיבות אלה ובהינתן כי הדיון בערעור קבוע למועד קרוב יחסית קרוב (26.5.15) יש להיעתר לבקשה.

1. סוף דבר - הבקשה מתקבלת . בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ז טבת תשע"ה (18 ינואר 2015) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ע"א 6159/05 פקיד שומה תל-אביב 3 נ' יחזקאל לפיד, פ"ד סג 235 (31.12.2008). ↑

2. ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ – מוחמט סווחטורק, (14.6.12); ע"ע (ארצי) 44633-10-12 דימיטרי סביניך – צוות 3 בע"מ, (8.4.13). ↑