רקע ועובדות:

התביעה היא לתשלום סכום של 8530 ₪, ועניינה השבת הסכום ששילמה התובעת בגין קורס ליצנות רפואית בסך של 5530 ₪, וכן פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 3000 ₪.

ביום 15.3.12 התובעת התקשרה עם נתבעת 1 בהסכם ללימודי ליצנות רפואית בקורס שכבר החל ביום 28.2.12, כאשר על פי טופס ההרשמה סוכם כי השלמת שלושת השיעורים שהתקיימו עובר לרישום, תהיה בקורס הבא.

במועד הרישום חתמה התובעת על הוראת קבע באמצעות כרטיס האשראי שבבעלותה לתשלום עלות הקורס בסך של 5225 ₪. לפי נספח 2 לכתב ההגנה התשלום אמור היה להתבצע בשלושה תשלומים בסך של 1741 ₪. הוראת הקבע לא כובדה, אך התובעת שילמה את מלוא עלות הקורס בשלושה תשלומים, בתאריכים 2.5.12, 17.5.12 ו- 11.6.12. בגין התשלום הראשון הוצאה קבלה על ידי הנתבעת 3.

התובעת לא השתתפה בשיעור כלשהו בקורס ליצנות רפואית או בקורס אחר, וגם עובדה זו מוסכמת על הצדדים.

בשנת 2013 קיבלה התובעת מכתבי התראה בטרם נקיטת הליכים, שהוצאו על ידי עורך דין מטעם הנתבעת 1 בטענה שלא שילמה עבור הקורס. במכתב הראשון נדרשה התובעת לשלם 9945 ₪ (כולל הוצאות טיפול בסך של 2410 ₪). במכתב השני נדרשה לשלם סכום של 6296 ₪, יצוין כי בין לבין התובעת הגישה תלונה במשטרה, וכן שכרה עורכת דין לצורך מתן מענה למכתבי ההתראה. לפניות התובעת באמצעות באת כוחה, להשבת הסכום ששילמה עבור הקורס, לא התקבלה כל תשובה.

טענות הצדדים:

טענות התובעת:

הנתבע 2 הוא הבעלים של הנתבעת 1, ודירקטור בחברה, ובעדותו אישר כי ניהל בפועל את החברה. הנתבעת 3 היא בעלת מניות בנתבעת 1 ודירקטור בנתבעת 1. הנתבע 2 מחזיק בכל המניות של נתבעת 3 והדירקטור היחידי של החברה. התובעת ציינה חברות נוספות שבשליטתו של הנתבע 2, אשר פרטיהן נזכרו במסמכיי העסקה דנן.

הקורס אליו נרשמה התובעת כולל 16 מפגשים, אחת לשבוע, כל מפגש למשך 3 שעות, זאת על פני תקופה של ארבע חודשים. אין חולק כי התובעת לא למדה ולו יום אחד בבית הספר של הנתבעים, ולפיכך עסקינן בכישלון תמורה מלא, ועל הנתבעים להשיב לה את מלוא התשלום.

התובעת הגיע למשרדי נתבעת 1 במועד שבו נקבע כי תתחיל את הלימודים בקורס, אולם עם הגעתה למקום נמסר לה שהשיעור בוטל.

לאור הנסיבות האמורות, ומשלא נכחה בארבעת השיעורים הראשונים בקורס, התובעת התעניינה באפשרות להשתלב בקורס חדש לכשיפתח. נציגת נתבעת 1 בדקה בו במקום את בקשתה, והודיעה לה כי כיון שעל פי הרישומים לא השתתפה בשיעור כלשהו, ניתן לאשר את בקשתה, וכי יעדכנו אותה על המועד בו יפתח הקורס הבא. התובעת המתינה להודעה בדבר המועד בו עתיד להיפתח הקורס החלופי, אך לא קיבלה כל הודעה.

בנסיבות אלה, התובעת הגיעה בשני מועדים שונים אל משרדי נתבעת 1, אולם להפתעתה גילתה כי המקום סגור. בהמשך ניסתה ליצור קשר טלפוני, אך ניסיונותיה לא צלחו.

כעבור למעלה משנה, קיבלה התובעת שני מכתבי התראה בטענה שלא שילמה עבור הקורס. בעקבות רצף האירועים התמוהים, התובעת הגישה תלונה במשטרה בגין מרמה. כן פנתה לעורכת דין, אשר השיבה למכתבי ההתראה, ואף דרשה לקבל החזר של הכספים ששולמו בגין הקורס, אולם מכתבים אלה לא נענו.

בנסיבות העניין מן הדין והצדק להשית על נתבע 2 אחריות לחיובי הנתבעות כלפי התובעת ולמנוע את הסתתרותו מאחורי מסכי ההתאגדות.

טענות הנתבעים:

על פי המסמכים ניתן לראות כי הקורס החל ביום 28.02.12, והתובעת נרשמה לקורס ביום 15.03.12, כלומר התובעת נרשמה לקורס שכבר החל.

יש לדחות על הסף את טענה התובעת בנוגע למחויבות השלמת 3 השיעורים הראשונים, שכן היא נטענה רק בישיבת ההוכחות (ומהווה הרחבת חזית).

התובעת לא שילמה בעד הקורס כפי שהתחייבה, ובכך הפרה את ההסכם מול נתבעת 1. בעקבות הפרת ההסכם על ידי התובעת, הועבר הטיפול בחוב לחברה חיצונית (נתבעת 3), רק לאחר מכן שילמה התובעת את חובה ב- 3 תשלומים בתאריכים: 11.06.2012, 17.05.12, 02.05.2012.

מהאמור בסעיפים 10-12 לתצהיר התובעת, עולה כי התובעת הגיעה לקורס רק לאחר שביצעה את התשלום האחרון עבור הקורס, קרי לאחר 11.06.2012.

נתבעת 1 לא התחייבה כי התובעת תקבל קורס חלופי, בגין התשלומים אותם שילמה לחברת הגביה. התובעת לא הציגה ראיה כלשהי שאכן היא זכאית לקורס חלופי, בנסיבות בהן לא השתתפה בקורס אליו נרשמה, ללא כל סיבה.

מכרטסת הנהלת החשבונות ומעדותו של איציק הליצן עולה כי אכן נפתח קורס נוסף של ליצנות רפואית. איציק הליצן העביר קורס עד ליום 31.10.2012, ומכאן שגם הקורס הבא התקיים.

אף אם תתקבל טענה של התובעת כי מתוך מחווה של רצון טוב הסכימה נציגת נתבעת 1 לאפשר לתובעת להצטרף לקורס חלופי, הרי שהתובעת לא יצרה כל קשר עם נתבעת 1 והודתה כי בהיותה עסוקה בעבודתה, הזניחה את העניין.

התובעת לא העלתה כל טענה מדוע החליטה לתבוע את נתבעת 3. פעולת הגביה נעשתה כדין, וכחלק מתפקידה של נתבעת 3 כחברת גבייה. ההתקשרות נעשתה מול נתבעת 1, ועל כן היא הכתובת היחידה לתביעה.

נתבע 2 איננו מכיר את התובעת, וכל ההתנהלות בעסקה בוצעה על ידי נתבעת 1 אשר מהווה אישיות משפטית נפרדת. התובעת לא עמדה בתנאים שנקבעו בחוק לצורך הרמת מסך.

דיון והכרעה:

האם נכרת הסכם בעלפה לפיו התובעת תלמד בקורס הבא שייפתח על ידי הנתבעת 1

חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת (סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973). כאשר עסקינן בהסכם בעל פה, נטל ההוכחה רובץ על הטוען לקיומו של החוזה, והמבקש להוכיח את תנאיו. (ת"א (מחוזי –חי') 642-08 חברת התכוף בע"מ נ' פנחס פיגומים ובניה (1988) בע"מ).

התובעת טענה כי בפעם הראשונה שהגיעה ללמודים, התברר כי השיעור לא יתקיים.

מערכת הלימודים של הקורס צורפה כנספח 6 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע 2, וממנה עולה כי השיעור שאמור היה להתקיים ביום 27.3.12, לא התקיים.

התובעת העידה כי נציגה מטעם הנתבעת 1 אישרה בו במקום את השתלבותה בקורס הבא לליצנות רפואית, זאת בשל העובדה שהתובעת החסירה את ארבעת השיעורים הראשונים. גרסה זו משתלבת עם מערכת השיעורים. היינו, התובעת נרשמה לקורס לאחר שהתקיימו כבר שלושה שיעורים. התובעת לא התייצבה לשיעור הבא שהתקיים ביום 20.3.12, ולפיכך ביום 27.3.12, בעת שהתייצבה, החסירה כבר ארבע שיעורים.

לכתב התביעה צורף נספח ג' שכותרתו "טופס הרשמה ללימודים בתגליות בית הספר לאומנויות הקולנוע והבמה". על המסמך הוספה בכתב יד ההערה הבאה: " ליצנות רפואית, קורס שהחל ב- 28.02 השלמת 3 שיעורים בקורס אחרי". ברי, אם כן, כי התובעת נרשמה לקורס שכבר החל, ולכן הייתה זכאית לשיעורי השלמה בקורס העתידי שייפתח על ידי הנתבעת 1.

לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים כי המחויבות למתן שיעורי השלמה כאמור, היא בגדר הרחבת חזית. עסקינן במסמך שהונפק על ידי הנתבעת 1 עצמה, אשר צורף לכתב התביעה, לכתב ההגנה וכן לתצהירי עדות ראשית מטעם שני הצדדים. לא ברור כיצד הנתבעים מבקשים להתכחש לאמור במסמך שהונפק על ידם, וצורף לכתבי בית דין מטעמם. בנוסף, יש להפנות לאמור בסעיף 6 לתצהיר עדות ראשית של התובעת, בו נאמר:" הסכמתי לעצתו של נציג הנתבעת להשתלב בקורס שחל ושלאחר סיומו אקבל שיעורי השלמה, שלושה, ובכך אסיים את הקורס במתכונת הרגילה המוצעת לקהל הרחב".

הטענה שהוצע לתובעת להשתלב בקורס הבא שייפתח משתלבת עם העובדה שמלכתחילה נרשמה לקורס שכבר החל ולכן לא השתתפה בשלושה שיעורים, לשיעור הרביעי התובעת לא התייצבה, ולכן כשהתייצבה לשיעור החמישי (שלא התקיים), הוסכם על הצדדים שבנסיבות בהן התובעת לא השתתפה ברבע מהקורס, נכון יהיה להתחיל את הלימודים בקורס הבא שייפתח.

זאת ועוד, התובעת מסרה את פרטי כרטיס האשראי שלה במועד הרישום, אך החיוב לא כובד.

לאחר שהתובעת נדרשה על ידי מנהלת החשבונות, גב' חדווה סער, לשלם את שכר הלימוד, שילמה במזומן את שכר הלימוד, בחודשים מאי –יוני 2012. עובדה זו תומכת בגרסת התובעת כי המתינה לפתיחתו של קורס חלופי, ולכן שילמה את מלוא שכר הלימוד. לא נטען ולא הוכח כי במועד התשלום, התובעת ביקשה לשלם אך דמי ביטול, עקב אי השתתפותה, ולו בשיעור אחד, בקורס אליו נרשמה.

הנתבעים נשענו על האמור בסעיף 12 לתצהיר התובעת, וטענו כי עולה ממנו שהתובעת הגיעה ללימודים רק ביוני 2012, היינו לאחר ששילמה את מלוא שכר הלימוד. לטעמי, אין היגיון בטענה זו לפיה התובעת החלה להשתתף בקורס באמצע חודש יוני 2012, כאשר הקורס הסתיים ביום 8.7.12. מהסכם ההתקשרות עולה בבירור כי התובעת לא הסכימה להשתתף בקורס, אך כנגד התחייבות לקבלת שיעורי השלמה, אשר יאפשרו לה לקבל תעודת גמר. למעשה, אין בפי הנתבעים גרסה לפיה התובעת השתתפה בשיעור כלשהו בקורס האמור, ולפיכך לא ניתן לקבל טענתם זו.

התובעת מצידה הסבירה כי התייצבה לשיעור הראשון עוד בטרם ביצעה את התשלומים במזומן, אך השיעור לא התקיים. בעת הרישום מסרה את פרטי כרטיס האשראי שלה, אך רק בדיעבד נמסר לה כי הייתה בעיה עם החיוב. בהקשר זה, אפנה לנספח 4 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע 2, לפיו החיוב הראשון של כרטיס האשראי בוצע ביום 12.4.12, ולא כובד. נתון זה משתלב היטב עם גרסת התובעת.

על כך יש להוסיף את הימנעות הנתבעים מזימונה לעדות של חדווה סער, מנהלת החשבונות שהייתה בקשר עם התובעת. עדה זו הייתה יכולה לשפוך אור על השיחות שנוהלו עם התובעת בנוגע לתשלום עבור הקורס, ולפרט אם התובעת הייתה רשומה לקורס חלופי שאמור היה להיפתח, ואם אותו קורס נפתח לבסוף. אי זימונה של העדה, נזקף לחובת הנתבעים, ומחזק את עדות התובעת.

התובעת פירטה היטב את הנסיבות שבגינן הובטח לה כי יתאפשר לה להשתתף בקורס חלופי, עדותה עשתה רושם מהימן, והשתלבה עם נתונים אובייקטיבים שפורטו לעיל.

כאמור, התובעת שילמה את שכר הלימוד לקראת מועד סיום הקורס אליו נרשמה. האדם הסביר לא היה משלם בעבור שירות שלא קיבל ולא יקבל, בלא להעלות מחאה. לכן, מהתנהגות התובעת ניתן להסיק כי אכן התקיים חוזה בעל פה בדבר השתתפותה בקורס חלופי לליצנות רפואית.

האם התקיים הקורס לליצנות רפואית שהובטח לתובעת:

הגעתי לכלל מסקנה כי הקורס לליצנות רפואית שהובטח לתובעת לא התקיים.

תחילה אציין כי הטענה בדבר פתיחת קורס נוסף היא בגדר הרחבת חזית, משלא נטענה בכתבי הטענות של הנתבעים או בתצהיר עדות ראשית מטעמם.

לגופו של ענין, לא הייתה לנתבעים כל גרסה שהיא מתי החל הקורס ומתי הסתיים. הנתבעים אף לא צירפו את מערכת הלימוד, תוך פירוט התאריכים בהם התקיימו השיעורים, כפי שעשו בהתייחס לקורס שהחל בפברואר 2012.

הנתבעים ביקשו כי בית המשפט יסיק כי התקיים קורס נוסף, אך מכרטסת הנהלת החשבונות המתעדת את התשלומים לאיציק הליצן. עיינתי בכרטסת, ומצאתי כי לא עולה ממנה כי התקיים קורס נוסף לאחר הקורס שנפתח בפברואר 2012.

מהכרטסת עולה כי איציק הליצן קיבל תשלום חודשי בסכום של 2000 ₪,לערך. כך למשל, עבור פברואר 2012 שולם לו 1995 ₪, עבור מרץ 2012 -1959 ₪, עבור אפריל 2012 – 1970 ₪, עבור מאי 2012 (4 מפגשים)- 2005 ₪, יוני 2012 (4 מפגשים) -2019 ₪. העובדה שבחודש אוגוסט 2012 שולם תשלום של 409 ₪ ובחודש אוקטובר 2012 שולם סכום דומה, אינה מלמדת על פתיחת קורס חדש, אלא לכל היותר, על שתי פעילויות ספורדיות שנערכו בחודשים אלה.

כזכור, הקורס הוא לתקופה של 4 חודשים, במתכונת של שיעור שבועי, ולכן 4 מפגשים משמעם הנחיית קורס אחד בלבד. מהכרטסת עולה כי אמנם התקיימו קורסים נוספים בהנחיית איציק הליצן, אך אלו התקיימו עוד בשנת 2011.

חובת השבה:

בסעיף 8 להסכם רישום ללימודים בבית הספר תגליות, שצורף כנספח 2 לכתב ההגנה, נאמר כי: "דחיית קורס או שינוי מועד הקורס לא יהוו עילה לביטול הרישום ו/או להחזרת דמי הרישום, אלא אם נדחה הקורס למועד לא ידוע או הוחלט לבטלו."

במקרה דנן חלה סיפא סעיף 8 להסכם, ומכוחו זכאית התובעת להשבת הסכום ששילמה.

בנוסף, הנני סבורה יש להשיב לתובעת את הסכום ששילמה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. משלא ניתנה כל תמורה בגין הכספים ששולמו עבור לימודים בקורס, זכאית התובעת להשבה.

ראה, רע"א 1481/15 ‏‏ שיטת בלסקי - המרכז הישראלי לאימון בע"מ נ' דורון בן שמעון.

ע"א 638/70‏ ‏איחוד בתי-ספר טכניקום - מדרשה טכנית, גימנסיה עיונית, נ' מיכאל אדלר, פ''ד כה(2) 679

יוטעם כי הנתבעת לא טענה כי נגרם לה נזק כלשהו. והדברים ברורים: התובעת נרשמה לקורס שכבר החל, כך שטרם פתיחת הקורס לא נשמר עבורה מקום, והשתתפותה בקורס לא הובאה בחשבון בעת שהוחלט על פתיחת הקורס.

אני סבורה כי חובת ההשבה גם על הנתבעת 3. הנתבעת 1 טענה כי העסיקה את נתבעת 3 כחברת גבייה חיצונית, אך דין טענה זו (שלא הוכחה כשלעצמה) ,להידחות. נתבעת 3 אינה בגדר חברה חיצונית, אלא היא חברת ניהול ואחזקות, שבבעלותה כל המניות של הנתבעת 1, והיא אף דירקטורית בחברה.

לא למותר לציין כי הקבלה בגין אחד התשלומים שביצעה התובעת הוצאה על ידי הנתבעת 3.

נתבע 2 נשאל והשיב כדלקמן:

"ש. מה הקשר שלך לחברת OMC הנתבעת 3?

ת. כן, אני הבעלים היחיד.

ש. מלבד עניין גביית החובות, מה עוד עושה הנתבעת 3, איזה עוד תחומי עיסוק?

ת. זאת חברת ניהול ואחזקות, היא עוסקת בניהול של חברות אחרות, ובאחזקה של נכסים.

ש. גם של הנתבעת 1?

ת. כן."

בנוסף, הנני סבורה כי יש לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי התובעת בגין עגמת נפש, נוכח מכתבי ההתראה שנשלחו אליה בשנת 2013, על ידי עו"ד מטעם הנתבעת. התובעת שילמה את מלוא התשלומים עבור קורס ליצנות רפואית. את התמורה לא זכתה לקבל, אך מכתבי התראה דווקא "זכתה" לקבל. במכתב ההתראה הראשון נדרשה לשלם סכום מופרז של 9449 ₪, כשבסיומו הותרה בה שאם לא תסדיר את החוב בתוך 7 ימים, יינקטו כנגדה הליכי הוצאה לפועל, ללא הליך קודם בבית המשפט.

הנתבעת 1 טענה כי מנהלת החשבונות נטלה את הכספים לעצמה, אך לא זימנה לעדות את מנהלת החשבונות, ולא המציאה כל אסמכתא על מנת להוכיח טענה חמורה זו.

יודגש כי על פי מכתבי ההתראה נדרשת התובעת לשלם את מלוא עלות הקורס, לרבות בגין התשלום שבגינו הוצאה קבלה על ידי נתבעת 3. אפנה גם לדבריו של איציק עוזרי (איציק הליצן), אשר העיד כי " בערך שנתיים אחרי שסיימתי את הקורס, התקשרו אלי תלמידים שלי ששאלו אותי.. הם טענו שפנו אליהם מ"תגליות" שהם צריכים לשלם על הקורסים, ואמרו להם שהם לא שילמו למרות ששילמו."

בכדי להרים את מסך ההתאגדות היוצר את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, צריך שיתקיימו תנאי סעיף 6(א) לחוק החברות,תשנ"ט-1999.

אין אני סבורה כי נכון בנסיבות האירוע דנן להרים את מסך ההתאגדות של החברה, הגם שהוכח כי הנתבע 2 היה הבעלים של חברות שונות הקשורות זו בזו, באופן שלא הובהר דיו, ואף לא ברור אם ועד כמה הינן סולבנטיות.

בה בעת, אני סבורה כי נתבע 2 נושא באחריות לפעולות גבייה שננקטו שלא כדין ובחוסר תום לב כנגד התובעת, ובנסיבות אלה לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות לזכותו.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:

1. אני מחייבת את נתבעות 1 ו -3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 5530 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה, 7.10.14.

2. אני מחייבת את נתבעת 1 לשלם לתובעת בגין עגמת נפש סך של 2000 ₪.

3. אני מחייבת את נתבעות 1 ו-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות בסכום של 1500 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ז, 30 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.