בבקשה להארכת פסילה לפי סעיפים 46 ו- 50 ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א – 1961

כנגד המשיב הוגש כתב אישום חמור של הפקרה לאחר פגיעה- לפי סעיף 64א(ב) ביחד עם סעיף 40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א- 1961.

על פי האמור בכתב אישום, ביום - 26.08.14, בשעה 00:14 או בסמוך לכך, נהג המשיב באופנוע "ימאהה טימקס" מספר 11.177.12, בדרך נגבה מכיוון מערב למזרח, ברמת גן, כשהוא מרכיב על האופנוע את חברו ניר כוכבי, באותה עת רכב, ארי קושמירק, על אופניים חשמליים, בדרך נגבה מכיוון מערב למזרח.

בצומת הרחובות דרך נגבה- רחוב החיל, אירעה תאונה בין האופנוע לאופניים החשמליים, כתוצאה ממנה הועפו על הכביש, הנוסע המורכב ניר, ורוכב האופניים ארי.

כתוצאה מהתאונה נחבלו הנוסע ניר, ורוכב האופניים ארי, כדלקמן:

ניר: שפשוף בגב כף יד ימין, פגיעה בשורש גב כף ימין ושמאל, ובכף רגל ימין .

ארי: שבר באגן, חבלה בראש, המטומות ונפיחות בראש, חבלה ברגל שמאל, שפשופים בגב, בכפות ידיו, ובברך שמאל.

חרף התאונה, המשיך המשיב בנסיעתו, לא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, ולא הזעיק עזרה.

במעשים האמורים לעיל הפקיר הנאשם את חברו ניר ואת רוכב האופניים ארי, שרועים על הכביש, פצועים ומדממים, וחשופים לסכנת פגיעה נוספת מכלי רכב חולפים.

בחקירתו הראשונה, הכחיש המשיב את מערבותו בתאונה, טען שלא הוא נהג באופנוע, ושאינו יודע, מי נהג באופנוע במועד התאונה.

את מפתחות האופנוע הוא נוהג להשאיר בתוך תא הכפפות, כדי שחבריו יוכלו לקחת את האופנוע ולרכב עליו, המשיב סירב למסור את שמות החברים שנהגו להשתמש באופנוע.

המשיב אישר כי היה בסמוך לאירוע בשעה 00:00 לערך ביחד עם ניר (הנוסע המורכב) באולם אירועים בפ"ת ואז נפרדו ועזבו לביתם במוניות נפרדות.

המשיב טען כי החבלות שעל גופו, הן כתוצאה מכך, ששיחק כדורגל עם עצמו, והפציעה ביד נגרמה בכלל, ביום האירוע במהלך שיפוצים שביצע.

בחקירה נוספת ,לא ענה המשיב על שאלות החוקר, ובחר לשמור על זכות השתיקה .

למשיב חמש הרשעות קודמות בעבירות אלימות ורכוש, האחרונה מינואר 2012, בגינן נגזרו על המשיב 12 חודשי מאסר בפועל.

בגין האירוע נשוא הדיון כאן, ב-26.8.14 פסל קצין משטרה מתוקף סמכותו לפי סעיף 47(ה)(2) לפקודת התעבורה את רישיונו של המשיב ל- 60 יום.

לא למיותר לציין, כי אין לבית המשפט, בשלב זה, כלים להעריך עד תום את משקלן של הראיות והוא אינו צריך לעסוק עתה, בשאלת משקלן של ראיות התביעה, בניתוח הממצאים והשוואת העדויות, אשר אמורות להתברר במסגרת התיק העיקרי.

כבר נקבע בבש"פ 8450/02 זינגר יהודה, עו"ד נ' מדינת ישראל, כי:

"... ברי, כי נכון לעת זו, ובטרם הוחל המשפט, כל שיש בידי בית המשפט הוא חומר ראיות לכאורי של התביעה שטרם נחשף למבחן החקירה הנגדית וטרם עבר את כור ההיתוך של בחינה וניתוח הערכאה הדיונית. אולם הראיות במתכונת ההיולית הזו הן התשתית הראייתית הנבחנת נכון לשלב זה".

מונחת עתה בפני ביהמ"ש, בקשת התביעה לפסול את רישיונו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו, ואף מעבר ל- 6 חודשים המנויים בסעיפים 47 (ט) ו50 ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א – 1961.

בחנתי ראיות התביעה בתיק פל"א ,379471/14, ענף תנועה תל אביב . מחומר החקירה עולה כי נגד המשיב קיימות ראיות לכאורה, לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, בין היתר:

1. חזקת הבעלות, המשיב הינו הבעלים הרשום של האופנוע.
2. דו"ח הבוחן וחוות דעת מומחה מז"פ מצביעים על כך, כי חלקי האופנוע שנמצאו בזירה מתאימים לאופנוע.
3. גרסת המשיב לחבלות שנמצאו בגופו, שהיא יותר מתמוהה, ומסקנת חוות הדעת של ד"ר ריקרדו נחמן, מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית, שם נבדקו פצעיו של המשיב, שם נאמר בזו הלשון: "הממצאים יכולים להתיישב עם גרסת המשטרה....ואינם מתיישבים עם גרסת המשיב".

כב' השופט גרונס בע"פ 12039/04 אורן אשר נ' מדינת ישראל.

" העבירה החמורה .... שעניינה בהפקרה לאחר פגיעה, קובעת עונש כבד של 9 שנות מאסר בצידה. בכך באה לידי ביטוי השקפת המחוקק אשר להתנהגות המצופה מנהג שפגע באחר, גם אם לא באשמתו וגם במקרים בהם אין בסיוע על ידי הנהג הפוגע כדי להקל על מצבו של הקורבן. עמדתו של המחוקק בהקשר זה הנה ברורה וחד משמעית. המבקש לנהוג בכביש נושא על כתפיו אחריות כבדה. במסגרת זו עליו לעשות כל שביכולתו לשמור על בטיחותם ושלמות גופם של האחרים העושים שימוש בדרך, בין אם כנהגים ובין אם כהולכי רגל. האחריות המוטלת על הנהג אינה מתמצית אך בשמירה על כללי התנועה, אלא זו רחבה יותר וכוללת, בין היתר, הושטת יד למי שנפגע על ידו, גם במקרים בהם הפגיעה אינה כרוכה בביצוע עבירה על ידי הפוגע".

כב' השופטת פרוקצ'יה בע"פ 5000/08, סומך נ' מדינת ישראל .

"מטרתה המרכזית של הנורמה הקבוע בסעיף 64א לפקודת התעבורה היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה ע"י נהג שהיה מעורב בתאונה ונמצא במקום, ולהגן בכך על חייו ועל שלומו הגופני של הנפגע. בד בבד, היא נועדה גם למנוע מנהג מלמחוק מאחריות לתאונה ולהקל על רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה התאונה ומי האחראי לה."

כב' השופט חשין, ברע"פ 3626/01 שלומי וייצמן ושני אחרים נ' מדינת ישראל.

"העבירה של הפקרה אחרי פגיעה עבירה קשה ומכוערת היא. מעשהו של הנוהג הבורח פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימלית לקיומה של חברה תקינה; בריחתו של הנהג מן המקום היא מעשה אנטי-חברתי ואנטי-מוסרי מובהק, וראוי הוא כי ייענש בכל חומר הדין .

תאונה שנפגע בה אדם היא המאורע המחולל חובה להושיט עזרה. הנוהג ברכב מצוּוֶה במצוות עשה של הושטת עזרה, והפרתה של מצווה זו באה מיד בסמוך לאחר התאונה. סיוע להפרת המצווה – ככל שיש סיוע – מתגבש בה בעת עם הפרתה של המצווה..."

הלכה פסוקה של ביהמ"ש העליון (ראה ב"ש 513/88 מדינת ישראל נ' רז כי במקרים אשר רישיון הנהיגה נפסל על פי סעיף 47 לפקודת התעבורה, השאלה המרכזית העומדת היא האם נהיגתו של הנהג המעורב מסכנת את בטחון הציבור בדרכים.

על בדיקת התשובה ניתן ללמוד משני מקורות:

1. התנהגות הנהג במקרה הנדון אשר בגינו נפסל הרישיון.
2. הרשעותיו הקודמות של המשיב.

בב.ש. 337/79 טובול נגד מדינת ישראל פס"מ תש"מ I עמ' 521, פרט בית המשפט, מהם הכללים אשר ינחו את בית המשפט בבואו לדון בבקשה לביטול פסילה מנהלית כדברי ביהמ"ש:

1. " אין מתפקידו של בית המשפט הדן בבקשה, לבדוק את הראיות ולשקול לאיזה צד נוטה כביכול מאזן ההסתברויות לפי ראיות אלה.
2. שיקולי בית המשפט יהיו בין השאר, חומרת העבירה ואם מהווה נהיגתו של הנאשם סכנה לציבור. "

כאמור, בשל חומרת העבירות המיוחסות למשיב, ולאחר שראיתי כי בנסיבות מקרה זה יש ראיות טובות להביא להרשעתו של המשיב בדין, אני קובע כי קיימת סכנה ממשית מנהיגתו של המשיב, ואשר על כן אני רואה בארח נהיגתו ככזה המסכן את שלום הציבור ופוסל את המשיב מלנהוג עד לתום ההליכים נגדו.

לאור הלכת, אבו צעלוק נ' מדינת ישראל בש"פ 8514/05, אשר לפיה, ראוי כי משך הפסילה יהיה מדוד וקצוב בזמן.

אני קוצב את משך הפסילה למשך שישה חודשים. במידה והתביעה תבקש, היא תהא רשאית לאחר כשישה חודשים לחדש את הבקשה לפסילת רישיון נוספת במידה ויהיה טעם המצדיק זאת.

תחילת מניין משך הפסילה כאמור, של שישה חודשים, החל מהיום.

ניתנה היום, ט' כסלו תשע"ה, 01 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.