לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' נחלון), מיום 24.12.17, ב - ת"א 33683-10-14. בפסק הדין קיבל בית המשפט את תביעת המשיבים 1- 3 ופסק, כי המערערים אינם בעלי זכות להחזיק בנכס מושא התובענה, וניתן צו המורה על סילוק ידם מן הנכס ועליהם להשיבו למשיבים כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ. כן חויבו המערערים בהוצאות ובשכ"ט עו"ד.

ביום 2.7.18 קיימנו דיון בערעור והצענו למערערים לשוב בהם מהערעור, וב"כ המשיבים הודיע כי אם כך יהיה יוותרו המשיבים על פסיקת הוצאות לטובתם. ביום 5.7.18 הודיע ב"כ המערערים, עו"ד  נאיל ראשד, כי המערערים לא קיבלו את הצעתנו ומבקשים כי יינתן פסק דין על יסוד הטיעונים שבכתב ובעל-פה.

לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, על רקע כל החומר שלפנינו, הגענו למסקנה לדחות את הערעור על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. בית משפט קמא כתב פסק דין מפורט ומנומק, וקביעותיו העובדתיות  - המבוססות על מתן אמון בעדים מטעם המשיבים ודחיית גירסתם של המערערים (סעיף 45 לפסק הדין) - וקביעותיו המשפטיות, מקובלות עלינו במלואן.

הערעור נדחה. המערערים יישאו בשכר טרחת עו"ד של המשיבים 1- 3 בסך של 20,000 ש"ח.

המזכירות תעביר את הפיקדון שהפקידו המערערים בקופת בית המשפט למשיבים 1 - 3 באמצעות ב"כ.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ח, 08 יולי 2018, בהעדר הצדדים.