לפני בקשה למתן סעד זמני במסגרתו נתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה זמני האוסר על המשיב לעשות כל שימוש במכתב ההרשאה לצורך קבלת היתר בניה על המקרקעין הידועים כחלקה 63 בגוש 2997, לרבות המשך טיפול בבקשה להיתר בניה מס' 0210.02/1999 ותב"ע 11190 עד להכרעה בתובענה. בתובענה העיקרית עתרו המבקשים למתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיב לבצע כל עבודות בניה או כל פעולה הטעונה היתר בנייה וכן לא לעשות שימוש בהרשאה שניתנה לו מהמשיב 3 לשם טיפול בבקשה להיתר בנייה.

לטענת המבקשים, חרג המשיב מכתב ההרשאה, שניתן בשנת 2011, אף שהורשה רק לפתוח תיקי רישוי ולא לקדם היתר בנייה. המבקש 3 הגיש התנגדות לועדה המקומית שנדחתה מכיון שהוחלט שהבקשה להיתר תואמת תכנית, מקובלת תכנונית ואין מחלוקת שלמשיב תימוכין קנייניים להגישה. המבקשים טוענים כי ישנה מחלוקת קניינית. לטענתם הם בעלים במשותף במקרקעין והמשיב הינו מחזיק בחלק בלבד והבקשה שהגיש פוגעת בזכויות הקנייניות של המבקשים ובכללם באחוזי הבנייה.

בתגובת המשיב נטען כי המבקש 3 והמשיב הינם אחים, וסבם, מוסטפא מחמד עוויס נפטר שנת 1972. גם המבקשים 1-2 הם אחים של בנו של הסב עבדאלה מוחמד עוויס שנפטר בשנת 1969 (שני הסבים אף הם אחים).

המדובר במקרקעין בשטח של כשני דונם, שאינם מוסדרים ולא רשומים המזוהים בספרי מס רכוש תחת שם שני הסבים האחים מכוח הרישום הירדני.

לטענת המשיב, החל משנת 1997 התגורר המבקש 3 בדירה ללא היתר במקרקעין ובמסגרת הליכי היתר בנייה פתח המבקש 3 בקשת היתר בניה מס' 1999/210. במסגרת זו, טען המשיב כי המבקש 3 הוסיף את מספר הזיהוי שלו ליד שמות שני הסבים, בשל דמיון שמו לשם סבו, וחתם על הצהרת בעלות עם עבדאללה עוויס שנפטר בשנת 1969 על פי רכישה משנת 1983, דהינו כשהיה המבקש 3 בן 14.

עוד נטען, כי הבעלות והחזקה בחלקה 63 התחלקה בין יורשי עבדאללה עוויס בחלק הצפוני (שמיוצגים על ידי המבקשים 1 ו-2) לבין יורשי מסטפה עוויס כך שהמצב המוסכם, וכפי שעולה מתצהיר המבקש 3, כי המשיב 1 בחלק הדרום מערבי והמבקש 3 בחלק הדרום מזרחי.

בשנת 2005 החליטו הצדדים לנקוט בהליך תכנוני שיפריד את מגרשיהם ויגדיל את אחוזי הבנייה של כל מבנה. לטענת המשיב 3, היות וכבר קיים היה היתר בנייה על שמו ובהתאם לסעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבנייה די לבעל עניין בקרקע להגיש תכנית לשינוי תב"ע, בחרו בו כלל בעלי העניין לנקוט בהליך התכנוני.

בשנת 2009 אושרה תב"ע 11190 וכללה חלוקת הקרקע לשלושה מתחמים תוך סימון שלושה בניינים וקווי בניין ובמסגרתה אושר נספח הבינוי שפירט ביחס לכל בניין שטח והיקף בנייה. לטענת המשיב, מכיון שהתב"ע המאושרת כללה שלושה קווי בניין נפרדים, וכל צד התכוון לפעול בנפרד ממשנהו ועל מנת שיוכל כל צד לנקוט בהליכי הוצאת היתר עבור מבנהו ולא שיוגשו מסמכים סותרים הוסכם, לאענת המשיב, כי המבקש 3, שנרשם כבעלים, יחתום על אישור והסכמה והרשאה בלתי חוזרת לטובת המשיב והמבקשים 1 ו-2.

ביום 31.3.2011 החל המבקש 3 בהליך הצאת היתר בנייה עבור בניינו במסגרת בקשה 199/210.1. כתנאי לקבלת היתר היה על המבקש 3 לשלם היטל השבחה בסך כ-500,000 ₪ ובחלוף שנה לאחר שלא שולם בוטלה הוראת החיוב והעירייה ראתה במבקש 3 כמי שלא מבקש לממש את זכויותיו.

המבקשים 1-2 בחרו שלא לנקוט בהליך מימוש זכויותיהם על פי התב"ע המאושרת ואילו המשיב הגיש בקשה להיתר בחלקו 1999/210.2.

לטענת המשיב, משראה המבקש 3 כי אחיו, המשיב, מתקדם בהליך התכנוני שלו, ואילו המבקש 3 אינו מצליח לגייס כספי היטל ההשבחה עבור בקשת ההיתר שלו, התחיל להפעיל לחץ על המשיב שישלם לו כסף אחרת ידאג לסרבל למשיב את הליך הוצאת ההיתר שלו והפנה לתכתובת ששלח אליו במסרונים וכן להחלטת ועדת התכנון הדוחה את התנגדות המבקש 3.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועדותו של בוחן הרישוי מטעם הועדה המקומית בעיריית ירושלים ועיינתי בכתבי הטענות ובתצהיריהם החלטתי כי דין הבקשה להידחות. להלן יפורטו הטעמים להחלטתי זו.

בבוא בית המשפט לשקול מתן סעד זמני עליו לבחון, בין היתר, את מהות הסעד הנעתר, סיכויי הצדדים להוכיח את טענותיהם – דהינו, קיומה של זכות לכאורית של המבקש לקבל את הסעדים המבוקשים על ידו, מאזן הנוחות, ניקיון כפיו ותום ליבו של המבקש, ובכללם פרטי הבקשה ומועד הגשתה. כל אחד מן השיקולים נבחן בפני עצמו וההחלטה נובעת ממכלול הרכיבים כפי שנבחנו על ידי בית המשפט בהסתמך על הבקשה כמו גם עדויות וטענות הצדדים בדיון.

בדיקת קיומו של התנאי הבסיסי למתן הצו הזמני, שהינה סיכויי ההליך, הינה לכאורית בלבד, אינה משקפת עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית (ע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ. אמר פד"י נו(1) 529), וכוחה של החלטה בעניין זה יפה לשאלת הסעד הזמני בלבד.

בשלב זה על בית המשפט לבחון קיומה של זכות לכאורית, הגם שאין כאמור להסיק ממנה, משום הכרעה לגופה של הטענה בתביעה העיקרית. הפסיקה קבעה, כי מבקש הסעד הזמני נדרש להראות "שהתביעה אינה טרדנית, וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה" (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 616); עוד נקבע שיש לבחון האם סיכוייו של המבקש לזכות בהליך העיקרי עדיפים על סיכויי יריבו [רע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת נ' המרכז הכירורגי ירושלים, (לא פורסם, ניתן ביום 10.03.09)].

ההלכה הפסוקה קובעת, כי בשלב זה אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקת מי מהצדדים וכי די בטיעונים של המבקש כדי להעלות שאלות ממשיות הראויות לדיון והכרעה. הערכת סיכויי התביעה נעשית באורח לכאורי בלבד, בשים לב לחומר הראיות שהניחו הצדדים בפני בית המשפט ואינה אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית.

הצדדים חלוקים בדבר קיומה של הזכות הלכאורית.

כעולה מתגובת הועדה המקומית לבקשה, התכנית הפכה לחלוטה בשנת 2009 ולא ניתן למנוע שימוש בה באמצעות ההליך המשפטי בו נקטו המבקשים.

ביחס לבקשה להיתר בנייה 210.2/199 הודיעה הוועדה המקומית כי אין לה עמדה ביחס לסכסוך הקנייני בין הצדדים.

מקבלת אני את טענת המשיב כי לא ברורה טענת המבקשים בגין הפרת המשיב 1 להרשאה. השתלשלות הדברים פורטה אך בתגובת המשיב ומשכך לא ברורות טענות המבקשים.

בכתב התביעה ובתצהיר התומך בבקשה שהינו העתק הנטען בכתב התביעה, טוענים המבקשים למחלוקת קניינית (לכך מייחדים כותרת בכתב התביעה ביחס לתקיפת החלטת הועדה). מאידך בסיכומים טוענים המבקשים כי לשיטתם אין מחלוקת ביחס לזכויות הקנייניות במקרקעין. מהטעם הזה אף טענו בדיון ביום 1.12.14 כי הבקשה מתמקדת בביטול ההרשאה וההליך אינו ביחס לזכויות הקנייניות של המבקש 3, בעלות לטענתו, ומשכך הינו בסמכות בית משפט השלום.

ואולם, למקרא טענות המשיב, היות המבקש 3 בעלים הינו במחלוקת ומתעוררות תמיהות ביחס לרישומו כבעלים אצל שלטונות מס רכוש בחלקה, כפי שטען המשיב בתגובתו ובסיכומיו וככל שנדרשת הכרעה בעניין על המבקש 3 להגיש הליך מתאים בבית המשפט המחוזי.

בנוסף, בתצהיר התומך בבקשה לא הונחה תשתית ראייתית לטענת המבקשים שהמשיב לא פעל בהתאם להרשאה הבלתי חוזרת ואת הטענות שהועלו בסיכומי המבקשים ביחס להיקף ההרשאה לא רשאים היו לטעון מכיוון שאלו לא נטענו בבקשה.

בדיון שנערך בפני טענו המבקשים כי המשיב מעל באמון שנתנו לו והגיש בקשה לפיה כל זכויות הבנייה הועברו לבניין שלו. טענות המבקשים בנוגע לאי התאמת בקשת ההיתר לתכנית המאושרת נדחו על ידי הועדה המקומית. גם לאחר חקירת בוחן הרישוי, מר אבו חדיד, שהעיד לאחר שבחן את נספח הבינוי בתב"ע וחישב את שטח הבניין, כי בקשת ההיתר אינה חורגת מנספח הבינוי לתב"ע המאושרת והשינוי ממגורים למסחר אינו משפיע על ניצול אחוזי הבניה אלא על גובה היטל ההשבחה.

יתירה מזו, כפי שטען המשיב, בכתב ההרשאה עצמו הצהיר המשיב 3 כי הסכים ליתן את ההרשאה וההסכמה הבלתי חוזרות לאחר שעיין בכל המסמכים של הבקשות להיתרים כפי שהוכנו.

לפיכך,לא הצליחו המבקשים להוכיח את זכותם וטענתם לביטול ההרשאה, לכאורה.

יובהר, כי אין בית המשפט מכריע עובדתית בטענות הצדדים בשלב זה אלא שיש בדרך התנהלות המבקשים כדי להשפיע על שאלת מתן הסעד הזמני.

בניגוד לטענת המבקשים בסעיף 4 לסיכומיהם, אין מחלוקת כי עליהם הנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, דהיינו שאי הנוחות או הנזק שעשוי להיגרם להם, אם לא יינתן הצו, גדול מאי הנוחות העלול להיגרם למשיב במתן הצו. בין היתר יש גם לבחון מהי אותה "אי נוחות" והאם מדובר בנזק שהינו בלתי הפיך, או בנזק שניתן לרפאו בקלות יחסית על דרך של פיצוי כספי.

המבקשים לא הצביעו על נזק בלתי הפיך ושאינו ניתן לפיצוי כספי. ככל שיאלצו המבקשים לשלם היטל השבחה ביתר הרי שמדובר בנזק בר פיצוי כספי. לעומתם, מתן הצו יגרום לכך שהתב"ע תבוטל בהתאם לסעיף 18 לתקנון תכנית 19990 שקובע שבמידה ולא יאושר היתר בניה עד 5 שנים מיום אישור התב"ע היא תבוטל ובהתחשב בכך שהחוק מגביל את תקופת מילוי תנאי הועדה המקומית בשנה אחת.

בין שני התנאים סיכויי התביעה ומאזן הנוחות, מתנהל מערך של "כלים שלובים" ויחסי גומלין. ככל שהזכות לכאורה הינה טובה יותר, יידרשו המבקשים פחות שמאזן הנוחות ייטה לכיוונם; ולהיפך, ככל שהזכות לכאורה או סיכויי התביעה נמוכים יותר, כך יהיה על המבקשים להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לכיוונם בצורה חדה יותר. אלא, שלא די בשני אלו שנמנו לעיל, ועל המבקשים להוכיח ניקיון כפיים ותום לב בבקשה. ניקיון הכפיים ותום הלב באים לידי ביטוי, בין היתר בשאלת הצגת מלוא הנתונים הנוגעים לעניין בפני בית המשפט וכן בשאלת המועד בו הוגשה הבקשה, דהינו שאלת השיהוי בהגשת הבקשה שכן סעד זמני מעצם טיבו הינו סעד מדיני היושר, כאשר למערכת דיני היושר, כללים משלה. תום הלב נבחן במקרה זה בשני מישורים: האחד הינו פריסת המסכת העובדתית המלאה בפני בית המשפט, והשני נוגע למועד הגשת הבקשה לצו הזמני.

הלכה פסוקה היא, כי על העותר לסעד זמני שהינו סעד מן היושר, לעמוד בדרישות של תום לב, ניקיון כפיים וגילוי מלוא העובדות הנוגעות לעניין: "מי שפונה לבית המשפט בבקשה לסעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוונטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוונטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט" (רע"א 4196/93 שפר בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות יצור ושיווק ארוחות מוכנוצת (1984), פ"ד נז (5) 165, 166). ברע"א 8113/00 דפנה שפר נ. תרבות לעם (1995), פד"י מה(4) 433, 441, נקבע, כי המבחן לעמידה בדרישות תום הלב וחובת הגילוי, אינו סובייקטיבי והפרת חובת הגילוי עשויה להוות שיקול מרכזי בבחינת הבקשה לסעד זמני.

במקרה שלפנינו, שיקולי היושר נוטים באופן ברור נגד המבקשים. המבקשים לא את פרטו את השלשלות העניינים והזכויות. אין ספק כי מדובר בפרטים מהותיים שהיה על המבקשים להציג בבקשתם. עובדות אלו צריך היה שתצויינה בגוף הבקשה במפורש ובתצהיר התומך וכן יטענו מכלול הטענות המשפטיות בבקשה ולא בסיכומים. בנסיבות אלו, ציפייתו של בית המשפט להצגת מלוא התמונה העובדתית והגשת הבקשה באופן התואם את בהילות הסעד המבוקש, מקבלת משנה תוקף.

משכך במקרה שלפני לא עמדו המבקשים גם בתנאי הסף למתן הסעד הזמני ככל שהדבר נוגע לנקיון כפיים ובמיוחד נוכח העובדה כי לא כל העובדות והטענות הנוגעות לבקשה, הונחו בפני בית המשפט.

בנוסף, החלטת ועדת המשנה לתכנון ולבניה הינה מיום 20.8.14 והמבקשים הגישו את בקשתם רק בחודש נובמבר 2014 ומשכך השתהו בהגשת הבקשה ללא שניתן לכך כל הסבר ודין טענת השיהוי להתקבל.

מכאן, ותוך מתן שימת לב למכלול הסוגיות שנידונו לעיל, אין להיענות לבקשה.

ממכלול הטעמים האמורים לעיל דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות.

המבקשים ישלמו למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 7,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים. סכום זה ישולם לידי המשיבים בתוך 21 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את ההחלטה בהקדם לב"כ הצדדים באמצעות פקס ידני.

ניתנה היום, כ"ב אדר תשע"ה, 13 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.