1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת מ' פורר), בת"א 2366-11-14, מיום 13.3.15, בגדרה נדחתה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיב 1 (להלן: "המשיב") לעשות כל שימוש במכתב ההרשאה לצורך קבלת היתר בנייה על המקרקעין הידועים כגוש 29987, חלקה 63 (להלן: "המקרקעין"), לרבות המשך טיפול בבקשה להיתר בניה מס' 0210.02/1999 ותב"ע 11190 עד להכרעה בתובענה העיקרית.

רקע

1. כעולה מהבקשה ומנספחיה, המבקש 3 (להלן: "המבקש") רשום כבעלים של חלקת המקרקעין הנמצאת בשכונת ראס אלעמוד בירושלים. המקרקעין רשומים על שם המבקש, ביחד ובמשותף עם סבם של המבקשים 2-1, בין היתר גם בספרי מס רכוש. בפועל, מתגוררות 3 משפחות על המקרקעין, באופן שבו המבקשים 2-1 מחזיקים ביחד במחצית מן המקרקעין ואילו המשיב והמבקש מחזיקים כל אחד ב-1/4 מהמקרקעין, כך ש-3/4 מהמקרקעין מוחזקים בידי המבקשים ואילו יתרת המקרקעין בחזקתו הבלעדית של המשיב.
2. בבקשה נטען, כי המשיב פנה אל המבקשים וביקש להקים על המקרקעין פרויקט מגורים, כך שכל הצדדים ייהנו מהפרויקט שיוקם.
3. לשם כך, ביקש המשיב מהמבקש (בהיותו הבעלים הרשומים של המקרקעין), כי האחרון יחתום לו על כתב הרשאה לצורך הגשת בקשה לקבלת היתר בניה. בשנת 2011 חתם המבקש על אישור, לפיו הוא נותן למשיב הרשאה מלאה, מוחלטת ובלתי חוזרת לפתוח תיקי רישוי בחלקה שבנדון, ובין היתר, על שמותיהם של המפורטים באותו אישור (להלן: "כתב ההרשאה"), אלא שלטענתם, המשיב ניצל את כתב ההרשאה והחל להגיש תכניות אשר משרתות את האינטרסים הבלעדיים שלו, פעל בניגוד לאינטרסים של המבקשים ואף חרג מכתב ההרשאה בקדמו תכניות שלא נכללו בכתב ההרשאה, ובכלל זה קידום היתר בניה.
4. ביום 5.12.13 הגיש המבקש לועדה המקומית לתכנון ובניה התנגדות לאישור תכנית, אלא שזו נדחתה מן הטעם שהבקשה להיתר תואמת תכנית תכנונית ואין מחלוקת שלמשיב תימוכין קנייניים להגישה.
5. עקב כך, הגישו המבקשים ביום 2.11.14 לבית משפט קמא תובענה לקבלת צו מניעה קבוע, אליה צורפה "בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני".
6. המבקשים טענו בבית משפט קמא, כי הבקשה שהגיש המשיב פוגעת בזכויות הקנייניות שלהם, לרבות באחוזי הבניה, הואיל והם בעלים במשותף במקרקעין ואילו המשיב מחזיק רק בחלק קטן בלבד, וכי המשיב חרג מכתב ההרשאה, אשר התיר לו לפתוח תיקי רישוי בלבד ולא לקדם היתר בניה.
7. המשיב טען מנגד, כי החל משנת 1997 התגורר המבקש בדירה ללא היתר במקרקעין ובמסגרת הליכי היתר בניה פתח המבקש בקשת היתר בניה מס' 210/1999, הוסיף את מספר הזיהוי שלו ליד שמות שני הסבים וחתם על הצהרת בעלות. לטענתו, בשנת 2005 החליטו הצדדים לנקוט בהליך תכנוני שיפריד את מגרשיהם ויגדיל את אחוזי הבניה של כל מבנה. בשנת 2009 אושרה תב"ע 11190 וכללה חלוקת המקרקעין לשלושה מתחמים נפרדים. מאחר שכל צד התכוון לפעול בנפרד ממשנהו, הוסכם כי המבקש, שנרשם כבעלים, יחתום על כתב ההרשאה לטובת המשיב. ביום 31.3.11, החל המבקש בהליך הוצאת היתר בניה עבור בניינו אולם משלא עלה בידו לשלם את היטל ההשבחה, בוטלה הוראת החיוב והעירייה ראתה בו כמי שלא מבקש לממש את זכויותיו. אף המבקשים 2-1 בחרו שלא לנקוט בהליך מימוש זכויותיהם על פי התב"ע המאושרת ואילו המשיב הגיש בקשה להיתר בחלקו 210.2/1999. בהקשר זה טען, כי משראה המבקש כי אחיו, הלוא הוא המשיב, מתקדם בהליך התכנוני שלו ואילו הוא אינו מצליח לגייס כספי היטל ההשבחה עבור בקשת ההיתר שלו, התחיל להפעיל לחץ על המשיב שישלם לו כסף אחרת ידאג לסרבל לו את הליך הוצאת ההיתר ולראייה הפנה לתכתובת ששלח אליו במסרונים וכן להחלטת ועדת התכנון הדוחה את התנגדות המבקש.
8. ביום 1.12.14 התקיים בבית משפט קמא דיון במעמד הצדדים, בסיומו נקבע כי יש צורך בהתייצבות ב"כ עיריית ירושלים, יחד עם תיק התכנון המלא. ביום 17.12.14 התקיים דיון נוסף, במסגרתו נחקר נציג העירייה אודות בקשת ההיתר.

החלטת בית משפט קמא

1. בהחלטה שניתנה ביום 13.3.15 נקבע כי מחד גיסא, טענו המבקשים למחלוקת קניינית ומאידך גיסא, טענו כי לא קיימת מחלוקת ביחס לזכויות הקנייניות במקרקעין. מנגד, קיימת מחלוקת ביחס לרישומו של המבקש כבעלים אצל שלטונות מס רכוש בחלקה ולכן הסמכות להכריע במחלוקת זו נתונה לבית המשפט המחוזי. לא זו אף זו, בתצהיר התומך בבקשה למתן צו המניעה הזמני לא הונחה תשתית ראייתית לטענת המבקשים, לפיה המשיב לא פעל בהתאם לכתב ההרשאה, והמבקשים לא היו רשאים להעלות טענות ביחס להיקף ההרשאה מאחר שאלו כלל לא הועלו בבקשה עצמה. טענות המבקשים בנוגע לאי התאמת בקשת ההיתר לתכנית המאושרת נדחו על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה וגם לאחר חקירת בוחן הרישוי נראה, כי בקשת ההיתר אינה חורגת מנספח הבינוי לתב"ע המאושרת והשינוי ממגורים למסחר אינו משפיע על ניצול אחוזי הבניה אלא על גובה היטל ההשבחה. כמו כן, בכתב ההרשאה הצהיר המבקש כי הסכים ליתן הרשאה והסכמה בלתי חוזרת לאחר שעיין בכל המסמכים של הבקשות להיתרים כפי שהוכנו. לפיכך, לא הצליחו המבקשים להוכיח את זכותם וטענתם לביטול ההרשאה לכאורה. אשר למאזן הנוחות נקבע, כי המבקשים לא הצביעו על נזק בלתי הפיך וכזה שאינו ניתן לפיצוי כספי. לעומת זאת, מתן צו מניעה זמני יוביל לכך שהתב"ע תבוטל. נקבע גם, כי המבקשים לא עמדו בתנאי הסף למתן הסעד הזמני ככל שהדבר נוגע לניקיון כפיים, מאחר שהם לא פרטו את כל העובדות והפרטים המהותיים במסגרת הבקשה, אלא רק בסיכומים. לסיום צוין, כי המבקשים הגישו את הבקשה רק לאחר כ-3 חודשים ממועד החלטת הועדה לתכנון ולבניה ולא ניתן על ידם כל הסבר לפשר השיהוי. לאור כל האמור, הבקשה נדחתה.

נימוקי הערעור

1. בבקשה שלפניי נטען שהחלטת בית משפט קמא לא התייחסה לאף טענה שהעלו המבקשים במסגרת סיכומיהם. ברישא של כתב ההרשאה נכתב כי "...נותן בזה הרשאה מלאה, מוחלטת, ובלתי חוזרת לפתוח תיקי רישוי בחלקה שבנדון על השמות המפורטים להלן..." מכאן, שלא ניתנה כל הרשאה להגיש בקשה או לקדם היתר בנייה. כתב ההרשאה מהווה למעשה פנייה לעירייה לצורך פתיחת תיק רישוי בלבד, וכל פעולה מעבר לכך, המתבססת על כתב ההרשאה, היא פעולה שלא כדין ובלא סמכות.

עוד נטען, כי המשיב חולק על היותו של המבקש הבעלים של המקרקעין, אולם הלה עושה שימוש בכתב הרשאה בו מצוין מפורשות כי המבקש הינו הבעלים של המקרקעין.

המבקשים אף טוענים, כי שגה בית משפט קמא, עת התבסס על תגובת הועדה המקומית, לפיה "התכנית הפכה לחלוטה בשנת 2009 ולא ניתן למנוע שימוש בה באמצעות ההליך המשפטי בו נקטו המבקשים", זאת מאחר שהמחלוקת בין הצדדים אינה נסובה סביב התב"ע (שכן כל הצדדים מסכימים לאותה תב"ע, שכזכור הוגשה על ידי המבקש), אלא סביב בקשת המשיב לשנות את חלוקת אחוזי הבניה במקרקעין.

בנוסף, בית משפט קמא לא דן ולא הכריע בשאלת הזכויות לכאורה, בעוד שהמבקש רשום כבעלים של המקרקעין בספרי מס רכוש והמשיב לא הציג טענה ו/או ראיה הסותרת זאת.

לא זו אף זו, בית משפט קמא ציין כי טענת המבקשים, לפיה המשיב הפר את האמור בכתב ההרשאה, אינה נהירה ודן בה כאילו המבקש מבקש לחזור בו מכתב ההרשאה, אך המבקשים כלל אינם טוענים להפרה אלא טוענים כי למשיב מלכתחילה לא ניתנה הרשאה אלא מדובר בהרשאה המופנית לעיריית ירושלים לצורך פתיחת תיק רישוי בלבד ולא מעבר לכך.

בסיום הבקשה נטען, כי טענת השיהוי כלל לא נטענה על ידי המשיבים.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בבקשה, על נספחיה; לאחר ששקלתי טענות המבקשים ובחנתי את החלטת בית משפט קמא מיום 13.3.15, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובה מאת המשיבים. להלן אפרט את נימוקיי.
2. נקודת המוצא הידועה היא שלערכאה הדיונית מוקנה שיקול דעת רחב בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים, והתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות אלה שמורה למקרים חריגים בלבד (רע"א 3882/14 צוריאל סאלם נ' עיזבון המנוח גרשון ולכינסקי ז"ל, פסקה 5 (5.6.14); רע"א 3851/11 יוסף נדב נ' אביעד לוי, פסקה 4 (7.6.11); רע"א 591/13 חברת אפ-גרדאבל בע"מ נ' רשות המיסים בישראל, פסקה 4 (13.2.13) והאסמכתאות שם). המקרה דנא אינו נמנה עם אותם מקרים. די אפוא בכך כדי לדחות את הבקשה.
3. עם זאת, אציין מעבר לנדרש, שאף לגופם של דברים, ועל רקע בחינת אמות המידה להכרעה בבקשות לצו מניעה זמני, היינו – קיומה לכאורה של עילת תביעה ומאזן הנוחות שבין הצדדים, שביניהם מתקיימת "מקבילית כוחות" (ע"א 10509/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בגס (25.12.05)), ושיקולי צדק ויושר (רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פסקה 10 (28.6.10)) – לא ראיתי כל עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא.
4. כאמור לעיל, עיקר טענות המבקשים הינן, כי המשיב כלל לא היה מוסמך לפעול לקידום היתר הבניה בחלקתו על סמך כתב ההרשאה, שכן כתב ההרשאה הופנה כלפי מחלקת הרישוי בעיריית ירושלים לצורך פתיחת תיקי רישוי בלבד. אכן, כתב ההרשאה מופנה כלפי הועדה המקומית לתכנון ולבניה ולמחלקת הרישוי בעיריית ירושלים, ואכן מצוין מפורשות כי ההרשאה היא לצורך פתיחת תיקי רישוי במקרקעין. עם זאת, בסיפא של כתב ההרשאה אישר המבקש כי ההרשאה ניתנת לאחר שעיין "בכל המסמכים של הבקשות להיתרים כפי שהוכנו", וכי הוא מאשר פתיחת תיקי רישוי על שמות הצדדים, לרבות המשיב.
5. הנה כי כן, אין חולק כי המבקש הסכים ליתן הרשאה לצורך קידום השלב הראשון בהליך התכנוני, אולם לטענתו הוא הסכים אך ורק לפתיחת תיק הרישוי על שם המבקשים 2-1 ועל שם המשיב ולא מעבר לכך. ההיגיון מחייב כי אם ניתנה הסכמת המבקש לשלב הראשון, תינתן גם הסכמה ליתר השלבים, שאם לא כן, אין זה נהיר מהי הסיבה בגינה נתן המבקש מלכתחילה את הסכמתו. לא זו אף זו, המבקש אף הצהיר בכתב ההרשאה עצמו כי עיין בכל הבקשות להיתרים כפי שהוכנו, כך שעל פניו נראה כי מטרת פתיחת תיקי הרישוי היא לשם קידום הבקשות להיתרים.
6. אף לעניין מאזן הנוחות – לא שוכנעתי שיש בטענות המבקשים ממש. כפי שצוין בהחלטת בית משפט קמא, מתן צו המניעה הזמני יגרום לכך שהתב"ע תבוטל בהתאם לסעיף 18 לתקנון תכנית 19990, הקובע שהתוכנית תקפה למשך 5 שנים מיום אישורה, ובמידה ולא יאושר היתר הבניה עד למועד זה, התכנית תבוטל. לא זו אף זו, החוק אף מגביל תקופת מילוי התנאים של הוועדה המקומית בשנה אחת, ובמידה וחולפת השנה הבקשה מתבטלת ויש לפתוח הליך חדש. משמעות מתן צו המניעה הזמני הינה בטלות ההליך התכנוני, כך שלכאורה הנזק שייגרם למשיב עולה לאין שיעור על הנזק שייגרם למבקש, אם בכלל, שכן המבקש לא תמך טענותיו בדבר הנזק הצפוי להיגרם לו, מה גם שהמשיב נוקט בהליך התכנוני בחלק המיועד לו באופן בלעדי, כך שממילא המבקש לא הוכיח את טענתו.
7. טרם חתימה אתייחס לטענת המבקש, לפיה טענת השיהוי כלל לא נטענה על ידי המשיבים, אלא הועלתה ביוזמת בית משפט קמא. מבלי להידרש לשאלה אם מוסמך בית המשפט להעלות טענה זו ביוזמתו, הרי שעיון בתגובת המשיב לבקשה למתן צו מניעה זמני, שהוגשה לבית משפט קמא ביום 25.11.14, מלמד כי הטענה נטענה על ידי המשיב בסעיף 7.1.2.4 לתגובתו, כך שגם בטענה זו של המבקש לא מצאתי ממש.
8. לא מצאתי בטיעונים האחרים שהובאו מטעם ב"כ המבקשים כלפי החלטת בית משפט קמא כדי לשנות את תוצאת הדיון לגופו של עניין (רע"א 1146/11 צ'רלטון בע"מ נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל, (16.8.11); בע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית, (26.5.11); רע"א 9294/09 חיים חן נ' בנק הפועלים, (25.3.10)).
9. התוצאה היא אפוא שדין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובה, אינני עושה צו להוצאות. הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר למפקיד.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ח אייר תשע"ה, 07 מאי 2015, בהעדר הצדדים.