הבקשה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ש' ליבוביץ), בת"א 23045-11-14, מיום 21.12.14, בגדרה נדחתה בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים להחזיק, לפלוש, להיכנס או לבצע עבודות הריסה ובנייה בחלקה מס' 7 גוש 30284 המצויה באדמות בית צפפא בירושלים (להלן: "החלקה").

רקע

1. החלקה רשומה במרשם המקרקעין, בחלקים שווים, על שם של 3 אחים (להלן: "מחמוד", "חסן", "אבראהים"), אשר הלכו לעולמם זה מכבר. המשיבים הם בניו ויורשיו של מחמוד. על החלקה מצוי מבנה, אשר לטענת המשיבים חולק ל-3 יחידות דיור צמודות: בבית הקדמי התגורר אבראהים; בבית האמצעי התגורר חסן; ובבית האחורי התגורר מחמוד. המשיבה 1 רכשה את החלק של אבראהים בחלקה הקדמית, שהינו 1/3 מהזכויות. המשיב 2 מחזיק את יחידת המגורים האחורית בחלקה, היינו – חלקו של מחמוד. בשנת 2010 החלה משיבה 1 בהליכי רישוי לשם השגת היתר בניה בחלק הקדמי של החלקה.
2. המבקשים טענו בפני בית משפט קמא כי החל משנת 2007 החלו לרכוש זכויות בחלקה: כ-82.2% מזכויות יורשיו של חסן; וכ-25% מזכויות אחד מיורשיו של מחמוד. לטענתם, מאחר שמדובר בבעלות משותפת בחלקה במושע (לא נערך פירוק שיתוף ו/או הסכם המייעד חלקים מסוימים למי מהאחים), אין מקום לאפשר לאחד השותפים האחרים היתר בנייה בחלקה, המהווה שימוש חריג, ללא הסכמת יתר השותפים.
3. מנגד, טענו המשיבים כי אין מקום למנוע ממשיבה 1 לממש את היתר הבניה שניתן לה כדין. משיב 2 מחזיק עשרות שנים בביתו של אביו מחמוד בחזקה ייחודית ובשנת 2008 אף רכש את זכויותיו של חסן בחלקה. לטענת משיבה 1, אבראהים מכר את זכויותיו בחלקה לביתו, וזו מכרה למשיבה 1 את זכויותיה לפני מספר שנים ועל חלק זה קיבלה היתר בניה.
4. המבקשים לא הכחישו כי ידעו על ההליכים שנקטה משיבה 1 לצורך קבלת היתר הבניה. בשנת 2011 הגישו התנגדות לבקשה אך זו נדחתה. בשנת 2013 הגישו התנגדות נוספת, אך זו לא זכתה להתייחסות. המבקשים אישרו בפני בית משפט קמא כי היתר הבניה ניתן כבר בחודש יולי 2014, אך ידעו אודותיו רק 3 ימים טרם הגשת הבקשה למתן סעד זמני, באמצע חודש נובמבר 2014, עת הצהירו המשיבים שבכוונתם להתחיל בהליכי בניה.

החלטת בית משפט קמא

1. בהחלטה מיום 21.12.14 דחה בית משפט קמא את הבקשה לצו מניעה זמני. בגדר נימוקיו קבע, כי אין חולק שהמשיבים הם בעלי זכויות בעלות בחלקה. לעומת זאת, המבקשים אינם מחזיקים בה מאחר שעסקאות המכר לא דווחו לרשויות המס ולא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, ולצורך הוכחת זכויותיהם בחלקה עליהם לעבור משוכות לא מעטות. לא זו אף זו, נגד מבקש 2 ניתן פסק דין חלוט אשר חוסם את טענותיו בנוגע לחזקתו של משיב 2 בחלקה. חרף זאת, נוכח הסכמי המכר וצווי הירושה שהציגו המבקשים, סבר בית משפט קמא שיש לדון בסוגיה בינם לבין משיבה 1. נקבע, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים, שכן היעתרות לבקשה לצו מניעה זמני עלולה להסב למשיבה 1 נזקים משמעותיים הכרוכים בהפסדים כספיים ובביטול היתר הבניה. בית משפט קמא אף נתן דעתו למועד הגשת הבקשה לסעד זמני וקבע כי חל שיהוי בהגשת הבקשה, אשר הוגשה רק באמצע חודש נובמבר, בעוד המבקשים ידעו כי היתר הבניה ניתן בחודש יולי. בנוסף, המבקשים, אשר החלו לרכוש זכויות בחלקה החל משנת 2007, לא פעלו עד כה במישרין על מנת להסדיר את זכויותיהם בחלקה ומשכך קיים קושי לקבל את הבקשה.

מכאן הבקשה שלפניי.

טענות הצדדים

1. לטענת המבקשים, שגה בית משפט קמא עת קבע כי אין מחלוקת שהמשיבים הם בעלי זכויות בעלות במקרקעין, זאת מאחר שהמבקשים רכשו כ-20.5% מזכויותיו של מחמוד בחלקה. כמו כן, בית משפט קמא נקט בשתי עמדות משפטיות נוגדות בכך שהעדיף את צו הירושה הירדני של המשיבים (על פיו נתן למשיבים מעמד כבעלי זכויות מכוח ירושה) על פני צו הירושה הירדני של המבקשים. המבקשים אף הלינו כנגד נכונות מסמכי הרכישה של המשיבים וטענו כי עסקאות הרכישה של המשיבים לא דווחו לרשויות המס. לטענת ב"כ המבקשים, שגה בית משפט קמא עת נתן משקל רב לנזק הכספי שעלול להיגרם למשיבה 1, שהרי למבקשים עלול להיגרם נזק קנייני בלתי הפיך. עוד טען, כי שגה בית משפט קמא, עת החליט ליתן משקל שלילי כנגד המבקשים מאחר שאינם רשומים בטאבו, בעוד המשיבים זכו להכרת בעלות בחלקה שעה שאף הם לא ביצעו רישום בטאבו על שמם. אשר לטענת שיהוי, נטען כי המבקשים נקטו במהלך השנים בהליכים רבים כנגד המשיבים, לרבות ההתנגדויות שהוגשו כנגד היתר הבניה של משיבה 1 ולערר התכנוני שהוגש כנגד ההיתר עצמו. המבקשים הוסיפו וטענו נגד זכויות המשיבה 1 בחלקה תוך פירוט מגוון גרסאותיה לעניין זה. לבסוף טענו, כי קיימת למבקשים עילת תביעה טובה ומוצקה כנגד המשיבים.
2. ב"כ המשיבים טען כי יש להותיר החלטת בית משפט קמא על כנה, בין השאר כי החלטת בית משפט קמא ניתנה לאחר שנשמעו עדויות, נחקרו בעלי דין והוגשו ראיות. עוד נטען, כי טענותיו הקנייניות של המבקש 1 נבחנו על ידי בית משפט קמא ובית המשפט דחה את תביעתו כך שנוצר מעשה בית דין המהווה מחסום בפני התביעה הנוכחית. המבקשים מעולם לא התגוררו בבית ולא החזיקו בו. המשיבה 1, אשר הוציאה היתר בניה שעלה לה עד כה למעלה מ-250,000 ₪, בונה רק על חלק קטן מכלל החלקה, כך שהיא לא תפגע בבית של חסן או בבית של מחמוד, שלגביהם טוענים המבקשים לזכויות.

דיון ומסקנה

1. עיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובת המשיבים ונחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. להלן יפורטו נימוקיי.
2. נקודת המוצא הידועה היא, שלערכאה הדיונית מוקנה שיקול דעת רחב בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים, והתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות אלה שמורה אך למקרים יוצאים מן הכלל (רע"א 30105-04-15 עאדל ואח' נ' זיאד ואח' (7.5.15); רע"א 3882/14 צוריאל סאלם נ' עיזבון המנוח גרשון ולכינסקי ז"ל, פסקה 5 (5.6.14); רע"א 3851/11 יוסף נדב נ' אביעד לוי, פסקה 4 (7.6.11); רע"א 591/13 חברת אפ-גרדאבל בע"מ נ' רשות המיסים בישראל, פסקה 4 (13.2.13) והאסמכתאות שם). המקרה דנא אינו נמנה עם אותם מקרים. די אפוא בכך כדי לדחות את הבקשה.
3. עם זאת, אציין אף מעבר לנדרש שאף לגופם של דברים לא ראיתי כל עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא. בהינתן שהבקשה דנא הינה חזרה על בקשה קודמת (שנמחקה על ידי); שההחלטה מושא הבקשה דנא ניתנה לא בטרם נחקרו בעלי הדין והוצגו ראיות; שאין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא אלא אם כן מתקיימות נסיבות חריגות (שאינן מתקיימות במקרה דנן); שניתן להתרשם כי בית משפט קמא לא פרק מעל עצמו העול המוטל עליו אלא בחן הסוגיה לאורכה ולרוחבה ויישם ההלכות המשפטיות הנדרשות בכגון דא בטרם קבע את אשר קבע; שבסופו של יום הצטמצמה הבקשה דנא אך ורק להחלטתו של בית משפט קמא הנוגעת לבניה שמשיבה 1 מבקשת להמשיך ולבצע בהתאם להיתר הבניה שניתן לה כדין (!) (עובדה, אשר כשלעצמה מלמדת על כך כי הבקשה המקורית לקבלת צו מניעה זמני הייתה נרחבת מעל המידה הראויה); שקיימת אפשרות בלתי מבוטלת שהבניה עשויה לא רק שלא לפגוע במבקשים אלא אולי אף להשביח את הקרקע; שאין בהמשך הבניה, בין השאר על שטח שהוא פחות מאשר שליש מהקרקע השנויה במחלוקת בתובענה העיקרית, כדי לפגוע בסעד העיקרי הנתבע בתובענה העיקרית (שלא לומר את ההיפך מכך, לכאורה - שאף קיימת אפשרות שהמבקשים עצמם, לו יזכו בתביעתם, ימצאו עצמם מחזיקים במקרקעין מושבחים; שהמשיבים הגישו לאחרונה תובענה חדשה לבית משפט זה להצהיר שהם הבעלים של כשליש מהקרקע, ומאחר שטרם הוכרעה סוגיית הבעלות קיים גם קושי אינהרנטי בקבלת צו מניעה זמני על הבניה באותה קרקע עצמה; שלתביעה שהוגשה לבית משפט זה צרפו המבקשים בקשה למתן סעד זמני זהה לסעד מושא הבר"ע דנא, שנמחקה (אך כדי לשמור על זכויותיהם הדיוניות הסכימו הצדדים לחדש הליך זה שבפניי לאחר שכאמור גם הוא נמחק על ידי בעבר); שחלף פרק זמן של כחודש ימים מאז נמחקה בקשתם לקבלת הסעד הזמני בתביעתם החדשה לבית משפט זה ועד שהגישו את הבקשה דנא ללא כל הנמקה לפשר העיכוב הממושך, שעה שבפרק זמן זה המשיכה המשיבה 1 בבניית הבית; שהתובענה החדשה שהוגשה לבית משפט זה תלויה ועומדת (ובכך אולי מאיינת את הצורך בקיומה של התובענה שהוגשה לבית משפט קמא ושבגינה התבקשה הבקשה מושא הדיון דנן); נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות והיא נדחית בזאת.
4. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 3000 ש"ח, אשר יקוזז מסכום הפיקדון. היתרה תוחזר למבקשים.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ג אייר תשע"ה, 12 מאי 2015, בהעדר הצדדים.