מבוא

1. לפני תביעה לתשלום סך של 599,171 ₪, כספים אשר ניתנו ע"י התובעת לנתבע בסוף שנת 2008 ואשר לטענתה, ניתנו לו כהלוואה, ואשר לא הושבו לה עד היום.

מיהות הצדדים

1. התובעת, אזרחית מדינת ישראל, הינה דודתו של הנתבע, אחות אביו.
2. הנתבע, אף הוא אזרח מדינת ישראל, ומי שבעת האירועים נשואי התובענה שירת כחייל בשרות סדיר והיה בעל מניותיה של חברת בניה בשם "אורות גת".

טיעוני הצדדים

טענות התובעת

1. לטענת התובעת, ביום 18/12/08 העבירה היא לחשבון הבנק של הנתבע בבנק הבינלאומי, סניף מספר 062, מספר חשבון 168718, סכום של 346,500 ₪, והתובעת צרפה לתביעתה אסמכתא להעברה הבנקאית שביצעה, המסומנת על ידה כנספח א'. עוד לטענתה, מסרה היא לנתבע בנוסף סכום של 143,720 ₪ במזומן.
2. לטענתה- עשתה היא זאת לנוכח בקשתו של אביו של הנתבע, הוא אחיה (להלן: "אבי הנתבע" או "חיים דמרי" או "אחי הנתבעת"):

"...נתתי לו את הכסף בשנת 2008, הם רצו לבנות 24 קוטג'ים, הוא ואבא שלו, הוא מנכ"ל של חברת בנייה. הם רצו להתחיל לבנות ולא היה להם כסף אז הם הלוו ממני כסף. זו היתה העברה בנקאית והיא נעשתה הרבה זמן לפני שהמסמך הזה נכתב. 15-20).

1. לטענת התובעת - הנתבע חתם על הסכם/מסמך במסגרתו אישר כי לווה מהתובעת סכום של 490,219 ₪, נכון ליום 31/12/08, והעתק מההסכם צורף מטעמה כנספח ב' לתובענה. לטענת התובעת, הנתבע הבטיח לה כי יפרע את ההלוואה שנתנה לו, אלא שעקב סכסוך שפרץ בין בנות התובעת ובין אביו של הנתבע, החליט הוא שלא לסלק את ההלוואה.
2. עוד לטענתה, ביום 5/12/11 פנתה היא לנתבע בדרישה להשבת כספי ההלוואה ואולם הנתבע התעלם ממכתב זה ולא השיב לה הכספים, ומכאן תביעתה. בהקשר זה יוער, כי הסכום הנתבע בתביעתה הינו כולל ריבית והצמדה מיום מתן ההלוואה ועד להגשת תביעתה.
3. בתצהירה הרחיבה התובעת וציינה, כי את הדירה בקרית גת רכשה מכספיה בסך של 575,000 ₪, וצרפה היא על כך אסמכתא - העתק הסכם הרכישה. לטענת התובעת, על אף טענת הנתבע בהגנתו, בעת מועד רכישת הדירה טרם פרשה היא לפנסיה ועבדה במפעל בגיר, ועל כך צרפה היא אישור מהמל"ל. לטענתה, ארבעת ילדיה סייעו בידה לרכוש הדירה וכן היו לה כספים משל עצמה בסך של 185,000 ₪. בשל כך, כופרת היא בטענה שאביו של הנתבע, סייע לה ברכישת הדירה דנא.
4. לטענת התובעת, באותה עת היו היא ובעלה בעלים של בית קרקע בב"ש, וביום 21/9/08 רכשה בתה את הבית בב"ש בסכום של 550,000 ₪. בתה לקחה הלוואת משכנתא בסכום של 346,500 ₪ והעבירה אותם לחשבונו של הנתבע, וכספים אלו יחד עם מזומנים נוספים, הועברו לנתבע כהלוואה מטעם התובעת לנתבע, והם אלו הכספים נשוא התביעה.
5. אביו של הנתבע, מדגישה התובעת, לא העביר לה כספים בשנת 2002, לא כמתנה ולא כהלוואה, ואף אם היה עושה כן הרי שחלה התיישנות לגביהם כך או כך. לא רק שלא הלווה לה דבר וחצי דבר אלא שאף התגורר במשך זמן לא מבוטל, בדירתה, תחת קורת ביתה.
6. התובעת מדגישה כי כל חייה עבדה והתפרנסה בכבוד, ומעולם לא היתה מצויה בדוחק כלכלי. מפנה לכך שהיא אלמנת איש קבע, היא ובעלה המנוח אמנם חיו בסופו של יום בנפרד, אולם מעולם לא התגרשו, כמו כן היא מפנה לכך שהם פונו בזמנו מהישוב "ימית", וקבלו פיצויים בגין כך, ומעולם לא חסר להם דבר וחצי דבר.
7. כאמור לעיל, התובעת מפנה לכך שאבי הנתבע גר אצלה במשך 6 שנים לאחר שעזב את אשתו וילדיו, והיא סיפקה לו קורת גג, לסירוגין, בין השנים 2002-2011.
8. בתה של התובעת, מיקה מור, אשר תצהירה צורף לתיק, טענה אף היא כי אמה ראתה באביו של הנתבע חיים, כבן נוסף שלה, ומפנה לכך שהפער הגילאי בינה, בתה של התובעת, לבינו, דודה, הינו 4 שנים בלבד. היא טוענת כי היחסים בין כולם, באותה תקופה, היו קרובים ביותר.
9. לטענתה של הבת, היא ידעה בזמן אמת כי אמה הלוותה לאבי הנתבע ב-2008 כספים רבים. עוד מציינת היא כי היא עצמה עבדה בחברה אשר היתה שייכת לנתבע ולאביו, חברה המכונה "אורות גת בע"מ".
10. לטענתה של הבת מיקה, עקב היחסים הקרובים ששררו ביניהם, הם לא העלו על דעתם להתנגד למתן הלוואה כדי לסייע לבני משפחה קרובים מאוד, אשר היו שרויים באותה עת במצוקה כלכלית ושהיה עליהם לבנות באותה עת פרויקט עסקי של מכירת קוטג'ים, ולא היתה באפשרותם לגייס הון מאחר והנתבע היה חייל משוחרר ואביו חיים, באותה עת השתחרר מהכלא מריצוי עונש מאסר בגין הלבנת הון בפרשת "הזהב השחור", כך לדבריה.
11. לטענתה - הנתבע ואביו התחייבו להשיב להם את הכספים לאחר סיום בניית הפרויקט, אלא שביום בהיר אחד בשנת 2011 הדוד חיים, אבי הנתבע, עזב את ביתה של אמה וניתק עמם את הקשרים.
12. בתה האחרת של התובעת, יהל מור, אשר לטענתה היתה בקשרים טובים וחמים במיוחד עם אביו של התובע, שבה וטענה אף היא טיעונים דומים. אף היא טוענת, כי ידעה בזמן אמת שאמה מלווה לנתבע את הסכום נשוא התובענה, לאחר שחיים ביקש ממנה להלוות לו כדי לבצע פרויקט בניה של קוטג'ים בקרית גת, ואף היא הפנתה ליחסים הקרובים אשר שררו בין כולם, וליחס של אמה אל חיים כאל עוד אחד מילדיה. הבת טוענת, כי היא העבירה לקבלן ממנו רכשה אמה את הדירה בקרית גת בשנת 2002, סכום כולל של 265,000 ₪ באמצעות 2 צ'קים שהיא משכה מחשבונה בבנק לאומי סניף 813, ח"ן מס' 1385579, וצרפה העתק קבלת התשלום תמורת הדירה כנספח א לתצהירה. גב' יהל הוסיפה, כי היחסים הקרובים כ"כ הופסקו מצדם של הנתבע ואביו, היות והיא סירבה להיכנע לאיומיו של חיים עליה, לקבל את זכויותיה בנכס הרשום על שמה בקרית גת.

טענות הנתבע

1. לטענת הנתבע, תביעה זו מהווה ניסיון חסר תום לב לניצול מערכת יחסים בתוך המשפחה והוצאת דבר במרמה מאת הנתבע, הכול תוך אי הכרת הטוב מטעם התובעת, על כל מה שגמל לה, כך לדבריו.
2. לטענתו של הנתבע, התובעת עברה משבר משפחתי בשנת 2002, כאשר התגרשה מבעלה דאז, ואילו אביו של הנתבע, הוא אחיה של התובעת, תמך בה באותה עת, בכל המובנים. אבי הנתבע, מר חיים דמרי, אשר הינו אחיה של התובעת כאמור, ביקש לסייע לה כאח לאחותו, והעבירה לקרית גת, על מנת שתהא סמוכה למשפחתה.
3. היות ולתובעת, כך לטענתו, לא היו אז כל נכסים כלכליים, חיים דמרי פעל לביסוס מעמדה הכלכלי ואף פנה לקבלן אליו היה "מקושר", כך כלשונו, וזאת על מנת לרכוש לתובעת דירה בקרית גת. לטענתו, כך היה, ולתובעת נרכשה דירה בשווי של 620,000 ₪ לערך.
4. לטענת הנתבע, מאחר ולתובעת לא היו באותה העת כל אמצעים כלכליים, אביו של הנתבע העביר לה הלוואה בשווי של 420,000 ₪, וכך נרכשה הדירה בה מתגוררת התובעת, מאז ועד היום. אלא שלטענתו, התובעת מעולם לא השיבה לו סכום זה.
5. עוד לטענת הנתבע, עקב יחסי האמון ששררו בין אביו לבין התובעת, הופקדו ע"י אביו באותה תקופה סכומים גדולים בחשבונות משפחת התובעת, ועסקינן בהפקדות רבות, שנסמכו על האמון ששרר כאמור בין הצדדים, בשנת 2008.
6. הנתבע מדגיש בשנית כי התובעת היתה באותה תקופה במצב כלכלי קשה וללא כל יכולת כלכלית, ומדגיש כי היא פרשה לפנסיה באותה עת, והיתה מצויה ללא כל חסכונות או כספים עתידיים נראים לעין.
7. עוד לטענתו, במהלך חודש 12/08, השיבה התובעת, לאחר קבלת סיוע כלכלי מילדיה ככל הידוע לו, את סכומי ההלוואה שקבלה מאביו של הנתבע בשנת 2002 לצורך רכישת הדירה בקרית גת, והעבירה לנתבע סך של 490,219 ₪, הוא הסכום נשוא התובענה. סכום זה הועבר לנתבע עצמו, כהחזר ההלוואה שניתנה לתובעת ע"י אביו, ואולם משיקולים הקשורים ב-"הגדרת מקור הכסף", כך כלשונו, נוסחה בין התובעת והנתבע האמור בהסכם ביניהם המפורט בנספח שצורף לתביעה.
8. הנתבע מדגיש שהוא כופר בכך שקיבל הלוואה מהתובעת, ולטענתו אלמלא הסכסוך שפרץ בין אביו ובין בתה של התובעת, הוא כלל לא היה נדרש על ידה "להשיב" את ה-"הלוואה".
9. הנתבע הגיש את תצהירו שלו, וכן תצהיר מאת מר חיים דמרי, אביו, ומטעם אליהו דמרי אשר הינו אחיהם של חיים ושל ורדה מור, התובעת וכן העתקי כתבי טענות ופרוטוקולים בתיקים אחרים אשר התנהלו בין אביו חיים ובנותיה של התובעת.
10. כעולה מתצהיר הנתבע, טוען הוא כי ידוע לו כי לאורך השנים סייע אביו לתובעת ולבני משפחתה כלכלית, והעביר להם כספים רבים, כמו כן טען הוא כי בשל מחלוקת עם אמו, הפקיד אביו מאות אלפי שקלים אצל התובעת וילדיה ואף העביר להם כספים במזומן בסכומים לא מבוטלים. לטענת הנתבע, הכספים הללו, כאמור לעיל, הושבו לאביו - באמצעותו.
11. הנתבע מדגיש בתצהירו כלהלן: "אדגיש, החתימה על המסמך שכותרתו "הסכם" ואשר צורף כנספח ג' לתצהיר התובעת היתה ביוזמתי לאחר שהכסף הוחזר אלי ורק לצורך הסבר למקור הכסף..." (ראו סעיף 14 לתצהיר הנתבע). כמו כן טען בתצהירו, שהמסמך נערך על ידו, ולצורכי מס, כך כדבריו. אף לדבריו, אין בידיו כל הוכחה לכך או כלשונו - "לצערי אין לי יכולת להוכיח שאין לי אחות" (ראו סעיף 16 לתצהיר). בסיכומיו טען הנתבע כי המדובר למעשה ב"חוזה למראית עין" והכתוב ב"בהסכם" אינו מבטא למעשה את המוסכם בין הצדדים ומשכך הוא בטל.
12. מתצהיר האב, מר חיים דמרי, עולה שוב, כמוזכר לעיל, כי אבי הנתבע ניסה להסתיר קיומם של כספים, לטענתו, ולכן במסגרת ניהול עסקיו ומערכת היחסים עם גרושתו הופקדו כספים השייכים לו, בחשבונות בנק על שם בני משפחה שונים.
13. הנתבע אף הגיש את תצהירו של אחיו, אשר הינו אף אחיה של התובעת, ודוד משותף לבנותיה ולנתבע. כעולה מתצהירו בין הצדדים, שררו יחסים מצוינים וקרובים ואבי הנתבע אכן התגורר אצל התובעת במשך שנים. הלה העיד כי היות וחיים דמרי הפעיל מחצבת חול באזור אשקלון, עבדו עבורו בני משפחה רבים, ביניהם הוא ויהורם, בנה של התובעת. במסגרת זו, כך לדבריו, ראה הוא כיצד פעם אחר פעם העביר חיים סכומי כסף רבים ולא מבוטלים, ליהורם עבור אמו, היא התובעת.
14. בסיכומיו טען הנתבע, כי למעשה לנתבע יש פטור בהיותו "שלוח", היות ואין חולק, כך לטענתו, שההלוואה נשוא התביעה, ניתנה למעשה לאביו של הנתבע, באמצעות בנו, ומשכך ככל שיש לתובעת טענה היה עליה לתבוע את חיים ולא את שאול, והוא מפנה לפסיקה בעניין, סומנה כחלק א(3) ל- נ/1, וכן הפנה למאמרו של כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק המכונה "תאוריית השליחות וכוח הייצוג". כעולה מהפסיקה והמאמרים אליהם הפנה, "הפעולה היחידה היא של השלוח....התוצאות המשפטיות פועלות במישרין על השולח...". זאת ועוד – "חוק השליחות אינו מקנה לצד ג' זכות לפעול כנגד השלוח, כשהשלוח פעל במסגרת השליחות..".
15. הנתבע הפנה לכך שכל הנפשות הפועלות - התובעת ושתי בנותיה - ציינו מספר פעמים שהנתבע שימש כצינור להעברת הכספים לאביו, ושהדבר היה גלוי וידוע לכל.

העובדות שאינן במחלוקת

1. אין חולק, כי התובעת מכרה את דירתה ברחוב הגדודים בבאר שבע לבתה מיקה מור, ביום 21/9/08 בסך כולל של 550,000 ₪. העתק דיווח למיסוי מקרקעין בגין עסקה זו צורף לתצהיר התובעת (ראו נספח ז' לתצהיר).
2. אין חולק בין הצדדים, כי התובעת העבירה לחשבונו של הנתבע סך כולל של 490,292 ₪, בשתי פעימות, שהינן כספים שהתקבלו אצלה ממכירת הדירה בבאר שבע לבתה מיקה, כלהלן:

• התובעת מסרה לנתבע סכום של 143,720 ₪ במזומן - אלו כאמור כספים שמשכה מחשבונה והתקבלו מבתה מיקה (ועל כך צרפה היא תדפיס חשבון בנק למשיכתה זו, המצורף כנספח א' לתצהיר התובעת).
• התובעת העבירה ביום 18/12/08 סכום של 346,500 ₪ לחשבון הבנק של הנתבע בבנק הבינ"ל, סניף 062, מספר 168718 (אסמכתא להעברה בנקאית זו צורפה כנספח ב' לתצהיר התובעת).

1. אין חולק, כי הנתבע והתובעת חתמו יחדיו על נספח ב' לכתב התביעה המכונה "הסכם" ואשר בו מצויין: "...מעבירה לשאול דמרי, מס' ת.ז 301365847 סכום של 490,219 ₪....הלוואה זו נכונה לתאריך 31/12/2008". אין מחלוקת בין הצדדים כי מי שערך "הסכם" זה הוא הנתבע, כעולה מהודאתו בפני, במועד דיון ההוכחות וכעולה מתצהירו, כמצוטט בהרחבה לעיל.
2. אין מחלוקת, כי לאחר חתימת המסמך לא פעל הנתבע להעביר לתובעת כל כספים שהם, מאז ועד היום.
3. אין חולק בין הצדדים, כי בתקופה מסוימת שנמשכה מספר שנים, דר אביו של הנתבע אצל התובעת, תחת קורת ביתה.

השאלות המצויות במחלוקת

1. האם העברת הכספים מהתובעת לנתבע במהלך 12/08 היוו הלוואה של התובעת לנתבע כטענת התובעת, הלוואה שלא הושבה לה מאז ועד היום, או שמא המדובר בהחזר הלוואה, אשר בוצעה באמצעות הנתבע, ועסקינן בכספים אשר התובעת למעשה השיבה לנתבע בגין כספים שניתנו לה בעבר ע"י אחיה. אם כך הוא הרי שלמעשה ההלוואה הוחזרה ע"י התובעת לאחיה באמצעות הנתבע, בכספים נשוא תובענה דנא.
2. האם ההסכם עליו מסתמכת התובעת ( נספח ב' לכתב התביעה /נספח ג' לתצהיר התובעת) הינו מסמך פיקטיבי, וכטענת הנתבע מהווה ,חוזה למראית עין" אשר נועד לדווח לרשויות המס, דיווח כוזב באשר למקור הכספים בחשבונו, כטענת הנתבע ואשר אינו משקף את המוסכם בין הצדדים, או שמא מסמך זה הינו הסכם אשר תאם את העובדות ואת מערכת היחסים בין הצדדים כפי שהיה באותה העת, כטענת התובעת.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בחומר הראייתי המצוי בפני ושמעתי את הצדדים אשר העידו בפני, הגעתי להחלטה כי דין התביעה להתקבל, וכי העברת הכספים מטעם התובעת לנתבע, לא היתה במסגרת השבה להלוואות עבר, וכי הנתבע טרם השיב לה כספים אלו. כמו כן, קובעת אני כי המסמך עליו מבוססת התובענה ועליו חתומים התובעת והנתבע, שנכתב ונוסח ע"י הנתבע, הוא בגדר מסמך אותנטי מחייב, וכי הוא מייצג הלכה למעשה את ההעברה הכספית שהתובעת ביצעה כלפיו, והנתבע לא הצליח להוכיח ברמת הראיה הנדרשת ממנו, כי מסמך זה הינו "חוזה למראית עין" אשר אינו משקף את מערכת החובות בין הצדדים ומשכך הוא מחייב, ולהלן אנמק:
2. "המוציא מחברו- עליו הראייה": דהיינו, על התובעת מוטל להרים את הנטל במאזן הנטלים, ולהוכיח את תביעתה. לאחר שעיינתי בחומר הראייתי, סבורתני כי התובעת השכילה להרים את הנטל, והצליחה להוכיח את תביעתה, ואילו הנתבע, לעומת זאת, אשר טען לחוזה למראית עין, לא הרים את הנטל הנדרש ממנו להוכיח טענה זו, ולא הציג ולו אסמכתא אחת ראויה לביסוס ולהוכחת הגנתו וטיעוניו.
3. תובענה זו, זאת יודגש, מבוססת בין היתר, על המסמך אשר נערך ונחתם ע"י הנתבע, ואשר עליו חתמו הצדדים. מסמך זה הינו בגדר ראייה קבילה בכתב.
4. לא רק זאת אלא שכבר בראשית ההליך, הנתבע הודה בהגנתו כי קיבל את סכומי הכסף נשואי התובענה וטען כי "סכום זה הועבר לנתבע..." (ראו סעיף 12 לכתב הגנתו). דהיינו, הנתבע הודה ללא כחל ושרק בקבלת הכספים, נשואי התובענה.
5. יוצא כי העברת הכספים הנטענת בוצעה, ואין עליה כל חולק. מרגע זה ואילך, ולנוכח הודאתו של הנתבע בקבלת כספים אלו, הועבר נטל הראיה אל כתפיו, להבהיר ולהוכיח כי הוא השיב לתובעת את כספה או כי כספים אלו התקבלו אצלו, כהחזר הלוואה שניתנה לתובעת ע"י אביו.
6. היות והנתבע טען במסגרת הגנתו כי "ההסכם" אותו ערך ואף החתים את התובעת עליו, הינו חוזה למראית עין, הרי שנטל ההוכחה להוכיח זאת רובץ עליו (ראו ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד נגד אוצייק , ע"א 3642/11 כהן נגד גטאס).
7. יודגש, הנתבע בהגנתו מודה אמנם כי הסכום נשוא התביעה הועבר לו ע"י התובעת, אלא שהוא מסייג וטוען כי עסקינן בהשבת הלוואה מטעם התובעת. יוצא כי נטל הראיה להוכיח שהכספים שהועברו לו אינם מהווים הלוואה כפי שמשתמע מהמסמך עליו הוא חתום ובו הוא הודה, אלא למעשה מהווים השבה של כספים שהתובעת היתה חייבת לו – נטל זה עובר אליו.
8. לאחר עיון בחומר הראייתי של הנתבע ושמיעת עדיו- אביו ודודו- סבורתני כי הנתבע כשל בהוכחת טיעוניו, לא כל שכן כשל הוא בהרמת הנטל הנדרש ממנו להוכיח את טענת הגנתו- כישלון חרוץ.
9. אין חולק כי הנתבע לא הציג ולו בדל ראייה בפני, למעט עדותו ועדות אביו, להוכחת טיעוניו בדבר העברת כספים לתובעת במהלך השנים, וכי על סמך החומר הראייתי אשר הוצג בפני, התובעת הוכיחה את תביעתה והרימה את הנטל הדרוש, ואף מעבר לכך, ואילו הנתבע כשל מלהוכיח את טענתו כי המדובר בהשבת הלוואה וכי המדובר ב"חוזה למראית עין".

העברת הכספים לנתבע והרקע לה

1. כפי שצויין לעיל, התביעה שלפניי, הינה תביעתה של התובעת להשבת כספי ההלוואה אותם נתנה לנתבע. על ה-"הלוואה" סיפרה התובעת בעדותה כלהלן:

"...נתתי לו את הכסף בשנת 2008, הם רצו לבנות 24 קוטג'ים, הוא ואבא שלו, הוא מנכ"ל של חברת בנייה. הם רצו להתחיל לבנות ולא היה להם כסף אז הם הלוו ממני כסף. זו היתה העברה בנקאית והיא נעשתה הרבה זמן לפני שהמסמך הזה נכתב. הנתבע היה חייל משוחרר, והחברה היתה רשומה על השם שלו...". (עמוד 1, שורות 15-20).

1. לתמיכה בגרסתה הציגה היא בפני את המסמכים הכתובים הבאים:

נספח א'- המסמך עליו חתם הנתבע, אשר הינו מכתב הנושא את הכותרת "העברה מחשבון לחשבון", הנושא בכותרתו את מספר החשבון של התובעת אשר חתומה על המסמך, ואשר בו כתוב כלהלן: "... אבקש להעביר סך של 346,500 ₪ לבנק הבינלאומי סניף 062 מספר חשבון 168718 ע"ש דמרי...".

כמו כן הציגה היא בפני את נספח ב'- הנושא את הכותרת "הסכם", ובו כתוב כלהלן: "...אני מור ורדה... מאשרת שהלוואתי לשאול דמרי מס' ת.ז 301365847 סכום של 490,219 ₪... הלוואה זו נכונה עדיין לתאריך 31/12/2008...". על מסמך זה חתומים שני הצדדים, הנתבע אינו כופר בו וכעולה מעדותו הוא אף יזם וניסח אותו (עמוד 28, שורות 11-13).

1. על הנסיבות שקדמו להלוואה זו סיפרה והעידה אף הגב' מיקה, בתה של התובעת, בעדותה בפני:

"...הכול התנהל על שולחן האוכל בשבת אצל אמא בבית, מן הסתם הצרכים שלו עברו בבית, שכן הוא גר אצל אמא שלי...אני יכולה להגיד לך שכשהבנו שהוא נכנס לקשיים ויש לו צורך לבנות את הקוטג'ים והוא אחרי שחרור מבית הסוהר, די מרושש כספית, הוא פנה ליעל ושיתף אותה בקשיים שלו ובצרכים הכלכליים שלו, ואז הוא הציע לה שאולי היא תקנה את הבית של ההורים וככה אמא תיתן לו את הכסף, תעזור לו. מה שקרה בפועל, יעל אמרה שהיא מציעה שכבת בכורה אני אקנה את הבית, אקח את ההלוואה..." (עמוד 19, שורות 5-9).

1. עדות התובעת, כמו גם עדויות בנותיה, מיקה ויהל, היו מהימנות בעיני עד מאוד ועלו בקנה אחד עם המסמכים המצויים בתיק ועם החומרים הראייתיים שהוצגו בפני.
2. זאת ועוד, אף הנתבע עצמו העיד על כך, והודה ללא כחל ושרק בהעברת הכספים בתצהירו ובעדותו בפני.

רכישת הדירה של התובעת בקרית גת בשנת 2002

1. בהגנתו טען הנתבע כי ההלוואה נשואת התובענה, הינה למעשה השבת הכספים מהתובעת לנתבע עבור כספים שהעביר לה בזמנו אביו, מר חיים דמרי, לצורך רכישת דירתה בקרית גת.
2. התובעת מאידך הכחישה את טענת הנתבע כי אביו, דהיינו - אחיה, הלווה לה כספים לצורך רכישת דירתה בקרית גת. התובעת שבה והדגישה כי הנתבע ואביו לא הלוו לה דבר וחצי דבר וכי היא רכשה את ביתה בשנת 2002 בקרית גת בכספה שלה, מחסכונותיה האישיים, וכן בעזרת כספי ילדיה.
3. בתה של התובעת, הגב' יהל מור, הגישה אף היא את תצהירה לתיק, וטענה כי היא עצמה העבירה לקבלן ממנו אמה רכשה את הדירה, סכום כולל של 265,000 ₪ באמצעות 2 צ'קים אשר משכה מחשבונה. אף אסמכתא זו מטעמה צורפה כנספח א' לתצהירה.
4. יוצא כי הראיות שבפני מעלות כי הדירה של התובעת בקרית גת נרכשה על ידה בשנת 2002, בסיוע ילדיה, וזאת על אף טענות הנתבע.
5. הנתבע מטעמו, העיד את אביו ואת דודו, אח משותף של התובעת ואביו, ואשר מהם עלה כאמור בטיעוני הגנתו המוזכרים בהרחבה לעיל. דה עקא שהנתבע לא צרף מטעמו כל אסמכתא לאמיתות טיעוניו. אף הוא עצמו הודה, בתצהירו, כי אין ביכולתו להוכיח שההלוואה שקבל מדודתו היא למעשה בגדר השבה של כספים לאביו, אשר בוצעה דרכו, ואשר הינה בגדר השבה בגין הדירה שהאב סייע לה לרכוש, ואף הוא הודה כי אין לו כל אסמכתא כנגד המסמך עליו הוא עצמו חתום ואשר עליו מתבססת התובעת, ואין לו איך להוכיח כלשונו- ש- "אין לו אחות", בכדי להוכיח כראוי את טיעוניו (כאמור בתצהירו).
6. טענת הגנתו של הנתבע הינה כאמור כי הכספים נשואי התובענה, הינם כספים אשר הלווה אביו בזמנו לתובעת על מנת לרכוש עבורה דירה בקרית גת. הוא טוען כי ידע על זאת מאביו, אך לצד זאת, לא הוא או אביו הציגו ולו בדל ראייה לכך, למעט עדותם בפניי. הנתבע, מצידו, חרף הצהרותיו על הלוואת כספים רבים מצידו ו/או אביו לתובעת, לא הציג בפני ולו בדל ראייה לכך, שהעביר לה כספים.
7. ויודגש- בשלב הליך גילוי המסמכים הוריתי, בהחלטתי מיום 16/6/16, על הגשת תדפיסי חשבון הבנק מחשבון התובעת, עבור התקופה של השנה שקדמה לרכישת הדירה בקריית גת, דהיינו עבור התקופה שמסוף חודש 06/2001 ועד סוף חודש 06/2002, ואכן הם נחשפו והוגשו לתיק. דה עקא, שגם מהם לא עלה כי הופקדו בחשבון הנתבעת מזומנים רבים כל כך, ואלו שאכן הופקדו לא מתקרבים ולו ברמז, לסכומים אליהם טוען הנתבע. ואף לגבי סכומי הכסף במזומן שכן הופקדו, לא השכיל הנתבע להוכיח כי אביו, הוא שהפקידם בחשבונה של התובעת.
8. יוצא איפה שאף תדפיסי חשבון הבנק של התובעת, בתקופה שקדמה לרכישת הדירה בקרית גת, תדפיסים אשר עתרו הנתבעים לחשוף במסגרת שלב גילוי המסמכים- לא מלמדים כי אבי הנתבע הוא שהלווה לתובעת כספים בשנת 2002 לצורך רכישת דירתה בקרית גת.
9. דה עקא, שלצד העדר כל הוכחה מצד הנתבע ואביו לטיעוניהם בדבר הלוואות מרחיקות לכת לתובעת אשר אפשרו לה לרכוש את דירתה הנוכחית, הוצגו בפני מטעם התובעת מסמכים המעלים בבירור כי התובעת רכשה את הדירה בקרית גת בכספה ובכספי ילדיה, וזאת למרות טענתו של הנתבע כי אביו רכש עבורה את הדירה. הוכחות אלו למעשה שומטות את הקרקע מתחת לטיעונו המרכזי של הנתבע כי הכספים נשואי התובענה הינם השבה של הלוואה, השבה המבוצעת לאביו באמצעותו. באמצעות הקבלות והאסמכתאות שהוצגו באופן מפורט ע"י התובעת ובנותיה הוכח בפני כי הדירה שנרכשה ע"י התובעת בשנת 2002 בקרית גת, נרכשה מכספה האישי של התובעת ומכספיהם של ילדיה, באמצעות צ'קים של התובעת וילדיה.
10. למותר לציין, כי אף את טענת הנתבע כי בתה של התובעת, הגב' יהל מור, העבירה לתובעת צ'קים מחשבונה לצורך רכישת הדירה, וכי חיים דמרי הוא שפעל להעברת כספים במזומן לחשבונה של גב' יהל מור על מנת שהיא תהווה צינור להעברת הכספים מחיים דמרי לתובעת לצורך רכישת הדירה בקרית גת, אני דוחה על הסף. הנתבע לא השכיל להביא ולו ראשית ראיה, למעט עדותו ועדות אביו, כי הצ'קים שניתנו ע"י גב' יהל מור לתובעת לצורך רכישת הדירה בקרית גת, מקורם היה מכספים במזומן שהופקדו ע"י חיים דמרי בחשבונה של יהל מור על מנת שהיא תעבירם לתובעת/אמה וכל שכן לא הוכח בפניי כי היתה התחייבות כלשהי של התובעת להחזיר כספים אלו לחיים דמרי ו/או לאחר.
11. נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע לא הצליח להמציא ולו ראשית ראיה וכל שכן להרים את הנטל הנדרש ממנו להוכיח כי הוא הלווה כספים לתובעת על מנת שתרכוש את הדירה בקרית גת בשנת 2002 , וטענה זו נדחית על ידי מכל וכל. ההיפך הוא הנכון, לאחר ששמעתי את עדות התובעת ובנותיה וכן את עדות הנתבע ואביו, אני קובעת כי הוכח בפניי, שהתובעת רכשה את דירתה בקרית גת בשנת 2002 מכספה שלה ובעזרת ילדיה.

מכירת הדירה של התובעת בבאר שבע בשנת 2008 , לבתה

1. התובעת טענה בפני כי הכספים נשוא התביעה אשר הלוותה לאחיין שלה, דהיינו- הנתבע, היו פרי כספים שקבלה ממכירת דירתה בבאר שבע, לבתה.
2. כאמור וכמוזכר לעיל- התובעת צרפה לתביעתה נספחים המוכיחים לשיטתה כי ההלוואה לה היא טוענת בוצעה וכי היא העבירה כספים לנתבע, כאמור במסמך שצרפה ובו כתוב כלהלן: "...מעבירה לשאול דמרי, מס' ת.ז 301365847 סכום של 490,219 ₪....הלוואה זו נכונה לתאריך 31/12/2008".
3. לתצהירי התובעת אשר הוגשו לתיק, וביניהם תצהיר בתה של התובעת, הגב' מיקה מור, אשר אף העידה בפני על תצהירה ביום 22/12/16, צורפו אסמכתאות בדבר רכישת הדירה של הוריה בב"ש, אסמכתא מיום 21/9/08, בסכום של 550,000 ₪, וכן הגישה הבת לתיק העתק דיווח למיסוי מקרקעין על הרכישה.
4. בעת עדותה בפני טענה בתה של התובעת, מיקה מור, כלהלן:

"...הוא הציע ליהל שתעשה מהלך ותקנה את הבית של אמא שלי. לראייה, כמו שהמשכנתא נכנסה לחשבון של אמא היא גם יצאה אחרי 3 ימים לחשבון של הילד. ב- 18.10 זה יצא לחשבון שלו..." (עמוד 19, שורות 18-19).

עדותה היתה אמינה בעיני עד מאוד, ואכן מבוססת היטב על האסמכתאות שהוצגו בפני.

1. עולה כי בין הצדדים כולם, היתה מערכת יחסים חמה ומלוכדת וכי היתה נכונות גדולה של התובעת ובנותיה לסייע למר חיים דמרי שזה עתה שוחרר מהכלא: "...אני יודעת שהיה לו צורך בכסף הזה, הוא דיבר עם יהלי, והיא הציפה את זה בפני. כמובן שאמא הסכימה שנעזור לו, כי הוא אח, בן...". ( עמוד 20, שורות 6-7).
2. לכאורה, ועל פניו, די במסמכים שצירפה התובעת, בהודאת הנתבע לקיומם ולאמיתותם של המסמכים עליהם מתבססת התובענה, וכן בהודאתו של הנתבע כי לא השיב לתובעת לאחר מועד ה-"הלוואה" כל כסף, ולאור העובדה כי הוכח בפניי כי התובעת רכשה את דירתה בקרית גת מכספה שלה ולא מכספים שניתנו לה ע"י אביו של הנתבע - בכדי להוות נימוק מוצק ומבוסס דיו על מנת לקבל את התביעה ולדחות את טענת ההגנה של הנתבע כי המדובר בהשבת הלוואה ולא במתן הלוואה.
3. ויודגש, טענת הנתבע הינה כי הכספים אשר ניתנו לו בשנת 2008 ע"י התובעת, היוו החזר הלוואה שניתנה לתובעת, ע"י אביו חיים דמרי לצורך רכישת הדירה בשנת 2002 בקרית גת. אולם משאין מחלוקת כי התובעת העבירה את הכספים נשוא התביעה לנתבע כבר בסוף שנת 2008 ומשאין אף מחלוקת כי מאז הנתבע לא פעל להשיב לה כספים כלשהם, ומשקבעתי כי התובעת רכשה את הדירה בקרית גת, מכספה שלה ומכספי ילדיה, ומשאת טענת הנתבע כי אביו לווה לתובעת כספים לצורך רכישת הדירה דחיתי, הרי שדין התביעה להתקבל, כבר בשלב זה.
4. אלא שבנסיבות הייחודיות של תובענה זו - אשר אמנם אינה מתנהלת בפני בית המשפט לענייני משפחה, וזאת בשל הקשר המשפחתי בין הצדדים אשר הינו של דודה ואחיין, אבל אשר אין כל ספק שהינה עדיין תולדה של מערכת יחסים משפחתית עבותה ומורכבת- מוצאת אני לנכון להרחיב מעט על טענות ההגנה של הנתבע ושל אביו, אשר לתחושתי הפכו את מערכת החוק והמשפט לכלי שרת בידיהם , ולחלק מסכסוך משפחתי כזה או אחר שהם נתונים בו.

עדות הנתבע ואביו ואמינות גרסתם

1. הנתבע הותיר בפני בית המשפט רושם של אדם לא אמין בלשון המעטה, אשר אינו בוחל בכיפוף החוק על מנת להשיג מטרותיו. כך למשל העיד הוא בפני במועד הדיון:

"ש. בתצהירך אתה אומר שלמעשה המסמך הזה שהוא מאשר שאתה לווית לתובעת את הסכום של 490,000 ₪, הגשת אותו לצורך הצהרת ההון?

ת. נכון, הוא נחתם ונכתב לצורך הצהרת ההון שנדרשתי להגיש בשנת 2008.

ש. מה שאתה אומר עכשיו, ששיקרת בהצהרת ההון?

ת. לא שיקרתי...לשאלת בית המשפט האם דיווחתי בהצהרת ההון שלי לרשויות המס דיווח כוזב, שכן לשיטתי הכסף הוא החזר הלוואה של אבי ואני אומר להם שזו הלוואה שקיבלתי, אני משיב שזה היה בעצת הרו"ח שלי, ליאור חג'ג'..." ( עמוד 28, שורות 11-20).

1. יוצא שהנתבע מעיד על עצמו כי לטענתו ביקש מהתובעת לחתום על המסמך נשוא התביעה, ואף חתם עליו, על אף שלא תאם את המציאות ואת העובדת כפי שהוא סבר, וזאת על מנת לדווח לרשויות המס דיווח כוזב במסגרת הצהרת ההון שלו.
2. ככל שזוהי גרסתו של הנתבע הרי שמידע זה- אשר הוא מספק על עצמו מרצונו הוא, ואף טוען זאת כטענת הגנה- יש בו בכדי להעיד על מידת מהימנותו ואמינותו, ויש בו בכדי להעיד כי עסקינן באדם אשר אינו בוחל בשקר ואשר האמת אינה מהווה נר לרגליו וכי אמירותיו ו/או הצהרותיו לרשויות, הינן בהתאם לצרכיו בלבד.
3. אם הנתבע הותיר בפני בית המשפט רושם של בחור צעיר אשר החוק אינו מהווה נר לרגליו, אביו, חיים דמרי, הותיר רושם זהה לפחות, ובעת עדותו הגדיל לעשות והודה בפני בית המשפט ללא כל כחל ושרק בהברחת כספים מגרושתו ואם ילדיו.

חיים דמרי סיפק איצטלה נוספת של העדר מהימנות לגרסת ההגנה: הלה, זאת יודגש, מהווה דמות רלוונטית על אף שהוא אינו מהווה צד לה, בהיותו אחיה של התובעת ומי שכביכול נטען שהלווה לה כספים, בהיותו שותף עסקי של בנו, והרושם הוא כי הוא נוהג להנחות את הנתבע, ופעל רבות מאחורי הקלעים.

1. הלה העיד בפני בית המשפט והותיר רושם של אדם ואיש עסקים אשר אינו מהסס לעשות שימוש בכל תחבולה על מנת למקסם את רווחיו. בין היתר, טען הוא בפני בית המשפט, כי העביר כספים לתובעת בזמנו וכן לאנשים נוספים במזומן, בכדי שגרושתו ובניו לא ידעו כי הוא נותן לה כספים, ובשל סכסוך הגירושין (ראו האמור בתצהיר מטעמו וכן האמור בחקירתו בפני, עמוד 32 לפרוטוקול). הדבר עלה בבירור אף מפסקי דין נוספים אשר ניהלו הצדדים בפני בית משפט השלום בקרית גת ואשר הוגשו לתיק, וביניהם, בין היתר, ת"א 14869-09-11 , בו עלה בבירור כי העברת כספים מאדם לאדם במשפחה היתה בבחינת נוהג שגור.
2. אף לשיטתו של הנתבע, אביו עבר לא פעם ולא פעמיים על החוק וניסה להסתיר כספים מהרשויות. לנוכח העובדה כי הדבר הפך לנוהל שגור על ידם, הפך הוא לחלק ממסכת הגנתו של הנתבע, אשר אף לא היה נבוך לטעון זאת בפני מותב זה. כך למשל, נשאלה התובעת ע"י ב"כ הנתבע, בעת עדותה בפני, ביחס לאמור:

"...ש. את יודעת שחיים בערך באותה תקופה פתח חשבון בנק על שם הבת שלך?

ת. נכון, כדי לשמור על הכסף ממס הכנסה. הוא פתח שני תיקים, על אחותו ועל הבת שלי..." (עמוד 8, שורות 17-18). בהמשך אף עלה כי הוא הפקיד כספים נוספים בחשבונות שונים דבר אשר גרם לחקירות ברשויות המס בעניין (עמוד 18, שורות 1-2).

1. יוצא כי הרושם אשר הותיר בפני הנתבע וכן אביו, מר דמרי, הינו של אנשים אשר החוק אינו מהווה נר לרגליהם.
2. כאמור לעיל, מר חיים דמרי העיד בפני כי הוא פעל להעביר בעבר כספים במזומן לתובעת ולא באמצעות הוראה בנקאית, על מנת להתחמק מאשתו ועל מנת שאשתו, אשר היה מצוי עימה בהליכי גירושין, לא תדע על קיומם של הכספים ועל העברת הכספים לתובעת:

".....אני פשוט לא רציתי, בזמנו הייתי בסכסוך עם אשתי, לא רציתי שאשתי והילדים ידעו שאני מעביר כסף לאחותי ועוזר לה..." ( עמוד 32, שורות 29-32).

1. זאת ועוד, חיים העיד בפני כי "...שלחו לבן שלי ממס הכנסה הצהרת הון...בא אלי הבן ואמר שישב עם הרו"ח ששאל מה ההסבר לכסף, אני אמרתי לו מה הבעיה, אדבר עם אחותי ואגיד לה שתחתום שהיא החזירה את הכסף שלי. הם עשו את המסמך. הוא כתב, היא כתבה, לא יודע...זה לא היה מסמך לצורך ההלוואה אלא לצורך הצהרת הון...".( עמוד 34, שורות 11-20).
2. כמו כן, הן האב והן בנו השליכו מרבית מהאחריות להתנהלותם עוברת החוק, לעצות אשר קיבלו מהרו"ח. לצד זאת, עת נשאלו על זהותו השיבו הם שניהם באופן סותר: הבן טען כי היה זה רו"ח חג'ג', ואילו האב השיב בעדותו כי היה זה רו"ח בניטה (עמוד 34, שורות 21-25).
3. יוצא כי הן גרסאות האב- אחיה של התובעת, והן של בנו- הנתבע- היו שתיהן בלתי מהימנות בעליל. הנ"ל הצהירו בפני בית המשפט כי הם אינם רואים בחוק אלא בגדר המלצה, והצהירו במהלך עדותם על מתן הצהרת הון כוזבת לרשויות המס, מבלי כלל להבין את חומרת העניין.
4. על מנת לקבוע האם הסכם הינו הסכם למראית עין, או שמא הסכם תקף ומחייב, יש להתחקות אחר אומד כוונתם האמיתית של הצדדים בעת כריתת החוזה ולבחון האם ההסכם משקף את אותה כוונה , אם לאו. למותר לציין כי התשובה לשאלה זו הינה שאלה שבעובדה הנלמדת מכלול הנסיבות והעובדות והנטל להוכיח טענה זו רובץ לפתחו של הטוען אותה, במקרה דנן, על הנתבע.
5. הנתבע בסיכומיו טען כי לעובדה שהנתבע ואביו הודו בעבירות אשר ביצעו, יש בכדי להוסיף איצטלה של מהימנות לעדותם, והפנה, לשיטתו, לפסיקה בעניין. עם כל הכבוד לב"כ הנתבע ולטיעוניו המלומדים, סבורתני כי טיעון זה הינו לא פחות מאשר מגוחך, ומצער, במקרה הטוב. העובדה כי הנתבע הודה בפני כי הצהרה שאינה תואמת את המציאות והעובדות לרשויות המס הינה בבחינת נוהג שגור עבורו הינה מצערת ביותר ואין בה בכדי להוסיף דבר וחצי דבר לגרסתו בתובענה דנא, נהפוך הוא. עובדה זו מלמדת על כך שהנתבע ואביו אינם מכבדים את החוק, הוא אינו מהווה נר לרגליהם, ואין הם מהססים לעבור עליו על מנת למקסם את רווחיהם. מה גם, שלא צפויה לנתבע או לאביו כל סנקציה נוספת כתוצאה מהודאתם בפני במעשים מסוג זה.
6. מתוך שתי העדויות עלה כי האמת אינה נר לרגליהם של הנתבע ושל אביו וכי גרסתם נמסרת אד הוק ובהתאם לצרכים שלהם. כפי שהנתבע העיד כי חתם על הסכם "שקרי" על מנת להטעות את מס הכנסה, דיווח אביו של הנתבע כי העביר כספים לתובעת במזומן על מנת להסתירם מאשתו דאז (שם).
7. יוצא כי מעבר לעובדה שאין לנתבע ולאביו ולו אסמכתא ראויה אחת בכתב, להוכיח את טיעוניהם, לפיהם הם הלוו כספים לתובעת וכי הכספים נשוא התביעה היוו החזר הלוואה, וכי למעשה ההסכם אותו ערך הנתבע היה למראית עין בלבד ולא שיקף את כוונת הצדדים, הרי שאף גרסאותיהם הותירו בפני בית המשפט רושם עז של עשיית "חוחא והיתלולה" ממערכת החוק והמשפט.
8. לאחר ששמעתי את עדותה של התובעת ובנותיה ואת עדות הנתבע, אביו ודודו, אני קובעת כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה הנדרש להוכיח כי קנתה את הדירה בקרית גת מכספה ובעזרת ילדיה וכי לא נתמכה ע"י חיים דמרי עת התגורר הוא אצלה.
9. כמו כן אני קובעת כי את טענת ההגנה של הנתבע ואביו לפיה התובעת נתמכה כלכלית ע"י אביו של הנתבע, אחיה, וכי ההלוואה נשואת התובענה, הינה למעשה השבה של התובעת לחיים דמרי באמצעות הנתבע, של כספים שניתנו לתובעת לצורך סיוע ברכישת הבית בקרית גת, אני דוחה שכן הנתבע לא השכיל להוכיח את טענות הגנתו, ברמת ההוכחה הנדרשת, לא המציא ולו ראשית ראיה למעט עדותו ועדות אביו שהינו אף הוא בעל ענין בתובענה, כאשר עדויות הנתבע ואביו היו בלתי מהימנות ובלתי אמינות בעיניי.
10. כמו כן אני קובעת כי הנתבע לא השכיל להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת, כי ההסכם שאותו הוא ערך ואף החתים את התובעת עליו, היה חוזה למראית עין. ההיפך הוא הנכון. הוכח בפניי באמצעות התובעת ועדיה וממכלול הנסיבות כי ההסכם ( נספח ב' לכתב התביעה ) היה הסכם מחייב אשר שיקף את המצב העובדתי כהוויתו ואת אומד דעת הצדדים.
11. לאחר ששמעתי את עדות התובעת שהיתה כאמור מהימנה עליי ולאחר שהוכח בפניי כי התובעת פעלה להעביר לנתבע הסכום נשוא התביעה ולאחר שהנתבעים כשלו מלהוכיח כי חיים דמרי הלווה לתובעת כספים לצורך רכישת דירתה בקרית גת, או כספים אחרים במהלך השנים, אני קובעת כי הנתבע, לא הרים את הנטל להוכיח כי ההסכם נשוא התביעה ( נספח ב' לכתב התביעה ) , הינו הסכם פיקטיבי/ למראית עין בלבד ומשכך המדובר בהסכם מחייב המשקף את כוונת הצדדים ואומד דעתם.
12. בסופו של יום, אני קובעת כי גרסת הנתבע אינה אמינה ואינה מהימנה בעיני, וממילא לא הציג הוא ולו בדל ראייה בכדי להוכיח את אמתותה, ומשכך אני קובעת כי איני מקבלת את גרסתו בהיותה קלושה ולא מבוססת בכל ראייה.

הנתבע כשלוח של אביו

1. כאמור לעיל, בסיכומיו הפנה הנתבע לכך שלמעשה אביו של הנתבע, מר חיים דמרי, הוא זה שאליו הועברו הכספים בסופו של יום. לפיכך , לטענתם, יש לראות בנתבע שלוח בלבד, הפטור מאחריות.
2. דה עקא, שהנתבע לא הציג בפני ולו אסמכתא אחת לכך שהכספים נשוא התובענה אשר הופקדו בחשבונו של הנתבע, הועברו לחיים דמרי בשלב כלשהו.
3. אמנם הנתבע בעת מועד האירועים נשואי התובענה ובעת מתן ההלוואה היה בחזקת חייל משוחרר, לצד זאת, יש לזכור שהלה העיד כי אף בעת היותו חייל היה הוא איש עסקים אשר עבד יחד עם אביו, והיה בעל מניות בשלוש חברות (ראו עמודים 27-28):

"...פעם בשבוע הייתי בבסיס... הייתי טבח פרטי של אלוף פיקוד דרום, והייתי מגיע רק כאשר הוא היה מגיע, בימי שלישי בלבד.

ש. ולכן היה לך את כל הזמן שבעולם לעבוד עם אביך יד ביד?

ת. כן. לשאלת בית המשפט על שם מי היתה רשומה חברת אורות גת, אני משיב שעד היום עליי ועל שם צביקה כהן. לשאלת בית המשפט מה זה רלוונטי מה שסיפרתי בסעיף 4, אני משיב שהחברה רשומה על שמי משנת 2006..." (עמוד 27-28).

וכן העיד בפני כלהלן:

"...ש. ...יש לך עניין בשלוש חברות- אורות גת, מעשה חדש תשתיות תקשורת ובח.ש.ש.מ?

ת. מעשה חדש מחזיקה באורות גת. בכולן אני מעורב..." (עמוד 28, שם).

1. יוצא כי חרף גילו הצעיר, הנתבע הינו בבחינת איש עסקים לכל דבר ועניין, וזאת אף כבר מאז היותו חייל, וזאת על אף שאין חולק כי אביו הינו דמות תומכת ונוספת לעניין העסקים המשפחתיים.

1. ודוק, ככל שאכן חשב הנתבע כי הוא פטור וחף מאחריות משפטית בהיותו שלוח של אביו- שיתכבד ויגיש תובענה עצמאית הלוא היא הודעת צד ג' כנגד אביו, ויוכיח כי הכספים נשואי התובענה הועברו לאביו באמצעותו, ותו לא. אלא שהנתבע לא השכיל להוכיח כי הכספים נשואי התובענה אשר הוא קיבל ולווה מהתובעת, הועברו לאביו בסופו של יום ולא הציג ולו אסמכתא אחת לכך. וככל שכספים אלו אכן הגיעו לאביו והושבו לו- הלוא שחזקה על הנתבע שנתונים אלו היו מצויים בידיו ותחת שליטתו.
2. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, אני קובעת כי אכן ניתן להעריך כי יוזם ההלוואה היה אביו של הנתבע, חיים, אולם בפועל ההלוואה ניתנה לנתבע, הוא שקיבל בפועל את הכסף מהתובעת והכסף נשוא התביעה הופקד בחשבונו הפרטי. משכך, טענת הנתבע כי ההלוואה ניתנה ע"י התובעת לחיים דמרי, כאשר הנתבע הוא רק שלוח לקבלת ההלוואה, נדחית על ידי שכן טענה זו לא תואמת את העובדות כפי שהוכחו בפניי.
3. למותר לציין כי המדובר בטענה עובדתית, הסותרת את גרסת הנתבע לפיו אין המדובר כלל בהלוואה אלא בהשבת כספים לחיים דמרי באמצעות הנתבע ואף מנימוק זה דין טענת הנתבע להידחות, ועל כך ראו לעניין זה תקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי.

עדות שבע"פ כנגד ראייה בכתב

1. למעלה מן הצורך – יצוין כי אף אם הייתי נותנת אמון בגרסתו של הנתבע, קלושה ככל שתהיה, הרי שעדיין – מדובר בעדות שבע"פ כנגד מסמך בכתב.
2. משקלה של עדות שבעל-פה כנגד מסמך בכתב הינו דבר אשר מעוגן כבר בחוק העותומני. לפי סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני נקבע להלן:

"...תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים או לשותפות, למוכסנות או להלוואות שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על עשר לירות, צריך להוכיח מסמך בכתב.

טענה ותביעה נגד מסמך בכתב הנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה עולה על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של הנתבע...".

1. ואמנם, כידוע:

"כאשר עסקה כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם; ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק – הוראת הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני – והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל פה "כנגד תוכנו" של מסמך" (ועל כך ראו בהרחבה י' קדמי, בספרו "על הראיות", חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה (2009), עמ' 1501).

1. יוצא כי על פי ההלכה הפסוקה, האיסור הנובע מן הסיפא של סעיף 80 הנ"ל, שעדיין נותר חלק מן הדין החל בארץ, משקלה של "טענה הנטענת כנגד המסמך" הינו ברור וידוע ומועט ממשקלו של המסמך המדבר בעד עצמו.
2. בסיכומיו טען ב"כ הנתבע כי סעיף זה, המספק יתרון לראייה בכתב אינו חל בעת סכסוכים משפחתיים, והפנה לאמור בסעיף 82 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני הקובע כלהלן:

"הוראות הסעיף 80 לא תהיינה חלות במקרים הבאים שבהם אפשר להוכיח את התביעה ע"י עדים, ואלה הם:

א. בפעולות שבין הבעל והאשה והקרובים במדרגה יורדת ועולה, בין האחים והאחיות וביניהם, או בין האב והאם, ואחות האב והאם והחותן והחותנת...".

1. דה עקא שאף אם הייתי קובעת כי טענתו של הנתבע הינה רלוונטית לענייננו, היות ועסקינן ביחסים בין דודה לאחיין , וכי בענייננו אין בהכרח יתרון לראייה בכתב אלא דווקא לעדויות הצדדים, עדיין סבורתני כי עדויותיה של התובעת מדברות בעד עצמן, והיו מהימנות בעיני עד מאוד, וכאמור, מעדותה של התובעת ,מעדויות בנותיה ומחוסר מהימנות הנתבע ועדיו, עלה באופן מובהק כי עסקינן בהלוואה ולא בהשבת כספים שניתנו בעבר.
2. כאמור וכמוזכר לעיל, מהימנות עדויות התובעת וראיותיה היו בולטות עד מאוד לנוכח גרסתו הלא אמינה של הנתבע ואביו, אשר האמת אינה מהווה נר לרגליהם, וזאת בין השאר, לנוכח התנהלותו הכללית של הנתבע ואף של אביו, כפי שהיטיבו הם לבטא בפני.
3. על פי ההלכה הפסוקה, על מנת לקבוע האם הסכם הוא הסכם תקף או שמא הוא הסכם למראית עין יש להתחקות אחר כוונתם האמתית של הצדדים בעת כריתת החוזה, ולבחון האם ההסכם אכן משקף את אותה הכוונה. התשובה לכך, כך נפסק, היא שאלה שבעובדה הנלמדת ממכלול נסיבות המקרה ( ראה תמ"ש 12696/10/10 א.א. נגד ד.א.) . בחינת הראיות שבענייננו ולאור העדויות שהציגה התובעת ואל מול העדים שהציג הנתבע מעלה כי יש לקבל את גרסת התובעת, וכי כוונתם האמתית של הצדדים היתה כלשון ההסכם- דהיינו הלוואת כספים ולא השבת כספים.
4. אלא שכאמור- בנסיבות דנא אין מקום להידרש לסוגיה זו ( תחולת סעיף 82 לפקודת הפרוצדורה) בהיות טענותיו שבעל פה של הנתבע, לא אמינות בעיניי כלל ועיקר. גרסתו של הנתבע הינה בלתי אמינה לחלוטין, והלה כאמור לא הציג ולו חיזוק אחד אשר מצאתי כמהימן ואמין לנכונות גרסתו.
5. לסיום דבריי אבקש לציין, כי בית המשפט דן בטיעוני הגנתו של הנתבע, ובחן אותם אחד לאחד, לצד זאת מוצאת אני להביע ובמאמר מוסגר, את מורת רוחו של בית המשפט מהתנהלות זו של הנתבע ושל אביו, כפי שהיא עולה בפרשת הגנתו, התנהלות ממנה עולה כי החוק אינו נר לרגליהם.
6. מוצאת אני לנכון להדגיש מורת רוח זאת, בפרט לאור העובדה כי טיעונים אלו מטעם הנתבע ואביו, שבים חוזרים על עצמם אף במסגרת סכסוכים אחרים אשר מתנהלים בין הצדדים בבתי משפט נוספים ובפני מותבים אחרים.

סיכום

1. התובעת הוכיחה כי העבירה לנתבע את הכספים נשואי התובענה כהלוואה, וכי הנתבע חתם על מסמך לפיו המדובר בהלוואה, מסמך אשר הוא עצמו היה שותף לניסוח שלו, כעולה מעדותו ומעדות אביו.
2. טענתו של הנתבע כי הכספים אשר התובעת העבירה לו הינם בגדר "החזר הלוואה" מצידה בגין כספים אשר אביו העביר לה בזמנו הינה טענת הגנה, אשר מעבירה את נטל הראיה אליו, ועליו היה כאמור הנטל להוכיחה.
3. הנתבע לא המציא ולו ראיה אחת, למעט עדות בעל פה שלו ושל אביו, אשר העידו בדבר כספים רבים במזומן, אשר ניתנו ע"י האב לתובעת. טענותיהם בדבר כספים אלו שהועברו כביכול מחיים דמרי לתובעת נטענו בעלמה, וכל טענותיהם בדבר כספים במזומן הינם עדות בע"פ אשר אינה נתמכת כלל בשום מסמך, וממילא עדותם בענין היתה בלתי מהימנה בעיניי.
4. גם עדויות האב ועדות האח הנוסף, לא הצליחו להרים את הנטל הנדרש, נהפוך הוא, גרסאותיהם של הנתבע ואביו היו בלתי מהימנות והותירו בי רושם של אנשים אשר החוק אינו מהווה נר לרגליהם, ואשר מתנהלים בצורה שאינה שקופה, והופכים את החוק לכלי שרת בידיהם.

1. כמו כן אני קובעת כי מהעדויות והמסמכים שהובאו בפניי, הרי שהוכח בפניי כי התובעת רכשה את דירתה בקרית גת בשנת 2002 מכספה שלה ומכספי ילדיה ולא מכספים שניתנו לה ע"י חיים דמרי, כהלוואה.
2. אשר על כן אני קובעת כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה הנדרש ממנה להוכיח כי הכספים נשוא התביעה, ניתנו לנתבע כהלוואה ע"י התובעת והנתבע התחייב להחזירם. כמו כן אני קובעת כי הכספים נשוא התביעה ניתנו לנתבע כהלוואה, ולא לחיים דמרי והנתבע לא פעל להשיב לתובעת את כספי ההלוואה עד להיום.
3. כמו כן אני קובעת כי הנתבע לא הרים את נטל הראיה להוכיח את טענת הגנתו לפיה הכספים נשוא התביעה, ניתנו לו ע"י התובעת כהשבה של הלוואה שניתנה לתובעת ע"י חיים דמרי אביו וכי ההסכם אותו ערך, היה אישור/הסכם פיקטיבי ולמראית עין בלבד.
4. דא עקא, כי לא נטען בפניי מה היה מועד פירעון ההלוואה והאם היא כללה ריבית והצמדה. על פי נספח ג' לכתב התביעה עולה כי המועד הראשון בה נדרש הנתבע להשיב את כספי ההלוואה היה ביום 5/12/11 ומשכך סבורה אני כי היה על הנתבע להשיב את ההלוואה, שקבעתי שניתנה ע"י התובעת לנתבע וכי הנתבע התחייב להשיב לה, בהתאם לדרישת התובעת ותוך זמן סביר לאחר משלוח מכתב הדרישה הראשון.

סוף דבר

1. נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת ואני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 490,219 ₪ בצירוף ריבית והצמדה, מיום ה- 5/1/12 - 30 יום לאחר מועד משלוח מכתב הדרישה הראשון של התובעת לנתבע לצורך החזר ההלוואה- (נספח ג' לכתב התביעה) ועד למועד התשלום בפועל.
2. בנסיבות אלו אני מחייבת את הנתבע בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 30,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום ואם לא, הם יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.
3. זכות ערעור- כחוק.

ניתנה היום, י"ב שבט תשע"ז, 08 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.