1. עניינו של פסק דין משלים זה בזכויותיהם של שניים מעובדי הנתבעת במועד פרישתם מעבודתם, שאירע בעת שהעירייה הנתבעת הייתה נתונה בהקפאת הליכים.

בתחילה הוגשה התביעה על ידי שנים עשר תובעים, אך עניינם של עשרה מהם הסתיים בהסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 4.7.17, כך שנותר לנו להכריע רק בעניינם של שני התובעים שבכותרת.

התשתית העובדתית

2. ביום 25.10.07 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב צו להקפאת הליכים לעיריית טייבה (פשר 2419/07, כב' סגנית הנשיאה דאז ורדה אלשיך), בהתאם לסעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. המדובר היה בהקפאת הליכים שנייה של העירייה, לאחר שזו נקלעה שוב למצב גרעוני קשה וחדלה כמעט מתפקוד שוטף. בית המשפט מינה נאמן לעירייה, עו"ד אבנר כהן, לצורך ניהולה והבראתה (נספחים א1-ב1 לכתב התשובה מטעם המדינה). בפועל, העירייה הייתה בהקפאת הליכים ברצף מכוח צו הקפאת הליכים, שהוארך על ידי בית המשפט המחוזי מעת לעת, מיום 25.10.07 ועד ליום 28.10.13. בשנים אלה נוהלה העירייה על ידי הנאמן.

3. במהלך הקפאת ההליכים הוגשו על ידי התובעים תביעות חוב בפני הנאמן. ביום 9.2.08 הגיש התובע 1, מר נאשף קייס, תביעת חוב לנאמן (מס' תביעה 25199/5.245) על סך 976,785 ₪ בגין תיקי הוצאה לפועל של בית הדין; יתרת שכר על פי כרטסת העירייה; קיזוז; תוספת שחיקה; והפרשה לקופת גמל. בהחלטת הנאמן מיום 5.9.11 אושרה תביעתו, על סמך כרטסת העירייה, בסך של 198,166 ₪. ביום 23.3.08 הוגשה תביעת חוב אף על ידי התובע 3, מר גאבר עומר (מס' תביעה 25199/5.395). בהחלטת הנאמן מיום 7.9.09 אושר סכום של 33,168 ₪, שקוזז עם חובו עבור מיסי עירייה בסך 58,787 ₪ (נספחים 1, 5 לתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנאמן).

4. במסגרת תוכנית ההבראה שגובשה לעירייה בשיתוף עם משרד הפנים, הוחלט על צמצום כוח אדם ופיטורי עובדים. במסגרתה פרשו התובעים, כמו גם עובדי עירייה נוספים, לפנסיה מוקדמת, בהתאם להוראות חוזר מנכ"ל משרד הפנים מיום 19.5.1997 והגורמים הנוגעים לעניין במשרד הפנים (נספחים ג', ו'-ח' לכתב התשובה של המדינה). התובעים 1 ו-3 פרשו מעבודתם בעירייה ביום 1.12.08.

5. בהודעת הנאמן לתובע 1 מיום 22.2.09 נקבעו תנאי הפרישה הסופיים של התובע 1, לאחר שהועלו שהסתייגויות התובע 1 הועלו בפני הנאמן (נספח ה' לתצהיר תובע ש). תנאי הפרישה הסופיים כללו אחוז פנסיה בשיעור 62.3%, הכוללים תוספת פנסיה בשיעור 8%, ולפי דרגת פרישה הוראה B.A . כמו כן נקבעה זכאותו למענק הסתגלות בהיקף של שישה חודשים בסך 60,678 ₪, ומענק פרישה בסך 70,791 ₪. בנוסף, פדיון חופשה בסך 14,250 ₪ (נספח ה' לתצהירו). כמו כן, התובע 3 חתם על "טופס הסכמה לפרישה מרצון" בעירייה, בו נקבעו תנאי פרישתו (מוצג נ/2).

6. סמוך למועד פרישתו, התובע 1 פנה לנאמן בנוגע לזכויותיו עם פרישה ובנוגע לזכאותו לשכר ימי סמינר ותשלומי אחזקת רכב לשנת 2008. במכתב ב"כ הנאמן מיום 9.7.09, נענה התובע 1 שטענותיו בנוגע למענק הפרישה נבדקו על ידי הממונה על השכר במשרד הפנים, וזה מצא שאין מקום לשנות מחישוב מענק הפרישה. כמו כן, הנאמן הכיר ביתרת ימי חופשה של 35 ימי חופשה וכפועל יוצא בזכאותו ל- 4 ימי חופשה נוספים, ששולמו בשכר יולי 2009. באשר להשתתפותו בסמינר ואחזקת רכב, הפנתה ב"כ הנאמן לתשובת מחלקת משאבי אנוש "בהתאם להנחיית מנכ"ל העירייה." (מוצג נ/1).

7. במכתב מיום 7.3.11 פנו 7 עובדי העירייה, לרבות התובע 1, באמצעות באת כוחם לנאמן, בדרישה לתשלום הודעה מוקדמת כחלק מתנאי הפרישה המגיעים להם עם פרישתם מעבודתם בעירייה. התובע 1 אף טען לתשלום שני ימי השתלמות משנת 2008 בסך 928.2 ₪, יתרת חופשה של 50 יום בסך 23,205 ₪; החזר הוצאות רכב ששולמו בנובמבר 2008 ונוכו בחזרה בדצמבר 2008, וכן החזר הוצאות רכב קבועות עבור 12 חודשים בסך 5,328 ₪ (נספחים א' לכתב התביעה).

8. ביום 5.1.12 פנו 7 עובדים, לרבות התובע 1, באמצעות באת כוחם בכתב לוועדה הממונה בעירייה בעניין זה (נספחים א' לכתב התביעה).

בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 28.10.13 הסתיימה הקפאת ההליכים. וביום 20.1.14 אושר הסדר נושים כולל לעירייה (פרק 23231-06-11 (כב' השופט (כתוארו אז) איתן אורנשטיין, נספח 2 לכתב ההגנה).

9. ביום 13.12.13, דהיינו קצת למעלה מחודש קודם לאישור הסדר הנושים, פנו לבית המשפט המחוזי שבעה תובעים, ובכללם התובע 1, בבקשה שיכריע בעניין זכויותיהם עם סיום עבודתם בעירייה בתקופת ההקפאה, שעיקרן זכות לתשלום עבור הודעה מוקדמת, ולחלופין שיתיר להם הגשת תביעה בעניין לבית דין זה. בבקשה זו פורטו תביעות העובדים להודעה מוקדמת, וכן תביעת התובע 1 לשני ימי השתלמות, יתרת חופשה, החזר הוצאות רכב (טסט וביטוח); הוצאות רכב קבועות; והפרש מענק פרישה (תיק פרק 23231-06-11; בקשה מס' 129, נספחים ב' לכתב התביעה).

ביום 4.5.14 נעתר כב' השופט אורנשטיין לבקשת העובדים והתיר להם להגיש תביעתם לבית דין זה. נקבע, שטענות התובעים נוגעות לתקופה המאוחרת למועד מתן צו ההקפאה, והיות שתקופת ההקפאה הסתיימה, הם רשאים להגיש תביעתם לערכאה המוסמכת (נספח ג' לכתב התביעה).

10. במכתב מיום 25.6.14 הוסיפו ופנו 15 עובדי העירייה לראש העירייה לתשלום זכויותיהם על פי דין עם פרישתם במיוחד לעניין תקופות הודעה מוקדמת והסתגלות (נספחים א' לכתב התביעה).

מהלך ההתדיינות בבית דין זה

11. ביום 2.12.14 הגישו שנים עשר מעובדי העירייה, שעל פי החלטות הנאמן דאז נדרשו לפרוש בשנים 2008 ו-2009 כחלק מתוכנית ההבראה, את כתב התביעה שבפנינו. תביעתם נסובה בעיקרה על שאלת זכותם לתשלום שני חודשי הודעה המוקדמת, ולמענק הסתגלות, והיא התבססה על פסק דינו של בית הדין הארצי שניתן בשנת 2009 בעניין עיריית לוד (עסק 12/07 עיריית לוד נ' הסתדרות המעו"ף וועד עובדי עיריית לוד (2.4.09)). ביום 23.3.15 ניתן בתביעתם פסק דין בהיעדר הגנה כנגד העירייה (כב' השופטת חופית גרשון-יזרעאלי), שבוטל בהחלטה מאוחרת מיום 6.5.15.

ביום 18.10.15 נערך קדם משפט בפני כב' השופטת חופית גרשון-יזרעאלי, במסגרתו ניתנה החלטה המורה לנאמן, עו"ד אבנר כהן, לגלות את כל המסמכים המצויים בידיו הנוגעים לזכויות העובדים בעירייה. בעקבות האמור, הוגש לבית הדין תצהיר גילוי מסמכים של עו"ד עדו עינת מטעם הנאמן. ביום 27.3.16 התקיים קדם דיון נוסף בתיק במסגרתו נדחתה בקשת העירייה מיום 24.3.16 לצירוף הנאמן כנתבע נוסף בתיק.

ביום 25.5.16 הוגשו התצהירים הבאים מטעם התובעים: תצהירו מטעמו של מר ג'מיל אבו ראס, יו"ר מרחב המשולש הדרומי בהסתדרות הכללית החדשה; תצהיר התובע 1, מר נאשף; תצהיר התובע 5 מר חוסני גבארה; ותצהיר התובע 7, מר ח'ליל חאג' יחיא.

ביום 17.11.16 נערך קדם משפט בתיק בפני בית דין זה. במסגרתו הבהירה העירייה שמאחר שהיא נתקלה בקשיים בגביית תצהירי עדות ראשית, ברצונה לזמן עדים מטעמה באמצעות בית הדין. בהתאם נעתרה בקשתה מיום 20.11.16 לזימון הנאמן, רו"ח שמואל וידר, והגב' סלואה מסארוה, כעדים מטעמה בתיק.

12. ביום 12.12.16 נערך דיון הוכחות בתיק. במסגרתו העידו התובע 1, מר נאשף; נאמן העירייה, מר אבנר כהן; והגב' סלואה מסארוה, המשמשת מאוגוסט 2008 מנהלת אגף משאבי אנוש ושכר בעירייה.

עם תום שלב ההוכחות בתיק, ונוכח הודעה העירייה בדיון מיום 12.12.16 בדבר עדיה, הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. לאחר עיון בסיכומי העירייה, ניתנה החלטת בית הדין מיום 1.5.17, המורה על קבלת עמדות מטעם הממונה על השכר במשרד האוצר ולחשב המלווה של העירייה מטעם משרד הפנים.

13. ביום 3.7.17 הוגשה עמדת המדינה (משרד הפנים והממונה על השכר). במסגרתה טענה המדינה, בין היתר, שקיימות חריגות שכר לתובע 1 בשל כך ששכרו והגמלה המשולמת לו נקבעו על יסוד דרוג ודרגה שגויים, וכן לתובע 3, באשר קיבל כפל זכויות גימלה עבור אותה תקופת שירות.

14. ביום 4.7.17 התקיים דיון במהלכו הודיעה המדינה על הסכמתה לכך שתשולם לכל אחד מהתובעים הודעה מוקדמת, למעט התובעים 1 ו-3. בהתאם, ניתן פסק דין חלקי שבו התקבלו בהסכמה תביעותיהם של עשרה מתוך שנים עשר התובעים המקוריים. באשר לתובעים 1 ו-3, עמדתה היא שקיימות בעניינם חריגות שכר הנוגעות לגמלה המשולמת להם, ובמקרים שכאלה נוהגת המדינה לערוך "מעין עסקת חבילה", לפיה כל צד מוותר על תביעותיו אל מול הצד שכנגד. על כן, הצדדים ביקשו שהות על מנת להגיע להבנות.

ביום 12.12.17 התקיים דיון נוסף בתיק, בהיעדר התייצבות או תגובה לממונה, וביום 10.1.18 הוגשה הודעת עדכון מטעם הממונה, שבה נמסר כי נמצאו חריגות שכר אצל התובע 1 הבאות לידי ביטוי בשכרו הקובע ובגמלה, בשל תוספת אחוזית שנקבעה על סמך דירוג שגוי. הממונה הודיע שהוא שומר זכותו לזמן את התובעים 1 ו-3 לשימוע וליתן החלטה בדבר קיום חריגות שכר.

נוכח האמור, נותרה להכרעה בתיק זה אך ורק שאלת זכאות התובעים 1 ו-3 להודעה מוקדמת, וכן יתר תביעות התובע 1 שבכתב התביעה.

דיון והכרעה

תשלום דמי הודעה מוקדמת

15. בכתב התביעה עתרו התובעים, ובהם התובעים 1 ו-3, לתשלום שני חודשי הודעה מוקדמת בנסיבות סיום עבודתם בעירייה. התובעים הבהירו שהוצאו לפרישה על פי החלטת הנאמן, אך בניגוד לדין ולהסכמים הקיבוציים נערכה חפיפה בין תקופת ההסתגלות לבין הודעה מוקדמת שלא שולמה להם.

16. ואכן, בפסק הדין בעניין לוד (שם) נקבעה זכאותם העקרונית של עובדי עיריית לוד שפוטרו מעבודתם במסגרת הסכם הבראה, להודעה מוקדמת במצטבר עם חודשי הסתגלות. זאת, מלבד במקרים הנוגעים להתנהגות העובד, כמו למשל במצב דברים שבו העובד מסרב לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת.

אין חולק שהתובעים סיימו את עבודתם בעירייה לאחר שהוצאו לפרישה על ידי הנאמן במסגרת תוכנית הבראה (סעיפים 4-5 לסיכומי העירייה). הממונה הבהיר שעל פי מידע שהתקבל אצלו, הנאמן הורה לתובעים או מי מהם לצאת לחל"ת, בהמשך נערך להם גמר חשבון, והוסדרה פרישתם לפנסיה (סעיפים 32 -31 לכתב התשובה).

כאמור, בדיון שהתקיים ביום 4.7.17 המדינה הודיעה שאינה מתנגדת לתשלום שני חודשי הודעה מוקדמת לתובעים, מלבד לתובעים 1 ו-3. הסתייגות המדינה בנוגע לתובעים אלה הייתה נעוצה בקיומן הלכאורי של חריגות שכר אצלם הנוגעות לשיעור הגמלה (ע' 27, ש' 19; ע' 28, ש' 1), וזאת בהמשך לעמדת המדינה מיום 3.7.17 בנוגע לקיומן של חריגות שכר לתובע 1 ולתובע 3 הנוגעות לזכויות גמלה.

ביום 10.1.18 הוגשה הודעת עדכון מטעם הממונה בתיק. הממונה חזר על עמדתו, והבהיר שבירור שערך בנוגע לתובע 1 העלה ששכרו הקובע לגמלה בהתאם לתפקידו בעירייה היה אמור להיות לפי דירוג עובדים סוציאליים, וכפועל יוצא, היה זכאי לתוספת אחוזית של 20% בלבד בעוד זכה בפועל לרכיב של 59%, כך שקיים לכאורה רכיב שכר חורג הנוגע לתוספת אחוזית של 39%. נמצאה חריגה של 3,700 ₪ ברוטו בשכרו הקובע, וחריגה של 2,300 ₪ בגמלה החודשית.

ואולם, הממונה הודה כבר בכתב התשובה, ובדין עשה כן, "כי אין קשר בין חריגות השכר הנבדקות – לבין הסוגיה של תשלום בגין הודעה מוקדמת, אשר התובעים דורשים כי העירייה תשלם להם בנוסף לחודשי ההסתגלות" (סעיף 34 לכתב התשובה). אף אם קיימות לממונה טענות טובות בנוגע לחריגות שכר לכאורה בתנאי הפרישה שנקבעו לתובעים 1 ו-3, אין באלה כדי להוות נימוק ענייני לדחיית התביעה שבפנינו, שעניינה תשלום הודעה מוקדמת. למותר לציין, ובמענה לטענות הממונה בהודעתו מיום 10.1.18, כי שמורות לאחרון הסמכויות המוקנות לו בחוק בנוגע להסדרי שכר חריגים.

נוכח האמור, ובהתאם להיעדר התנגדות עקרונית של המדינה לתשלום הודעה מוקדמת לתובעים בנסיבות סיום העסקתם בעירייה, בנוסף לחודשי הסתגלות, אנו קובעים שהתובעים 1 ו-3 אכן זכאים לתשלום הודעה מוקדמת. בהיעדר טענה בנוגע לשיעור הסכומים הנתבעים, אנו מקבלים את תביעת התובע 1 לתשלום הודעה מוקדמת בסך 20,420 ₪, ואת תביעת התובע 3 להודעה מוקדמת בסך 9,220 ₪.

טענות סף הנוגעות לרכיבי התביעה הנוספים

17. המדינה טענה שיש לדחות את רכיבי התביעה הנוספים על הסף בשל "התיישנות, השתק, שיהוי ניכר, ניצול הליכי משפט לרעה ובחוסר תום לב" (סעיף 2 לכתב התשובה- ההדגשות במקור). המדינה הוסיפה וטענה לעניין זה לנזק ראייתי שנגרם לעירייה בשל הגשת התביעה בדצמבר 2014, לאחר פרישת התובעים בשנים 2008-2009, ולאחר שבאוקטובר 2013 הסתיימה הקפאת ההליכים. במהלך התקופה שחלפה נשרף ארכיון העירייה, התחלפו בעלי תפקידים, ונוצר קושי לביצוע בירור עובדתי.

העירייה הוסיפה לעניין זה שהתובעים בחרו ביודעין, בחוסר תום לב, תוך ניצול מצבה העובדתי והמשפטי, לתבוע אותה באופן בלעדי, ואף הטילו עליה נטל כבד בכך. זאת, על אף שמודעים היו היטב למצבה המשפטי והעובדתי, וכן לכך שהנאמן ומשרד הפנים הם צד חיוני לבירור התובענה.

העירייה טענה שבמהלך תקופת הקפאת ההליכים נוהלו תביעות חוב על ידי הנאמן, ואף ניתן היה לבקש החרגת תובענה מבית המשפט המחוזי. ואולם התובעים לא הציגו כל טעם לכך שלא פנו בעניינם זה אל הנאמן או אל בית המשפט במהלך תקופה של כ-8 שנים. העירייה טענה שאין זה סביר להתיר במסגרת הליך זה דיון מחדש של הליך צמצום כוח האדם בעירייה שהחל לפני כ-7 שנים, ושהייתה לו "מסגרת מוגדרת ומוסכמת ומושלמת" (סעיף 39 לסיכומיה). באשר לתובע 1, נטען שאין הוא רשאי לתבוע את זכויותיו הנלוות שבכתב התביעה, באשר אלו נכללו בתביעת החוב שהגיש לנאמן. עוד טענה העירייה שבית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 4.5.14 התיר הגשת תביעה לבית הדין רק בנוגע למענק ההסתגלות והודעה מוקדמת, בעוד תביעת התובע 1 נסובה, רובה ככולה, על החזר הוצאות.

המדינה אף היא טענה שאין להורות על תשלום זכויות נוסף לתובעים עבור עבודתם וסיומה בעירייה, בנוסף לתביעות החוב שאישר הנאמן, ולאחר סיום הקפאת ההליכים, באשר הדבר יהווה העדפת נושים פסולה.

18. התובעים בתשובה הדגישו שתביעות החוב שהוגשו במסגרת הסדר הנושים התייחסו על פי החוק רק לתקופה שעד למינוי הנאמן, כשמרגע מינוי הנאמן חובות העובדים מושא תיק זה היו בגדר חובות "'רגילים'" שהיה צורך בקבלת היתר בית המשפט המחוזי להגשתן. התובעים פנו בעניינם לעירייה ולנאמן מספר פעמים ולא נענו, כך שבלית ברירה פנו חלקם ביום 12.12.12 לבית המשפט המחוזי, שם התעכב עניינם עד סיום הקפאת ההליכים, וביום 4.5.14 קבע בית המשפט המחוזי שעניינם יידון בבית הדין. התובעים פנו שוב לעירייה בעניינם ומשהדבר לא הסתייע, הוגשה התביעה ביום 2.12.14.

19. לצורך ענייננו זה יש להבחין תחילה בין חובות שנוצרו לפני למתן צו הקפאת ההליכים, לבין חובות שנוצרו לאחר מתן הצו. על ההבחנה בין שני אלה עמדה באחת הפרשות כב' השופטת ורדה אלשיך (הפ 10511/99‏ ‏מ.ר.ר שרותים נ' עיריית טייבה (20.1.04)):

"הדין מתווה הפרדה מהותית בין חובות שנצברו ערב הקפאת ההליכים, לבין חובות שצמחו מהתקשרויות מאוחרות יותר; הראשונים נחשבים כ"חובות עבר", וחל עליהם מנגנון הגשת תביעת החוב ותשלום דיבידנד לפי עקרון השיוויון בין הנושים וסולם דיני הקדימה; בעניין זה חל הדין, כי כל דבר שלא נתבע והוכח במסגרת תביעת החוב, או לא הוגש במועד, נחשב כחוב שהנושה ויתר עליו, ואין הוא זכאי לנסות ולתבוע אותו בדיעבד.

דינו של חוב פרי התקשרות שנעשתה בתקופת הקפאת ההליכים הוא שונה; בסייגים הקבועים בדין, הרי שחל כאן העקרון של "חובות יש לשלם, לאלתר ובמלואם", וזאת במעמד של הוצאות הקפאה, המשולמות לפני החובות האחרים. לעניין זה, אין מעמד של נאמן בהקפאת הליכים מקנה לו כל פטור מעמידה בהתחייבויות שלקח, נהפוך הוא; דווקא מעמדו המיוחד של הנאמן, מקנה לחובה זו משקל כבד יותר. זאת, מעצם מעמדו כבעל תפקיד מטעם בית המשפט, והציפיה הלגיטימית של בית המשפט ושל המתקשרים הבאים עמו במגע, כי לא יקח כל התחייבות אלא אם בדק ומצא כי יש בקופתו כספים למימונה".

20. למן מתן צו הקפאת ההליכים, הנאמן הוא שהופקד על ידי בית המשפט ובפיקוחו על ניהול ומימון שוטף של פעילות העירייה, לרבות העסקת עובדים; על גיבוש תוכנית הבראה, ועל הסדר נושים. העסקת התובע 1 בשנת 2008, כמו גם, פרישתו בדצמבר 2008, היו במהלך תקופת ההקפאה.

העירייה אומנם טענה שטענות התובע 1 באו על תיקונן או נכללות בהסדר הנושים. ואולם, מעיון בכתב ההגנה, שבו טענה העירייה בהתייחס להסדר הנושים שאושר כי "חלק, לפחות, מתביעתו של תובע 1 מתייחס לחוב שקדם לאוק' 2007". (סעיף 4 לכתב ההגנה), עולה שכל הטענות שנטענו בעניין זה היה כלליות ולא מפורטות. המדובר בטענות שסותרות את לשונות הברורה של הסדר הנושים. מעיון בו (נספח 2 לכתב ההגנה) עולה שהוא מתייחס לחובות העירייה "אשר היו קיימים או שניתן היה לתבוע על פיהם כאמור עד למועד מתן צו הקפאת ההליכים (25.10.07)." ובכך מונע הוא הגשת תביעה על ידי נושי העירייה הנוגעת או שעילתה נוצרה בתקופה הקודמת ליום מתן הצו ההקפאה (סעיפים 6-11 להסדר). הוראות הסדר הנושים הנוגעות לסדרי הפירעון של חובות העירייה, ובפרט אלו המתייחסות לעובדים, קובעות שהסדר הנושים כולל תשלום לעובדים על פי הכרעות הנאמן בתביעות החוב בלבד (סעיף 2.3 להסדר). וככזה, אינו מתייחס להוצאות ההקפאה. מכאן, שהפטר העירייה, לאחר עריכת הסדר הנושים, הוא מחובותיה שלא הוכרו או נתבעו בהסדר הנושים או מחיקת חובותיה המקוריים, ככל שאלה נוגעים לתקופה עובר ליום 25.10.07 (רעא 8797/08 ‏ ‏אי.אס.אי.ייעוץ והכוונה נ' פאוור (2.10.13)).

משכך, הסדר הנושים אינו יכול להוות, על פניו, ובהיעדר טענה אחרת בעניין זה, מחסום מפני תביעת התובעים.

21. באשר לתביעת החוב שהוגשה על ידי התובע 1. הרי שהעירייה טענה באופן כללי וסתמי רק כי "זכויותיו הנלוות אשר תובע אותם מר קייס נאשף נכללו בתביעת החוב אשר הוגשה לנאמן דאז ולכן אין מקום לתבוע בשנית ו/או לחייב את העירייה בגינם." (סעיף 16 לסיכומיה), בעוד שהמדינה טענה לעניין זה רק כי אין להיעתר לתביעת התובעים או מי מהם בנוסף לתביעות החוב שאישר הנאמן בשל "איסור לבצע העדפת נושים פסולה" (סעיף 5 לכתב התשובה; סעיף 1 להודעת העדכון). אולם בכך אין כדי להוכיח, ולו לכאורה, שתביעת התובע 1 שבפנינו נוגעת במלואה או בחלקה לתקופה שלפני צו הקפאת ההליכים, וככזו הייתה בבחינת חוב בר תביעה בפני הנאמן (סעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980). לזאת נוסיף שבמסגרת תביעת החוב שהגיש התובע 1 בפועל לנאמן בפברואר 2008 אכן נדונו והוכרעו תביעותיו שהוגשו גם בפנינו.

על פי המסמכים שלפנינו, תביעת החוב שהגיש התובע 1 מיום 9.2.08 אינה נוגעת לתביעותיו שבפנינו הנוגעות לשנת 2008. במסגרת תצהיר גילוי המסמכים שהוגש מטעם הנאמן הובהר שתביעת החוב של נאשף מס' 25199/5.245 הוגשה "ביחס לתקופה שקדמה למועד הקפאת ההליכים" (סעיף 3.2 ונספח 1 לתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנאמן) . כמו כן, הוגש במצורף להחלטת הנאמן בתביעת החוב מיום 5.9.11, "טבלת עזר להכרעת חוב מספר 245". כפי העולה מזו נדונו והוכרעו על ידי הנאמן זכויות התובע בנוגע ל"שכר עבודה ותוספות נלוות שנתבעו בבית הדין לעבודה ושהוגשו לגבייה בהוצאה לפועל וכן שכר עבודה על פי כרטסת העירייה לשנים 2006-2007"; "תוספת שחיקה"; "קיזוז"; "הפרשות קופת גמל"; וכן "הלנת שכר/ריבית והצמדה". על סמך האמור, אושרה יתרת שכר על פי כרטסת העירייה בסך 198,166 ₪.

נוסיף כי העירייה והמדינה לא העלו כל טיעון לגופו של עניין המצדיק הכרה כ"חובות עבר" בזכויות התובע במועד פרישתו בדצמבר 2008, כדוגמת פדיון חופשה ומענק פרישה, לאחר הקפאת ההליכים מיום 25.10.07, דהיינו כחובות שיש לשייכם למועד שטרם ההקפאה. רק שיוך שכזה היה מוביל למסקנה כי מדובר בחובות שביחס אליהם היה על התובע להגיש תביעת חוב שהיתה כפופה להסדר הנושים, ולעקרון השוויון בין הנושים, להבדיל מתביעה המתייחסת להוצאות ההקפאה (ר' לעניין זה: בשא 6430/09 ‏ ‏קיטל נ' עו"ד אבי פילוסוף ורו"ח ירון הר צבי (7.6.09, כב' סגנית הנשיא ורדה אלשיך); בשא 14032/00 מפעלי פלדה מאוחדים נ' כדורי (28.11.00, כב' השופטת בלהה גילאור)).

יתרה מזאת, אנו סבורים שטענות העירייה והמדינה באשר לעצם הגשת תביעה זו לבית הדין ומועדה, היו צריכות להיות מועלות במסגרת בקשת התובעים בבית המשפט המחוזי, שהיא הערכאה שדנה בהליך הקפאת ההליכים והבראת העירייה, ליתן הוראות לנאמן בעניינם או להתיר להם הגשת תביעה לבית הדין. כך או כך, וכמפורט בפרק העובדתי, בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 4.5.14 התיר הגשת תביעות עובדי העירייה הפורשים להודעה מוקדמת, וכן תביעות התובע 1, מהטעם שאלה נוגעות לתקופה המאוחרת למועד מתן צו ההקפאה וסיום תקופת ההקפאה. נוכח החלטה זו, נדחית אף הטענה שאין התובע 1 רשאי להגיש תביעה לבית הדין שאינה הודעה מוקדמת.

22. אף שהגענו לכלל מסקנה שהתובע 1 היה רשאי להגיש את התביעה שבפנינו, הרי שמדובר להבנתנו בתביעה הנגועה בשיהוי שיש לו השלכות על עצם הדיון בה לגופה, ונפרט. התובע פנה סמוך למועד פרישתו לנאמן בנוגע לזכויותיו לעת פרישה, גובה מענק הפרישה ויתרת ימי חופשה. כמו כן, לשכר ימי השתלמות ותשלומי אחזקת רכב. דרישותיו אלה נענו באופן חלקי בהחלטת הנאמן מיום 9.7.09. התובע לא ערער אחר החלטת הנאמן משך תקופה ממושכת אלא פנה לבסוף לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות על תשלום זכויותיו או התרת הגשת תביעה לבית הדין לראשונה רק ביום 13.12.12 (סעיפים 5- 9 לתצהירו).

במהלך אותה תקופת הקפאה ממושכת שמיום 25.10.07 ועד ליום 28.10.13, העירייה נוהלה על ידי הנאמן, במסגרת תוכנית הבראה, ובפיקוח בית משפט. הנאמן היה מוסמך ומחויב לבחון טענות התובע בנוגע לשכרו ותנאי פרישתו, ולהכריע בהן, כשם שהוא דן והכריע בתביעות חוב. ואמנם, הנאמן העיד בעניין זה כי נושא תנאי השכר והפרישה של העובדים נבדק קפדנית בנוגע לכל עובד ועובד, כשהנאמן נסמך בעניין זה על החלטות משרד הפנים שפעל בתיאום עם משרד האוצר (ע' 16, ש' 23; ע' 17, ש' 1). אותן טענות בדיוק שהעלה התובע בפנינו נבדקו והוכרעו על ידי הנאמן בפועל (נספחים ה3' לכתב התשובה מטעם המדינה). משמעות הכניסה להליך הקפאת הליכים היא שתביעות העובדים יתבררו בפני הנאמן המשמש בהקפאת הליכים כידו הארוכה של בית המשפט, האמון על הבראת העירייה וניהולה השוטף במהלך הקפאת ההליכים, וכן על ידי בית המשפט, המעביר ביקורת שיפוטית על החלטותיו (ע"א 5090/08 ‏אורגל נ' אטיאס (8.12.10)).

כפי העולה מטיעוני העירייה, ששכנעו אותנו, נגרם לה נזק ראייתי של ממש כתוצאה מהעיכוב בהגשת התביעה, שכאמור הוגשה בסופו של דבר רק ביום 2.12.14, והתייחס לתקופה שבה העירייה נוהלה בידי נאמן שפעל בשיתוף פעולה עם משרד הפנים לגיבוש תוכנית הבראה והליך פרישה, לאחר שניהולה העצמאי כשל והיא הגיעה אל פי פחת (ע' 9, ש' 17; ע' 16, ש' 18; ע' 17, ש' 1). כך, העירייה לא הצליחה להגיש תצהירי עדות ראשית על ידי מי שניהלו ענייניה בעת הנוגעת לעניין, קרי, הנאמן, החשב המלווה, ואף מנהלת אגף משאבי אנוש ושכר (ע' 9, ש' 5; ע' 13, ש' 4; ע' 19, ש' 26). כמו כן, עדיה התקשו לזכור או לאתר ולהציג מסמכים ופרטים מהותיים הנוגעים לתביעה, והדבר בא לידי ביטוי בעדותם (ע' 17, ש' 18; ע' 18, ש' 8, 12, 22). מה גם, שבתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנאמן צוין שהמסמכים הקשורים לפרישת העובדים רוכזו במחלקת משאבי אנוש (סעיף 3 לתצהיר), בעוד בית העירייה, והארכיונים שבו, נשרף בשנת 2010 (סעיף 4 לכתב התשובה של המדינה; ע' 20, ש' 5; ע' 21, ש' 9). כל אלה, בצירוף הנזק הראייתי הטבוע הנובע מחלוף הזמן, ראויים שישקלו במסגרת בירור התביעה לגופה.

תביעות התובע 1 הנוגעות לעבודתו ופרישתו מהעירייה בשנת 2008

שכר ימי השתלמות

23. בכתב התביעה התובע 1 עתר לתשלום שכר עבודה שני ימי השתלמות בסך 928.2 ₪ עבור השתתפותו בסמינר בתאריכים 23.11.08- 25.11.08.

על מנת להוכיח תביעתו זו צירף התובע 1 לתצהירו מכתב מטעם מנהל חטיבת עובדי הרשויות המקומיות מיום 26.10.08, בדבר התקיימות סמינר לוועדי העובדים בחטיבת הרשויות בהסתדרות המעו"ף. כמו גם, הודעה ששלח יו"ר הוועד למנהלת כח אדם בעירייה בדבר השתתפותו שלו ושל התובע 1 בסמינר לוועדי עובדים של הסתדרות המעו"ף (נספחים א'-ב' לתצהיר התובע). ברם, באלה יש כדי להוכיח עצם יציאתו של התובע 1 לסמינר האמור בלבד, להבדיל מאת זכאותו לתשלום שכר עבור כך. אולם, באשר למקור זכאותו לכך, הרי שהתובע 1 לא פירט או מסר דבר בתביעתו.

זאת ועוד, התובע 1 אומנם הגיש לבית הדין פניות שונות שלו לעירייה לתשלום החזר שכר עבור ימי השתלמות, אולם הוא לא צירף או פירט את המענה שניתן על ידי העירייה לאלה. כפי העולה מהראיות בתיק, ביום 12.1.09 התובע 1 פנה בכתב למנכ"ל העירייה בדבר "החזר תשלומים בעד העדרות לימי השתלמות" במסגרתו דרש החזר שכר שנוכה עבור 3 ימי השתלמות בתלוש דצמבר 2008 (נספח ג' לתצהיר תובע). התובע 1 אף העיד בנוגע לכך, שבמענה לפנייתו זו שולם לו יום השתלמות אחד (סעיף 28 לתצהירו).

בנוסף, התובע 1 העלה את טענותיו אף בפני הנאמן והן נבדקו על ידי מחלקת משאבי אנוש, שהשיבה לתובע "בהתאם להנחיית מנכ"ל העירייה". כמו כן, באחת כוח הנאמן השיבה לתובע במכתב מיום 9.7.09 שבו היא היפנתה אותו ואף צירפה את תשובת מחלקת משאבי אנוש בנדון (נספחים ה3 לכתב התשובה מטעם הממונה), אולם התובע 1 לא הגיש או מסר פרטים בנוגע לתשובת מחלקת משאבי אנוש שניתנה בעניינו זה.

מטעמים אלה, אנו סבורים שהתובע 1 לא הוכיח את זכאותו לתשלום שכר שלושת ימי השתלמות עבור השתתפותו בסמינר בימים 23.11.08- 25.11.08, ודין רכיב תביעתו זו להידחות.

פדיון חופשה

24. בכתב התביעה התובע 1 עתר לפדיון יתרת 22 ימי חופשה בסך 23,205 ₪. התובע לא פירט בתביעתו מדוע נתבע על ידו היקף חופשה זה וכן ערך יום חופשה. כשנשאל בחקירתו בנוגע למספר ימי החופשה שלהם היה זכאי במסגרת תפקידו, כל שהשיב בנדון היה כי "היו לי חופשים שהצטברו, קיבלתי את הנתון מכוח האדם, אני לא יודע." (ע' 15, ש' 21).

ואולם, כפי העולה מפניית התובע 1 בשנת 2009 לעירייה בדבר זכויותיו עם פרישה, הרי שזה נענה שבדיקה שנערכה על ידי הנאמן העלתה שהוא זכאי במסגרת תפקידו למכסת ימי חופשה שנתית של 22 ימים בלבד. הנאמן ציין והבהיר שהתובע 1, שהיה רכז היחידה לשיקום האסיר, לא הועסק בתפקיד השייך לדרוג חינוך ונוער. מכל מקום, הנאמן פירט שעל סמך בדיקה חוזרת שנערכה על ידו, כרטסת העובד משקפת מאזן ימי חופשה נכון ליום 1.1.08 של 47 ימי חופשה, וכן ניצול וצבירת ימי חופשה בשנת 2008. מכאן, שהתובע 1 זכאי ליתרת חופשה בהיקף של 35 ימים, מהם שולמו 31 בלבד. נוכח האמור, הנאמן אישר תשלום עבור 4 ימי חופשה נוספים בשכר יולי 2009. מכל האמור עולה, שבזמן אמת נבדקו על ידי הנאמן כל טענות התובע 1 בדבר זכויותיו להפרש חופשה.

התובע 1 הודה ששולם לו פדיון חופשה במועד סיום עבודתו בסך 14,250 ₪ המשקף פדיון של כ-31 ימי חופשה, ולאחר פניותיו לנאמן בעניין זה, שולמו לו אף ארבעה ימי חופשה נוספים (סעיפים 31-32 לתצהירו). התובע אומנם טען כי "אין מחלוקת" שביום 30.11.08 מאזן ימי החופשה עמד על יתרה של 63 ימים, אולם כל שפירט או הגיש בעניין זה היה הסתמכות על "אישור" בנדון שניתן לו (סעיף 30 ונספח ד' לתצהירו). ואולם, באשר לאותו "אישור" נטען, הרי שהמדובר במעין מזכר מיום 30.11.08 שבו ציין בכתב ממלא מקום כח אדם בעירייה כי הוא מאשר זכות חופשה לתובע נכון ליום 30.11.08 של "'63'" ימים". עורך המסמך לא העיד על תוכנו של זה, ולא ברור טיבו של אישור זה, שמוען על פי לשונו "לכל המעוניין בדבר", ושאינו מסתמך או מתייחס לרישומי המעסיק, או למטרה שלשמה הוצא עבור התובע 1. משכך, לא מצאנו ליתן למסמך כל משקל.

מכל טעמים אלה, התביעה ליתרת פדיון חופשה להידחות.

אחזקת רכב

25. התובע 1 טען בכתב התביעה לתשלום שני ראשי תביעה במסגרת רכיב זה. האחד, החזר הוצאות רכב טסט וביטוח בסך 8,046 ₪ ששולמו לו בנובמבר 2008 אולם "נוכו בחזרה" בדצמבר 2008. השני, הוצאות רכב קבועות שבשיעור חודשי עומדות על סך 444 ₪, ועבור 12 חודשי עבודה מסתכמות בסך 5,328 ₪ (סעיפים 18.4- 18.5 לכתב התביעה ונספחים ו' לתצהירו).

יצוין שהתובע 1 שהגיש בשנת 2002 תביעה בסדר דין מהיר לבית הדין בעניין החלטת העירייה להורות על ביטול תשלומי אחזקת רכב ששולמו לו, לרבות תשלומי רישיון וביטוח, עבור השנים 2000- 2001 (דמ 1862/02 קייס נ' עיריית טייבה (17.5.04, ראו סעיף 34 לתצהירו). בפסק דין שניתן ביום 17.5.04 על ידי כב' השופטת סיגל דוידוב מוטולה, נקבע בית הדין שהעירייה רשאית היתה עקרונית לבצע שינוי ואף לבטל את תשלומי אחזקת רכב ששולמו לתובע כהחזר הוצאות, ולא כחלק מהשכר. עם זאת, נקבע כי במקרה הספציפי היא לא היתה רשאית לנהוג כך, שכן ההחלטה העקרונית היתה לבטל את אחזקת הרכב הייתה עבור עובדים שאינם עושים שימוש ברכבם לצורכי עבודתם. לתובע 1 לא נערך שימוע בעניין ובדיקה עובדתית בנוגע להיקף השימוש שהוא עורך ברכבו לצורכי עבודתו, בעוד שעובדי עירייה אחרים המשיכו לקבל תשלומים עבור הוצאות נסיעה, ובהתחשב בהיקף נסיעות העבודה.

26. האם משמעות כל שאמנו עד כה הינו שהתובע 1 אכן זכאי לתשלום אחזקת הרכב עבור שנת 2008, כפי תביעתו שבפנינו? לדעתנו, לא, וננמק:

ראשית התובע 1 לא פירט דבר אודות ההוצאות שהיו לו בשנה זו;

שנית כפי העולה מהראיות בתיק, הרי שהתובע 1 הגיש ביום 9.2.08 תביעת חוב לנאמן (מס' תביעה 25199/5.245, נספח 1 לתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנאמן; ע' 14, ש' 16). התובע 1 לא הגיש כראיה בתיק את תביעת החוב עצמה שהוגשה על ידו, ולא הוכיח את הטענה שבמסגרתה נדונה והוכרעה עצם זכאותו לאחזקת רכב ובפסיקת יתרת השכר על פי כרטסת העירייה בסך 198,166 ₪ (סעיף 35 לתצהירו). כשנשאל התובע על רכיבי תביעת החוב הנ"ל כל שהשיב היה "מה שהיה מגיע..." וכן הוסיף כי "אני לא זוכר בעל פה מה נכלל בתביעת החוב." (ע' 14, ש' 18; ע' 15, ש' 20);

שלישית התובע 1 פנה לעירייה על מנת לברר זכויותיו לאחזקת רכב, ועניינו זה נבדק על ידי מחלקת משאבי אנוש בהתאם להנחיית מנכ"ל העירייה, כפי העולה מהמסמכים שהוגשו בעניין זה מיולי 2009 (נספחים ה3' לכתב התשובה מטעם המדינה). ואולם, אף כאן התובע, שהדעת נותנת שבידיו או בידיעתו היה המענה שניתן בזמן אמת על ידי העירייה לטענותיו, לא צירף תשובת מחלקת משאבי אנוש בנדון.

27. נוכח כל האמור, התביעה להפרשי אחזקת רכב נדחית.

הפרשי מענק פרישה

28. התובע טען בכתב התביעה שהיה זכאי למענק פרישה בסך 80,677 ₪, בעוד שבפועל שולם לו רק סך 70,791 ₪.

העירייה טענה בסיכומיה שהתובע 1 הביע את הסתייגותו בדבר גובה מענק הפרישה שאושר לו. עניינו זה נדון בפני הממונה על השכר במשרד הפנים, שהשיבו שלשיטתו אין מקום לשנות מחישוב מענק הפרישה ששולם.

אף בעניין זה, תביעתו של התובע 1 להפרש מענק פרישה, והסכומים הנטענים על ידו במסגרתה, אינה מפורטת ומבוססת. התובע לא הבהיר מדוע הוא זכאי למענק פרישה בשיעור הנתבע על ידו ולא כפי השיעור שאושר לו בפועל. התובע אומנם טען בתצהירו לזכאותו למענק פרישה בסך 80,677 ₪ כשלגרסתו "הסכומים חושבו ע"י חשב שכר ויועץ פנסיוני" כמו גם הפנה באופן כללי ל"הוראות סעיף 22 לחוק הגמלאות" (סעיפים 39-40 לתצהירו). אולם הוא לא פירט או צירף דבר בעניין זה, ואל מול טענתו זו עומדת העובדה שאין עליה מחלוקת שכאמור הסתייגויותיו נבדקו בזמן אמת, ותוצאות הבדיקה היתה שאין מקום לשנות מהחישוב שנערך לו (נספחים ה3 לתצהיר התובע).

נוכח כל האמור, גם דין רכיב תביעה זה להידחות.

סוף דבר

29. למען הסדר הטוב נחזור ונציין כי פסק דין זה הינו פסק דין משלים, הניתן בהמשך לפסק הדין החלקי שניתן ביום 4.7.17 במהלך דיון שהתקיים באותו היום, ושבו אושר וניתן תוקף של פסק דין הסכם פשרה אליו הגיעו העירייה והמדינה עם עשרה מתוך שנים עשר התובעים שהגישו תביעה זו בראשית הדרך. המחלוקת שנותרה ושלגביה נמשכו ההליכים היתה רק בעניינם של התובעים 1 ו- 3, הם התובעים שבכותרת.

ביחס לתובעים אלה, התביעה מתקבלת בחלקה בלבד. העירייה תשלם לתובע 1, מר קייס נאשף, הודעה מוקדמת בסך 20,420 ₪, ולתובע 3, מר גאבר עומר, הודעה מוקדמת בסך 9,220 ₪. שני הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 2.12.14 (יום הגשת התביעה) ועד ליום התשלום בפועל.

בנסיבות העניין, לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות.

ניתן לערער על פסק דין זה לבית הדין הארצי. ערעור יש להגיש תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ד ניסן תשע"ח, (30 מרץ 2018), בהעדר הצדדים.