1. ביום 18/2/16 ניתן בתיק זה פסק דין ע"י כב' השופטת הבכירה נגה אהד, שבו חויבו המשיבים 2-1 לפרוץ את תוואי הדרך הקבועה בתכנית התקפה במ/טר/3006, ולפנותה מכל מבנה, מכשול, צמחיה וכיוצא באלה, וזאת בתוך 60 ימים. כמו כן נקבע בפסק הדין כי המשיבות 2-1 תסלולנה את הדרך אשר קבועה בתכנית, אלא שרוחבה של הדרך יהיה צר מן הקבוע בתכנית (12 מטרים), באופן שיאפשר מרחק של כ-2 מטרים מקווי הבנין הקיימים במועד הגשת העתירה. וכן נקבע כי סלילת הדרך תיעשה בתוך שישה חודשים מיום פסק הדין.
2. מאז ועד עצם היום הזה לא נסללה הדרך, והתקיימה שורה ארוכה של דיונים בבקשות שהוגשו לפי פקודת בזיון בית המשפט, בגין אי ביצוע פסק הדין. חלק מהבקשות כוונו כלפי משיבים שלא הרסו מבנים ומכשולים שבנו על תוואי הדרך ללא היתר, ואשר על פי פסק הדין הם נצטוו להרסם, וחלקן הוגשו כנגד המשיבות 2-1, אשר לא נקטו צעדים לביצוע פסק הדין ולסלילת הדרך כפי שהוטל עליהן.

פירוט של האירועים, ההליכים וההחלטות שניתנו במהלך השנים מופיע בתגובת המשיבות 2-1 (שהוגשה ביום 19/10/20), בפיסקאות 4 – 30.

1. בהחלטת סה"נ כב' השופטת ורדה מרוז מיום 17/2/20, בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט, נקבע כי העירייה לא קיימה את פסק הדין, על אף שעל פני הדברים, בשלו כל התנאים לקיומו, והעירייה חויבה לשלם קנס לאוצר המדינה בסכום של 100,000ש"ח בגין אי קיום פסק הדין, זאת אם לא תקיים את פסק הדין ותסלול את הדרך בהתאם לתכנית, עד יום 15/8/20.
2. סלילת הדרך לא בוצעה עד יום 15/8/20, ובהחלטתי מיום 4/9/20 הוריתי לעירייה להתחיל לאלתר במלאכת פינוי תוואי הדרך וסלילת הדרך, ולסיים את העבודה עד ולא יאוחר מיום 4/10/20.
3. בפועל, עד יום 4/10/20 העירייה טרם החלה בביצוע הסלילה, ואפילו לא בעבודות לסימון הדרך לקראת סלילתה (ראה סעיף 10 לבקשה שלפניי, והתמונה נספח מב/1 לבקשה).

הבקשות המונחות לפניי

1. לפיכך, ביום 5/10/20 הגישו המשיבים 10-9 (שייקראו מכאן ואילך – "המבקשים") את הבקשה המונחת לפניי עתה, לפי פקודת בזיון בית המשפט, ובה הם מבקשים לכוף על המשיבות 2-1, בקנס או במאסר, את ביצוע וסיום סלילת הדרך עד ולא יאוחר מיום 30/11/20, שזה המועד שהוגדר ונקבע על ידן, בהצהרתן בפני בית המשפט, כי זה המועד שבו יעלה בידן לבצע ולסיים את סלילת הדרך.
2. הבקשה כוללת גם בקשה לחייבן להסיר כל מכשול שקיים בתוואי הדרך, לרבות גדר שהוצבה על תוואי הדרך ע"י המשיב 8, כמאל חסין מנסור, לאחר ההחלטה מיום 17/2/20, וכן לכוף על המשיב 8 בקנס או במאסר להסיר את הגדר הנ"ל.
3. כאמור, הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט הוגשה ביום 5/10/20. למחרת, ביום 6/10/20, הגיעו למקום אנשים מטעם הקבלן המבצע של העירייה, והחלו לבצע עבודות סימון בשטח, כהכנה לקראת ביצוע הסלילה.
4. ביום 14/10/20 הגישו המבקשים בקשה למתן הוראות, שזו הבקשה השניה המונחת לפניי, והיא מתייחסת לעבודות הסימון שנעשו לטענתם שלא בהתאם לפסק הדין מיום 18/2/16. בפסק הדין נקבע כי רוחב הדרך יהיה צר מן הקבוע בתכנית (12 מטרים), באופן שיתאפשר מרחק של כ-2 מטרים מקווי הבנין. בפועל, טוענים המבקשים בבקשתם, התחוור להם לראשונה מעיון בתכנית הביצוע ביום 6/10/20, שבכוונת העירייה ומי מטעמה לסלול את הדרך ללא הותרת מרווח של 2 מטרים מקווי הבנין של ביתם, באופן שעלול לסכן אותם ואת משפחתם, שכן, אם תבוצע הסלילה באופן זה, הרי היציאה מן הבית תוביל הישר אל הכביש. ולעומת זאת, לפי אותה תכנית ביצוע, הרי בביתו של המשיב 3, ג'מאל חוסיין מנסור, המצוי מול ביתם של המבקשים בצד הדרך המשנית, כן הותירה העירייה מרווח של כ-2 מטרים.
5. הסעד המבוקש בבקשה הזאת הוא להורות לעירייה לסמן ולסלול את הדרך – לרבות את הדרך המשנית – תוך הותרת מרווח של כ-2 מטרים מביתם של המבקשים. נתבקש גם סעד זמני לאסור על העירייה להמשיך בעבודות הסימון או הסלילה, עד להכרעה בבקשה. ולחלופין, ככל שבית המשפט יהיה סבור שהוראות פסק הדין בענין סלילת הדרך במרחק 2 מטר מקווי הבנין הקיימים, אינן חלות על הדרך המשנית, או אז מבוקש להורות לעירייה לסלול את הדרך המשנית ללא הותרת כל מרווח משני עבריה.
6. ביום 15/10/20 נתתי צו ארעי במעמד צד אחד שלא לבצע או להמשיך לבצע את עבודות הסלילה של הדרך המשנית, עד להכרעה בבקשה.

אולם בהמשך הודיעו המבקשים כי אינם עומדים על בקשתם לצו ביניים, ובעקבות זאת ביטלתי ביום 28/10/20 את הצו הארעי.

טענות המשיבות 2-1

1. בכל הנוגע לבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט טוענות המשיבות 2-1 כי סמוך לאחר פסק הדין, כבר באוגוסט 2016, החלה העירייה בפינוי תוואי הדרך לצורך סלילתה, אך חודשים ספורים אח"כ חזרו בעלי הדין בעתירה זו או מי מהם והקימו קירות, גדרות, או מכשולים אחרים על תוואי הדרך, באופן המונע סלילת הדרך. כך אירע פעם אחר פעם, כפי שגם תואר בהחלטת בית המשפט מיום 30/5/19, כי "המשיבים – כל עת אדם אחר מביניהם – עושים כאוות נפשם, ובמבחן התוצאה עד עצם היום לא ניתן לפרוץ את הדרך ולסלול אותה ....". בית המשפט ציין (שם) כי אמנם בתחילת הדרך העירייה הרסה חלק מן המכשולים, אולם בהמשך חלק ניכר מהם נבנו מחדש, והעירייה טענה כי אין לה המשאבים לשוב ולהרוס כל אימת שאדם כזה או אחר מפר את החוק ובונה ללא היתר. זוהי למעשה טענתה העיקרית של העירייה כלפי הבקשה לבזיון בית המשפט, היינו, כי אי ביצוע פסק הדין היה כתוצאה ממניעות שהקימו בעלי הדין האחרים בעתירה, ולא מפאת זלזול בבית המשפט.
2. מכל מקום, ביום 6/10/20 (וכפי שגם טענו המבקשים עצמם) העירייה "עלתה על השטח" והחלה בביצוע, והיא מתכוונת לסיים את הסלילה עד יום 30/11/20.
3. כמו כן עמדו המשיבות 2-1 על כך, שמצד אחד, המבקשים מגישים הליך של בזיון בית המשפט, שנועד לכפות על העירייה את סלילת הדרך, ומצד שני, הם מבקשים צו זמני לאסור על העירייה להמשיך בעבודות הסימון והסלילה.
4. בנוגע לבקשתם השניה של המבקשים, הנוגעת למרווח שיש להותיר, לטענתם, בין הדרך לבין ביתם, טוענות המשיבות 2-1 כי את הטענות שהמבקשים מעלים כיום בענין שינוי תוואי הדרך המשנית, הם העלו עוד בעת הדיון בעתירה, ובית המשפט, בפסק הדין מיום 18/2/16, דחה את בקשתם בענין זה, והענין הוא כיום מעשה בית דין, ולא ניתן לפתוח אותו מחדש. הן מוסיפות גם, כי טענת המבקשים, שהענין של התוואי לפי תכנית הביצוע נודע להם לראשונה רק ביום 6/10/20, עולה כדי חוסר תום לב וחוסר נקיון כפיים, שהרי המבקשים (כאמור) העלו נושא זה עוד במהלך הדיון בעתירה גופה.
5. בכתב תשובתן לבקשה, מבקשות המשיבות 2-1 גם, שבית המשפט יעיין עיון חוזר בהחלטה מיום 17/2/20 (ובהחלטות שבאו בעקבותיה), ואשר בה הוטל על העירייה קנס בסך 100,000 ש"ח, זאת מהטעם שאי ביצוע פסק הדין היה, לפי הנטען, כתוצאה ממניעויות מצד בעלי הדין האחרים, ולא כתוצאה מזלזול בבית המשפט, וכן בשל התפרצות הקורונה אשר עיכבה את העירייה מאז חודש מרץ ועד חודש אוקטובר 2020, מועד בו החלה העירייה בביצוע העבודה.

טענות המשיב 3

1. בענין הבקשה הנוגעת להותרת מרווח של 2 מטר בין הדרך לבין ביתם של המבקשים, הגיש אף המשיב 3 תגובה לבקשה. לטענתו, ביתו שלו קיים על פי היתרים, והוא מתנגד לבקשתם של המבקשים להקטין את רוחב הדרך מהצד שלהם, וכן מתנגד להקטנת רוחב הדרך שבצד ביתו שלו, לאחר שלטענתו קיים את החלטת בית המשפט, והרס מה שנדרש להרוס, והעירייה מאשרת זאת, ועל כן אין למבקשים כל עילה לטעון כנגדו. הוא אינו מתנגד לפריצת הדרך, שאינה אמורה לפגוע בביתו, שהוקם על פי היתר.
2. בעת הדיון בשתי הבקשות (הבקשה לביזיון, והבקשה בענין תוואי הדרך המשנית) הושג למעשה – בעמל רב ובמשך זמן רב – הסכם פשרה כולל ומפורט בין הצדדים, הסכם אשר למרבה הצער "טורפד" ברגע האחרון ממש, כעולה מן הפרוטוקול. לפיכך הוריתי לצדדים להגיש טענותיהם בכתב, ולאחר שעשו כן, להלן החלטתי.

ה כ ר ע ה

הבקשה בענין תוואי הדרך המשנית

1. הדרך, שבית המשפט בפסק דינו מיום 18/2/16 התייחס אליה, היא דרך ראשית, ברוחב של 12 מטרים, כפי שנאמר בפסק הדין במפורש (בפיסקה 17). מן הדרך הראשית יוצאת דרך ברחוב של 9 מטרים, שזו "הדרך המשנית". הדרך המשנית היא היא מושא הבקשה.
2. המבקשים סומכים טענתם על כך, שבית המשפט קבע בפסק הדין, "שרוחבה של הדרך תהיה צרה מן הדרך הקבועה בתכנית (12 מטרים) באופן שיאפשר מרחק של כ-2 מטרים מקווי הבנין הקיימים במועד הגשת עתירה זו". ברור הדבר שפסק הדין התייחס לדרך הראשית (12 מ'), ולא לדרך המשנית (3 מ') נשוא בקשה זו. דבר גם הגיוני, שבית המשפט לא כיוון לתת הוראות להצרתה של דרך, שהיא צרה מלכתחילה. הדבר עולה גם מסעיף 12 ג' לבקשה, ממנו ברור כי גם המבקשים מבינים, שההוראה הנ"ל בפסק הדין מתייחסת אך ורק לדרך הראשית, ולא לדרך המשנית.
3. יתר על כן, אין כל ממש בטענת המבקשים כאילו ענין סלילת הדרך במרחק אפסי מבית, נודע להם לראשונה מתכניות הביצוע ביום 6/10/20. עיינתי בכתב התשובה לעתירה, שהגישו המשיבים 10-9 בזמנו (כתב התשובה לעתירה 53726-12-14), וממנו עולה, כי המשיבים הללו (שהם כיום המבקשים) היו ערים לענין הזה ועסקו בו עוד בשנת 2014 (סעיף 16 לכתב התשובה לעתירה), ואף לפני כן, בשנת 2002 (סע' 11-10 לכתב התשובה לעתירה), כשהם מעלים אז את אותן טענות ממש, שהם מעלים כיום.
4. והעיקר, בפסק הדין קבע בית המשפט כי התכנית החלה היא תכנית תקפה, שהמועד להתנגד לה חלף זה מכבר (פיסקה 9 לפסה"ד), וכן "שלמשיבים 9 – 10 אין זכות חוקית או זכות קנויה לדרוש ממשיבות 1 – 2 לסלול את הדרכים בתוואי שונה מן התוואי שקבעה התכנית" (פיסקה 13 לפסה"ד).
5. נוכח כל האמור לעיל, ונוכח דברים ברורים אלה, שנקבעו בפסק דין חלוט, הבעתי דעתי בעת הדיון כי אין יסוד לבקשה בענין תוואי הדרך המשנית (ככל שהיא מתייחסת לסעד העיקרי שנתבקש בבקשה).

ב"כ המבקשים, בתגובה, הודיע כך:

"לאחר ששמעתי את דברי בית המשפט, העתירה שלנו בנושא הבקשה למתן הוראות, אנו נצמצם אותה לנקודה אחת, שהעירייה תסלול לפי הוראות פסק הדין של כב' השופטת אהד, ואם בית המשפט אומר, שלפי פסק הדין, העירייה אמורה לסלול לפי התכנית הקיימת, שתסלול לפי התכנית הקיימת, שכן, תכנית הביצוע שנמסרה לקבלן וצירפנו בנספח ב', הדרך המשנית, הסלילה לא לפי התכנית הקיימת בכל הנוגע לצד הצמוד לביתו של משיב 3, זה שמול הבית של המשיבים 9 ו-10" (פרו', עמ' 121).

ובהמשך הדיון ציין (פרו', עמ' 122):

"אנחנו ניסחנו את הסעד החלופי, שבית המשפט יחייב את העיריה בהתאם להוראות בפסק הדין. אם פסק הדין אומר שהסלילה בדרך המשנית תהיה לפי התב"ע, אז שהסלילה תהיה לפי התב"ע. זה דבר שאנחנו אפילו לא צריכים לבקש אותו, שהעיריה תפעל לפי הוראות פסק הדין".

1. משמעות הדברים היא, שהמבקשים חוזרים בהם למעשה מן הסעד העיקרי שביקשו בבקשתם למתן הוראות, והם מסתפקים בכך, שהדרך תיסלל לפי הוראות פסק הדין ולפי התכנית הקיימת, שזה קרוב מאוד, אם לא זהה, לסעד החלופי שביקשו באותה בקשה. מובן מאליו – ואיך צורך לומר – כי על העירייה לסלול את הדרך לפי הוראות פסק הדין ולפי התכנית הקיימת (תכנית במ/טר/3006), וכך אני מורה.

הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט

1. המשיבות 2-1 מפרטות שורה של אירועים, הליכים והחלטות לאורך השנים, כשטענתן היא, שבעלי הדין בתיק זה הם הם אלה שמנעו, פעם אחר פעם, וסיכלו, פעם אחר פעם, את מאמציה של העירייה לבצע את פריצת הדרך וסלילתה, אשר על כן אין מקום להטיל סנקציות על העירייה לפי פקודת בזיון בית המשפט.

אלא שטענה זו מתייחסת לאירועים שהיו בעבר, אולם נכון להיום, ולמעשה כבר למעלה משנה, וכפי שנקבע בהחלטת כב' השופטת מרוז מיום 17/2/20:

1. מביקור במקום ביום 5/12/19 עולה כי הדרך פנויה לסלילה,
2. העירייה לא קיימה את פסק הדין, על אף שבשלו התנאים לקיומו.

גם המשיבות 2-1 לא טענו בכתב תשובתן לבקשה או בדיון כי נכון להיום קיים מכשול או מניעה כלשהי לביצוע הסלילה, והן אף התחייבו בכתב תשובתן (סע' 73) כי תסיימנה את הסלילה עד יום 30/11/20.

1. טוענות המשיבות 2-1, כי לא ייתכן שהמבקשים מגישים בקשת בזיון בית משפט כדי לאכוף את הסלילה, ומנגד, מבקשים צו זמני לאסור על העירייה לבצע את הסלילה.

טענה זו אינה מדויקת, ואין לקבלה. הסעד שנתבקש הוא להורות לעירייה לסלול את הדרך, אולם בתוואי הרצוי למבקשים, ולא כפי שנעשה. רק כסעד זמני, ביקשו לעכב את הסלילה, עד להכרעה בענין תוואי הדרך. ומכל מקום, הם חזרו מהם מן הבקשה לסעד זמני.

1. הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט הוגשה ביום 5/10/20, כאשר אין ולא יכולה להיות מחלוקת שבתאריך זה טרם החלה העירייה לבצע את עבודות הסלילה (ראה תצלום נספח מב/1 לבקשה, וראה סעיף 35 לתגובת המשיבות 2-1 לבקשה). הבקשה היא להטיל עליהן קנס או מאסר, אם לא יסיימו את הסלילה עד המועד שהוצע/נקבע על ידן, 30/11/20.
2. המועד 30/11/20 אינו יכול להיות כיום מועד רלוונטי לענייננו, לא רק מפני שתאריך זה כבר חלף, אלא בעיקר מפני שמספר ימים לאחר הגשת בקשת הביזיון, היינו, ביום 15/10/20, ניתן, לבקשת המבקשים, צו זמני האוסר על המשיבות לבצע את הסלילה, וצו זה היה בתוקף עד יום 28/10/20. משמע, חלק ניכר מפרק הזמן שהמבקשים הקציבו לעירייה, על פי הצעתה שלה, לסיום הסלילה, היתה העירייה מנועה מביצוע הסלילה, בגלל צו שניתן לבקשת המבקשים עצמם.
3. אולם, גם מאז שבוטל הצו הזמני, ביום 28/10/20, חלף זמן, ועבודת הסלילה לא הסתיימה (ואיני יודע אף אם החלה). למותר לציין כי מיום 28/10/20, וגם מיום הדיון לפניי, 2/11/20, לא היתה כל מניעה לבצע את עבודת הסלילה. אולם, קנס או מאסר לפי פקודת בזיון בית המשפט אינו מוטל בגין העבר, אלא צופה תמיד פני עתיד, היינו, יוטל קנס או מאסר אם לא יבצעו המשיבים את הסלילה עד תאריך פלוני בעתיד.
4. לאחר שהתברר מהודעות הצדדים, שהוגשו בימים אלה, כי לא הושגה הסכמה בין כ ל שלושת הצדדים הנוגעים בדבר (כולל המשיב 3), כפי שהמלצתי בהחלטתי מיום 11/1/21, אני מקבל את הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, ומחייב את העירייה, המשיבה 1, לשלם לאוצר המדינה קנס בסך 200,000 ש"ח, אם לא תקיים את פסק הדין ותסלול את הדרך בהתאם לתכנית וכפוף להנחיות פסק הדין, עד ולא יאוחר מיום 18/3/2021.

בקביעת תאריך זה כתאריך סופי, לקחתי בחשבון, מצד אחד, את פרק הזמן (כארבע וחצי שנים) מאז צריכה היתה הסלילה להסתיים לפי פסק הדין, ומצד שני, לקחתי בחשבון שלעמדת העירייה, דרושים לה 50 ימים להשלמת הביצוע [ראה בקשת העירייה מיום 11/10/20, שם נטען כי העבודה תושלם עד 30/11/20], וכן את המגבלות, אם קיימות כאלה, בתקופת הקורונה.

1. למותר לציין את המובן מאליו, כי החלטתי זו אינה מבטלת, ואין בכוחה לבטל, את הקנס בסך 100,000ש"ח, שהוטל על העירייה ע"י כב' השופטת מרוז, ואשר מתייחס לאי ביצוע פסק הדין עד יום 15/8/20. הצו הנוכחי מתייחס לאי ביצוע פסק הדין עד יום 18/3/21.
2. אינני נעתר לבקשת המשיבות 2-1 ל"עיון חוזר" ולביטול הקנס הנ"ל בסך 100,000 ש"ח, שכן, אותה החלטה היא החלטה חלוטה. הדרך לשנותה היתה דרך הערעור, מועד הערעור חלף, ואין דרך לעקוף זאת באמצעות "עיון חוזר". תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי הקודמות, שב"כ המשיבות מתייחסת אליה, וגם חליפתה, תקנה 98 לתקנות החדשות, עניינן בסעד זמני, ולא בקנס שהוטל בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט.
3. דבר נוסף, שביקשו המבקשים בבקשתם לפי פקודת בזיון בית המשפט, הוא לחייב את המשיבות 2-1 לנקוט בכל ההליכים המשפטיים והאחרים העומדים לרשותן על מנת להסיר את הגדר שהוצבה על תוואי הדרך ע"י המשיב 8, כמאל חסיין מנסור, לאחר ההחלטה מיום 17/2/20, וכן לכוף את המשיב 8, בקנס או במאסר, להסיר לאלתר את הגדר הנ"ל.

המשיבות 2-1 לא הגיבו בנקודה זו, וכך גם המשיב 8, שהיה נוכח בדיון, וגם יוצג בידי עורך דין. לפיכך, בקשה זו מתקבלת.

ס י כ ו ם

1. (א) אני מחייב את העירייה לסלול את הדרך לפי הוראות פסק הדין ולפי התכנית הקיימת (במ/טר/3006), זאת עד ולא יאוחר מיום 18/3/2021, שאם לא כן, יהיה על העירייה לשם לאוצר המדינה קנס בסך 200,000 ש"ח.

(ב) על המשיבות 2-1 לנקוט בכל ההליכים המשפטיים והאחרים העומדים לרשותן על מנת להסיר את הגדר שהוצבה, אחרי יום 17/12/20, ע"י המשיב 8, כמאל חסין מנסור, על תוואי הדרך.

ג) על המשיב 8 להסיר הגדר הנ"ל עד ולא יאוחר מיום 18/2/21, שאם לא כן, ישלם המשיב 8 לאוצר המדינה, החל מתאריך זה ואילך, קנס יומי בסך 1,500ש"ח, בגין כל יום של איחור, ועד להשלמת הביצוע.

(ד)העירייה תשלם למבקשים (הם המשיבים 10-9) הוצאות בסך 20,000 ש"ח.

(ה)המזכירות תעביר החלטה זו אל המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים בדחיפות, ותוודא כי קיבלו אותה.

ניתנה היום, י"ד שבט תשפ"א, 27 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.