לפני: | |
כב' השופטת שרה שדיאור נציגת ציבור (עובדים) גב' אסתר סיון נציג ציבור (מעסיקים) מר שלמה בראון |
התובע | עבדאללה פוקהא תושבי איו"ש 971292974
ע"י ב"כ עו"ד סני חורי |
| |
- |
הנתבע | קיבוץ בית הערבה חברות 510791721129213 ע"י ב"כ עו"ד אילן גולדשמידט ומיכאל פרידמן |
פסק דין |
בפני בית הדין תביעת התובע לזכויות סוציאליות שונות, פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת ופיצוי בגין אי מסירת הודעה ואי הנפקת תלוש לתקופת עבודה של 9 שנים. התובע הציג רישיונות עבודה ומסמכים נוספים בהם מופיע שמו.
הנתבע טען להתיישנות תביעות התובע להפרשי שכר, חגים, נסיעות ופנסיה לפני 18.1.08 וכן לפיצויי הלנה. עוד טען כי בהיתרים לא מופיע שם הקיבוץ וככל שהתובע עבד בשטחים חקלאיים של הקיבוץ היה זה כעובד יומי באופן לא רצוף בתקופות קצרות באמצעות קבלן שירותים חקלאיים.
הנתבע טען כי המסמך עליו מסתמך התובע מיום 16.11.10 הינו מסמך פנימי שנגנב מהקיבוץ בפריצה עליה הוגשה תלונה במשטרה ביום 23.9.13.
עוד, באשר לרישיונות שצירף התובע טען הנתבע כי מדובר ברישיון לעבודה ביהודה ושומרון ולא בקיבוץ בית הערבה ספציפית.
עובדות
- רכיבי התביעה התיישנו עד ליום 18.1.08.
- התביעה להלנה התיישנה.
- התביעה לחופשה התיישנה לחלוטין. התובע ויתר על התביעה לחופשה (פרו' עמ' 1 שו' 19).
המחלוקת
- אם ומתי עבד התובע בנתבעת. האם ברצף או לסירוגין , האם כעובד עונתי וככל שכן באיזה תקופות.
- מה היה גובה שכרו של התובע.
- מה היה היקף משרתו.
- מה היו נסיבות סיום עבודתו של התובע, כתוצאה האם זכאי לפיצויי פיטורין והודעה מוקדמת.
- האם זכאי לדמי הבראה, בגין שנתיים אחרונות ובאיזה שיעור.
- האם זכאי לפיצוי בגין אי מסירת הודעה ואי הנפקת תלוש ובאיזה שיעור.
- מה המשמעות של נספח ב' לתביעה.
הכרעת הדין
ראיות התובע
- התובע ציין בכתב התביעה כי עבד מיום 01.01.02 ועד 31.12.10 – תשע שנים שישה ימים בשבוע שמונה שעות ביום מ- 06:00-14:00.
- את תביעתו זו סמך על העתקי היתרי עבודה נספח א' לתביעה ועל מסמך מאת הנתבעת.
- המסמך הראשון של נספח א' הוא רישיון עבודה באזור יהודה ושומרון לתקופה 04.10.06 עד 29.10.06. פרטי המעסיק נביל עבאד אל ראזק מכתובת פרעה אל ג'יפטליכ מקום העבודה "בית הערבה". שעות הרישיון בין 04:00 לשעה 19:00. ברישיון העבודה מצוין בהיתרים והגבלות "נוהג ברכב מסוג דימלר בנץ שנהב לבן 7002634 על אישור זה יש חותמת וחתימה של קצין קישור יריחו.
- המסמך השני הינו רישיון עבודה ביהודה ושומרון בתוקף 6.9.07 עד 30.9.07. המעסיק רשום ראיד פראגמה כתובת תיאסיר מקום העבודה בית הערבה. שעות הרישיון בין 04:00 לשעה 19:00. ברישיון העבודה מצוין בהיתרים והגבלות רשאי לנהוג ברכב דימלר בנץ שנהב לבן שמספרו 7001824 (קצת מטושטש). יש חתימה וחותמת של אנוואר גאנם לא ברור תפקידו.
- המסמך השלישי הינו רישיון עבודה באיזור יהודה ושומרון לתקופה שמ- 23.03.09 ועד 30.6.09. המעסיק ראיד פראגמה מתיאסיר מקום העבודה בית הערבה. שעות הרישיון בין 04:00 לשעה 19:00. ברישיון העבודה מצוין בהיתרים והגבלות "רשאי לנהוג ברכב" הכתוב לא ברור גם בצילום הידני שניתן לבית הדין.
- המסמך הרביעי הינו רישיון עבודה באיזור יהודה ושומרון לתקופה שמ- 29.6.09 עד 30.9.09. המעסיק ראיד פראגמה מתיאסיר מקום העבודה בית הערבה. שעות הרישיון בין 04:00 לשעה 19:00. ברישיון העבודה מצוין בהיתרים והגבלות "רשאי לנהוג ברכב" הכתוב לא ברור גם בצילום הידני שניתן לבית הדין. נראית חותמת קצין קישור יריחו וחתימה במטושטש.
- המסמך החמישי הינו רישיון עבודה באיזור יהודה ושומרון לתקופה שמ- 27.11.06 עד 31.12.06. המעסיק עמאר קאסם אבו מוחסן שכתובתו תיאסיר מקום העבודה בית הערבה השעות 04:00-19:00. לא רשום דבר בהיתרים והגבלות.
- על כן על פי ההיתרים, פרט להיתר לנוב' דצ' 2006, מדובר בנהג שהרכב עליו נסע, היה חלק מהיתר הכניסה שלו. לכך חשיבות שכן ההיתר לא ניתן לעבודה חקלאית אלא לרכב הסעות לעובדים איתו היה רשאי התובע להיכנס.
- התובע מאשר כי פרט לעבודתו בקיבוץ הסיע במשך תקופה מסוימת עובדים אחרים. לטענתו גם עבד בקיבוץ וגם הסיע את העובדים. הנתבע טען כי התובע היה נהג אשר רק הסיע את העובדים ולא עבד וכי הציון בהיתרים ובהגבלות על הרכב נועד על מנת לאפשר את כניסת התובע עם רכבו עם העובדים שהסיע.
- התובע טען כי לא קיבל מהקיבוץ כסף תמורת ההסעות.
- לטענת התובע לו רצה הנתבע להוכיח שהתובע נהג בלבד היה עליו להביא את יהושע ששון שהיה בשטח ולא את מר בן צבי שאינו יודע על המתרחש בשטח.
- בעניין זה התבטא כב' השופט אילן איטח בתוארו דאז בבקשה חעיכוב ביצוע (עע (ארצי) 7109-10-17 מחמד צביח נ' קיבוץ בית הערבה )(להלן עניין צביח) כך :"
1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור מר חיים עזר שוחט ומר פנחס הומינר ; סע"ש 48494-11-14) מיום 13.8.17, בו נדחתה תביעתו של המבקש תוך חיובו בהוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ לטובת המשיב.
2. לאחר שבחנתי את כלל חומר התיק ואת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה יש לקבל את הבקשה הגם שעסקינן בערעור שלכאורה סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. במסגרת הערעור מועלות טענות ראויות לבירור הן אלה הנוגעות לקביעות העובדתיות, לרבות: בקשר למשמעות שיש ליתן להימנעותו של המשיב מלהעיד את מי שפעל מטעמו ביחסים הנטענים עם המבקש ותחת זאת להעיד את מי שנכנס לתפקידו, לכאורה רק בחודש יוני 2014 – שנים לאחר סיום תקופת ההעסקה הנטענת; למשמעות שיש לייחס להיתרי עבודה שניתנו למשיב להעסקת המבקש הגם שהן מתייחסים לתקופות לגביהן חלה התיישנות וזאת בהתחשב בהכחשה הגורפת של העסקת המבקש בכל התקופה הנטענת, לרבות השנים לגביהן חלה ההתיישנות. בהקשר זה יודגש כי לתצהיר המבקש צורף מסמך שנחזה להיות כמסמך שהופק ביום 6.7.05 על ידי המשיב ובו מצויינת העסקתו של המבקש למשך שלוש שנים לגביהן אמנם חלה התיישנות, אך הוא עשוי לחתור תחת הגרסה הבסיסי של המשיבה בדבר העדר יריבות; להתייחסות שנעשתה לתצהירו של העד מר עאייד דראגמה מ.ז. xxxxxxxx, שניתן בהליך אחר ולצרכי תביעה אחרת וצורף בהסכמת הצדדים בדיון מיום 17.5.16; והן אלה נוגעות לקביעות המשפטיות זאת בהנתן ההלכות בדבר משמעותו של "משולש היחסים" שלכאורה נוצר נוכח הטענה בדבר העסקתו של המבקש באמצעות "קבלן" – ראיד דראגמה מ.ז. xxxxxxxxx.
3. יובהר כי אין באמור כדי לקבוע כי סיכויי הערעור גבוהים או כיוצא בזאת, אלא אך שבנסיבותיו של המקרה בשקלול סיכויי הערעור ומאזן הנוחות יש להיעתר לבקשה.
4. סוף דבר – הבקשה מתקבלת. אין צו להוצאות"(דגש ש.ש.)
- ניכר איפה כי בית הדין הארצי נתן משקל כבד לכך שהנתבע לא ביסס את טענותיו בממצאים או בעדויות אותנטיות. עוד נתן משקל למסמך של הקיבוץ בדבר העסקתו.
- בפסק דינו של כב' הנשיא אברהמי בסע"ש 17940-05-13 פאיק דראגמה נ. קיבוץ בית הערבה (להלן עניין פאיק) הוא מפרט את ממצאיו כך:
"הנתבע הביאה לעדות רק את מר אבי בן צבי. זה האחרון הודה כי הוא לא מכיר את העובדים בשטח (פרוט' עמ' 19 ש' 1-2), כי התחיל לעבוד כמרכז משק רק בשנת 2014 (פרוט' עמ' 19 ש' 12) וכי הגיע לקיבוץ רק באמצע שנת 2014 (פרוט' עמ' 19 ש' 19-22). תצהירו התבסס על בדיקות שעשו לו אחרים לאחר שאלה עיינו במסמכים. בכך לא סגי. המסמכים לא הובאו לנו. לא ברור מי היו אלה שערכו את הבדיקות. יתר על כן לא נערכה בדיקה עם מר תומר עוזרי שהיה זה שלטענת התובע ועדיו נתן את ההוראות מטעם הקיבוץ. מר עוזרי אף לא הובא להעיד כפי שמצופה היה במקרה זה, על אף שהוא זה שנותן הוראות לעובדי השטחים (פרו' עמ' 22 שו' 1-4) ומשמש גם כיום כמנהל אגף החקלאות של הקיבוץ (פרוט' עמ' 22 ש' 16-18).
8. טענת הנתבע כאילו היה התובע עובד של "ראיס" שהוא זה שהיה אחראי על עבודתו ומעסיקו למעשה לא הוכחה כדבעי. בתעודת עובד הציבור נרשם שמר עומר קאסם אבו מוחסן היה מעסיקו של התובע מיום 16.11.06 ועד 18.4.07. מאותה עת (18.4.07) היה מעסיקו מר ראיד פראגמה וזאת עד ליום 3.6.10. מאותה עת ברציפות היה מעסיקו קיבוץ בית הערבה עד יום 2.6.11.
מעדות התובע עולה כי אבו מוחסן הנ"ל היה אף הוא עובד של הקיבוץ וכך גם מר ראיד דראגמה (פרוט' עמ' 7 ש' 12-18). אף העד עאייד מסר כי ראיד היה עובד הקיבוץ וכך גם מסר העד השני מר אחמד דראגמה (פרוט' עמ' 17 ש' 2-8). מר אבי בן צבי, שעדותו כאמור היתה עדות שמיעה, בהתייחסו לראיד העיד כי זה היה קבלן (ככל הנראה הכוונה לראיס, א.א) של הקיבוץ (פרוט' עמ' 20 ש' 1-4). עוד מסר כי היו הסכמים עם ראיד בענין עובדים אך אלה היו בעל פה (פרוט' עמ' 20 ש' 7-16).
טענת ההגנה אפוא של הנתבע הינה כי התובע הועסק על ידי גורם אחר: ראיד ואבו מוחסן בשטחים החקלאיים של הקיבוץ. טענת הגנה זו צריכה הוכחה ברורה וכזו לא הובאה לנו. יש לזכור שהנתבע לא הביאה את מר תומר עוזרי שהיה זה שהכיר את העובדים ועמד בקשר מול הגורמים השונים שטיפלו בהעסקתן. אי הבאת עד מפתח זה, על ידי הקיבוץ, מבלי לתת הסבר לאי הבאתו כמצופה, פועלת לחובת הקיבוץ. הנתבע הביא אך את מר בן צבי שלא היה בקיבוץ בתקופה הרלבנטית ועדותו נסמכה אך על מסמכים (רישומי עובדים בקיבוץ), שאף אלה לא הובאו לנו. בנסיבות אלה טענת ההגנה של הנתבע לפיה הקיבוץ היה רק המשתמש ואילו התובע עבד אצל קבלן, לא הוכחה ואין מנוס מדחייתה. נטל ההוכחה של טענת ההגנה - שהתובע היה עובד של גורם אחר (קבלן) ולא של המשתמש (הקיבוץ) וכי מדובר בהעסקה אותנטית על ידי קבלן -לא הורם על ידי הקיבוץ.
עולה מהאמור כי התובע עבד בשטחים החקלאיים השייכים לקיבוץ, יחד עם שני העדים האחרים שהביא. טענות ההגנה שהעלה הקיבוץ לפי אינו מכיר את התובע או כי זה הועסק על ידי גורם אחר לא הוכחו והם נדחות אפוא בזה.
9. כאמור לדידנו מר ראיד פראגמה כמו גם מר אבו מוחסן, היו אף הם עובדי הקיבוץ כפי שנרשם בבקשות שהגיש הקיבוץ למתן היתרי כניסה לשני אלה וכפי שהעידו עדי התובע. לא הוכח כי היה מדובר במעסיקים בנפרד, אף אם תפקידם של ראיד ואבו מוחסן, היה לארגן את העבודה ואת העובדים שהגיעו לקיבוץ. בהיתרי הכניסה לצורך תעסוקה שפורטו בתעודת עובד הציבור נרשם כי מעסיקו של התובע הינו ראיד פראגמה מיום 5.7.06 ועד 16.11.06. ברצף מיד לאחר מכן נרשם כי המעסיק היה מר אבו מוחסן מיום 16.11.06 עד יום 18.4.07 ושוב וברצף נרשם מר ראיד פראגמה כמעסיקו של התובע מיום 18.4.07 ועד יום 3.6.10. ברצף לאחר מכן נרשם מעסיקו של התובע קיבוץ בית הערבה מיום 3.6.10 ועד יום 2.6.11. היתרי כניסה אלה לצורך תעסוקה מהווים אינדיקציה לכך שהתובע הועסק על ידי הקיבוץ למצער בתקופה הנקובה בהם.
כאמור לדידנו, כפי שטען התובע ועדיו, ראיד פראגמה כמו גם אבו מוחסן פעלו מטעם הקיבוץ ואף בתקופה שבה נרשם כאילו היה התובע עובד של שני אלה, בוצעה עבודתו בשטחים החקלאיים של הקיבוץ לטובת הקיבוץ. לא הוכחה כדבעי טענת ההגנה של הקיבוץ, כי לשני אלה יש עסק נפרד שבו העסיקו באופן אותנטי את התובע כעובד שלהם. אנו מקבלים את עדות התובע ועדיו כאמור לעניין היותו עובד הקבוץ. "(דגש שלי ש.ש.)
- נבדוק את עובדות המקרה ,והמסמכים שהוצגו בפנינו לאורה של פסיקה זו.
- התובע נחקר בעניין עבודתו . הוא מציין "עבדתי שש שנים בבית האריזה, אחר כך עבדתי עוד שנתיים בשטח, אז עוד שנתיים חזרתי לבית האריזה, אני לא זוכר כמה שנים עבדתי. הם לקחו אותי לשטח אולי לשנה שנה וחצי (עמ' 9 שו' 3-4). גרסה זו אינה מתיישבת עם התצהיר.בעדות 10עבד שנים, בתצהיר תשע.
- באשר למקום העבודה לא ציין התובע בתביעה או בתצהיר באיזה עבודות חקלאיות עבד. בתצהיר הוא מציין רק כי עבד בבית האריזה למעט שנה אחת בה עבד בשדות הקיבוץ (סעיף 7 לתצהיר). לעומת זאת בחקירתו הוא מציין שעבד 6 שנים בבית האריזה, שנתיים בשטח ועוד שנתיים בבית האריזה, לא זכר בדיוק (עמ' 9 שורות 2-4). בחשבון פשוט עדותו מצביעה על 10 שנות עבודה והוא עבד רק 9 אף לגרסתו (ראה גם עמ' 10 שורות 9-19). גרסתו בעניין מיקומו בעבודה ,בית אריזה או שטח, והתקופה בכל אחד אינה אחידה ומשתנה.
- עדיין נניח, לצורך העניין כי עבד בתקופה זו לסירוגין בבית האריזה ובשטח, כעולה מפס"ד פאיק. שכן גם לנו הוכח שמר בן צבי מרכז המשק הגיע לקיבוץ לראשונה רק ב- 2014 (עמ' 19 שו' 8-10) ועל כן כל בירור שעשה מהווה עדות שמיעה. העובדה כי לא הובאו העדים, שהיו מנהלים בשטח, נזקפת לחובת הנתבע.
- בנוסף להיתרים בהם מצויין הרכב כמפורט לעיל, יש היתר שמ- 27.11.06 עד 31.12.06 בו לא מצויין הרכב, והוא על שם מעסיק אבו מוחסן , גם אם תתקבל הטענה שמדובר בהעסקה ישירה של הקיבוץ, כמפורט בפסק דינו של כב' הנשיא, אף שהראיות שם לא הובאו בפנינו, התקופה היא של חודש אחד בלבד, ב2006 ולכן ככל שהיו הפרשי שכר, התביעה בגינם התיישנה כאמור בעובדות לעיל וכפי שהוסכם ע"י הצדדים.
- גם לו "נחבר" תקופות - מה שלא נכון עובדתית ואין כן לדעתנו כי ההיתרים שונים במהות – ונצרף את ההיתר של 4/10/06 עד 29/10/06 על שם נביל כמעסיק, עדיין ב2006 עבד חודשיים, והזכויות התיישנו. ההיתר הבא הוא מספט' 2007 דהיינו הייתה הפסקת רציפות לכל דבר ועניין עד 9/07.כל העסקה לפני כן אפילו בקיבוץ ישירות כמעסיק איננה נושאת כל זכות. באותה עת גם לא קמה חובה למתן הודעה לעובד. על כן עד למועד זה נדחית התביעה לכל הרכיבים ואין רציפות זאת על פי ההיתרים.
- המסמך השישי , עליו מטיל התובע עיקר יהבו ,הינו מסמך הנושא לוגו של קיבוץ בית הערבה לשנת 2010 חודש 10 תאריך 16.11.10 רשימת עובדים (תיק ניכויים 948058698). ברשימה זו מופיע שם התובע ותעודת הזהות שלו ליד המספר 152. בטור השמאלי של המסמך הנושא כותרת ת.ת. עבודה (תאריך תחילת עבודה) מצוין ליד שמו של התובע 01.01.02. לטענתו יש במסמך להראות רציפות העסקה מ01.01.02 ועד 2010.
- לטענת התובע די במסמך הפנימי של הקיבוץ מחודש אוקטובר 2010 בו הופיע כי הוא עבד מ- 1.1.02 כדי להוכיח את כל תקופת עבודתו בבית הערבה ברצף. לטענתו הנתבע אישר כי מדובר על מסמך פנימי אמיתי של הקיבוץ. נבדוק טענה זו בין היתר לאור האמור עד כה.
- מר בן צבי, עד הנתבעת נשאל "ש. אני מפנה למסמך שצורף על ידי התובע וגם עורך הדין שלך לא ביקש להוציאו, הוא צורף לכתב התביעה ולתצהיר וזה מסמך מיום 16.11.10. ת. זה מסמך פנימי שנגנב מהקיבוץ במהלך פריצה וגניבת מסמכים מהקיבוץ מארכיון הקיבוץ וזה אירוע בגינו הוגשה תלונה למשטרה ביום 23.9.13. ש. ללא קשר אם הוא נגנב או לא במסמך יש נתונים ועל פיו ניתן להבין דרך אגב אלה העובדים של בית האריזה או השדות. ת. לא יודע, זה מסמך פנימי. יש גם עובדים משנת 1967 הוא לא מסודר, הוא לא מועבד ולא סופי. ש. שמו של התובע מופיע כעובד מספר 152. אתה לא חשבת נוכח המסמך שיש מספר של עובד להביא את תיק העבודה של אותו 152, טענת הרי שעשית בדיקות ואין לך מושג. ת. זה נבדק ואין שם כזה. ש. מה זאת אומרת. ת. אין שם כזה במספר הזה. ש. לגבי עובדים אחרים. ת. המסמך הזה אינו מעובד ולכן אינו רלבנטי. כמובן שלעובדים שעובדים יש מספר עובד" (עמ' 20 שו' 4-17) ובהמשך " ת. זו לא רשימת עובדים רלבנטית. לא תוספת, לא רשימה שלפיה קיבלו שכר" (עמ' 20 שו' 27, ראה גם שו' 30-32, עמ' 21 שו' 2).
- יש לקבל את טענת התובע כי העד מאשר שמדובר במסמך פנימי של הנתבע . העד מציין כי מדובר במסמך לא מעובד שלא ניתן ללמוד ממנו את מה שמבקש התובע להסיק. אולם טענה זו נטענה בעלמא. לא הובא מי שהיה באותה עת או שיכול להאיר את עיני בית הדין במסמך זה. העובדה שנגנב אינה הופכת אותו לבלתי אותנטי. ההיפך, הוא נגנב ככתבו. הנתבע לא הביא כל מסמך אחר לסתור אותו או להוכיח כי היה לא שלם או לא מעובד.
- גם בעניין מספר עובד 152 מודה בן צבי שהיה לעובדים מספר וגרסתו כי "אין שם כזה במספר הזה" אין לה כל ביסוס.
- משכך יש לראות במסמך זה מסמך אותנטי בדבר העסקת התובע ע"י הקיבוץ ישירות. השאלה אם לכל התקופה ברצף, באיזה היקף ולאיזו מטלה, לסברתנו, לשם כך יש לבדוק את שאר הראיות.
- הנתבע טען כי במסמך נכתב לגבי מס' 184 כי הועסק מ25/12/67. הנתבע טען כי אז עוד לא היה הקיבוץ, ויש בכך לגרוע מאותנטיות המסמך, וכי התאריך 01.01.02 הוא ברירת מחדל ממוחשבת המופיעה ביחס לרוב הרשימה. זה נכון שתאריך זה מופיע ברוב הרשימה אך יש גם כאלה שכתוב שהחלו ב- 2009.
- כאמור מסמך זה יכול היה להטות את הכף אולם אינו המסמך היחיד, ואליו יש לצרף את אמירות התובע עצמו וכן את תוכן ההיתרים. לכך יש להוסיף גם את מסמך רישום רישיונות (צורף לתצהיר התובע) הרשמי שעליו חלה חזקת התקינות שלא הופרכה בהליך שבפנינו(אף כי הופרכה בהליכים ופסיקות אחרות) ,מתאריך הדפסה 8.8.16. על פי מסמך זה בתקופות 3.9.07 עד 31.5.10 הועסק לסירוגין על ידי ראיד פראגמה באזור בקעת הירדן. לפני כן מ- 4.10.06 עד 8.8.07 הועסק על ידי נביל עבדאל ראזק באזור בקעת הירדן. ההפסקות בהעסקה ברישום זה תואמות את את התקופות בהיתרים שרובם בשל היותו נהג אף לגרסתו. רישום זה של הקמ"ט אינו תואם את מסמך הקיבוץ.
- בהנחה שעבד בקיבוץ או בבית האריזה או בשטח, אי אפשר להתעלם ממה שהוכח בפנינו חד משמעית כי היתרי התובע נתנו בגין הרכב. וכי עבד בפועל כנהג הסעות כמפורט בעדותו.
התובע- נהג הסעות
- בעדותו מספר: "ת. לא. לא כל הימים יכול היה לדעת. לפעמים אני עובד בשטח, לפעמים על האוטו, לפעמים אני מעביר סחורה על הטרקטור. ש. התפקיד שלך היה נהג אוטובוס שמביא את העובדים. ת. כן. ש. איפה אתה כותב את זה בתצהיר. ת. לא הצהרתי על זה. ש. גם בתביעה לא כתבת. ת. לא. זה אוטובוס פרטי ששייך לחברה שלנו בטובאס. ש. כמה זמן עבדת בהסעת עובדים בחברה הזאת. ת. לא זוכר בדיוק, ארבע שנים אולי. ש. בית הערבה אתה זוכר בדיוק. ת. יש לי את כל הרישיונות. אולי אישורי כניסה. ש. להביא את הפועלים. כי אוטובוס לא יכול להיכנס בלי רישיון... ש. היית צריך לקבל אישור. ת. האוטובוס לא היה צריך אך נתנו לי אישור היתר בשביל הפועלים העובדים. ש. אתה לא היית צריך. ת. לא. ת.ז. שלי הייתה של עין אל בידה. ש. בשביל לעבוד בקיבוץ היית צריך רישיון. ת. כן. (עמ' 9 שו' 13-32, עמ' 10 שו' 1-2).
- מעדותו עולה כי "לפעמים "עבד בשטח ו"לפעמים" הסיע את האוטו. דהיינו לא עבד ברציפות בשטח.
- הוא מאשר שעבור באוטובוס היה צריך היתר. ההיתר על שמו ניתן לאוטובוס בגלל העובדים האחרים. בכך יש לחזק את הטענה כי לא בכדי נרשמו פרטי האוטובוס על ההיתר- מטרת ההיתר נהיגה והבאת פועלים באוטובוס .ההיתר אינו על עבודתו בבית האריזה .
- התובע מודה כי עבד ארבע שנים בהסעת עובדים על אוטובוס פרטי ששייך לחברה בטובאס. אולי יותר כי אינו זוכר. דהיינו 4 שנים לפחות מתוך התשע לגביהם יש היתר על שם מעסיק אחר ולא הקיבוץ, ההיתר אכן בגין העסקה ע"י בעלים של חברת ההסעות. זאת מפורשות מעדותו בדבר המעסיק.
- הוא נשאל ספציפית על המעסיק "ש. כמה כסף קיבלת מאותה חברת טובאס על ההסעות שעשית. ממי קיבלת כסף על ההסעות. ת. בעל החברה נביל חאג' פאוזי. דרכו. ש. לא קיבלת כסף מהקיבוץ על ההסעות. ת. לא" (עמ' 10 שו' 5-8).
- התובע מודה שבגין ההסעות קיבל כסף מנביל זאת אומרת שהרישיונות בהם מופיע נביל כמעסיק, מתיישבים לחלוטין עם היותו של התובע עובד אמיתי של נביל גם על פי עדותו, ארבע שנים לפחות, כאשר יעד ההסעה היה בית הערבה והאישור ניתן לצורך כניסת הרכב של הפועלים. בית הערבה לא העסיקו כנהג ולא שילם בגין עבודה זו.
- משכך יש לאבחן מקרה זה מפסק דינו של כב' הנשיא בעניין פאיק. העובדות פה שונות מהעובדות שם מהותית. בהתאמה שונה יישום פסיקת מעסיקים במשותף או מעסיק בפועל. התובע היה נהג בחברת ההסעות טובאס בבעלות של נביל וממנו קיבל משכורת. על כן בכל הנוגע להיתרים על שם נביל. הוא המעסיק האמיתי בחברת האוטובוס.
- ההיתר על שם נביל הוא לאוקטובר 2006. על כן כפי שציינו לעיל, יש התיישנות לתקופה זו.
- מהם השנים בהם היה נהג?
- לפי עדותו "פעם אחרונה הורדתי אותם זה היה ב- 31.12.10. כמה זמן בין לבין לא הסעתי אותם, אני חתכתי. אני לא זוכרת כמה זמן שזה היה, היה נהג חדש שם" (עמ' 10 שו' 31-32).
- ההיתר האחרון עם הרכב הוא עד 30/9/09 . לכן עדותו כי הפעם האחרונה הייתה ב- 31/12/10 לא מתיישבת עם ההיתר . גם לא עם מסמך הקיבוץ שתאריכו 16/11/10 ולאחריו אין מסמך המצביע על עבודה בקיבוץ.
- התובע מעיד "כמה זמן בין לבין לא הסעתי" דהיינו ההיתרים ,המתייחסים לרכב , שאינם רצופים משקפים את תקופות העסקתו כנהג ע"י גורם חיצוני שאינו הקיבוץ. ספט' 2007,מרץ עד יוני 2009, יוני עד ספט' 2009.
- התובע התעקש כי עבד גם בהסעה וגם בשטח אבל בשלב מסוים הוא מאשר "כן כי זה כאב ראש גם נהיגה וגם עבודה בנוסף" (עמ' 11 ש' 6).
- אין רצף בהעסקה אף לפי ההיתרים עצמם. הרווחים ביניהם גדולים, וב-4 שנים לפחות מתוכן היה נהג בחברת טובאס. על כן ההיתרים אמיתיים ביחס למי שרשום עליהם כמעסיק. התובע הודע כי הועסק על ידם כנהג. מדובר בהודאת בעל דין. התובע לא ידע להסביר מדוע כל זה לא עלה בתביעה או בתצהירו- עניין זה יפעל נגדו, וימעיט ממהימנותו.
- ההיתרים לא ניתנו לתובע בגין עבודתו בבית האריזה או בשטח. זאת נוכח עדותו שלו. העובדה שעבד בשתי עבודות תחייב זהירות ביחס לעובדות האחרות בתצהירו.
באשר להיקף העבודה- לגרסתו היקף העבודה היה משתנה
- התובע נשאל על כך ואומר "לא. לא. עבדתי יום יום בבית הערבה, כשלא היה עבודה הם היו מורידים אותי. ש. איפה. ת. בשדות. ש. עד עכשיו אמרת שרק שנה אחת עבדת בשדות, עכשיו אתה אומר שאין עבודה באריזה עבדת בשדות. ת. עבדתי ארבע שנים בבית האריזה ואז הורידו אותי לשטח" (עמ' 10 שו'11-16). התובע מודה כי אין הדבר כתוב בתצהיר שלו אף שאמר זאת לעורך הדין שלו. בעניין זה היה ריבוי גרסאות, אחת הבאנו לעיל על 10 שנות עבודה.
- בסופו של דבר התובע מאשר כי הגיע עם האוטובוס כל יום שישה ימים "נכון, בימים שהעובדים היו צריכים להגיע הבאתי אותם" (עמ' 10 ש' 27). וזו הייתה סיבת הגעתו.
- מסמך נוסף צורף לתצהיר הנושא כותרת (מחוקה בחלקה) רשימת נושאים... בית הערבה. (שני עמודים). בעמוד הראשון המתייחס (לשעת סיום מג'הול) בתאריך 27 ו- 28 בחודש אוגוסט. במסמך כתוב "נביל הגיע עם רכב" שמו של התובע לא מופיע ברשימה אבל מופיע השם של ריאד דראגמה ושל נביל עבדאל ראזק. בעמוד השני המתייחס לתאריכים 29 ו- 30 לאוגוסט מופיעים נביל עבדאל ראזק וריאד דראגמה שמו של התובע אינו מופיע. התובע טען שיש בכך להראות שהיו עובדים רגילים. אולם לגבי התובע הוכח שנביל היה מעסיקו בחברת ההסעות. דווקא העובדה שכתוב נביל הגיע עם רכב פועלת לטובת גרסת הנתבע.
- מסמך זה מתייחס לארבעה ימים באוגוסט – האם ממנו ניתן ללמוד לגבי דראגמה ונביל ביחס ל9 שנים. איננו סבורים כך. באבחנה מעניין פאיק- שם הובאו העדים בפני בית הדין. אין כן במקרה זה. ולכן מה שהוכח שם לא הוכח פה. 4 ימים באוגוסט במסמך, ללא עדות מסייעת, אינם מלמדים על 9 שנים.
- התובע צירף תצהירים של מר באדר אבו מוחסן אליו צורף תדפיס רישיונות ואותו מסמך של קיבוץ בית הערבה לחודש אוקטובר, מסמך פגיעה בעבודה של הביטוח הלאומי בו הוכרה פגיעה מיום 29.9.14 (תקופה המאוחרת לנטענת על ידי התובע) ומסמכים רפואיים שלו אף הם מ- 2014אשר אינם רלוונטיים כלל. צורף תצהיר ג'יהאד אבו נאדר. תצהירי עדי התובע אשר לא התייצבו לחקירה הוצאו מתיק בית הדין בהחלטה מיום 28/02/17. נתייחס אליהם, למעלה מהצורך, כתנא דמסייע לראיות שהובאו בפנינו. המשקל שיינתן יהיה רק בהיבט זה. אולם אי התייצבותם ייזקף לחובתו.
- .בעניינם נשאל עד הנתבעת ומציין "הם היו קבלנים בתקופה מסוימת" (עמ' 20 ש' 18-22). העד לא ידע להרחיב. אף בעניין זה כשלה הנתבע.
- אולם התובע עצמו לא הביא אלא ראיה המתייחסת לימים ספורים ולכן, מה שהוכח בעניין פאיק, לא הוכח כאן.
- הנתבע טען כי התובע כלל לא ידע מי העובדים שהגישו תצהיר עדות ראשית מטעמו. בתצהירו טען כי באדר אבו מוחסן נשאר לעבוד אחריו. אולם בחקירה נגדית לא ידע לומר אם באדר נשאר אחריו. ענה "לא יודע מתיי סיימו" לא ידע דבר בקשר לתוכן תצהיריהם (עמ' 7 שורות 25-32, עמ' 8 שורות 1-2). היה עליו לדעת כי פוטר יחד איתו ומי המשיך אחריו, קל וחומר שמדובר במי שנתן תצהיר מטעמו. יש לכך השלכה לעניין נסיבות סיום העסקתו שכן הופרכה הטענה שהיו פיטורים עקב צמצום.
- בחקירה הנגדית לאחר שנשאל פעמים רבות מאשר שמר מוחסן אינו חבר שלו ולא מהכפר שלו והובא למתן עדות, מאחר והיו יחד אצל עורך הדין. לגרסתו הוא לא דיבר ולא נפגש אף פעם עם באדר "לא דיברנו ולא נפגשנו אף פעם, אני עובד בשדות למטה ולא חוזר, גם בטלפון לא דיברנו" ובאשר למוסטפא שלא הגיש תצהיר ולא בא להעיד הוא אומר "במקרה פגשתי אותו ואמרתי לו שאני הולך להגיש תביעה. ש. מתיי פגשת אותו? אמרת שלא ראית אותו מאוקטובר 2010. ת. באותו יום שבאנו לעשות את התביעה... ת. לא. ביום של התצהיר... ש. ג'האד אבו נאסר גם היה באותו יום? ת. היה. אבל אני לא יודע אם הוא בא להגיש תביעה. לא יודע למה היה... ש. ז"א אין לך הסבר למה שני העדים האלה חתמו על התצהיר ולא מישהו אחר? ת. לא. אין לי הסבר" (עמ' 11 שורות 26-32, עמ' 12 שורות 1-22, עמ' 13 שורות 1-2, עמ' 14 שורות 20-32, עמ' 15 שורה 1).
- עדות זו אם תילקח בשלמותה מצביעה כי העדים שהובאו לעדות בעניינו של התובע לא היו רלוונטיים כלל ונזדמנו אצל עורך הדין באותו המועד. האמנם במהלך 9 שנות עבודה ברציפות לא נמצא ולו עובד אחד שעבד בחפיפה רצופה עם התובע, בבית האריזה או בשטח ויתייצב להעיד? על כן גם בלא כשלי הנתבע, גרסת התובע עצמו אינה מחזיקה מים.
- טוען התובע כי על פי פסק דין ע"ע 478-09 יצחק חסידים נ' עיריית ירושלים יש לקלף את קליפתה של ההעסקה העקיפה ולהכיר ביחסי עובד ומעסיק בין המשתמש לבין עובדיו.
- עוד טען כי על פי פסק דין ע"ע 347/03 אופריישן וואינה נ' מונדי שירותי כוח אדם בע"מ ועב' 912197/99 פאלי אצ'וק נ' א.אהרונסון בע"מ יש לראות במעסיק בפועל את המעסיק החייב בזכויותיו של העובד אחרת יהיה לכך לרוקן מתוכן הצהרות והתחייבויות שנטל על עצמו מקבל רישיון ההעסקה בפני הרשויות. לכן לטענו רישום המעסיקים הפורמאלי הינו פיקטיבי ואין לתת לו משקל.
- בעניין מונדי נפסק: "
אקדים ואומר, כי לשם בחינת סוגיה זו ונוכח האספקטים העובדתיים המאפיינים אותה, אדרש, בין היתר, גם לבחינת חומר הראיות שהובא בפני בית הדין האזורי. המשיבות 3 ו- 4 הוכרזו כבר על ידי בית הדין האזורי כמעסיקותיו של המערער ואין בפנינו כיום ערעור כנגד קביעה זו מטעמן. בערעור זה תבחן שאלת קיומם של יחסי עבודה בין המערער לבין המשיבות 1 ו- 2.
ככל העולה מכלל חומר הראיות שהונח בפני בית הדין, העסקתו של המערער הייתה במתכונת מורכבת ובלתי שגרתית וניתן לאפיין אותה בשני ראשים עיקריים: חברות כח
האדם השונות, הן המשיבות 1,3,4, טיפלו בענייני המערער ככל שהם נוגעים למגורים, כלכלה, מינהלת ושירות רפואי (ראו: עמוד 7 לפרוטוקול הדיון בפני בית הדין אזורי מיום 6.1.2002 - חקירת האחראי מטעם מונדי). חוזה ההעסקה עם המערער נחתם כאמור אף הוא אל מול חברת כח אדם - "מונדי כח אדם בינלאומי". לעומת זאת, עבודתו של המערער לכל אורך העסקתו התבצעה בתחום הבניה בחצריה של החברה הקבלנית "מליבו ישראל". הינה כי כן, בעוד חברות כח האדם "טיפלו" בענייני 'שהייתו' של המערער בארץ, הרי שחברת הבניה "מליבו" היא שהשתמשה בשירותיו ו"נהנתה" מביצוע עבודתו באתריה."
- בנוסף טען כי מעסיק אינו יכול להתנער מאחריות ומחויבות בעסק עובד זר בישראל גם אם הוא בא על ידי חברת כוח אדם, מבלי שהובטחו זכויותיו של העובד הזר (תע"א 11500-09 מוחמד חסן עגראמה נ' שפיר הנדסה אזרחית וימית). לטענת התובע הקיבוץ הפר את חובתו לדאוג שעובדי הקבלן, רק כהנחה משפטית ללא הסכמת התובע עובדתית, יקבלו את זכויותיהם הקוגנטיות.
- נלך אף לאורה של פסיקה זו. אולם ביחס לעובדות שהוכחו בפנינו, בהעדר כל הסכם או תלוש או ראיה אחרת פרט למסמך הקיבוץ , להיתרים ומסמך הקמ"ט.
- ביחס לתקופת העבודה וסיומה בכתב התביעה טען התובע כי עבד מ- 1.1.02 עד 31.12.10. בתצהירו הוא מציין את אותה תקופה. בחקירתו הנגדית ומציין כי סיים לעבוד ב- 31.12.10 "בדיוק" (עמ' 8 שו' 4). משנשאל איזה יום זה היה אמר כי אינו זוכר "זוכר רק את התאריך". התובע לא ידע לענות אם ג'יהאד או אבו מוחסן סיימו לעבוד באותו תאריך. באשר לתחילת עבודתו הוא מציין "ת. בסוף 2001 תחילת 2002" (עמ' 8 שו' 19) ומי שקיבל אותו לעבוד היה נביל. אף שם של מישהו מהקיבוץ. גם בכך יש לתמוך בטענה כי לא הקיבוץ העסיקו בתחילת 2002. התובע סותר את המסמך.
- התובע נשאל אם התחיל לעבוד עם באדר אבו מוחסן הוא אומר שבאדר התחיל לעבוד לפניו (עמ' 8 שו' 25) אולם בתצהיר באדר נכתב כי הוא התחיל לעבוד מתחילת 2002 דהיינו יחד עם התובע שכן אם התובע התחיל לעבוד ב- 1.1.02 אין "לפני כן "תאריך בשנת 2002.
- בתצהיר של באדר אבו מוחסן לא מצוין אם עבד בבית האריזה או בשטח. אולם בתצהיר של ג'יהאד אבו נאדר מצוין שעבד עם התובע בבית האריזה מ- 2006 עד 2016. בחקירה הנגדית נשאל התובע על תצהירו של אבו נאדר שעבד כל הזמן יחד עם התובע רק בבית האריזה ונשאל האם הוא משקר ועונה שלא. דהיינו אם עבד התובע בבית האריזה על פי תצהיר נאדר מ- 2006 אזי מ- 2006 לא עבד בשטח עם אבו מוחסן. ואם עבד 4 שנים בבית האריזה, ואחר כך עוד שנתיים בשטח אזי מ2006 נגיע עד 2012...
- תקופת העבודה הנטענת, אינה מסתדרת עם הנהיגה באוטובוס , עם תצהירו וכתב התביעה ועם התקופות שהעיד ביחס לבית האריזה ועם העבודה בשטח. גרסתו אינה קוהרנטית .לא יכול להניח תשתית עובדתית שתתמוך במסמך הקיבוץ או שתצביע על רצף.
- לטענת התובע קיבל את הוראות סידור העבודה ממר תומר עוזרי ומר יהושע ששון ואלה לא הגיעו למתן עדות מטעם הנתבע . התובע יכול היה לבקש זימונם ולא עשה כן.
- הנתבע טען כי מדובר בעבודה עונתית לא רצופה הן בבית האריזה והן בשטח (תצהיר מר בן צבי סעיפים 14-15). העד נחקר בנושא זה ומציין מפורשות כי בית האריזה אינו עובד כל השנה אלא בהתאם לסוג הגידולים "... עכשיו בית האריזה סגור עד תחילת יולי יש תקופות אחרות שזה סגור יותר. זה בהתאם לעונתיות. יש תקופות בשנה שזה סגור, גם בשנת 06 עד 2010 היו תקופות בשנה שבית האריזה היה סגור, וגם ב- 2002. סביר להניח שכן , שאלתי ואני יודע איך המתכונת עובדת. היא עובדת אם נגיד מגדלים תמרים אנו יודעים כמה זמן בית האריזה עובד. גידול התמרים הוא מהגידולים היותר יציבים לאורך השנים. יש גידולים אחרים מתחלפים... ש. הטיפול בתמרים בשטח לוקח שמונה חודשים. ת. בית האריזה לא. בית האריזה זה עונה משתנה בהתאם ל... יכול להיות בין ארבעה חמישה חודשים לשישה שבעה חודשים, תלוי בכמות הפרי, בטיב הפרי אם הוא רטוב או לא. לא בהכרח שבית האריזה שלנו עובד באותה מתכונת כמו בתי אריזה אחרים בארץ...".
- על כן גרסת הנתבע בדבר העונתיות הן בשטח והן בבית האריזה כפי שנטענה בתצהיר הנתבע לא נסתרה ואף חוזקה בחקירה הנגדית ובעדות התובע. משכך הטענה על רציפות שנטענה על ידי התובע נסתרה. ככל שנטל ההוכחה על המעסיק בעניין הרציפות הרי שהוכיח שהעבודה בבית האריזה איננה רצופה. והוכיח כי התובע עבד בעבודה אחרת באותה תקופה.
- הסעת העובדים משמעה הבאתם בבוקר והחזרתם בצהרים. על כן גם אם עבד לא היה זה מ 06:00 בבוקר, עד 14:00 אם הי צריך לפזרם בשטח .ורק אחר כך להגיע לבית האריזה.
- ביחס לשכרו טען כי קיבל 67 ₪ ליום עבודה במשך ארבע שנים הראשונות ולאחר מכן משנת 2007 עד סוף 2010 קיבל 87 ₪ ליום. (ס' 6 לתצהיר). התובע נחקר ומציין כך: "ש. כמה כסף קיבלת כל חודש. ת. זה היה יום יום ששילמו לי. הם משלמים פעם בחודש, ליום שילמו 87 ₪. לא אותו דבר כל חודש. ש. כי כל חודש עבדת מספר ימים שונה. ת. בהחלט, לפעמים 20, לפעמים 22 ימים, שילמו מה שעבדנו. ש. למה אתה כותב שכל שמונה שנים עבדת שישה ימים בשבוע, כל חודש. ת. בגלל שאנחנו לא עבדנו שבתות, לפעמים עבדנו בימי שישי ולפעמים לא" (עמ' 10 שו' 21-24). בחקירה הנגדית מציין כי שילמו 87 ₪. התובע לא מזכיר תקופה של תשלום של 67 ₪ בניגוד לתצהירו. כמו כן בניגוד לתצהירו מאשר שלא עבדו תמיד חודש מלא אלא לעיתים 20 יום ולעיתים 22. בחקירתו הנגדית נסתרה גרסתו בתצהיר על שישה ימים בשבוע שמונה ימים ברצף. התובע מודה כי היקף העבודה השתנה מחודש לחודש וכך השכר. על כן גם אם הנתבע חדל בהבאת עד אחד, התובע עצמו אישר כי האמור בתצהירו אינו נכון. די בכך כדי לערער את האמור בתצהיר, זאת בנוסף לכל הגרסה החדשה על היותו נהג. על כן יילקחו בחשבון בממוצע 21 ימי עבודה בחודש.
- עוד עומת התובע עם תשלומים שקיבלו אחרים. הוא מתקן את עצמו בעניין 67 ₪ (עמ' 13 שורות 11-14). כאשר נשאל אם כל הפועלים קיבלו את אותה משכורת ציין כי אינו יודע וכאשר מעומת עם העובדה שג'יהאד קיבל 120 ₪ לחודש עונה "סחתיין". גם בעניין זה גילה חוסר ידע.
- התובע העיד כי קיבל שכר יומי בסכום 87 ₪ הנמוך משכר המינימום. הנתבע לא הביא ראיה בעניין זה. עולה כי קיבל סכום של 87 ₪ ליום עבודה לתקופה שלא התיישנה. דהיינו מ- 18.1.08. לכל היותר עד 21/11/10 (23 חודשים). המופיע במסמך הקיבוץ שכן עדותו לעניין הפסקת עבודתו אינה מהימנה כלל ונוקטת מועדים שאינם עולים בקנה אחד עם ההיתרים ורישום קמ"ט.
- התובע זכאי להפרשי שכר ביחס 21 יום לחודש . הגם שיש ספק בעניין זה נוכח ההיקף המשתנה עליו העיד בעצמו, ובהתחשב במשרה נוספת שעבד . לטעמנו במקום אך לכל היותר ב"מקביל".
- . שכר המינימום כפי שהיה אותה עת עמד על 154 ₪ על פי כתב התביעה. הסכום לא נסתר בכתב ההגנה או בסיכומי הנתבע.
- 154-87=67 *(21*23) =32,361 ₪.
- הנתבע ישלם לתובע בגין הפרשי שכר מינימום סך זה.
פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת
- התובע טען כי כשנשאל מי אמר שאין לו עבודה ענה "האחראי שם יהושע" (עמ' 14 שו' 2-3) ובכך יש לכאורה להצביע על פיטורים. אולם בתצהיר שני שמות. התובע אף לא זימן את אותם לעדות.
- נסיבות סיום עבודתו מתוארות בכתב התביעה כי הוא פוטר מעבודתו לאחר שקיבל הודעה כי הנתבע לא מעוניין עוד בהעסקתו ללא נימוק (סעיף 5 לתביעה). בתצהירו מציין כי פוטר מהקיבוץ עקב צמצום כוח העבודה (סעיף 9). תחילה אמר שכל מי שעבד איתו פוטר ולאחר מכן ציין כי לא זוכר מי פוטר ומי נשאר (עמ' 7 שורות 20-23, עמ' 8 שורות 10-13) ואילו בחקירתו הנגדית הוא מציין כי "לא נשאר להם עבודה לתת לי" (עמ' 7 שורות 8-13) ואח"כ ציין כי "חתך" מאחר ורצה להפסיק לעבוד כנהג. כפי שציינו לעיל למעשה חדל לעבוד כשרכבו הושבת.
- אולם מעבר לכך התובע מתאר את נסיבות סיום עבודתו בפרוטרוט , בחקירתו הנגדית בה הוא מציין כי בפעם האחרונה "הוריד את העובדים ב- 31.12.10 " ובהמשך " אני חתכתי. .אני לא זוכר כמה זמן שזה היה. היה נהג חדש שם" (עמ' 10 שו' 31-32) ובהמשך מעיד "הפסקתי לעבוד ואמרו לי שאין עבודה ואז הם הורידו את האוטובוס מהכביש, החברה. בית הערבה אמר לי שאין עבודה, החזרתי את האוטובוס לבעליו, וחזרתי לשדות. עבדתי בעין אל בידה. ש. למחרת. ת. לא. אני עבדתי. יש לנו שדה, אנחנו עובדים בחקלאות. ש. כמה זמן אחרי ב- 1.1 או ב- 2.1. ת. לא זוכר. אחרי חודש אחרי חודשיים. ש. את התאריך 31.12 אתה כן זוכר. ת. בגלל אישור הכניסה, היתר הכניסה. ש. תראה לי אישור כניסה עד 31.12. ת. אשלח לך" (עמ' 10 שו' 10-19).
- ברור כי התובע מתאר את סיום עבודתו כקשור להפסקת ההסעות. "אני חתכתי", דהיינו חדל לעבוד מרצונו. "אמרו לי שאין עבודה ואז הם הורידו את האוטובוס מהכביש.." מי שאמר לו שאין עבודה הוא מי שהוריד את האוטובוס- חברת ההסעות. החזיר את האוטובוס וחזר לעבד את אדמותיו הפרטיות במקום מגוריו בעין אל בידה. לטענתו יש לו אישור עד 31.12 אבל לא הביא אותו.
- גם בהקשר זה של סיום העבודה, לגרסת התובע ומפיו מדובר בחברת ההסעות ולא בקיבוץ.
- הנתבע הוכיח מפי התובע כי התובע לא פוטר בקיבוץ, אלא התפטר מחברת ההסעות בבעלות נביל כגרסתו "ב-31.12.10".וחזר לאדמתו אותה עיבד. ונזכיר ההיתר האחרון ע"ש פרגמה עם הרכב הוא עד 30.9.09. אזי לתקופה זו (יותר משנה) אין לו היתר, אינו מופיע ברישומי מערכת התעסוקה שצורפה לתצהירו שתאריך הסגירה האחרון המופיע בה הוא 21/12/09 על שם פראגמה, אזור בקעת הירדן. שם הקיבוץ אינו מופיע. זאת באבחנה מ-2013 שם יש שם מעסיק ישראלי ספציפי.
- משכך גרסת הפיטורים ע"י הקיבוץ בתצהיר נסתרה גם בעדותו וגם במסמכיו. מועדה נסתר, עילת הפיטורים נסתרה, התובע חדל לבוא מרצונו, החזיר לנביל את האוטובוס.
- התביעה לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת נדחית.
- עוד טען התובע כי כאשר משולם לעובד 10 ₪ בשעה אזי דין התפטרותו כדין פיטורים גם ללא מסירת כל הודעה או התראה למעסיק. ובמקרה זה מגיע לו "אוטומטית" פיצויי פיטורים. הפסיקה קובעת מפורשות כי מי שמתפטר בשל תנאים לא ראויים או אי תשלום חייב להתריע לפני המעביד בכתב. זאת לא נעשה ולכן לא מגיעים פיצויים "אוטומטיים" ובכלל. מכל מקום טענה זו היא הרחבת חזית אסורה.
פיצויים לפי חוק הודעה לעובד
- לטענת התובע לא קיבל הודעה לעובד לפי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב – 2002 ופסק דין ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה בע"מ נ' וואיל סנדוקה.
- כבר צויין לעיל כי הועסק ע"י חברת הסעות שאינה בבעלות הקיבוץ- כנהג. ועל כן לא חלה על הנתבע חובת הודעה.
- באשר להעסקה בקיבוץ. אם נכונה גרסתו, כי הועסק 1.1.2002 הרי שטרם נכנס לתוקפו החוק. החוק פורסם פורסם ס"ח תשס"ב מס' 1837 מיום 21.3.2002 עמ' 210 (ה"ח תשס"א מס' 2959 עמ' 372).לפי סעיף 12 לו "תחילתו של חוק זה, למעט סעיף 4, שלושה חודשים ממועד פרסומו (להלן - יום התחילה)." אזי יום תחולתו יוני 2002.
- סעיף 10 לחוק קובע כי". חובות המעסיק לפי חוק זה, לגבי עובד שהתחיל את עבודתו אצלו לפני תחילתו של חוק זה, יחולו עליו בשינויים אלה:
(1) החובה כאמור בסעיף 1 תחול בשינוי זה: במקום "מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו" יבוא "מהיום שהעובד דרש זאת ממנו בכתב";
- עוד טען הנתבע כי במקרה זה של מחלוקת אמיתית אין לפסוק כלל או סכום סמלי בלבד. התובע תבע 4000 ₪ ביחס לסעד זה. אולם משלגרסתו לפי מסמך הקיבוץ שהוא מסתמך עליו החל לעבוד לפני תחולת החוק אין להשית פיצוי כלל.
- גם מי ששינו את תנאי עבודתו זכאי להודעה על תנאי עבודתו, בהתאם לסעיף 3 לחוק: "חל שינוי בתנאי העבודה של העובד כפי שפורטו בהודעה כאמור בסעיף 2, ימסור המעסיק הודעה על כך לעובד בתוך שלושים ימים...;
- התובע טען כי השינוי חל בשנת 2007. ולא קיבל הודעה. הנתבע לא סתר טענה זו. על כן יהיה זכאי לפיצוי בשיעור של חודש בסך 3234 ₪.
אי הנפקת תלושי משכורת
- התובע תבע בגין רכיב זה סך של 30,000 ₪ מטעמי אגרה.
- בנסיבות הליך זה יש לקבל את התביעה לסך זה המעמיד את הסכום החודשי על 1428 ₪.סכום העומד בדרישות הפסיקה.
- הנתבע ישלם לתובע בגין אי הנפקת תלושי משכורת סך של 30,000 ₪.
דמי הבראה
- התובע תבע בגין דמי הבראה ללא פירוט סך של 5220 ₪ .
- בגין התקופה שלא התיישנה (23 חודשים) זכאי התובע ל13.4 ימי הבראה. התעריף ל-2010 עמד על 351 ליום ,דמי הבראה בסך 4703 ₪.
פדיון חופשה
- התביעה לחופשה התיישנה לחלוטין. התובע ויתר על התביעה לחופשה (פרו' עמ' 1 שו' 19).
סוף דבר
- גרסתו של התובע אינה חפה מקשיים, חוסר מהימנות , והעדר עקביות. למסמך הקיבוץ ניתן משקל , הגם שהוכח כי ההיתרים נתנו בגין העסקה כנהג למעסיקים האמיתיים נביל ופרגמה- חברת ההסעות. יחד עם זאת הנתבע כשל בהפרכת חלק מהעדות, ולא נתן גרסה נגדית אף לא לחישובים.
- כפי שצוין לעיל הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים :
בגין הפרשי שכר מינימום סך 32,361 ₪.
בגין אי מתן הודעה על שינוי תנאי העבודה סך 3234 ₪.
בגין אי הנפקת תלושי משכורת סך של 30,000 ₪.
- דמי הבראה בסך 4703 ₪.
- התביעה לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת נדחית.
- התביעה לחופשה התיישנה ונדחית.
- בנוסף ישלם הנתבע שכ"ט ב"כ התובע בסך 7,000 ₪.
- סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום. לא ישולמו במועד יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ח, (28 מאי 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.
| | | | |
נציג ציבור עובדים אסתר סיון | | נציג ציבור מעסיקים שלמה בראון | | שרה שדיאור, שופטת |