מונחת בפניי בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, בהתאם להוראות סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

עניינה של הבקשה, בטענה כי המשיבה מבצעת שימוש אסור במקרקעין הידועים כגוש 39690 חלקה 1 בנ.צ. 233869/549281 או בסמוך להם (להלן: "המקרקעין"), בדרך של הפעלתו כמטווח ירי.

כבר בפתח הדברים הכרח כי נאמר שמידת הדחיפות הנשקפת מן הבקשה, אינה הולמת את מועד הגשתה ביחס למועד בו גילתה המבקשת, לראשונה, כטענתה, את הפעלת המטווח במקרקעין, ואין צריך לומר כי מועד הגשת הבקשה הוגש בשיהוי ניכר אל מול המועד בו יכולה הייתה המבקשת לדעת על קיומו של המטווח.

לאמור. המבקשת אינה כופרת בעובדה שידעה על קיומו של המטווח, הפועל על פניו "שנים רבות" (ס' 4 לבקשה), אלא שלדבריה, נשמטה מעיניה העובדה כי אין למטווח היתר (שם, ס' 6).

אף צוין בבקשה כי בעבר ניתן למטווח רישיון עסק "בטעות" (שם, ס' 6), ומכל מקום, כי למטווח רישיון תקף, שניתן על ידי משרד הפנים בהתאם לחוק כלי ירייה.

אומנם, הלכה היא מלפנינו כי שיהוי בהגשת בקשה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, אין בו, לבדו, כדי לפגום באפשרות מתן הצו, ככל שביהמ"ש משתכנע כי אין העניין סובל דיחוי.

זאת, מאחר שבהתאם להלכה הפסוקה, בנסיבות של אי חוקיות, ובפרט אם יוכח כי אי החוקיות הנטענת הינה מובהקת, כי אז אין בהימנעות הרשות מלפעול, כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה (ראו והשוו: בג"ץ 5992/97 שוש ערער נ' ראש עיריית נתניה, פיסקה 6 לפסק הדין; י' זמיר, הסמכות המנהלית, כרך ב', תשנ"ו, עמ' 724-732; רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית, נו(3), 595 ,עמ' 604-605).

ואולם, לצורך בחינת ההצדק שבמתן צו הפסקה שיפוטי, ובפרט שעה שהצו מכוון להפסקת שימוש, דומה בעיניי כי נכון לבחון האם קיים אינטרס נוסף ליתן הצו כבר עתה, בטרם הוגש כתב אישום, וזאת בשים לב לעובדה שבקשה לפי סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, אינה אלא שלב ביניים, טרם הגשת כתב אישום.

לשון אחר. אופייה של בקשה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה מחייב את המסקנה כי, ככלל, יש לשאוף לצמצום פרק הזמן ממועד מתן צו ההפסקה השיפוטי ועד למועד הגשת כתב האישום. עמד על כך ביהמ"ש העליון בע"פ 377/87 קלקא נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 673:

"ההליך של הפסקת בנייה שיפוטית אינו אלא הליך ביניים. מטרתו להקפיא את הבנייה באיבה, כשנעשית חריגה מההיתר או מהתכנית, עד אשר יתברר העניין לגופו בתיק העיקרי, שעניינו כתב אישום על בנייה שלא בהתאם להיתר או לתכנית".

השוו גם: ע"פ (מחוזי חיפה) מדינת ישראל נ' קיבוץ יגור - פורסם במאגרים.

בין היתר, הרציונל המורה על הגיון צמצום לוחות הזמנים שבין הגשת הבקשה לנקיטה בהליך העיקרי עצמו, נעוץ בכך שרק בהליך הפלילי יוכל הנאשם לטעון לחפותו ולאי ביצוע העבירה.

בהקשר זה, דרך הילוכה של המבקשת מלמד כי על אף הרטוריקה בבקשה, המשקפת חומרה מיוחדת מעצם ביצוע העבירה הנטענת, הלכה למעשה, לא הוברר כלל שהוגש כתב אישום בנדון. טענת המבקשת בנדון כי "קיים קושי בהגשת כתב אישום נוכח התמשכות העבירות אל מול הסיכון הברור לציבור..." (ס' 27 לבקשה), אינה מחוורת די הצורך, ואין בה כדי להבהיר מדוע לא הוגש כתב אישום עד הנה, ואימתי בדעת המבקשת לעשות כן.

יתר על כן, ואף בזה העיקר. ככל שניתן לחלץ תובנה קוהרנטית מהבקשה, דומה כי נוכח קיומו של רישיון תקף למטווח, שניתן על ידי משרד הפנים בהתאם לחוק כלי ירייה, גרעינה ושיעורה של טענת המבקשת נעוץ בהעדר קיומו של היתר בניה למטווח.

אף שאין להקל בכך ראש, הרי ככל שהטענה תימצא משקפת מציאות כהווייתה, לא ברור מה האינטרס הנוסף ליתן הצו כבר עתה, לעומת כתבי אישום אחרים שעניינם עבירות בניה נטענות, ואשר בהן לא מוגשות תדיר בקשות למתן צו הפסקה שיפוטי.

לאור כל האמור, המבקשת תפעל להבהיר מדוע לא הוגש כתב אישום עד הנה, חרף ידיעתה על קיומו של המטווח זה מכבר, ולמצער מחודש דצמבר 2014 (ס' 6 לתצהיר המפקח), והאם בדעתה להגיש כתב אישום בזמן מוגדר בעתיד הקרוב.

כן תבהיר המבקשת מדוע נסיבות העניין מצדיקות מתן סעד שיפוטי בשלב הנוכחי.

לבקשתה, תצרף המבקשת תגובת המשיבה.

מזכירות ביהמ"ש תשלח העתק ההחלטה לצדדים בדחיפות, ותוודא קבלתה טלפונית.

ניתנה היום, כ"ט טבת תשע"ה, 20 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.