בהחלטתי מיום 20.1.15 עמדתי על הכשלים המלווים את הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי.

בכלל זה, ציינתי כי מידת הדחיפות הנשקפת מן הבקשה איננה הולמת את מועד הגשתה, ביחס למועד בו גילתה המבקשת, לראשונה, את הפעלת המטווח במקרקעין.

עם זאת, ציינתי כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין בשיהוי לבדו כדי לפגום באפשרות מתן הצו, ככל שביהמ"ש משתכנע כי אין העניין סובל דיחוי.

ואולם, בהינתן כי בקשה לפי סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, אינה אלא שלב ביניים, טרם הגשת כתב אישום, ציינתי בהחלטתי הנזכרת, כי לצורך בחינת ההצדק שבמתן הצו כבר עתה, בטרם הוגש כתב אישום, ובפרט שעה שהצו מכוון להפסקת שימוש - הנכון לבחון האם קיים אינטרס נוסף ליתן הצו כבר עתה.

על פניו, כך ציינתי, ניתן להבין מהבקשה כי קיים רישיון תקף למטווח, שניתן על ידי משרד הפנים בהתאם לחוק כלי ירייה, ועיקרה של הבקשה סב אחר הטענה כי המטווח נעדר היתר בנייה. בנסיבות אלה, הגם שאין להקל בכך ראש, לא ברור מה האינטרס הנוסף ליתן הצו כבר עתה, לעומת כתבי אישום אחרים שעניינם עבירות בניה נטענות, ואשר בהם לא מוגשים תדיר בקשות למתן צו הפסקה שיפוטי.

נוכח האמור, הוריתי למבקשת להבהיר מדוע לא הוגש כתב אישום עד הנה, והאם בדעתה להגיש כתב אישום בזמן מוגדר בעתיד הקרוב, ובפרט, קבעתי כי על המבקשת להבהיר מדוע נסיבות העניין מצדיקות מתן סעד שיפוטי בשלב הנוכחי.

בהודעת המבקשת מהיום, נטען כי מאחר שהבניה התיישנה, ומאחר שהגשת כתב אישום בגין עבירת שימוש דורשת אישור פרקליטות המדינה, "קיימת האפשרות וייתכן כי יוחלט בנסיבותיו של תיק זה לנקוט בהליך לפי ס' 212 לחוק, וכן נשקלת האפשרות להגשת אישום לפי חיקוקים אחרים, ככל שהשלמת חקירה תאפשר זאת" (ס' 7 לתגובת המבקשת; כן ראה ס' 8 להודעה).

לאמור. המבקשת מודה, הלכה למעשה, כי אין בידה לידע בשלב הנוכחי האם יוגש כתב אישום. מתוך שכך, ובשים לב לכך שהחלטה בבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי נועדה לגשר על פער הזמנים עד להגשת כתב האישום, סבורני שכאשר המבקשת מציינת כי אין היא יכולה לנקוב במועד מוגדר אימתי, אם בכלל, יוגש כתב אישום, כי אז אין מקום להיזקק לבקשה, במתכונתה.

יפים לעניין קביעותיו של ביהמ"ש העליון, שנזכרו בהחלטתי האמורה:

"ההליך של הפסקת בנייה שיפוטית אינו אלא הליך ביניים. מטרתו להקפיא את הבנייה באיבה, כשנעשית חריגה מההיתר או מהתכנית, עד אשר יתברר העניין לגופו בתיק העיקרי, שעניינו כתב אישום על בנייה שלא בהתאם להיתר או לתכנית" (ע"פ 377/87 קלקא נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 673).

השוו גם: ע"פ (מחוזי חיפה) מדינת ישראל נ' קיבוץ יגור - פורסם במאגרים.

יתר על כן. טוענת המבקשת כי "הסיכון שבשימוש במקרקעין כמטווח ירי איננו דורש הרחבה" (ס' 9 לבקשה), ועל כן, יש מקום להיעתר לבקשה.

ואולם, מלבד הדברים שפורטו לעיל, הרי בנסיבות העניין, מהתצהיר הנלווה לבקשה שהוגשה ביום 20.1.15, ניכר כאמור כי למטווח קיים רישיון תקף, שניתן על ידי משרד הפנים בהתאם לחוק כלי ירייה, אלא שבעניינינו "לא מתקיימים הוראות חוק התכנון והבניה וחוק רישוי עסקים" (ס' 12 לתצהירו של מר אזולאי).

לאור זאת, ככל שעיקר טענת המבקשת נעוץ אחר העדר קיומו של היתר בניה, בכל ההערכה, לא ברורה הטענה כי "הסיכון שבשימוש במקרקעין כמטווח ירי איננו דורש הרחבה" (ס' 9 לבקשה), שכן, לא מחוור מה מוׂתר ההליך דנא מכתבי אישום אחרים שהוגשו בגין עבירות בניה נטענות.

למותר לציין כי פתוחה הדרך בפני המבקשת לנקוט בהליכים מתאימים אחרים, העומדים לרשותה כדין, ולחילופין, ככל שתגיע למסקנה כי בנסיבות העניין בדעתה להגיש כתב אישום במועד מוגדר, כי יהא בידה להגיש הבקשה פעם נוספת, תוך ציון האינטרס הנדרש למתן הצו בשלב הנוכחי.

להודיע בדחיפות.

ניתנה היום, י"ט שבט תשע"ה, 08 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.