ניתן ביום 13 יולי 2016

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופט אורן שגב ונציגי הציבור מר הרצל גבע וגב' דניאלה גרינברג; סע"ש 59825-01-15), שבו נדחתה תביעת המערער לבטל את החלטת המשיבה 1 בדבר מינוי המשיב 4 לתפקיד מנכ"ל המשיבה 3. במסגרת הערעור עותר המערער הן נגד דחיית תביעתו כאמור והן נגד החלטת בית הדין האזורי מיום 11.3.15 שבה נדחתה בקשתו לזימון עדים.

רקע עובדתי

1. מר אסעד דיבסי (להלן – המערער) הוא תושב העיר לוד (להלן – העיר), לשעבר מתאם פרויקטים במגזר הערבי מטעם המשיבה 3 (להלן – העירייה), ותומך פוליטי בְמתמודד ׁ(שלא זכה) בבחירות לראשות העירייה שנערכו באוקטובר 2013.
2. מר אהרון אטיאס, המשיב 4 (להלן – המשיב), אף הוא יליד העיר לוד ותושבהּ; ובדומה למערער פעיל ציבור. בשנים 2000 - 2010 כיהן המשיב כמנכ"ל הגרעין התורני בעיר (להלן – הגרעין), ובשנים 2010 - 2013 שימש מנכ"ל עמותה ששמה "המרכז לחינוך וחברה בלוד".
3. ביום 12.11.2013 נכנס לתפקידו ראש העירייה הנבחר, מר יאיר רביבו – המשיב 2 (להלן – ראש העיר), ובסמוך לאחר מכן ביקש למנות את המשיב לתפקיד מנכ"ל העירייה (להלן – התפקיד).
4. ביום 9.12.2013 התכנסה המשיבה 1 – ועדת המכרזים לבחירת עובדים בכירים בעיריית לוד (להלן – הוועדה) לדון בכשירותו של המשיב לכהן בתפקיד. בתום הישיבה אישרה הוועדה את המינוי והמשיב מונה לתפקיד.
5. בעקבות זאת פנה המערער לבית הדין האזורי בתביעה לביטול המינוי. המערער הצביע על מספר התבטאויות של המשיב (בחשבון הפייסבוק שלו, בסדרת טלוויזיה, בכתבה עיתונאית ועוד), וטען כי עולה מהן שהמשיב תומך בהפרדה בין יהודים לערבים בעיקר בתחומי החינוך והמגורים, ולפיכך החלטת הוועדה למנותו לתפקיד מנכ"ל עירייה בעיר מעורבת, אינה סבירה ודינה להתבטל. התביעה התבררה במסגרת סע"ש (ת"א) 7492-01-14, בפני מותב בראשות כב' השופטת שרון אלקיים (להלן – ההליך הראשון). בחודש אוקטובר 2014 ניתן פסק הדין בתביעה (להלן – פסק הדין הראשון), אשר בעיקרו קיבל את תביעת המערער והורה על דיון מחדש בדבר בחינת התאמתו של המשיב לכהן בתפקיד, וזאת על רקע התבטאויותיו^[1].
6. על פסק הדין הראשון לא הוגש ערעור, למעט בהתייחס לעניין אחד שאינו מענייננו ולגביו ניתן פסק דין של בית הדין הארצי^[2] (ע"ע (ארצי) 5926-11-14; ניתן ביום 23.12.14).
7. בהתאם להוראות פסק הדין הראשון, התכנסה הוועדה בשנית^[3] ביום 1.1.2015, ובפניה הונחו פסק הדין הראשון, הפרסומים והמסמכים העיקריים שבהם עסק פסק הדין הראשון, תצהירו ועדותו של המשיב בהליך הראשון, סיכומי הצדדים באותו הליך והנחיות היועץ המשפטי של העירייה, וכן הנחיות מהייעוץ המשפטי של המדינה לעניין הדרך שבה על הוועדה לנהוג (להלן – הישיבה החוזרת).
8. בחלקה הראשון של הישיבה החוזרת, שמעה הוועדה את עמדתו של המשיב ביחס לאותן התבטאויות, שלגביהן נקבע בפסק הדין הראשון, כי יש לתת להן משקל בעת גיבוש העמדה ביחס להתאמתו של המשיב לתפקיד, ובנוסף המשיב נשאל על ידי חברי הוועדה שאלות שונות שנועדו לבחון את השלכות התבטאויותיו על הדרך שבה יבצע את התפקיד. בחלקה השני של הישיבה הביע כל אחד מחברי הוועדה את דעתו בשאלת התאמתו של המשיב לתפקיד, על בסיס החומר שעמד לפני הוועדה – המסמכים הכתובים ותשובתו של המשיב. בסיום הדיון ועל דעת כל חברי הוועדה, אומצה המלצת ראש העיר, ומינויו של המשיב לתפקיד אושר בשנית (להלן – ההחלטה החוזרת).
9. משכך נעשה, פנה המערער פעם נוספת לבית הדין האזורי ועתר לביטול ההחלטה החוזרת. טענותיו היו בשני מישורים: האחד, במישור הדיוני המתייחס לפגמים בהרכב הוועדה ובהליך שהתקיים בפניה; השני, במישור המהותי, המתמקד באי סבירות ההחלטה המאשרת את מינויו של המשיב לתפקיד.
10. בפסק הדין מושא הערעור נדחתה תביעת המערער, ובעקבות כך הוגש הערעור שלפנינו.

הערעור

1. בערעור שלפנינו חוזר המערער על טענותיו לעניין פגמים בהחלטתה החוזרת של הוועדה, הן בשל פגם בהרכבה והן בשל התייחסות הוועדה לפסק הדין הראשון. לשיטתו, יש לפסול את מינויו של המשיב לתפקיד, בשל השקפת העולם שאותה מייחס המערער למשיב, הדוגלת לדברי הראשון, בהפרדה בין הציבור היהודי והערבי בעיר ובהדרתו של הציבור הערבי מהמרחב הציבורי.
2. לעמדת המשיבים דין הערעור להידחות. לא ניכנס בשלב זה לכל אחת ואחת מטענות המשיבים, רק נציין שכלולה בהן טענה מקדמית של המשיבים 1-4 לדחיית הערעור על הסף מחמת הגשתו באיחור, ובה נפתח את הכרעתנו.

הכרעה

מועד הגשת הערעור

1. המשיבים 1-4 טוענים כי יש לסלק את הערעור על הסף משום שהוגש באיחור. לטענתם, פסק הדין מושא הערעור הומצא לצדדים באמצעות הפקסימיליה ביום 10.6.15, וב"כ המערער צפה בפסק הדין באותו היום באמצעות מערכת "נט המשפט", ועל כן היה על המערער להגיש את הערעור עד ליום 12.7.15 לכל המאוחר, ואולם הערעור הוגש ביום 18.7.15.
2. מעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי פסק הדין שניתן ביום 10.6.15 נשלח לבא כוח המערער בדואר רשום, והתקבל אצלו ביום 23.6.15. אין כל אסמכתא ב"נט המשפט" להמצאת פסק הדין באמצעות הפקס ביום 10.6.15 לידי המערער, כטענת המשיבים. אמנם המשיבים 1-3 צירפו כאסמכתא לטענתם האמורה את מוצג מש/5, אלא שממוצג זה עולה כי פסק הדין התקבל בפקס במשרדי בא כוח העירייה, ולא ניתן ללמוד ממנו שפסק הדין הומצא בפקס באותו המועד גם לבא כוח המערער.

לפיכך ובהתחשב בפגרה – המועד האחרון להגשת הערעור היה ימים ספורים לאחר תחילת שנת המשפט, בחודש ספטמבר 2015. הערעור הוגש ביום 18.7.15, כלומר במועד.

1. המשיב טוען בנוסף כי הערעור הוגש באיחור גם מן הטעם שפסק הדין של בית הדין האזורי נצפה על ידי בא כוח המערער באמצעות מערכת "נט המשפט" עוד ביום 10.6.15, בשעות אחר הצהריים. אף שטענה זו של המשיב נכונה עובדתית, הרי שאין לקבל את המסקנה המשפטית שהוא גוזר ממנה. ונסביר:

לפי "כלל ההמצאה", מנין הימים להגשת ערעור מתחיל עם ביצוע "המצאה" של פסק הדין באחת מן הדרכים הקבועות לכך בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 העוסקות בהמצאה (תקנות אלה חלות בבית הדין לעבודה מכוח תקנה 129(3) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991). במועד הרלוונטי^[4], צפייה בפסק הדין באמצעות מערכת "נט המשפט" לא נמנתה עם אחת מדרכי ההמצאה שנקבעו^[5].

אכן, ייתכנו מקרים חריגים שבהם ניתן יהיה להתבסס על "כלל הידיעה" תחת "כלל ההמצאה", ואף לא מן הנמנע כי בנסיבות מסוימות צפייה בהחלטה בדרך זו תבסס את האפשרות לעשות שימוש בחריג של "כלל הידיעה". יחד עם זאת, בנסיבות העניין לא הוכחו נסיבות המצדיקות זאת^[6].

1. לאור האמור, יש לדחות את הטענה שלפיה הערעור הוגש באיחור.

התאמה לתפקיד ציבורי

1. ועתה ניגש ללב הערעור. את עיקר טענותיו מפנה המערער לשאלת סבירות ההחלטה החוזרת, שבה אושר מינויו של המשיב לתפקיד. נזכיר כי טענת המערער היא שהמשיב מנוע מלכהן בתפקיד מנכ"ל העירייה בעיר מעורבת, וזאת בשל התבטאויות שונות שלו בעבר.
2. המציאות הציבורית הישראלית זימנה עד כה הזדמנויות לא מעטות לבחינת שאלת התאמתם של נבחרי ציבור ושל מועמדים למשרות בכירות בשירות הציבורי^[7]. הבאת עניינים אלה לפתחו של בית המשפט העליון הובילה לפיתוח משמעותי של הפסיקה בסוגיות הללו. לענייננו מבקשים אנו להתמקד בעניין המסוים שלפנינו, והוא האופן שבו יש לבחון את התאמתו של מועמד למשרה ציבורית על רקע התבטאויותיו בעבר. לשם כך נביא את ההלכות העיקריות מתוך פסק הדין בפרשת לביא^[8], המשיק לענייננו במובנים רבים, ואף המערער מסתמך עליו.
3. בעניין לביא נתקפה חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שקבע כי אין למנות את העותר לתפקיד מנהל מינהל מקרקעי ישראל, וזאת בעיקר בשל התבטאויות קשות שלו כלפי הציבור הערבי. בשל חשיבות הדברים לענייננו נביא להלן חלקים מהתבטאויות אלה:

* במסגרת ראיון עיתונאי התבקש העותר, שכיהן באותה העת כראש העיר רמלה (אף היא עיר מעורבת), למסור תגובתו לבקשת תושבים ערבים ברמלה להסב שמות עבריים של רחובות שבהם מתגוררת בעיקר אוכלוסייה ערבית לשמות מהמורשת הערבית. כך השיב העותר (ולא היתה מחלוקת לגבי תוכן תשובתו):

"אנחנו לא נפגע במורשת של התנועה הציונית בגלל שמישהו בא לגור ברחוב המעפילים... זה לא מוצא חן בעיניו, שילך לגור בג'לג'וליה שזה שם ערבי... מה קרה? למה שאשנה את השם? בגלל שג'מאל אחד רוצה להחליף את השם, או בגלל שאיזה מוחמד אחד רוצה לשנות את השם? שיחליף את האלוהים שלו, מה קרה? שילכו להזדיין כולם."

* בהתבטאות נוספת, במסגרת כתבה אודותיו בעיתון, סיפר העותר על אסיפת בחירות שערך בעבר עם נציגי המגזר הערבי:

"אני בא על ארבע, להתחנן שיצביעו עבורי. קם בחור ואמר: 'תגיד, איך אתה רוצה שנצביע עבורך אם יש לך שלט שכתוב עליו 'העם עם הגולן'? לא נתתי לו להמשיך לדבר. אמרתי לו, 'תקשיב. אני לא אוהב את ההתחכמויות שלך. לא באתי לדבר איתך על נושאים לאומיים. באתי לטפל בזה שאין לכם תשתיות מים, ביוב, כבישים, מדרכות. אם המגזר הערבי רוצה להתעסק איתי בנושאים לאומיים אז אני הראשון שאירה בכם. יש לי ניסיון טוב בחיים. כל פעם שיריתי על ערבים, נשארתי בחיים והם לא. לכו קיבינימט'. והלכתי." 

1. בפסק דין רחב יריעה, שבו נסקרו בהרחבה עיקרי הפסיקה הרלוונטית, דחה בית המשפט העליון את העתירה, בין היתר בשל "חומרת התבטאויותיו של העותר בפומבי כנגד הציבור הערבי בישראל ונסיבות אמירתן"^[9]. בית המשפט חזר וקבע את חובתו של גוף הממנה אדם למשרה בשירות הציבורי לבחון את כשירותו ואת התאמתו למשרה, והתווה את הכללים לעריכת בחינה שכזו. הודגש כי פסילת מועמד למשרה ציבורית, בשל התבטאויות פסולות שלא נפתחה בגינן חקירה, שעה שהוא כשיר לכהן במשרה מבחינה מקצועית, "תעשה רק במקרים חריגים ויוצאי-דופן במיוחד"^[10]. ובעניין תנ"צ שחם נקבע כך^[11]:

"לא כל אמירה, חמורה ככל שתהא, מצביעה בהכרח על אי-התאמה מובנית כזו [לתפקיד ציבורי]. יש לבחון, בין היתר, את אופי האמירה, את נסיבות השמעתה, ואת מידת השלכתה הכוללת על התאמתו של האיש למינוי, בשים לב לאישיותו, המוכרת לאורך שנים מתפקודו במערכת, ובהתייחס לכישוריו המקצועיים המוכרים, לתרומתו ולדרך התנהלותו על פני ציר זמן ארוך, קודם לאירוע הנדון; יש לבחון את השפעת האירוע גם על צורכי המערכת, את מידת נחיצותו של ממלא התפקיד לשרת במסגרתה, ואת ההשפעה העשויה להיות להחלטת המינוי על יישום נורמות ההתנהגות המקובלות... ועל אמון הציבור..."

1. באשר להיקף הביקורת השיפוטית בעניינים ממין זה הודגש כי לגוף הממנה מרחב שיקול דעת במינוי, וכי "קיים יחס הפוך בין מרחב שיקול-הדעת הנתון לרשות המנהלית לבין היקף הביקורת השיפוטית על החלטת הרשות"^[12]. בסופו של דבר, כך נקבע, בית המשפט יתערב במינוי רק כאשר החלטת המינוי חורגת "באופן בולט וקיצוני ממתחם הסבירות"^[13], המחייב את פסילתה.
2. בהזדמנות זו נזכיר שאין מחלוקת כי כל אדם, לרבות בתפקיד ציבורי, זכאי להחזיק בהשקפת עולם – לרבות חברתית ופוליטית – כרצונו, בלא שיידרש ליתן דין וחשבון בקשר לכך ובלא שיחשוש כי יבולע לו כתוצאה מדעותיו ואמונותיו, לרבות הבעתן הפומבית. לאור זאת אף אין כלל מקום לבדוק את השקפת עולמו של מועמד לתפקיד, לרבות תפקיד ציבורי, ועצם בדיקה שכזו עלולה להקים חשד להפליה פסולה (סעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988).

בהתאם, בשעה שעומדת לבחינה מועמדותו של אדם לתפקיד ציבורי ונטען כי הלה אינו ראוי לשמש בתפקיד בשל התבטאויות שונות, יש לבחון את התאמתו למשרה באספקלריה של אותן התבטאויות בזהירות המתבקשת, בשים לב לזכויות היסוד החוקתיות של חופש הביטוי וחירות המחשבה, שהם בסיס לחברה חופשית^[14].

1. על פני הדברים, ואין מדובר ברשימה סגורה, נראה כי ניתן לחלק את ההתבטאויות שיש להביאן בחשבון בעת בחינת התאמת מועמד למשרה ציבורית לקבוצות הבאות:
2. התבטאויות המהוות עבירה פלילית – הכוונה היא להתבטאויות העולות כדי ביצוע עבירה, כגון עבירות ההסתה למיניהן הקבועות בחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – החוק), הסתה לגזענות^[15], הסתה לאלימות ולטרור^[16], הסתה להשתמטות^[17], הסתה לאי ציות^[18] וכיו"ב. מטבע הדברים, על גוף ממנה ליתן משקל לביצוע מעשים העולים כדי עבירה פלילית, גם אם מדובר בהתבטאויות גרידא ואף אם לא החלו להינקט נגד המועמד-המבטא-אותן הליכים פליליים או משמעתיים.
3. התבטאויות חמורות מבחינת תוכן הביטוי – כאן הדגש הוא על תוכן הביטוי ולא על אופן הביטוי. הקושי ביחס להתבטאויות אלה נעוץ מחד גיסא בחשש מפני פגיעה בחופש הביטוי וחירות המחשבה; ומאידך גיסא, בחשש שהמינוי על רקע אותה התבטאות יפגע באמון הציבור בשירות הציבורי – הכל כפי שפורט בפסיקה. לאור המתח האמור, אין הכוונה לבחינת כל התבטאות המעוררת תרעומת או מחלוקת ציבורית, אפילו קשה, אלא להתבטאויות חריגות בחומרתן אשר תוכנן – אפילו נאמרו הדברים ביישוב הדעת ובנעימות – משפיל, מבזה או פוגע באופן ממשי בכבוד האדם, בין אם בכלל הציבור, בין אם בבני ציבור מסוים ובין אם ביחידים.
4. התבטאויות חמורות מבחינת אופן הביטוי – בקבוצה זו הדגש הוא על אופן הביטוי ולא על תוכן הביטוי. הכוונה היא להתבטאויות הנאמרות באופן אלים, תוקפני, בוטה באופן חריג, משפיל או מבזה. בדומה לאלימות פיזית, גם לאלימות מילולית לסוגיה יש ליתן משקל כאשר בוחנים התאמת מועמד למשרה ציבורית.
5. התבטאויות שעלולה להיות להן השלכה על יכולת ביצוע התפקיד – בסוג זה של אמירות נכללות התבטאויות שבעטיין קיים חשש ממשי כי לא יתאפשר למועמד לבצע את תפקידו הציבורי בצורה תקינה, יעילה והולמת. כדוגמא, התבטאויות אשר עלולות להשליך על קשרי העבודה ושיתוף הפעולה במקום העבודה או על הקשר עם הציבור הנזקק לשירות.
6. נדגיש, התבטאויות כאמור – שיכול שייכנסו בגדר אחת מהקבוצות לעיל או בגדר כמה מהן – צריכות להישקל על ידי הגוף הממנה, בהתאם למידת החומרה הכרוכה בהן, בשים לב למכלול הנסיבות, לרבות הקשר שבין הציבור העשוי להיפגע ובין המשרה, תוך איזון ושקלול של כל הקריטריונים הרלוונטיים, לרבות ההיבטים המקצועיים והאחרים.
7. עד כאן פורטו העקרונות הכלליים הרלוונטיים לענייננו, ועתה נפנה להכריע בשאלה העומדת לפנינו, שהיא האם הוועדה, בישיבתה החוזרת מיום 1.1.2015, תיקנה את הפגמים שעליהם הצביע בית הדין האזורי במסגרת פסק הדין הראשון. קודם שנתייחס לסוגיה זו ראוי להתייחס לטענות המקדמיות של המערער הנוגעות להתנהלות הוועדה:
8. לעניין הרכב הוועדה – לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, שלפיה לא נסתרה טענת ראש העיר לעניין מעמדו של חבר המועצה מר אסולין כחבר האופוזיציה במועד הישיבה החוזרת. זאת משלא נמצא כי נפלה טעות כלשהי בקביעה זו. משכך, לא נפל פגם כלשהו בהרכב הוועדה.
9. לעניין סטיית הוועדה מקביעות פסק הדין הראשון – תחילה נציין שבין הצדדים נטושה מחלוקת לעניין קביעות פסק הדין הראשון –אם נקבעו בו קביעות עובדתיות חלוטות אם לאו. מעיון בטענות הצדדים ובפסק הדין הראשון ניתן למצוא בו פנים לכאן ולכאן במחלוקת זו. אלא שפנים אלה, התייחסו על פני הדברים לניסיון להעריך את השקפת העולם של המשיב, ולדידנו, מרכז הכובד אינו בהשקפת העולם – שהיא עניין פנימי, אלא באמירות פומביות שהן ביטוי חיצוני שצריך להיבחן בפני עצמו, בין אם אותן אמירות הן חלק מהשקפת עולם סדורה ובין אם הן עומדות לכשעצמן. משכך, אין לנו צורך להכריע במחלוקת שבין הצדדים ביחס לקביעות פסק הדין הראשון ביחס להשקפת עולמו של המשיב, ודי לנו להתמקד באותן אמירות שלגביהן נקבע כי הוכחו ושלמעשה אין מחלוקת כי אכן נאמרו או נכתבו על ידי המשיב. הכוונה היא בעיקר להתבטאויותיו בפייסבוק ובדיון לפני ועדת איגוד ערים, וכן לאמירות נוספות (דוגמת דברים שאמר בסדרת הטלוויזיה) שלגביהן נקבע בפסק הדין הראשון כי יש ליתן להן משקל נמוך.

משזו מסקנתנו, גם אין צורך להידרש לטענות המערער בדבר סטיית הוועדה מקביעות פסק הדין הראשון. שכן, ממילא הוועדה התייחסה גם לאותן התבטאויות.

1. אשר להחלטת הוועדה גופה – לאחר שקילת טענות הצדדים, אנו סבורים כי הוועדה אכן פעלה לפי פסק הדין הראשון, ועל כל פנים לא שוכנענו כי קיימת הצדקה להתערבות בקביעת בית הדין האזורי שלפיה לא נפלו בהתנהלות הוועדה פגמים המצדיקים את ביטול החלטתה החוזרת.

עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי הוועדה לקחה בחשבון את התבטאויותיו של המשיב כפי שנקבעו בפסק הדין הראשון, שקלה אותן בין יתר השיקולים, והגיעה למסקנה כי לא יהא בהן כדי לפגוע בתפקודו או בדרך ביצוע התפקיד על ידו בצורה שוויונית המכבדת את כל תושבי העיר. נזכיר בקשר לכך, באספקלריה של סוגי ההתבטאויות שצוינו על ידינו לעיל, כי אין מדובר בהתבטאויות פליליות (אין לפנינו טענה כזו); אין מדובר בהתבטאויות פוגעניות מבחינת אופן הביטוי; והוועדה אף שוכנעה כי אין מדובר באמירות גזעניות כלפי הציבור הערבי אלא באמירות המבטאות עמדה דתית פרטית שלא באה ושלא תבוא לידי ביטוי בהתנהלות מעשית כלשהי של המשיב במסגרת התפקיד. גם אם ניתן היה לסבור אחרת, וגם אם ניתן היה לקבל החלטה אחרת מזו שהתקבלה בפועל על ידי הוועדה, איננו סבורים כי איזו מההתבטאויות של המשיב (בין אם כל אחת לכשעצמה ובין אם כולן במצטבר) מצדיקה קביעה שלפיה החלטת הוועדה המאשרת את מינויו לתפקיד היא בלתי סבירה בצורה קיצונית המצדיקה התערבות בה.

נדגיש כי לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי אין לאפשר מדיניות של "נפרד אבל שווה" בין האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית וכי יש להקפיד על השוויון ולשאוף לשיתוף פעולה וקירוב לבבות בין תושבי העיר משני הלאומים. עוד נזכיר כי הוועדה העמידה על כף המאזניים, לזכות המשיב, גם את כישוריו, ניסיונו ופועלו רב השנים בעיר, לרבות פועלו בשיתוף פעולה עם בני האוכלוסייה הערבית בעיר: יזם - ביחד עם איש דת מוסלמי - מפגש של בני נוער יהודים וערבים כדי ללבן סוגיות דתיות שעלו בשכונה המעורבת רמת אשכול; לאחר שעבר קורס גישור, הקים את הפורום הרב תרבותי; פעל להנגשת העירייה לציבור הערבי, בין היתר באמצעות הרצאות שנשא לפני תושבים ערבים; היה מעורב במיזמים שונים לטובת הציבור הערבי בעיר כגון: הקמת פורום למען הביטחון במטרה למנוע מעשי רצח על רקע חילול כבוד המשפחה; וכן פעל לכך שחברי הגרעין יכירו את האוכלוסייה הערבית בעיר ולשם כך אף הזמין את המערער לשאת דברים לפניהם.

1. סיכומם של דברים: בנסיבות המקרה, לאור האמור לעיל ולאור הלכת לביא, שלפיה פסילת מועמד לכהונה במשרה ציבורית, בשל התבטאויות פסולות שלא נפתחה בגינן חקירה, שעה שהוא כשיר לכהן במשרה מבחינה מקצועית – כך המשיב בענייננו – "תעשה רק במקרים חריגים ויוצאי-דופן במיוחד"^[19], ושהתערבות במינוי מסוג זה תהיה רק כאשר החלטת המינוי חורגת "באופן בולט וקיצוני ממתחם הסבירות"^[20], המחייב את פסילתה – לא מצאנו הצדקה להתערב בהחלטה החוזרת.

כאמור לעיל, הוועדה שמעה את המשיב ובחנה את הסבריו להתבטאויות ולאמירות המיוחסות לו, שמה ליבה לפעולותיו ולמעשיו לקירוב בני הציבור היהודי ובני הציבור הערבי בעיר; ועל סמך כל אלה גיבשה דעתה והחליטה כי אין באותן התבטאויות כדי לפגום ביכולתו של המשיב לקיים דו שיח הגון ופורה עם בני הציבור הלא-יהודי בעיר ולשרתם; ובהתאם אישרה את כשירותו לתפקיד. החלטה זו של הוועדה היא החלטה המצויה במסגרת סמכותה, היא אינה בלתי סבירה באופן קיצוני ואיננה מצדיקה את התערבותו של בית הדין.

בקשה לזימון עדים

1. המערער טוען כי שגה בית הדין קמא בדחותו את בקשתו לזמן עדים נוספים לשם הצגת ראיות נוספות אודות פועלו של המשיב. לדבריו, הראיות הנוספות שביקש להגיש מתייחסות לתקופה שקדמה למועד מינויו הראשון של המשיב לתפקיד, וכי לא היתה כל מניעה להגישן.
2. לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי בעניין זה. מדובר בהחלטה דיונית מובהקת, שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות מסוגה, אלא במקרים חריגים, שבהם נמצא כי ההחלטה מנוגדת לדין או עשויה לגרום עיוות דין למי מהצדדים. לא מצאנו כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבותנו.

סוף דבר

1. הערעור נדחה. בנסיבות העניין ונוכח החשיבות הציבורית של הסוגיה לא מצאנו לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ז' תמוז תשע"ו (13 יולי 2016) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. סעיפים 60 ו-64 לפסק הדין הראשון. ↑

2. ולפיו שאלת התאמתו של המשיב לתפקיד תיבחן בהתעלם מכהונתו בתפקיד בפועל ובהתאם בהתעלם מפעולות שבוצעו על ידו לאחר מינויו. ↑

3. הרכב הוועדה בישיבה החוזרת היה זהה בהרכבו להרכב הוועדה שהתכנסה ביום 9.12.13, למעט היועץ המשפטי לעירייה. בוועדה הראשונה היתה זו עוה"ד תמר הירשנברג ואילו בישיבה החוזרת היה זה עוה"ד אבנר יוסף. ↑

4. יצוין כי בחודש אוגוסט 2015 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, בנוגע להמצאת כתבי בי-דין באמצעות דואר אלקטרוני. ראו תקנות סדר הדין האזרחי (הוראת שעה), תשע"ה - 2015, ק"ת 7542 (13.8.2015). ↑

5. ראו לעניין זה החלטת רשמת בית המשפט העליון ל' בנמלך מיום 5.11.15 בע"א 3693/15 לנגוצקי נ' רציו חיפושי נפט (1992) שותפות מוגבלת (להלן – עניין לנגוצקי). ראו עוד: בש"א 2692/16 פלוני נ' פלונית, (13.5.2016) וכן בש"א 2342/16 יעקב בן שושן נ' מ.ל. יזמות והשקעות אילת 2011 בע"מ, (3.4.2016). יצוין כי במערכת נט המשפט אין אינדיקציה, וגם אין טענה, שפסק הדין נשלח לב"כ המערער באמצעות כתובת הדואר האלקטרוני. ↑

6. על "כלל ההמצאה" מול "כלל הידיעה" ראו למשל: ע"ר (ארצי) 25768-11-13 מדינת ישראל - דנה תמר פרבר, (20.10.14) וכן עניין לנגוצקי הנ"ל. ↑

7. ראו למשל: בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 262, 266 (1993), שבו בוטל מינויו של מר יוסי גינוסר לתפקיד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, על רקע מעורבותו ב"פרשת קו 300" וב"פרשת נאפסו"; בג"ץ 5853/07 אמונה תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, פ"ד סב(3) 445 (2007), שבו נדחתה, ברוב דעות, עתירה לפסילת מינויו של מר חיים רמון לתפקיד שר בממשלה והמשנה לראש הממשלה, על רקע הרשעתו בביצוע מעשה מגונה ללא הסכמה (להלן – עניין רמון); בג"ץ 3095/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל (13.8.2015), שבו נדחתה עתירה נגד מינויו של מר אריה דרעי לשר הכלכלה ופיתוח הנגב והגליל, על רקע עברו הפלילי; בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817, 870 (2003), שבו נדחתה, ברוב דעות, עתירה נגד מינויו של מר צחי הנגבי לתפקיד השר לביטחון פנים, בעקבות מעורבותו במספר פרשות, שבהן כשל, לטענת העותרות, "בהפרה של הדין, כללי האתיקה וכללי המינהל התקין"; בג"ץ 3997/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר החוץ, (12.2.2015), שבו נדחתה עתירה נגד מינויו של ח"כ צחי הנגבי לתפקיד סגן שר החוץ עקב הרשעתו בפלילים בעבירה שיש עמה קלון (וכן ראו הפניות לעתירות נוספות בעניינו של ח"כ הנגבי בסעיף 11 לפסק הדין); בג"ץ 5757/04 הס נ' סגן הרמטכ"ל, פ"ד נט(6) 97, 112 (2005), שבו נדחתה עתירה נגד מינויו של אלוף דן חלוץ לתפקיד סגן הרמטכ"ל; בג"ץ 5562/07 עו"ד דרור שוסהיים נ' השר לביטחון פנים, (23.7.2007), שבו נתקפה ההחלטה למנות את תנ"צ ניסן שחם לתפקיד סגן מפקד מחוז ירושלים, בטענה שהמינוי לוקה בחוסר סבירות קיצוני, בעיקר עקב התבטאויותיו הקשות של תנ"צ שחם כלפי מתנגדי ההתנתקות מגוש קטיף ב"אירועי כפר מימון" (להלן – עניין תנ"צ שחם); בג"ץ 5657/09 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, (24.11.09), שבו בוטל מינויו של מר שר-שלום ג'רבי למנכ"ל משרד המדע לתקופת ניסיון בת 6 חודשים; בג"ץ 3059/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, (10.11.2015), שבו נדחתה עתירה נגד מינויו של מר יואב גלנט לתפקיד שר הבינוי, על רקע התנהלותו ב"פרשת הקרקעות"; בג"ץ 43/16 תנועת אומ"ץ נ' ממשלת ישראל, (1.3.2016), שבו נדחו עתירות נגד מינויו של אלוף (במיל') אביחי מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה (להלן – עניין מנדלבליט); בג"ץ 232/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, (8.5.2016), שבו נדחתה ברוב דעות עתירה נגד מינויו של מר אריה דרעי לתפקיד שר הפנים בשל המעשים הפליליים שביצע כשר פנים ושבעטיים ריצה עונש מאסר. ע"ע (ארצי) 4695-05-11 אחמד אבו עג'ווה – מדינת ישראל, (21.12.11) (להלן – עניין אבו עג'ווה), שבו אושרה החלטת ועדת המינוי הרלוונטית שלא למנות את המערער לתפקיד אימאם במסגד ביפו, וזאת בשל התבטאויותיו הקיצוניות והקשות. לסקירת הפסיקה והצורך באיזון בין שיקולים אתיים לשיקולים אחרים בעת מינוי בכירים ראו אצל אריאל בנדור ומיכל טמיר, מינוי בכירים בישראל: על הבולענות ההדדית של משפט ואתיקה, משפט ועסקים י"ז 409 (2014). ↑

8. בג"ץ 4646/08 יואל לביא נ' היועץ המשפטי לממשלה, (12.10.08) (להלן – עניין לביא). ↑

9. בסעיף 24 לפסק הדין. ↑

10. בסעיף 27 לפסק הדין. ראו גם: עניין מנדלבליט. ↑

11. בסעיף 19 לחוות דעתה של הש' א' פרוקצ'יה. ↑

12. עניין לביא, בסעיף 17 לפסק הדין. וראו גם עניין רמון, בסעיף 19 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה. ↑

13. עניין לביא, בסעיף 20 לפסק הדין; עניין מנדלבליט. ↑

14. השווה לעניין אבו עג'ווה. ↑

15. סעיף 144א ו-144ב לחוק. ↑

16. סעיף 144ד2 לחוק. ↑

17. סעיף 109 לחוק. ↑

18. סעיף 110 לחוק. ↑

19. בסעיף 27 לפסק הדין. ראו גם: עניין מנדלבליט. ↑

20. עניין לביא, בסעיף 20 לפסק הדין; עניין מנדלבליט. ↑